קפיטליזם

שרוליק לא גר כאן יותר: על התהוות הזהות היהודית-ישראלית של זמננו

כשמציבים את דמותו של שרוליק על עטיפת הספר ברור לנו שצריך לשבת. נפל דבר. משהו בנו, כלומר במהותנו, במו הישראליות שלנו, אינו כשהיה. דמות הצבר של קריאל גרדוש ("דוש") הפכה מזה זמן מסמל המדינה הצעירה לסמל הפרידה מהמדינה הצעירה, כלומר לייצוג תמציתי של כל מה שאנחנו כבר לא. בדרך כלל מתברר שאנחנו כבר לא צעירים, כבר לא יפים, כבר לא חילונים וכבר לא צודקים.

כל חברה עוברת שינויים, אבל נראה שהתמורות העוברות על החברה הישראלית מהירות במיוחד, ובתרבות רפלקטיבית במיוחד – אותה מודעות עצמית יהודית שוודי אלן הפך לקריקטורה – מובן שיתעורר צורך בדקדוק פנימי. גם התזזית שמלווה את השינויים הללו מובנת: לא עבר מספיק זמן מאז השטעטל כדי שנרגיש שאנחנו נינוחים במודרנה. גם כשהמודחק אינו באמת מאיים לפרוץ על פני השטח, החשש שמא יפרוץ מספיק על מנת לעורר חרדה. בכל עת, על כן, יש צורך לערוך אינטרוספקציה ולתת דין וחשבון.

שני מחקרים מהעשור הקודם זכורים בהקשר זה, ושניהם מצביעים על סופה של תקופה כבר בכותרותיהם: "קץ שלטון האחוסלים" של ברוך קימרלינג (2001) ו"פרידה משרוליק" של עוז אלמוג (2004). כתובים בידי סוציולוגים, הספרים הללו סימנו את המעבר משלב ההכחשה אל שלב ההכרה, ושמא אף אל שלב האבל. הדברים אינם כפי שהיו, התבשרנו, ולאו דווקא לטובה.

אלמוג, בספר אינציקלופדי הן בהיקפו והן באופיו, סיכם את התמורות שחלו לטעמו בתחומי התקשורת, המשפט, מעמד האישה, המשפחה והפסיכולוגיה. שלל הציטוטים שפרש בנדיבות (מייגעת לעתים) לפני הקורא, נועדו להמחיש כיצד נפרדה האליטה בישראל ("השכבה היהודית הוותיקה, החילונית, המשכילה והמבוססת") משרוליק, שכרגיל מגלם את ישראל שהיתה ואיננה.

אולם ההסבר שנתן אלמוג לפרידה לוקה. לדידו, לבד מהאינרציה המכבידה על מרצה של כל מהפכה, התקשורת היא שעיצבה מחדש את התודעה הישראלית. שליטת התקשורת על סדר היום היא שגרמה כביכול לאליטה הישראלית להרפות מהחזון הציוני המשותף, ולעבור ל"צרכנות גלובליסטית". אלמוג מסכם את ספרו בחשש שמא לא תתגבש מסגרת אידיאולוגית חדשה והישראלים יתרחקו בהדרגה מהזהות היהודית שלהם. במרחק של חמש עשרה שנה קל לראות כי ההפך הגמור קרה.

קימרלינג ללא ספק העמיק יותר מאלמוג. הוא הספיד את האחוס"לים — את קבוצת האשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים, ולאומיים שהקימה את המדינה, ושניסתה, מתוקף תפיסת ה"ממלכתיות" הקולקטיביסטית שבה החזיקה ותוך שימוש בכור ההיתוך הכוחני, לעצב אותה בצלמה ובדמותה. היא נכשלה בכך, ומאז שנות השבעים נסוגה בהדרגה מעמדות השליטה וההשפעה שלה. את מירב האחריות בנוגע ל"דעיכתה של הישראליות" (כשם אחד מספריו באנגלית) הטיל קימרלינג על גוש אמונים — עמדה שהיא בפני עצמה אחוסלית למדי. ראש החץ המשיחי של הציונות הדתית העלה כביכול מהאוב את היסודות הדתיים והאתנוצנטריים המובלעים בציונות החילונית, ואיפשר להם לפרוץ ימה וקדמה וצפונה ונגבה (אבל בעיקר קדמה). ההומניזם האוניברסלי בלבבות האחוסלים והאתוס האזרחי־רפובליקאי של המדינה הצעירה היו חלשים מדי מכדי להתנגד. שניהם דעכו.

אלא שקימרלינג הפך את סדר הדברים. לא גוש אמונים ריסק את ההגמוניה האחוסלית, אלא התרסקותה היא שאיפשרה את הביריונות הבוטחת של גוש אמונים. רק החלשותה של מפא"י אחרי הטראומה של מלחמת יום הכיפורים, השבר האמוני שאחז בחילונים למראה בני האלים מששת הימים במבוכתם והשפלתם, והתפוררותו העמוקה אף יותר של הקולקטיביזם הסוציליסטי לטובת אינדיבידואליזם ליברלי, הם שאיפשרו לציונות הדתית, שבעצמה העריצה, כמעט ברמת סגידה, לא רק גנרלים חילונים אלא גם את הנהגת המדינה, לקחת את ההגה והחוק לידיים. עליית הליכוד לשלטון ב-1977 השלימה את התהליך, ועשתה הרבה יותר מהציונות הדתית להחדרתם של מה שקמרלינג מכנה "הגדרות יהודיות־אתנוצנטריות" לזהות הישראלית.

דעיכתה של העבריות

כיצד אפוא הקיץ הקץ על שלטון האחוסלים? למה נפרדנו משרוליק? שני ספרים שיצאו בחודשים האחרונים שבים לבחון את התמורות שעברה החברה הישראלית. השניים נכתבו לא על ידי סוציולוגים, ואולי משום כך קל לראות אותם עצמם כציוני דרך. הם גם משלימים זה את זה. מחד כותב רמי לבני על "קץ עידן העבריות: למה ישראל אינה במשבר, אלא בעיצומה של מהפכה"; ומאידך מגישים שמואל רוזנר וקמיל פוקס את '#יהדותישראלית: דיוקן של מהפכה תרבותית'. שני הספרים נושאים את המילה "מהפכה" בכותרתם, ושניהם נושאים את דיוקן שרוליק על כריכתם — אין כאן כל כוונה להשאיר מקום לספק. אולם בעוד רמי לבני נושא בפנינו קינה נוגה, רוזנר ופוקס, על אף הצהרותיהם החוזרות ונשנות שהם רק מדווחים מהשטח, חוגגים.

לבני, המפרסם טורי דעה בעיתון הארץ ועוסק בחינוך, הגות וביקורת תרבותית, מבכה את דעיכתה של "העבריות", ולשם כך משתמש במינוח שאימצו החלוצים הציונים כדי לתאר את עצמם. החלוצים ההם התעקשו שהם נפרדו מהיהדות הגלותית, ויצרו על אדמת ארץ ישראל את העבריות, שהיא התרבות היהודית המקורית והמבוססת יותר, היהדות הלאומית שצומחת כאמת מארץ ממשית. העבריות אינה, כיהדות המסורתית, תלושה וגלותית, אלא גאה ושורשית, והיא עתידה להפוך את בני ישראל לעם חופשי ומתוקן בארצו.

לבני נותן בה סימנים: העבריות ביכרה את הריבונות, את האקטיביות, את היוזמה, את החילוניות, את החידוש, את ההגשמה, את המודרניות, את הנורמליות, את המצויינות. היא ביקשה ליצור אדם שלם, גאון ונדיב, שרגליו על הקרקע וראשו נישא אל על. העברי יעמוד עצמאי במדינתו וישתלב בקהילת אומות העולם, הוא יקים חברה צודקת, חברת מופת, על פי חזון הנביאים ובהתאם למשפט העמים. הוא יפריח את השממה, יישב את הארץ, יגן על תושביה ויעמול למענם. הוא יעסוק במדע ויביא לשגשוג. הוא ילחם לחיי צדק אחווה וחופש בחברה. הוא יהווה סוף טוב למסע בן אלפיים השנה בגלות, סוף שיפרש מחדש, מבאר לבני, את תלאות העם היהודי כמובילות לקיום מודרני ומתוקן, ולא כנבלעות בפירוטכניקה משיחית. העברי, דווקא הוא, יהיה "יהודי מלא", כלשונו של א.ב. יהושע, וזאת בשונה מהדתי, החרדי או הרפורמי שבחרו להישאר בגלות, מנטלית או פיזית.

החל משנות האלפיים, כותב לבני, העבריות דועכת. התבססות הימין בשלטון משנה את האתוס הישראלי. על פי לבני, הימין לא חותר לנורמליות. הלאומיות שלו אינה מבקשת להשתלב בדמוקרטיה האוניברסלית, אלא מבוססת על אתנוס, דת וטריטוריה. שלום עם השכנים אינו אידיאל, אולי אף אינו רצוי. אין חתירה להגשמה, אלא רצון לביטוי של רגש. "מעטים מצפים מנתניהו להציג פתרון בנושא הפלסטיני, או תוהים מה השיג בשתדלנותו התזזיתית בשאלה האיראנית […] נתניהו מקבל פרס על מאמציו, על יפי הרטוריקה ועל כך ש'הכניס להם' […] הדיבור החליף את המעשה. החוויה החליפה את התוצאה".

את זרע הפורענות מוצא לבני בחוסר התגבשותה של חילוניות יהודית לאומית. החילוניות האירופאית, הוא מסביר, היתה שלובה מלכתחילה בלאומיות, מה שאין כן זו היהודית, שלא גיבשה תפיסה חילונית של מדינה. הציונות השתמשה בסמלים הדתיים במפעלה הלאומי, ואף בסמכות הרבנים, למשל לצורך גיור או נישואים. הסטטוס קוו בין דת ומדינה נועד "לאלף" את הדת, אבל קיבע שיווי משקל בלתי יציב. עם ירידת ההגמוניה של מפלגת העבודה החלה החילוניות הישראלית להתנוון, ו"שקעה בשלב ראשון לסקטוריאליות (מפלגות שינוי ויש עתיד), עד שמאוחר יותר איבדה את דרכה ואת צלמה". החילוניות נפרדה מהממלכתיות ומהיומרה להנהיג, והופרטה לכדי אינדיבידואליזם ליברלי.

מכיוון שכך, דינה של החילוניות להיעלם. "החיתוך בין הדת היהודית לבין הזהות היהודית המודרנית ייתפר מחדש […] החילונים יילכו ויהפכו להיות דומים לווריאנט של האוכלוסייה המסורתית". המעבר, כותב בצער לבני, הוא מן "העבריות", כהגדרה חדשה ואחרונה של היהדות, ל"יהדות ישראלית", בה הישראליות היא פשוט הלבוש הנוכחי של היהדות, וכדי להיות ישראלי שלם יש צורך קודם כל להיות יהודי.

יהדות פרטית, תפורה על פי מידה

למסקנה הזו בדיוק מגיעים שמואל רוזנר וקמיל פוקס. בסקר רחב, מרשים בהיקפו, הם ממפים את הזהות היהודית הנוכחית בישראל. רוזנר, עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי ובעל טור ב"ניו יורק טיימס", ופוקס, פרופסור לסטטיסטיקה ויועץ במכון הסקרים "דיאלוג", שאלו 3,005 יהודים ישראלים, בשני סבבים, שלל שאלות בנוגע להשקפת עולמם ואורח חייהם. השאלות חולקו על ידי החוקרים לשני צירים: המסורת והדת היהודית, והלאומיות היהודית בישראל.

שאלות "לאומיות" עוסקות, למשל, ביחס לשירות בצה"ל או לחיים בחו"ל ולא בארץ. שאלות "דתיות" נוגעות לקידוש בערב שבת ולהעדפת קבורה או חתונה אזרחית. התשובות שוקללו כך שניתן היה לשייך כל משיב לנקודה מסויימת הנמצאת ביחס מסויים — קרוב או רחוק יותר — מזהות יהודית דתית ומזהות יהודית לאומית. בהתאם לתוצאות חילקו השניים את החברה היהודית בארץ לארבע קבוצות: קבוצת "היהודים", שמגדירים עצמם בעיקר כדתיים (17%), קבוצת "הישראלים", שזהותם היא בעיקר לאומית (15%), קבוצת "האוניברסלים", שמדגישים ערכים חילוניים ואזרחיים (13%), וקבוצת היהודים־ישראלים, שמציגים הן מסורת והן לאומיות (55%).

כפי שניתן לראות, קבוצת היהודים־ישראלים ללא ספק דומיננטית, וזה המסר העיקרי של הספר: בישראל נוצרת תרבות יהודית חדשה, "יהדות ישראלית", שמשלבת זהות לאומית עם זהות דתית. ואם נרצה למקם את ההתפתחויות הללו בתולדות היהדות, בישראל נוצרת, כלשון המחברים, "מסורת יהודית בגוון לאומי". מדובר ביהדות פחות הלכתית, פחות חילונית (במובן האידיאולוגי של המילה), ופחות מסורתית (במובן המזרחי של המילה).

מכיוון שהשאלות נוסחו על ידי החוקרים אפשר אולי לפקפק במפת האחוזים שמתקבלת, ויש כאן גם סוג מסויים של הנחת המבוקש, אולם נדמה לי שהמחברים, המסתמכים גם על סקרים ומחקרים קודמים, מביאים שלל ראיות התומכות בממצאיהם. מחד, הציבור החרדי, בשוליו המתרחבים והולכים, עובר, כלשונו של פרופ' קימי קפלן, "ישראליזציה". החרדים הופכים ליותר לאומיים בעמדותיהם, מאמצים עמדות ציוניות וימניות, ומשתלבים בחברה הישראלית הכללית. הזהות החרדית הקלאסית, הבדלנית, האנטי־מודרנית והאנטי־לאומית, מאותגרת, ובמעגלים מסוימים מתפוררת.

הציונות הדתית, כפי שעלה כבר במחקר 'דתיים? לאומיים!' (2015) בהובלת תמר הרמן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, מבססת את זהותה על לאומיות וימניות, ופחות על הלכתיות. ישוב הארץ וההגנה על המדינה הפכו ליסוד העיקרי בהשקפתם ובזהותם היהודית. בהתאם לכך הציבור הזה חווה "נטישה המונית" (כלשון המחברים) לעבר פריקת עול מצוות. הוא נשאר יציב בגודלו רק בזכות שיעור ילודה גבוה.

הקבוצה המסורתית בישראל הופכת ליותר חילונית: סמכות הרבנים בירידה, והאורתודוקסיה כבר אינה נחשבת ליהדות האותנטית היחידה. מאז שנות התשעים מראים סקרים שהציבור המסורתי בישראל הולך וקטן, וניכר שרבים שגדלו בבתים מסורתיים מגדירים עצמם היום כחילונים. אמנם, מן הצד השני חילונים מגלים עניין מחודש במסורת, אולם הם עושים זאת כפרטים ושומרים על האוטונומיה שלהם מול מוסדות הדת. החילונים מאמצים יהדות פרטית בעיצוב עצמי, ולחילופין מצטרפים ליהדות הרפורמית או הקונסרבטיבית.

עידן פוסט-אורתודוקסי

ואכן, אחד ממצאי המחקר מדגיש שוב את מה שהתגלה בסקרים שונים החל מ-2013, והוא שסביב עשרה אחוזים מהיהודים בישראל שמגדירים עצמם כרפורמים או כקונסרבטיבים (בספר המספרים הם 8% ו-5% בהתאמה). לא מדובר באנשים שחברים בקהילות ואף לא כאלה שמגיעים תדיר לבתי הכנסת של התנועות, אולם הזדהותם המוצהרת עם היהדות הלא אורתודוקסית מראה כי "האורתודוקסיה הפכה למושג שאינו עוד חופף ליהודיות אותנטית ואמיתית, אלא למושג המתאר את היהודי הדתי בנוסח ספציפי". במילים אחרות, התקבלות הזרמים הלא-אורתודוקסים בישראל גרמה לאורתודוקסיה להפוך לזרם.

מעמדה של האורתודוקסיה בישראל בירידה. לא רק שהממסד הרבני הוא מהשנואים על אזרחי ישראל, אלא שהמגמה החברתית הישראלית היא מהאורתודוקסיה החוצה. הנתונים שרוזנר ופוקס מציגים מראים בברור שבעוד שהתנועה הפוליטית היא ימינה, התנועה הדתית היא שמאלה: חרדים הופכים לדתיים, דתיים הופכים למסורתיים, ומסורתיים הופכים לחילונים. כך למשל, 36% מאלו שגדלו בבית מסורתי מגדירים עצמם היום כחילונים יותר, ורק 17% כדתיים יותר. כך גם 40% מאלו שגדלו בבית דתי, לעומת 20% שנעו לכיוון החרדי. בישראל של היום, הסיכוי של אדם לחיות בבגרותו בבית פחות דתי ממה שגדל בו בצעירותו, גדול מהסיכוי שיקרה ההפך. במינוח שטבע כתב הדתות לשעבר של "הארץ", יאיר אטינגר, אנחנו בעידן הפוסט־אורתודוקסי.

זהו גם עידן לאומי יותר. הסקר מגלה שככל שמאמצים יסודות מן המסורת, מתקרבים ללאום (עד ולא כולל החרדים). מי שהגדירו עצמם "חילונים קצת מסורתיים" מניפים דגלים ביום העצמאות ועומדים בצפירות ביום השואה וביום הזיכרון יותר ממי שהגדירו עצמם "חילונים לחלוטין". יש קורלציה ברורה בין הזהות המסורתית לזהות הלאומית, מה שתומך במסקנת המחברים שמתפתחת בישראל זהות לאומית יהודית, או זהות יהדות לאומית.

הזהות הזאת היא יהודית אבל לא אורתודוקסית, לאומית ולא אוניברסלית. על פי ממצאי הסקר, 62% מהיהודים בישראל עושים קידוש בערב שבת, אולם 51% עושים קניות בשבת ומעל חצי מיליון יהודים עובדים בישראל בשבת. 68% מהיהודים בישראל אוכלים כשר בפסח, אולם 55% מרגישים שט' באב הוא "יום רגיל לגמרי". 68% סבורים ש"להיות יהודי טוב" זה (גם) לשרת בצה"ל; 33% מוכנים לקבל כיהודי את כל מי "שמרגיש כיהודי"; 58% מהיהודים בישראל תומכים בתפילת נשות הכותל בכותל, ו-9% בלבד מעוניינים שישראל תהיה מדינה "אזרחית ישראלית", כלומר לא "יהודית".

שרוליק כפי שמוצג באתר של קריאל גרדוש

יצירתה של זהות יהודית-ישראלית מודרנית

רוזנר ופוקס לא מתיימרים להסביר את הממצאים שלהם, אולם הם נותנים תחושה שמבחינתם התהליכים המתרחשים אינם יותר מאשר התפתחות טבעית. כאשר הם מדווחים על התפרקותה של הציונות הדתית הם כותבים שמכיוון שממילא הציבור הישראלי משלב מסורת ולאומיות, שכן "כל אחד מארגן לעצמו את התרכובת על פי המינון הנכון לו". אולם ההתחלנות של הסרוגים, כמו גם זו של החרדים, אינה רק עניין של נוחות או העדפה אישית. התהליך שאנחנו רואים מול עינינו מבשר על שינוי חד באופיה של החברה הדתית. אימוץ הלאומיות הוא דרכם של פרטים לצאת מזהות דתית כוללת וקולקטיביסטית ולאמץ מסגרת שמאפשרת יותר אוטונומיה ואינדיבידואליזם. במילים אחרות, הלאומיות היא הדרך של היהדות להפוך למודרנית.

כמובן, כך היה כבר מימי ראשית התנועה הציונית. הציונות ביקשה להציע זהות יהודית אלטרנטיבית לזו הדתית, העומדת על המימד הלאומי. אותו "עברי" שרמי לבני מתייחס אליו הוא הגרסה שהציונות הסוציאליסטית הציעה לזהות יהודית מודרנית. וזה עבד: הציונים היו בטוחים וגאים בזהותם היהודית, ועם זאת חילוניים לחלוטין. על כל השימוש שלה בסימבוליקה מסורתית הציונות הסוציאליסטית הציגה חילוניות אידיאולוגית, חילוניות שדחתה את הדת כסרך עודף שמקומו בעבר ושראתה עצמה כזהות היהודית האותנטית.

לבני מאשים את הימין, על תפיסת הלאומיות האתנו־דתית שלו, בנפילת "העברי" עם הכניסה למאה העשרים ואחת. אולם בקום המדינה הימין ותפיסותיו היו שוליים, וכך גם שנים רבות אחרי כן. כדי שהתפיסות הימניות יתבססו היה צריך השמאל לפנות להן את המקום. ואמנם, זה בדיוק מה שקרה. הישראלים החילונים לא התחילו להתעניין במסורת אלא לאחר שאותה זהות "עברית" כבר לא היתה תשובה תקפה עבורם לשאלה "כיצד אני יהודי?". העבריות התפרקה הרבה לפני המאה הנוכחית, בתהליך ארוך שכלל את משבר הלגיטימציה של תנועת העבודה לאחר מלחמת יום הכיפורים, אבל עוד יותר מכך את המעבר של ישראל מסוציאליזם לליברליזם. בפשטות: כמו יתר העולם המערבי ישראל הפכה לחברה קפיטליסטית ואינדיבידואליסטית (אורי רם, בספרו "הגלובליזציה של ישראל" מ–2005, מתאר זאת היטב ונותן לכך הסבר טוב יותר מאלמוג או קימרלינג).

לאחר שהאידיאלים הסוציאליסטים ואתוס ההגשמה הקולקטיביסטי של מפא"י הפכו חסרי תוקף, התחילו החילונים בחיפוש אחר דרך חדשה לנסח את זהותם היהודית. דרך זו נמצאה, באופן לא מפתיע, במסורת – אולם לא כחזרה בתשובה. מכיוון שאותם חילונים כבר הפנימו את האינדיבידואליזם המערבי, רובם לא היו (ולא יהיו) מוכנים להיכנס למסגרת הדורשנית והקולקטיביסטית של ההלכה. הם מעדיפים לגבש את זהותם היהודית על ידי עניין תרבותי (בתי מדרש פלורליסטים) או רוחני (ניו־אייג') במסורת, ולתפור לעצמם חליפה יהודית על פי מידה. הלאומיות משתלבת היטב במהלך הזה, שכן היא מעניקה יסודות יהודיים בשפע ללא דרישה לעשות שינויים באורח החיים. בשונה מהפשיזם לסוגיו, הלאומיות הדמוקרטית מעצימה, לא מדכאת אינדיבידואליזם.

מן העבר השני מגיעים החרדים והציונים הדתיים, כאשר שתי האוכלוסיות במשברי זהות משל עצמם. הראשונים מעוניינים להצטרף לחברה הכללית מתוך שילוב של צרכים כלכליים, משבר הנהגה חריף וההתפכחות שהביא העולם המקוון. האחרונים, בדומה לחילונים, נותרו ללא מרכז אידיאולוגי מאז קריסת המשיחיות הקוקניקית בשנות התשעים, וביתר תוקף מאז הריסת גוש קטיף. עבור שתי הקבוצות הללו הלאומיות מזמנת הן שותפות בישראליות, והן גרסה מודרנית, ליברלית ואינדיבידואלית יותר, של זהות יהודית.

שילוב משתנים זה מסביר מדוע החברה בישראל הופכת מצד אחד למסורתית יותר, מצד שני ללאומית יותר, ומצד שלישי לליברלית יותר. יוצא מהכלל חשוב בליברליזם הישראלי הוא היחס לפלסטינים כמובן, וגם אותו אפשר להסביר על ידי אותם תהליכים. לבד מעצם הסכסוך הלאומי שבאופן מובן מעורר אנטגוניזם, ישראלי שמשדך את זהותו היהודית עם הלאומיות הישראלית יבקש להעצים את "יהדותה" של המדינה, מה שיבוא בכל מני דרכים על חשבון שכניו הפלסטינים.

שאלת "הזהות היהודית" עומדת בלב הקיום היהודי מאז המאה ה-18. כחברה שנכפתה לעזוב את הקיום המסורתי, המובן מאליו מבחינה קיומית, ולהתאים את עצמה לתרבות המערבית המודרנית, אין פלא שיהודים מוצאים עצמם במחזורים חוזרים ונשנים של חיפוש ועיצוב זהות. שרוליק, או כל מה שהוא מייצג, הציע גרסה "עברית", לאומית, קולקטיביסטית וחילונית לזהות היהודית. הפרידה משרוליק מאפשרת את המחזור הנוכחי של עיצוב הזהות היהודית בישראל: זהות אינדיבידואלית אך קרובה למסורת, פוסט־אורתודוקסית ואתנו־לאומית. ללא ספק גם הזהות היהודית־ישראלית הזאת תתחלף בעתיד באחרת, ותאפשר גל מחודש של נוסטלגיה.

המאמר פורסם במוסף הארץ

ליברליזם: אינדיבידואליזם ומרחבים מודרניים של משמעות וזהות

עניינו של הליברליזם בחירות, אולם לא כל תפיסה של חירות היא ליברלית. הליברליזם מציג תפיסה מסוימת מאוד של חירות, תפיסה מודרנית ופרטית, המדגישה את האוטונומיה של היחיד. בעולם המערבי הקדום משמעותה של חירות היתה חירות פוליטית. אדם היה חופשי כאשר הוא היה חלק מקהילה שקבעה עבור עצמה את דרכה, כלומר קהילה שהיתה ריבונית לקבוע את חוקיה.

עבור הפרט ביוון העתיקה, ביטוי השיא של חירותו היתה השתתפותו במועצה הציבורית של הפוליס, וגם ברומא החלוקה בשלטון נחשבה כתנאי לחופש. קיקרו ביטא היטב תפיסה זו כשקבע כי "תחת שלטון אריסטוקרטי ההמונים לא נוטלים חלק בחירות, שכן אין להם כל גישה לכוח". גם כשבני ישראל "יוצאים מעבדות לחירות" הם יוצאים ממצב של כפיפות לשליט זר למצב של אוטונומיה פוליטית, אשר במסגרתו הם כורתים ברית עם האל ומקבלים על עצמם את חוקיו. חירותו של עם ישראל היא חירותו כקולקטיב. לפרטים מתוכו לא היתה אפשרות לנהוג אחרת מהמקובל (לא לשמור שבת, למשל).

בנג'מין קונסטנט (1767–1830), מהראשונים שהתהדרו בתואר "ליברל", ניסה להסביר בפתח המאה ה–19 את ההבדל בין תפיסת החירות העתיקה לזו החדשה. לדבריו, "מטרת הקדמונים היתה ההשתתפות בכוח הציבורי בין אזרחיה של אותה מולדת: לכך הם קראו חירות. מטרת המודרניים היא ההנאה מהביטחון שבשמחות אישיות, והם מכנים חירות את ההגנות שניתנות על ידי המוסדות לשמחות הללו". קונסטנט ביקש לעמוד על חשיבותה של חירות הפרט בעידננו, שהיא בסיס הליברליזם. חירות זו אינה מתגשמת במגע עם השלטון, אלא דווקא בהגנה מפניו.

זו נקודה מהותית. המסורת הליברלית המודרנית נוצרה על רקע עלייתו של האינדיבידואל ומתוך הצורך להגן על מרחבים חדשים של משמעות ושל זהות: האוטונומיה שלנו, חופש המצפון שלנו, והמימוש העצמי שלנו. ליסודות אלה, שעבורנו נחשבים לעיקר הטוב שבחיים, לא הוענקה חשיבות בעולם הפרה־מודרני, ועם התגבשותם עלתה גם הדרישה להגן עליהם.

ג'ון לוק (1632–1704), המכונה "אבי הליברליזם", ניסח את עקרונותיו בחיבור "שתי מסכתות על הממשל המדיני". על פי לוק, בהסכימם על "אמנה חברתית" וביצירת קהילה, מצפים בני האדם מהממשל שהעמידו שידאג לזכויותיהם וישמור עליהן. ממשל בלתי לגיטימי יהיה ממשל שלא מגן על הזכויות הללו, או שפוגע בהן ללא סיבה מוצדקת שמעוגנת בטובת הכלל.

ליברליזם קשור אפוא להגנה על זכויות, שהן הכינוי שאנחנו נותנים ליישומים השונים של אותם מרחבים מודרניים של משמעות וזהות. הזכויות שלנו מבטאות אוטונומיה, חופש מצפון ומימוש עצמי. כפי שהיטיב לנסח רונלד דבורקין (1931–2013), חברה ליברלית היא חברה שאינה כופה פרשנות מסוימת על המושגים הללו. יש בה כמובן חוקים, אולם אלה הסדרים "נוהליים", כלומר כאלה הנוגעים לסידורי החיים, ולא "מהותים", הנוגעים למטרות החיים.

מובן אפוא מדוע שלטון פשיסטי או בולשביקי אינו ליברלי. בצורות שלטון אלה, אותם מרחבים של משמעות מוכפפים לשלטון, אם על מנת לבטא את "רצון העם", "מהות העם" או ייעודו, ואם על מנת לאלץ את הפרט להיות "חופשי באמת" או "לממש את עצמו באמת", על פי פרדיגמה דוגמטית כלשהי (למשל, כפרולטריון בלתי מנוכר). המרקסיזם מציג אמנם תפיסה מודרנית של חירות, אבל כזו שאינה ליברלית.

ליברליזם קשור גם לכלכלה חופשית. ליברלים אשר ביקשו הגנה על זכויותיהם על ידי השלטון ומפני השלטון ביקשו גם שהשלטון לא יצמצם את זכויות הקניין שלהם ויאפשר להם להפעיל, להזיז ולממש הון כאוות נפשם. ליברטריאניזם הופך את הממד הזה לעיקר, לעתים עד כדי כך שבשם הזכות להגנה על הקניין מצומצמות זכויות אדם אחרות.

ליברליזם קשור גם לשוויון. שוויון לא היה אידיאל בעיני הליברלים הראשונים, אולם הליברליזם נשא אותו כהנחה מובלעת. עלייתו של האינדיבידואל המודרני מתרחשת בקורלציה הדוקה עם שבירת ההיררכיות המעמדיות של העולם הפרה־מודרני, ושני אלה מוזנים מתפיסה חדשה של האדם, אשר מוצאת בו מהות אוניברסלית. אותה מהות היא זו אשר על האוטונומיה והביטוי שלה חובה עלינו להגן. ואותה מהות, שאינה אלא התרגום המודרני לעקרון "צלם אלוהים", משותפת לכל בני האדם באופן שווה.

ליברליזם שמבקש לקדם שוויון לוקח את ההגנה על האוטונומיה, חופש המצפון והמימוש העצמי של הפרט לשלב חדש. ההגנה על אלה מפני שרירותיות השלטון מתרחבת להגנה עליהם מפני שרירותיות החיים. שהרי אדם שנולד במקרה עני, או במקרה נכה, או במקרה אשה, זכאי ככל אחד אחר לאפשרות למימוש עצמי, לא? ומכיוון שחסמים כלכליים, בריאותיים או חברתיים מגבילים אותו, האין זה תפקידו של השלטון הנאור למזער אותם ככל האפשר?

כאן הדברים נוטים להסתבך. מחד גיסא, חירות לכל דורשת, לכאורה, תנאי חיים מינימליים לכל, שהרי לרובנו אין אפשרות למימוש עצמי אם אנחנו (למשל) דרים ברחוב. מאידך גיסא, קידום השוויון מגביל בצורות שונות את החירות (במסים, באפליה מתקנת, בלימודי ליבה). גם העזרה למימוש עצמי מניחה תפיסה מסוימת של המימוש העצמי, וכפי שדבורקין לימד אותנו, מדינה ליברלית אמורה להימנע מכך.

דוגמה זמינה לעיוות שנובע מכך הן המגבלות על חופש הביטוי בשם ההגנה על מיעוטים. ביסודו, ליברליזם יגרוס שהחירות לבטא את עצמנו היא זכות בסיסית שהשלטון אמור להגן עליה, אולם ליברליזם שאימץ עמדה פרוגרסיבית יגרוס שההגנה על רגשות המיעוט, על מנת לקדם את זכויותיהם, חשובה יותר, ועל כן יאסור על ביטויים פוגעניים (כפי שקורה, לדוגמה, בקמפוסים אמריקאיים). דרך אחרת להבין זאת היא לומר שבעוד הימין הליברלי נוטה לקדם את חירות הקניין מעל לחירויות אחרות, השמאל הליברלי נוטה להרחיב עוד ועוד את ספקטרום הזכויות, באופן שמסגיר ומקדם תפיסה מסוימת של "החיים הראויים", ועל כן, לעתים, פוגע בחירויות שונות.

כפי שלחירות יש היסטוריה, גם לליברליזם יש, והוא בהתפתחות מתמדת. בעולם שבו הגיוון האנושי הולך וגדל, האינדיבידואליזם מקצין, והממדים הפנימיים שלנו — הרגשיים, האמוניים והרצוניים — הולכים ומתרחבים. הליברליזם נוטה להתרחב גם הוא, ולאמץ תפיסות שונות, כגון פוליטיקה של זהויות ועיסוק מתפרט בזהויות מיניות. התרחבות זו, למרבה הצער, באה על חשבון עמידות ועוצמה. מנגד, קשה מאוד להתנגד לה, שכן היא אינה רק מענה לקריאה אתית, אלא מהווה בעצמה צורה חדשה של מימוש עצמי.

:

פורסם במוסף הארץ כחלק מ'פרויקט ליברליזם' בו כותבים גם אסף שגיב, עופרה רודנר, גדי טאוב ורוית הכט

תבל בצדק – ראיון עם מיכה אודנהיימר

אם כל מי שזועק "עניי עירך קודמים" היה בפועל מטפל בעניי עירו, ייתכן ולא היו נזקקים בעולם. לצערנו זה לא המצב. לא שאני מזלזל בהגיון הפשוט שבמשפט הזה – אדם אכן אחראי באופן מיידי על סביבתו ומחוייב לה. מה חבל שאותו משפט משמש פעמים רבות לא כציווי ללקיחת אחריות, אלא ככתב אשמה על מה שלא מוצא חן בעיננו אצל הזולת.

אבל אולי כל זה לא ממש משנה לגבי מיכה אודהיימר, שכן מאחוריו מפעלים מרשימים של סיוע והעצמה הן לרחוק והן לקרוב. נפגשתי איתו לפני כמה חודשים במסגרת הרצאה שנתתי לאנשי תבל בצדק, עמותה שאודנהיימר ייסד ושהוא עומד בראשה. כשדיברתי איתו על המפעל המופלא שהקים התברר לי עד כמה עמוקה החשיבה שעומדת מאחוריו. אין מדובר בשליחות פשוטה של עזרה לחלשים מעבר לים, מה שפעמים רבות אינו רק פטרוני, אלא פשוט לא יעיל. 'תבל בצדק' מקדישים את זמנם ומרצם להפיכת האזורים העניים והחלשים ביותר לעצמאיים. כמאמר הקלישאה, הם לא מחלקים דגים אלא מלמדים איך לבנות חכות. את כל זה הם עושים בשם היהדות ומתוך עולם הערכים של המסורת היהודית. ביקשתי ממנו להתראיין עבור הבלוג ושמחתי שהסכים.

אודנהיימר נולד בברקלי, קליפורניה והוא בוגר אוניברסיטת ייל. ב-1984 הוסמך כרב והיה, כמו שאמרים, סמוך על שולחנו של הרב שלמה קרליבך. ב-1988 עלה לישראל, ומאז הוא עוסק בפעילות חברתית בחברה הישראלית, כותב, מלמד ומרצה רבות על צדק חברתי ביהדות. כעיתונאי מיכה סיקר נושאים של עוני, גלובליזציה וזכויות אדם מארצות רבות ביניהן סומליה, אתיופיה, עראק, בורמה, האיטי, נפאל, בנגלדש ואינדונזיה וכתב בין היתר עבור העיתונים וושינגטון פוסט, גרדיאן, לונדון טיימס, ג’רוזלם רפורט והארץ. הוא הקים את האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה, אחד מהארגונים המרכזיים שעוסקים בקליטת העלייה האתיופית בישראל, ועדיין משמש כחבר ועד מנהל. בשנת 2006 הוא הקים את תבל בצדק במטרה לעודד צעירים יהודים לקחת תפקיד פעיל במאבק לצדק חברתי גלובלי. מיכה מגיע לכל מחזור של תבל בצדק ומעביר תכנים בנושאי יהדות, צדק חברתי וגלובליזציה.

מתי ולמה הקמת את 'תבל בצדק'?

ייסדתי תבל בצדק מתוך רצון שהתבשל בי במשך זמן רב למצוא דרך לחבר את הישראלים, היהודים והיהדות למה שראיתי כאתגר האתי הגדול ביותר של זמננו שהוא השוליים וההתרוששות של חלקים גדולים מהאנושות בעידן הגלובליזציה. באופן אישי נחשפתי ל'עולם השני-שליש' (שמכונה השלישי) בפעם הראשונה כשנסעתי לאתיופיה כעיתונאי בשנת 1990 ע"מ לכסות את סיפורה של עליית יהודי אתיופיה. התאהבתי באתיופיה, עם המיידיות והקסם שהיו בחיים שם, אבל גם הייתי בהלם מהפגיעוּת של הרוב העני. פגיעוּת עצומה למחלות, לרעב, למשטרי דיכוי. קצת מזל רע, דבר שהוא כמעט בלתי נמנע, ואנשים עלולים לאבד את הכל, עלולים לאבד כל כך הרבה.

הייתי שם הרבה במהלך השנה 90-91, והייתה לי סוג של התגלות במהלך מבצע שלמה. המורדים הקיפו את אדיס אבבה וחיכו להיכנס. הייתי צריך להחליט אם לעזוב במטוס האחרון של מבצע שלמה או להישאר כדי לכסות את כניסת המורדים. פחדתי, אבל הרגשתי שאני דואג לאתיופיה ולא רק ליהודים אז נשארתי.

מאז התחלתי לכסות כל מיני סיפורים, בסומליה, האיטי, בורמה, הודו, נפאל, ואפילו בעיראק. זה היה בתקופה שבה הגלובליזציה הייתה במסלול המהיר שלה, לאחר תום הקומוניזם, כך שבכל מקום שהייתי ראיתי את התוצאות של גלובליזציה כלכלית הניאו-ליברלית על העניים שהיוו את הרוב. חשבתי הרבה על השאלה מהו המסר החברתי של היהדות, וכאב לי שישראל והיהודים כיהודים לא היו מאוד מעורבים בשאלות של צדק חברתי וכלכלי ברמה גלובלית, למרות שהיינו במרכזה של הכלכלה העולמית. נראה לי שהצדק הכלכלי והחברתי עומד במרכז הדאגה של היהדות, אבל בכל זאת הייתה התעלמות. בשנת 2005 נסעתי לטיול בהודו למשך חודשיים וחצי חודשים עם המשפחה שלי; שם נתקלתי ב'שביל החומוס' שאותו עושים כל הישראלים בהודו ובנפאל, וחשבתי וואו, אולי האהבה של ישראלים לנסיעות בעולם המתפתח יכולה להיות ממונפת למשהו עמוק יותר. זה היה הרגע שהתחלתי לחשוב על יצירת משהו כמו תבל בצדק.

מי מגיע להתנדב בארגון? האם אתה יכול לתאר את "המתנדב האופייני"?

כיום יש לנו שלושה מסלולי התנדבות. המסלול הקלאסי שלנו הוא התכנית של הארבעה חודשים, חודש אחד של אוריינטצייה, לימוד והכנה ושלושה חודשי התנדבות. המסלול הזה נפתח פעמיים בכל שנה. אנחנו בוחרים בזהירות את המועמדים לתכנית זו ותמיד יש לנו הרבה יותר מכמה שאנחנו יכולים לקבל. כשני שליש מעשרים המתנדבים שאנחנו מקבלים הם צעירים אחרי צבא בגילאי 20 עד 25, ושליש הם אחרי תואר ראשון או שני, בשנות העשרים המאוחרות או השלושים המוקדמות שלהם. בין רבע לשליש הם דתיים, אם כי כרגע יש פחות מכמה שהיו בעבר ואנחנו רוצים לחזור למספרים האלה.

לרבים מהמתנדבים יש רקע בתנועות נוער, אבל קשה למצוא פרופיל מדוייק שלהם. רבים מהמשתתפים הם מהשמאל, אבל יש לנו גם מתנחלים ואנשי ימין. הייתי אומר שהפרופיל של המתנדבים בתכנית הזו הוא שהם אידיאליסטיים, הרפתקנים ונחושים. כיום התפתחו המסלולים ויש לנו גם תוכניות של חודש אחד שנפתחות מספר פעמים בשנה ותכנית של עשרה חודשים שנפתחת מדי שנה.

לאילו מקומות נשלחים המתנדבים, ומה בעצם הם עושים שם?

במהלך המחזורים הראשונים של תכנית ארבעת החודשים, פיתחנו את תקופת האוריינטציה, שבמסגרתה מוקדשת תקופה של חודש שלם ללימוד שכולל לימוד השפה הנפאלית, התרבות הנפאלית, יהדות וצדק חברתי, גלובליזציה, כלכלה ועוני, וגם קצת הדרכה בשיטות העבודה בתחומים השונים. כיום יש לנו הכנה הרבה נרחבת בהרבה למה שאנחנו בעצם הולכים לעשות. לאחר מכן המתנדבים נשלחו כמתמחים בארגונים לא ממשלתיים מקומיים שונים, בעיקר בקטמנדו.

כשהניסיון שלנו בנפאל גדל, התחלנו לפתח את מודל העבודה שלנו. הבנו שאנחנו יכולים לעשות הרבה יותר אם נפעל כארגון שמפעיל את המתנדבים בעצמו, בדרך זו אנחנו יכולים לעבוד לקראת מטרות ארוכות טווח. מצאנו שהעוני בעיר הגדולה נבע בעיקרו מהמשבר של הכפרים. כפרים רבים בנפאל ובעולם המתפתח לא היו מסוגלים לספק מספיק מזון כדי להאכיל את תושביהם במשך שנה שלמה, זאת בגלל גידול האוכלוסייה, פגיעה בקרקע שנגרמה עקב שימוש רב ושימוש בדשנים וחומרי הדברה כימיים, אובדן הידע מסורתי וכו'. אנשים בכפרים גם למדו שישנם שירותי בריאות וחינוך בעיר אשר בכפר אין אליהם גישה.

מיכה אודנהיימר, מקבל ברכה מצדיקאבל הבעיה הבסיסית ביותר היא האוכל. אנשים התחילו להגר אל העיר מן הכפרים, ולעתים קרובות הם נקלעו למצבים קשים מאוד. חשבנו שאולי נוכל לעשות משהו עם בעיית האוכל. שכרנו את ד"ר Bishnu Chapagain, אגרונום עם דוקטורט במדעי הצמח מאוניברסיטת בן-גוריון, הוא בילה 11 שנים בישראל. ד"ר בישנו הפך לראש הצוות נפאלית הצומח, שמונה היום כ-35 עובדים יחד עם 6 אנשי צוות ישראליים. התחלנו לעבוד באזורים כפריים, עם גישת עבודה משולבת שכוללת השתתפות בחקלאות, חינוך, עבודה עם בני נוער ועם נשים ועוד. אנחנו מבססים את העבודה שלנו על חקלאות, אך המטרה הסופית היא לבנות ולחזק את הקהילה ומנהיגיה כי בלי קבוצות חזקות ומחויבות קהילתית, כל המשאבים שאנחנו מביאים לאזור יעברו לידי המשפחות חזקות.

כאשר אנחנו מתחילים לעבוד בכפר, אנחנו נשארים שם במשך 3 עד 5 שנים, עד שאנחנו מרגישים שבאמת היו לנו השפעה מעצבת. בכל כפר אנחנו גם בונים קבוצות-נוער, למעשה יש תנועת נוער שפועלת בכל התחומים בהם אנחנו עובדים, ותנועה של נשים גם כן. כל זה הוא הקדמה למה שמתנדבי תבל מגיעים לעשות. הם מוקצים על פי ניסיונם, מומחיותם ורצונם לעבוד בחקלאות, נוער, חינוך או נשים. הם בעצם עובדים יחד עם צוות נפאלי בתכנון אסטרטגיה, פעילויות, סדנאות, מסעות, בניית יכולת ועוד תוך שימוש בידע ובניסיון שלהם ויחד עם צוות, שיודע את השפה והתרבות הרבה יותר טוב מאשר מתנדב. המתנדב לעומת זאת מביא את הידע והניסיון

רבים מהמתנדבים הם בוגרי לימודי חקלאות, חינוך או עבודה סוציאלית, לאחרים יש ניסיון עם תנועת נוער ואחרים מביאים עימם ניסיון באומנויות, צילום, מחשבים, הנדסה, וכו'. אנחנו יוצרים איזון אמיתי, מעודדים את תרומתם של התנדבים ואת חלומם לחדש ובאותו הזמן מוודאים שהתוכניות שלנו לטווח הארוך יהיו מפת הדרכים הבסיסית. המתנדבים, למשל, עשויים ללמד את המורים מתודולוגיות חינוכיות חדשות, אבל אנחנו לא רוצים לראות אותם עומדים מול כיתה, אלא אם כן זו הפגנה או פעילות אחרי שעות הלימודים. אנחנו רוצים לבנות את היכולת והעוצמה של המורים המקומיים, לא להחליף אותם. בחקלאות הם עובדים יחד עם צוות החקלאות שלנו שכרגע מונה שישה אגרונומים אשר בנוסף לבישנו יוצרים חוות הדגמה ומלמדים טכניקות חקלאיות יעילות. יש לנו גם פרויקט בשכונות העוני של העיר, עבודה עם הצד השני של המהגרים מן הכפר, לעזור להם לבנות את הקהילה. יש לנו מעון יום, מרכז נוער שפועל עם תנועת הנוער, עבודה עם כמה בתי ספר, ועם קבוצות של נשים בנושאי בריאות ומיקרו- פיננס.

אני חושב שפיתחנו מתודולוגיה חדשנית לפיתוח קהילות. זו מתודולוגיה אינטנסיבית ולטווח ארוך, שנמנעת ממה שאני רואה כטעויות הקטלניות של עולם הפיתוח הבינלאומי, ביניהן הרעיון שיש פתרון מהיר, והרעיון שהמודל העסקי יעשה את העבודה תוך התעלמות מהקהילה, שמתן משאבים חומריים ללא הבנה עמוקה באמת של ההקשר יכול לעזור באמת.

בתכנית הארוכה ביותר שלנו שאורכת כשנה, אנחנו לוקחים אנשים אחרי תואר ראשון או תואר שני בתחומים הרלוונטיים, יוצרים צוות של עשרה ישראלים ויהודים מהעולם, יחד עם עשרה נפאלים או בורונדיאנים (אנחנו בדיוק בתחילת העבודה עם כפרים באזורים עניים בבורונדי). לכל מתנדב בינלאומי יש שותף מקומי והם עובדים יחד על המטרות ארוכות הטווח שהצבנו.

כל זה טוב ויפה, אבל כמו שאומרים, מה הקשר ליהדות? למה עושים את זה בשם המסורת היהודית, הן מבחינת ההגדרה העצמית (כלומר מה הופך את זה ל"יהודי") והן מבחינת האוכלוסייה המקומית (שאולי תעדיף שלא יבואו אליה בשם היהדות?)

תבל בצדק הוקמה מתוך האמונה כי החזון של יצירת חברה צודקת הוא חלק מעמוד השדרה של היהדות, ושיש לנו אחריות להיות חלק מהפיכת חזון זה למציאות בעולם בכללותו. בדבר הזה אנחנו ממשיכים דמויות כמו הבעל שם טוב, שאמר שיש לנו "ערבות" עם אומות העולם בשבע מצוות בני נח ובתוכם צדק. אנחנו ממשיכים את הרב קוק והרב אשלג, שמדברים על אחריות גלובלית יהודית בעידן הגלובליזציה, אנחנו ממשיכים את השל, בובר ואחרים.

בעיני, אם היהודים וישראל הם גלובליים בכל היבט אחר בחיים – בבחירה של מה שאנחנו אוכלים וצורכים, איך אנחנו משקיעים את הכסף שלנו, איזה חברות נמצאות בבעלותנו, מי סועד אותנו בזקנותנו, למי אנחנו מוכרים נשק וכן הלאה, ורק באזור אחד-'אתיקה', אנחנו רק 'מקומיים', 'עניי עירך', אנחנו נמצאים בתהליך של איבוד הנשמה שלנו. בנוסף, הרבה יהודים צעירים אדישים ליהדות בגלל שהם רואים את היהדות כפונה פנימה, ולא מתעניינת בעתיד האנושות, למרות שיש כל כך הרבה בעיות אנושיות גדולות ודחופות אליהם צריך להתייחס.

היהדות מכילה את החזון האוניברסלי הזה בתוכה; כדי לשמור על שלמותה, הוא חייב לבוא לידי ביטוי במציאות העכשווית. אני חושב שכמו במסורת, הרצון שלנו לשלב את הפיזי והרוחני, ולא לזלזל במעמד העולם הזה, הוא בזרם המרכזי. כמובן, כל זה תוך ענווה רבה והבנה שלקבוצות רבות אחרות, לדתות ולעמים, יש ג"כ הרבה מה לתרום.

המורה שלי הרב שלמה קרליבך אמר: "אנחנו בונים בית לאנושות. אנחנו בונים קיר אחד, הטיבטים בונים קיר, האינדיאנים בונים קיר, כולם עושים את החלק הייחודי משלהם". במונחים של תושבי הכפר עצמם, אנחנו מספרים להם שאנחנו יהודים וישראלים, אבל עבורם אנחנו גם פשוט בני המערב. רובם אפילו לא שמע על היהדות, ואנחנו לא מטיפים ליהדות, כמובן. אבל ראיתי שהמעורבות שלנו בזהות שלנו מהדהדת עמוק לתוך הצוות הנפאלית ואולי גם לתושבי הכפר. נפאל, כמו כמעט כל מקום בעולם השני שליש (שלישי), היא פסיפס של שבטים וקבוצות אתניות. כולם, בהיקפים שונים, עדיין שואבים כוח מתחושת השורשיות בשבט שלהם והמורשת ועם זאת מרגישים צורך עז להתחבר לידע והכוח של ההקשר הגלובלי הגדול יותר. הם רואים את המחויבות כפולות שלנו, למורשת שלנו ולסוגיות משותפות של עוני וסביבה כהשראה.

בהמשך לכך, איך אתה מקשר את 'תבל בצדק' להתפתחויות ביהדות כיום? האם יש כאן צורה חדשה של הוויה יהודית? המשך החזון הנבואי? אלטרנטיבה לקיום מצוות? או מה?

אני חושב שכבר אמרתי כי בתקופה שבה העם היהודי מועצם מבחינה כלכלית ותרבותית, ונמצא באמת באופנים רבים במרכזה של הגלובליזציה, אם היהדות תטמן את ראשה בחול ותתחמק מהאתגרים האתיים הענקים שמוטחים בפרצוף האנושות, אנחנו נמצא בסכנה של אובדן הנשמה שלנו. אני רואה צורך עמוק אצל יהודים צעירים לשלב בין הזהות היהודית שלהם והזהות העולמית שלהם ולהרגיש שלא מדובר בזהויות מסוכסכות.

אני גם רואה צורך להחיות את החזון היהודי של צדק חברתי וכלכלי העומד בלב הליבה של התורה והנביאים ושנמצא גם בתלמוד, ברגישות הרבה בה הוא מבין את יחסי הגומלין האנושיים, החברתיים והכלכליים. כפי שכבר אמרתי, אני רואה את תבל בצדק כחזרת לעמדות של הרב אברהם יצחק כהן קוק, הרב יהודה אשלג, הלל צייטלין, שמעון פדרבוש, כמו גם של השל, בובר ועוד רבים אחרים שהיו בו בזמן יהודים עמוקים ושורשיים וגם האמינו שהמשימה האולטימטיבית של היהדות קשורה לקידום רווחתה וגאולת האנושות והעולם כולו.

כמו שאמר ירמיהו אמר (בשמו של הקב"ה) "הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי".  אני מגיע מרקע דתי והמורים שלי היו חרדיים, ואני מזדהה מאוד עם הדומיננטיות של המסורת, המחויבות והרוחניות שנתקלתי בהם אצל המורים האורתודוקסיים הגדולים שהכרתי. בו בזמן אני לא לגמרי מזדהה עם האורתודוקסיה כי אני רואה שהיום האורתודוקסיה מתפרשת כרעיון שמשמעותה של היהדות היא ההלכה. שאלות מטה-הלכתיות, במיוחד שאלות שאין להם השפעה על מעמד אישי או קיום מצוות, זכו להתעלמות כאילו הם נמצאים מעבר לטווח של ההלכה בימינו.

אני לא חושב שזה משהו חדש לגמרי ביהדות, ובוודאי לא רואה את זה כמחליף של שמירת המצוות או רוחניות, או של לימוד התורה. אבל אני חושב שתבל בצדק ומה שהיא מייצגת פותח אופק חדש, ומאפשר לנו לראות את העוצמה של החזון נבואי והמקראי של החזון היהודי. לקחת על עצמנו את האתגר של רעב ועוני בעולם הגלובלי הופך את היהדות לאמיתית יותר, מביא אותה לכדור הארץ, דבר שאני חושב שיכול לגרום גם למשיכת יותר אהבה ואור משמים לדרך הדתית שלנו גם כן.

הרב קוק (האב) אומר באורות תחייה שמשיח בן יוסף הוא קיבוץ הגלויות, ומשיח בן דוד הוא אוניוורסלי, השלב הבא. אולי תבל בצדק היא חלק מהשלב הבא. מה הולך להיות בסופו של הדבר? אני עדיין לא יודע!

מה הקשר בין הפעילות ב'תבל בצדק' לבין הכוחות הכלכליים הגלובליים, או לפחות בינה לבין הבנתם?

התחלתי לנסוע בעולם השני-שלישים (השלישי) בדיוק כאשר הגלובליזציה התחילה באמת להאיץ, עם נפילתה של ברית המועצות. עבורי, העובדה שכל העולם מחובר דרך מערכת כלכלית וחבורה של ספקולנטים בשיקגו יכולים לגרום למחיר המזון לנסוק מעלה עבור משפחות עניות בקטמנדו אומרת שיש לנו את מלוא האחריות על העולם הזה, יותר מאי פעם. אני גם חושב שיש לדבר הזה השלכות על הרוחניות, על התפיסה של טבע האדם ועל ההשפעה ההדדית שלנו. כמו שאנו משפיעים עליו באמצעות הפעילות-הכלכלית שלנו כמקשה אחת, מערכת אחת, שבו אנו כל הזמן משפיעים ומושפעים.

אנחנו לומדים על גלובליזציה בתבל בצדק, ואנחנו צריכים גם לחשוב ברצינות על התפקיד שלנו לאור הגלובליזציה. מה המשמעויות של ההתערבות בכפרים, אפילו עם הכוונות הטובות ביותר? מהו החזון שלנו ליישובים כפריים? האם זה לגיטימי שיהיה לנו חזון ליישובים כפריים? איך להקצות כוח לשותפים הנפאלים, לתושבי הכפר עצמם? איך עושים את השינוי הזה כאשר הכפר עצמו נמצא בתהליך של התפרקות בשל הגירה לערים או למדינות המפרץ בכל מקרה? מהי המשמעות של מוצא אתני בעידן של גלובליזציה? כל אלה הם שאלות שעולות כל הזמן אצלנו בתבל בצדק.

בעיני יש חשיבות רבה לעובדה שהמתנדבים שלנו יוצאים מתבל לא רק עם הניסיון של עשיית משהו טוב, והם אכן יוצאים עם ניסיון רב, ואפילו לא רק עם הלמידה איך לגשר על פערים תרבותיים שנראים לכאורה עצומים, אלא גם עם פרספקטיבה חדשה שיכולה לחדור מבעד לעשן ולמראות ואשר הופכת את העולם מכזה שנראה כאילו הוא רק "קורה" באופן טבעי לכזה שמעוצב על ידי כוחות פוליטיים וכלכליים שבהם אנחנו יכולים להשפיע ולשנות.

אתה היית תלמיד קרוב של ר' שלמה קרליבך. האם יש קשר בין ההשפעה שלו עליך לבין 'תבל בצדק'?

אני מקווה שכן, שיש קשר כלשהו, ושהוא יהיה גאה במה שאני עושה. שלמה אמר פעמים רבות שיהדות והעולם היהודי צריכים לתקן שלושה דברים בעידן הנוכחי: היחסים בין גברים לנשים, בין ההורים לילדים ובין יהודים ולא-יהודים. למרות שהוא היה חסיד גדול של היהדות, מאמין אמיתי בגדולתה של המסורת ועד לכח העצום וההישגים רוחניים של העולמות החסידיים והליטאיים, זה היה ברור לו שהיו גם אנשים קדושים בדתות אחרות.

אני רוצה לחשוב שאותו הדבר שמשך אותי לשלמה משך אותי לעבודה שאני עושה. יש השראת שכינה מיוחדת בקרב האוכלוסיות העניות המתגוררות ב'שוליים' של המודרניות, במקומות ה'רחוקים'. שלמה נהג לומר "כשבני אדם רוצה לבנות גשר, הם מחפשים האדם שיודע הכי הרבה על בניית גשרים. כאשר הקב"ה רוצה שנבנה גשר, הוא/היא מחפש את מי שבאמת באמת רוצה לבנות את הגשר". שלמה נתן לי הרבה ביטחון בכוחו של הרצון, בכוחה של הרוח, ואני חושב שהוא נתן לי את ההשראה לעשות דברים שאני בדרך כלל לא יכול לעשות. שלמה היה גם סוג של אנרכיסט, הוא עשה את מה שהוא מאמין בו. אני מקווה שלמדתי את זה ממנו לפחות במידה מסוימת.

אם כבר אנחנו מדברים על ר' שלמה, האם לדעתך המורשת שלו נשמרת כיום בצורה מוצלחת? מה לדעתך היה רצוי להוסיף מבחינת ההליכה בדרכו של שלמה היום?

עבורי, מוקד המשיכה הגדול ביותר של שלמה (מלבד נוכחותו) לא הייתה המוזיקה שלו, למרות שאהבתי לשיר ולהתפלל איתו, אלא תורתו. הוא היה, לדעתי, פרשן מדהים של החסידות. אומרים שההבדל בין האר"י ובין הבעל שם טוב היה שהאר"י חשף את הדינמיקה שמתרחשת בשמים, תהליך התגלגלות הספירות בתוך העולמות הגבוהים יותר וכן הלאה. הבעל שם טוב הראה איך כל זה קורה בתוך נשמת האדם עובד ה', בתפילה, במדיטציה שלו או שלה, וכו'. עבורי שלמה הוסיף ממד נוסף: הוא הראה שגם בשגרתיות של חיי היומיום, בעיצומו של הקיום ה"חילוני" קיים מימד עומק עם חיים משל עצמו אשר יכול להיות ממוקם ומזוהה ויכול לשבור את הלב שלנו.

שלמה היה תלמיד חכם עצום וחדשן שהיה מסוגל להסביר מושגים עמוקים עם סיפורים מטאפוריים פשוטים לכאורה מחיי היומיום שלנו. למרות כל מיני ספרים שמביאים ציטוטים שלו ומארגנים אותם סביב נושאים כמו החגים או פרשת השבוע, תורתו אשר כללה שיחות ארוכות ועמוקות עדיין לא ראתה אור היום. עשרות אלפי שעות של וידאו וקלטת שמע שהשתמרו, וזה נפלא שהם קיימות. אבל זה חיוני שהתמלילים המלאים יהיו זמינים. אני מקווה שבסופו של דבר, תורתו תתקבל בהערכה דומה להערכה שהמוזיקה שלו קיבלה כיום.

מה החזון שלך לגבי 'תבל בצדק'? איפה אתה רוצה להיות בעוד עשור או שניים?

ישנם כמה כיוונים שבהם אני מקווה שתבל בצדק תמשיך להתפתח בעשור או שניים הבאים. אני מקווה שאנחנו נמשיך לפתח ולשכלל את המתודולוגיה שלנו להפיכת כפרים ואזורים כפריים למקומות שיש בהם אוכל, תקווה, ידע וקהילה ושבמקביל אנחנו נמשיך לעבוד על בניית קהילה באזורים עירוניים. שנית, אני מקווה שגם נתחיל לעבוד ברמת שינוי המדיניות באמצעות בוגרים ואחרים, או במקרה טוב יותר לא רק להראות דוגמא לעולם טוב יותר אלא גם גם לדחוף לשינויים ברמת המאקרו. ושלישית, אני מקווה שאצליח להגיע לכמה מהיהודים בעלי המוחות היצירתיים ביותר, הכוללים רבנים, פילוסופים, סופרים, אמנים ועוד ולגרום אותם להיות מעורבים במאבק לעולם צודק ויפה יותר ולקחת חלק בדרך להבנה כיצד העומק של המסורת היהודית יכול להאיר הדרך שלנו לקראת עתיד חדש לאנושות.

תודה רבה.

אתר התנועה
דף הפייסבוק שלה

על תרבות ונאו-ליברליזם: מדוע ראוי לסגור מרכולים בשבת

כמעט היה אפשר לשמוע את קול הזעקה הקולקטיבית של תושבי תל אביב באותו רגע גורלי, הרגע בו דחה שר הפנים את התיקון לחוק העזר העירוני ובחר שלא לאפשר פתיחת מינימרקטים בעיר בשבת. פיותיהם הפעורים של מאות אלפי תושבים הופנו אל על בקריאה אילמת ובעיניהם הקרועות לרווחה רשומה אך ורק התחינה "למה???". כל שהם רצו הוא להמשיך לרכוש חלב במחיר מופקע שבעה ימים בשבוע, והנה, גם זאת לא ניתנה להם. בתוך שעה קלה כבר מילאו את הרשת סטטוסים זועמים, ואחריהם הגיעו רשימות ומאמרים באתרים שונים, כולם קוצפים על "הכפייה הדתית" ונשבעים נקמה. הגדיל לעשות מאמר המערכת של 'הארץ' אתמול שקבע כי "ישראל הולכת ונהפכת למדינה הכפופה לתכתיבי הדת וההלכה", לא פחות.

נתחיל אפוא בהתבוננות קרה וחילונית בעובדות עצמן, שכן אלו מציגות בפנינו בצורה ברורה את התרופפות שליטת הדת על המרחב הציבורי בישראל. לדוגמא: במחצית שנות השמונים התנהל בפתח תקווה מאבק איתנים לאחר שראש העיר ניסה להעביר חוק עזר שיאפשר פתיחתו של בית קולנוע בשבת. כיום בתי קולנוע פתוחים בשבת בכל מקום, כולל בירושלים. "חוק איסור גידול חזיר" שחוקק ב-1962 זוכה להתעלמות מופגנת וחזירים מגודלים ונסחרים בארץ ללא מפריע. גם החוק לאיסור מכירה והצגה של חמץ (1986) אינו נאכף, וכמובן גם החוק האוסר על זוגות להתחתן מחוץ לרבנות אינו יותר מאות מתה.

נו טוב, ודאי תאמרו, הרי אלה חוקים נוראיים של כפייה דתית, ומוטב היה להם שכלל לא היו באים לעולם. זה יכול להיות נכון, אם כי ראוי לשים לב שמה מחליף את אותה כפייה דתית אינו הומניזם אצילי שמקדם חופש, שיווין ואחווה, אלא קפיטליזם גלובלי שמקדם עושק, ניצול וצריכה. במילים אחרות, אם מחוקקי אותם חוקים ניסו בדרכם (הגמלונית משהו, אין ספק) לעצב צביון יהודי לפרהסיה הישראלית, התחלנותה הגוברת של אותה פרהסיה לא העמידה מערך ערכי אלטרנטיבי, אלא נשכבה על הגב ואיפשרה לכוחות השוק להשתלט ולהפוך את השבת לעוד יום של שופינג.

ושופינג, אגב, הוא תופעה מעניינת: קניותיו של האחד מחייבות את עבודתו של השני. כאשר אנחנו קונים זוג מכנסיים או שקית שוקו בשבת יש מי שעובד ומוכר לנו אותם. פעמים רבות אלה אנשים שהיו מעדיפים בהחלט לנוח יחד עם משפחתם ביום המנוחה הכללי, אולם לא יכולים שכן קשיי הפרנסה מחייבים אותם לעבוד. באופן ספציפי בתל-אביב מצב בו רשתות המרכולים פועלות בשבת מעמיד את המכולות הקטנות בסכנת סגירה בגלל התחרות, או מחייב את בעליהם הפרטיים לעבוד שבעה ימים בשבוע.

מכאן גם צריך להבין שבין הגורמים לחילונו של המרחב הציבורי בעשורים האחרונים היו לא רק קריאות מוצדקות לחירות אישית, אלא גם מאמץ מרוכז של טייקוני ארצנו לאפשר להם ולחבריהם להציע לנו את מרכולתם עוד יום בשבוע. מי שמרוויח הון בשישה ימים יחפוץ לעשות זאת גם בשביעי, וזאת לא פעם על חשבון עובדיו. הנה לכם ערמומיותו של הנאו-ליברליזם בתמצית: מימוש חירותו האישית של הפרט אינו נפרד ממנגנון הגדלת אי-השוויון.

סקרים שונים שנערכו בשני העשורים האחרונים הראו באופן עקבי שרוב ברור בציבור (מעל 60%) תומך בפתיחת מרכזי קניות מחוץ לערים, קיום אירועי תרבות וספורט והפעלת תחבורה ציבורית בשבת. קשה אפוא לדמיין הצדקה או אפשרות ממשית לביטולם של הראשונים, ויש חשיבות רבה להתחיל לאפשר את האחרונה. עם זאת, כ-60% מהציבור טוענים בנוסף שהם מעוניינים שהחיים הציבוריים בישראל ישאבו ערכים מהמסורת ויעוצבו לאורה. על המדינה אפוא לשמור על איזון שיאפשר לרוצים בכך לצאת ולבלות כדרכם (למשל, במרכזים מתוחמים), ועם זאת יגן על הסוחרים הקטנים שבתוך הערים ויאפשר גוון תרבותי מיוחד ליום המנוחה השבועי.

בסופו של דבר התרבות היהודית בישראל אינה שונה מאותם שבטים אמזוניים שמאויימים השכם והערב בידי תאגידי ענק. גם הם וגם אנחנו עקודים לפתחה של המגרסה הקפיטליסטית, גם שם וגם כאן ההגיון התועלתני והנאו-ליברלי מאיים להפוך אותנו מבני אדם לצרכנים. בשונה מתחום הפרט, בו חובת המדינה להגן על זכויותינו (למשל, להתחתן או לבנות משפחה כדרכנו), המרחב הציבורי נתון, במגוון דרכים, לעיצוב ממלכתי. מותר למדינה לשמור על תרבותה אל מול הכוחות העצומים הללו. האיזון כאן עדין, אולם ההתעקשות עליו היא מחוייבת המציאות.

:

התפרסם בגרסה מקוצרת במדור הדעות של 'הארץ'.

הרב קוק, הרבנית מזרחי ורבני צהר נותנים לכם עצות – ספרי עזרה עצמית מגיעים ליהדות

ימימה מזרחי, פרשה ואישה: לימוד נשי לפרשת השבוע, ידיעות ספרים, 2013, 143 עמ', 118 ש"ח.

יובל פרוינד (עורך ומפרש), נביעות: הארות, עצות ותובנות המשיבות את הרוח על פי משתנו של הראי"ה קוק, ידיעות ספרים, 2013, 98 ש"ח.

איתמר מור (עורך), צהר לעסקים: פרשת השבוע בראי עסקי, ניהולי ומנהיגותי, דני ספרים, 2013, 408 עמ', 118 ש"ח.

:

בתחילת המאה העשרים נפוץ בארצות הברית ז'אנר ספרותי חדש ומקורי: ספרי "עזרה עצמית" (Self Help). ספרים אלה כיבדו את הקורא במגוון ססגוני של עצות שימושיות, והציעו דרכים לקצירת הישגים בשדה מסויים שבדרך כלל היה מוזכר בכותרתם. המפורסם בספרים אלה הוא ספרו של דייל קרניגי, "כיצד תרכוש ידידים והשפעה", שנמכר עד היום ביותר מ-15 מיליון עותקים ושהוליד חיקויים רבים, מוצלחים ומצליחים יותר ופחות.

חלק לא מבוטל מהכותרים הללו, שעד היום מככבים ברשימות רבי המכר, עוסק בעצות כלכליות, אבל אין צורך בפנייה לאלה כדי להבין שההיגיון הקפיטליסטי, התועלתני-אינסטרומנטלי, הוא הרוח הנושבת בז'אנר הזה כולו. החיים מוצגים בספרי העזרה-העצמית כפרוייקט לפיתוח אשר הקורא הוא לו יזם וקבלן ביצוע. עליו להסתער על חייו במרץ, לכרות את משאביהם ולהפיק מהם כמה שיותר רווח נקי. אם יש צורך, אפשר וכדאי לפטר אגפים חסרי תועלת כגון מתינות, רגישות והגיון בריא. "הדמוקרטיה מכניסה רוח תעשייתית לספרות" מאבחן טוקוויל כבר במחצית המאה ה-19, וטוקוויל כרגיל צודק.

מרבית ספרי העזרה העצמית נשענו על ההנחה, שאת שורשיה אפשר למצוא בתנועה הרומנטית, שהפרט מחזיק במשאבים פנימיים אותם עליו לגלות ולהחצין. העצות המוצעות בהם נסבו אפוא לרוב סביב הדרכים והשיטות לדלייתם של אותם אוצרות נסתרים. הפרט נדרש למצוא בתוכו אומץ, נחישות או יצירתיות שהוא או היא כלל לא ידעו שקיימים, אולם הספר הסביר להם שלמרות שהם נעלמו מעיניהם עד כה, מכמנים חבויים אלה הם לא פחות מאשר עצמיותם הפנימית והעמוקה ביותר.

הרעיון שהגאולה מתחילה מבפנים בנה את ביתו על בסיס האינדיבידואליזם המודרני ואידיאל העצמאות והיוזמה הכלכלית המאפיינים את התרבות האמריקאית. יחד עם רוח ההמצאה והחדשנות הטכנולוגית העניקו ספרי העזרה העצמית לקוראיהם תחושה שלא רק בשדה הכלכלי, אלא בכל תחום ותחום בחיים ניתן למצוא "שיטה" שבעזרתה יהיה אפשר לתפעל את הנתונים, ובסופו של דבר למקסם רווחים.

באופן בלתי נמנע, ספרי עזרה עצמית התחילו להיכתב גם אודות התחום הדתי-רוחני. כאן לא מדובר רק בהוראות שיטתיות בדבר הדרכים היעילות ביותר לקשירת קשר עם העולמות העליונים, אלא פעמים רבות בעצות שמתבססות על מקורות דתיים ומסורתיים ושאמורות לעזור לנו דווקא בתחומי החולין. כדוגמא פשוטה ניתן להביא למעלה מחמישים(!) כותרים שונים באנגלית בלבד שמכריזים כי הם מלמדים את "הטאו של" (ההורות, הגינון, המיניות, הבישול, העסקים). ספרים אלה מתיימרים לדלות תובנות מהמסורת הסינית העתיקה על מנת לשפר את איכות חיינו המערביים בהווה.

הכל, כידוע, מגיע אלינו באיחור, אולם החדשות הטובות הן שלא רק שלא אלמן ישראל, אלא שבת זוגו ירשה הון תועפות. בשנים האחרונות נראה שהיהדות הישראלית הצטרפה סוף סוף למגמה וספרי עזרה עצמית המבוססים על חכמת המסורת היהודית ממלאים את מדפי חנויות הספרים. הוצאת ידיעות ספרים מובילה בפלח זה של השוק בצורה ברורה, מה שמשתלב במאמציה הכלליים, והראויים לכל שבח, להעשרת ארון הספרים היהודי בכותרים רבים ומגוונים. כבר לפני שנתיים פורסם במסגרתה ספר שתת-הכותרת שלו אינה משאירה מקום לספק באשר לחלקו בז'אנר המדובר: "פעם בשבוע – תובנות והעצמה אישית מפרשת השבוע", מאת אהרוני ברנשטיין. מאז רק הלכו והתרבו הדרכים לשאוב תובנות והעצמה אישית מפרשת השבוע.

פרשה ואישה של הרבנית מזרחי

ספרה החדש של הרבנית ימימה מזרחי הוא דוגמא נאה לכך. מזרחי היא מהבולטות שבמנהיגות הרוחניות הפופולריות בשדה היהדות בישראל. עורכת דין וטוענת רבנית בהכשרתה, כיום מזרחי מגישה שיעורים על המסורת היהודית ופרשת השבוע ברחבי הארץ. אלפי נשים מנויות על רשימת התפוצה שלה, והכינוסים שהיא עורכת מלאים מפה לפה. כפי שניתן ללמוד מספרה החדש 'פרשה ואישה: לימוד נשי לפרשת השבוע', הפרשות משמשות לה כמצע גמיש ופורה להעלאת עצות ותובנות התורמות להעצמתן של חסידותיה.

זהו ספרה הראשון של מזרחי על פרשת השבוע, והוא מוגבל לחומשים בראשית ושמות. את המוטו ניתן לזקק מהמבוא: "כל אחד הוא אוצר של חכמה, אבל אסור שיישאר אצוּר. על מנת שהחכמה תושפע ותשפיע נדרש לימוד נשי מחבר". את החכמה הפנימית שלנו ניתן לחשוף, אם כן, בעזרת פרשת השבוע, ומזרחי עושה זאת בשנינות ויצירתיות רבה. עם זאת, הלימוד הנדרש כאן, כאמור, הוא נשי. על פי מזרחי מדובר בלימוד "הבוקע מחדרי הלב והבית, שונה מהמיית הלימוד העולה מספסלי הישיבות. נשים פשוט לומדות אחרת".

כיצד נראה בפועל אותו לימוד נשי? על פי ספרה של מזרחי מדובר בשימוש בעלילות המקראיות על מנת להבין כיצד יש לסבול ציפייה לזיווג, לנהל מערכות יחסים ולגדל ילדים. פרשת חיי שרה, למשל, עוסקת בבעיות בזוגיות. תולדות – בהורות. מקץ מלמדת אותנו שלהיות שמנמנות זה בסדר גמור, ופרשת ויגש מבארת את חשיבותו של הבכי. בכלל, רגשות וניהולן הן הנושא העיקרי שניתן ללמוד מתוך פרשות השבוע, והעלאתן מתוך הטקסט המקראי הידוע בקמצנותו בכל הנוגע להבעה סנטימנטלית היא הישג לא מבוטל.

מזרחי מגישה את פרשנותה בכשרון רב, ולא קשה להבין מדוע היא פופולרית כל כך. כמה פעמים בספרה היא מדגישה את עליונות הנשים על הגברים, ויחד עם זאת היא לרגע לא מערערת על החלוקה המסורתית באשר לתפקידי המגדרים השונים. עיסוקיהן של נשים מוגבלים לבית, והבית הוא עסקן של הנשים. כאשר מוזכר "שחרור האישה" אנו לומדים (או לומדות) שתהליך זה אחראי ללחץ ולפחדים שלנו. אולם גם זאת לטובה: "מהו תפקידו של הפחד? ראשית, לגלות לך כמה כוחות יש לך. את ענקית!"

נגיעות מהרב קוק

והנה, את אותה עצה ממש אפשר ללמוד גם מהרב קוק: "פעמים רבות המצבים התהומיים מלמדים את האדם על עצמו […] הרכישה של תכונות חדשות בתקופות הקשות גורמת לעלייה גדולה ומשוכללת לאחר מכן." זוהי פרשנותו של יובל פרוינד לקטע מתוך 'אורות הקודש' בו הראי"ה קוק מסביר ש"ממעמקי התהומים הוא צריך לדלות מרגליות יקרות, וישוב ויעלה, ויחדש כוחו בגבורה ושלוה."

כותרת הספר, 'נביעות: הארות, עצות ותובנות המשיבות את הרוח על פי משתנו של הראי"ה קוק', מבהירה שגם כאן מדובר בספר עזרה-עצמית הדולה את חכמת החיים שלו מתחום הדת. הפעם לא פרשת השבוע אלא הרב קוק נבחר כדי להשיב את רוחנו. ביאוריו של פרוינד משקיפים על מילות הרב מהעמוד שמולן, ואילו דברי הרב קוק מסודרים בשורות קצרות ומוסטות למרכז, כמו שירה. גם כאן העיקרון המנחה הוא שאיבת האוצרות החבויים במעמקי הנפש: "באדם […] ישנן עוצמות רוחניות גדולות ועצומות בקנה מידה אחר לגמרי, שהוא חייב להעריך ולכבד אותן", כותב פרוינד.

את הרב קוק קל לתרגם לעצמיות רומנטית, שהרי הוא עצמו הושפע רבות מהרומנטיקה. יש להבין, עם זאת, שבמשך עשרות שנים המסר שעלה מכתביו היה לאומי ומשיחי בלבד. הסיבה למעבר לשפת הרגש במקרה זה אינה רק התעוררותו של ז'אנר ספרי העזרה העצמית הדתיים, אלא גם התחרות ההולכת וגוברת על לבותיהם של צעירים סרוגי-כיפה בין הרב קוק לרבי נחמן. שפתו הרגשית ותובנותיו הפסיכולוגיות של הצדיק מברסלב עושות להן נפשות רבות במעגלי הציונות הדתית, ואלו החליטו להשיב מלחמה שערה. קנאת סופרים תרבה חכמה, ובמקרה זה מדובר בחכמת הבייגלה.

הרב קוק הוא הוגה ענק ומשורר בחסד, ודבריו המובאים מעוררים השראה. יש לשבח את המלקט, יובל פרוינד, שלא חשש להביא גם קטעים שעלולים לסכן את הנאמנות האוטומטית של הקוראים להלכה. הרב קוק קורא, בין השאר, לחרוג מתוך המבנים המוכרים ולהקשיב לקולנו הפנימי. המתח בין הקול הפנימי לבין הציות להלכה ההטרונומית אמור להיות ברור, ועבור מי שמעוניין בנאמנות ללא פקפוק למסורת יש סיכון מסויים בהבאתם של דברים שכאלה מפי סמכות שכזו. עצות להתמודדות עם הקונפליקט הפנימי הזה, אגב, אינן נכללות בין דפי הספר.

צהר לעסקים

נחזור אל פרשת השבוע בכותר נוסף שמייצג רוח דומה: 'צהר לעסקים: פרשת השבוע בראי עסקי, ניהולי ומנהיגותי'. בספר זה מוצע לנו מקבץ מאמרים קצרים של כמה מרבני ארגון צהר, כולל הכוכבים המוכרים כגון הרב יובל שרלו, הרב דוד סתיו או הרב (ושר החינוך) שי פירון. יש לציין שמקומן של נשים לא נפקד, וניתן למצוא כמה מאמרים פרי עטן. כפי שאפשר להבין מכותרת הספר, כאן פרשת השבוע משמשת כמקור לתובנות על עולם העסקים.

הספר הוא למעשה קיבוץ של מאמרים שנשלחו בעשור האחרון לרשימת תפוצה של אנשי עסקים ישראליים. מדובר ברשימת התפוצה של ערן רולס, איש עסקים שמזדהה כבעל "כיפה שקופה" או "חילוני שומר מצוות", ומהווה בעצמו את אחד מפירותיו השונים של הרנסאנס היהודי בארץ. רולס יזם משלוח שבועי של פרשת השבוע לרשמית התפוצה שלו, שהלכה ותפחה ככל שעברו השנים.

העצות אינן משהו שאי אפשר היה לנחש מראש. יוזמה, התמדה, יצירתיות, נחישות, ניצול הזדמנויות ומקוריות – פרשת השבוע מלמדת אותנו את אלה על מנת לסייע להצלחתנו העסקית. לזכותם של רבני צהר יש לומר שלא רק את ההצלחה האישית של קוראיהם הם מבקשים לקדם, אלא גם את תנאי ההעסקה של המועסקים אצלם. מאמרים רבים מדגישים את המימד המוסרי של העולם העסקי, ודורשים מהקורא להפנות את תשומת לבו גם להשלכות האתיות של מעשיו.

הדוגמאות לעיל מלמדות על מגמה הולכת ומתרחבת של ספרי עזרה-עצמית יהודיים, או, במילים אחרות, השתלבותה של המסורת היהודית במגמות המרכזיות בשוק הספרים העולמי. אולם מדובר ביותר מכך. הספרים הנזכרים אינם רק נציגים של ספרי עזרה-עצמית, אלא מהווים ביטויים של תנועה תרבותית רחבה שמציגה עיסוק מוגבר בחיי הרגש שלנו, ודגש על ראיית עולם תועלתנית. כאמור לעיל, מדובר בהכלאה של הנטייה הרומנטית למצוא ייחודיות, אותנטיות ומשמעות בתוכנו עם ההיגיון האינסטרומנטלי של השוק הקפיטליסטי. הזיווג הזה מוביל להיצע עשיר של "שיטות" ו"עצות" שבעזרתן נוציא לפועל את האורות הגנוזים שבפנימיותנו.

אין זה רע בהכרח כמובן, ואולי יש בתוכנו באמת מימדים חבויים וכוחות אצורים. עם זאת יש לשים לב לתהליך הזה, בו גם המסורת וארון הספרים היהודי הופך לחומר גלם בידי השוק, ומתרגם את עצמו לדפוסי אותו הגיון תועלתני מוכר. באופן מעניין, הדת הפונדמנטליסטית, בין אם באפגניסטן ובין אם במאה שערים, מהווה כיום את אחד מהמוקדים הבודדים של התנגדות עיקשת לגלובליזציה הקפיטליסטית. היא אמנם מתנגדת תוך כדי כך להרבה דברים אחרים, אולם ייתכן שדווקא בהציבה אלטרנטיבה נחושה שמבטאת השקפת עולם אחרת והגיון שונה היא מזמינה אותנו ללמוד משהו חשוב מאוד על עצמנו. משהו לא פחות חשוב מאשר איך לחכות בסבלנות לזיווג הגון או איך לסגור את העסקה הבאה.

:

פורסם אתמול במוסף 'ספרים' של עיתון הארץ. שימו לב לוידאו הקצר לעיל שצילם אמיל סלמן, בו אני מתייחס לרשימה.