קפיטליזם

האתוס הניו-אייג'י והרוח ההיפר-קפיטליסטית – אילן בן-דב כמשל

באוגוסט 2009 קנה איש העסקים אילן בן-דב את 'פרטנר' ב-5.29 מיליארד שקל. הוא עשה זאת אחרי שקיבל עצה מפורשת מהרב הצדיק יאשיהו פינטו. בראיון לשלום ירושלמי אמר אז בן-דב ש"ישבתי תקופה ארוכה עם הרבה מזומנים ביד. לא רציתי לעשות עסקה עד שלא תגיע הציפור עם עלה הזית. עכשיו יש תיקון". אחרי ששוויה של פרטנר נפל והגיע ל-2.8 מיליארד שקלים בתחילת השבוע, בן-דב כנראה החליט שהתיקון נגמר והיונה עפה. הוא ביצע התקפלות, מכר את חלקו בחברה וסיכם את תקופתו כיו"ר הדירקטוריון במשפט: "פרטנר הייתה גדולה עליי". לא צויין האם הוא התייעץ עם הרב פינטו לפני שהחליט לבצע את המכירה.

בעקבות טיסת בן-דב והרב פינטו לקבר ה'פלא יועץ' בבולגריה, שבועיים אחרי העסקה ההיא של בן-דב, כתב הרב יובל שרלו באתר הישיבה שהוא עומד בראשה, ישיבת ההסדר "אורות שאול" בפתח תקווה, תשובה לתלמיד ששאל אותו לדעתו על העניין. אצטט אותה בהרחבה. על פי שרלו

מדובר בעיסקה לא רעה שעושים אנשי עסקים: מה בסך הכל הם נדרשים לעשות? הם נוסעים לחוץ לארץ להשתטח על קברי צדיק, ואף עושים זאת עם רב חשוב. נסיעה זו אינה מחייבת אותם דבר: לא בשינוי נאמנותם להלכה האישית, ולא בניהול עסקיהם על יסודות הצדקה והמשפט; הם תורמים לחצרו של רב צדיק סכום מסוים של כסף; הם נאלצים לסבול טיסה לכמה שעות ולומר כמה דברי תפילה. זה הכל.

וראו מה הם מקבלים בתמורה: הם מקבלים ייעוץ א-לוהי והכרעה בעניני עסקיהם; הם מקבלים תחושה עמוקה של התקשרות לאמונה, שהלוא הם אמרו דברי תפילה על קברי צדיקים; הם זוכים לפרסום חינם בשל הנסיעה המתוקשרת לקברי צדיקים; תדמיתם הציבורית מקבלת נופך מסוים של מסתוריות ואזוטריות שלא הזיקה לאיש מעולם אם היא לא הייתה חזקה מידי; הם מצליחים לגרום לכך שהא-לוהים עובד כביכול אצלם, ומעתה והלאה דרכם העסקית סלולה לפניהם. לא כדאי?

כך נתפשת היום אפוא האמונה. סוג מסוים של עיסקה, שאינה מחייבת אלא הליכה לקבר צדיק בלווי רב, תרומת כסף, תחושה פנימית של משהו טמיר ונעלם, תקשורת-תרבות-עיתון ושלטון מעורבים זה בזה, והכל בעטיפה של אמונה, מיסטיקה וסוד. האם לא זו ההגדרה של עבודה זרה?

בן-דב הוא אחד מאותם אנשי עסקים רוחניים שהולכים ומתרבים בימינו. הכוהנת הגדולה של הקהילה הרוחנו-עסקית היא כמובן שרי אריסון, אבל יש עוד רבים מהם בינינו, ויש מספר עוד יותר גדול של מורים רוחניים, רבנים וגורואים המעוניינים לייעץ להם היכן ואיך להשקיע (תמורת סכומים לא ממש סמליים כמובן). מאפייני הז'אנר: שימוש בתובנות מהמסורות הדתיות בכדי להצדיק מהלכים כלכליים ולקבל תחושת ביטחון שההכרעות הכלכליות שהם עורכים הן הנכונות ביותר. הסיבה: כלכלה היא חידה בתוך מיסתורין התקוע בעכוזה של אניגמה. לאף אחד אין מושג בשקל לאן ילך השוק. ככל שחוסר הוודאות גדול יותר, השימוש במאגיה (אמונות תפלות, קמעות, רפואת אליל) גדול יותר. ראו מה קורה בספורט. לכן גם אני לא רוצה ללעוג לבן-דב. זאת כלל לא הכוונה, ואולי במצבו הייתי נדרש לאותם אמצעים. מרבה נכסים מרבה דאגה, ומרבה דאגה מרבה חיפוש אחר ביטחון ונחמה. מה שכן, כטרנד ניו-אייג'י משמעותי ומעניין יש לשים אליו לב.

judi nir new age

השימוש של בן-דב במונחים יהודיים כדי להסביר את מהלכיו העסקיים מרתק. הציפור עם עלה הזית מתיבת נח היא זו שמבשרת על סוף המבול של ההססנות העסקית. התיקון הקבלי הופך לאפשרות לבצע רכישה. השפה ה'יהודית' עוברת טרנספורמציה ניו-אייג'ית והופכת מהמסגרת לברית בין אדם לאלוהים לחלק מעסקה כלכלית. שימו לב לתשובותיו לשאלות נוספות של ירושלמי באותו ראיון:

פעם אמרת שאתה זורבה בודהיסטי.
"אני יהודי גאה שכל הזמן נושא תפילה. האדם הוא מכלול שלם, שלוקח משהו מכל דבר. אני נושא תפילות, מקבל ברכות. למילה יש ערך עליון בעיניי. כולנו מתפללים וחושבים מה יהיה. מי שצריך בשביל זה שטריימל זה בסדר גמור, אבל לא בהכרח".

אתה ער לגל הרוחניות ששוטף את הארץ?
"זה הבסיס של העם היהודי".

מה דעתך על שרי אריסון והמסרים שהיא מקבלת?
"נפלא. אתה לא מקבל מסרים? אני לא מקבל מסרים? אתה יכול לקרוא לזה גם אינטואיציה".

אריסון מתייחסת למסרים שהיא מקבלת כמו אל נבואות.
"אפשר להסתכל על זה בצורה שונה. כל אחד חושב על העתיד. כל אחד מסתכל על זה בצורה אחרת".

הניו-אייג' פרץ לתודעה כתנועת המונים בשנות השישים, כחלק מ"תרבות הנגד". זו כללה, לצד הפגנות סטודנטים מתוך ביקורת נאו-מרקסיסטית נגד "הממסד" (ובכלל זה השוק החופשי, המלחמה בוייטנאם ולמען זכויות אזרח ושוויון לנשים, שחורים והומואים), ולצד ביטויים תרבותיים של מרידה כללית בכל סמכות או מסורת (אוהדי ג'יימס דין ומרלון ברנדו, rebels without a cause), גם את האגף הרוחני של "ילדי הפרחים" וההיפים, שדגל בפרישה מהמרוץ והתחברות לגוף, לאדמה ולאלוהות (“turn on, tune in and drop out”). הרוחניים בשנות השישים ראו בחברה המודרנית מוקד של ניכור וצביעות ומלכודת של חיים חסרי משמעות. הם חיו בקומונות, התאספו בפסטיבלים, עשו סמים הלוצינוגנים ופעמים רבות שאבו אמונות והשקפות מתורות המזרח.

החל משנות השבעים, ובמשנה תוקף בשנות השמונים, כל זה נעלם. לא בגלל שהחברה המודרנית הפכה פחות מנוכרת או צבועה, אלא מכיוון שכוחות השוק למדו כיצד לאמץ אל ליבם את אותן נשמות מרדניות. אולי זה לא אמור להפתיע אותנו: העקרונות שהניעו את אותו המרד היו בסופו של דבר בדיוק אלו שהניעו את הקפיטליזם. כשאתה קורא לאינדבידואליזם, ליצירתיות, לאוטונומיה וחירות, לניידות ולעצמאות, כשאתה מתעקש על זכותך לפרטיות ולביטוי אישי וייחודי, אל תתפלא אם את התשובה תקבל דווקא מפיו של השוק החופשי. השוק גם יידע להתאים את עצמו במדויק לצרכיך – או להמציא בשבילך צרכים שאותם רק הוא יוכל למלא.

התעשיינים והפוליטיקאים, שלא שבעו נחת מהאינדבידואליזם הגואה ומהאנטי-ממסדיות של 'ילדי הפרחים' הבינו שדיכויו בדרך הסובייטית לא רק שאינו אפקטיבי, אלא כלל אינו מן הנצרך. במודע או שלא במודע הם תפסו שדווקא את אותה רוח של אינדבידואליות שמתמרדת נגד רודנות פוליטית, שמתנערת מהממסד הדתי, שמבקשת לבטא אותנטיות, יחודיות וחירות אישית – את אותה רוח של אינדבידואליות אפשר בקלות לשעבד לצרכיו של השוק החופשי. התעשייה הקפיטליסטית למדה לנתב את הכמיהות למקוריות ויחודיות ולעשות מהן מנוף ליצירת כסף. היא לימדה אותנו אמצעי מאוד פשוט לביטוי עצמי: דרך המוצרים שאנחנו קונים. מעתה אין צורך להתאמץ יותר מדי כדי לבטא את הייחודיות שלי: אם אני מרכיב משקפי היפסטר אני מיוחד, ואם אני קונה סנדלי 'טבע נאות' אני אותנטי וקרוב לטבע. מה, לא?

בשנות השמונים, אחרי שהיה כבר ברור לכולם שיחסיו של האדם עם האל הם דבר פרטי ופסיכולוגי בעיקרו, התחילו לצאת לשוק גרסאות "תפורות לפי מידה" של דת, שמכוונות מראש לענות לצרכיו (הלאו דווקא רוחניים) של האדם – וכמובן לצרכי השוק העולמי. ברור, אני מקווה, שסדנאות מיצים, קורס שחזור גלגולים או מפגשי קריאת הילות אינם פרקטיקות רוחניות של מסורת עתיקה כלשהי. לא, אלו מוצרים המייצרים לעצמם צרכנים. עד לשנות התשעים כבר היה הניו-אייג' (בגלגולו החדש, שאני מכנה פשוט "הרוחניות העכשווית") תחום המוגדר בגלוי כ"פלח שוק", ואת המסע הרוחני היה ברור שעושים כחלק "אלטרנטיבי" של מסע הקניות. הניו-אייג' לא רק שחדל להתנגד לכוחות השוק החופשי, אלא הפך לאחד מזרועותיו המשוכללות והרווחיות ביותר.

על המעבר מדחיית הקפיטליזם לאימוצו הנלהב ברוחניות המודרנית כתבתי ביתר פירוט כאן, כאן וכאן.

אפשר להבחין בסימנים בכל מקום ובכל זמן. אתה רוצה לשתות כוס קפה של בוקר ומגלה שנגמר החלב, יוצא למכולת והנה לפניך אדם שחיפשת בנרות ולא היה לך מושג כיצד לאתרו. בדרך לעבודה אתה תקוע בפקק מתמשך, במכונית לידך אתה רואה פנים מוכרות. אתם מנופפים לשלום זה לזה, פותחים את החלון "אתקשר אליך" הוא אומר, והזדמנות עסקית מדהימה מתגלגלת לידך בלי שהתכוונת בכלל. אתה יושב בפגישה לילית עם בעלי מקצוע ואנשי עסקים. העסקה עומדת להיסגר, אתה מהסס וחושב. לפתע אתה מקבל הודעת טקסט בטלפון הסלולרי ממכר ותיק, רב ידוע שלא שמעת ממנו זמן רב: "אילן, שיהיה לך בהצלחה". אתה מחייך וממשיך בעסקה. — אילן בן-דב, אנחנו לא לבד: היקום, חוקיו וקבועיו – ראשית החיים ותכליתם, 2008, "יצא לאור בתמיכתו של אילן בן-דב וחברת לוטוס", עמ' 4

הסכנה היא שהדת תהפוך ללא יותר מאשר מחלקת שרות של הציביליזציה הגלובלית, אשר אינה עוד מעצבת את ערכיה אלא רק מתקנת את הנזק הרוחני שהיא גורמת.  Harvey Cox, 2003

קצת מהודו

 שמרנות בהודו

1)

אחד המסמכים בעלי ההשפעה הגדולה ביותר על הדרך שבה בני האדם תופסים את עצמם במאות השנים האחרונות היה הכרזת העצמאות האמריקאית מ-1776 […] הצהרה כוללת זו אודות זכויות פרט אנושיות שינתה את תפיסתם של בני האדם אודות זהותם כאזרחים […] אנו רואים כיום שלילה של כל עקרון הגבוה יותר מהאינדיבידואליות. התרחשה גם תנועה דרמטית מהטנסצנדנטי אל האימננטי.

[…] בניגוד לכך ישנה הדהרמה ההינדואיסטית, אשר אודותיה מדברים המקורות הכתובים. הם מדברים רק על חובות. אין כלל מושג של זכות שניתנת על ידי האל לאינדיבידואל באופן אוטומטי. […] המצב כיום ממקם אותנו בין שתי מערכות ערכיות, האחת שואלת מה אני יכול להשיג מתוך כל מצב בחיים על כדור הארץ, והשנייה, מהו המקום לא רק במבנה הארצי אלא גם בשמימי, ואיך אני יכול להכנס להרמוניה איתם? (The Mountain Path, Vol. 48, No. 1, Jan-Mar 2011, pp. 3-4)

הציטוט הזה, מתוך מאמר המערכת של כתב העת שמוציא האשרם של רמאנה מהארשי, מזכיר לנו לא רק עד כמה שמרנים בכל העולם דומים (וכן, לצערנו, עד כמה רבים כל כך מהם עילגים), אלא גם את החזית המשותפת עליה נערכות המסורות הדתיות כולן כיום, דהיינו, לא זו מול זו, אלא כולן אל מול החילוניות. לכן אולי לא צריך לתהות על הדמיון הגדול: מכיוון שהחילוניות היא אותה חילוניות (הומניסטית, אמריקאית, קפיטליסטית), ממילא ההתקפה עליו היא אותה התקפה.

אבל יש הבדל בין השמרנים כאן לאלו, למשל, בארצנו, וההבדל הוא חשוב: אין בטסט לעיל הכוונה, במקום ובניגוד לשיח הזכויות, להכפיף עצמנו לסט סגור של חובות אלוהיים (כפי שניתן למצוא בדרשותיהם של אנשי דת מונותאיסטים).המטרה כאן איננה, במקום ובניגוד להענות הדוניסטית ליצרים ותשוקות, "התגברות כארי" על עצמנו ו"עקדת" הגוף תחת עול המצוות האלוהי (או התנזרות מהתשוקות ושאיפה ל"טוהר" וכו'). לא ולא, כאן המטרה היא לחזור להרמוניה ספונטנית שאבדה, לגלות מחדש את זרימת החיים – שהיא אנחנו עצמנו – שנשכחה מאיתנו. ההענות לחוק הקוסמי לא תבוא מתוך ציות לערכים הטרונומיים, אלא הגעה למצב שבו נחיה מתוך זרימה חסרת מאמץ שבה ישולבו החובות והזכויות, הקשיים וההנאות באופן "טבעי", אוטונומי, "מבפנים".

הנה ציטוט נוסף, מתוך מאמר המערכת של גיליון פרסומי מיוחד של India Today לזכרו של סאתיה סאי באבא שיצא עכשיו:

[הוא לימד מתוך] הרעיון שחינוך הוא תהליך שבו מוציאים החוצה מה שכבר קיים בכוח בפרט. והאוצר הלטנטי הזה הוא אהבה, אמת, התנהגות נכונה, שלום, הבנה, וחמלה. (Divine Grace, Jan 2012, p. 2)

הפרי הרוחני שהבטיח סאי באבא היה, על פי מוקיריו, יקיצה טבעית, לא עמידה על המשמר.

2) המפלגה השלטת, מפלגת הקונגרס, שהקימה את הודו, בצרות, כך לפחות על פי הסקרים האחרונים. ענייני שחיתות כמובן, כמו תמיד בהודו. עולים לגדולה במקומם ה-BJP, המפלגה הדתית-לאומית, שמתיימרת לקדם מצע "הינדואיסטי נאמן", אולם למעשה מצמצמת את משפחת הדתות ההינדואיסטיות העשירה לכדי נקודה זעירה וקפוצה של שמרנות מוסרנית. חברי המפלגה רוצים "לחזור למסורת", אבל איך בכלל אפשר לחזור למסורת כאשר ההינדואיזם הוא אוסף עצום של מסורות שונות ומשונות? אפשר אם מחרבים את ההינדואיזם כמובן. עבור אנשי ה-BJP ההינדואיזם כולו הופך לאל ראמה ולקדוש ויוקאננדה (כתבתי על זה קצת כאן). ססגוניות ורב-קוליות אדירה נמחקת ומושתקת בשם השמרנות הדתית.

סרוופלי ראדקרישנן, שהיה פילוסוף ומלומד וגם נשיא הודו בשנות השישים הגדיר את ההינדואיזם כאמונה "שהאמת היא רבת פנים ודעות שונות תופסות מימדים שונים של האמת, אותה אי אפשר לבטא". ב"ג טילאק, לאומן הודי מתחילת המאה העשרים, אמר שהיסוד המהותי של ההינדואיזם הוא "ההכרה שהדרכים לישועה הן שונות, ומספר האלים שיש לעבוד הוא גדול". כפי הנראה הולך ופוחת הדור, ואנשי הדת השמרנים של ימינו כבר מסוגלים הרבה פחות להכיל גיוון. וגם זה מזכיר לנו שמרנים אחרים, ממסורות אחרות, שמעוניינים לקדם רק קול אחד, ועל כן מוחקים ומשתיקים כל קול אחר. לפעמים זה אפילו מהכוונות הכי טובות, אבל בכל פעם שזה מצליח זו תמיד טרגדיה, חורבן תרבותי.

3) שני שרים מטעם ממשלת ה-BJP במדינת קרנטקה (אחת מהמדינות שמרכיבות את הודו) נתפסו בשבוע שעבר צופים בפורנוגרפיה על הסלולרי שלהם במהלך ישבת ממשלה. מאמר המערכת של ה- Times of India של יום חמישי גינה את "הצביעות המוסרית" של המפלגה, מה עד שאחד מהשרים הללו, השר לפיתוח האשה והילד, אמר בעבר שהאשמה באונס היא גם על האישה, כלומר על הצורה בה היא מתלבשת.

בירת קרנטקה היא בנגלור, עיר ההיי-טק של הודו, והתעשרותה המהירה של העיר על תושביה בהחלט מהווה אתגר עבור הרוצים לשמור על המסורת. הזעקות של פיליטיקאים נגד "תרבות הברים" שהתפתחה בבנגלור מוכרות מזה שנים, ומובן שהעיתונים באנגלית, היחידים שאני קורא כאן, הם בצד היותר ליברלי של הפולמוס הזה (אם כי גם בהם יש מנעד נאה). הטיימס אוף אינדיה, בכל אופן, מבקש מחברי ה-BJP להפסיק לשחק אותה טליבן לעניים.

האמת היא שאם לא היו מתרכזים בקשקושי "צניעות" ופונים באמת לשמור על התרבות ההודית, ידיהם היו מלאות עבודה, ועבודה ראויה. הודו היא עוד אחת מהארצות/תרבויות האלה, כמו יפן, שהקפיטליזם הגיע אליהן ולא צמח מתוכן, ולכן, כמו הרכבה של ענף זר על גזע ותיק, הוא צומח בצורה מעוותת משהו, ולעיתים פשוט גרוטסקית. ביפן השתל נקלט על ידי האחזות במנגנוני המשמעת האובססיבית-קומפולסיבית וההשגיות הכמו-דתית. בהודו הנפוטיזם, השחיתות הכרונית והתאווה העצומה, האלימה ממש, להנאה וכוח מהווים את צלחת הפטרי שהוא משגשג עליה.

רחוב ראשי בבנגלור, על מותגיו

לכן הגלוגבליזציה מתרסקת לתוך הודו ומעלה זיהום אויר, אבטלה גואה, פערים עצומים בהכנסה, הרס רחב היקף של בתי המלאכה ואף של המקצועות המסורתיים ותאוות עושר ללא גבול. בכל אלא היה ראוי להאבק, אבל שרי ה-BJP עסוקים במוסרנות. ומפלגת הקונגרס לא טובה הרבה יותר. אולי רק קצת פחות צבועה.

אנשי מקצוע, כמו הצ'אי-וואלה הזה בטירו', הולכים ונעלמים.

טירוונאמלאי, חזרנו אלייך שישית

1) אני בטירו'. הייתי כאן פעמים רבות בעבר, וכתבתי על כך כמובן, לא מעט (ראו למשל כאן מ-2005, כאן מ-2007, כאן מ-2009, ועוד אחד מ-2009). העיירה שהפכה זה מכבר למכה ניו-אייג'ית רק הולכת ומתעצמת מהבחינה הזאת – בחודשים האלה, "העונה" מבחינת מזג אויר ולכן גם מבחינת התיירים, פשוט אין חדר פנוי בשכונה שבה הכל קורה. אין, ממש אין. אחרי כמה שעות של חיפוש, זוגתי ואנוכי שכרנו צינוק ליד המקדש המרכזי, down town. מסתבר שעוד יותר משנים עברו, המקום מפוצץ, וזה כנראה משום שסאי באבא מת, וחסידיו, בחיפושים אחרי מקורות אנרגיה חילופיים, הגיעו הנה.

בקצרה, מדובר בעיירה למרגלות ההר הקדוש ארונצ'לה, שאליו הגיע הגורו והקדוש הגדול רמאנה מהארשי בתחילת המאה העשרים. רמאנה כנראה היה באמת משהו מיוחד (קארל יונג מכנה אותו "משהו פנומנלי", תומס מרטון כתב שהוא "אב-מִדְבר בן זמננו"). גם אנוכי הק' מתרשם שהיה בו שילוב נדיר למדי של עומק רוחני, טוב לב וחכמה. הוא מת ב-1950, אולם סביב מקום מושבו נבנה האשרם שלו, שעד היום שופע קדושה.

ליסה, בעת סאטסנג

כאמור, מאז חלפו שנים רבות והעיירה הפכה לאבן שואבת עבור מחפשים רוחניים, כמו גם עבור מורים רוחניים, שמגיעים לכאן כדי להציע את מרכולתם. בעבר ראיינתי את מוג'י, שגם השנה היה כאן וכיום הוא ללא ספק המורה הפופולרי ביותר באזור. השנה הלכתי לבדוק את ליסה קיירנס, שהתאכזבתי ממנה קשות, ושוב ביקרתי את ורנר, שאין לו אתר אבל הוא אחלה בנאדם ומורה. רוב המורים כאן מלמדים נאו-אדוויטה, אבל היה כאן גם מורה אדוויטה קלאסית אחד, ג'יימס שוורץ (מן הסתם היהודי הוא הפלספן).

העובדה שמתעניינים כאן גם בלימוד מורכב, ולא רק במסר השטחי ש"הכל אחד", מרמזת שיש כאן גם מחפשים רוחניים רציניים, וזאת, נכון, גם לצד אלה שמבקשים שיאמרו להם שבעצם אין מה לעשות והם בעצם "כבר מוארים" או לצד אלא שאינם יותר מאשר נרקומנים של חוויות רוחניות. מעניין גם לבחון את אוכלוסיית המערביים כאן: ממוצע הגילאים הוא סביב ה-35. יש כאן גם לא מעט בני שישים ומעלה. אין כאן כמעט בני עשרים וקצת. כלומר, מדובר באנשים שעברו לא מעט, ושהגיעו לכאן אחרי חיפוש, לא בתחילתו.

יש גם אנשים שקנו כאן בית, או ששוכרים דירה לטווך ארוך. (אותנו הצילה מהחדר הנוראי ששכרנו ישראלית טובת לב, רחל, שהכניסה אותנו אל ביתה עד שמצאנו מלון הגון.) למעשה, כמו שציינה לפני זוגתי, יש כאן מעין קהילה. אנשים שבאים לכאן שנה אחרי שנה, ממוקדי מטרה, מכירים, גם אם בשטחיות, זה את זה, ומחפשים יחד תשובה. והחיפוש, גם הוא פעמים רבות רציני ומעמיק, והתשובות מורכבות ורציניות. ממש לא תמיד כמובן. יש כאן הרבה מאוד קשקשת. אבל איפה אין?

2) ואפרופו מורים רוחניים במקום, יש לי חדשות עצובות למי שמכיר: ראדהה התאבדה. מדובר במורה רוחנית הודית, "מוארת" כמובן, משכילה, רהוטה, חייכנית ומקסימה (ציטטתי אותה כאן). שמעתי אותה פעם-פעמיים לפני שנים, ואני חייב לומר שהתרשמתי לטובה. מסתבר שהיא היתה נגועה בנרקסיזם עמוק, שיחקה במניפולטיביות בחסידיה ורדתה בסביבתה. במרץ האחרון הציתה את עצמה (ייתכן שניסתה לשחק אותה דרמה קווין וקיוותה שיצילו אותה), ומתה מפצעיה. לא זכור לי מקרה נוסף של גורו שהתאבד. לפחות את ההישג הזה היא הרוויחה ביושר.

3) יש כאן חנות אחת עם קארמה מעולה במיוחד. זו החנות ממול לאשרם של רמאנה מהארשי. בחמש עשרה השנים האחרונו עברה החנות הזאת אבולוציה שבמבט לאחור היא לא פחות מרבולוציה: ממכולת שכונתית היא נהייתה מיני-מרקט בעל יומרות של מעדניה. אפשר למצוא שם את מיטב התוצרת ההודית, כמו גם מוצרים מיובאים שונים, ובעיקר סדרות של מזונות ותכשירים מחברות שמוכרות לא רק מוצרים, אלא ערכים (או לפחות את תדמיתם). אם נחזור לקהילת המחפשים הרוחניים במקום, הרי שהמוצרים בחנות אומרים הרבה על אופיים: הירקות אורגניים, התמרוקים איוּרוודיים, אפשר למצוא שם מכל טוב הארץ והעולם, אבל לא תוכלו לקנות שם סוכר. את הקניות גם לא תוכלו לקחת בשקית ניילן, אלא רק בתיק בד (שיש לשלם עבורו).

4) איך לתאר את התודעה כאן? לא אלאה אתכם, קוראי היקרים, ברפליקות המוכרות אודות ה"אינפאביליות" של החוויה המיסטית ועל היותה של ההשגה הרוחנית "מעל לשכל", ועל כן ממילא נשגבת מהשפה אותה הוא מסוגל לתפוס. כל זה הוא כמובן אמת, אבל לא כל האמת. נכון שחוויות רבות מתרחשות במישור לא מילולי, ונכון שהחוויה המיסטית במיוחד. אבל נכון גם שהמישור המילולי וזה החוויתי מקיימים ביניהם יחסים קרובים מאוד, ומשפיעים זה על זה במחזורים סדרתיים של היזון חוזר.

ורנר, בעת סאטסנג

בכל אופן, נראה לי שאומר זאת כך: טירוונאמלאי מרחיבה דעתו של אדם. כמו החשיפה, בעת ההגעה לפסגתו של הר, לנוף שלפניך מתחת, התודעה נפתחת, מוקסמת, ולרגעים אתה נעלם לטובת החלל האדיר שקיים. במהלך היום זה מתבטא בתחושה של חיבור אורגני בינך ובין הסביבה על התרחשויותיה, כאשר במקום להיות לחלוטין מצומצם בתוך גופך אתה מתרחב כדי להחיל את ההתרחשות המתגלגלת סביב, והגוף הופך לאיבר אחד (אמנם מרכזי) בין רבים, שנע בתוך הנוזל הצמיגי של הקיום, שהוא בעצם התודעה. אם כי בשביל לשים לב לזה צריך לשים לב לזה.

עד כאן החלק התודעתי-שייוויסטי של שינוי. מבחינה אנרגטית-שאקטיסטית החזה נדלק מבפנים, נשרף בגחלת כתומה וחמימה של התרגשות מתוקה. הבערה הפנימית הזאת היא יציבה למדי, למרות שיש בה פרקים של התעצמות או השקטה. המפוח שמלבה את האש הוא שילוב של שלווה ותשומת הלב, ועל כן במיוחד מרגישים אותה דווקא כשיושבים בשקט, למשל כדי לשתות צ'אי של אחרי צהריים, או, יותר מכך, כשפשוט שורצים בציון הקדוש של רמאנה, כלומר בסמאדהי בתוך האשרם. זהיבות חמימה ודבשית ממלאת אז את הלב. השבח לאל.

פרסום למפגש עם מורה. ההארה קלה ופשוטה

ארונצ'לה, ההר הקדוש כל ימות השנה

דברים לזכרו של אילן גור זאב

אילן גור זאב במלאת שלושים למותו, מחר

אני זוכר אותנו, כמה מתלמידיו, יושבים בדירתו, רכונים מעל מאמר של היידגר, הכותב על האפשרות לפריצה וגילוי של ההוויה עצמה בעולם שכולו תופעות. אני זוכר, כשנה אחרי כן, את פליאתי על העניין שלו בתובנות הרוחניות שלי אחרי שחזרתי מעוד מסע בהודו. אני זוכר, שנים לפני כן, את חברי הטוב י' ואותי, סטודנטים צעירים באוניברסיטת חיפה, מנצלים כל הזדמנות לשמוע אותו מדבר. אני זוכר שנים לאחר מכן אותנו בחתונתו עם אלונה, אהובתו. אני זוכר יותר מעשור של פגישות, שיחות, התכתבויות, כל אלה בסופו של דבר על עניין מהותי אחד: איך לא להיכנע למשיכה האינרטית, המנרמלת, מטה; איך לפתח קשב, התכוונות ופתיחות לאחרוּת שבקיום, אף לקיומו של האחר לחלוטין.

אילן גור זאב היה אחת המורים הראשונים שלי, במלוא מובן המילה. הוא היה מרצה מסוג אחר, משום שהחומר שניסה להעביר היה מסוג אחר. הוא לא העביר אך ורק אינפורמציה, אלא התעקש לטעון את דבריו במשמעות ובערכים. כמובן, גם הוא העביר את אותם קורסי מבוא ענקיים, "בקולוסאום", כפי שהוא היה מכנה את האולם הגדול, המשופע, באוניברסיטה. אך היו אלה הקורסים הקטנים יותר, שעוצבו על ידו כרצונו, שבהם הוא יכול היה לתת את עצמו, וזאת בז'רגון הפוסטמודרני-ייחודי המאפיין אותו כל כך.

החיים האקדמיים היו עבור אילן ביטוי מוחשי, בעולם נטול האלוהים, להתעלותה של רוח האדם, לאפשרות לחריגה מ"מכונת העונג הפוסטמודרנית" ומימוש חיים ארוטיים, במשמעות האפלטונית של הביטוי. כך במחקריו הדגיש אילן את החובה עלינו, כבני אנוש, לשאוף למשמעות בעולם נטול משמעות, וכך בהוראתו, ביחסיו עם הסטודנטים שלו, הוא ניסה בפועל להעניק להם – לא "משמעות" לעוסה מראש, אלא את הצמאון והדחף לחפש ולמצוא בעצמם דרכים להתחמק מהאינסטרומנטליזציה של החברה בזמננו, אותה סטנדרטיזציה שמכוונת להכניסם לתלם, תלם שכולו האח הגדול, הן כקריאה לצייתנות פוליטית והשתלבות יצרנית כחלק מ"העם" ו"המדינה", והן כקריאה להתמוססות תודעתית מול שעשועי המדיה, שסופה לא רק שיכחת האמת, אלא גם שכחת השכחה, דעיכה סופית של האנושיות שבאדם.

אילן יצא לא רק נגד מוסדות האקדמיה, שפעמים רבות נותנים יד להשטחת השיח החינוכי ולבגידה פופוליסטית בחזון שאותו הם אמורים לקדם, אלא גם נגד הזרם המרכזי של הפילוסופיה ש"נעשית" באקדמיה כיום. הוא לא רק התייחס לזמן הזה, לימינו, ולא רק עשה זאת בתשוקה אמיתית, אלא גם לא התבייש לדבר "מטאפיזיקה", כלומר להתייחס בדבריו לקיום עצמו, להוויה, ולבני האדם כסוכניה וכישויות השואפות תמידית אליה והרחק ממנה בו זמנית. הוא דיבר על ההוויה כפריצה חצופה מתוך האין, ועל השאיפה לחזרה אל האין כפיתוי התמידי המלווה את האנושות מלידתה, מלידתו של כל אחד מאיתנו. לשיבה אל האין פנים רבות, החל מהתאבדות, דרך הבלעות מרצון בקונצנזוס מסויים (כאזרח, כחייל, כיהודי, כמאמין), ועד כניעה לכוחות השוק והתמזגות נהנתנית בתעשיית העונג הקפיטליסטית שסביבנו.

מול השאיפה אל האין הוא הציב את הרגישות ליש, את החריגה מהנורמליות והפתיחות האמיתית לאחרוּת, שמגשימה את האנושי שבנו, ומבטאת אהבת אמת. לחריגה זו אין כללים, שכן היא אינה עוד "שיטה". אין נוסחה שתאפשר לנו לפקוח עיניים ולהתעורר. אולם ניתן להגיע אליה, ואילן האמין שהאפשרות הזאת נפתחת על ידי שיחה ידידותית, על ידי אירוניה והומור, על ידי מודעות עצמית חסרת פשרות, ועל ידי אהבה.

בשנים האחרונות זיהה אילן את השאיפה אל האין עם הרצון למחוק כל זכר לאפשרות של טרנסצנדנציה. הוא איבחן שחלק מההתנגדות הפוליטית במערב למדינת ישראל מונעת על ידי הכמיהה אל השקט התעשייתי, תרתי משמע, וזאת מכיוון שהמסורת היהודית היא שהביאה לעולם את היומרה והאפשרות להתעלות מעבר לו, כלומר את האלוהות כישות טרנסצנדנטית. מתוך הציווי להתעלות, מתוך העמידה לקראת האופק האידיאלי הבלתי-נתפס, נולד הארוס המניע את המערב מוסרית וטכנולוגית. אותו ארוס גם הביא לניסיונות, הכושלים תמיד, לכונן את מלכות האלוהים על פני האדמה. ממלחמות הקודש ועד לרייך בן אלף השנים, הניסיון הנאיבי ליצור עולם מושלם נגמר תמיד בזוועות חסרות תקדים. על חורבנם – ושלילתם – של החלומות המשיחיים הללו התבססה התרבות המערבית הנוכחית הדואגת מראש לבטל כל ערגה טרנסצנדנטית. ובמדינת ישראל מזהה הלך הרוח העכשווי באירופה ערגה שכזו.

על פי גור זאב, חלק מאלה שמבקשים להתמזג בעונג הפוסטמודרני משתמשים בשיח האקדמי הפרוגרסיבי, שמכוון את חיציו הפוסט-קולונאליסטים לישראל, בין השאר כביטוי למלחמה בארוס הטרנסצנדנטי שמייצגת היהדות, ובתוכו גם הניכוס של האמת האבסולוטית, המלחמה חסרת הפשרות באלילות וברוע, והיומרה האתנוצנטרית להיררכיה ו'סגולה'. זו על פיו חלק מאותה "אנטישמיות חדשה" בזמננו, שבשונה מהאנטישמיות הותיקה יותר לא רואה את היהודי כאחר, אלא דווקא כעצם מהותו ושורשו של המערב – אותו מערב שהמונותאיזם שבלבו הביא לשנאות ולמלחמות כה רבות – ודווקא משום כך מנסה למחוק אותו.

כאמור, אין למצב הזה תשובה פשוטה, בוודאי לא בהצטרפות לאחד מצבאות הג'יהאד, בין אם היהודי, הנוצרי או המוסלמי, שמדמים את עצמם כמתייצבים אל מול החברה הנוכחית, אבל למעשה לא מתעלים מעליה, אלא חוזרים על הטעויות שהולידו אותה מלכתחילה. מנגד, אלו המבקשים לכלוא את היצר הרע של הקנאות משתיקים יחד איתו גם את התשוקה לאמת, ולכן "השעטה לקראת פרחיזציה כאידיאל", במילותיו מהרצאתו האחרונה, זו שבאה לידי ביטוי בהיפר-קפיטליזם ההדוניסטי, האנטי-אינטלקטואלי, היא בד בבד דיכוי האפשרות להתעלות והפיצוי לה, כאשר על העדר הטרנסצנדנציה אנחנו מפצים באינטנסיביות גוברת והולכת של מידע, בידור ומסכים מהבהבים.

רק בעמידה הומניסטית קשובה, אשר באומץ לא מוכנה לוותר על יושרה האינטלקטואלי עבור הבטחות של אמת פונדמנטליסטית נוסחתית או של חגיגת חוסר-האמת בבכחנליה הדוניסטית, יש תקווה לפריצה מתוך היער של חוסר המשמעות אל המַעֲרֶה, אותו צהר של אור, של ההוויה. לשם ניסה אילן להצביע. במסע האסימפטוטי לקראת המטרה הזו הוא הושיט יד לקולגות, קירב אליו תלמידים וקנה חברים, כמו גם יריבים לא מעטים.

אילן גור זאב, הוגה מבריק ומקורי, רואה לנפש האדם ורוח החברה, רליגיוזי בצורה עמוקה, אדם שהיה עצמו מביטוייה המובהקים של הרוח האירוטית, הפרומתאית, בזמננו, ובעל חיוך מתוק. על מחשבותיך וחריפותך, על חסרונותיך ורגישותך, על הארוס והאהבה – אהבתי אותך, אילן. היה שלום, היה שלום. האש שהדלקת לא תכבה.

סתם

התפרסם בגליון 18, חורף 2012, של אדם עולם.

ואולי בהזדמנות זו אפנה בקריאה נואשת: מי שהשאיל ממני את ספרו של גור זאב אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם – שיחזיר.

אפיקורוס, מרקוזה, אייפון: על תשוקות מומצאות ואושר אמיתי

עד לפני כשלוש-מאות שנה, היה מובן מאליו בעולם המערבי שכדי להגיע אל הנשמה, יש צורך לדכא את הגוף. שני אלו נתפסו כמנוגדים זה לזה, וזאת על פי הדואליזם ההלניסטי שהציב זה מול זה את החומר והרוח, כאשר האחרון עליון ונשגב, והראשון נחות ושפל. סגפנות היתה בון-טון, ועינוי עצמי נחשב ראוי להערכה.

תהליכים תרבותיים שונים (השחרור מהתלות במסורת, נפילת ההיררכיה האריסטוטלית, עליית המחשבה המדעית והערצת הטבע על חוקיו) שינו את התפיסה הזו בצורה דרמטית, וכיום מובן לנו מאליו שכל אדם זכאי – אם לא ממש חייב – לעשות הכל כדי להנות מהחיים.

אבל נראה שמקיצוניות אחת, שודאי לא היתה בריאה במיוחד, עברנו לקיצוניות שנייה, בה אנחנו עסוקים רוב חיינו ברדיפה אובססיבית אחרי חוויות. במקום לענות את עצמנו, אנחנו מנסים בצורה כמעט נוירוטית לספק את עצמנו, לענג את עצמנו, להפוך ל"מאושרים". דווקא משום כך הגותו של אפיקורוס חשובה לזמן הזה – וכי מי מומחה בהנאות החיים יותר ממנו?

כפי שראינו ברשימה האחרונה, אפיקורוס לא היה הדוניסט גס רוח ולא הטיף לנהנתנות משולחת רסן. להפך. כאמור, אפיקורוס מציג בפנינו פילוסופיה שהיא דרך חיים, או מה שהיינו מכנים היום, דרך רוחנית. בכך הוא שותף לפילוסופים אחרים מאותה תקופה. באופן כללי טעות היא לראות בשיטות הפילוסופיות העתיקות רק ציור של מפות אינטלקטואליות – מטרתן היתה שינוי עמוק של הדרך בה אנו חיים, שינוי שנובע מתוך הבנה החדשה ונכונה של המציאות, אך לא מסתיים בה.

ספר נוסף שתורגם ממש עכשיו לעברית מציג את הרעיון הזה מפי אחד החוקרים הגדולים של הפילוסופיה העתיקה, פייר אדו (Pierre Hadot). הספר, מהי הפילוסופיה העתיקה?, תורגם על ידי רון ניולד, שבאחרית הדבר שהוא צירף לספר מסביר כי:

עבור אדו, הפילוסופיה במובנה העתיק אינה שיח תיאורטי שקיים לעצמו, כי אם שיח תיאורטי שעומד מאחורי מערכת של פרקטיקות שנועדו לשפר את מצבו הרוחני של האדם ולהכין אותו לחיים על פי עקרון אוניברסלי של אמת ושל טוב. הוא גילה שהכתבים הללו אכן אינם מנסים לפתח שיטה אלא להשפיע על הקורא, לחולל בו שינוי. לשם כך הם משתמשים בכל האמצעים הרטוריים והספרותיים שברשותם. המטרה העיקרית שלהם היא הקונברסיה – המרת דרך החיים של התלמיד שאמור להתחיל לחיות על פי האסכולה הפילוסופית שאליה הם משתייכים.

סוג כזה של פילוסופיה נפוץ מאוד במזרח כמובן, והרי הרבה מההינדואיזם והבודהיזם מוקדש לטרנספורמציה שתורות אלה אמורות לחולל בתודעתו של הפרט. הגות מסוג זה היתה גם נפוצה בצורות שונות בזרמי הגנוזיס, ובנצרות העתיקה (למשל אצל אווגריוס פונטיקוס), אבל עם התבססות הכנסייה הקתולית במערב היא נדחקה יותר ויותר אל התחום האיזוטרי, כלומר אל המיסטיקה הנוצרית, הקבלה וצופיות.

כיום היא חוזרת בגדול, בקמבק שמאיים ומשנה בצורה עמוקה, מבפנים ומבחוץ, על ואת הדתות המונותאיסטיות. שכן בעוד המונותאיזם, באלפיים השנים האחרונות לפחות, היה ברובו ממסד קהילתי-עממי, דגל בסמכות הטרונומית והתבסס על מבנה היררכי; ה"דרכים הרוחניות" האלה פונות אל הפרט, מכוונות אותו אל פנימיותו, ומעניקות לו (בצורות ובמידות שונות) את הסמכות על הקשר בינו לבין האל. האדם, בקיצור, לא נדרש להאמין ולציית, אלא לחקור ולדעת.

השוק הקפיטליסטי וצרכינו הכוזבים

כפי שכתבתי ברשימה הקודמת, חץ הרעיונות האפיקוראי מפלח את ההיסטוריה של המערב, בעיקר מאז עידן הנאורות. כבר ברפורמציה הזהיר מרטין לותר מפני נהיה אחרי הדעות "האפיקוראיניות", וזו אכן זכתה לנוהים רבים, החל מתומס הובס שראה את האדם כיצור חומרי גרידא, נתון לחסדי הטבע ואחיו-יריביו. הוגים נוספים (כמו דיויד יום, ג'ון סטיוארט מיל, בנג'מין פרנקלין, קארל מרקס) שתו, במודע או שלא במודע, ממעינותיו הצלולים של אפיקורוס, וכיום, כאמור, הזרם האפיקוראי התת-קרקעי פרץ והתאחד עם מקבילותיו המזרחיות בתרבות הרוחנית של הניו-אייג'. (ולפעמים הוא גם מופיע כך סתם בתרבות הכללית – ראו למשל טקסט אפיקוראי לעילא של אלון עידן מלפני חודש.)

פעם היה ספר כזה אני רוצה כאן להתייחס לכמה הבחנות אפיקוראיות של הרברט מרקוזה, מההוגים החשובים של המאה העשרים, חבר אסכולת פרנקפורט הניאו-מרקסיסטית (ובמקרה גם יהודי). מרקוזה היה ההוגה החביב על "תרבות הנגד" האמריקאית, וסיפק לאותה תנועה מהפכנית את הגרסה המנומקת לצורה בה "הממסד" ו"התעשייה" שוטפים את מוחם ומשעבדים את תודעתם של ההמונים. כהמשך להגותו הגאונית של מרקס, עמד מרקוזה על הצורות בהן הקפיטליזם "מחפצן" את החיים, כלומר הופך הן את תוצרי העבודה שלנו והן את עצמנו לחפצים, ל"דברים", ומביא לניכור בין בני האדם ובינם לבין עצמם.

הנה פסקה אפיקוראית-מרקסיסטית טיפוסית (מתוך האדם החד-ממדי, עמ' 22):

אנו יכולים להבחין בין צרכים אמיתים לכוזבים. צרכים "כוזבים" הם אלה המוטלים מגבוה על הפרט בשם אינטרסים חברתיים מיוחדים, הבאים לדכאו: הצרכים המנציחים את העמל והיגיעה, את התוקפנות, את המצוקה ואת אי-הצדק והעוול. סיפוקם עשוי להיות מהנה ביותר עבור הפרט, אך הנאה ונחת אלו אינם בגדר מצב שיש לשמרו ולהגן עליו, אם הוא מסייע לבלימת התפתחותה של היכולת (של הפרט הנדון ויכולתם של אחרים) להכיר בחולי בו נגוע המכלול כולו ולעמוד על הסיכויים לרפאו. התוצאה היא הרגשה טובה בעיצומה של אי-נחת. מרבית הצרכים שחשים אנו – הצורך להתפוגג, להתבדר, לנהוג ולצרוך בהתאם למודעוֹת הפרסומת, הצורך לאהוב ולשנוא מה שאחרים אוהבים ושונאים – שייכים לקטגוריית הצרכים הכוזבים.

כמו אפיקורוס, מבחין מרקוזה בין צרכים אמיתיים לכוזבים. כמוהו הוא תולה את התמכרותנו לכוזבים בחוסר דעת, אולם שלא כמוהו הוא תולה את חוסר הדעת בכוונת מכוון של התעשייה הקפיטליסטית, כלומר בצורך (ההולך וגובר) של היצרנים למכור. אלו משכנעים אותנו שאנחנו צריכים דברים שאין לנו בהם כל צורך, כלומר ממציאים ומעוררים בנו צרכים כוזבים.

האין זה נכון? האם אנחנו לא מרגישים – באמת, בצורה אקוטית – שאנחנו צריכים דברים שאנחנו לגמרי לא צריכים? לא זאת אף זאת: האם אין פעולת הקנייה עצמה – לא רק של משהו שאנחנו לא צריכים, אלא הפעולה גופא – הפכה לצורך עבורנו? עבור מרקוזה לכך מוביל השוק הקפיטליסטי בצורה בלתי נמנעת:

הכלכלה הקרויה צרכנית ומדיניות הקאפיטאליזם התאגידי בראו טבע שני לאדם, הקושר אותו ליבידינלית ותוקפנית אל התצורה הסחורתית. הנהיה אחרי הקניין, הצרכנות, הטיפול במכשירים ובאביזרים למיניהם וחידושם המתמיד של הכלים, המכונות והאביזרים, כל אלה המוצעים לציבור ונכפים עליו לשמשו, אפילו במחיר הרס עצמו, הפכו לצורך "ביולוגי" במשמעות שהוגדרה זה עתה [כלומר שאם לא סופקו יובילו להפרעות בתפקוד האורגניזם – ת.פ.]. טבעו השני של האדם נלחם נגד כל שינוי העלול להפריע או לבטל את תלותו בשוק – שנמלא ונדחס יותר ויותר בסחורה – והעלול לחסל את קיומו כצרכן המבלה את עצמו בקנייה-ומכירה. הצרכים שמוליד משטר זה הינם מייצבים ושמרניים באופן בולט; הקונטררבולוציה המעוגנת במבנה היצרי. (מסה על השחרור, שם, עמ' 236)

במילים פשוטות, הקפיטליזם נכנס לנו לתחתונים. במילים קצת פחות פשוטות, ההגיון של השוק החופשי עושה מאיתנו מכונות צריכה, והופך אותנו לאגני השתוקקות התלויים לצורך סיפוקם בשוק ורוצים להיות תלויים בשוק. וזה באמצע שנות השישים, כשעוד לא חלמו על אייפון.

איך, אם כן, נצא לחופשי? בפשטנות מסוימת ניתן לומר שמרקוזה בונה על תהליך האוטומציה, עם התפתחותה הלא-ליניארית של הטכנולוגיה, שייתן לאדם יותר זמן פנוי. הזמן החופשי חיוני לצאתו של האדם לחופשי. כאשר ירבה הזמן החופשי "תהא זו ההתעלות ההיסטורית לעבר ציביליזציה חדשה"(האדם החד ממדי, עמ' 46). נאמן למסורת המרקסיסטית מרקוזה לא מתאר איך בדיוק ייראה אותו חופש (וכי איך תודעות שבויות יכולות להבין חופש אמיתי מהו?), ומותיר את העניין בערפל. כשנגיע, נדע.

התקווה והאתגר

נחזור לאפיקורוס. (תמיד חוזרים בסוף לאפיקורוס.) היווני הקדמון ההוא אולי לא התמודד עם שוק קפיטליסטי, אבל ידע, כאמור, להורות לנו להבחין בין תשוקות ושאיפות טבעיות ושאינן, הכרחיות ושאינן. אפיקורוס גם ידע לתאר את העונג העליון, אותה ataraxia שבה האדם הווה ומתהווה במודעות מלאה להוויתו והתהוותו.

אסוולד שפנגלר, שחזה בתחילת המאה העשרים את דעיכתו של המערב (וזכה פעם לתהילה רבה) אמר ש

אין שום דבר מגוחך ברעיון של סוקרטס, אפיקורוס, ובעיקר דיוגנס ישובים ליד הגנגס, בעוד שדיוגנס במטרופולין מערבית יהיה אדיוט חסר חשיבות.

מכך שאנחנו מוקפים היום בהוגים המציעים לנו לעבור תהליך נפשי שסיומו שחרור רוחני, אפשר להבין עד כמה התמזרח המערב במאה העשרים.

יחד עם זאת, האתגר שמוצג לפנינו היום הוא שפע חסר תקדים של צרכים לא-הכרחיים שמייצר עבורנו השוק הקפיטליסטי. מה שאפיקורס זיהה לפני 2300 שנה ומה שמרקוזה דיבר עליו לפני חמישים שנה התעצם כיום אלפי מונים והפך את התודעה שלנו לשדה קרב בין האמיתי למיוצר, בין הנצרך למצרך. ללא הבנה פשוטה של המציאות הזאת, וללא פיתוח תשומת לב ורגישות לתולָדותיה, אין למחאה חברתית כזו או אחרת סיכוי לשבור את ההגיון הבסיסי שהופך את החיים שלנו למוצר.

לללללל

  • השבוע יתקיימו שני ערבי עיון בהם אדבר. הראשון, היום בערב, לכבוד ספרו החדש של ד"ר משה ויינשטוק על תופעת העלייה לרגל לאומן. השני, לכבוד ספרו החדש של הרב עמית קולא על אמונה ורציונליות. בערבים ישתתפו גדולים וטובים ממני, וראו הלינקים לפרטים.
  • כמו כן, עם פתיחת עת הרישום לקורסים באוניברסיטה, אני מזמין סטודנטים וסטודנטיות מאוניברסיטת תל-אביב להירשם בהמוניהם לקורס שאתן (שפתוח לא רק לתוכנית למדעי הדתות אלא גם לחוג ליהדות, לימודי ישראל וכו'), שיהיה באמת – ותאמינו לי, אני יודע מה יהיה – פשוט מרתק. הקורס נקרא רוחניות העידן החדש ביהדות בת זמננו, והנה הפרטים.

למה היהדות חשובה לנו

ברשימה אתמול כתבתי שאני רוצה לדבר קצת על ההשקפה החברתית-דתית שאני יוצא ממנה. כתבתי ש

אני מנחש שקוראים רבים, במיוחד כאלה שמלווים את הבלוג מתחילתו, לא כל כך מבינים מה אני – יוצא הודו, שגם נכנס אליה מדי פעם בחדווה רבה – רוצה מהיהדות והמצוות וכל הבלגן הזה. הרי, אם אנחנו רוצים להתפתח רוחנית, למה לא פשוט לשבת ולעשות מדיטציה? כאילו, מה הקשר כשרות? מה עניין שמיטה להארה?

אז אני רוצה לנסות להבהיר את הדברים. ואני רוצה לעשות זאת על ידי טיעון מרכזי אחד (כלומר יש לדעתי גם אחרים), שאני חושב שהוא בסך הכל די פשוט ואמור להיות מובן לכל מי שמקדיש לדבר מחשבה. עוד יתרון של הטיעון שאקדם להלן הוא שהוא לא מנסה לבסס את עצמו על ידי פנייה לאמונות שונות (למשל שהיהדות היא "דת האמת", או שהתורה ניתנה מילה במילה מפי הגבורה, או שלעם ישראל יש נשמות מסוג מיוחד), אמונות שלא רק שאני עצמי לא מחזיק בהן, אלא שלדעתי כל עירוב שלהן בדיון פומבי, בדו-שיח, הוא מופרך, מפני שאי-הרציונליות האינהרנטית שלהן לא מאפשרת לתקשר אותן, וממילא הן לא יכולות להיות אבני בנין בניסיון רציני לבסס טענה.

ורק עוד דבר בקשר לאופיו של הטיעון, והוא שהוא יוצא מנקודת הנחה קהילתית, כלומר מתוך אחריות לחברה בכללותה, ולכן לאדם הממוצע. אני לא מדבר כאן על הפרט יוצא הדופן שמסוגל למדוט את דרכו אל האמת, להתעורר רוחנית מתוך אקספרימנטציה פסיכודלית או באופן כללי שמסוגל להנהיג עצמו על פי אתיקה רוחנית ייחודית ודורשנית. רוב בני האדם אינם יכולים לעשות זאת, ואני מעוניין לדאוג לרוב בני האדם.

אז מה אני רוצה לעשות? מה שאני רוצה לעשות הוא להיעזר בהבחנה בין שני מושגים של חופש שהציע פעם ישעיהו ברלין. בהרצאה מפורסמת, שהפכה מאוחר יותר למאמר מפורסם, מבחין ישעיהו ברלין בין שני סוגים שונים של חופש או חירות (אני לא מתכוון להבחין בין המונחים האלה): חופש שלילי וחופש חיובי.

"כמעט כל הוגה-מוסר בהסטוריה האנושית שיבח את החופש", טוען ברלין, אולם יש להבחין למה בדיוק הם מתכוונים כשהם משתמשים במילה הזאת. בעוד שחופש שלילי פירושו חופש מכל התערבות או כפייה חיצונית, חופש חיובי פירושו היכולת לממש את רצוננו, ובמובן רחב יותר לממש את הפוטנציאל הטמון בנו. בקיצור אפשר לומר שחופש שלילי הוא חופש מ, כלומר חופש מהגבלות כלשהן, וחופש חיובי הוא חופש ל, חופש להגשים את מטרותנו (ואף לפתח את עצמו, להתבגר, להשתלם). (לעיון מורחב: הערך בויקיפדיה, הערך בסטאנפורד)

ועכשיו נגיע לעיקר, וכדי להגיע אל העיקר אני אעזר מאוד במאמר מצויין של מרן צ'רלס טיילור, הנקרא What's Wrong with Negative Liberty (מתוך A. Ryan (ed.), The Idea of Freedom, Oxford University Press, 1979, כולו כאן ב-pdf). ומהו העיקר? העיקר הוא השאלה: מהן הנחות המוצא של שתי ההשקפות האלה? כלומר, מהן הנחות המוצא של התומכים באחת אל מול חברתה?

הנחות מוצא

אפשר לומר שהנחת המוצא של הדרישה לחופש שלילי מקסימלי היא הנחת המוצא של ההשקפה האנרכיסטית, לאמור: עזבו את האדם במנוחה, תנו לו לעשות כל מה שירצה ואך ורק מה שירצה, ותראו שהכל יהיה בסדר: הוא לבדו יגדל ויפרח אל תוך חיים טובים וראויים. אדרבה, כל חוק או הגבלה אחרת רק יפריעו את התפתחותו הטבעית וההרמונית של האדם לכדי יצור שמח ומאושר. הגישה הזאת עתיקה כימי לאו-דזה (שאמר ש"יש להנהיג מדינה בדומה לדרך שבה מטגנים דג קטן: נוגעים כמה שפחות") והופיעה במערב המודרני אצל תומס הובס (שאמר ש"אדם חופשי הוא אשר […] אינו מופרע מעשות את שיש לו רצון לעשותו").

לעומת זאת, הנחת המוצא של הדרישה לחופש חיובי היא הפוכה: לבדו אין האדם יכול להרים עצמו למדרגת חיים ראויים. לבדו הוא באופן טבעי והרמוני לגמרי ישקע בסיפוק תשוקותיו, בצבירת רכוש ובבהייה בשידורים מעגליים של "האח הגדול". האדם צריך כיוון, והוא צריך הכוונה. רק כך הוא יוכל להיות חופשי באמת, שכן חופש אמיתי אינו החופש לשדרג את מכשיר הפלאפון, אלא החופש לממש את הפוטנציאל שלנו כבני אדם. גם הגישה הזאת עתיקה, וניתן למצוא אותה אצל אפיקטטוס הסטואיקן (שאמר ש"רק המשכילים חופשיים באמת"), כמו גם אצל ר' יהודה הלוי ("עבדי הזמן עבדי עבדים הם; עבד ה' הוא לבדו חופשי").

סכנות נסתרות

אבל כשאנחנו מבינים מהן הנחות המוצא של הדרישה לחופש חיובי פעמוני האזעקה מתריעים מסכנה גדולה: ומי זה שיחליט בשבילנו שדווקא מטרה זו (או אחרת) היא מימושו העצמי של האדם? הרי אנשים שונים מתארים מימוש עצמי בצורה שונה לחלוטין! ואפילו אם אנחנו מסכימים על הגדרה מסויימת לעניין, מי יקבע עבורנו באיזו דרך ללכת לקראת מטרה זו? אולי יש דרכים רבות אל המטרה? אולי לכל אחד יש את הדרך שלו?

ואכן, כולנו מכירים כל מני חברות ומדינות שחשבו שהן יודעות הכי טוב עבור הפרט איך לממש את עצמו. היו שחשבו שמימוש עצמי מלא אפשרי רק בדיקטטורה של הפרולטריון, והיו שחשבו שהוא אפשרי רק מתוך אהבה טוטלית למדינה תוך ציות לדוצ'ה. היו שחשבו שיש צורך בהתמזגות עם ה-Geist של ה- Volk, ויש שחושבים שעבור מימוש מלא של הפוטנציאל שלנו יש לקומם מחדש מקדש גדול על הר מסויים בירושלים.

כך למשל, יוהן גוטליב פיכטה, שחשב שהפרט הוא תא באורגניזם הלאומי ושעליו לבטל בפניו את רצונו כדי להשיג חופש אמיתי, אמר ש"לכפות על בני אדם לאמץ לעצמם את הצורה הנכונה של ממשל, לכפות עליהם בכוח את אשר הוא נכון, אין זו רק חובתו האמיתית, אלא הקדושה, של כל אדם אשר לו הן בינה והן כוח לעשות זאת."

ובדומה לו בזמננו איתי אליצור, חוקר ב"מכון המקדש", טוען ש"למי שבאמת מאמין בקב"ה אין שום התלבטות מוסרית. ברור לו שהוא רשאי לכפות בכוח על כל אחד בעולם לקיים מצוות. יתרה מזאת: אין הוא רשאי שלא לעשות כן." (נקודה, פברואר 2008, עמ' 53)

בקיצור, יש כאן סכנה גדולה לרודנות. ברור לנו שאילו רק יינתן הכוח בידי בריונים קהי-רגש שכאלה, הם לא יהססו להשתמש בו. כמובן, הם יטענו שהם עושים זאת למען טובתנו הגדולה ביותר, למען השחרור שלנו למעשה, אולם אנחנו יודעים שודאות גסה שכזאת באשר לרעיונות דקים, עדינים ומורכבים כמשמעות הקיום האנושי או תכלית הרצון האלוהי היא הסימן הברור ביותר שהמחזיקים בה לא מתחילים אפילו להבין כמה עשירים ומופלאים הם החיים.

מגבלות פנימיות

הסכנה, אם כן, גדולה. אולם אני רוצה לטעון שתוך נקיטת כל האמצעים למזעור הסכנה, אין לנו ברירה אלה להסתכן. ראשית הבא נשאל את עצמנו את השאלה הבאה: האם אנחנו בכלל מאמינים שהאדם, ללא שום הגבלה וברשות עצמו, מסוגל לחיות חיים ראויים?

נאמר שאנחנו גורסים שאין משמעות לחיים לבד מלחיות אותם כמה שיותר בנוחות או באושר. ייתכן שאז זו המסקנה שנגיע אליה. אישית אני לא חושב שחיים ראויים מסתכמים בנוחות ואושר, אבל אני רוצה להציע שגם אז, גם במקרה הקיצוני (אך הפופולרי בזמננו) שבו אנחנו סבורים שחיים נוחים או מאושרים הם לבדם תנאי מספיק לחיים ראויים, גם אז זו תהיה מסקנה מוטעית.

לשם כך אני רוצה לרגע להביט על הנחות היסוד שלנו בקשר לחופש שאפשרי לנו. נשאל: האם מישהו מאיתנו באמת חושב שלו רק לא היו עליו הגבלות חיצוניות, הרי שהוא או היא היו חופשיים? אני מנחש שלא. שהרי כולנו מכירים מצבים בהם לא הגבלות חיצוניות מגבילות את החופש שלנו, אלא הגבלות פנימיות. חוסר יכולת בסיסי בתפעול מכונית, או פחד גבהים, או אובססיה לשוקולד, או התאהבות מטורפת, או קשיי ריכוז, או אמונה שגויה באשר לטבע המציאות – כל אלה מהווים מגבלות פנימיות קשות על החופש שלנו, וכולנו מכירים מקרים בהם עניינים כאלה אכן הגבילו או מגבילים אותנו. במקרים כאלה לא מספיק יהיה שהפרט, אנחנו או כל אחד אחר, אינו מוגבל חיצונית, מכיוון שהוא מוגבל פנימית. במקרים כאלה אותו פרט יהיה חייב לעבור תהליך נפשי מסויים כדי להתגבר על מגבלותיו הפנימיות. אותו תהליך נפשי יביא אותו למצב שבו הוא יוכל סוף סוף לעשות כרצונו.

נדמה לי שהדוגמאות האלה מצביעות על כך שגם על פי חסידי החופש השלילי אין זה מספיק שלא תהיינה מגבלות חיצוניות על הפרט. גם בהנחה שאין אפשרות למימוש חיים שיש בהם משהו נשגב או עמוק יותר מנוחות או אושר, הרי שאפילו כדי להגיע לנוחות או אושר מסתבר שנהיה צריכים לעבור תהליך נפשי מסויים, תהליך של שחרור פנימי.

אבל מה בכך? חסידי החופש השלילי עדיין יכולים לטעון שאין עם זה שום בעיה. האדם יזהה את מגבלותיו הפנימיות, ויעביר את עצמו תהליך נפשי. אולי הוא יקרא ספרים שידריכו אותו, אולי הוא יתפלל, אולי יעשה מדיטציה, אולי יבלע כדורים, אולי גם ילך מיוזמתו לפסיכולוג. אין כל צורך בהגבלות חיצוניות (בדמות חוקים או הכוונה). הפרט עוזר לעצמו.

אבל בעוד שזה אולי יכול להיות נכון כשמדובר בהגבלות הפנימיות הראשונות שמיניתי, הרי שזו האחרונה, בדבר אמונה שגויה באשר לטבע המציאות, לא תוכל להיפתר בצורה כזאת. מפני שההגבלה הפנימית הזאת, בשונה מאלו הקודמות, לא ברורה למי שמחזיק אותה. הוא לא מודע שזו הגבלה עבורו. לכן, אם יותירו אותו לעצמו, הוא לא ינסה להיפתר ממנה, אלא למעשה אף להפך, למצוא סיבות לחיזוקה.

וכולנו מכירים מקרים שכאלה. הגבלה פנימית כזו, אני חושב שלא קשה יהיה להודות, היתה לנירון קיסר, או לשבתי צבי, או מצוייה כיום בנפשו של אנדרס ברייויק או מחמוד אחמדינג'אד. אפשר כמובן להוסיף עוד שמות רבים רבים לרשימה, רשימת הפרטים המנועים ממימוש חיים ראויים (אפילו בהגדרתם המצומצמת כחיים של נוחות ואושר) משום אמונותיהם המבולבלות. כלומר הגבלה כזאת מדכאת את החופש של הפרט בצורה שהוא עצמו לא מודע לה. מי שמודע לה זו החברה שסביבו, במקרה הטוב. במקרה הרע מודעים לה רק האנשים הרחוקים ממנו. במקרה הרע ביותר מודעים לה רק הדורות הבאים.

(ואם אחרוג לרגע מהדיון הכללי ואכניס את דעתי האישית, הרי שבאופן אישי אני חושב שכולנו נתונים בצבתיה של אמונה שגוייה באשר לאופייה של המציאות. אפילו כמה אמונות שגויות. לא אאריך בעניין, ורק אומר בקיצור שאני בסך הכל מסכים עם האבחון של סידהרטה גוטמה, הבודהה, לגבי מצבה של האנושות, על פיו היא עיוורת לטבע התופעות כולן, כלומר שהן חולפות, חסרות מהות עצמית, וחסרות יכולת לתת לנו סיפוק אמיתי. דרך אחרת לומר את זה היא שאנחנו לא מבינים באמת, לעומק, מי אנחנו, ואיך אנחנו קשורים לכלל תופעות ולקיום עצמו. ומכיוון שכך, אגב, אני גם חושב שחיים ראויים הם הרבה יותר מחיים נוחים או מאושרים – אלו חיים של רגישות, ושל אינטימיות, ושל מלאות, ושל אותנטיות, ושל אמת. אבל נעזוב את זה עכשיו.)

אם אנחנו מבינים שייתכנו הגבלות פנימיות כאלה, שנסתרות מאיתנו, ייתכן שגם חסידי החופש השלילי יודו שאי אפשר בכל מצב להותיר את הפרט ברשות עצמו. מפני שללא הדרכה חיצונית, ייתכן והוא יקלע לבור אמוני, לראייה מעוותת של המציאות, ובהחלט יהיה רחוק מאוד ממימוש החופש האפשרי, גם אם זה כולל אך ורק חיים נוחים לעצמו.

שקרי השוק

במידה והגענו למסקנה שיש צורך בהכוונה חיצונית לאדם, נשאלת השאלה: איך לארגן את ההכוונה הזאת? בזמנים עברו לא היתה עולה שאלה כזאת, מפני שבזמנים עברו כל תרבות יצרה מתוך עצמה את ההכוונה הזאת. מסורות של הכוונה היו עוברות בתוך קהילות, והן היוו את המערך הערכי המובן מאליו של אותה קהילה. אלה היו קהילות מסורתיות באמת, כלומר מסורתיות ללא מודעות לכך שהן מסורתיות. אני כמובן לא טוען שכל המסורות האלה הדריכו את האדם בצורה טובה, אבל ברור שהיתה תמיד הכוונה כזאת, בכל תרבות, ותמיד עם האיזונים והבלמים שלה. רק שקהילות כאלה כבר לא קיימות היום בעולם המערבי.

המצב היום, בעולם המערבי המחולן, שונה. כיום אין מסורת ברורה שעוברת מדור לדור. מה שיש הוא כמה קווי יסוד הומניסטים (מצויינים לדעתי), שנשחקים בהדרגה על ידי כוחות השוק ההיפר-קפיטליסטי, כוחות שמזמינים אותנו להיכנס למה שמו"ר אילן גור-זאב מכנה "מכונת העונג הפוסטמודרנית", כלומר, בגדול, לקנות ולצְפות ולשדרג ולאכול, הכל כמה שיותר בגדול. אותם כוחות רוצים לשכנע אותנו שביכולתם לתת לנו נוחות ואושר. אלא שאפילו אם היינו מסתפקים באלה ולא דורשים שום דבר נוסף על מנת לחיות חיים ראויים (דבר שאני כאמור לא מסכים שהוא ראוי), הם אינם יכולים באמת לתת לנו אותם.

(האם החבר'ה בשדרות רוטשילד הבינו את זה? חלקם. חלקם דווקא חושבים שחלוקה הוגנת יותר של ההון בהחלט כן תאפשר להם נוחות ואושר. כלומר חלקם נמצאים בשלב המוקדם יותר – אם כי החשוב מאוד בפני עצמו! – שבו עדיין לא הספקנו להתאכזב מהבטחות הממון. מיותר לציין, אני מקווה, שאני תומך מאוד בחלוקה הוגנת יותר של ההון. אולם כדאי כבר עכשיו לדעת שמדובר רק בשלב הבסיסי, באמצעי למען המטרה, בתנאים הבסיסיים שיאפשרו שחרור. כבר מרקס הבין את זה.)

מה שאני מציע הוא שאנחנו מוקפים בכוחות שמטעים אותנו לחשוב שאם רק יהיה לנו מספיק כסף ולא יגבילו אותנו בשימוש בו, הרי שנהפוך את עצמנו למאושרים על ידי רכישת מוצרים וחוויות. זאת אחת מהאמונות השגויות הנפוצות ביותר. והאמונה הזאת בעצמה מקדמת רצון לחופש שלילי (עזבו אותנו לרצוננו! Laissez-faire!), בעוד שהיא אינה יכולה לספק לנו אפילו את הנוחות או האושר המינימלים שאפשר לצפות ממנו.

ולכן לדעתי יש צורך במשהו שיהווה רמז שאנחנו אכן שבויים באמונה שגוייה.

מסורת, תרבות, וכל מני כאלה

(והנה המעבר מהתיאור הדסקרפטיבי אל ההכוונה הפרסקריפטיבית – בנקודת תורפה קלאסית זו אפשר לתקוף אותי, קוראים יקרים, ולהראות לי למה גם אם ניתחתי את המצב נכון, לא הצעתי דרך טובה לפתרונו.) אני חושב שמה שיכול להוות רמז לכך, משהו שיכול להוות משקל נגד לכוחות האלה, החזקים מאוד, היא (גם) המסורת המקומית, כל מקום ומסורתו הוא. ראשית, מפני שמדובר במערך תרבותי בן כמה מאות או אלפי שנים, ומשום כך, לדעתי, חזקה עליו שתהיה בו חכמה רבה (כמו גם שטויות רבות, ברור). שנית, מפני שמדובר במערך תרבותי שמהווה קונטרה לתרבות המודרנית ההגמונית, ובכך יכול לאזן חלקים בה שאינם מאוזנים; ושלישית, מכיוון שהתרבות המקומית משוקעת בנפשו של כל אחד מבני המקום, דהיינו היא שפת האם התרבותית שלנו, או לפחות הרובד הקדמון והראשוני, והעמוק יותר, של השפה התרבותית שלנו.

כמובן שעבורנו, המערך התרבותי המקומי הוא התרבות היהודית. לייק איט אור נוט, היא נמצאת בנפשנו, כלומר במודע ובתת-מודע שלנו. היא יורדת לעומקנו הרבה לפני שאנחנו חושבים בכלל לרדת לעומקה. כמובן, יש כאלה שירגישו זאת יותר ויש שפחות. יש שכלל לא, וזה כמובן סבבה אגוזים. אבל לדעתי כציבור, כקהילה, ככלל, יש לתרבות היהודית רזוננס טבעי עם המיות הלב שלנו.

ושוב: זה לא שום עניין מיסטי, ולא מדובר בהתעוררותה של הנשמה היהודית שלנו או כל שמאלץ אמוני שכזה. מדובר בתוצאה טבעית של מורשת תרבותית של דורות על גבי דורות, של חלחול תת-סיפי של ערכים, נורמות ומנהגים, וכמובן של דיבור בעברית. דווקא אם אנחנו לא מאמינים בנשמה כישות עצמאית (ואני נוטה לא להאמין בכך) אנחנו אמורים להכיר בכך שהאדם כולו הוא תבנית נוף תרבותו, ופשוט קשה מאוד להתחמק מזה.

וזו אחת הסיבות שבגללה אני חושב שצריך להחיות את התרבות היהודית. כלומר להשאיר אותה חיה ולהטעין אותה בחיות נוספת. איך? מה? כמה? עוד רבות ידובר יסופר ויושר. מה שברור בכל מקרה הוא שאי אפשר פשוט לזרוק את כל מה שהיה וחשבנו שהוא כבר לא רלוונטי. אני חושב שהוא רלוונטי. וכמובן, ודאי שנאמץ את הדברים הטובים שגילינו לאחרונה, כמו הומניזם, פמיניזם, פלורליזם, רציונליזם, הינדואיזם, וכו'.

לסיכום, בקצרה: בין אם אנחנו מניחים שיש חיים ראויים שאינם רק נוחות ואושר, ובין אם אנחנו חושבים שאין כאלה, אני מקווה שהראתי כאן שיש צורך בהכוונה חיצונית לאדם, בדרך שכוללת חופש חיובי, ואין אפשרות להשאיר אותו לנפשו; מתוך ההבנה שכיום להשאירנו לנפשנו פירושו להשתעבד למכונה ההיפר-קפיטליסטית, אני מציע כחברה (ויהיו כמובן פרטים שזה לא יתאים להם) להישען, או להתעגן, במסורת המקומית (במקרה שלנו, ביהדות), תוך הבאתה לדיאלוג מתמיד עם ערכי ההומניזם מחד והחשיבה הרציונלית מאידך. דבר זה יהווה, כך אני לפחות מקווה, איזון או תיקון ראשוני לנטייה הנוכחית (הנשענת על אמונות שגויות) לבנות על כך שהחופש השלילי שלנו וחשבון הבנק שלנו יספקו עבורנו את התנאים לחיים של נוחות ואושר. ומי יודע, אולי הכוונה כזאת אפילו תוביל אותנו קרוב יותר לחופש חיובי, אמיתי.

מה אתם אומרים?