ראדהה

קצת מהודו

 שמרנות בהודו

1)

אחד המסמכים בעלי ההשפעה הגדולה ביותר על הדרך שבה בני האדם תופסים את עצמם במאות השנים האחרונות היה הכרזת העצמאות האמריקאית מ-1776 […] הצהרה כוללת זו אודות זכויות פרט אנושיות שינתה את תפיסתם של בני האדם אודות זהותם כאזרחים […] אנו רואים כיום שלילה של כל עקרון הגבוה יותר מהאינדיבידואליות. התרחשה גם תנועה דרמטית מהטנסצנדנטי אל האימננטי.

[…] בניגוד לכך ישנה הדהרמה ההינדואיסטית, אשר אודותיה מדברים המקורות הכתובים. הם מדברים רק על חובות. אין כלל מושג של זכות שניתנת על ידי האל לאינדיבידואל באופן אוטומטי. […] המצב כיום ממקם אותנו בין שתי מערכות ערכיות, האחת שואלת מה אני יכול להשיג מתוך כל מצב בחיים על כדור הארץ, והשנייה, מהו המקום לא רק במבנה הארצי אלא גם בשמימי, ואיך אני יכול להכנס להרמוניה איתם? (The Mountain Path, Vol. 48, No. 1, Jan-Mar 2011, pp. 3-4)

הציטוט הזה, מתוך מאמר המערכת של כתב העת שמוציא האשרם של רמאנה מהארשי, מזכיר לנו לא רק עד כמה שמרנים בכל העולם דומים (וכן, לצערנו, עד כמה רבים כל כך מהם עילגים), אלא גם את החזית המשותפת עליה נערכות המסורות הדתיות כולן כיום, דהיינו, לא זו מול זו, אלא כולן אל מול החילוניות. לכן אולי לא צריך לתהות על הדמיון הגדול: מכיוון שהחילוניות היא אותה חילוניות (הומניסטית, אמריקאית, קפיטליסטית), ממילא ההתקפה עליו היא אותה התקפה.

אבל יש הבדל בין השמרנים כאן לאלו, למשל, בארצנו, וההבדל הוא חשוב: אין בטסט לעיל הכוונה, במקום ובניגוד לשיח הזכויות, להכפיף עצמנו לסט סגור של חובות אלוהיים (כפי שניתן למצוא בדרשותיהם של אנשי דת מונותאיסטים).המטרה כאן איננה, במקום ובניגוד להענות הדוניסטית ליצרים ותשוקות, "התגברות כארי" על עצמנו ו"עקדת" הגוף תחת עול המצוות האלוהי (או התנזרות מהתשוקות ושאיפה ל"טוהר" וכו'). לא ולא, כאן המטרה היא לחזור להרמוניה ספונטנית שאבדה, לגלות מחדש את זרימת החיים – שהיא אנחנו עצמנו – שנשכחה מאיתנו. ההענות לחוק הקוסמי לא תבוא מתוך ציות לערכים הטרונומיים, אלא הגעה למצב שבו נחיה מתוך זרימה חסרת מאמץ שבה ישולבו החובות והזכויות, הקשיים וההנאות באופן "טבעי", אוטונומי, "מבפנים".

הנה ציטוט נוסף, מתוך מאמר המערכת של גיליון פרסומי מיוחד של India Today לזכרו של סאתיה סאי באבא שיצא עכשיו:

[הוא לימד מתוך] הרעיון שחינוך הוא תהליך שבו מוציאים החוצה מה שכבר קיים בכוח בפרט. והאוצר הלטנטי הזה הוא אהבה, אמת, התנהגות נכונה, שלום, הבנה, וחמלה. (Divine Grace, Jan 2012, p. 2)

הפרי הרוחני שהבטיח סאי באבא היה, על פי מוקיריו, יקיצה טבעית, לא עמידה על המשמר.

2) המפלגה השלטת, מפלגת הקונגרס, שהקימה את הודו, בצרות, כך לפחות על פי הסקרים האחרונים. ענייני שחיתות כמובן, כמו תמיד בהודו. עולים לגדולה במקומם ה-BJP, המפלגה הדתית-לאומית, שמתיימרת לקדם מצע "הינדואיסטי נאמן", אולם למעשה מצמצמת את משפחת הדתות ההינדואיסטיות העשירה לכדי נקודה זעירה וקפוצה של שמרנות מוסרנית. חברי המפלגה רוצים "לחזור למסורת", אבל איך בכלל אפשר לחזור למסורת כאשר ההינדואיזם הוא אוסף עצום של מסורות שונות ומשונות? אפשר אם מחרבים את ההינדואיזם כמובן. עבור אנשי ה-BJP ההינדואיזם כולו הופך לאל ראמה ולקדוש ויוקאננדה (כתבתי על זה קצת כאן). ססגוניות ורב-קוליות אדירה נמחקת ומושתקת בשם השמרנות הדתית.

סרוופלי ראדקרישנן, שהיה פילוסוף ומלומד וגם נשיא הודו בשנות השישים הגדיר את ההינדואיזם כאמונה "שהאמת היא רבת פנים ודעות שונות תופסות מימדים שונים של האמת, אותה אי אפשר לבטא". ב"ג טילאק, לאומן הודי מתחילת המאה העשרים, אמר שהיסוד המהותי של ההינדואיזם הוא "ההכרה שהדרכים לישועה הן שונות, ומספר האלים שיש לעבוד הוא גדול". כפי הנראה הולך ופוחת הדור, ואנשי הדת השמרנים של ימינו כבר מסוגלים הרבה פחות להכיל גיוון. וגם זה מזכיר לנו שמרנים אחרים, ממסורות אחרות, שמעוניינים לקדם רק קול אחד, ועל כן מוחקים ומשתיקים כל קול אחר. לפעמים זה אפילו מהכוונות הכי טובות, אבל בכל פעם שזה מצליח זו תמיד טרגדיה, חורבן תרבותי.

3) שני שרים מטעם ממשלת ה-BJP במדינת קרנטקה (אחת מהמדינות שמרכיבות את הודו) נתפסו בשבוע שעבר צופים בפורנוגרפיה על הסלולרי שלהם במהלך ישבת ממשלה. מאמר המערכת של ה- Times of India של יום חמישי גינה את "הצביעות המוסרית" של המפלגה, מה עד שאחד מהשרים הללו, השר לפיתוח האשה והילד, אמר בעבר שהאשמה באונס היא גם על האישה, כלומר על הצורה בה היא מתלבשת.

בירת קרנטקה היא בנגלור, עיר ההיי-טק של הודו, והתעשרותה המהירה של העיר על תושביה בהחלט מהווה אתגר עבור הרוצים לשמור על המסורת. הזעקות של פיליטיקאים נגד "תרבות הברים" שהתפתחה בבנגלור מוכרות מזה שנים, ומובן שהעיתונים באנגלית, היחידים שאני קורא כאן, הם בצד היותר ליברלי של הפולמוס הזה (אם כי גם בהם יש מנעד נאה). הטיימס אוף אינדיה, בכל אופן, מבקש מחברי ה-BJP להפסיק לשחק אותה טליבן לעניים.

האמת היא שאם לא היו מתרכזים בקשקושי "צניעות" ופונים באמת לשמור על התרבות ההודית, ידיהם היו מלאות עבודה, ועבודה ראויה. הודו היא עוד אחת מהארצות/תרבויות האלה, כמו יפן, שהקפיטליזם הגיע אליהן ולא צמח מתוכן, ולכן, כמו הרכבה של ענף זר על גזע ותיק, הוא צומח בצורה מעוותת משהו, ולעיתים פשוט גרוטסקית. ביפן השתל נקלט על ידי האחזות במנגנוני המשמעת האובססיבית-קומפולסיבית וההשגיות הכמו-דתית. בהודו הנפוטיזם, השחיתות הכרונית והתאווה העצומה, האלימה ממש, להנאה וכוח מהווים את צלחת הפטרי שהוא משגשג עליה.

רחוב ראשי בבנגלור, על מותגיו

לכן הגלוגבליזציה מתרסקת לתוך הודו ומעלה זיהום אויר, אבטלה גואה, פערים עצומים בהכנסה, הרס רחב היקף של בתי המלאכה ואף של המקצועות המסורתיים ותאוות עושר ללא גבול. בכל אלא היה ראוי להאבק, אבל שרי ה-BJP עסוקים במוסרנות. ומפלגת הקונגרס לא טובה הרבה יותר. אולי רק קצת פחות צבועה.

אנשי מקצוע, כמו הצ'אי-וואלה הזה בטירו', הולכים ונעלמים.

טירוונאמלאי, חזרנו אלייך שישית

1) אני בטירו'. הייתי כאן פעמים רבות בעבר, וכתבתי על כך כמובן, לא מעט (ראו למשל כאן מ-2005, כאן מ-2007, כאן מ-2009, ועוד אחד מ-2009). העיירה שהפכה זה מכבר למכה ניו-אייג'ית רק הולכת ומתעצמת מהבחינה הזאת – בחודשים האלה, "העונה" מבחינת מזג אויר ולכן גם מבחינת התיירים, פשוט אין חדר פנוי בשכונה שבה הכל קורה. אין, ממש אין. אחרי כמה שעות של חיפוש, זוגתי ואנוכי שכרנו צינוק ליד המקדש המרכזי, down town. מסתבר שעוד יותר משנים עברו, המקום מפוצץ, וזה כנראה משום שסאי באבא מת, וחסידיו, בחיפושים אחרי מקורות אנרגיה חילופיים, הגיעו הנה.

בקצרה, מדובר בעיירה למרגלות ההר הקדוש ארונצ'לה, שאליו הגיע הגורו והקדוש הגדול רמאנה מהארשי בתחילת המאה העשרים. רמאנה כנראה היה באמת משהו מיוחד (קארל יונג מכנה אותו "משהו פנומנלי", תומס מרטון כתב שהוא "אב-מִדְבר בן זמננו"). גם אנוכי הק' מתרשם שהיה בו שילוב נדיר למדי של עומק רוחני, טוב לב וחכמה. הוא מת ב-1950, אולם סביב מקום מושבו נבנה האשרם שלו, שעד היום שופע קדושה.

ליסה, בעת סאטסנג

כאמור, מאז חלפו שנים רבות והעיירה הפכה לאבן שואבת עבור מחפשים רוחניים, כמו גם עבור מורים רוחניים, שמגיעים לכאן כדי להציע את מרכולתם. בעבר ראיינתי את מוג'י, שגם השנה היה כאן וכיום הוא ללא ספק המורה הפופולרי ביותר באזור. השנה הלכתי לבדוק את ליסה קיירנס, שהתאכזבתי ממנה קשות, ושוב ביקרתי את ורנר, שאין לו אתר אבל הוא אחלה בנאדם ומורה. רוב המורים כאן מלמדים נאו-אדוויטה, אבל היה כאן גם מורה אדוויטה קלאסית אחד, ג'יימס שוורץ (מן הסתם היהודי הוא הפלספן).

העובדה שמתעניינים כאן גם בלימוד מורכב, ולא רק במסר השטחי ש"הכל אחד", מרמזת שיש כאן גם מחפשים רוחניים רציניים, וזאת, נכון, גם לצד אלה שמבקשים שיאמרו להם שבעצם אין מה לעשות והם בעצם "כבר מוארים" או לצד אלא שאינם יותר מאשר נרקומנים של חוויות רוחניות. מעניין גם לבחון את אוכלוסיית המערביים כאן: ממוצע הגילאים הוא סביב ה-35. יש כאן גם לא מעט בני שישים ומעלה. אין כאן כמעט בני עשרים וקצת. כלומר, מדובר באנשים שעברו לא מעט, ושהגיעו לכאן אחרי חיפוש, לא בתחילתו.

יש גם אנשים שקנו כאן בית, או ששוכרים דירה לטווך ארוך. (אותנו הצילה מהחדר הנוראי ששכרנו ישראלית טובת לב, רחל, שהכניסה אותנו אל ביתה עד שמצאנו מלון הגון.) למעשה, כמו שציינה לפני זוגתי, יש כאן מעין קהילה. אנשים שבאים לכאן שנה אחרי שנה, ממוקדי מטרה, מכירים, גם אם בשטחיות, זה את זה, ומחפשים יחד תשובה. והחיפוש, גם הוא פעמים רבות רציני ומעמיק, והתשובות מורכבות ורציניות. ממש לא תמיד כמובן. יש כאן הרבה מאוד קשקשת. אבל איפה אין?

2) ואפרופו מורים רוחניים במקום, יש לי חדשות עצובות למי שמכיר: ראדהה התאבדה. מדובר במורה רוחנית הודית, "מוארת" כמובן, משכילה, רהוטה, חייכנית ומקסימה (ציטטתי אותה כאן). שמעתי אותה פעם-פעמיים לפני שנים, ואני חייב לומר שהתרשמתי לטובה. מסתבר שהיא היתה נגועה בנרקסיזם עמוק, שיחקה במניפולטיביות בחסידיה ורדתה בסביבתה. במרץ האחרון הציתה את עצמה (ייתכן שניסתה לשחק אותה דרמה קווין וקיוותה שיצילו אותה), ומתה מפצעיה. לא זכור לי מקרה נוסף של גורו שהתאבד. לפחות את ההישג הזה היא הרוויחה ביושר.

3) יש כאן חנות אחת עם קארמה מעולה במיוחד. זו החנות ממול לאשרם של רמאנה מהארשי. בחמש עשרה השנים האחרונו עברה החנות הזאת אבולוציה שבמבט לאחור היא לא פחות מרבולוציה: ממכולת שכונתית היא נהייתה מיני-מרקט בעל יומרות של מעדניה. אפשר למצוא שם את מיטב התוצרת ההודית, כמו גם מוצרים מיובאים שונים, ובעיקר סדרות של מזונות ותכשירים מחברות שמוכרות לא רק מוצרים, אלא ערכים (או לפחות את תדמיתם). אם נחזור לקהילת המחפשים הרוחניים במקום, הרי שהמוצרים בחנות אומרים הרבה על אופיים: הירקות אורגניים, התמרוקים איוּרוודיים, אפשר למצוא שם מכל טוב הארץ והעולם, אבל לא תוכלו לקנות שם סוכר. את הקניות גם לא תוכלו לקחת בשקית ניילן, אלא רק בתיק בד (שיש לשלם עבורו).

4) איך לתאר את התודעה כאן? לא אלאה אתכם, קוראי היקרים, ברפליקות המוכרות אודות ה"אינפאביליות" של החוויה המיסטית ועל היותה של ההשגה הרוחנית "מעל לשכל", ועל כן ממילא נשגבת מהשפה אותה הוא מסוגל לתפוס. כל זה הוא כמובן אמת, אבל לא כל האמת. נכון שחוויות רבות מתרחשות במישור לא מילולי, ונכון שהחוויה המיסטית במיוחד. אבל נכון גם שהמישור המילולי וזה החוויתי מקיימים ביניהם יחסים קרובים מאוד, ומשפיעים זה על זה במחזורים סדרתיים של היזון חוזר.

ורנר, בעת סאטסנג

בכל אופן, נראה לי שאומר זאת כך: טירוונאמלאי מרחיבה דעתו של אדם. כמו החשיפה, בעת ההגעה לפסגתו של הר, לנוף שלפניך מתחת, התודעה נפתחת, מוקסמת, ולרגעים אתה נעלם לטובת החלל האדיר שקיים. במהלך היום זה מתבטא בתחושה של חיבור אורגני בינך ובין הסביבה על התרחשויותיה, כאשר במקום להיות לחלוטין מצומצם בתוך גופך אתה מתרחב כדי להחיל את ההתרחשות המתגלגלת סביב, והגוף הופך לאיבר אחד (אמנם מרכזי) בין רבים, שנע בתוך הנוזל הצמיגי של הקיום, שהוא בעצם התודעה. אם כי בשביל לשים לב לזה צריך לשים לב לזה.

עד כאן החלק התודעתי-שייוויסטי של שינוי. מבחינה אנרגטית-שאקטיסטית החזה נדלק מבפנים, נשרף בגחלת כתומה וחמימה של התרגשות מתוקה. הבערה הפנימית הזאת היא יציבה למדי, למרות שיש בה פרקים של התעצמות או השקטה. המפוח שמלבה את האש הוא שילוב של שלווה ותשומת הלב, ועל כן במיוחד מרגישים אותה דווקא כשיושבים בשקט, למשל כדי לשתות צ'אי של אחרי צהריים, או, יותר מכך, כשפשוט שורצים בציון הקדוש של רמאנה, כלומר בסמאדהי בתוך האשרם. זהיבות חמימה ודבשית ממלאת אז את הלב. השבח לאל.

פרסום למפגש עם מורה. ההארה קלה ופשוטה

ארונצ'לה, ההר הקדוש כל ימות השנה

כמה פעמים אמרו לכם שהכל אחד ושום דבר לא קרה?

היו-ננג קורע דפי סוטרות. ציור של Liáng Kǎi, המאה ה-13

אחת הבעיות הגדולות שהעסיקה תיאולוגים מאז ומעולם היא מה שמכונה "צידוק הדין", או במילים אחרות "אם אלוהים כל כך טוב וכל כך כל-יכול, אז איך זה שהעולם כל כך רע ומבאס?". בעידננו החדש בעיה זו הפכה לפרדוקס המוכר והמעצבן של החיפוש הרוחני: "אם הכל כל כך טוב ומושלם ואלוהי, למה בכלל צריך לתרגל או לעבוד או לעשות משהו בכלל?". הפרדוקס הזה מיתרגם לגישות שונות שמציעים מורים רוחניים שונים, נקודות השקפה שהם כמובן דואגים לחרוט על לבבות תלמידיהם ושהייתי רוצה לנסות ולהצביע עליהן. מדובר בעצם בהבחנה בין סוגים שונים של מורים רוחניים: בין מורים שמציעים דרך, לאלו שטוענים שאין כלל דרך. אבל ראשית, כמובן, סיפור זן.

זהו אחד מסיפורי הזן המפורסמים ביותר, שכנראה גם התרחש כמאורע היסטורי במאה השביעית לספירה. מדובר בסיפור הכתרתו של ה"פטריארך" השישי של הזן בסין, היו-ננג. היו-ננג, איכר פשוט מדרום סין, שמע כנער כמה נזירים בודהיסטים משננים את סוטרת-היהלום, ובעת שהאזין למילים התעוררה בו פתאום עין הבודהה, והתרחש בו סאטורי. הוא הבין מיד שחייו לא יהיו שלמים מבלי לדעת הארה מלאה, ויצא בו ברגע לחפש את פטריארך הזן החמישי, הונג-ין (Hung-Jen).

הונג-ין היה כנראה הזן מאסטר הראשון בסין שהיתה לו קהילה שמנתה מאות נזירים, אותם לימד וניסה לעורר. כאשר, אחרי תלאות רבות, הגיע אליו היו-ננג, הוא קיבל אותו למנזר, אבל בגלל שבא מהדרום הנחשל שלח אותו לעבוד בניקוי אורז במקום לתת לו מקום בין התלמידים האחרים.

זמן מה אחרי כן הכריז הונג-ין שהוא מחפש לו יורש, וכדי לקבוע מי ימשיך את דרכו בראש המנזר (ולמעשה בראש זרם הזן בסין) הוא מזמין את המועמדים לכתוב שיר קצר המביע בצורה הטובה ביותר את הבנתם בדהרמה הבודהיסטית. כל התלמידים היו בטוחים ששֶן-הסיו, הנזיר הבכיר, יהיה היורש, ולכן אפילו לא טרחו לכתוב שיר משל עצמם. שן-הסיו אכן היה בחור מוכשר, והוא כתב על הקיר מגוריו של המאסטר את השיר הבא (תרגמתי מהתרגום לאנגלית של ד. ט. סוזוקי):

הגוף הוא עץ הבודהי העתיק
ההכרה: ראי זוהר
דאג לשמור אותו מבריק
ומנע אבק מלהצטבר

בבוקר, כשקם הונג-ין, הוא ראה את השיר ומיד הלל אותו, וציווה על הנזירים להדליק לפניו קטורת וללמוד אותו. אבל כשהוא נפגש בפרטיות עם שן-הסיו הוא אמר לו שעל אף שהשיר יפה,  הבנתו עדיין לוקה בחסר.
והנה, למחרת בבוקר הופיע שיר נוסף על קיר ביתו של הונג-ין:

עץ הבודהי, למעשה, נעלם
ואין שום ראי זוהר
כי כל דבר אינו קיים
ואין מקום לאבק להצטבר

הונג-ין מיד ראה שמי שחיבר את השיר הזה מבין היטב את דרך הזן. מחבר השיר היה כמובן היו-ננג, שזכה להיות פטריארך הזן השישי של סין.

ניגש לעניין:

בטן גב?

מורים רוחניים אפשר לחלק לשני סוגים: כאלה שאומרים שישנו מצב שנקרא הארה (או שחרור, או נירוונה, או מיזוג גואל עם האל), וכאלה שאומרים שלא קיים מצב כזה. עם האחרונים בכלל לא נתעסק. את הראשונים, לעומת זאת, נחלק שוב לשניים: אלה שאומרים שיש מה לעשות כדי להגיע להארה, ואלה שאומרים שאין. אלה שאומרים שיש מה לעשות כמובן גם דואגים לפרט מה בדיוק יש לעשות, ובדרך כלל ממליצים על תרגולת מדיטטיבית מסויימת או שמירה על חוקים כלשהם. הדוגמאות לאלה רבות, וכוללות בתוכן כמעט את כל המורים הרוחניים הבאים ממסורות עתיקות (יהדות, הינדואיזם, בודהיזם וכו') אבל גם מורים מודרניים ומקוריים כמו גורדייף, אנדרו כהן, ביירון קייטי ועוד רבים.

אלה שאומרים שאין מה לעשות מתחלקים בתוכם לעוד שני סוגים: יש את הרחמנים יותר, שלמרות שאומרים שאין מה לעשות, בכל זאת מציינים איזה משהו קטן שעשוי לעזור: למשל לחיות ליד הגורו (פאפג'י, אדי דא), לנסות לראות את תהליך החשיבתי של ההשלכה של העבר על ההווה (קרישנמורטי), להיות כמה שיותר עם תחושת הקיום הבסיסי (ניסרגדטה מהאראג') להתחקות כל יום אחרי הסיבות למעשה מסוים שעשית (ראמש בלסקר) או לחקור את עצמנו בנחישות שוב ושוב "מי אני?" (רמאנה מהארישי, מוג'י).

ויש את חסרי-הרחמים, שקובעים שהארה מתרחשת בצורה שרירותית לחלוטין, ושאם היא בכלל תקרה יהיה זה למרות, ולא בגלל כל חיפוש רוחני שהמחפש ערך (יו.ג'י קרישנמורטי, קרל רנץ). אגב, בצורה פרדוקסלית מאוד חלק מהמורים שאומרים שאין מה לעשות גם מכחישים לפעמים שיש בכלל מצב של הארה (ובכך הופכים לכאורה למורים מהסוג השני של החלוקה הראשונה לעיל), זאת משום שחלק מההבנה ש"אין מה לעשות" קשורה להבנה שבעצם "אין לאן להגיע", כפי שנראה מיד.

בשנים האחרונות מתרבים מאוד המורים שאומרים שאין מה לעשות. האדוויטה ההינדית נעשתה פופולרית ואיתה (או לפחות עם הניאו-אדוויטה המערבית) הדיבורים על כך ש"הכל אחד", "העולם הוא אשלייה" ושממילא ומראש הכל מושלם, כך שברור שכל ניסיון לתקן משהו או להגיע לאיפשהו הוא מגוחך. בכך היא מצטרפת לדזוגצ'ן הטיבטי ולזרמים היותר רדיקלים של הזן, שאוהבים גם כן לבטל כל אפשרות של התקדמות הדרגתית לקראת הארה, לאמור: אתה כבר מואר, ואו שתבין את זה, או שלא, ואין מה לעשות בנידון.

הלכתיים מול אנטי-הלכתיים

הבה נכנה גישות רוחניות מהסוג שגורס שיש מה לעשות, גישות "הִלְכתיות", שכן יש בהן הוראות תרגול וגם יש בהן דרך שלמסלולה הולכים. גישות שגורסות שאין מה לעשות נכנה "אנטי-הלכתיות". פיטר פנר, פילוסוף בודהיסטי אוסטרלי, נותן בהם סימנים. הוא מבדיל בין גישות רוחניות שנותנות "הוראות הפעלה", לכאלה שאינן. גישות רוחניות הלכתיות, על פי פנר, קובעות ש:
יש צורך בשינוי
יש מה להשיג
יש צורך במאמץ ותרגול כדי להגיע אליו
הארה בוא תבוא

גישות אנטי-הלכתיות קובעות ש:
הכל מושלם כפי שהוא
אין מה להשיג
ברור שאין צורך במאמץ ובתרגול
אתה כבר מואר, כאן ועכשיו

על פי חלוקה זו הגישות ההלכתיות הן גישות אשר יש בהן רמז לחלוקה דואליסטית של המציאות, כלומר הן קובעות כי יש טוב ורע, יש נכון ולא נכון, יש קודש וחול, יש אלוהים (או נירוונה) ויש עולם (או סמסארה). על כן יש גם מה לעשות כדי להגיע מהרע אל הטוב, לתקן את שאינו נכון ולעשותו נכון, לקדש את החול, להגיע אל אלוהים (או להארה).

הגישות האנטי-הלכתיות הן גישות מוניסטיות (אחדותיות) רדיקליות, שמכריזות ללא פשרות: הכל אחד! מכיוון שלדעתם המציאות היא אכן אחת (ומכיוון שבגישות דתיות ולא אתאיסטיות עסקינן, כלומר: יש לדידן אלוהים), הרי שהאחד הזה הוא האל עצמו, ומאז ומתמיד הכל מושלם, הכל מואר, וברור שאין מה לעשות ולאן ללכת.

אם נשתמש במטאפורה הידועה של החלום וההתעוררות ממנו, הרי שנראה שהמורים האנטי-הלכתיים יפקפקו, מבחינה עקרונית, בכל אפשרות שהחלום שאנחנו חולמים ישפיע כהו זה על מצבנו האמיתי. והם צודקים: לא משנה מה קורה בחלום, אנחנו עצמנו מאז ומעולם היינו טמונים במיטתנו החמימה, בטוחים מכל פגע, בריאים ובעיקר שלמים. המורים ההלכתיים יאמרו על כך: כן, זה ודאי נכון, אבל כדי שנשים לב לכך, כלומר כדי שנתעורר, לעיתים דרוש שיקרה משהו ספציפי בחלום אותו אנחנו חולמים (משהו מבהיל, למשל, או מפתיע). נכון שגם לפני שהתעוררנו היה הכל בסדר, אבל לא שמנו לב לכך. עכשיו שהתעוררנו ברור לנו גם שכל מה ש"עשינו" בחלום לא היה ממשי ברמה העמוקה ביותר – הכל היה נראטיב חלוֹמי ספונטאני – אבל זה לא משנה את העובדה שכשחלמנו לא תמיד נהנינו מהחלום, לכן טוב שעשינו מאמצים לגלות שזה רק חלום. ההתעוררות אולי היתה באה בסוף ממילא, אבל ייתכן שזירזנו אותה.

מסיפור הזן שלעיל אנחנו לומדים ששן-הסיו החזיק בגישה ההלכתית: בשירו הוא מנחה את הנזירים לעסוק בתרגולת רוחנית (מן הסתם מדיטציית ויפאסנה) כדי לנקות את ההכרה שלהם מ"אבק", כלומר מתופעות שליליות. היו-ננג, לעומתו, היה מנוי על הגישה האנטי-הלכתית, והוא גרס שהכל כבר עכשיו בסדר, ששום דבר (באשר הוא דבר, כלומר כל תופעה) אינו קיים (כלומר כל דבר הוא חסר מהות, משתנה תדיר ואינו עומד ברשות עצמו אלא תלוי בתנאים וביחסים), ושממילא אין מה לעשות (או לא-לעשות) בנידון. עם הכתרתו של היו-ננג לפטריארך הזן השישי אכן חל מפנה בבודהיזם הסיני ולמעשה נולד הזן הסיני האותנטי (כך על פי ד. ט. סוזוקי, מגדולי חוקרי הזן).

לחלום הארה

אז מהי טבעה של המציאות? חלוקה דואליסטית שבה יש מה לעשות ולאן לשאוף, או בלוק מוניסטי אחיד בו הכל אלוהי ומואר כבר עכשיו? ואולי סוג של נון-דואליזם הכולל בתוכו את שתי האפשרויות? נראה לי שיותר משחשוב לחוות דעה על כך, חשוב להבחין מהם המניעים שגורמים לנו לאמץ את אחת מההשקפות הללו. באופן אישי אני מרגיש הרבה פעמים שאנשים שמהללים את תמונת העולם המוניסטית-רדיקלית אנטי-הלכתית, עושים זאת לא מפני שהם באמת מרגישים את אחדותה של המציאות, אלא משום עצלות פשוטה, שכן השקפה זאת מאפשרת להם לזנוח כל תרגולת רוחנית קשה או מאתגרת, ואפילו להתנשא מעל אלו שכן מתרגלים, כאילו הם כבר הבינו משהו שהאחרונים עדיין לא תפסו.

ראדהה (לפני סאטסאנג בטירוונאמלאי)

הרצון לדעת שכבר עכשיו הכל בסדר הוא מובן מאוד, אבל כשאת הידיעה הודאית, האינטימית והבלתי אמצעית מחליפה אמונה תמימה, לא השגנו למעשה הקלה אמיתית, אלא לכל היותר נחמה זמנית. כי גם אם טבעה של המציאות לא ידוע, דבר אחד בטוח: פעמים רבות לא טוב לנו. אנחנו לא מרגישים מוארים ואלוהיים, ולא יעזור שישכנעו אותנו שאכן כך המצב. במקרה כזה ייתכן מאוד שכל עוד אנחנו במצוקה, כל עוד אנחנו זקוקים למשהו ומודעים לכך, עדיף לנסות לספק את ההזדקקות הזאת בדרכים רוחניות – עדיף, כלומר, לצעוד ברצינות ובכנות בדרך רוחנית, מאשר לבטל כל מאמץ שכזה על ידי הנוסחה העקרה: "הכל אחד". וייתכן גם שבמאמץ הזה עצמו, הנערך כולו בחלום לכאורה, יש חשיבות משלו, ואמת.

לפני כשנה נפגשתי בהודו עם מורה רוחנית הודית בשם ראדהה. כאשר העליתי בפניה את הסוגיה הזו היא נשאה נאום שלם על איך המורים הרוחניים של היום מקלקלים את התלמידים. "פשוט: במקום לשאול אותם שאלות, הם נותנים להם את התשובה", אמרה. "היום כולם יודעים שהכל אחד והכל ברהמן, ולכן נוח להם מאוד לא לעשות שום דבר. אבל זה מה שצריך לגלות לבד, זה מה שצריך להתפוצץ לך בתוך ההכרה כשאתה מוכן לזה – אין שום טעם שתאמין בזה סתם כך. אתה צריך לעבור את כל הדרך רק כדי לגלות, בסוף, שהיא היתה כולה חלום, ושתמיד תמיד היית מואר ומושלם – אבל אתה צריך לעבור את הדרך בשביל זה! 'I am THAT' הוא משפט קסם שצריך לבוא בסוף, הוא שיקוי קסם, ושיקוי קסם לא עובד אם אתה מקבל אותו כל יום, כל דקה, כי אתה מתרגל אליו. בעולם דואלי יש צורך בעשייה, אלא שכיום אף אחד לא מאמין בדואליזם, למרות שכולם חיים דואליזם!"

[הנה גרסת אנרג'י שעלתה היום]