רבנות

טייקוני הדת פועלים לשימור המונופול

סמל הרבנות הצבאית יש טייקונים של מדיה, יש טייקונים של רשתות שיווק, ויש – וזה באמת עתיק כאנושות עצמה – טייקונים של דת. במחוזותינו טייקונים של דת הם אלה שחושבים שהם ורק הם יהודים טובים, שהם ורק הם יודעים בדיוק מה רוצה הקב"ה, ושהם ורק הם שליחיו הנאמנים. על כן לדעתם רצוי מאוד שרק קולם ישמע, ושכולם ישמעו לקולם.

הנה דוגמא עכשווית לטייקוני דת שכאלה:

בלחץ גופים דתיים וימניים מחוץ לצבא דוחק הרב הצבאי הראשי, תת-אלוף הרב רפי פרץ, על חיל החינוך להפסיק לקיים סדרות חינוך על זהות דתית לחיילים וקצינים, באמצעות ארגונים לא-אורתודוקסיים.

זה בעצם הסיפור האומלל כולו. ובפירוט (בכתבה של אנשיל פפר):

בשבועות האחרונים מפעילים רבנים בציונות הדתית מסכת לחצים על צה"ל – בין השאר באמצעות כתבות בשבועוני הימין "בשבע" ו"מקור ראשון" – להפסיק את שיתוף פעולה עם גופים העוסקים בחינוך וזהות יהודית שלא על פי התפיסות הדתיות שלהם. כך אומרים גורמים בכירים בצה"ל.

ומענין שאותם סרוגי כיפה שמאמינים, לפחות על פי הצהרתם, בקירוב לבבות ואחדות העם היהודי, רוצים לדאוג לכך שרק דרכם יקורבו הלבבות ורק אליהם, ושאחדות העם היהודי תהיה אחדות תחת פיקודם. מסתבר שכשממש דוחקים אותם לפינה הם מוכנים להודות שבעצם ראוי שהחילונים יהיו תינוקות שנשבו, בתנאי, כמובן, שהם עצמם יהיו שוביהם.

אז על מה יצא זאת הפעם קצפם של אותם טייקונים? הרי ברור לכולם שגופים שונים מוזמנים על ידי צה"ל להדריך את חייליו וקציניו בתכנים "יהודיים", וברור לכולם שרובם הגדול, ובתוכם כלל פעילותה של הרבנות הצבאית כמובן, שומרי מצוות בצורה אורתודוקסית, או מזדהים לחלוטין עם הדרך הזו. מיעוטם שיך לארגונים שעמדתם שונה. התנועה הרפורמית, אם אני לא טועה, כלל לא מוזמנת על ידי צה"ל (שלא כמו שנכתב בכתבה המבולבלת וההיסטרית של אריאל כהנא לפני שבועיים). מי שכן מוזמן הוא ארגון בינ"ה, שמנהל שתי ישיבות חילוניות ומכינה קדם צבאית.

בינ"ה היא ארגון חילוני, השואף לעצב תרבות יהודית חילונית. הנה חלק מה"חזון" שמוצע באתרו:

בינה הינה ארגון חינוכי- חברתי המקדם את העיסוק בהתחדשות יהודית מתוך השקפת עולם פלורליסטית. הגישה החינוכית חותרת לבניית ציבור וקהילה יהודית חופשית וריבונית במדינת ישראל אשר רואה ביהדות תרבות פתוחה ומתחדשת, ובמסורת מקור השראה ולא מקור סמכות. התפיסה החברתית יונקת מן השאיפה ליצור במדינת ישראל חברה צודקת.

אפשר לאהוב את זה ואפשר לא לאהוב את זה, אבל היה גם אפשר להניח שבזרוע רשמית של מדינה דמוקרטית קול שכזה יכול (אם לא ראוי) לקבל ביטוי. היה ניתן להניח שלא רק שאסור למנוע מחיילים לשמוע מגוון של דעות, אלא שרצוי מאוד לאפשר להם לעשות כן. אבל יש מי שמפחד מתחרות חופשית.

רפי פרץ, הרב הצבאי הראשי לצה"ל, ישב פעמים רבות עם אנשי בינ"ה. גם לפני שהוא מונה לרבצ"ר, כראש מכינת עצמונה, הוא ישב בפורום המכינות הקדם צבאיות, שבתוכו יושבות גם המכינה של בינ"ה, וכמובן בתפקידו הנוכחי הוא מכיר את האנשים מקרוב. אני מנחש שהוא מחבב אותם. אני גם מנחש שברוח מרכזניקית טיפוסית הוא אפילו מברך על העניין שיש ליהודים חילונים במורשתם (פעם אפילו אמר שהוא "מאמין שהתורה הזאת שייכת לכל יהודי"). האם הוא שינה את עורו, או נכנע תחת לחץ של הקיצוניים ממנו? ואולי מעולם לא באמת חשב שליהודים חילונים יש זכות דיבור?

כך או כך, נדמה לי ששריון המונופול האורתודוקסי בצה"ל יאותת בברור שלא מדובר בצבא העם. העם אינו אורתודוקסי, גם אם רבים ממנו מזדהים עם האורתודוקסיה. יתברר אם כן שצה"ל הוא צבא ההגנה לאורתודוקסיה, כלומר צבא המציב כאחת ממשימותיו את האינדוקטינציה של חייליו לדרכו של הזרם היהודי המסויים הזה, וההגנה עליהם מפני דעות אחרות, העלולות לערער את אמונתם התמימה. הנה עוד שימוש טוב בכספי המיסים שלנו, ואולי באמת יש להוסיף ולהגדיל את תקציב הביטחון.

הניסיון לפגוע בריבוי דעות הוא חמור, אבל צריך להודות שהוא גם פתטי. הרי אם נשאל משום מה עולה הקריאה הזאת, האורתודוקסית, להשתקת האלטרנטיבה, נבין מיד את התשובה: חדי חוש הריח שבין הרבנים האורתודוקסים מבינים לאן נושבת הרוח בזמן הזה, והיא לא נושבת לכיוונם. במילים אחרות, הפאניקה במקום. כשהיצירות התרבותיות הבולטות של האורתודוקסיה בשנים האחרונות הן "תורת המלך" וצרור מכתבי רבנים, קל להבין למה חלקים גדולים מהציבור לוקחים צעד אחורה. לזאת יש להוסיף תרועות ביניים של מיזוגניה פרוורטית בכל הנוגע לשירת נשים, הומופוביה, וכמובן את ריקבון הרבנות הראשית שמשניאה את הדת על האזרחים, החרדה הדמוגרפית מהחרדים ועוד כהנה וכהנה. המנייה בצלילה.

מול זה בתי המדרש הפלורליסטים מציעים יהדות מצודדת הרבה יותר. בסקר שהזמינה חב"ד לפני פחות משנה הסתבר שחילונים מזדהים יותר עם ערכי הרפורמים מאשר עם ערכי האורתודוקסים. מכיוון אחר מתחוללת בעשור או שניים האחרונים תחייה תרבותית-יהודית בישראל, רנסאנס מגוון וססגוני, שגם הוא לא בדיוק על פי דעת התורה של הרב דב ליאור.

גם בתחום המכינות הקדם צבאיות עצמו מתחולל שינוי גדול. כבר לפני ארבע שנים פורסם כי קיים

מתח סמוי בין המכינות הדתיות לחילוניות. "ברמת האיגוד יש שיתוף פעולה מלא ומבורך, אבל הגידול המתמיד אצל החילוניות מול מיצוי הפוטנציאל של הדתיות עושה משהו".

המשהו הזה הוא כנראה לחץ אטומי.

יש לומר כמובן שהציבור החילוני אינו "רפורמי". רחוק מזה. פועמים בו זרמי עומק של אורתודוקסיה, מסורתיות, לאומיות שבטית וכיוצא באלו. כאן זה לא אמריקה וכנראה לא יהיה. אבל קיימת תנועה חדשה של עניין ביהדות, ואף מחוייבות ליהדות, מתוך נקודת מבט שונה, בוגרת ומשכילה. פריחתם של בתי המדרש הפלורליסטים מחנכת דור של חילונים שאי אפשר יהיה לספר להם מעשיות פשטניות על "היהדות" (ואף לא על "ההלכה" או "הקבלה"). צה"ל נשאר אחד המקומות היחידים בהם האינדוקטרינציה האורתודוקסית שולטת בכיפה, וברור למה אותם רבנים לא מעוניינים לאבד מקור כוח חשוב. טייקון תמיד פוחד מאיבוד המונופול. ההיסטוריה מלמדת שהפחד הזה מוצדק.

האימפוטנציה המבישה של הרבנים (וגם על הטרדה מינית ופלפול הלכתי של נזירים בודהיסטים)

חוסר המעש של הרבנים

אתמול צעדתי בהפגנה שהשתרכה מכיכר הסוס לבית ראש הממשלה בירושלים, בין אלפים רבים. הייתי בעשרות הפגנות בחיי, ואם אני צריך לאפיין אותה הייתי אומר שהיתה אווירה פחות של מחאה ויותר של שמחה, של יצירה, של אחווה, של תחילת מאבק מתוך תחושת ביטחון. היה גיוון משמח של גילאים ועדות, והיו גם כמה חובשי כיפות. פגשתי את דוד גרוסמן, שמעתי שמאיר שלו היה. ראיתי כמה וכמה אנשי אקדמיה. וכמובן, זמרים למניהם לא היו חסרים.

מה שאין עדיין בהפגנות האלה הם מנהיגים דתיים (מנהיגים לא של המאבק כמובן, אלא של ציבור מסויים). אנחנו כמובן רגילים לאילמותם של רבני החרדים בכל מה שלא נוגע למגזר שלהם, אבל רבני ש"ס והרבנים הסרוגים לכאורה אמורים להתעניין במושאים חברתיים. האם הם עושים כן רק כשמדובר בגרעינים תורניים הומוגניים, שגריריהם בשכונות מצוקה למיניהן? האם רק כשמדובר ב"ריבוי הטבעי" בהתנחלויות?

מ"הרבנים הראשיים" אין כמובן מה לצפות לכלום. הרב אמסלם ואריה דרעי לא פוצים פה. הרב יעקב אריאל קרא להצטרף למחאה, אבל נדמה לי שהוא לא צעד אתמול. הגדיל (לא) לעשות הרב יובל שרלו, שטען לפני כמה ימים שמאבק אמיתי הוא מאבק שלא למען עצמך. מסתבר שעל פיו, למשל, השחורים בארה"ב לא היו יכולים להאבק למען עצמם, העניים בכל מקום לא יכולים להיאבק למען עצמם, לא יאה שהרופאים כאן נאבקים למען עצמם ותושבי גוש קטיף לא היו בסדר שנאבקו למען עצמם. תירוץ עלוב להשתמטות. אם כי היום הוא כבר כותב שאולי מדובר בתחילתה של "תנועת תיקון", ואם כן "אני רואה בכך מימוש של חזון נביאי ישראל". יאללה כבוד הרב, זה הזמן לצאת לרחוב. מי יהיה הרב הראשון שיחזיק שלט? שיצעק? שיעלה לבמה וינאם? [תיקון: הרב שי פירון נאם בירושלים. כל הכבוד, ונראה אם זה סימן לבאות.]

כי זה מעבר להבעת תמיכה או הסתייגות. מדובר בחוסר מנהיגות. איפה רבנים כרב קוק שיצאו מהמשרד ונסעו ברחבי הארץ כדי לראות ולפגוש גם את מי שאינו בדיוק מתעניין ברבנות הראשית? איפה רבנים כאברהם יהושע השל בארה"ב, שצעד יד ביד (מילולית!) עם מרטין לותר קינג במאבק נגד הגזענות? איפה רבנים כרב הראשי לבריטניה, יונתן זקס, שדעתו נשמעת בקול ובהתמדה בענינים חברתיים?

האם אילמות הרבנים מסמנת ניתוק מתמשך מהלכי הרוח של הציבור? האם היא מסמנת הסתגרות בארבע אמות של הלכה ולכן, פרדוקסלית, חוסר מגע עם העולם המעשה? או אולי כל מאבק שאינו על עתיד השטחים אינו ראוי בעיניהם? בכל מקרה מדובר בהחמצה אדירה של הזדמנות להפוך את עצמם ואת מעמדם לרלוונטי לציבור רחב יותר מאנשי שלומם.

ומילה אחרונה על "מטרת המאבק" וכל הג'ז הזה. מבחינתי המאבק השיג את מטרתו. מטרתו היא ההבנה של מעמד הביניים שהמדינה היא שלו. מטרתו היא להראות לממשלה שאי אפשר למרוח את כולם כל הזמן, ושמי שמנסה לעשות כן לא יבחר מחדש. נתניהו אמנם נלחץ מכל שטות, אבל הזיעה שהוא נוטף עכשיו היא היא מימוש מטרת המאבק: ההכרה חוצת המגזרים ששדרת מעמד הביניים שולטת בממשלה, ולא להפך. יש לנו כוח.

אתמול, בירושלים, מול בית ראש הממשלה

פלפלנותם של הנזירים הבודהיסטים

התמימות האוריינטליסטית שאפפה עבורי את הדת הבודהיסטית התנפצה כבר במפגש הראשון שלי איתה, בשהיה של חודש במנזר קופאן אשר ליד קטמנדו, לפני כ-15 שנה. אולי בהזדמנות אספר על הגיחוך וחוסר הנעימות שליוו את הלימוד שם. גם מנזר בודהיסטי, הבנתי אז, יכול להיות ממסד דתי אטום ודכאני. אף פעם, אם כן, לא היו לי יותר מדי אשליות בנוגע למושלמותה לכאורה של המסורת שהתפתחה ממשנתו של הבודהא (עם כל הערכתי העצומה לאיש ולמשנתו). אבל מעולם לא שיערתי שתהיה בלתי מושלמת עד כדי דמיון לכנסייה הקתולית.

מאמר מעניין ב-Chicago Tribune מביא כמה וכמה עדויות להטרדה מינית שעל פי הטענות הופעלה מצד נזירים בודהיסטים אסייתים שהיו במנזרים בארה"ב, כלפי אמריקאים. על פי הכתבה הנזירים נוהגים לפעמים להיעלם (כלומר לחזור כנראה לארצות מוצאם) אחרי שמוגשת נגדם תלונה, והמנזרים שלהם לפעמים אף עוזרים להם בנסיגה המהירה לג'ונגלים הסבוכים של ויאטנם או לכרכים הצפופים והמהבילים של תאילנד.

וכאן מגיעים שני עניינים מעוררי עניין. הראשון הוא שעל פי הכתבה במקרים כאלה (כמו למשל במנזר Wat Buddhadhamma ליד העיירה Willowbrook, שם הואשם נזיר בתקיפה מינית של גבר בן 30) הנזירים מאבדים את נזירותם, כלומר את סטטוס הנזיר, מפני שהם מואשמים בהפרת נדר הנזירות המינית שלהם. כלומר שלא כמו אצל הקתולים, החריגה מהכללים לא נחשבת לחטא בר תשובה.

ניתן להניח שבעוד שאצל הקתולים החטא הוא בסופו של חשבון המעשה האנושי והצפוי ביותר, אצל הבודהיסטים הוא נתפס כנפילה רוחנית וחורבנה החד-משמעי של הדרך הנזירית. כמו כן, אצל הקתולים יש מי שיסלח על חטאים. עבור הבודהיסטים הקארמה לא סולחת, ולא שוכחת.

העניין המעניין השני הוא מקרה שבו הנזיר המטרידן לא איבד את סטטוס נזירותו. זאת מקרה של נזיר מנזירי Wat Dhammaram, מנזר בשיקגו, שבמהלך סיור תיירותי במנזר כיבה את האורות, הרים את חולצתה של ילדה בת 12, ומישש את חזהּ תוך שהוא נצמד אליה בחוזקה. נציגם טען ש

"As long as we don't know any sexual intercourse, we have no reason to charge anybody on that ground … We were informed that he just touched body."

(אפשר ממש לשמוע את ההגייה התאילנדית, לא?) כלומר לא היו באמת יחסי מין, ולכן לא נכון להאשים את הנזיר בהפרת נדר הנזירות! מזמוז חזה של ילדה בת 12 אינו נחשב ממש "מין", ולכן אינו נחשב הפרה של הנדר הנזירי. ביל קלינטון היה שם קודם.

ומה מעניין בזה? מעניין הפלפול ההלכתי המצחיק. ולמה זה מצחיק? מפני שאחת המהפכות של הבודהה היתה לטעון בהודו של המאה החמישית לפנה"ס שברהמין אמיתי אינו מי שנולד למשפחה או לקאסטה הנכונה, אלא מי שיודע את עצמו ומגיע לשחרור רוחני אמיתי. ועוד לטעון, למשל, שמה ש"קארמה" טובה או רעה לא נצברת כתוצאה מהמעשה שאתה עושה בהתאם או לא בהתאם לדהרמה (שלך), אלא שהיא הכוונה שמאחורי המעשה (וראו על כך רשימה של ידידי אסף פדרמן). כלומר הבודהיזם העביר את ההלכה ההינדית תהליך של הפנמה, בו מה שמשמעותי נגזר מהמערך הנפשי, ולא מהפוזיציה או הפעולה הגופנית.

והנה צאצאיו הרוחניים של הבודהה, 2500 שנים אחריו, מקפידים על קוצו של יוד כדי להוציא את חברם זכאי. לא הכוונה של אותו נזיר היא העיקר מבחינתם, אלא האופי הטכני של הפעולה: חדר או לא חדר, מין או לא מין.זה לא שלא היו חוקים למסדר הבודהיסטי הצעיר מתחילתו – היו, ורבים. אבל התפלפלות "יהודית" כל כך יכולה לפתוח את הדמיון לאפשרות שחדירת הרעיונות הדתיים מתבצעת לא רק ממזרח למערב.

קול חתן ו(לא תאמינו, אפילו) קול כלה

ביום שישי שעבר, ט' בשבט, 14 בינואר, התחתנתי. אני מודה למי ששמח בשמחתי – אכן היתה חתונה יפה ונעימה, לפחות לי ולכלתי היקרה. שמחנו, רקדנו ואכלנו, אבל הרי לא על אלה אכתוב. אני רוצה, ברשותכם, לנצל את ההזדמנות כדי לנסות לברר כמה שאלות בנוגע לחתונות בישראל בכלל. הנושא עולה מדי פעם לכותרות, ולא רק מפני שהוא תופס תשומת לב במובן ההוליוודי, אלא מפני שבמדינתנו הקטנה הוא מוקדו של מפגש מרכזי בין מרבית הציבור החילוני באורחות חייו, לבין הממסד הדתי מטעם המדינה.

לאותו ממסד ולאופי המפגש איתו ספציפית, אני רוצה להקדיש רשימה אחרת. כאן אני רוצה לספר קצת על הדרך שעשינו, זוגתי ואני, לקראת החתונה. אחת מהתוצאות הקשות של הפקדת, והפקרת, היהדות בידי הממסד האורתודוקסי היא שיהודים רבים, גם אורתודוקסים, לא יודעים דבר על העמדה ההלכתית בנוגע לתחנות החיים העיקריות שלהם (בהן אנחנו לרוב נפגשים עם הרבנות). אנשים פשוט לא מבינים איך מלים תינוק, איך נושאים אישה, איך קוברים הורה.

חלק מזה נוח מאוד לאותו ממסד, לא רק מתוך ניסיון להשאיר את הכוח והסמכות אצלו, אלא מפני שטקסים רבים, ומעמד הקידושין הוא דוגמא מובהקת לכך, מבטאים מערך ערכי שזר לחלוטין לתודעה המודרנית. אילו חתנים יהודים רבים היו יודעים שהם למעשה רוכשים את בנות הזוג שלהם באקט של קניין, ייתכן ששיתוף הפעולה שלהם היה מהוסס יותר. ויש להודות בעניין זה שחוסר הידע נוח מאוד גם לצד החילוני, שמכל מני סיבות לא ממש רוצה לדעת מהי השקפת העולם של המסורת.

יוצא מכך שאת הרגעים המשמעותיים ביותר של חיינו אנחנו מפקידים בידי זרים שאנחנו לא ממש מבינים אותם, ושהם לא ממש מבינים אותנו. נראה לי שמדובר באיוולת נוראית. תראו: השאלה המרכזית שלדעתי אנחנו צריכים לשאול את עצמנו בעומדנו לקראת רגע כזה, היא האם אנחנו מוכנים שאנשים אחרים (שלרוב לאו דווקא רוצים באמת בטובתנו, אבל זה באמת משני לעניין), יחליטו עבורנו איך הוא יראה. לשון אחר, האם אנחנו מתייחסים לטקס כאילו היה ניתוח, בו הרב הוא רופא מומחה שאמור "לסדר" את העניינים בשבילנו, או תקלה חשמלית שתיקונה מבוצע על ידי רב-חשמלאי-מוסמך שהזמנו בטלפון? האם החתונה (למשל, ולהלן) היא בעיה שצריך לפתור בעזרת איש-מקצוע?

או מכיוון אחר: האם החופה היא שירות שאנחנו קונים, מוצר שמגיע ברגע שבו אנחנו רוכשים אותו? האם אנחנו לקוחות של הרבנות? או שוב מכיוון אחר: האם הרב הוא מעין כומר או גורו שבכוחו המאגי לעשות את מה שאנחנו רוצים שיהיה? האם לרב (ורק לרב) יש כוחות קסם שמסוגלים להעביר אותנו תהליך משמעותי של נישואין? לדעתי התשובות על כל השאלות הללו היא לאו מוחלט. ובאופן מפתיע ההלכה מסכימה איתי, שכן כלל לא חייבים רב עבור נישואין. במילים אחרות, כאשר אנחנו שואלים את עצמנו מי בעל הבית בטקס הנישואין, הן ההגיון והן ההלכה מורים שאנחנו עצמנו – החתן והכלה. לכן אין סיבה שאנחנו לא ניקח אחריות על הרגעים המשמעותיים האלה.

לנו היה ברור מלכתחילה שאנחנו רוצים לעמוד מתחת לחופה כבעלי הבית, ולא כאורחים בחתונה שלנו עצמנו. אבל בשביל לקחת אחריות צריך לא רק רצון לכך, אלא גם ידע והבנה בנושא. אנחנו בין השאר קראנו את הפרק הרלוונטי בספר "ימי אדם" שיצא לאחרונה ומקבץ בתוכו הסברים מפורטים על טקסי חיים יהודיים. בימינו יש גם כמה מסגרות שמציעות סדנאות על הנושא, למשל במרכז החינוכי של קיבוץ חנתון או מטעם ארגון "הויה" ועוד. עשו את החתונה לשלכם.

כדת משה וישראל

ביום שישי שעבר, ט' בשבט, 14 בינואר, התחתנתי. בואו נאמר שסיפרתי לכם על כמה שההתרגשות היתה גדולה והאוכל היה טעים, כמה השמלה היתה יפה ודי-ג'יי מגניב. הבה ניגש ישר לעניינים דנן. אני רוצה לספר לכם קצת על הטקס, כי באשר אליו עברנו אני וזוגתי דרך ארוכה של חשיבה והכנה. בסך הכל, לשנינו אין בעיה מיוחדת עם זוגיות שאיננה ממוסדת, והסיבה שהתחתנו לא היתה מפני שחששנו "לחיות בחטא" או לחילופין מתוך הרצון להיות במרכזה של מסיבה גדולה. התחתנו מפני שחשבנו שראוי להיכנס למסגרת מחייבת של ברית, של קידושין, שתקשור את חיינו ברמה עמוקה ומשמעותית יותר לדעתנו.

יחד עם זאת, ודווקא משום כך, לא היינו יכולים להסתפק במבנה האורתודוקסי הסטנדרטי של המעמד, וזאת מכיוון שלדעתנו המעמד אמור להביא לידי ביטוי ערכים שאנחנו מאמינים בהם. לכן לא היינו מוכנים להפקיד אותו בידי הרבנות, מכל אותן הסיבות שציינתי לעיל. וכמו כן הרגשנו מחוייבים לשנות חלקים ממנו, משום האפלייה האינהרנטית בטקס האורתודוקסי, כפי שהוא נראה היום, לרעת הכלה.

מעט על העניין האחרון. טקס הקידושין, משום שהתגבש כמובן הרבה לפני שנשים נחשבו לשוות-מעמד לגברים, מנוהל כך שלמעשה אין כמעט צורך באישה. נכון, היא צריכה להסכים, אבל קולה לא נשמע, היא פסיבית לחלוטין, ולפעמים גם מכוסה לגמרי על ידי הינומה. זה לא צריך להפתיע אותנו, אם נזכור שהכלה למעשה נחשבת לפריט קניין שהחתן רוכש. מובן שבימינו כל המסגרת הקונספטואלית הזאת נראית מוזרה עד מופרכת, ואין ספק שההתמודדות של האורתודוקסיה עם הצורך לשנות את אופיו החד-צדדי של הטקס היא אתגר רציני עבורה. לנו לא היה זמן לחכות עד שהיא תואיל לעשות כן.

האמת היא שמעמד הקידושין שלנו (מסיבות לא-מהותיות שונות) היה כשר גם מבחינת ההלכה האורתודוקסית. יחד עם זאת, ערכנו כמה שינויים שאפשריים גם בתוך המסגרת הזאת, שמאפשרת גם היא גמישות לא מועטה (אם לא תלויים ברבנות). הדבר החשוב לנו ביותר היה שיעל (היא אשתי) גם תקדש אותי, וגם תיתן לי טבעת, זאת כדי שהקידושין יהיו הדדיים. את זה, בתוך המסגרת האורתודוקסית, לא היינו יכולים לעשות, שכן קידושים הדדיים הם בלתי אפשריים.

בטקסים אורתודוקסים אחדים שנכחתי בהם, לאחר שהזוג התעקש על כך, הכלה נתנה לחתן טבעת לאחר מעמד החופה, כאשר הרב דאג להדגיש שדבר זה נעשה שלא כחלק מהטקס, אלא רק "כאות לאהבתה" (או כל תירוץ חלקלק אחר שנועד לכסות על הצורך הברור בהדדיות). אנחנו לא רצינו דבר כזה.

הפתרון שמצאנו היה שבתחילת מעמד החופה יעל תעניק לי טבעת תוך כדי אמירת "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתה". המשפט הזה מהווה נוסחה קבלית מוכרת שנאמרת לפני עשיית מצווה ובכך "מכוונת" ליצירת אחדות שופעת בעולמות העליונים. משום שהיא מציינת זיווג כוח אלוהי זכרי עם כוח אלוהי נקבי, יש לה גם ערך מוסף למצוות הקידושין בעינינו. ומשום שהיא באה בתחילת הטקס, הרגשנו שבכך יעל, הכלה, מעלה בקודש את המעמד כולו, ומכוננת קרקע מבורכת שעליו הוא יכול לפרוח.

גם את הזכרת חורבנה של ירושלים הטענו במשמעות שחשובה בעינינו. יעל דיברה לפניו על ירושלים החרבה, לא פיזית, אלא מוסרית: "את ירושלים העתידית אנו רוצים לעלות על ראש שמחתנו, עיר שהיא סמל של צדק, נושאת את דגל השלום, שבתוכה יושבת חברה שדואגת לחלש, לגר, ליתום ולאלמנה, והלוקחת אחריות על האחר שבתוכה." התפללנו ביחד לירושלים עליה דיבר הנביא ישעיהו כשאמר " וְאָשִׁיבָה שׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשׁנָה, וְיעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה, אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק, קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה, וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה."

כששקלנו מי יערוך את הטקס עצמו, חיפשנו דמות בעלת סמכות רוחנית בעינינו. את הטקס לא ערך רב, אלא אחיה של יעל, נתנאל, ואיתו גם ישבנו ושקדנו על הכנת המעמד כולו. העומקים והגבהים שמעמד החופה הגיע אליהם זקופים רבות לזכותו. עשינו עוד כמה דברים, כמו הצהרות הדדיות של מחוייבות שהצטרפו לכתובה המסורתית, חתימה על תנאי קידושין למניעת עגינות, וכן העלאת נשים, יחד עם גברים, לברך את שבע הברכות.

כאמור, בדרך אל הטקס עברנו זוגתי ואני דרך ארוכה של חשיבה והכנה. לכן לא סיפרתי את מה שסיפרתי כדי לתת מרשם לצורה שבה חתונה לכאורה אמורה להראות, אלא רק כדי לתת דוגמא לאיך היא יכולה להיראות. מה שחשוב הוא שלמעמד המשמעותי הזה נגיע מתוך מודעות וחשיבה. מה שחשוב הוא שהמעמד הזה יהיה משמעותי עבורנו, ויתן ביטוי אותנטי לעולם הערכים שלנו. מה שחשוב הוא שלא נפקיר את אחד הרגעים המשמעותיים בחיינו בידי אחרים, לא נתייחס לקידושין כאל משהו שמישהו צריך לעשות בשבילנו. ומה שעוד מאוד חשוב הוא שבשום פנים ואופן לא נירשם ברבנות. ועל כך ברשימה הבאה.

[תודה לאשתי היקרה על התרומה הרבה לרשימה זו. הרשימה התפרסמה היום גם באתר מעריב.]

התפקרותו של נתנאל (מרכוס) פוזנר, 1781

סוכן הבורסה נתנאל (מרכוס) פוזנר היה יהודי אמיד, מגולח זקן וחבוש פאה נוכרית כמנהג הבריות. פוזנר היה חובב תיאטרון מושבע, וכמי שלקח ברצינות מילולית את הציווי ממסכת אבות, שנא בכל לבו את הרבנות. בשנת 1781 למנינם הוא הביע את דעתו בבית הכנסת: הוא פתח חומש ואל מול הקהל הקדוש דיבר אליו. "תורה," הוא אמר, "את טובה, אך את נפלת לידי גנבים ורמאים ונבלות ונמצאת בידי מפרשים שקריים שעיוותו אותך". פרצה שערוריה.

פוזנר (מהעיר אלטונה, ליד המבורג, אז בשליטת דנמרק) הדהד בדבריו את התפיסה הדאיסטית על כך שלולא כהני הדת למיניהם היתה האנושות עובדת את בוראה באותה צורה טבעית ובריאה אליה הוא כיוון מלכתחילה. הנוכחים בבית הכנסת היו בדעה אחרת, והם מיהרו אל בית הדין מזועזעים. הדיינים תפסו עמדות קרב.

מאוחר יותר באותה שנה כאשר ביקשו להעיר אותו לאמירת סליחות בבית הכנסת דחה פוזנר את הבאים בבוז: "אתמול הייתי בקומדיה ובנשף ריקודים והיום מעירים אותי משנתי לשטויות כאלה." הוא לא קם. אחרי עוד כמה פרובוקציות לא היה יכול עוד רב הקהילה רפאל כהן לסבול את התנהגותו הכופרנית של פוזנר והכריז עליו חרם.

אבוי, החלטתו זו באה בעיתוי אומלל מבחינתו, שכן באותם ימים התעורר פולמוס עז בשאלת הסובלנות הדתית, בעיקר סביב הצעתו של המדינאי הפרוסי כריסטיאן וילהלם פון דוהם להותיר בידי ההנהגה הרבנית את סמכות הענישה. המריבה באלטונה היתה כל מה שהיו צריכים דוגלי שבירת הסמכות הדתית, שבאותה תקופה כבר היו לא מעטים וקולניים למדי, כדי להציג את הרב כהן כאינקוויזיטור חסר רחמים ואת פוזנר כקורבן לשרירות השררה של הרבנות.

משה מנדלסון עצמו התערב בפולמוס ויצא כנגד התעקשותם של הרבנים לשמר את כוח הכפייה הדתית בעידן שבו "חירויות האדם הטבעיות" זוכות להכרה. באותה תקופה כתב המשכיל היהודי הידוע ביותר כי הוא "מאמין בלב שלם ברבנים ובזקני העדה של עמי […] כי בחפץ לב יוותרו על כל משמעת של דת ובית כנסת." אכן, גם פילוסופים ידועים יכולים להיות תמימים.

ופוזנר עצמו? הוא לא התכוון להשיל מעליו את זהותו היהודית ולא רצה לעזוב את הקהילה או להתנצר, אולם על פי חוקי המקום גם לא היה יכול להישאר כחבר בקהילה ללא קבלת מרות הרבנים. זה היה החוק. הרב כהן דרש ממנו לכפר על מעשיו על ידי הבעת חרטה פומבית, התנזרות במשך שנה מבשר ויין, המנעות למשך כל חייו מנשפי ריקודים, וגידול זקן. לזה פוזנר לא היה יכול להסכים – בכל זאת, הוא כבר היה בן תרבות.

פוזנר פנה לשלטונות בבקשה לחלצו מסמכותו של הרב, אך האמנציפציה עוד לא הגיעה, ותרם שנבנתה מסגרת חוקית שתאפשר אזרחות שלא במסגרת קהילה, בקשתו לא התקבלה. לבסוף השלטונות החליטו שלמרות שפוזנר יאלץ להישאר תחת מרותו של הרב כהן, הם בהזדמנות זו אוסרים על הרב להטיל חרמות ללא אישורם, ולמעשה בכך שברו את כלי נשקה העיקרי של ההנהגה הרבנית.

אופנת נשים במאה ה-18

עד כאן מעשה שהיה. דברי סיכום וסקירה אחרים על הספר ממנו לקוח כל המידע הזה, "שורשי החילון" מאת פרופ' שמואל פיינר, התפרסמו אתמול במוסף הספרות של "הארץ". הגלישה לשם חינם, אם כי יש המחשיבים אותה בעייתית מבחינה הלכתית.