מאמריו של רוגל אלפר תופסים בתקופה האחרונה פוזיציה קבועה: קינה והספד על המדינה העוברת תהליכים של לאומנות והדתה, תלונה וטרוניה על כך שכאזרח המדינה הוא חייב להיות נוכח ולסבול תחת התהליכים האלה. כאותו מוהיקני אחרון אלפר הוא החילוני האחרון, היחיד שעדיין עומד על עקרונות התבונה הטהורה והמטריאליזם האדוק, ואין לו אלא להביט בעיניים פעורות מאימה ומצער על החברה הישראלית הפרימיטיבית המתדרדרת אומללה אל סופה התיאוקרטי.

יש בהחלט מה להעריך בחילוניות מיליטנטית, הן מצד עצמה, שכן הפועלים בשמה לוקחים את תפיסת העולם שלהם ברצינות ונאבקים על ערכיהם, והן מצד הדת, שכפי שלימדה אותנו ההיסטוריה ללא ספק זקוקה לביקורת חיצונית מתמדת. לפעמים אלפר גם נוגע בנקודות ראויות. אולם לפעמים, כמו במאמרו האחרון, הוא יורה לפני שהוא בודק על מי. אלפר כותב:

"לא איחלתי לאיש 'גמר חתימה טובה'. אין אלוהים, והוא לא חותם. כשאיחלו לי 'גמר חתימה טובה', לא עניתי. ממילא אף אדם שבאמת קרוב אלי לא איחל לי את הברכה החלולה הזאת, ואני מעדיף יושרה על נימוס מזויף. לא הלכתי לבית הכנסת. אני מתייחס ברצינות למלים. ולכן לא יכול לזמר ברצינות תפילות."

הנה לכם חוסר הבנה מוחלט על מעמדו וערכו של טקס. אלפר "מתייחס ברצינות למילים", ולכן לא מברך 'גמר חתימה טובה' ולא מתפלל. אבל הברכה הזאת, כמו התפילה, היא טקס. נכון שיש אנשים שלוקחים את המילים האלה במובנן המילולי, אבל עבור רוב האנשים, כולל שומרי המצוות, 'גמר חתימה טובה' אינו איחול מילולי יותר מאשר 'להתראות'. אלה פשוט נוסחאות שאנחנו אומרים אחד לשני בזמנים מסויימים, ומשמעותם הכרה הדדית בשותפות שלנו בקהילה מסויימת, בהיותנו חולקים תרבות משותפת.

טקס, מעצם טבעו, הוא נוסחתי ורפטטיבי. מכאן שהוא נעשה בלי קשר הכרחי לרגש המלווה או לא מלווה אותו. לפתוח שיחה ב"מה שלומך" – זהו טקס, וב-99% מהמקרים אין לנו כוונה שהשאלה הזאת תקבל תשובה. לומר בתחילת אירוע "ערב טוב וברוכים הבאים" – זה טקס, ואין כאן כל כוונה להכריז שהערב באמת טוב או שהקהל אכן מבורך. לסיים ישיבה במילים "תודה רבה לכולם" – זהו טקס, ואין בו כוונה באמת להודות לכולם או לקבוע שלכולם מגיעה תודה. גם נימוסים הם סוג של טקס. גם ללבוש עניבה.

החיים שלנו מלאים טקסים, ולמעשה אין חיי אדם ללא טקסים. חלקם מסורתיים יותר וחלקם חדשים, אבל הם תמיד חוזרים על עצמם, קבועים, ולא מיועדים להיות מובנים מילולית. למעשה, כפי שכותב חוקר הדת אדם סליגמן (אוניברסיטת בוסטון), טקסים רבים מיועדים במפורש ליצור לרגע מציאות שאיננה, כך הדרישה שהם יתאימו למציאות שקיימת היא אבסורדית. זה פשוט לא העניין.

מעבר לזה, המחשבה שאפשר פשוט לוותר על טקסים, שאפשר לחיות חיים נטולי מחוות, נימוסים או אופנה דומה למחשבה שאפשר להתנתק באופן מוחלט מהעבר, שאפשר לברוא את עצמנו כל יום מחדש, שכאנשים מודרניים אנחנו פרטים חסרי הקשר או היסטוריה. כל אלה הם מיתוסים חסרי תוקף שהחילוניות המודרנית מספרת לעצמה באדיקות לא פחותה מאגדות גן העדן של הדתות.

אלפר כותב: "באוקטובר נחטפים ממני חיי, באופן אלים ממש." אם אלפר מתייחס ברצינות למילים, הוא כנראה מתכוון לכך שכאשר מברכים אותו "גמר חתימה טובה" או כאשר הוא רואה סוכה ברחוב חייו נשאבים ממנו בכוח, שהסמלים הדתיים האלה מכים בו וחובלים בו ובורחים עם נפשו או בריאותו, והוא נותר ככלי ריק ורצוץ, גוסס ברחוב, עד שמת. אבל כמובן שכל זה לא קורה לו. אלפר פשוט מבקש לומר שכופים עליו מפגש עם מסורות שהוא לא מכבד. המשפט הזה מגיע כמשפט האחרון של הרשימה, ולכן הוא מלודרמטי ומוגזם. כך מסיימים כותבים רשימות פובליציסטיות, ולא צריך לקחת כל מילה כאן באופן מילולי. גם זה סוג של טקס.

פורסם במדור הדעות של הארץ