רודולף אוטו

אלים? שדים? חייזרים? (המפגש עם האל-טבעי)

אז מה קרה בפטימה? ומה קרה ברבבות מקרים אחרים של מפגשים מהסוג העב"מי? כדי לנסות לתת כיוון לתשובה אפנה לספר מעניין שיצא לפני כשנתיים, Authors of the Impossible: The Paranormal and the Sacred. הספר נכתב על ידי ג'פרי קרייפל, לדעתי לבטח אחד מחוקרי הדת המעניינים בעולם כיום, ומביא את סיפוריהם של ארבעה חוקרים של אותן תופעות מוזרות שקשה לנו להסביר, תופעות אותן אכניס תחת הכותרת הכללית של "האל-טבעי".* קרייפל מנסה בספרו לעצב את עבודותיהם לכדי מפת דרכים ראשונית לנושא, או יותר נכון לכדי אצבע המצביעה לעבר הצד האפל של הירח.

החוקרים שמככבים בספר ידועים בתחומם, אבל לא מוכרים לציבור הכללי. מדובר בפרדריק מאיירס החלוצי, צ'רלס פורט הייחודי, וז'ק ואלי וברטרנד מאוס (Méheust) בני זמננו. קרייפל מציג אותם כחוקרים רציניים, והכוונה בכך הוא שהם לא נפלו בצורה שבלונית לאחת האופציות הברורות מאליהן כאשר באים לעסוק באל-טבעי, דהיינו לא צמצמו את מה שמולם לכדי ביטול מטריאליסטי הנסמך על הסבר פסיכופתולוגי, ולחילופין לא גיבשו תיאולוגיה הכוללת אמונה פשוטה באלים, שדים או חייזרים.

כל ההוגים דלעיל נקטו בדרך שונה, ביקורתית וספקנית, למרות שהם כאמור כולם החזיקו שמה שהם חוקרים הוא תופעה שאינה מוגבלת לבעיותיהם הנפשיות של עדיה. עבורי היו מעניינים שני האחרונים יותר מהראשונים, אולי מכיוון שהם מנסחים את דבריהם בשפה מודרנית יותר, ואולי משום ששניהם חוקרים את התופעות העב"מולוגיות ומגיעים דווקא מהן אל תיאוריה מעניינת על התחום האל-טבעי כולו.

האמת היא ש"תיאוריה" היא מילה קצת גדולה לתיאור פועלם. בסופו של דבר אף אחד לא באמת מבין מה קורה כאן. אבל ההוגים הללו, לפחות איך שקרייפל מציג אותם (והוא מצליח לנסח את התובנות שלהם בצורה מקורית משלו) מנסים לתהות על אופייה של התופעה, ואני חושב שהם מצליחים לסמן בה עבורנו איזושהי התחלה של שביל גישה.

P. Gasparis Schotti. Physica Curiosa, Sive Mirabilia Naturæ et Artis Libris 1667

האבסורד הוא משמעותי

ואלי למשל, אסטרונום שעבד עבור NASA, שהיה מחלוצי האינטרנט (עוד כשקראו לה ה-Arpanet) ושעבד גם בתוכנית שסייעה לצבא ארה"ב ושחקרה "צפייה מרחוק" (כלומר היכולת לראות מקומות שאינך נמצא בהם – על פי הספר מספר ניסויים הצליחו), הגיע למסקנה, לאחר שחקר מקרי עב"מים רבים, שחייבת להיות כאן איזושהי הונאה. כלומר, מצד התופעה עצמה. יותר מדי מקרים פשוט לא היו הגיוניים מצדם של החייזרים.

חשבו על המקרה בפטימה: אם זה אכן חייזר, למה להתגלות שוב ושוב במשך חצי שנה באותו מקום כל חודש, אבל לא לומר כמעט כלום, כן להפחיד את ההמונים שמגיעים לראות, וכן לתת להם לחשוב שאתה הבתולה הקדושה? איזו ישות אינטליגנטית עושה דבר כזה, אלא אם כן היא רוצה מראש לזרוע בלבול ומבוכה? ומה הטעם בחטיפת אנשים שונים ובדיקתם האנאלית? הרי עדויות רבות של הרואים עצמם כנחטפים על ידי חייזרים מעידים שעברו בדיקה פולשנית שכזו. מה יש ליצורים תבוניים שעברו מאות שנות אור כדי להגיע לכאן מהתחת של בני האדם?

סביר להניח שהאמונה שמדובר בחייזרים מציביליזציה תבונית, אם כן, אינה יותר מאמונה. זו המקבילה של זמננו לאמונה בפיות או מלאכים. כלומר, לא תמצאו כאן פרשנות סטייל אריך פון-דניקן על כך שכל סיפורי ההתגלות בתנ"ך (ומיתוסים אחרים) הם "בעצם" חייזרים. פרשנות זו שקולה לאמונה שכל התופעות העב"מיות הן "בעצם" שדים ורוחות, או אלים, או פיות.

לא: לא אלים, לא שדים ולא חייזרים. מדובר במשהו אחר, אחר מהבחינה שהוא מראש לא יכול להיות מובן בכלים הקונספטואליים שלנו. הניסיון לעשות כן תמיד יעגל פינות, תמיד ישייף את התופעה כדי שתתאים למסגרות הקוגניטיביות שלנו. כל זה בעיקר מפני שהתופעות עצמן תמיד בראש ובראשונה פשוט מבלבלות. כלומר, זה חלק אינהרנטי במה שאנחנו פוגשים, שהוא מבלבל אותנו. שהוא לא הגיוני. מתוך כך מגיע ואלי למסקנה שהאבסורד הוא משמעותי. כלומר שיש משמעות לבלבול הזה, שזאת התוצאה הראויה מהמפגש בין הסובייקטיביות האנושית לאל-טבעי. הבלבול הוא רמז עבורנו שהעולם כפי שאנחנו תופסים אותו אינו שלם.

Frederic T. Hall, The Pedigree of the Devil, London, 1883

קריסת החלוקה לסובייקט ואובייקט

למסקנה דומה הגיע ברנרד מאוס, היסטוריון וחוקר של המסמריזם והאל-טבעי. הוא מסכים שאי אפשר "לתרגם" את התופעה למושגים שלנו מפני שהתופעה היא במכוון (לפחות כלפי התודעה היומיומית האנושית) מטעה או פשוט מגוחכת. והוא מוסיף דגש חשוב: הכלים הקונספטואלים שלנו משפיעים על התופעה. זאת פשוט משום שהם משפיעים על התודעה שלנו, ואי אפשר להפריד את התופעה מהתודעה שלנו:

אי אפשר לתפוס את התופעה [של העב"מים] במנותק מהתודעה שלנו. יותר מכך: בלתי אפשרי לנתק את אותו חלק ברוח האנושית שנוסף לתופעה; אדרבה, מדובר בחלק מהותי ממנה. (ציטוט של מאוס מעמ' 211 אצל קרייפל)

האל-טבעי, טוען בעקבותיו קרייפל, הוא תמיד אירוע דיאלוגי, ולכן פרשני. משמעות הדבר אינה שהתופעה מקבלת פרשנות פוסט-פאקטום בהתאם להבנייה התרבותית של העד לה או החווה אותה. זה כמובן קורה, אולם מפני שהתופעה אינה לחלוטין אובייקט, דהיינו מפני שהיא אינה נפרדת מהמימד הסובייקטיבי (המודע והלא-מודע) של העד או החווה (ואולם אינה מוגבלת לסובייקטיביות שלו כאמור) היא מופיעה כפי שהיא מופיעה כמוזנת מראש על ידי המערך התרבותי שבתוכו נמצא העד או החווה. מדובר, טוען קרייפל, בלא פחות מאשר

התפרצות של משמעות בעולם הפיזי על ידי הקריסה הרדיקלית של המבנה הסובייקטיבי-אובייקטיבי עצמו. (עמ' 25)

ננסה להבהיר את העניין. בפגישה עם התופעה האל-טבעית משתלבים שני מימדים של פרשנות: ראשית, התופעה עצמה מופיעה בהתאם לעולם המושגים של הצופה ("ספינת חלל", הבהוב על מסכי הרדאר של הצבא), וזאת מפני שהיא מוזנת ומשולבת מראש בסובייקטיביות שלנו. שנית, הפרשנות שלנו על התופעה גם היא מתפתחת כמובן בהתאם לעולם המושגים שלנו, אבל היא כבר נעשית בצורה מודעת ומכוונת. הפעם היא מכלילה את התופעות השונות בנרטיב קוהרנטי ומנסה לפתח "תיאוריה" שתסביר בצורה רציונלית את התופעות בכל זמן ובכל מקום ("לאורך ההיסטוריה חייזרים ביקרו כאן, אלו כל התופעות בהן הופיעו שדים ורוחות וכל ההתגלויות הדתיות – כיום אנחנו מבינים שכל אלה הם בעצם חייזרים").

קרייפל מציין שכבר יונג, בראיון ב-1954, טען שתופעת העב"מים היא סוג של זעקה של הנשמה, בשפה שהמודרניות השתלטה עליה, אל מול הלילה המטריאליסטי שירד על העולם. ההוגים הללו מפתחים את הרעיון ומפרשים את התופעה העב"מית כהמשך התופעה האל-טבעית בכלל, זו שבעבר תפסה צורה של שדים וכוחות על-טבעיים וקיבלה פרשנות דתית. מדובר במפגש המוזר תמיד של הנפש האנושית עם האחר לחלוטין, שבכל תקופה מוסבר בצורה שונה.

J. Cazotte. Le Diable Amoureux. Paris, 1845

חזיונות פנטסטיים, אוקולטיזם, צייד ניסים

וכאן בעצם אנחנו מגיעים לקשר של כל זה לדת. הרי, בסופו של דבר, המפגש עם האחר לחלוטין הוא לפחות מדי פעם גם המפגש עם הקדוש. והנה, מחקר המיסטיקה האקדמי נהג מאז תחילת המאה העשרים לזלזל בתופעות אל-טבעיות ולפסול אותן כילדים הטיפשים והדחויים של משפחת הדתות. אנחנו הרי חוקרים את המגע הישיר עם האלוהות, לא את המשחקים האוויליים של מדיומים ומכשפות. רודולף אוטו הגדול הדגיש שלמיסטיקנים שהוא חקר (מייסטר אקהרט ושאנקרה) אין דבר וחצי דבר עם "חזיונות פנטסטיים, אוקולטיזם או צייד ניסים" – לא, הם גדולים הרבה יותר מדי בשביל לעסוק בשטויות שכאלה. ולכן גם הוא לא עסק בשטויות שכאלה. בעקבותיו ובעקבות דומים לו נמנע המחקר מלהתייחס ברצינות לכל משפחת האל-טבעי.

המצב הזה הולך ומשתנה, הן על ידי קרייפל, אבל עוד לפניו על ידי ג'ס הולנבק, שבספרו המופתי Mysticism: Experience, Response, and Empowerment (1996) הראה בצורה משכנעת שהתייחסות רצינית לאל-טבעי חיונית לצורך מחקר המיסטיקה. הולנבק טען, ובצדק, שאי אפשר להפריד בצורה מלאכותית בין תופעות שכל כך הרבה פעמים מגיעות יחד – כלומר, חזיונות אלוהיים מגיעים יחד עם חזיונות שטניים, וכוחות אל-טבעיים מגיעים יחד עם הארות רוחניות. על פי הולנבק, למעשה מדובר פעמים רבות בתוצרים הכרחיים של אותה דרך רוחנית או מדיטטיבית.

קרייפל מצידו מבקש להתייחס מחדש ל'קדוש' כקטגוריה מרכזית בחקר הדתות, וככזו כקטגוריה שהיא sui generis, שאי אפשר לעשות לה רדוקציה ולהסביר אותה רק על ידי הפסיכולוגיה או האנתרופולוגיה (ובזה הוא כמובן ממשיך את אותו רודולף אוטו שהוזכר לעיל). כפי שהדתות עצמן לא מצליחות אלא לדבר על הקדוש בצורת מיתוסים שלא יכולים לעולם לתפוס אותו לחלוטין, כך גם המחקר האקדמי המטריאליסטי לא יכול להגדיר את מה שהוא עומד מולו בצורה נאמנה אלא אם ייתן לו להיות הוא עצמו, כלומר לא ינסה להתאים אותו בכוח למגירות הקונספטואליות של שדה מחקרי מסויים.

כל זה לא אומר שאנחנו מוותרים על חשיבה ביקורתית – חס ושלום. על פי קרייפל דווקא החשיבה הביקורתית היא שלוקחת אותנו מעבר לקטגוריות הפשוטות של הפסיכולוגיה והאנתרופולוגיה, בדיוק כפי שהיא לקחה אותנו מעבר לקטגוריות הפשוטות של הדת. האל-טבעי מציג את עצמו בפנינו בצורה שלא נותנת לנו, אם עלינו להיות ישרים אינטלקטואלית, לבטל אותו כהזיות גרידא וגם לא לכנס אותו תחת תיאוסופיה דתית ספציפית (התגלויות של הבתולה הקדושה, קבלה, בודהיזם טיבטי, שייוויזם קשמירי). יש כאן משהו שדורש מאיתנו לעמוד מולו עם מספיק בגרות ואומץ כדי להודות שאנחנו מצד אחד לא יודעים מה הוא, ומצד שני יודעים מספיק כדי לפסול פתרונות סרק שמסבירים את המסתורין על ידי העלמתו.

Roland Brévannes, L’Orgie Satanique à Travers les Siècles, Paris  Offenstadt, 1904

האל-טבעי כטאבו

זה בערך העניין. אבל אני לא רוצה להתחמק מלהביע את דעתי האישית עליו (למרות שאולי היה חכם יותר להימנע מזה, במצב הנוכחי של מעמדי האקדמי). אנסה אם כן. ובכן, אני חושב שההצעה הזאת צריכה להישקל ברצינות רבה. ראשית, אין לי ספק שה'קדוש' אכן ראוי להתייחסות שאינה רדוקטיבית. התפיסה שלא מדובר אלא בהבניות תרבותיות או במשחקים פסיכולוגיים אינה מסבירה בצורה מספקת את התופעה לדעתי. כל זה מהבחינה המתודולוגית.

אבל אם נעזוב לרגע את האקדמיה, אני בהחלט חושב שגם מהבחינה החברתית הפשוטה יש טעם בנתינת מקום רחב יותר, מעמיק יותר, רגיש יותר, לתופעות שדנתי בהן כאן בקצרה. הן פשוט שכיחות מאוד, הרבה יותר ממה שנדמה לנו (עלי להודות שגם אני חוויתי תופעות אל-טבעיות פה ושם, ועל אחת מהן כתבתי כאן). העדויות להן והחוויות שלהן רבות מדי כדי לנפנף את כולן כלאחר יד כדלוזיה או אוטו-סוגסטיה. והן הפכו, בתקופתנו אנו, לטאבו, כלומר לנושא שמותר לדבר עליו רק על ידי שימוש בהומור. מדובר בנושא, אם כן, שאם לא תתייחס אליו לא-ברצינות יתייחסו אליך לא ברצינות. וזה אומר שזה נושא חשוב מאוד, שכן את הצנזורה העצמית הזאת אנחנו לא מטילים סתם.

ומה שמעניין בטאבו הספציפי הזה הוא שהוא חדש מאוד בחברה האנושית. הוא מודרני. עוד במאה ה-19 האמונה בכוחות ואירועים אל-טבעיים היתה שכיחה בקרב שכבות שונות של האוכלוסייה במערב, ואפשר למצוא עדויות הן לתפוצתה והן למלחמה של האליטות החילוניות בה. המלחמה הזאת נחלה ניצחון מזהיר, ועל כן כיום האל-טבעי נכלא בשדה הרפואה, כלומר הופך לפתולוגיה על ידי שומרי הסף המודרניים של התודעה, הפסיכולוגים; או, לחילופין, נדחק לשדות תרבותיים משניים, דהיינו התרבות הנמוכה (באבות, קמעות וכו') או התרבות הפופולארית הדמיונית (ספרות וסרטים של פנטזיה ומד"ב**). באופן אישי אני חושב שההדחקה הזאת אינה בריאה.

גם משום כך הרשימה הזאת היא הראשונה בסדרה שאני מתכוון להקדיש לנושא.

J.A.S. Collin de Plancy, Dictionnaire Infernal, Paris, 1863

* הכוונה היא לתחום רחב של התופעות הלא נורמליות והלא מוסברות שאנחנו עדים להן מדי פעם. אני בוחר לכתוב על "האל-טבעי" ראשית משום שאני לא מעוניין לכתוב מונחים לועזיים כמו "הפאראנורמלי", "פאראפסיכולוגיה" ובטח שלא "הפסיכי" (the psychical). ושנית, משום שהמונח העברי "על-טבעי" אינו מתאים לדעתי, הן מפני שהוא משומש מדי ונודף קונוטציות ודעות קדומות, והן מפני שהוא מרמז לכאורה על משהו "יותר טוב", "עליון" לטבעי, ומשמעות כזאת לדעתי אינה מן העניין כלל וכלל. פעמים רבות אין בתופעה שום דבר חיובי או "עליון".

** קרייפל הקדיש את ספרו האחרון, Mutants and Mystics: Science Fiction, Superhero Comics, and the Paranormal, לחקירת ההדרה של העל-טבעי לקומיקס ולמד"ב.

ראו כאן ראיון מעניין מאוד עם קרייפל, וכאן עוד ראיון, קצת פחות מעניין. התמונות מהאתר הזה.

על הקדושה – רודולף אוטו

רודולף אוטו

עם מושג הקדושה פתח רודולף אוטו דרך חדשה בהגות הדתית האקדמית בכלל, ובפנומנולוגיה של הדת בפרט. אוטו היה האקדמאי הראשון שייחד לתחום הדתי בתרבות האנושית מסלול קיום פרטי, המקביל, ולא נמשך או מוביל, לדרכי ההויה האחרים אצל האדם, דוגמת הרציונלי, האתי, או האסתטי. אוטו קבע כי החוויה הדתית מהווה זרם עצמאי בחיי הנפש של האינדבידואל, אשר לא ניתן לעשות לו רדוקציה לדחפים פסיכולוגיים או לצרכים פסיולוגיים כאלו או אחרים. הקדושה מקורה בפגישה של האדם עם הנוּמינוֹזי (The Numinous, מושג שחידש אוטו ומצביע על מציאות ראשונית, גולמית, "אחרת לחלוטין" שהיא בבת אחת מפחידה ומושכת), מולו מרגיש האינדבידואל יראה, ענווה, חוסר אונים וחוסר הבנה. מתוך העמידה אל מול המציאות הזו של "האחר לחלוטין" נולדת הקדושה, והדתיות כולה.

עד לפרסום ספרו "הקדושה", בתחילת המאה העשרים, ובמידה רבה גם אחריו, שלטה בכיפה גישה שונה, תוצאת הגישה החילונית בתכלית של המאה התשע-עשרה, ההתרחקות מהפילוסופיה ההגלינית ועליית הפוזטיביזם. מארקס מהווה דוגמא מובהקת להעמדת כל התופעה הדתית על אינטרסים זרים לה, היינו חברתיים ובראש ובראשונה כלכליים. אך גם אחרים, בין אם היו אבולוציוניסטים כספנסר, פסיכולוגיסטים כפרויד או נביאי זעם דוגמת ניטשה, אם לא פשוט הכריזו בחגיגיות על סופה של האשליה שהיא הדת, הרי שלפחות דאגו "להסבירה" על ידי תיאוריות כוללות. אפילו מקס ובר, שהקדיש חלק ניכר מחייו לחקר דתות, התייחס לדת כתופעה הניתנת להכללה בין ההמצאות התרבותיות האחרות של החברה האנושית.

ובר אמנם העיד על עצמו שאינו "מוזיקלי מבחינה דתית", ואולי ההבדל העיקרי בין אוטו, כחוקר דתות, אליו ואל האחרים שמניתי, הוא שהאחרון פשוט היה אדם דתי. אוטו היה פרוטסטנטי אדוק, וייתכן שהוא עצמו מרגיש את הנומינוזי מולו, ואולי אף את אותה "הרגשה אוקיאנית" עליה כותב רומן רולאן לחברו פרויד, ואשר אותה מודה פרויד (בתחילת חיבורו "תרבות ללא נחת") שאינו מזהה אצלו עצמו, וממהר להסבירה כרגרסיה למצב העוברי. אוטו, כאדם שחוויות אלו הן כן חלק מעולמו, מרגיש נוח הרבה יותר לייחד אותן כנובעות ממקור עצמאי ונבדל ברוחו של האדם, דבר שלפניו העז רק קירקגור, ואחריו מעטים ביותר (ברגסון, בובר).

אצל אוטו, אם כן, הקדושה כמימד במציאות היא אכן sui generis, אך הוא אינו מגדיר אותה כבלתי-רציונלית בכללותה. אדרבא, כותרת המשנה של ספרו היא "על הלא-רציונלי באידאת האל ויחסו לרציונלי". הקדושה, אם כן, היא החיבור בדת של האספקט הלא-רציונלי, שבא לידי ביטוי בפגישה של האדם עם הנומינוזי, עם האספקט הרציונלי, שהוא התחום המוסרי. מתוך העמידה אל מול הנומינוזי נובע כל מה שאינו, ולא יכול להיות, רציונלי בדת. במונחים קאנטיאנים הנומינוזי הוא לפני הקטגוריות, ואינו יכול להתפס על ידן. אך התופעה הדתית אינה נבנית רק ממימד זה. הדת מהווה גם מערכת חברתית-מוסרית, המכוננת חוקים ומצוות למאמיניה ומכוונת את חייהם. רק השילוב של שני אספקטים אלו מהווה את "הקדושה".

בהסברו את הצד המוסרי בדת, דואג אוטו להבדיל היטב בין המוסר הדתי לתורות מוסריות חילוניות: בעוד שאדם יכול לפשוע כנגד חוקי המדינה או המלך, רק כלפי האל עלול אדם לחטוא. מתוך הרגשה זו של חטא, המיוחדת גם היא, כמובן, לתופעה הדתית, נובעת קטגוריה בסיסית נוספת של הדת: הגאולה. כל הדתות, טוען אוטו, מבקשות לענות על הצורך האקוטי של האדם בגאולה, בין אם זו גאולה מחטא קדמון בנצרות, או גאולה ממעגל הלידה והמוות בהינדואיזם ובבודהיזם. הדיאלקטיקה של חטא-גאולה, גם היא יחודית לתופעה הדתית, מהווה את הצד הרציונלי והמובן בתוך מושג הקדושה.

הקדושה, אם כן, מהווה סינתזה של הלא-רציונלי והרציונלי בדת, ועל פי טיב הסינתזה הזו מבקש אוטו גם להכריע איזו דת היא השלמה ביותר. עצם החיבור בין הלא-רציונלי והרציונלי הוא כמובן בעייתי ביותר, שכן כיצד ניתן להכליא דבר שאינו ניתן לתפיסה בקטגוריות, עם קטגוריות אלו עצמן? איך נחבר בין הבלתי-ניתן-להגדרה להגדרות ברורות, בין האפריורי לאפוסטריורי, בין רוח לחומר, בין, למעשה, האלוהי והאנושי? כאן שולף אוטו את הקלף המנצח (בתקווה שזה לא ג'וקר), בדמותו של ישו הנוצרי. מה אם לא האינקרנציה של האל על פני האדמה מהווה את החיבור המושלם, האולטימטיבי, בין המימדים השונים, שאינם ניתנים לעולם לחיבור? בדמותו של ישו, על פי אוטו, משולבים בצורה מושלמת הנומינוזי והמוסרי, וזהו הבסיס שמתוכו עולה ונבנית הדת הנוצרית כעליונה בדתות העולם.

אין ספק שרודולף אוטו מחוקרי הדתות המשפיעים ביותר במאה העשרים. הבדלתו את הדת כבעלת קיום עצמאי ואפריורי ברוח האנושית היוותה פריצת דרך והשפיע על על חוקר אחריו שהתייחס לבעיה הדתית, בין אם הוא תמך בגישתו של אוטו ובין אם התנגד לה. עם זאת, קביעה זו גם נושאת עימה בעיות המיוחדות לה: ראשית, הצורך להניח שאכן זה כך, כלומר שאכן ישנה חוויה דתית אותנטית. לרבים זוהי "קפיצת אמונה" שאינה עולה בידם, או שאינם כלל רוצים לעשות. שנית, אם קיבלנו הנחה זו, עלינו למעשה לקבל את העובדה שלעולם לא נבין באמת, בצורה רציונלית ואף מילולית, את מהותה של החוויה הדתית. אם כך, הערך ההסברי של ההשקפה הזאת מוגבל.

הקדושה קובעת את הדת כקטגוריה יחודית ועצמאית בשדה הרוח האנושית, בזה גדולתה, אך בזה גם נגמר תפקידה. מי שמסוגל לתפוס, לגעת, בכוונתו של אוטו כאשר הוא מדבר על הנומינוזי, מושג זה אולי עוזר לו גם לגעת בחוויה המיסטית. אך מי שאין לו כל קשר לכך, שאינו "מוזיקלי מבחינה דתית" כמו וֶבר, אינו יכול להבין דבר נוסף על מה שכבר הבין על התופעה המיסטית ממושג זה. אכן, אוטו עצמו, בתחילת ספרו על הקדושה, ממליץ למי שלא חווה חוויה פאנטסטית, יוצאת-דופן, ייחודית מימיו להפסיק לקרוא, שכן אין בכך טעם בשבילו. התובנה כי אין אנו יכולים בעצם להבין את התופעה הדתית והמיסטית לאשורה מקופלת ipso facto במושג הקדושה של אוטו.

הקדושה היא מושג תיאורי יותר משהיא מושג הסברי, אך היא פותחת פתח להסברים עתידיים. אוטו קובע את הדת כנפרדת ונבדלת בשדה הרוח האנושית. למיקוד תשומת הלב בדת כהוויה ייחודית ומיוחדת חשיבות כפולה: ראשית כדי למנוע נסיונות חוזרים ונשנים של רדוקציה של הדת לכדי אינטרסים כלכליים או צרכים פסיכולוגיים, הסברים שאינם לעומקם הסברים, שכן יותר מכל הם מנסים להעלים את שאלת הרגש הדתי והמיסטי ולא באמת לענות עליה. ברור כי העמדת הדת על בסיס אחר ממנה והכפפתה, בסופו של חשבון, למערכת חוקים חיצונית לה מרוקנים, למעשה, את הדת מכל תוכן דתי אמיתי, אם אכן ישנו כזה. קביעת הדת כהוויה ייחודית חשובה גם במובן זה שהיא מאלצת אותנו להתמודד עם הדת בכלים אחרים משהיינו משתמשים אילו רצינו להסביר, לדוגמא, תופעות כלכליות, או פסיכולוגיות. כך לא יחמקו מאיתנו פרטים ומשמעויות דקות, משל היינו מנסים לאכול מרק בעזרת מזלג.

אני, אם תותר לי מילה אישית, בסך הכל מסכים עם אוטו שאי אפשר לעשות רדוקציה של התופעה הדתית, שיש לטפל בה בכלים המיוחדים לה, ושהיא ממלכה בפני עצמה. אבל, שוביניסט רליגיוזי שכמוני, אני סבור שהיא חולשת על כל שדות החיים האחרים, כלומר הייתי מעמיד, לדוגמא, את האתיקה והאסתטיקה, לפחות ברובן, על הבסיס הדתי. הרגש הדתי הוא בשבילי המהותי ביותר באדם, למרות שאני מודע לכך שיש כאלה, אף טובים וחכמים כמו ובר או פרויד, שאינם "מוזיקליים מבחינה דתית". מצד שני, עם אימון מתאים והקשבה נכונה אני חושב שרבים שהקדושה נשמעת להם כמו רעש סתמי או כמו מוזיקת-מעליות יכולו להתחיל להנות מ"הסימפוניה האלוהית".

אני גם פחות מסכים עם הדגש על חוסר-האפשרות-להבנה של אוטו בנוגע לקדושה. כלומר, אולי מקור קדושה עצמו, כלומר הזה עצמו, הוא אינאפבילי, אבל הדרך שבה היא מתגלה לנו היא בעיני פחות מיסתורית ממה שאוטו חושב. הקדושה, לדעתי, מתגלה כאשר אנחנו פוגשים באינות קיומנו הפרטי, כלומר כאשר האורגניזם האנושי מקבל רמיזה שבמהותו הוא זהה להוויה כולה. מתוך זה יכולים להתעורר פחד גדול או אושר אדיר, או אהבה, ואלו אחר כך יכולים להיות מזוהים כרגשות דתיים. כל זה יכול התרחש בזמנים ובמקומות שונים, ולפעמים בחברת אנשים מסויימים, ואלו יכולים לקבל מעמד של "קדושה", כלומר הכרה ממסדית בקדושתם. על כל אלה אני מקווה עוד לכתוב.

[עוד על מושג הקדושה (לא רק על פי אוטו) כאן; לבד מזה אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדארפור]