במאמרה אתמול ציינה רונה ברנס את שמי כאחד מה"אינטלקטואלים, או כאלה המתקראים כך", שהצהיר על עצמו שהוא משתטח על קברים ומחזיק בקמעות, וזאת כחלק מהמקהלה שתקפה את דבריו של יאיר גרבוז. היא טוענת שגרבוז בסך הכל צודק עקרונית, שהוא מפחד מדעיכתה של המחשבה הרציונלית בישראל, מבוז לערכי הנאורות, ושאכן יש קשר בין אמונות טפלות לבורות. אבהיר את עמדתי.

ראשית, גם אני מפחד מדעיכת המחשבה הרציונלית ומבוז לערכי הנאורות. עם זאת, לא זה מה שגרבוז אמר בנאומו או בדברים שהוסיף בתקשורת אחריו. גרבוז קשר בין ענייני קברים וקמעות לבין חוסר השכלה ונחשלות חברתית, וקבל על ש"אנחנו" נידונים להישלט על ידי אנשים שעוסקים באלו, ושכנראה לדעתו אינם ראויים לכך.

העמדה של גרבוז יוצאת מתוך מה שאפשר לכנות פרדיגמת "הקידמה". היא מניחה שככל שהעולם יהפוך ליותר משכיל, "מדעי", ורציונלי כך העולם יהפוך פחות שמרני, פחות מסורתי ופחות דתי. על פי תפיסה זו דמוקרטיה מודרנית היא ממילא חילונית, ושליטים דמוקרטים אינם מנשקים מזוזות.

הבעיה שלי עם דבריו של גרבוז, לבד מהמימד הגזעני שבהם, הוא שהקישור בין השכלה לחילון, בין "קידמה" לזניחת אמונה, רחוק מלהיות חד ערכי. הוא מורכב, ודרכי הביטוי שלו שונות ומגוונות. אם נתבונן מקרוב בדבריו של גרבוז נראה שהוא בעצם מתאר את תהליך החילון כפי שהתרחש באירופה, והוא בעצם מבקש מכל מי שרוצה להשתתף במשחק הדמוקרטי להפוך לאירופאי. אבל לתהליך המודרניזציה צורות רבות, ולא כולן נגמרות באבדן האמונה הדתית ובגמילה מנישוק מזוזות. ממילא יכול אדם להיות משכיל ומתקדם ועדיין לדבוק במסורת דתית, ואף בפרקטיקות שונות שנחשבות על ידי אחרים "אמונות טפלות".

אני לא מזלזל כלל וכלל בהשיגי הקידמה. כן, קידמה ללא מירכאות. יש קידמה, והאנושות היום נמצאת במקום אחר לחלוטין ממה שהיתה לפני המהפכה המדעית ולפני תהליך החילון. שני אלה עשו טוב מאוד לחברה האנושית. הטענה שלי היא כלל לא כנגדם, אלא כנגד תפיסה פשטנית שלהם, תפיסה שרואה בהם מעין חץ אוניברסלי וחד כיווני שבסופו כולנו זונחים את האמונות והמסורות הדתיות שלנו והופכים לאירופאים.

כי זה לא יקרה. מי שמצפה לזה יתאכזב, ומי שמבקש לכונן חברה על טהרת אנשים שכאלה נמצא במקום הלא נכון. כי כאן לא אירופה. באמת, במובן מאוד עמוק, כאן לא אירופה. ומה שיש להבין הוא שזה בסדר גמור. לא צריך להיות אירופה כדי לכונן חברה בריאה, ולא צריך להיות אירופה כדי לבנות מדינה מתוקנת. כן, גם דמוקרטית, גם ליברלית. אבל גם מסורתית, וגם רב-עדתית.

הסיבה לכך היא שיש יותר מדרך ביטוי אחת למודרנה, ויותר מפרשנות אחת לדמוקרטיה ולחילון. אני לא טוען שכל פרשנות היא לגיטימית ושאין הבדל בין פרשנותה של דורית ביניש לזו של אביגדור ליברמן. טענתי היא שראיית המסורת הדתית, על מנהגיה ומנהיגיה, כמכשול ודאי לקידמה ולדמוקרטיה היא מוטעית. הדת יכולה להכשיל דמוקרטיה אבל יכולה גם לשמש לה בסיס איתן. מסורת יכולה להפוך חברה לנחשלת אבל יכולה להפוך חברה למשגשגת. ואגב, גם לשגשוג צורות רבות.

הדמוקרטיה שלנו לא תהיה טובה יותר אם היא תהיה נקייה מדת וממסורת. היא תהיה דמוקרטיה מסוג אחר. ולדעתי האישית היא תהיה ענייה יותר, רדודה יותר ובסופו של דבר חלשה יותר.

נכון, כפי שכותבת ברנס, יש קשר בין אמונות טפלות לבורות. גם אני לא מעוניין שהכרעות פוליטיות יתבססו על חזונות משיחיים או שהכלכלה שלנו תונהג בידי רנטגנים ופינטואים. אבל גם האמונה שיש רק דרך אחת – חילונית – להיות אדם משכיל או דמוקרטי היא אמונה טפלה, וגם היא קשורה לבורות. לפעמים היא קשורה גם לגזענות. כדאי מאוד להתפכח ממנה.

וזה עוד לפני ששאלנו את עצמנו האם יש איזה סיכוי קטן שחלק מאמונותינו הדתיות כלל אינן טפלות.

:

—

התפרסם במדור הדעות של 'הארץ'