ריבונות

בידינו רק כחול – הר הבית והלאמת הקדושה

בניגוד למהפכות פוליטיות, מהפכות דתיות נערכות לרוב בשקט. דברי חכמים בנחת נשמעים, בוודאי כשהם מבקשים לחרוג ממנהג חכמים שקדמו להם. למעשה, לא רק בשקט נערכות מהפכות שכאלה, אלא בליווי מילים שמכוונות להסביר לנו מדוע עינינו חוזות לא במהפכה, אלא בהמשכה המרגיע של אותה מסורת. אין כאן מה לראות, מספרים לנו המהפכנים, רק שגרה ברוכה ומקודשת. אולם בפועל רעדה האדמה וארמונות של חוק קרסו.

בעיקר הדבר נכון במסורת ההלכתית היהודית. זו נוהגת להסוות שינויים דתיים על ידי פרשנות מחודשת לדינים ישנים. כאשר פוסק ניגש לקבוע הלכה, הוא מונע מתוך תפיסה נורמטיבית מסויימת, אשר תלויה בדרך בה הוא מבין את האדם, את מקומו בעולם, את הקב"ה, את ההלכה, את אתגרי התקופה, וכיוצא באלה. את הפסיקה עצמה הוא כמובן מנמק על פי הסעיפים השונים בדין ההלכתי, אולם החלק הזה, הפורמלי, מהווה את ההצדקה המסורתית – החשובה וההכרחית ללא ספק – המאשרת עבור הפוסק וקהלו את תפיסתו הכללית. כבר עמד משה הלברטל בספרו 'מהפכות פרשניות בהתהוותן' על האופן שבו חז"ל שינו מעיקרם דינים כגון 'בן סורר ומורה' או 'וקצותה את כפה' על פי פרשנות לחוק הקדום, פרשנות אשר נענתה לשיקול מוסרי חדש.

הפולמוס ההלכתי סביב העליה להר הבית מייצג דוגמא עכשווית מובהקת לדבר. שני הצדדים מנהלים את הדיון ביניהם בשפת ההלכה, אולם נקודת המחלוקת בין הצדדים אינה בעיקרה הלכתית. כך למשל, לא מזמן פרסם הרב אברהם ישראל סילבצקי (ישיבת 'מרכז הרב') קונטרס בשם 'נכון יהיה הר בית השם' ובו הוא מבקש להראות שאין אנו יודעים את מקום המקדש על הר הבית, ועל כן שיש לאסור את הכניסה להר. הרב סילבצקי הקדיש 46 עמודים לדקדוקי הלכה, ארכיטקטורה וארכיאולוגיה, וזאת כנגד טיעוניהם של המתירים כניסה להר, שאף הם נשענים על טענות בדבר תגליות ארכיאולוגיות חדשות המאפשרות לכאורה לזהות את מקום בית מקדשנו הקדום. אלא שזה כלל אינו הויכוח. השפה ההלכתית מסתירה כאן, כהרגלה, שינוי אידיאולוגי. אמנם, שלא כמו במקרה 'בן סורר ומורה', כאן אין השינוי בתחום המוסרי, אלא בתחום התיאולוגי. ליתר דיוק, בתפיסת הקדושה. אבקש לעמוד על שינוי זה להלן.

שינוי דרמטי

ראשית נבין את גודל המהפכה. הר הבית, שהכניסה אליו על ידי יהודים היתה אסורה על ידי כל גדולי הפוסקים במאה הי"ט ובמרבית המאה העשרים, הפך, עבור יהודים, לאתר תיירות וטיול ולמוקד של מאבק לאומי, מאבק שחייליו מגייסים אליו את רגליהם ואת פיהם. אם ב-1991 היה יכול הרב מנחם פרומן לכתוב בביטחון ש"בתפיסת הציבור הדתי-לאומי [קיימת] התנגדות לכל עלייה לחומות הר הבית" ('הארץ', 4.1.1991), הרי שבזמן הזה, כפי שהראה סקר שפורסם במגזין 'מוצש' במאי 2014, לא פחות מ-75.4% מבני הציונות הדתית דווקא תומכים בעליה להר הבית.

משהו דרמטי התרחש אפוא. את השינוי הטקטוני הזה מבקשים תומכיו לגבות כאמור על ידי פניה להסברים טכניים על ממצאים ארכיאולוגים ויצירתיות או אומץ הלכתיים. טענתי היא שמאחורי הגלגול ההלכתי הזה מסתתר שינוי אידיאולוגי. מדובר בתמורה תיאולוגית בעצם מושג הקדושה, לפחות בקשר להר הבית. למעשה, רק הטרנספורמציה של תפיסת הקדושה של הר הבית איפשרה והניעה את הפרשנות ההלכתית המחודשת לעלייה אליו.

את התמורה התיאולוגית העמוקה ביחס להר הבית ניתן להבין על ידי מעקב אחרי ההתייחסות לנושא בבית המדרש של הראי"ה קוק. הרב קוק אסר כידוע הלכתית את העליה להר הבית, אולם אותנו מעניינת תפיסתו הכללית יותר מאשר הנימוק הטכני. את היחס הנורמטיבי-תיאולוגי של הרב אל ההר ניתן להבין ממגוון מקורות. כך למשל, באייר תרפ"ט (כשלושה חודשים לפני המאורעות) הוכנה בידי הועד הלאומי היהודי סקירה היסטורית של מעמד הכותל עבור מושל ירושלים הבריטי. טיוטת הסקירה הועברה לראי"ה, אז הרב הראשי, והוא ראה לנכון להוסיף עליה הערה בדבר איסור הכניסה של היהודים להר הבית:

ומה שהיהודים נמנעו להכנס לפנים מן הכותל במשך הדורות, היה זה רק מפני הכרעת הדת, שקדושת המקום היא חמורה כל כך, עד שאין אנו חושבים שיש לנו אפשרות להכשיר את עצמנו עכשיו להכנס במקום הקדוש הזה, בצדו הפנימי. (מתוך קובץ אגרות שערך חיים לנגזם)

נשים לב: הרב קוק מבהיר שאיסור הכניסה להר הבית הוא משום קדושתו הרבה. כל המקום, כל מה ש"לפנים מן הכותל", נושא על פיו את הקדושה הזו, ולכן כולו אסור לכניסה. אין ספק שהראי"ה ידע שרמות הקדושה בהר הן שונות, ושרק מקום המקדש אסור לטמאי מתים. אולם היא הנותנת: לא החוק הפורמלי הוא המשנה עבורו, אלא היחס הכללי אל הקודש. דוגמא נוספת לכך נמצא בדיונו של הרב על הלכות בית הבחירה:

חוץ מהטעם הפשוט הזה, דמהרה יבנה המקדש, ויהיו מורגלים להכנס לשם בטומאה, י"ל שראו חז"ל לקיים קדושת המקדש, כדי שתתמיד בנו היראה העליונה של מורא מקדש […] ודוקא ע"י הרחוק יכנס הגודל והמורא בלב, […] ומצינו יחש הקדושה והכבוד ע"י הרחקה ושלילת קירוב […] וה"נ ע"י מה שאנו נזהרים מלהתקרב בהיותנו טמאים אל המקום הקדוש הרינו מקיימים מצות מורא מקדש, והוא יותר יקר מאותה היראה הבאה בדרך קירוב בעת שאין אנו מוכשרים לו. (משפט כהן, סימן צו, עמ' רג)

הראי"ה עומד על כך שלבד מהטעם הפשוט של הזהירות מהרגל להיכנס להר בטומאה במקרה שייבנה המקדש, הרי שהטעם העקרוני יותר לאיסור העליה להר, והאיסור להתקרב (לא רק להיכנס!) אל מקום המקדש הוא שאת היחס אל הקדוש ביותר אנחנו מפגינים דווקא על ידי ריחוק, ולא על ידי קירבה. "יחש הקדושה והכבוד ע"י הרחקה ושלילת קירוב" – זוהי תפיסתו העקרונית של הרב קוק: קדוש משמעותו מיוחד, נבדל ואסור.

צו שהוציאה הרב הראשי אברהם יצחק הכהן קוק בראשית שנות העשרים האוסר את "הכניסה למקום המקדש והר הבית"

את היחס המסויים הזה אל קדושת הר הבית ניתן למצוא גם אצל הרצי"ה קוק. כאשר שאלו את הרצי"ה אם יש לחקור את שטח ההר כדי לגלות את מקום המקדש ולאפשר עליה לשטח שסביב הוא שלל את הצורך בכך (שלמה אבינר, למקדשך תוב, עמ' 12). הרב אברהם שפירא קבע גם הוא כי "על פי ההלכה אסור להיכנס לתחומי הר הבית, מפאת הצווי הגדול והעמוק של מורא מקדש […] וכשם שקיבלו שכר על הדרישה, כן יקבלו שכר על הפרישה" (עצרת יום ירושלים, תשס"ה) – דהיינו הפרישה דווקא היא המקדשת את הר הבית. הרב צבי טאו, חוליה נוספת במסורת התיאולוגית הזאת, מצביע על העניין באופן מובהק:

[בענייני הר הבית] הקירבה מושגת על ידי ריחוק. לא בזה שאני דורך על הר הבית אני מגלה שהוא שלי. אדרבה, הגילוי שהר הבית הוא שלנו ולא של גויים הוא בזה שהם דורכים בו ולא אני. (מצוטט אצל חגי סגל, אחים יקרים, עמ' 58)

הרב טאו מנסח את המניע לפסיקה ההלכתית בברור: הקירבה בענייני הר הבית מושגת דווקא על ידי ריחוק. הר הבית הוא שלנו דווקא מפני שאיננו דורכים בו – ואילו מי שדורך בו מראה שהוא אינו שלו.

יש לעמוד באופן מיוחד על פירוש המילה "שלנו" כאן. הרב טאו לא מתכוון ליחס קנייני. אדרבה, כוונתו לקשר אינטימי, לזיקה דתית עמוקה. זיקה כזאת מתאפשרת דווקא משום ההכרה בקדושת ההר, קדושה שמחייבת ריחוק. הריבון היחיד על הקודש הוא הקב"ה. הקודש הרי הוא הקדש, דבר מה המוחרם ומיוחד רק עבור האל. המתקרבים אל מקום המקדש מראים בכך שאין הם מבינים את קדושת האתר, את ריבונות האל עליו. אין הם נוהגים במורא המקדש, וממילא אין הם נושאים את אותה זיקה עמוקה, את אותו יחס פנימי, אישי ועדין, אל המקום. הם מאבדים את הקשר האינטימי עם הקדושה על ידי פסיעה גסה לתוכה.

אין בעלות על הקדושה

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה המהותית. היחס העקרוני של הרבנים קוק ותלמידיהם אל הקדושה נובע מתוך התפיסה שלקדוש לא יכולים להיות בעלים. אדרבה, הקדוש הוא בדיוק התחום החופשי מבעלות, ההוויה שאיננה בשליטת האדם. מפני שהשבת היא קדושה איננו יכולים להתנהל בה בחופשיות. מפני נרות חנוכה "קודש הם", מסתבר ש"אין לנו רשות להשתמש בהם". באותו אופן קרקע קדושה אינה קניין, ואין אדם שהיא רשומה על שמו בטאבו. אף ארץ הקודש אינה מובטחת לעם ישראל אלא בתנאים מסוימים, שבהפרתו אותם הוא חלילה יגורש ממנה. הוא אינו חופשי להתנהל בה כרצונו, אלא אדרבה, עליו להיזהר בה יותר מאשר בארצות אחרות.

כפי שכותב אבי שגיא בספרו 'העת הזאת',

בתורת ישראל מתגלמת שליטת האל על האדם והעולם באמצעות ההלכה. לפיכך שליטת האל על המרחב המקודש עוצבה על ידי המסורת ההלכתית במאצעות מערכת מוצקה של נורמות, שעיקרן איסורים ההולכים ומתעצמים על האדם, בהתאם למידת הקדושה במיוחדת למקום. […] הקדושה מתגלמת תמיד במערכת נורמטיבית של איסורים שמשמעותה היא צמצום כוחו, חירותו ושליטתו של האדם על מרחבים שונים של חייו […] ככל שמרחב מקודש יותר כך מצומצמת יותר ריבונות האדם, והר הבית הוא המרחב שבו אין האדם יכול להחיל שום פן של ריבונות אנושית. (העת הזאת, עמ' 238-239)

והנה, בדיוק נקודה זו שוללים המבקשים להיכנס כיום להר הבית. מטרת הכניסה להר על פיהם היא באופן מפורש הגברת הריבונות הישראלית על ההר. כך למשל אמרה סגנית השר ציפי חוטובלי לארנון סגל בעיתון זה כי "עלינו להעמיק את אחיזתנו בהר הבית כחלק מהעמקת אחיזתנו בארץ ישראל כולה" (31.9.12). הרב ישראל אריאל כתב במאמר כי "חובה על כל יהודי לעלות להר […] להראות נוכחות ולהוכיח בעלות" (תש"ס). חה"כ בצלאל סמוטריץ' אמר כי יכנס להר הבית "למימוש ריבונותה של מדינת ישראל בהר" (28.8.17). חה"כ יהודה גליק קבע כי "כל אחד צריך לקבל על עצמו להיות זה שכובש את הר הבית. הכיבוש מעצים, הכיבוש נותן לנו כוח, הכיבוש מקרב לקב""ה" (12.7.16), ואילו משה פייגלין קבע במילים שאין ברורות מהן כי "העניין הוא לא עניין דתי, העניין הוא עניין ריבוני. […] אנחנו נמצאים כאן [=על הר הבית] בשליחות לאומית" (23.2.14).

אלו דוגמאות ספורות מאוסף גדול של ציטוטים שכולם מדגישים את המניע העמוק של העולים להר הבית כיום. במילים פשוטות: ריבונות, שליטה. זו גם התפיסה המובנת מאליה בקרב הציבור הציוני דתי הרחב. על השאלה "מהן הסיבות שיש להתבסס עליהן בעליית יהודים להר הבית?" ענו בסקר שהוזכר לעיל לא מפחות מ-96.8% מבני הזרם המרכזי של הציונות הדתית שהעלייה להר תהווה "תרומה לחיזוק הריבונות הישראלית במקום המקדש".

קדושת ההר נתפסת אפוא באופן שונה לחלוטין, למעשה הופכי, בין אלה האוסרים כניסה אליו לבין אלה המתירים אותה. עבור האוסרים, קדושה היא מה שאין עליו שליטה, מה שיש לטפח כלפיו יחס של יראה וסייג. עבור המתירים קדושה היא מה שיש להשתלט עליו, מה שיש לבצר עליו ריבונות. אלה, אם כן, הן התפיסות התיאולוגיות השונות העומדות מאחורי הפרשנות הנבדלת להלכה. כפי שהאוסרים עליה להר מסרבים להתרשם ממדידות חדשות וממצאים ארכיאולוגיים שלכאורה מתירים כניסה לחלקים מההר, כך הנכנסים להר עושים זאת לא מפני שפתאום גילו אפשרות פורמלית להתיר. אלה כמו אלה מונעים מהשקפה שונה באשר לקדושה: הראשונים תופסים קדושה במשמעותה המסורתית, כזיקה לקב"ה שמחייבת ובאה לידי ביטוי על ידי ריחוק. האחרונים אימצו משמעות חדשה לקודש, ורואים בו אוצר שיש לקחת עליו בעלות, לתקוע בו דגל.

יש להדגיש שוב עד כמה תפיסה זו היתה זרה לבית המדרש הקוקניקי. כאשר שאל הרב אבינר את הרצי"ה בערוב ימיו האם יש לדרוש ששערי הר הבית יופקדו לשמירת חיילי צה"ל דחה הרב את בעניין במילים "קמעה קמעה". כאשר המשיך ושאל הרב אבינר האם יש להניף את דגל ישראל על ההר השיב הרצי"ה "בשם אלוהינו נדגול" (תהלים, כ, ו), ואף חזר על כך כאשר נשאל על העניין שנית, בדחייתו את העניין באופן מוחלט (למקדשך תוב, עמ' 11). הרצי"ה כמובן לא התנגד לריבונות, ואף גרס שריבונות המדינה על שטחי ארץ ישראל היא בעלת חשיבות עליונה, גאולית. אולם הר הבית היה עבורו יסוד שונה לחלוטין במציאות, שקדושתו הייחודית דרשה דווקא דחיית כל סממן של ריבונות. מבחינתו קדושת ההר אמיתית היא, ועל כן לא דגל, ולא סמל, ולא אותות מלחמה.

הלאמת הקדושה

מה הביא לשינוי העמוק הזה בתפיסת הקדושה? ללא ספק, עצם היותו של הר הבית בשליטתה של מדינת ישראל מאפשר ליהודים כיום לפתח כלפיו תחושה של בעלות. הר הבית, כידוע, בידינו. אולם עד לעשרים השנים האחרונות לא היה בקרב הציונות הדתית עניין ממשי בהר הבית. בספרה 'במהרה בימינו: תמורות ביחסו של הציבור הציוני דתי להר הבית' מתארת שרינה חן את כיצד גל האלימות שהחל בראש השנה תשס"א (אוקטובר 2000) העצים את הפעילות הציונית-דתית סביב ההר. על רקע המשא ומתן בקמפ-דיויד, איסור כניסת לא-מוסלמים להר ואינתיפאדת אל-אקצא התעוררה התודעה הציונות-דתית ביחס להר ורבנים החלו לפסוק כי העליה להר מותרת.

ודוק: הציונות הדתית "מגלה" את ההר כשהוא מאויים, הן מהכיוון הפוליטי, על ידי הסדר עתידי שיוציא אותו מידי ישראל, והן מהכיוון הלאומי, מול האלימות הפלסטינית. כפי שביאר הלל כהן במאמר שפרסם לא מזמן, היחס הלאומי של היהודים אל הר הבית נבנה אל מול היחס הלאומי הפלסטיני אל אל-אקצא, ולהפך. שני העמים, הנמצאים בסכסוך דמים מזה מאה שנה, תופסים את ההר הקדוש כמוקד לאומי, ולא רק דתי, למעשה כלבו של המאבק הלאומי. לא בכדי נקרא אותו גל אלימות "אינתיפאדת אל-אקצא".

מכאן עולה גם היחס הלאומי היהודי אל ההר. אם לפני קום המדינה תפס כך את ההר רק הימין הקיצוני החילוני (אצ"ג, הלח"י וכו'), כעת עמדה זו מאומצת על ידי הציונות הדתית. דא עקא, עמדה זו משנה כאמור לעיל את תפיסת הקדושה של ההר. היא הופכת אותה מקדושה שמחייבת ריחוק, לקדושה שמחייבת שליטה. משמעותו של שינוי זה היא עמוקה. מדובר, למעשה, בהפך הגמור. בעיני האוחזים בתפיסת הקדושה המסורתית, תפיסת הקדושה הנוכחית מחלנת, אם לא ממש מחללת, את ההר.

"הקדוש", כתב משה הלברטל, מגדיר את "התחום שאינו ניתן למניפולציה אנושית, וחילולו של הקודש הינו רתימתו לתחום השליטה האנושית ההולך ומתרחב." (גבולות של קדושה, עמ' 30). על פי תפיסה זו ככל שניקח בעלות על הקודש, כך הוא יחמוק מידינו. ריבנות האדם מוציאה את ריבונות האל. ככל שנשתמש בקדושה כך היא תהפוך לעוד מכשיר תועלתני, חילוני. נוכל להחזיק באדמת קודש רק במחיר חילולה. כן, ההר יהיה בידינו, אבל הוא יהיה רק הר. ברגע שהאדם מכפיף את הקודש לצרכיו, ברגע שהוא הופך אותו לכלי, הרי שהוא מחלן אותו. דווקא כשהוא נרתע ממנו, מסייג עצמו ביחס אליו, מגביל את עצמו מולו – אז הוא נמצא איתו בזיקה עמוקה, זיקה של קדושה.

האם נדע לאזן בין רצוננו המובן לשלוט במקום הקדוש ביותר לנו לבין הבנתנו כי שליטה טוטלית בו היא גם פרידה מקדושתו? רגע לפני שקדושת ההר מולאמת והופכת כלי בידי הפוליטיקה הישראלית, האם נשכיל להיזהר ולשמור על הקדוש לנו כמשהו שלא משרת אותנו, אלא שאנחנו משרתים אותו? אני סבור שהרבה מאוד מהעתיד להתרחש בארץ הקודש יוכרע על ידי התשובה שניתן לשאלה הזאת.

צילום של Andrew Shiva

פורסם היום (22.12.17) בגרסה מעט מקוצרת במוסף שבת של מקור ראשון