ריצ'רד דוקינס

טרי איגלטון נגד האנטי-תאיסטים, ס. יזהר נגד הניו-אייג'יסטים, ועוד סיפורי עומר

1. לטרי איגלטון, חוקר ומבקר ספרות ידוע ומשפיע, יצא ספר חדש תחת הכותרת Reason, Faith, and Revolution: Reflections on the God Debate ובו הוא מתייחס למתקפה האנטי-תיאיסטית ששטפה בשנים האחרונות את הארצות דוברות האנגלית (כתבתי על ארבעת מנהיגיה כאן). איגלטון, שכבר מזמן פרסם ביקורת שנונה, שזכתה להדים רבים, על ספרו המפורסם של ריצ'רד דוקינס The God Delusion, מעלה עוד כמה וכמה השגות לגבי העומקים אליהם מגיעה הביקורת של האנטי-תיאיסטים. הספר כולו, אגב, מבוסס על הרצאות שנשא באפריל 2008 וניתן למצוא למרבה השמחה בשלמותן כאן. לצערי לא קראתי את הספר, אבל אביא תרגומים של ציטוטים מרשימה שכתב על הספר סטנלי פיש מהניו-יורק טיימס בתחילת החודש, בתוספת עוד כמה אבחנות מההרצאות של איגלטון שהספקתי לשמוע.

כאמור, איגלטון יוצא בצורה מפורשת נגד הפסילה הגורפת של דוקינס והיצ'נס (שאותם הוא מכנה "דיצ'קינס") של הדת. אם דוקינס יוצא כנגד חוסר הרציונליות של הדת, הרי שאיגלטון מסביר שכל כמה שחשוב להחזיק חזק ברציונליות, צריך גם להבין היטב שהרציונל לבדו אינו מספיק כדי לחיות חיים בעלי משמעות. באשר לביקורת של האנטי-תאיסטים על כך שהדת לא מדייקת, בלשון המעטה, באבחנותיה על העולם, מצביע איגלטון על כך ש"להאמין שהדת היא ניסיון כושל להסביר את העולם […] דומה לראיית מופע בלט כניסיון כושל לריצה אחרי אוטובוס" – כלומר הדת לדידו היא ניסיון לשאול על מהותו של העולם, ולא על תוכנו.

על פי פיש איגלטון בספרו טוען שהיתרון הגדול של הדת על פני הרציונליות הוא שהיא שואפת למשהו גבוה יותר מהסיפור – או הסיפוק – המיידי. רק שאיפות שכאלה יכולות על פי איגלטון "להוביל לטרנספורמציה רדיקלית של מה שאנחנו אומרים או עושים". זאת, בעוד "שפת הנאורות הפכה בת ערובה של התאווה הקפיטליסטית, מדינת המשטרה, מדע המונע על ידי פוליטיקה וכלכלת המלחמה המתמדת" – כלומר כל הכוחות שרוצים להשאיר את העשירים עשירים ואת המדוכאים מדוכאים.

איגלטון, אם כן, כתיאורטיקן מרקסיסטי, מחזיק ש(מה שבאולטרה-שמאל האקדמי אוהבים לכנות )"חרושת ההיגיון האינסטרומנטלי" משמשת ביד כוחות השוק כאמצעי דיכוי (הרי לכאורה רציונלי לעשות כסף על חשבון אחרים, לא?), ושהדת יכולה לשמש כמנגנון שחותר תחת הסדר הדכאני הזה. על פי איגלטון "אלוהים, ממש כפי שדיצ'קינס אומר לנו, הוא בדיוק נמרץ חסר טעם בצורה מופלאה. הוא מעין ביקורת מתמדת על ההגיון האינסטרומנטלי". רוצה לומר: הרציונל כופה עלינו חישובים אופקיים של תועלת ויעילות; האל נותן לנו מימד אנכי של מוסר ושגב. (אגב, יש בזה הרבה אמת לדעתי: הרי יש משהו במימד האלוהי, המוחלט, שפורץ דרך דפוסי החשיבה המכאניסטיים שלנו, שנותן לנו אפשרות לתפוס את העולם בצורה שונה לגמרי, שמכניס אהבה, ובסופו של דבר מוסר.)

לא זאת אף זאת: איגלטון מאשים את האנטי-תיאיסטים שהם בעצם פוסלים במומם: דיצ'קינס, אומר פיש שאומר איגלטון, לא יכול לבסס את אמונתו בערכו של החירות הפרטית בתצפית המדעית. זוהי עבורו אמונה. אמונה שמרגע שאוחזים בה מייצרת עובדות וסיבות ושיפוטים על טוב ורע – כלומר בדיוק מה שעושה הדת ש"דיצ'קינס" כל כך שונא (כאן לדעתי טועה איגלטון: הרציונליות איננה שיטה שמבוססת על אמונה, אלה צורה שבה המוח שלנו עובד). ולא רק שהאנטי-תיאיסטים חוטאים באמונה, הרי שאמונותיהם הם הבל: "אם אי פעם היו מיתוס מוסרני ואמונה תפלה פוֹתה, הרי שזו האמונה הליברליות-רציונליות, שגם אם עוד צפויים גיהוקים קטנים, הרי שאנחנו בדרכנו הבטוחה לעולם טוב יותר".

ראוי להדגיש דבר חשוב: איגלטון עומד בתקיפות על החשיבות שברציונליות, והתמיכה שלו בדת רחוקה מרחק גדול באמונה בהתגלות ספציפית של אל ספציפי בזמן ספציפי. במילים אחרות, מכך שאיגלטון חושב שהדת היא חשובה, אין להסיק שהוא חושב שישו הוא בנו יחידו של האל, או שמשה קיבל תורה בהר סיני. אדרבא, הוא קרוב לודאי מוכן לקבל אמונות כאלה לכל היותר כמיתוסים מועילים שאין לקחת בצורה מילולית.

אכן, כמרקסיסט איגלטון ודאי יודע משהו על הכוח המשיחי המניע והטרנספורמטיבי של אמונות למיניהן, כמו גם על הצורך לצנן את אותן אמונות בדליים של רציונליות קרה, שאם לא כן בשמן עוד תחוללנה זוועות עולם. למעשה על פי דבריו (בהרצאה השלישית לעיל), ניתן להבין כי הדת בשבילו היא מעין שפחה של הרציונליות: הרציונליות לבדה לא יכולה לכונן חיי אנוש מלאים, ולכן זקוקה לדת ממנה היא "יונקת אנרגיה ומשאבים שמקורם במעמקים" שלרציונליות לבדה אין גישה אליהם (גישה דומה לזו המאוחרת של הברמס, שמעט עליו אכתוב בפוסט הבא).

ולבסוף, אני חייב לומר שלדעתי הפולמוס הזה מתנהל בעיקר בין אנשי קש. אתם ודאי מכירים את אותו סיפור על הרב שאמר לאתאיסט: גם אני לא מאמין באלוהים שאתה לא מאמין בו (מישהו יודע איזה רב זה היה?). כלומר: אותו מלך זקן בשמיים? גם רב כמוני יודע שטיפוס כזה לא קיים. אני חושב שהאנקדוטה התיאולוגית הזאת טובה בשביל להבין שאין בעצם ויכוח גדול בין איגלטון ל"דיצ'קינס": האנטי-תיאיסטים יוצאים (לרוב) כנגד הדת העממית, והוא מגן על הדת של התיאולוגים והמיסטיקנים. גם הוא לא מאמין באלוהים שהם עושים הכל כדי להכפיש, ואילו הם לרוב לא תוקפים ביטויים מופשטים של אמונה בישויות שאפשר מקסימום להתייחס אליהן כ"קרקע העולם", "אהבה", או "צור ישראל" (אם להזכיר ישות נוספת שאתאיסטים ודתיים גם יחד היו יכולים לחיות איתה בשלום). אבל קנאת סופרים תרבה חוכמה, והרווח כולו שלנו.

2. זה כבר פורסם לפני חודש, אבל אני לא יכול להמליץ עליו בצורה יותר נלהבת: מאמר מעולה (וארוך) מהניו-יורקר על אחמדינג'אד, שסוקר בצורה פשוט מרתקת את חייו, אמונותיו ומעמדו בחברה ובממשל האירני. אביא רק על קצה המזלג: בקשר לממשל, אחת האבחנות היא שאף אחד במערב לא ממש מבין איך בדיוק הוא פועל, ובקשר לאחמדינג'אד, אחת האבחנות היא ש

[אחמדינג'אד הוא] שיעי 'תריסרי' ומהדיסט לוהט, כלומר, בהקשר האירני המודרני, הוא המקבילה [המוסלמית] של נוצרי שנולד-מחדש. במסורת השיעית האימאם השנים-עשר, או המהדי, נעלם המאה התשיעית, הוסתר על ידי האל. חזרתו, יחד עם ישו, תביא גן עדן עלי אדמות (באיסלאם ישו נחשב לנביא). זה מסביר את התייחסויותיו האוונגליסטיות [כלומר "מבשרות הבשורה" בהקשר זה, אם כי יש כאן כמובן גם עקיצה לאוונגליסטים הפרוטסטנטים בארה"ב – ת.פ.] של אחמדינג'אד ל"אחד המובטח" כאשר הוא דיבר בפני מליאת האו"מ. הלהט המופגן שלו זיכה אותו בביקורות מאיראנים בארצו, ובכלל זה גם מאנשי דת בכירים, ואחד מהם אפילו טען שהוא רומז לקשר מיוחד בינו לבין המהדי.

3. סקירה מעניינת על ספר חדש על ההיסטוריה של תרגומי התנ"ך.

4. אתר חדש על דתות וסקירה עליו בטיים.

5. כל ספריית נאג-חמאדי ברשת, מתורגמת לאנגלית!

6. יום חמישי שעבר, חוץ מהיומולדת הלועזי שלי, היה גם "יום התפילה הלאומי" בארה"ב. בניגוד לקודמו בתפקיד אובמה ויתר על תפילה פומבית, וסטיבן קולבר מבקש לתקן את המעוות:

The Colbert Report Mon – Thurs 11:30pm / 10:30c
Clasp Your Hands Say Yahweh
colbertnation.com
Colbert Report Full Episodes Political Humor Gay Marriage

7. מאמר מעניין ב- Wired על מונומנט עצום שהוקם בג'ורג'יה, העשוי מלוחות גרניט ענקיים שעליהם חקוקים, בכמה וכמה שפות כולל עברית, הוראות לכינונה של ציביליזציה אנושית צודקת, אותם אמורים לקרוא, כפי הנראה, שורדי שואה אפוקליפטית עתידית. ולא ידוע מי עומד מאחורי בנייתו.

המונומנט, שמכונה The Georgia Guidestones

8. סקירה מצויינת ומעניינת מאוד של ספרה החדש של פרופ' רחל אליאור "זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה", מאת אבי לבקוביץ. בכמה מילים, הטענה המהפנית היא ש

התורה שבעל פה היא המצאה מאוחרת שתיקנו חכמים החל מתקופת הזוגות, שחזרו ויסדו כביכול מסורות ישנות שלא היו מעולם, שהחזירו את התורה ליושנה כדי שהעולם יפסיק להשתומם. אותם חכמים שלא היו מוכשרים לכך, חסרי כל השפעה היסטורית עד אז, שחיו מחוץ להיכל הקודש ופרצו אותו. ולא רק פרצו, אלא גם גירשו משם את אלה שהיו מוסמכים לפני כן בלעדית להנחיל את העדות והמשפטים לעם ישראל – הצדוקים. הכהנים בני צדוק ממשמר ידעיה, כך כתוב בספרים הקדושים (יחזקאל, דברי הימים וכו’), הופקדו לפולחן מקודש, במקום מקודש ובזמנים מקודשים שמכוננים את הלוח העברי המקורי, שבנוי על פי סדרי השמש. לא החכמים שמקדשים את החודש על פי הירח.

9. בעודי מחפש מקור מסויים עבור שיעור "תרבות ישראל" לתלמידי היקרים נתקלתי במאמר של ס. יזהר תחת הכותרת "עוז להיות חילוני". לא יכולתי שלא להתחיל לקרוא, ומשהתחלתי, המשכתי, ומשהמשכתי, נתקלתי בדעתו של סמילנסקי על הניו-אייג', אותו הוא מציג כהיות אדם דתי – אבל ללא הכרעה, כלומר הדת כתחביב. אותו אדם למעשה רוצה רק שלווה. הוא יעשה

הכל – ובלבד שתהייה שלווה. אלהים, שתהייה שלווה. להיות דתי עד שלווה. אבל לא עד קפיצת הכרעה. דתיות כריפוי במיסטי. ולמה צריך להיות מרופא? כי האדם נורא חס על עצמו. אדם מסכן מבקש שלווה. ודי. כי מה היום הוא המפחיד מכל? המפחיד הוא המתח. הלהיות בלחץ. זה הרע שבאיומים. ה"להילחץ". ה"להיות מולחץ". זה העונש הנורא שמוכנים לשלם בהכל, באהבת חיים, כדי להינצל ממנו. אין נורא לאדם מכאב. אפילו אם הכאב, כצירי לידה, הוא הדרך למרחיב, לנותן הטעם.

אין קשה מעמוד בציפייה מתמשכת. מהישאר לבד בציפייה. קשה לעמוד ב"אין משמעות" אפילו אלה שאינם מאמינים כלל שיש או שתיתכן משמעות כזו. רצים "לתפוש משמעות" ויהי מה, וגם במחיר העמדת אדם "בתרגילים" זרים ומוזרים – ובלבד שייקנה לו, קצר הרוח, אותה משמעות של זהב: בלתי מחלידה, בלתי מתפחתת בערכה, וניתנת להמרה בשעת הצורך, במצרכים למוכ"ז. רבים אפוא הפונים היום אל המיסטי כאל תוספת "חמוצים" ו"חריפים" לנחת הזלילה.

כשפתאום נמצאים המוני אדם שכולם "מחפשי זהות", שכולם "דורשי שורשים", שכולם מבקשים "מימוש עצמי", וגם מתבסמים להם ממובאות מקוריות של דברי צדיקים – לא ברור אם לשמוח או להיעצב. אם גילוי של שמחה כאן, או הצגת אופנה: אם צורך עמוק בידיעה, או צורך בעוד גירוי חדש: עוד מעורר לפינוק העצמי, גירוי רודף גירוי, קרא לו "מתקדם" או קרא לו "נסוג", יהא מן המערב או מן המזרח, בדמות פסוקי גביש, או בדמות ריפוי השרירים, תמצית החכמה או מישרת ענבים מסחררת, אם לא מעלפת – ובלבד שאותו "אני", אותו "אגו" מהולל, המפונק הזה, הבן יקיר לי הזה, המשועמם הזה, וחסר האני הזה – שהוא ימצא לו "רגע של משמעות", ויפהק פחות.

יש בזה משהו : )

9. איכשהו הגיע אלי הוידאו הזה, והעלתי אותו ליוטיוב (אם עברתי על זכויותיו של מאן דהוא אנא הודיעוני ואסיר אותו מיד). צבי יחזקאלי מדווח על שיתוף פעולה משיחי בין חב"ד לחיזבאללה:


10. פרומו: ביום שלישי יעלה כאן ב"ה הסיכום הפרטי שלי של ביקור האפיפיור (כן, כבר כתבתי את זה, אבל אני חייב לחכות שהגרסה של מעריב תתפרסם וכו').

סביר להניח שאין אלוהים, אז תפסיקו לדאוג ותיהנו מהחיים

 

1. לפני יומיים עלה ברחבי בריטניה, על גבי אוטובוסים, מה שהוא כנראה הקמפיין האתאיסטי המרענן ביותר מאז כתבי ניטשה. על כבישי הממלכה שועטים כעת אוטובוסים שעליהם מודבקת ההצהרה הנלבבת הבאה: "סביר להניח שאין אלוהים, אז תפסיקו לדאוג ותיהנו מהחיים" ("There's probably no God, now stop worrying and enjoy your life"). הנה מאמר של "הארץ" על כך.

הקמפיין הוא יוזמה של אריין שריין, עיתונאית וכותבת מלונדון, שקיבלה את הרעיון אחרי שראתה פרסומת דומה שניסתה לשכנע את העוברים ושבים להאמין דווקא בישו (היא עקבה אחרי כתובת האינטרנט בתחתית אותה מודעה וגילתה שאותה כנסייה גם מבטיחה לה שהיא תישרף לנצח בגיהנום על חוסר אמונתה). היא חברה לריצ'ארד דוקינס, מדען מוכר ואנטי-תאיסט מוצהר (כתבתי עליו ועל חבריו כאן), וביחד הם גייסו 135,000£ מתרומות עבור הפרסומות האפיקורסיות.

דוקינס, מתוך הסרטון

בוידאו שתוכלו לראות בסרטון בכתבה בגרדיאן (משם לקחו את זה "הארץ") דוקינס מוחה על ההתקפות כנגדו מצידם של אנשי דת. לשאלה של עיתונאית מהגרדיאן על הנטייה של דתיים להיעלב כל פעם שמפקפקים בקול בקיומו של אלוהיהם הוא עונה שהם עושים זאת משום שזה הנשק היחיד שיש להם בארסנל – הרי טיעונים רציונליים בדרך כלל יוק. אני חייב לומר שהוא צודק בדבר אחד: לא יכול להיות שאנשי דת יעלבו כשיאמרו שהם מאמינים בשטויות, ומצד שני יצהירו שמי שלא מאמין כמוהם יירש גיהנום נצחי.

ואפרופו עצבים, בברצלונה, שם גם עלה הקמפיין ("Probablemente Dios no existe. Deja de preocuparte y goza de la vida"), הכנסייה הקתולית כבר הראתה סימנים של זעם קדוש. מישהו שם טען ש"זוהי התקפה על הדתות כולן" (טוב, לא על הבודהיזם, נכון?), והארכיבישוף של העיר הוציא הצהרה ש"הדת אינה מקור לדאגות, והיא גם לא מכשול להנאה מהחיים". ועל כך יש לומר: אם אתה נוצרי והדת שלך אינה מקור של דאגות ולא מכשול להנאה, אתה כנראה לא עושה את זה כמו שצריך.

2. ואפרופו אפרופו עצבים דתיים וזעם קדוש, החמאס בעזה התחיל להוציא להורג בשיטתיות אנשי פתח החשודים בשיתוף פעולה עם ישראל, וכמו כן עבריינים "רגילים", הכל בשם האל, אני בטוח. על פי עמירה הס, בין 40 ל- 80 כבר נרצחו על ידי החמאסניקים. כפי שכתבתי, אין ספק שאלו אנשי מוסר ונאורות, שגם יודעים היטב איך לקדם את האינטרסים של העם שלהם.

3. הכתבה הזאת היא כמעט מלפני שנה, ובכל זאת, כי מסתבר שיש יוונים שרוצים להחיות את דתם העתיקה! אכן, פגאנים מודרניים, או יותר נכון פגאנים ניו-אייג'יסטים, מגיעים למקדשים העתיקים שעל האולימפוס ועורכים טקסים למען זאוס, אפולו אפרודיטה וכל החברייה העליזה ההיא. הכנסייה כבר מעוצבנת כמובן.

4. מאמר חביב, אבל ללא גילויים מרעישים, על הקשרים בין הנצרות לבודהיזם לפני 1000 שנה. 

5. חברי אביב טטרסקי העלה רשימה ובה פרטים על אירועים שנערכים בצד הקרבות, ומתוך כוונה לרמוז על אלטרנטיבה להם. אחד מהם הוא "ההליכה", כלומר הליכה שקטה שבה צועדים יחד, ללא דיבור או שלטים ובצורה מדיטטיבית, יהודים וערבים, ובכך מסמנים אפשרות של קיום אחר, לא מתוך קונפליקט. אביב ואנוכי היינו חלק מצוות שייסד את המסורת הזאת בישראל לפני שש שנים, עת יצאנו מיפו וצעדנו עד לירושלים עם מאות אנשים בפסח, אפריל 2002, בתוך גל הפיגועים הנורא שהתחולל אז ותחילת "חומת מגן" (אביב כתב על זה כאן). אני חושב שזה חשוב. 

6. לסיום, קראו את הרשימה החשובה מאוד הזאת של דרור בורשטיין. על מהות האנושיות. ועל האמת הברורה, שאם אנחנו פתוחים יותר לאושר, אנחנו גם פתוחים יותר לכאב, וסגירת עצמנו כלפי האחרון מביאה בהכרח לסגירתנו כלפי הראשון, ולמעשה לסיום החיים שלנו בעודנו חיים. דברים חשובים כל כך, ובעיקר בעת מלחמה.

ארבעת פרשי האנטי-תאיזם, פריחת הכתות ברוסיה, אובמה כמשיח ועוד

1. כידוע, הדת הממוסדת בכלל, והאמונה באלוהים בפרט, סופגות לאחרונה התקפות חריפות מכל מני צדדים, כאשר את צבאות הכופרים דוברי האנגלית מובילים ארבעה אנטי-תאיסטים משולהבים, שכל אחד מהם כתב ספר רב-מכר נגד הדת וכקבוצה הם נקראים "ארבעת הפרשים" (על שם ארבעת הפרשים של האפוקליפסה מפרק 6, ספר חזון יוחנן בברית החדשה). מדובר בריצ'רד דוקינס, דניאל דנט, כריסטופר היצ'ינס וסם האריס.

כתבי הקודש של האנטי-תאיסטים

בסוף 2007 ישבו הארבעה לשיחה בת שעתיים, שיחה שאת השעה הראשונה ממנה ניתן לראות בטלוויזיה שלהלן. יחד הם מדברים על מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור, ומיותר לציין שהם ממש לא נזהרים בכבוד קונם: הם מתלוננים על הגאוותנות של המאמינים; על כך שהם חושבים שכל האמת אצלם; ומצד שני על רגישות-היתר שלהם ונטייתם להיעלב מכל דבר שאומרים על דתם – דבר שרק מדגיש את חוסר הביטחון שלהם באמונתם; הם צוחקים על הלולאתיות של הטיעונים הדתיים (למשל: אם אתה מאמין ללא הוכחות זה טוב, וזו עצמה הוכחה שזה נכון); מדגישים את ההבדל בין דת למדע; טוענים שהרבה מאוד דתיים בעצמם לא מאמינים במה שהם אומרים שהם מאמינים ובוודאי לא נוהגים כאילו הם אכן מאמינים, ועוד כהנה וכהנה.

השעה השנייה (שניתן למצוא כאן) פחות מעניינת לטעמי, ובעיקר מלאה בתהייה (הקצת טיפשית) שלהם על כך שלאנשים רבים אין כל קושי לחיות עם סתירה בין העובדות שהם מכירים בהם לאמונה שלהם. אבל לקראת האמצע סם האריס מעלה את השאלה האם באמת אפשר או בכלל כדאי לוותר על כל מימד של קדושה בחיים, ובסופו של דבר הם כולם מסכימים שפליאה מהקיום היא דבר חיובי, ושאפילו לא היו רוצים "לראות את כל הכנסיות ריקות", משום המימד האסתטי והחברתי שבדת. היצ'ינס (כן, דווקא היצ'נס) מסכם ואומר ש"אם ניתן יהיה למצוא דרך להבדיל בין הנומינוזי לאמונה התפלה נעשה משהו חשוב מאוד ברמה התרבותית". וזה נכון.

עם כל הבוטות, ולפעמים השטחיות, שלהם, בסך הכל אני חושב שארבעתם עושים לא פחות מאשר עבודת קודש. גם אם לא נודה ש"שורש האמונה הוא שורש המרי" (והוא כן), הרי שממילא חשוב מאוד להעמיק את השיח הדתי, וחשוב מאוד להבהיר מהו בגדר אמונה (וייתכן שאמונה תפלה) ומהו אכן אותו מימד קדוש של הקיום, שלא תלוי בכל אמונה. בסך הכל הארבעה האלה מעלים סוגיות חשובות על סדר היום, וגורמים לאנשים לשקול שנית את הנחותיהם הבסיסיות, וזה תמיד טוב. ואם הם יצליחו לזעזע קצת את הממסד הנוצרי (או היהודי) האורתודוקסי – עוד יותר טוב.

2. מי שלוקח את העמדה ההפוכה בדיוק כלפי הדת הוא טוני בלייר (שכזכור התקתל לא מזמן), שאחרי שהתייאש מנסיונותיו לפתור את הסכסוך במזרח התיכון, עבר למפעל אוטופי לא פחות: הוא הקים לאחרונה עמותה בשם Tony Blair Faith Foundation, שבאמצעותה הוא מנסה לקדם… מה בעצם? אמונה? לא, הנה: "… מטרתה לקדם כבוד והבנה לגבי דתות העולם הגדולות, ולהראות כיצד אמונה היא כוח רב עוצמה המיטיב עם העולם המודרני".

טוני בלייר וחבר

טוב… מה שאולי לא מפתיע הוא שהפרוייקט הזה של בלייר, כמו בלייר עצמו, רווי סתירות. הרי כולנו יודעים שאמונה דתית היא גם, ובצורה מובהקת, כוח רב עוצמה המרע עם העולם המודרני. בלייר עצמו מודה שאמונה יכולה לעודד בוּרוּת, פחד ואיבה. הוא אומר שאמונה עדיפה על הומניזם חילוני, אבל מודה שאינו יכול להוכיח את זה, וכן מודה שניתן להיות מוסרי גם ללא דת. ובל נשכח שכאשר היה ראש ממשלה תמך בהפלות ובשימוש באמצעי מניעה, נושא שהכנסייה הקתולית מגנה בחירפון נפש.

אין ספק שבלייר הוא היום הנוצרי המאמין הכי קוּל, ובהשפעתו ברמה העולמית הוא מתחרה בגו'רג' בוש ובאפפייור. מכיוון שכנראה יש לו יותר תאי מוח ריאלים ורציונלים משניהם גם יחד, הוא דמות מעניינת וחשובה, ויהיה מעניין לעקוב ולראות איך לאן יכוון אותו האל הטוב.

3. כעזר לעמדתו של בלייר ניתן לקחת את רבבות הנזירים הבודהיסטים הבורמזים, שמסייעים לעמם להשתקם מהציקלון הקטסטרופלי שפגע במדינה הענייה הזאת. מאמר של הניו-יורק טיימס.

4. "התנועה הרוחנית, שצמחה מן השטח, היא אולי התנועה הגדולה ביותר שנכנסה לזירה הדתית / רוחנית מאז הרפורמציה", ועוד כמה קביעות מעניינות, כמו גם נתונים שמראים עד כמה הניו-אייג' לסוגיו ומיניו נפוץ ומשפיע אפשר למצוא במאמר מקיף של פיליפ וקסלר, פרופסור לסוציולוגיה וחוקר ידוע של תנועת ההתעוררות הרוחנית. המאמר הופיע לראשונה לפני כשנתיים ב"ארץ אחרת", וכעת הוא ברשת מטעם ynet, מלא כל טוב ומעניין.

סרגי טורופ, המכונה ויסריון על ידי חסידיו, שוטר תנועה לשעבר וביאתו השנייה של ישו בהווה. עוד עליו כאן

5. מה יש במנטליות הרוסית שמאז ומעולם היה רגיש כל כך לכל סוג של ספיריטואליזם ודתיות כיתתית? אני לא בטוח, אבל הניחוש שלי הוא שהקריעה שבין הכנסייה הקתולית ליוונית אורתודוקסית (רשמית במאה ה- 11) היוותה את הבסיס שממנו היתה יכולה המיסטיקה הסלאבית להמריא, כאשר באירופה הקתולים היו הרבה פחות סובלניים לגילויים של אלוהות מתפרצת. המהפכה הפרוטסטנטית קברה סופית את הרוחניות באירופה, ואילו מעבר להרים הקווקזים המשיכו אנשים לגלות עולמות נסתרים בנחת.

שנות הקומוניזם הדחיקו בכוח כל סימן לרוחניות או כיתתיות (או שמא ניתבו את היצרים הללו לפולחן המפלגה), וכעת הכל מתפרץ החוצה כמו בורשט שפג תוקפו. רוסיה מלאה באלפי(!) כתות ומשיחים, שעיקר עיסוקם הוא גביית כספים מחסידיהם. הנה מאמר מהנה ומעניין מאוד על הכתות האפוקליפטיות שפורחות עכשיו ברוסיה: "הישועים הרבים של כתות סוף-העולם הרוסיות".

6. במקרה עליתי על אתר הבית של נדב שנרב. ד"ר שנרב הוא מרצה וחוקר במחלקה לפיזיקה באונ' בר אילן, ולדעתי אחד ההוגים האורתודוקסים המעניינים כיום. הוא מפרסם מאמרים פה ושם, וגישתו הרציונלית ונטולת-האפולוגטיקה, בשילוב עם החוש הביקורתי החד שלו והידע הרב שהוא מחזיק, וכן עם העובדה שהוא לא רב או מנהיג קהילה, מאפשרת לו לכתוב בצורה מרתקת ומאתגרת. הנה דף המאמרים שלו, וגשו גם ל"קישורים", בשביל עוד כמה חיבורים מעניינים שלו.

7. מוסף הארץ בסוף השבוע שעבר ניסה להתחרות ב"חיים אחרים", והביא שתי כתבות ניו-אייג'יות למהדרין. האחת על טרי לוי, מכשפה מודרנית שסיפור הגילוי העצמי שלה מעניין מאוד, והשנייה על אמני מוזיקת הניו-אייג' דווה פרמל ומיטן, שביקרו בארץ, ועל סצנת ניגוני הניו-אייג' באופן כללי.

8. גם ברשימות היו כמה רשימות ראויות לציון: אסף פדרמן על הקשר, או חוסר הקשר, בין פסיכולוגיה ומדע לבודהיזם ואביב טטרסקי ברשימה מתוקה ועמוקה על הדרך מהאחד אל הריבוי ומי שרוצה קצת ארס, הנה דרור פויר במאמר ממש זועם ולא ממש מנומק נגד האמונה באלוהים.

9. לי עצמי היו שתי כתבות באתר מעריב שלא העלתי לכאן: האחת על התמיכה שמעניקה המדיטציה לאנשים שחולים במחלות קשות, בהתגברות על כאב ואף על המחלה עצמה. והשנייה, שעלתה היום, היא ראיון עם ד"ר רון מרגולין, שעומד בראש מסלול לימודים חדש באונ' תל-אביב המוקדש ל"דתות זמננו" – היינו ניו-אייג' ופונדמנטליזם.

10. כתבה על יוגה למתקדמים מהניו-יורק טיימס.

11. סוזן בלקמור על הסכנה שבממים ותמים וכל מני דברים שכמו גנים רק משתכפלים ללא כל מחשבה או התחשבות בתוצאות השתכפלותם. הרצאת וידאו מעניינת ששלח אלי אורי כהן. ומי שתוהה איך כל זה קשור לרוחְניות, שיקליק כאן.

אובמה. היכונו לביאתו

12. אני מאוד נלהב מבחירתו של ברק חוסיין אובמה למועמד הדמוקרטים לנשיאות ארה"ב. לבד מההתרגשות מהתקדים ההיסטורי (שהוא נהדר נהדר נהדר) וההערכה לאזרחים האמריקאים שבחרו בו, אני גם מתרשם לאללה מהבחור עצמו, עד כדי כך שמתעורר בי חשד שמשהו כאן לא לגמרי כשר. לא יודע, הוא כאילו טו גוד טו בי טרו.

כבר סיפרתי שיש כאלה שרואים באובמה את האנטיכריסט, אבל יש גם יש כאלה שרואים בו את ההפך הגמור. אופרה ווינפרי מזמן ציינה שבשאיפה להתפתחות כללית הוא "המנהיג המפותח" ("evolved leader") שיצעיד אותנו קדימה, ושהוא אכן "האחד"; דיפאק צ'ופרה כבר קבע שאובמה "יודע את עצמו לעומק, בכנות ובאותנטיות" ושאם הוא יזכה בבית הלבן זו תהיה "קפיצה קוונטית בתודעה האמריקאית". והנה כתב של הסאן-פרנסיסקו כרוניקל שמעלה השערה שמא אובמה הוא "יוצר-אור" מואר. הנה דבריו:

Many spiritually advanced people I know (not coweringly religious, mind you, but deeply spiritual) identify Obama as a Lightworker, that rare kind of attuned being who has the ability to lead us not merely to new foreign policies or health care plans or whatnot, but who can actually help usher in a new way of being on the planet, of relating and connecting and engaging with this bizarre earthly experiment.

והוא לא לבד. ראו הבלוג הבא שנקרא בתמימות "Is Barack Obama the Messiah?" ואוסף שלל עדויות (כגון ציטטות של אנשים שונים על אובמה, כמו אלו שלעיל) לכך שאכן כן. נו, אז מי אמר שדת ופוליטיקה לא הולכים ביחד?

13. ביום ב' הבא אני אדבר על הקשר בין האינטרנט לניו-אייג' בכנס השנתי של חוקרי העידן-החדש. הכינוס כולו הוא מ9:45 עד 17:00, באוניברסיטה העברית, הר-הצופים, בניין רבין, חדר 2001, וידברו שם גם אנשים טובים כמו פרופ' יעקב רז וכרמל ויסמן. פתוח לקהל, אבל תביאו משהו צמחוני לאכול.

הקתולים נגד הרפורמים, הבנים נגד הבנות, ועוד כמה שמונצעס

הנה סיפור נאה: הניו-יורק טיימס מדווח ששתי נשים אמריקאיות הוסמכו לכמרים קתוליים. אבל רגע, הכנסייה הקתולית, בדומה מאוד לאורתודוקסים אצלנו, מכירה רק בזכותם של גברים להיות "כלי קודש", כלומר מתווכים אנושיים בין ההדיוטות לאלוהים. מה אפשר לעשות, על פי המסורות העתיקות הללו מה שבין הרגליים קובע אם שורה עלינו מספיק שכינה (או, בנצרות, רוח הקודש) כדי לחלוק עם אחרים.

כריסטין מאייר לומטסברגר והבישוף[ית] ד"ר גיזלה פורסטר מסמיכות נשים (2004). מתוך אתר התנועה."]למה, אם כן, בכלל לטרוח? למה לא להיות כמרים באחת מתוך כמה וכמה כנסיות פרוטסטנטיות שכן מתירות נשים בסגל הכמורה שלהן? אה… כי יש משקל לדבר האמיתי, כלומר, לדבר שמתיימר להיות אמיתי, וכמו שאצלנו האורתודוקסיה טוענת לבעלות על האמת היהודית, אצלם האפיפיור עדיין מקרין איזושהי הילה של אותנטיות קדמונית. במילים אחרות, באופן אירוני דווקא בתקופה בה אפשר לעשות כל מה שרוצים ולהאמין בכל סיפור, יש רצון להתרפק על המסורות ששורשיהן מגיעים הרחק אל אותם זמנים בהם על אמונה "שגויה" או מעשה "כפירה" היו סוקלים אותנו.

עכשיו, זאת לא הפעם הראשונה שנשים מעוניינות להפוך ל- Catholic priests, ובעבר היו נשים שארגנו טקס כזה, הפכו עצמם לכמרים בניגוד לעמדת הכנסייה, שמיהרה ארגן להם אקסקומוניקציה (המקבילה הקתולית לנידוי וחרם שלנו) ולבעוט אותן החוצה. הנשים מצידן הקימו (ב- 2002) ארגון הנקרא "Roman Catholic Womenpriests" ועד היום הוסמכו דרכו, גם בעזרת כמה גברים מתוך הכנסייה, כמאה נשים. הנה סרטון ישן בו הן עונות על שאלות ומקיימות את טקס ההסמכה.

אבל מה שמיוחד הפעם הוא שהנשים הזדקקו למקום לערוך בו את הטקס, ומשלא מצאו כזה פנו אל הקהילה היהודית רפורמית במקום (סנט-לואיס). הרב המקומי, סוזן טלב, הסכימה, לא בלי התנגדות מתוך הקהילה היהודית במקום, שלא רצתה להסתכסך עם הקתולים. והסכסוך אכן הגיע: הכנסייה הודיעה שהעניין "כואב" לה. הרב טלב מצידה מצרה על הכאב שנגרם לכנסייה, אבל עומדת על דעתה ואף הצהירה ש"כפי שאמר ישעיהו, ביתנו הוא בית תפילה לכל בני האדם". יפה, אם כי נראה לי שיותר יתאים לכאן אם נאמר, בפרפרזה על נביא-בעל-מודעות-חברתית אחר, פמיניסטי כל העולם התאחדו.

ועוד שתי שאלות נותרו, אחת תיאולוגית ואחת טרמינולוגית. הראשונה היא זו: על אף שהכמרים החדשות אינן כמובן שייכות לכנסייה הקתולית, לא ברור אם הטקסים שהן תערוכנה יהיו חסרי תוקף, שכן קיים ויכוח גם בין הקתולים (כך הבנתי מכאן) אם אכן כאשר הן תיתנה את לחם הקודש הוא יהפוך, או לא יהפוך, לבשרו של ישו בגרונות המאמינים (מה שנקרא, יעבור טרנסבסטנציאציה). השניה היא מה הטעם לכנות את עצמך כומר קתולי אם הכנסייה הקתולית לא מכירה בך. באותה מידה אני יכול להכריז שאני מלך מרוקו, אבל אני בספק אם יפרסו לפני שטיח אדום אם אבוא לכנסת.

על פי הכיתוב באתר של האגודה לכמרים נשים קתולים/יות, הפסיפס הזה, המכונה "הבישוף[ית] תיאודורה", מוצג בכנסיית פרקסדיס והוא כנראה מהמאה התשיעית. הוא מציג בכחול את הבתולה מריה, משמאלה הקדושה פודנטיאנה, ומימינה הקדושה פרקסדיס, ששתיהן שימשו כמנהיגות בכנסיות הנוצריות הקדומות. הכוונה היא כמובן לומר, אנחנו רק מחדשות מסורת שהיתה ונגדעה.

2) לפני שבועיים הקדיש האקונומיסט גליון לדת וטען שמסתבר שעדיין יש לה תפקיד מכריע במאה העשרים ואחת.

3) זה קצת ישן, אבל מי שלא קרא את מאמר הביקורת של טרי איגלטון (פרופ' נודע לספרות אנגלית ומרקסיסט) על ספרו האנטי-דתי של ריצ'רד דוקינס, אז שיקרא. איגלטון קצת לא הוגן בכך שהוא מאשים את דוקינס שהוא מתייחס בביקורת שלו רק לדת העממית ולא לפיתוחים התיאולוגיים המעודנים של תיאולוגים בכל הדורות. זה לא הוגן מפני שרוב הדת בעולם היא עממית ופרימיטיבית ודוקינס צודק בבקרו אותה. אבל חוץ מזה הביקורת של איגלטון היא חווית קריאה כפי שיכול לתת רק פרופ' מבריק לספרות אנגלית.

4) לאתר החדש של האשרם של רמאנה מהארישי יש עמוד ובו מוצעים לא מעט ספרים על הגורו הנודע להורדה חינם.

5) הנה תרשים אנימציה המתאר את "ההיסטוריה של הדת":

התרשים הנע הזה חביב ומביא תמונה כללית, אבל הוא כמובן מאוד סכמטי, וברור שישנן הרבה יותר דתות מהחמש שהוא מציג, כפי שאפשר לראות ברשימת הדתות העצומה שערכו בויקיפדיה

6) מישהו אסף פרטים על שמונת הכתות שהוא מחשיב המטורפות ביותר.

7) ביוני הביא מגזין וניטי-פייר תמונות אמן של מורי יוגה מפורסמים: מב.ק.ס איינגר ועד סטינג.

8) המיתוסים הגדולים על איך שהכל התחיל, מבבל ועד סין, מהאמריקות ועד אלינו, והכל באנימציית פלאש. מיתוסים הם כמובן מקורות אדירים של חוכמה, והופכים להיכלות ריקים של טמטום אם לוקחים אותם מילולית, או אם ממציאים מהם חדשים:


מבוא קצר למימטיקה

הגן האנוכי

"מם" (Meme) היא מילה שחייבת את קיומה לביולוג האבולוציוני הנודע ריצ'רד דוקינס. דוקינס היה זה שנתן לתיאוריה על "הגן האנוכי" פרסום עולמי כאשר כתב עליה בספרו הידוע בשם זה. תיאורית הגן האנוכי ניסתה לתת הסבר לתופעה שאבולוציוניסטים מוקדמים פשוט לא הצליחו להבין: אלטרואיזם. לא קשה לראות בטבע בעלי חיים רבים שמשתפים פעולה או אפילו שעוזרים אחד לשני מבלי לקבל תמורה: החל מנמלים או דבורים שדואגות לרימות שכלל אינן שלהן, דרך להקת זאבים שמתחלקת במזון שמצא אחד מהם ועד לקופים שמבלים שעות בפליית כינים מקרקפת אחיהם. לו הגנים היו דואגים אך ורק לשרידותו של האינדבידואל (כפי שחשבו דרוויניסטים רבים) היו במהרה נולדים בעלי חיים שמפסיקים לבזבז זמן ואנרגיה על אחרים – או בכלל לא היו מתפתחים כאלה שכן.

עד שנות השישים החזיקו מדענים אבולוציונים רבים בתיאוריית "טובת הכלל", שהסבירה את ההתנהגות המוזרה הזו של הפרטים על ידי פנייה לרווח שצובר הציבור כולו: האבולוציה, כך הם גרסו, אפשרה לאלטרואיזם להתפתח כי כל הכוורת, הלהקה או השבט הרוויחו מזה, וכך הגנים האחראיים לכך המשיכו להשתכפל. הברירה הטבעית, אם כן, מכוונת "למען הישרדות הזַן" או "לטובת המין האנושי כולו". אבל התיאוריה הזאת לא ממש עובדת. אין שום סיבה מדוע דבורה, או זאבה, שהגנים שלה מכוונים אותה להתנהגות אנוכית לא תצליח לשרוד על חשבון אחיה ואחיותיה. אבל אנחנו לא רואים שום דבורה, או זאבה, אגואיסטית. אף לא אחת.

כאמור, התיאוריה שהצליחה להסביר תופעות כמו אלטרואיזם היא דווקא תיאוריית "הגן האנוכי": הגנים לא מתענינים בטובת הזַן כולו, הם גם לא מתעניינים בטובת הקבוצה, והם אפילו לא מתעניינים בטובת הפרט. הגנים מתעניינים אך ורק בטובת עצמם. גן רוצה רק דבר אחד: להשתכפל, וגן מוצלח הוא גן שמצליח להשתכפל. הברירה הטבעית אומנם מתרחשת ברמת האינדבידואל (בעל החיים צריך להמשיך לחיות כדי להעביר את הגנים שלו הלאה), אבל האינפורמציה שבגנים היא היחידה המהותית של האבולוציה. לכן עזרה לזולת חיובית מבחינתם: היא מקדמת את הסיכויים של הפרטים לחיות יותר, וכך להתרבות יותר. מכיוון שאנחנו עוזרים למי שדומה לנו (שמתם לב לזה?), אנחנו מקדמים את הסיכויים של האינפורמציה בגנים שלהם (שהיא גם זו שבשלנו, הרי אנחנו דומים!) להשתכפל. וזה כל הסיפור.

כך אפשר גם להבין תופעה בסיסית כמו דאגה של הורים לצאצאיהם: ההורים מוציאים כמויות אדירות של אנרגיה בדאגה לילדיהם, פעמים רבות תוך סיכון עצמי אמיתי. האם בעל חיים שדואג לעצמו יעשה כך? ודאי שלא. רק בעל חיים שמתוכנת על ידי הגנים שלו לדאוג להם ורק להם (והרי הם כעת נמצאים גם בצאצא שלו, והצאצא הוא שיעביר אותם גם הלאה) יקריב את חייו למען צאצאיו. בעלי חיים מתנהגים באופן כזה שהגנים שהם נושאים יזכו להשתכפל ולעבור הלאה. בעלי חיים אינם אלא נשאי גנים שמכוונים לשמור עליהם ולהפיץ אותם. הגנים הם אלה שמכוונים אותנו איך להתנהג, והם עושים זאת אך ורק לטובתם. במילים אחרות: הגנים שלנו לא עובדים בשבילנו. אנחנו עובדים בשבילם.

זו, כמובן, תמונה מאוד לא מחמיאה לנו בני האדם. היא גוזלת מאיתנו את כל מה שהכי חשוב לנו: את האפשרות לאהוב אהבת אמת, לבחור בחירה חופשית, למצוא תכלית ומשמעות נשגבת לחיינו. היא למעשה משמיתה את הקרקע מתחת לכל מה שנחשב לאנושי בנו. אבל סוזן בלקמור (ראו להלן) אומרת שבכיינות שכזו מזכירה לה את החשש של אנשי הכנסייה בסוף ימי הביניים, שאם יתברר שכדור הארץ אינו במרכז מערכת השמש יתברר גם שהאדם אינו נזר הבריאה. אנחנו רגילים לראות את עצמנו במרכז, ומיוחדים. מתברר שאנחנו לא, ולא.

המם, האנוכי לא פחות

ובכל זאת, בני אדם שונים משאר בעלי החיים: ישנם אנשים שלא מעוניינים בילדים, ועושים הכל כדי לא לאפשר לעצמם להתרבות. ישנם אנשים שאפילו לא מעוניינים בחייהם עצמם, ועושים הכל כדי לסיימם. איך ייתכן שגנים יאפשרו לנשא שלהם פעולות שמחסלות כל סיכוי שהוא יעביר אותם הלאה? כאן נכנסת תורת המימטיקה של בלקמור. אותו ריצ'רד דוקינס שפרסם את "הגן האנוכי" תהה בסוף ספרו שמא יש חוץ מהגנים עוד יחידות מידע שמעתיקות את עצמן בצורה אנוכית. הוא הציע שיש כאלה: מימים, שיכולים להיות, כך כתב, "מנגינות, רעיונות, סיסמאות, אופנות ביגוד, דרכים ליצירת כדים או לבניית קשתות." מם מוגדר כחלק מהתרבות האנושית שמועבר לא על ידי הגנים אלא על ידי חיקוי, כלומר כל פריט מידע שעובר מאדם לאדם (לא בצורה ביולוגית). מכאן נובע שכמעט כל דבר בתרבות האנושית הוא מם: כל מילה שאנחנו יודעים, כל ביטוי, כל שיר או סיפור, כל מנהג או מסורת, כל השקפת עולם או אמונה. איסוף בולים הוא מם. עקרון השטחים תמורת שלום הוא מם. היהדות היא מם. רעיון המם הוא מם.

המימים הם יחודיים לאדם, משום שלאדם יש כושר חקיינות אדיר. בעלי חיים אחרים (שימפנזים, דולפינים, תוכיים) מסוגלים לחקות מספר פעולות בצורה מוגבלת ביותר – רק לאדם יש יכולת לבסס כמעט את כל חייו על חקיינות. כושר החיקוי המפותח של האדם הוא תוצאה של הברירה הטבעית האבולוציונית כמובן: חיקוי הוא בעצם גניבת הניסיון הרב של האחר, שנרכש על ידו במסכת מייגעת של ניסוי וטעייה. ברור על כן שמי שיכול לחקות אחרים מעלה את סיכוייו לשרוד וכך גם מעלה את הסיכוי שאותם גנים שאפשרו לו יכולת חיקוי יעברו הלאה.

אבל מה שסוזן בלקמור טוענת הוא שברגע שהאדם פיתח יכולת חיקוי נוצרה עבורו מציאות אבולוציונית חדשה: מאותו הרגע הוא היה מונהג לא על ידי יחידת העתקה אחת, אלא על ידי שתיים. מאותו הרגע לא רק הגנים שבנו את גופו ניסו לשכפל את עצמם דרכו, אלא גם המימים שבהכרתו. כמו הגנים, גם המימים הם אנוכיים ומעוניינים רק בדבר אחד: להשתכפל. כמובן שכמו הגנים גם להם אין רצונות ממש, אלא שהם פשוט ממשים יכולת שקיימת: במקרה של הגנים זו היכולת לשכפל מולקולות שקיימת אצל כל בעל חיים; במקרה של המימים זו היכולת לשכפל הוראות התנהגות שקיימת במוח האדם. וכמו שגנים מסויימים – אלו שעוזרים לאורגניזם – ישתכפלו יותר לאורך זמן, גם מימים מסויימים ישתכפלו יותר מאחרים. אבל כאן אלו כבר לא יהיו המימים שהכי טובים לאורגניזם.

כזכור, גם הגנים לא דואגים לאורגניזם, אלא רק לעצמם. אבל משום שאורגניזם שמתפקד טוב יכול לשכפל אותם טוב יותר, שורדים הגנים שבונים אורגניזמים טובים יותר. גם מימים זקוקים באופן ראשוני לאורגניזמים כדי להשתכפל, אבל הם לא זקוקים למגע מיני ולזמן של הריון כדי לראות תוצאות. האבולוציה במקרה שלהם מהירה הרבה יותר: ברגע שמצאת רעיון טוב ואתה משתמש בו המם עבר בהצלחה. בגלל שזמן קצר כל כך מאפשר העתקת מימים, האבולוציה של המם בעצם לא צריכה לשמור על חייו של האדם לאורך זמן. מנקודת המבט (המטאפורית כמובן) של המם, מספיק שתגרום לעוד כמה אנשים להעתיק אותו אליהם. אם תמות מיד אחר כך זה בסדר גמור. לכן מם של אכילה בדוכן שווארמה מרכזי יכול לתפוס גם אם סועדים רבים נעשים אחרי שובם הביתה חולים: למם לא איכפת מה קורה איתך אחרי שראו אותך אוכל ובכך העברת אותו הלאה.  דוגמא קיצונית לכך היא מם של גבורה בקרב: החייל הגיבור אולי ימות, אבל המם ישאר: עוד ועוד חיילים יקחו דוגמא וינהגו כמוהו. המם ישוכפל.

וכפי שהצלחתו של מם לא תלויה בשרידותו של האדם המעביר אותו, כך היא גם לא תלויה בגנים: ברגע שהמרוץ האבולוציוני הזה, של המימים, מתחיל, הוא בשום אופן לא חייב להיות כפוף לקודם, זה של הגנים. למעשה החופש של המימים לדאוג לעצמם ורק לעצמם הוא זה שמאפשר להסביר התנהגויות אנושיות שאבולוציה תלוית גנים מתקשה מאוד להסביר, כמו נזירות, או התאבדות, או גידול חתולים. לבני אדם יש כישורים רבים שנראים לא שייכים לעבר האבולוציוני שלהם כציידים-לקטים, כמו העיסוק באומנות, הצלילה למעמקים מתמטיים ומטאפיזיים, היכולת להטיס מטוס או הנכונות להקדיש את חיינו להנעלה. זו בדיוק הנקודה שבלקמור מדגישה: בני אדם שונים מכל חיה אחרת בכך שהם כפופים לשתי מערכות של יסודות משתכפלים, גנים ומימים: "בני אדם שונים מכל בעלי החיים. היכולת שלהם לחקות יוצרת יחידות נוספות, מלבד הגנים, שמשעתקות את עצמן למען האינטרסים שלהן בלבד, ושיכולות לייצר התנהגות שמאפשרת התאמה לסביבה מבחינה מימטית, אבל חוסר התאמה מבחינה ביולוגית."

בלקמור מסבירה שאלו המימים שאחראיים, הפעם תוך השפעתם על הגנים, להתפתחותה של השפה, כמו גם להתפתחותו של המוח האנושי הגדול בצורה לא פורפורציונלית לגופו. מרגע שהיכולת לחקות אחרים נולדה היא רק הלכה והשתכללה: בני אדם שיכלו לחקות אחרים טוב יותר שרדו טוב יותר, והעבירו את יכולת החיקוי הזאת בגנים שלהם הלאה. כמובן ששפה עוזרת מאוד ליכולת להבין מה יש לעשות ולחקות. גם את העובדה שיש לאדם מוח גדול מאוד יחסית לגופו קושרת בלקמור למימים, וגם את הנטייה המוזרה שלנו לא להפסיק לחשוב לרגע – לכל אלו אין הסברים גנטים מספקים. על פי בלקמור הם כולם תוצאה של אבולוציה שמטרתה אחת: לאפשר למימים להתפשט כמה שיותר.

משום כושר החיקוי העצום שלנו הפכנו למעשה למארחים ולסוכני השכפול של המימים. אבל לא כל המימים שווים: "אם בעולם יש מספר מוגבל של מוחות," שואלת בלקמור, "ומספר כמעט בלתי מוגבל של מימים, איזה מימים יזכו לבית חם ולאפשרות להמשיך ולהשתכפל?" אלו הנכונים והאמיתיים (לא טוב לשחק באש), אבל כמובן גם הפשוטים, הקליטים, אלו שגורמים לנו לחזור עליהם שוב ושוב (במחשבה, בדיבור, במעשה – חישבו על סיסמאות פרסומת, טיעונים דמגוגים, משחק כדורסל). ישוכפלו גם כאלו שכלולה בהם הוראה מפורשת לשכפלם, או איום עלינו, שאם לא נשכפל אותם יקרה דבר נורא (מכתבי שרשרת, שמירת שבת).

מימים גם נוהגים להופיע כחלק מקבוצה. בלקמור מסבירה שמימים כגון חטא קדמון, לידת בתולין, הליכה על מים ואיסור על אוננות לא היו כנראה זוכים לפופולריות כשלעצמם, אבל כשהם כלולים בקומפלקס מימטי מתואם ("מימפלקס"), כלומר כשהם קשורים למימים אחרים כגון האמונה באלוהים טוב ומיטיב וההבטחה לחיי נצח בגן עדן, יש להם סיכוי טוב הרבה יותר לשרוד ולהשתכפל. לכן הרבה מאוד מימים נעים בקבוצות, תלויים הדדית בחברים רבים. קבוצת המימים החשובה לנו ביותר, המימפלקס המרכזי, הוא ה"אני" שלנו.

וכמובן ה"אני", שמאוד אנוכי

בלקמור טוענת שה"אני" שלנו, אותה הרגשת עצמיות שאין ברורה ממנה, הוא אשלייה – כלומר הוא קיים, אבל לא כפי שאנחנו חושבים. האני הוא המימפלקס המרכזי שלנו, שהתפתח מכיוון שהוא נותן תוקף למימים רבים וכך עוזר בהפצתם (למימ "מאזניים הולך טוב עם עקרב" יש סיכוי קטן יותר להתקבל ולהשתכפל מאשר למימ "אני חושב שמאזניים הולך טוב עם עקרב"). ה"אני", אם כן, אותה הרגשה ברורה מאליה שאנחנו ישויות גרעיניות ואוטונומיות המתמשכות ללא שינוי מהעבר אל העתיד, אינו יותר מאשר תכשיר מתוחכם להפצת מימים. הבעיה היא, מבהירה בלקמור, שכרגיל המימים מקדמים את מה שטוב להם, ולאו דווקא מה שטוב לאורגניזם. וה"אני" רע לאורגניזם: "לדעתי אשליית המשתמש [בגוף ובשכל, כלומר האני] מערפלת ומעוותת את ההכרה. ההכרה האנושית הרגילה מצומצמת על ידי המימפלקס של העצמי, אבל היא אינה חייבת להיות. ישנם דרכים אחרות להיות בהכרה."

[לכתבה וראיון שלי עם סוזן בלקמור]