רמאנה

קצת מהודו

 שמרנות בהודו

1)

אחד המסמכים בעלי ההשפעה הגדולה ביותר על הדרך שבה בני האדם תופסים את עצמם במאות השנים האחרונות היה הכרזת העצמאות האמריקאית מ-1776 […] הצהרה כוללת זו אודות זכויות פרט אנושיות שינתה את תפיסתם של בני האדם אודות זהותם כאזרחים […] אנו רואים כיום שלילה של כל עקרון הגבוה יותר מהאינדיבידואליות. התרחשה גם תנועה דרמטית מהטנסצנדנטי אל האימננטי.

[…] בניגוד לכך ישנה הדהרמה ההינדואיסטית, אשר אודותיה מדברים המקורות הכתובים. הם מדברים רק על חובות. אין כלל מושג של זכות שניתנת על ידי האל לאינדיבידואל באופן אוטומטי. […] המצב כיום ממקם אותנו בין שתי מערכות ערכיות, האחת שואלת מה אני יכול להשיג מתוך כל מצב בחיים על כדור הארץ, והשנייה, מהו המקום לא רק במבנה הארצי אלא גם בשמימי, ואיך אני יכול להכנס להרמוניה איתם? (The Mountain Path, Vol. 48, No. 1, Jan-Mar 2011, pp. 3-4)

הציטוט הזה, מתוך מאמר המערכת של כתב העת שמוציא האשרם של רמאנה מהארשי, מזכיר לנו לא רק עד כמה שמרנים בכל העולם דומים (וכן, לצערנו, עד כמה רבים כל כך מהם עילגים), אלא גם את החזית המשותפת עליה נערכות המסורות הדתיות כולן כיום, דהיינו, לא זו מול זו, אלא כולן אל מול החילוניות. לכן אולי לא צריך לתהות על הדמיון הגדול: מכיוון שהחילוניות היא אותה חילוניות (הומניסטית, אמריקאית, קפיטליסטית), ממילא ההתקפה עליו היא אותה התקפה.

אבל יש הבדל בין השמרנים כאן לאלו, למשל, בארצנו, וההבדל הוא חשוב: אין בטסט לעיל הכוונה, במקום ובניגוד לשיח הזכויות, להכפיף עצמנו לסט סגור של חובות אלוהיים (כפי שניתן למצוא בדרשותיהם של אנשי דת מונותאיסטים).המטרה כאן איננה, במקום ובניגוד להענות הדוניסטית ליצרים ותשוקות, "התגברות כארי" על עצמנו ו"עקדת" הגוף תחת עול המצוות האלוהי (או התנזרות מהתשוקות ושאיפה ל"טוהר" וכו'). לא ולא, כאן המטרה היא לחזור להרמוניה ספונטנית שאבדה, לגלות מחדש את זרימת החיים – שהיא אנחנו עצמנו – שנשכחה מאיתנו. ההענות לחוק הקוסמי לא תבוא מתוך ציות לערכים הטרונומיים, אלא הגעה למצב שבו נחיה מתוך זרימה חסרת מאמץ שבה ישולבו החובות והזכויות, הקשיים וההנאות באופן "טבעי", אוטונומי, "מבפנים".

הנה ציטוט נוסף, מתוך מאמר המערכת של גיליון פרסומי מיוחד של India Today לזכרו של סאתיה סאי באבא שיצא עכשיו:

[הוא לימד מתוך] הרעיון שחינוך הוא תהליך שבו מוציאים החוצה מה שכבר קיים בכוח בפרט. והאוצר הלטנטי הזה הוא אהבה, אמת, התנהגות נכונה, שלום, הבנה, וחמלה. (Divine Grace, Jan 2012, p. 2)

הפרי הרוחני שהבטיח סאי באבא היה, על פי מוקיריו, יקיצה טבעית, לא עמידה על המשמר.

2) המפלגה השלטת, מפלגת הקונגרס, שהקימה את הודו, בצרות, כך לפחות על פי הסקרים האחרונים. ענייני שחיתות כמובן, כמו תמיד בהודו. עולים לגדולה במקומם ה-BJP, המפלגה הדתית-לאומית, שמתיימרת לקדם מצע "הינדואיסטי נאמן", אולם למעשה מצמצמת את משפחת הדתות ההינדואיסטיות העשירה לכדי נקודה זעירה וקפוצה של שמרנות מוסרנית. חברי המפלגה רוצים "לחזור למסורת", אבל איך בכלל אפשר לחזור למסורת כאשר ההינדואיזם הוא אוסף עצום של מסורות שונות ומשונות? אפשר אם מחרבים את ההינדואיזם כמובן. עבור אנשי ה-BJP ההינדואיזם כולו הופך לאל ראמה ולקדוש ויוקאננדה (כתבתי על זה קצת כאן). ססגוניות ורב-קוליות אדירה נמחקת ומושתקת בשם השמרנות הדתית.

סרוופלי ראדקרישנן, שהיה פילוסוף ומלומד וגם נשיא הודו בשנות השישים הגדיר את ההינדואיזם כאמונה "שהאמת היא רבת פנים ודעות שונות תופסות מימדים שונים של האמת, אותה אי אפשר לבטא". ב"ג טילאק, לאומן הודי מתחילת המאה העשרים, אמר שהיסוד המהותי של ההינדואיזם הוא "ההכרה שהדרכים לישועה הן שונות, ומספר האלים שיש לעבוד הוא גדול". כפי הנראה הולך ופוחת הדור, ואנשי הדת השמרנים של ימינו כבר מסוגלים הרבה פחות להכיל גיוון. וגם זה מזכיר לנו שמרנים אחרים, ממסורות אחרות, שמעוניינים לקדם רק קול אחד, ועל כן מוחקים ומשתיקים כל קול אחר. לפעמים זה אפילו מהכוונות הכי טובות, אבל בכל פעם שזה מצליח זו תמיד טרגדיה, חורבן תרבותי.

3) שני שרים מטעם ממשלת ה-BJP במדינת קרנטקה (אחת מהמדינות שמרכיבות את הודו) נתפסו בשבוע שעבר צופים בפורנוגרפיה על הסלולרי שלהם במהלך ישבת ממשלה. מאמר המערכת של ה- Times of India של יום חמישי גינה את "הצביעות המוסרית" של המפלגה, מה עד שאחד מהשרים הללו, השר לפיתוח האשה והילד, אמר בעבר שהאשמה באונס היא גם על האישה, כלומר על הצורה בה היא מתלבשת.

בירת קרנטקה היא בנגלור, עיר ההיי-טק של הודו, והתעשרותה המהירה של העיר על תושביה בהחלט מהווה אתגר עבור הרוצים לשמור על המסורת. הזעקות של פיליטיקאים נגד "תרבות הברים" שהתפתחה בבנגלור מוכרות מזה שנים, ומובן שהעיתונים באנגלית, היחידים שאני קורא כאן, הם בצד היותר ליברלי של הפולמוס הזה (אם כי גם בהם יש מנעד נאה). הטיימס אוף אינדיה, בכל אופן, מבקש מחברי ה-BJP להפסיק לשחק אותה טליבן לעניים.

האמת היא שאם לא היו מתרכזים בקשקושי "צניעות" ופונים באמת לשמור על התרבות ההודית, ידיהם היו מלאות עבודה, ועבודה ראויה. הודו היא עוד אחת מהארצות/תרבויות האלה, כמו יפן, שהקפיטליזם הגיע אליהן ולא צמח מתוכן, ולכן, כמו הרכבה של ענף זר על גזע ותיק, הוא צומח בצורה מעוותת משהו, ולעיתים פשוט גרוטסקית. ביפן השתל נקלט על ידי האחזות במנגנוני המשמעת האובססיבית-קומפולסיבית וההשגיות הכמו-דתית. בהודו הנפוטיזם, השחיתות הכרונית והתאווה העצומה, האלימה ממש, להנאה וכוח מהווים את צלחת הפטרי שהוא משגשג עליה.

רחוב ראשי בבנגלור, על מותגיו

לכן הגלוגבליזציה מתרסקת לתוך הודו ומעלה זיהום אויר, אבטלה גואה, פערים עצומים בהכנסה, הרס רחב היקף של בתי המלאכה ואף של המקצועות המסורתיים ותאוות עושר ללא גבול. בכל אלא היה ראוי להאבק, אבל שרי ה-BJP עסוקים במוסרנות. ומפלגת הקונגרס לא טובה הרבה יותר. אולי רק קצת פחות צבועה.

אנשי מקצוע, כמו הצ'אי-וואלה הזה בטירו', הולכים ונעלמים.

טירוונאמלאי, חזרנו אלייך שישית

1) אני בטירו'. הייתי כאן פעמים רבות בעבר, וכתבתי על כך כמובן, לא מעט (ראו למשל כאן מ-2005, כאן מ-2007, כאן מ-2009, ועוד אחד מ-2009). העיירה שהפכה זה מכבר למכה ניו-אייג'ית רק הולכת ומתעצמת מהבחינה הזאת – בחודשים האלה, "העונה" מבחינת מזג אויר ולכן גם מבחינת התיירים, פשוט אין חדר פנוי בשכונה שבה הכל קורה. אין, ממש אין. אחרי כמה שעות של חיפוש, זוגתי ואנוכי שכרנו צינוק ליד המקדש המרכזי, down town. מסתבר שעוד יותר משנים עברו, המקום מפוצץ, וזה כנראה משום שסאי באבא מת, וחסידיו, בחיפושים אחרי מקורות אנרגיה חילופיים, הגיעו הנה.

בקצרה, מדובר בעיירה למרגלות ההר הקדוש ארונצ'לה, שאליו הגיע הגורו והקדוש הגדול רמאנה מהארשי בתחילת המאה העשרים. רמאנה כנראה היה באמת משהו מיוחד (קארל יונג מכנה אותו "משהו פנומנלי", תומס מרטון כתב שהוא "אב-מִדְבר בן זמננו"). גם אנוכי הק' מתרשם שהיה בו שילוב נדיר למדי של עומק רוחני, טוב לב וחכמה. הוא מת ב-1950, אולם סביב מקום מושבו נבנה האשרם שלו, שעד היום שופע קדושה.

ליסה, בעת סאטסנג

כאמור, מאז חלפו שנים רבות והעיירה הפכה לאבן שואבת עבור מחפשים רוחניים, כמו גם עבור מורים רוחניים, שמגיעים לכאן כדי להציע את מרכולתם. בעבר ראיינתי את מוג'י, שגם השנה היה כאן וכיום הוא ללא ספק המורה הפופולרי ביותר באזור. השנה הלכתי לבדוק את ליסה קיירנס, שהתאכזבתי ממנה קשות, ושוב ביקרתי את ורנר, שאין לו אתר אבל הוא אחלה בנאדם ומורה. רוב המורים כאן מלמדים נאו-אדוויטה, אבל היה כאן גם מורה אדוויטה קלאסית אחד, ג'יימס שוורץ (מן הסתם היהודי הוא הפלספן).

העובדה שמתעניינים כאן גם בלימוד מורכב, ולא רק במסר השטחי ש"הכל אחד", מרמזת שיש כאן גם מחפשים רוחניים רציניים, וזאת, נכון, גם לצד אלה שמבקשים שיאמרו להם שבעצם אין מה לעשות והם בעצם "כבר מוארים" או לצד אלא שאינם יותר מאשר נרקומנים של חוויות רוחניות. מעניין גם לבחון את אוכלוסיית המערביים כאן: ממוצע הגילאים הוא סביב ה-35. יש כאן גם לא מעט בני שישים ומעלה. אין כאן כמעט בני עשרים וקצת. כלומר, מדובר באנשים שעברו לא מעט, ושהגיעו לכאן אחרי חיפוש, לא בתחילתו.

יש גם אנשים שקנו כאן בית, או ששוכרים דירה לטווך ארוך. (אותנו הצילה מהחדר הנוראי ששכרנו ישראלית טובת לב, רחל, שהכניסה אותנו אל ביתה עד שמצאנו מלון הגון.) למעשה, כמו שציינה לפני זוגתי, יש כאן מעין קהילה. אנשים שבאים לכאן שנה אחרי שנה, ממוקדי מטרה, מכירים, גם אם בשטחיות, זה את זה, ומחפשים יחד תשובה. והחיפוש, גם הוא פעמים רבות רציני ומעמיק, והתשובות מורכבות ורציניות. ממש לא תמיד כמובן. יש כאן הרבה מאוד קשקשת. אבל איפה אין?

2) ואפרופו מורים רוחניים במקום, יש לי חדשות עצובות למי שמכיר: ראדהה התאבדה. מדובר במורה רוחנית הודית, "מוארת" כמובן, משכילה, רהוטה, חייכנית ומקסימה (ציטטתי אותה כאן). שמעתי אותה פעם-פעמיים לפני שנים, ואני חייב לומר שהתרשמתי לטובה. מסתבר שהיא היתה נגועה בנרקסיזם עמוק, שיחקה במניפולטיביות בחסידיה ורדתה בסביבתה. במרץ האחרון הציתה את עצמה (ייתכן שניסתה לשחק אותה דרמה קווין וקיוותה שיצילו אותה), ומתה מפצעיה. לא זכור לי מקרה נוסף של גורו שהתאבד. לפחות את ההישג הזה היא הרוויחה ביושר.

3) יש כאן חנות אחת עם קארמה מעולה במיוחד. זו החנות ממול לאשרם של רמאנה מהארשי. בחמש עשרה השנים האחרונו עברה החנות הזאת אבולוציה שבמבט לאחור היא לא פחות מרבולוציה: ממכולת שכונתית היא נהייתה מיני-מרקט בעל יומרות של מעדניה. אפשר למצוא שם את מיטב התוצרת ההודית, כמו גם מוצרים מיובאים שונים, ובעיקר סדרות של מזונות ותכשירים מחברות שמוכרות לא רק מוצרים, אלא ערכים (או לפחות את תדמיתם). אם נחזור לקהילת המחפשים הרוחניים במקום, הרי שהמוצרים בחנות אומרים הרבה על אופיים: הירקות אורגניים, התמרוקים איוּרוודיים, אפשר למצוא שם מכל טוב הארץ והעולם, אבל לא תוכלו לקנות שם סוכר. את הקניות גם לא תוכלו לקחת בשקית ניילן, אלא רק בתיק בד (שיש לשלם עבורו).

4) איך לתאר את התודעה כאן? לא אלאה אתכם, קוראי היקרים, ברפליקות המוכרות אודות ה"אינפאביליות" של החוויה המיסטית ועל היותה של ההשגה הרוחנית "מעל לשכל", ועל כן ממילא נשגבת מהשפה אותה הוא מסוגל לתפוס. כל זה הוא כמובן אמת, אבל לא כל האמת. נכון שחוויות רבות מתרחשות במישור לא מילולי, ונכון שהחוויה המיסטית במיוחד. אבל נכון גם שהמישור המילולי וזה החוויתי מקיימים ביניהם יחסים קרובים מאוד, ומשפיעים זה על זה במחזורים סדרתיים של היזון חוזר.

ורנר, בעת סאטסנג

בכל אופן, נראה לי שאומר זאת כך: טירוונאמלאי מרחיבה דעתו של אדם. כמו החשיפה, בעת ההגעה לפסגתו של הר, לנוף שלפניך מתחת, התודעה נפתחת, מוקסמת, ולרגעים אתה נעלם לטובת החלל האדיר שקיים. במהלך היום זה מתבטא בתחושה של חיבור אורגני בינך ובין הסביבה על התרחשויותיה, כאשר במקום להיות לחלוטין מצומצם בתוך גופך אתה מתרחב כדי להחיל את ההתרחשות המתגלגלת סביב, והגוף הופך לאיבר אחד (אמנם מרכזי) בין רבים, שנע בתוך הנוזל הצמיגי של הקיום, שהוא בעצם התודעה. אם כי בשביל לשים לב לזה צריך לשים לב לזה.

עד כאן החלק התודעתי-שייוויסטי של שינוי. מבחינה אנרגטית-שאקטיסטית החזה נדלק מבפנים, נשרף בגחלת כתומה וחמימה של התרגשות מתוקה. הבערה הפנימית הזאת היא יציבה למדי, למרות שיש בה פרקים של התעצמות או השקטה. המפוח שמלבה את האש הוא שילוב של שלווה ותשומת הלב, ועל כן במיוחד מרגישים אותה דווקא כשיושבים בשקט, למשל כדי לשתות צ'אי של אחרי צהריים, או, יותר מכך, כשפשוט שורצים בציון הקדוש של רמאנה, כלומר בסמאדהי בתוך האשרם. זהיבות חמימה ודבשית ממלאת אז את הלב. השבח לאל.

פרסום למפגש עם מורה. ההארה קלה ופשוטה

ארונצ'לה, ההר הקדוש כל ימות השנה

מעט עבודה זרה (וידאו)

שריד מהטיול שלי בהודו: חלק מהפוג'ה היומית בסמאדהי של רמאנה מהארישי, בטירוונאמאלאי:

לינגם שצילמתי גם כן בטירוונאמאלאי, במעין מקדשון באמצע החורש. הפר שמביט על הלינגם בהערצה הוא נָנְדי, בן לוויתו של שיווה.

כפי שאתם רואים (בקושי – אני מתנצל על איכות הצילום), שני הברהמינים (כוהנים) שופכים מים וחלב ושמנים על הלינגם השחור שמוצב מעל קברו של הגורו המפורסם, ואז שוטפים אותו, וחוזר חלילה. לצערי הצלחתי בכישרון רב לקנות מצלמה שלא מאפשרת הקלטת קול, ולכן אתם לא שומעים את הפעמונים שמצלצלים ברקע, ואת מילמולי הסנסקריט של הכוהנים (נשמע משהו כמו "דן די נא טרקדינא דין די נא טרקדינא"). הלינגם הוא צלם של האל שיווה, המגלם מחד את אופיו המופשט והאינסופי, ומאידך את איבר מינו ואונו.

כפי שאתם רואים, הקהל נקבץ יחד איתי בצד המקדשון המרובע (ראו לינק) וממתין לנוזלים שיגורו במורד התעלות, אותם הוא מכניס לפיו או מתיז על ראשו.

אבל הטקס עצמו מזכיר לי מאוד את הסצנה הבאה (בראשית כ"ח):

"טז וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי.  יז וַיִּירָא, וַיֹּאמַר, מַה-נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה:  אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.  יח וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח אֶת-הָאֶבֶן אֲשֶׁר-שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו, וַיָּשֶׂם אֹתָהּ, מַצֵּבָה; וַיִּצֹק שֶׁמֶן, עַל-רֹאשָׁהּ.  יט וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, בֵּית-אֵל"

יעקב לוקח את האבן שהוא הניח עליה את ראשו בלילה ומושח אותה בשמן. האם יכול להיות שזו היתה צורת הפולחן המקובלת בימי קדם, צורה שנשמרה (ואף מוסדה) בהודו, אך שאצלנו כבר בימי בית שני נחשבה לעבודה זרה (וראו רשימה שלי על הנושא)?

וכמובן: שתהיה שנה טובה. שנת התפתחות. כפי שאמר ר' נחמן מברסלב: "אילו הייתי יודע שאני עומד עכשיו כמו בשעה הקודמת, לא הייתי רוצה את עצמי כלל בזה העולם" (חיי מוהר"ן, ת"א)

חיי אשרם

רמאנה. בהגוון

זקני טירוונאמאלאי לא זוכרים תחילת יולי כל כך ידידותית למשתמש. מזג האויר בטירו' נוח, וזה כנראה לא יימשך זמן רב. אבל עכשיו נוח, ואני כאן עכשיו. כלומר באשרם של רמאנה מהארישי. כתבתי אליהם מראש (הכתובת באתר) והם הסכימו לקבל אותי לשבוע עם אופציה להארכה. נתנו לי חדר במגורי האורחים.

חיי אשרם הם חיים נעימים ומחזוריים: כל יום והטקסים שלו, כל שנה והחגים שלה. ככה זה לפחות כשהגורו מת לפני כמעט שישים שנה וכל מה שיש זה זכרונות. דת בהקמה. אה כן, יש עוד משהו: שאקטי, כמובן, שאקטי. אבל נגיע אל זה מאוחר יותר. רמאנה מת ב- 1950, ומאז האשרם פועל על טייס אוטומטי. זה לא רע: הם מאורגנים היטב, כסף לא חסר (יש מספיק גם לממן בתי ספר ומרפאות באזור ומפעל הזנה לעניים), והעיקר: סגל מובחר של ברהמינים דואג לטקֶס טקסים כמעט כל שעה עגולה.

הטקסים כולם מתרחשים בקודש הקודשים של האשרם, הוא ה"סמאדהי" של רמאנה, כלומר המאוזוליאום שלו: אולם ענק (ראו תרשים: כל C) בו מקדש (סביב A) שמתחתיו קבורות עצמותיו של המואר (כן: קדושים ההודים לא שורפים, אלא קוברים). שם מתבצעות הפּוּג'וּת כל יום כל היום, ועל הלינגם השחור בוהק, שמשמש למעשה כמצבה לרמאנה, נשפכים כמויות נאות של שמנים ומוצרי חלב.

מה שיפה באשרם הזה, לבד מהרוגע ונועם ששורים עליו, הוא שהוא אבן שואבת לעשרות עולי רגל כל יום. כרגע יש בטירו', אני מעריך, לא יותר משלושים מערביים (בעונה, דצמבר-ינואר, יש כאן מאות, כולל עשרות מורים רוחניים), חלקם ממילא עברו לגור כאן (אגב אני הישראלי היחיד, למיטב ידיעתי). אבל האשרם משמש המוני הודים כל השנה כמקור ברכה ונמען תפילה. תענוג הוא להתבונן במשפחות הבאות לכאן על ילדיהן, או על הזוגות הצעירים, או על הזקנים שבאים לכאן לבלות את ימיהם האחרונים בקרבתו של רמאנה. ואל תחשבו שמדובר רק בפשוטי העם: יש כאן הכל: גם משכילים, גם עשירים. השנה שמעתי לראשונה צלצולי סלולרי באולם הגדול. וגם מוסלמים באים. ואפילו נזירים בודהיסטים ראיתי כאן. שמו של רמאנה יצא למרחוק וכמובן שהוא עבר דאיפיקציה כבר מזמן, כנהוג בעדות הודו.

הפרוצדורה היא כזו: עומדים מול המקדש, ושחים אפיים ארצה. אפשר לתת כמה פירות לכהנים כדי שיעלו אותם עולה לרמאנה, ומזה אפשר לקבל חזרה חלק לאכול (פְּרָסָד), וזה נחשב מבורך כמובן. ואז מה שעושים בדרך כלל זה שסביב אותו המקדש נוהגים ללכת במעגלים, כלומר במסדרון שבתרשים הוא מנקודה B והלאה, עם כיוון השעון. מלבד קלוריות זה שורף קארמה רעה ומקצר את הדרך לישועה. אני פחות אוהב ללכת, ומעדיף לשבת. הנקודה החביבה עלי היא E, שם, על הריצפה, אני יושב, מודט, בוהה, קורא, כותב, מאזין לקריאת הוֶדות ובעיקר מנסה לספוג מהקדושה, כלומר מהשאקטי, שלטעמי מאירה את האולם הזה בצורה יוצאת דופן ויוצאת מהכלל. על פי תחושתי ההוויה כאן קלה יותר מהרגיל והקיום קרוב יותר אל מקורו. משהו כאן מפגיש אותך עם ההווה. משהו כאן מהווה אותך היטב. משהו כאן מעמת אותך עם האמת. אבל כן, הבנתם נכון: ברמת העיקרון אני לא שונה בהרבה מאחרון משתטחי הקברים.

אמור לי ממה אתה מנסה להיגאל ואומר לך איזה אופי ילבש המסע הרוחני שלך

יש כאן אחד, אמריקאי גבוה (הוא נשוי ליפנית קטנה – הם גרים כאן) שכאשר הוא מקיף את המקדש-סמאדהי הוא כולו זורח, מחייך בצורה קיצונית, קצוות פיו מתוחות כאילו בכוח אחורה ולמעלה – הוא פשוט מתענג. אבל הוא בין הבודדים שכך. רוב המערביים כאן "לא באו להינות", וזה כל כך ניכר וכל כך עצוב. חלקם כאן חודשים, אולי שנים, ושקועים במעין כובד ראש מדכא, מודטים או משתחווים או מתפללים בכזאת רצינות…

כל כך קל ליפול להלך הרוח האכזרי הזה, שבו אתה תופס את החיפוש הרוחני שלך, את הפעילות הרוחנית שלך, יותר מדי ברצינות, תופס את עצמך יותר מדי ברצינות, וזה כמובן הדבר הכי לא רוחני לעשות. כמו שאלן וואטס אומר: מלאכים יכולים לעוף רק מפני שהם לוקחים את עצמם בקלות.

אם יש משהו ללמוד מהמסורת ההינדית הוא הדגש על כך שבסופו של דבר הכל הוא משחק אלוהי ("Lila"). אלוהים משחק מחבואים עם עצמו, זה הכל. אבל אותם מערביים שבאים מתרבות נוצרית רואים כל גאולה כמחילה על חטא, ולא כהתעוררות מתוך תפיסה מוטעית. להתעורר מחלום, או להבין שקרתה טעות, הרי יש באלו מימד קומי. חשבנו ככה, והנה פני הדברים הם בכלל אחרת! מאבק אם חטא והתגברות עליו הוא כמובן עניין חמור. ושוב: אם אנחנו כולנו טועים הרי ממילא טיפשי לקחת את עצמנו ברצינות. אבל אם אנחנו כולנו חוטאים… אוי, שרק "ירחם השם".

בשביל בני תרבות נוצרית, אם כן, האשרם הוא בעצם כנסייה ורמאנה הוא מעין ישו שאמור לגאול אותם מחטאיהם. בשביל ההינדים (והבודהיסטים) הוא פשוט מישהו שיודע משהו שהם עדיין לא תפסו (אם כי ודאי שהוא עצמו יכול, בנוכחותו, גם לעזור להם לתפוס את העניין ההוא). ובשביל יהודי כמוני הוא כמובן עניין להתפלסף עליו.

כי אמיתית היא, ולא סמל, ולא דגל ולא אות

ועכשיו לעניין מעניין ביותר: מהו לדעתכם מוקד האולם? המקדש, נכון? ולאן, אם הייתם רוצים לשאת תפילה, הייתם פונים? למקדש, נכון? כלומר אם נרצה לבקש מרמאנה שיתן לנו הארה שלמה ומלאה במהרה בימינו, נעמוד, נאמר, בנקודה C, נצמיד ידיים לכיוון A וסביבתה, ונמלמל תפילה זכה, היוצאת מהלב. עד כאן הכל ברור. אבל מה שלא ברור הוא מדוע ולמה הודים רבים שרוצים לבקש מרמאנה בקשות (קרוב לודאי לא הארה, אלא פרנסה, זיווג, רפואה שלמה וכיוצא באלו) פונים דווקא אל אחת התמונות שלו, כלומר לצילומים התלויים, בגודל טבעי, בחמש הנקודות המסומנות ב- D??? אליהן הם ממלמלים את תפילתם, ולא אל המקדש שעל הקבר.

מוזר לא? הרי לי ברור שרמאנה נמצא שם, כלומר תחת הלינגם ובין עמודי השיש השחורים. לשם אני פונה כדי לתת כבוד לגורו הענק, ליד שם אני יושב כדי לספוג שאקטי ולהנות מהקדושה. אז מה העניין עם ההודים האלה? כאילו, הלו? אולי, בוקר טוב? מה יש לכם לחפש בתמונה של הדבר, אם יש מולם את הדבר האמיתי?

או, זה בדיוק העניין: תמונה של הדבר היא בשביל הודי לא רק תמונה של הדבר. היא הדבר עצמו – אמנם ברמת קיום קצת פחות חמורה. כי להודים אין סמלים. כן כן, הם לא מכירים בהפרדה בין הדבר, לייצוג של הדבר. כתבתי על זה פעם את אחד המאמרונים שאני הכי שמח בהם ("הגאונות שבאלילות"), וחבל לי לכתוב שוב, אז הרשו לי לצטט את עצמי:

שלא כמו במערב, שמימי יוון העתיקה התפתחה בו חלוקה ברורה בין המילה לדבר אותו היא ציינה, בין השפה למציאות ה"אמיתית" (דואליזם שבעצם מהווה שילוש, בין המילה, המושג אותו היא מסמנת, והדבר עצמו "שם בחוץ"), בהודו התפתחה תפיסה שונה של השפה, בה, ניתן להציע, המילה והמושג מהווים שלבים שונים של קיום של הדבר עצמו (את האפשרות הזאת העלה בפני פרופ' דוד שולמן). במילים אחרות, המילה היא קיום פחות בחומרתו, במציאותו, מהדבר עצמו, אך עדיין היא חלק ממנו, ואין היא רק יצוג או סמל שלו.

שולחן למשל הוא ברמות שונות של קיום החפץ עצמו אותו ניתן למשש, המושג התיאורטי שיש בראשנו ("משטח עם רגלים המשמש להגבהת חפצים מהאדמה"), והמילה, כלומר רצף הצלילים שאנחנו מוציאים מפינו כאשר אנחנו מתייחסים אליו. בעוד שבמערב שתי הקטגוריות האחרונות היו מהוות יחדיו את ה"סימן" של הדבר, בהודו הן מהוות רמות נוספות, מעודנות הרבה יותר, של קיום, שלבים נוספים של תהליך התרחשותו של הדבר, נפרדות ויחד עם זאת לא-נפרדות ממנו.

על פי תפיסה זו השפה היא חלק בלתי נפרד מהמציאות (ולא יצוג מרוחק שלה), היא קשורה מהותית לחפצים (כלומר היא אינה מוסכמה חברתית שרירותית) ומהווה מדרגה נוספת של קיומם (כמו, אולי, בתהליך האצלה ניאו פלטונית, כלומר מהלך של זרימת שפע אלוהי שככל שהוא מתרחק ממקורו, הופך לאמיתי פחות). מכאן נובע שרעיון של הסמלה זר ומוזר להינדים.

גם בדת העברית הקדומה לא היה קיים אותו פער סמיוטי (כפי שלמדתי מפרופ' משה אידל): פעם לא היו סמלים, והנחת תפילין לדוגמא, היתה הנכחת האל על ידי עטיית דמותו וצורת שמו. האל מצידו היה גם הוא מניח תפילין והקשר שנוצר בינו לבין קהילת עובדיו היה ברור  וישיר. גם "צלם אלוהים" היה, עוד בימי חז"ל, הנכחה של האל בעולם (כפי שאפשר לקרוא בספרו של יאיר לורברבוים בשם זה): זה היה ממש צלם של האל, שנתפס כפי שהצלמים ההודים נתפסים כאן: זה אלוהים בזעיר אנפין! מכאן מובנת ההדגשה על מצוות פרו ורבו: יש להנכיח עוד ועוד את האל בעולם… רק עם המשבר הסמיוטי שהלך וגבר עם חלוף המאות נוצר הפער בין המעשה או הדימוי, לאל. במאה השתיים עשרה הפער כבר היה בלתי ניתן להכחשה, והביא למבוכה גדולה בקרב המאמינים. אז הרמב"ם כתב את "מורה נכבוכים" שהדגיש את הפער, אבל עם הסבר צמוד ("ברור שאלוהים הוא לא באמת מלך בשמיים! זה רק סמל! זה מסמל את שלטונו ואת קבלתנו את עול מלכותו עלינו"). הקבלה שנולדה אז גם היא היתה עוד תשובה לאותו משבר (תשובה מוצלחת הרבה יותר בעיני רוב העם, כפי שההיסטוריה מלמדת), והיא הסבירה את הפער בין העולם לאלוהים על ידי מערכת של אינסטנציות אלוהיות: ספירות. כך היא גם קישרה מחדש בין העולם לאלוהים.

לדוגמאות לתפיסה הזאת קראו את המאמר. העיקר הוא שמכאן מובן למה תמונתו של רמאנה היא רמאנה. כן, זה מחייב תפיסה שונה של אחדות הקיום, כי הרי יש המון תמונות של רמאנה, אז הוא (במידה מסויימת) בהמון מקומות בו זמנית. אבל זה לא מפחיד את ההינדים.

בחנות הספרים של האשרם, בינות טקסטים מיסטיים רבים (שכבר אין לי כוח שיסבירו לי שה- Self הוא הכל והעולם הוא אשלייה וכו' וכו') מצאתי ספר חביב מלא במכתבים ששלחה חסידה של רמאנה, Suri Nagamma שחיתה שחיתה באשרם בשנים האחרונות לחייו של הגורו. במכתב הראשון שבספר (21 לנובמבר, 1945) היא מספרת על החג הגדול של טירו', בו מדליקים להבה ענקית על ראש ארונצ'לה. ביום אחרי זה היא כותבת ש"הבוקר שרי ארונצ'לסווארר התחיל להקיף את ההר עם כל הפמליה של החסידים והנגינה…". שרי ארונצ'לסווארר הוא התגלמות שיווה כארונצ'לה. היא מתייחסת למנהג ההודי להוציא את פסלי האלים ולשאת אותם על מרכבות עץ בעלות אופני ענק, ולהסיע אותם ממקום למקום. אבל שימו לב איך היא כותבת! לא "הפסל של שרי ארונצ'לסווארר", ולא "דמותו של שרי ארונצ'לסווארר" – שרי ארונצ'לסווארר עצמו! כלומר, אם לצטט שוב (אין כמו לצטט את עצמך):

פסלי האלילים אינם ייצוג או סמל (תפיסה המחלקת בינם לבין "הדבר האמיתי" ובכך יוצרת דואליות) אלא הדבר עצמו, אמנם במדרגה קיומית עדינה יותר. הפסל הוא האל, אך האל אינו רק הפסל – הוא הרבה יותר גדול ממנו (לעתים הוא, כאמור, היקום כולו). […] הפסל הוא האל, ובכך מגלם את אחדות הקיום, ואת הזהות השלמה בין המוחלט ליחסי: היקום הוא רצף אחד, תהליך שלם ומושלם שבין אם נתפוס אותו מהזווית האלוהית או האלילית  נדבר על אותה מהות עצמה.

האליל ההינדי הוא למאמין חלק אלוה ממעל ממש ומהווה ראייה ברורה וזמינה לאלוהותו של העולם הזה. בעבודת האלילים ההינדית, שהצליחה לחמוק מפח הסמיוטיקה המערבית ולא לחצוץ בין הסימן לדבר ובין האל לעולמו, הפסל הוא האל ולכן עבודתו היא עבודת האל, ובשום אופן לא עבודה סמלית של בובה המייצגת את האל. אין, על כן, צורך להמתין להתגלות אלוהית או לחכות לשכינה שתרד: האלוהות נמצאת כאן ועכשיו. מולנו. פה. במרחק נגיעה, זמינה לחושים, בדברים הארציים עצמם. עלינו רק להיפתח לאפשרות הזו, החיה.

אתם מבינים את הגאונות כאן? כך ההינדים מנכיחים את האלוהות בעולם הזה, מביאים את אלוהים אל תוך עולם התופעות והזמנים, והאין זה בדיוק התפקיד הראשון והבסיסי של כל דת?

השער לאשרם. בפנים בדיוק זמן חלוקת מזון לעניים.

הסמאדהי. מבט מהדלתות הראשיות.

הסמאדהי. מבט מאיפה שאני יושב. שימו לב לתמונות של רמאנה…

שלושה ברהמינים מבצעים פוג'ה ללינגם שמעל קברו של רמאנה.

רק בשביל שתבינו את ההוואי: זהו חדר האוכל. עלי הבננה על הריצפה הם הצלחות. פותחים את קיפולם ושוטפים אותם מעט עם מים שבכוס הברזל שעליהם. אז האוכל, כלומר האורז, מוערם ולידו ערימות קטנות יותר של מני רטבים וירקות.