קבלת האר"י תמיד נתפסה אצלי כמבנה מרשים, אסתטי ומתוחכם מאוד של חלומות, מעין פריצה לפני השטח, במקרה הטוב, של הוויות התת-מודע, שאם אפשר להפיק ממנה תועלת כלשהי יהיה זה רק על ידי הפיכתם של המבנים המטפיזיים שהיא מעמידה לעקרונות, כלומר על ידי הבנת ארמונות הפרצופים והעולמות לא כמטאפיזיקה, אלא כפסיכולוגיה וכאתיקה (או, בזהירות, כמפת דרכים מיתית, ועל כן מרומזת, לפוטנציאל הפורה של משחקי הדואליות במציאות).

וזה אכן מה שהחסידות עשתה. כדי להציל את הקבלה, שעד למאה ה-18 כבר היתה מבוססת לחלוטין על תורת האר"י (ושלמעשה, כפי שנוהג לומר ארתור גרין, קרסה לתוך עצמה מעודף משקל פרטי הפרטים של מכפלות העולמות, הפרצופים והספירות, שבתהליך בארוקי של פרקטליזציה התפצלו עד אז בצורה אקספוננטית בתוך עצמם), היא הפכה אותה לסט של תובנות רוחניות ופסיכולוגיות. כפי שמסופר על המגיד ממזריטש (פתחתי את ראשי התבות):

פעם אחת היה הרב [המגיד] מוכיח לאחד על מה שדרש קבלה ברבים, והשיב לו האיש מפני שמר [כלומר המגיד עצמו] דורש גם כן קבלה ברבים! והשיב לו הרב: אני לומד [=מלמד] את העולם שיבינו שבעולם הזה ובאדם גם כן כל הדברים הנאמרים בספר עץ-חיים [של ר' חיים ויטאל, תלמידו הבכיר של האר"י], ולא שאני נותן להבין את הרוחני כמו שכתוב בעץ-חיים; אבל מר דורש דברים ככתבן בעץ-חיים! אם כן אתה עושה מרוחניות גשמיות, שאין הפה יכול לדבר למעלה בעולם הרוחני. (אור האמת, ל"ו, ע"ג-ע"ד)

כלומר, בעוד המגיד מייחס את כל מה שכתוב בעץ-חיים לעולם הזה ולנפשו של האדם, היהודי ההוא דורש דברים ככתבם בעץ-חיים, כלומר, כפשוטם. אבל, מזהיר המגיד, הס מלייחס את הכתוב בספרי קבלת האר"י למשהו "שם למעלה", אלא רק "בעולם הזה ובאדם" הם כל הדברים שבספר עץ-חיים (וה"גם כן" שבמשפט ההוא, נדמה לי, הוא בעיקר לשם נימוס, שכן ממילא "אין הפה יכול לדבר למעלה בעולם הרוחני").

בעצם, מבחינה עקרונית, המהלך הזה לא חדש: החסידות מחלצת תובנות פסיכולוגיות ורוחניות מקבלת האר"י באופן דומה לזה שבו חילצה הקבלה תובנות מטאפיזיות ורוחניות מהתורה ומההלכה. היא מתעלמת מהפשט וממריאה למימדים המטאפורים. הקבלה מצאה את ה"פנימיות" של התורה, והחסידות מצאה את ה"פנימיות" של "פנימיות התורה".

אבל איך מלכתחילה זכתה קבלת האר"י לבכורה? הרי התורה שהביא האר"י התבססה כפרדיגמה המרכזית של כל תורת הסוד היהודית, ואף מעבר אליה, מזמנו והלאה. האר"י, כפי שכותבת חביבה פדיה (מיד, מיד), "בין שהתכוון לכך ובין שלא, קבע אינדקס חדש שעיצב את כל היהדות המודרנית" (עמ' 197). על מה ולמה?

יחד עם האר"י בצפת חי, כתב ולימד גם ר' משה קרודוברו, מקובל שהקבלה שפיתח לא נפלה מבחינת התחכום מזו של האר"י, מקובל שגרשם שלום מכנה "התיאורטיקן הגדול ביותר של המיסטיקה היהודית", מקובל שהוא, שלא כאר"י, ביקש להפיץ את תורתו ולא לאסרה בצינוק אזוטרי. למה לא הפכה שיטתו של רמ"ק לבסיס לכל קבלה עתידית?

מיסטיקה, היסטוריה וריטואל

 

אני חושב שבספר חדש ומרתק של חביבה פדיה ניתן למצוא חלק מהתשובה. פדיה, שהיא יותר מפרופסור בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון (היא גם משוררת, סופרת ובעצם נמצאת לדעתי בין ההוגים היהודיים המרתקים והמעמיקים כיום) מטפלת בספר – הליכה שמעבר לטראומה: מיסטיקה, היסטוריה וריטואל, רסלינג – במושג הגלות, מעמודי התווך המרכזיים של המסורת היהודית, דרך ניתוח סוגים שונים של הליכה, דהיינו גירוש, נדודים, שיטוט, בריחה, תעיה ועלייה לרגל.

הספר מרתק. כאן אביא רק דברים מתוך חלק קטן ממנו, החלק בו מטפלת פדיה בקבלת צפת, ובאופן ספציפי בפרדיגמה הגאולית של רמ"ק מול זו של האר"י. דרך הבנת ההבדלים בין אלו, נוכל אולי להתקרב להבנת ניצחונו המוחלט של האר"י ותורתו.

אם כן, פדיה ראשית מבהירה ש

עלינו להביא בחשבון היבט גנוסטי-נקבי זה של השכינה במסגרת הדיון בגלות, היות שבאופקו של כל דיון בתפיסת הגלות במיסטיקה [היהודית – ת.פ.] עומד גם המיתוס של גלות השכינה. טקסי גלות בדרך זו או אחרת מכילים התייחסות לסיפור מיתי זה של נפילת הגורם הנקבי מתוך מערכת האלוהות. (עמ' 35)

כבר מעניין, שהרי המיסטיקה היהודית נבנתה על בסיס שכלל את ההדרה של המימד הנקבי באלוהות, הדרה שהתחילה עוד מימי המקרא, עת "יהו-ה ואשרתו" הפך ליהו-ה בלבד, והאל היהודי הועמד כזכר קוסמי בודד. והנה הניתוק מהנקבי נתפס כחידלון רבתי, כטרגדיה, כגלות. כמובן, הנקבי מתפרש לא עוד כאֶלָה, או כמימד הנקבי במציאות, אלא ככנסת ישראל, שמתנתקת מאלוהיה ומגורשת מעל פניו.

ובכן, לרמ"ק ולאר"י היו תפיסות שונות לגבי התיקון האפשרי (ובסופו של דבר, הבלתי-נמנע) למצב הזה.

רמ"ק: נפילת השכינה עד הקץ

הרמ"ק הוא אשר פיתח בצורה העמוקה ביותר את מערכות ההקבלה, שיסודותיהן המוצקים הונחו בספר תיקוני זוהר, בין השכינה כגולה וכענייה ובין המקובלים כגולים. (עמ' 124)

אולם,

הרמ"ק, שהיה נצר ישיר למשפחת מגורשים [מספרד], המשיך לתת ביטוי לחוויה האפוקליפטית, לחווית "הקצה" שאליה נדחק דור הגירוש, ונתן מבע עז בהמשגה ובתמונה לתפיסת ההיסטוריה כהידרדרות בהתאמה עם תחושת ההרס וההווה הטראומטי המלא עדין בהריסות. (עמ' 213)

רמ"ק, אם כן, ראה את המקובלים, כמו גם את השכינה, כהולכים וגולים, יותר ויותר. נדמה לי שפדיה עומדת לראשונה על חשיבותו של היבט זה בתורתו של רמ"ק. היא מביאה ציטוט מרגש מהספר אור יקר של רמ"ק, שממחיש את תפיסתו:

בחורבן בית שני כסה אופל את העולם כולו ומאז ועד עתה התחיל העולם והשכינה עמו / לרדת דרך מורד הקליפות והקליפות שולטות / ואין לך יום שאין בו קללה יותר מחברו / מפני שבכל יום יורד מדרגה אחת ממדרגות החיצונים / וכל מדרגה שהיא למטה ממדרגה אחרת היא קשה מאוד מחברתה / והיינו סוכת דוד הנופלת שהיא לעולם נופלת ויורדת וקץ הגאולה תלויה בירידתה / ככלותה לרדת מיד תעלה בבת אחת / ולכן בתהום רבה דהיינו בתוך עמקי התהום שהיא משכן החיצונים וספירותיו הטמאות והיכליו המקולקלים שם סוד הגאולה (כרך טו, עמ' פד)

מקטע זה עולה שעל פי רמ"ק הגאולה תבוא רק כאשר השכינה תגיע לקץ ירידתה, כלומר תיפול עד שתפגע בתחתית כל התחתיות. פדיה מפרשת כי

הסיפור הסמוי – או הדימוי התואם – של ההיסטוריה הוא נפילתה של דמות נקבית, אחד מסמלי האלוהות, אל תחתיתו של בור, ורק בהיותה בשפל המדרגה נשלמת מכסת הנפילה והיא עולה באחת ובכך גם באה ההיסטוריה את קצה. (עמ' 214)

האר"י: איסוף השכינה עד התיקון

האר"י, כידוע, ערך את החומרים הקבליים שהיו לפניו ועיצב מהם, בתנופה יצירתית עצומה, מערכת מטאפיזית בעלת ציר אנכי (פרצופי פרצופים) בלתי נגמר ומולו ציר אופקי, כרונולוגי, מסודר ובהחלט נגמר, עת השבירה שאחרי הצמצום תגיעה לידי תיקון.

האר"י הציע לעולם היהודי, אחרי המשבר הגדול [של גירוש ספרד] ובפתחו של העולם הנוצרי החווה תחושת עולם חדש, שיטה שלמה, שיטה תאולוגית שאין להבינה אלא ככזו שנועדה לארגן מחדש את המציאות, את תמונת היקום האלוהי והגשמי גם יחד (עמ' 197)

האר"י ארגן מחדש את העולם. הוא סרטט מהלך היסטורי בו היהודים, ובראשם המקובלים, עמלים כל חייהם על איסוף חלקי האלוהות והעלאתם. הקטסטרופה הראשונית, השבירה, נענית במהלך ארוך ומייגע של תיקון.

באופן ספציפי לעניינינו, פדיה קובעת שאת אבדן השלמות הנקבית מבחינת קבלת האר"י אפשר לתאר כהתנפצות שאירעה מיד עם תחילת היווצרות העולם, בשבירת הכלים, ואילו המהלך הגאולי הוא משך הזמן הדרוש לאיסופה; כלומר ההיסטוריה תסתיים, על פי האר"י, כאשר נעלה ונאחד את כל הניצוצות המפוזרים של הדמות האלוהית. משום כך הדרך היא מעלה מעלה. זאת מול רמ"ק, שתיאר תהליך ארוך של נפילה, נפילת השכינה מטה ונפילת המקובלים איתה, שרק בסופו, פתאום, גאולה.

אם נשווה בין סיפור מהלכה הסמוי של ההיסטוריה, שהסובייקט שלו הוא השכינה כפי שמציעים האר"י והרמ"ק, נראה שלפי הרמ"ק סיפור ההידרדרות הוא סיפורו של זמן ה"משך" [הזמן הסמוי, שמודד את תהליך הגאולה – ת.פ.]. לפי האר"י סיפור ההידרדרות או המשבר מתרחש מיד בתחילת הזמן, ואילו זמן ה"משך" הוא זמן של בניה ועלייה. ישנו הבדל בין תיאור השכינה כדמות פרסונלית אחת שרגליה הולכות ויורדות ומהלך הקיום הוא השלמת ירידתה, אז היא עולה באחת, ובין תיאוריה של אותה דמות אור כמי שמתנפצת בתחילת הקיום ומהלך הקיום הוא משך איסופה לכלל דמות אחת בחזרה" (עמ' 214)

עכשיו זה ברור: יתרונה הגדול של שיטת האר"י הוא בתקווה שהיא מציעה, בעלייה שהיא מציעה. בעוד רמ"ק בעצם אומר לנו "תחזיקו חזק, זאת הולכת להיות נפילה חופשית, אל תפקחו עיניים עד שתשמעו בום", האר"י אומר, "תפשילו שרוולים, יש הרבה עבודה, זה יקח זמן, אבל מכאן והלאה זה הולך ומשתפר". קל להבין למה מסגרת פרשנית כזאת למציאות מפתה יותר לאימוץ.

הרמ"ק הציע תשובה אפוקליפטית סמויה, אבל היא שאפה לרגרסיה. היא ציפתה להמשך הקטסטרופה, ובמינוח אחר היא היתה מכוונת כל כולה לקטסטרופה השנייה. ואילו האר"י, שתורתו כפי שנרשמה בכתבי תלמידיו קשה הרבה יותר לקריאה ולעיכול מכתבי הרמ"ק, נקלט בתודעתם של הדורות הבאים כגורם מארגן אף שרוב כתביו היו קשים מדי לקריאה. הסיבה לכך היא שהאר"י סיפק תשובה לדור שלם, אשר בהדרגה הוכלה ונטמעה בתוך החשיבה המערכתית בדורות הבאים, בגבשו את הסכמה של משבר ותיקון, בין שתכלית זו נוסחה באופן שהיה בהיר לו עצמו ובין שלא (עמ' 198-199)

הגלות כהכרח קיומי

ולא רק בגלל זה: המסגרת הפרשנית שהאר"י מציע מסבירה היטב גם את הגולה. פיזור היהודים בעולם אינו רק עונש, אלא גם בעל משמעות גאולית בפני עצמו. על פי פדיה האר"י

בונה תורה המגבשת את הקולקטיב היהודי כולו כנושא הפרוצס המשיחי ומעניק את ההסבר לסדר הסימבולי החדש: יש תכלית בהליכה, בתפוצה בארבע קצוות תבל[.] היהודים הם הלוגיקה הסמויה של הערים, לא הערים הן הסמויות מהעין אלא הגלות המתרחשת ביניהן היא סוד קיומן (עמ' 216)

היהודים מפוזרים בעולם כדי להעלות מכל קצותיו את הניצוצות האלוהיים, כדי לתקן אותו. העולם מחולק לעמים ולאומים כדי שהיהודים יפוזרו ביניהם ויעלו מתוכם את הניצוצות. הגלות היא הסוד המקיים את העולם, משום שברגע שהיא תסתיים, כלומר ברגע שכל הניצוצות יועלו, ממילא העולם יגיע אל קיצו. כשהיהודים יחזרו לארצם, תגיע הגאולה; סוף העולם.

(רק, למה זה מרגיש כאילו אנחנו מחכים לבום?)