שאמאניזם

ציידים לקטים, שמאניזם וטוטמיזם בסיביר – מסע אל שבט החאנטי

יותם יזרעאלי משלים תואר מוסמך בתוכנית לדתות זמננו באוניברסיטת תל-אביב, וכותב תזה על היחסים שבין נבואה, מאגיה ופוליטיקה, מתוך שילוב של קריאות ספרותיות פוסטמודרניות במחזור סיפורי אלישע הנביא (והוא אפילו היה סטודנט שלי פעם). לפני כחודשיים חזר ממסע בסיביר, שם חקר את שבט החאנטי, שבט שעדיין מתקיים, כחמש שעות טיסה מזרחה ממוסקבה, כציידים לקטים. ביקשתי ממנו לספר קצת על המסע ועל השבט.

אולי נפתח בכמה מילים על עצמך: מי אתה, מאיפה אתה מגיע לנושא, ואיך יצא שהעפלת עד סיביר כדי ללמוד עליו מקרוב?
קוראים לי יותם יזרעאלי, ואני תלמיד ומורה בתחום מדעי הרוח, הן במסגרות פורמליות כמו האקדמיה, מערכת החינוך וארגונים חינוכיים-חברתיים, והן במסגרות בלתי פורמליות. אני לומד ומלמד בתכנית הבינתחומית לחקר דתות באוניברסיטת ת"א, מלמד קורסים בנושאים של יהדות, נצרות ואיסלאם בישיבה החילונית של בינ"ה בדרום ת"א, מנחה בתי מדרש וסמינרים בנושאים של מודעות ומעורבות חברתית במספר ארגונים של רשת בתי המדרש בישראל, ובאופן כללי אני לומד והוגה והוזה לי את הגיגיי והזיותיי. אני נשוי לשיקמה ואבא לשלושה ילדים מתוקים שביום מן הימים, אני מקווה, יצטרפו גם הם למסעות הללו. אז אני מגיע לנושא גם מן ההיבט המקצועי של מחקר דתות, אבל גם מן ההיבט הפרטי. במקרה הזה המסע הזה לא היה מסע של משלחת אקדמית (ובמילים אחרות הוא עלה לי ביוקר :)). זהו מסע שאורגן על ידי כמה אנשים פרטיים שמרגישים שיש להם מה ללמוד מצורת החיים השאמאנית, וביקשנו להיחשף אל החיים השאמאנים במובן הפשוט ביותר של המילה.

היינו יכולים לפיכך לסוע לבקר בכל מיני מקומות, והשאלה למה להעפיל עד סיביר הרחוקה היא שאלה נכונה. למה למשל לא לסוע לשבטים אינדיאנים בדרום אמריקה, או משהו בסגנון הזה? ראשית כל לא היינו חייבים להעפיל עד סיביר הרחוקה, והיינו יכולים לבקר במקומות יותר קונבנציונאליים (עד כמה שמסע לביקור שבט שאמאני יכול להיות קונבנציונאלי). אבל הגענו אל שבט החאנטי דווקא בשל הריחוק והבידוד שלהם, ולא על-אף המאפיינים האלה.

בדומה לשאר החברות הילידיות של סיביר, שבט החאנטי הצליח לשמור הודות לריחוק הגיאוגרפי ולאקלים החורפי הקיצוני על אורח חיים זהה במשך כמה אלפי שנים. לפי החוקרים המוסמכים המסורות שלהם הן בנות 6000 שנה בערך, עם מנהגים שהגנאולוגיה שלהם מגיעה עד התקופה הניאוליטית. הם לא נראים כמו האדם הקדמון והם לא מתנהגים כמוהו, ובכל זאת אי אפשר שלא לחוש שיש משהו פרה-היסטורי באורח החיים שלהם, באופן התקשורת שלהם, עם עצמם, איתנו ועם סביבת המחייה שלהם. אל המשהו הזה ביקשנו להיחשף.

כדאי אולי להגיד שזו לא היתה משלחת עם אופי של אוריינטליזם רומנטי שתר אחר "חוויה אוטנטית". לא הגענו כתיירים, מה גם ש"חוויה אוטנטית" אפשר להשיג בפחות משאבים והוצאות כספיות. אפשר לומר שהגענו כציידים, או כלקטים. זו היתה משלחת שמבקשת לצוד וללקט רשמים מעולם שלא נגיש לנו ביום-יום, כדי שמן הרשמים הללו ניתן יהיה להזין רבדים שונים בחיינו – המקצועיים, הפרטיים והחברתיים. וכמו שהצייד הסיבירי לא יוצא למסע צייד לפני שהוא מקבל על כך אישורים מן האלים הרלוונטיים, וזאת על מנת שכל הצייד והלקט ייעשה בדין ועל פי חוזים מוסכמים מראש שמכבדים את כל הצדדים, כך גם אנחנו, יצאנו אל המסע הזה בתיאום מראש עם האנשים הרלוונטים שמנהלים את חיי השבט.

ה"מאחז" של השבט

עד כמה החברה השבטית שם אכן שבטית? האם הם באמת עדיין ציידים לקטים? איך הם הצליחו לשרוד את שנות ברה"מ מבלי להכפות להתכללות באחוות הפרולטריון?
אלה שאלות גדולות מאוד. החברה שם היא שבטית באופן מובהק, לרבות כל המשמעויות הנגזרות מן המונח "שבטי". מבחינה דמוגרפית מדובר בקבוצה אתנית של כ-18 אלף איש, והם חיים בכפרים קטנים (והמונח "מאחזים" יותר מדויק אם מפרישים ממנו את הסמנטיקה הפוליטית של אזורנו, וזה קשור לאופי הציידי לקטי של חייהם, שאגע בו עוד מעט). המאחזים הללו פרושים לאורכן של גדות-נהר במערכת נהרות עצומה שמהווה את אגן הניקוז של מערב סיביר (אגן הניקוז הזה נשפך אל נהר האוב-אירטיש, שהוא החמישי באורכו בעולם והשלישי בגודלו מבחינת נפח המים שזורמים בו). אנחנו מדברים על שטח בסדר גודל עצום, שווה ערך לשליש ארה"ב, פלוס מינוס, והוא כולו יער אחד ענק, המכונה יער הטאיגה (Taiga).

בכל מאחז שכזה חיים בין שלושה לשלושים נפש, בממוצע, כלומר בין משפחה אחת לשש משפחות. חישוב מהיר מצביע על כך שקיימים מאות מאחזים, ולכולם שם מוגדר וציון על המפה. הקבץ של מספר מאחזים מכונה "קלאן", שזוהי קטגוריה מוכרת במבנים סוציולוגיים שבטיים (מקבילה של החמולה אפשר לאמר), והקלאנים מוגדרים על פי רוב לפי הנהר שלאורך גדותיו המאחזים של הקלאן פרושים. לכל קלאן יש חיה טוטמית שאיתה הם "עובדים" (זוהי תרבות שמאנית), ורוחה של החיה היא ששומרת על האזור ביער שבו הם גרים. למשל נהר ה"בולשוי יוגאן" (היוגאן הגדול) מאכלס את עשרות המאחזים של חמולת הדב (Bear Clan) – שאירחה אותנו. הקבוצה שלנו התארחה בשלושה מאחזים שונים, שנמצאים במרחק של כמה קילומטרים אחד ממשנהו, במעלה או במורד הנהר.

בני החאנטי הם השבט הגדול מבין השבטים הילידיים ששרדו בסיביר, והם חיים אורח חיים מסורתי. הם צדים ומלקטים את האוכל שלהם מהיער, וכמעט ולא מגדלים כלום. ישנם שבטיים צפוניים יותר שרועים איילים צפוניים (כמו של סנטה קלאוס), והם עדיין שבטים נודדים, אבל בני החאנטי עברו להיות שבט קבע לפני כמה מאות שנים, ויער הטאיגה מהווה עבורם מאז את מקור הפרנסה הבלעדי – אוכל, בדים, עורות, פרוות וכלים. בחורף הם צדים איילים ומוּס בשביל בשר, ושועלים וסנאים בשביל הפרוות, ובקיץ הם דגים בנהר ואוכלים תותים ואכמניות. התפריט שלהם משתנה בהתאם למה שהיער מספק. בכל אביב הם נכנסים לתקופה של כמה חודשי רעב ולא מלקטים כמעט כלום, כדי לאפשר לחיות היער לאכול את האכמניות והחמוציות. מהבחינה הזו אפשר לומר שהם לא משתמשים ביער, כמו שהם משתתפים ביער.

לשאלת השרידות שלהם במהלך שנות בריה"מ יש תשובה אחת – המרחק והבידוד. בני החאנטי ספגו מכות קשות מהשלטון הסובייטי, שלעתים טבח בהם והרג את השמאנים שלהם, אבל אחרי הכל, בשל הריחוק והבידוד והפרישה המרווחת שלהם בשטחי מערב סיביר, הם הצליחו לשמור על אורחות חייהם. לעתים את הטקסים הדתיים הם קיימו בחשאי, כגון טקס הדב השנתי, או ריטואלים של סעודות קרבן לאל או אלה מקומיים, אבל את אורח החיים ביער הם שימרו.

ארבע מבנות השבט

איך הם קיבלו אותך? ואיך תיקשרת איתם?
הם קיבלו אותנו בחום רב ובלבביות מדהימה. צריך להבין שמדובר באנשים מאוד עניים בסטנדרטים מודרניים, והם חיים חיים מאוד פשוטים. הם באים במגע עם אוכלוסיות אחרות, ולעתים מודרניות, כאשר הם יוצאים מן הטאיגה אל עבר הערים הגדולות שבאזור, כדי ללמוד באוניברסיטה או כדי למכור תכשיטים ואמנות מסורתית. אבל לארח זרים בבתיהם – זו הפעם הראשונה שזה קורה. לכן האימפקט של הנוכחות שלנו היה חזק מאוד, גם עבורם וכמובן שגם עבורנו. ישנו באוהלים מחוץ לבתים שלהם (בבתים אין מקום), גם כאשר ירדו סופות גשמים. את הארוחות אכלנו בבתים הקטנים, סביב שולחן המטבח. יצאנו ללקט תותים ואכמניות, בוקר אחד גם לקחו את הגברים לציד פטריות, חלקנו נלקחו לדיג בחכות או ברשתות, והנשים לימדו את נשות הקבוצה שלנו לארוג, להשחיל חרוזים, לחרוט בעור ולהכין סכו"ם וצלחות מקליפות העצים.

החאנטי דוברים שתי שפות: חאנטי ורוסית. הם דיברו איתנו בעיקר רוסית, ואנחנו דיברנו איתם באנגלית שבורה, במילים בודדות ברוסית, ובעיקר בשפת הידיים ומחוות הגוף. במשך כל השבוע התקשורת היתה מלווה בהתפרצויות של צחוק, של אי הבנות, של חוסר אונים ושל חיקויים. חלקנו אפילו קיבלנו כינויים.

עובדים בעץ

ספר קצת על המבנה החברתי של הדת שלהם. איך היא מאורגנת? האם לכל שבט יש שמאן? או אולי יותר מאחד? ומה יחסי הכוחות בינו לבין מנהיג השבט? איפה נכנסות לכאן נשות השבט? האם יש להן תפקיד דתי כלשהו?
המבנה החברתי של החאנטי הוא מבנה טוטמי. לכל קלאן יש חיה שעימה הם מזוהים. הרבה מההבחנות של של דורקהיים וטיילור מסוף המאה ה19 ותחילת המאה ה20, שהיו בין הראשונים שחקרו את התרבויות השבטיות הילידיות, על היחסים שבין הטוטם והטאבוים החברתיים עדיין תקפות, אבל לא ביליתי שם מספיק זמן בשביל לנכוח בטקס של קרבן הטוטם.

בגדול קיים פנתאון רחב של אלים, וההתארגנות הדתית מתארגנת לפי הקטגוריות החברתיות. החל מן האדם הפרטי שיש לו את האלים שאיתם הוא עובד ולהם הוא סוגד, דרך המשפחה, הקלאן ועד לשבט הגדול. ייתכן שקיימים גם ריטואלים בין שבטיים. הפנתאון מורכב מהטוטמים השונים, מאלים שמזוהים עם הנהר, או עם עצים מסוימים, או אלים שהם הרוחות של האבות או האמהות מן העידנים המיתיים (פולחן אבות). כל הילדים, למשל,כאשר הם נולדים מוקדשים על ידי ההורים שלהם לישות רוחנית שכזו, לאל כלשהו, וחייהם יהיו כרוכים במשמעויות ובסמלים שמאורגנים סביב הישות הזו. כך למשל אם אמא רוצה שהבן שלה יהיה צייד טוב, היא תבחר להקדיש את הילד לרוח של אחד האבות שהיה צייד אמיץ, והפולחן הדתי של הילד הזה יסוב בין היתר גם סביב הישות הזו. כאשר הוא יתחתן הוא יצטרך להכין סעודת הקרבה שתוקדש לאל הזה, וזה מתרחש במקביל לפולחן הדתי של הקטגוריות השונות של המשפחה והקלאן והשבט.

אנחנו נכחנו בטקס דתי של אלת הנהר, ונכחו בו כמה משפחות בודדות. מי שניהל את הטקס לא היה השמאן המחוזי, אבל היה אחד מבני הכפרים שידע לשנן את התפילות. לא יכלתי שלא לשים לב לדמיון האסתטי שבין הטקס לאלת הנהר לבין תפילה של מניין מתפללים בערב שבת. התנודתיות של הגוף בעת התפילה, שליח הציבור, הסעודה הקדושה והוודקה (במקום היין) ששתינו.

השמאנים לא קיימים בכל מאחז, ובדרך כלל לכל קלאן יש שמאן, אבל לעתים קורה שהשמאן נפטר ועד שמוצאים את מי שיחליף אותו (זה לא תמיד עובר בירושה, אם כי גם זה קורה) אין שמאן באיזור ובעת הצורך צריך לצאת למסע של כמה ימים לכפר אחר, או אפילו לנהר אחר, אל חמולה אחרת.

אחת לכמה זמן קיימים ריטואליים כלל שבטיים. למשל אחת לשנה, במהלך החורף, מתכנסים כלל הקלאנים מכל רחבי אגן הניקוז לטקס קורבן האיילים, שמתקיים במרכז הנהר הקפוא (כל שנה קלאן אחר מארח את האירוע), ובוא מקריבים מספר רב של איילים. ההתכנסות של כלל המשפחות בשבט, שחלקן עורכות מסע של כמה ימים כדי להגיע לטקס, מתקפת עבור חברי השבט את הזהות הקולקטיבית שלהם, ומזכירה להם באופן המוחשי ביותר, שגם אם הם לא חיים ביחד ולא נפגשים כלל אלא בטקס השנתי, הם עדיין משתייכים לאותה קבוצה אתנית ששומרת על זהותה כבר אלפי שנים.

אני לא יודע מספיק על התפקידים הדתיים של נשות השבט, אם כי העניין המגדרי מאוד מעניין שם, וחלק מן הריטואלים שלהם כוללים רכיבים טרנס-ג'נדרים, כלומר הגברים מתלבשים כנשים והנשים מתלבשות כגברים, והם מעלים הצגות ומשתכרים כלוט. לפי האנתרופולוגית שליוותה את הקבוצה שלנו, המנהג הזה מתייחס אל המעבר מן החברה המטריארכאלית אל החברה הפטריארכאלית.

שולחן הסעודה של ארוחת הקרבן בטקס לאלת הנהר. על פי המנהג בשבט יש חובה לאכול ולשתות את כל ארוחת המנחה - כולל כל בקבוקי הוודקה

מה בעניין אמונותיהם? האם הם אנימיסטית? איך מתנהל הפולחן בפועל? האם הם משתמשים בקטגוריות דתיות של קדושה/חולין, טהרה/טומאה, אנחנו/זרים, ואם כן, איך הן מאורגנות? מה קדוש ומה חולין בעיניהם? מה טהור ומה טמא? מה היחס לזרים מבחינה דתית (האם מותר להשתתף בפולחן שלהם וכו'?)
אפשר לומר שהם אנימיסטים, אבל אל לנו לשקוע בתוך קטגוריות של מתודולוגיה מערבית, שהיא חשובה מאוד, אבל לא ממצה עד תום את המציאות של החיים הילידיים. הם אנימיסטים במובן זה שהיער חי מבחינתם. ישנם עצים בעלי תכונות כאלה ואחרות – וכמובן שאני מתכוון לא רק לתכונות בוטניות. ישנם אבנים בעלי כוחות ואיכויות. לעתים הידע הזה יהיה שייך בעיקר לשמאנים, ולעתים הוא יהיה common knowledge, אבל צריך לזכור שהם לא חושבים בצורה של קטגוריות כאלה, מבחינתם היער פשוט חי. למשל לפני כל לידה של תינוק חדש, ההורים שלו מכינים לו מנשא עץ שמגולף מגזע של עץ חי, במטרה מוצהרת לחבר את התינוק לרוח של היער, כדי שירגיש את היער כבר מרגעיו הראשונים. אפשר לשים לב לכך שהם לא מצהירים שהתינוק יהיה מחובר אל העץ הספציפי שממנו המנשא נעשה – אלא אל היער כולו. כלומר שיש כאן תפיסת עולם אורגאנית.

קיימים אצלהם קטגוריות של קדושה וחולין, אבל גם החולין רווי "קסם". ההבחנה היא בעיקר הבחנה של זמנים ומרחבים מקודשים. טקס הדב הוא שבוע קדוש. המקדש של אלת הנהר הוא ביקתה קדושה. הקדושה באה לידי ביטוי בעצם הריחוק של המקום מהמאחז שבו חיים, או בחוקים שקובעים למי מותר ולמי אסור להיכנס אל המרחבים. גם הבחנות מגדריות קיימות אצלהם, הן בקודש והן בחול, וזה נושא מעניין בפני עצמו. במהלך הטקסים הגברים והנשים תמיד מופרדים ויש להם תפקידים שונים בטקס, ואסור לנשים לעבור לאזור של הגברים, שנמצא מעבר למדורה המקודשת. ישנם אביזרים מקודשים, בדים למשל שמכסים את הפסל של אלת הנהר, נעשים לבדים בעלי מטען מיוחד, ומבחינה זו יש בהם קדושה.

לגבי טומאה וטהרה לא יצא לי להתנסות במקרה של הבחנות בעלי משמעות כזו או אחרת, אך אני מניח שהן קיימות. זהות קבוצתית אחת כלעומת קבוצה אחרת הוא עקרון מבחין חשוב בתרבות החאנטי, ובכלל בחברות הילידיות של סיביר. אסור לגבר ואישה להתחתן אם הם גדלים באותו המאחז. האישה תמיד חייבת למצוא גבר ממאחז אחר, מותר שהוא יהיה מאותו הקלאן, אך לא מחויב, ולאחר טקס הנישואין היא עוזבת את בית הוריה ואת הכפר שלה ועוברת לגור בכפר של בעלה. לכן הזהות של הנשים יכולה להיות מורכבת מהזהות המרחבית של הקלאן, ומן הזהות הגנאולוגית של בית הוריה, בעוד שעבור הגברים הזהות המרחבית והזהות הגנאולוגית תמיד תהיינה חופפות. בשנים האחרונות, ניתן לראות מתיחה של גבולות מוסד הנישואין, כאשר נשים בוחרות גברים רוסיים מעיירות מודרניות, למשל, או כאשר זוג אוהבים יעזוב את המאחז של הגבר ויעברו לגור במאחז שלישי, "ניטראלי". המניעים לכך רבים וקשורים בעיקר לשינויים שעוברים על חברת החאנטי בעידן הפוסט-סובייטי.

נקודה רגישה בסוגיית ה"אחר" היא נושא ההתנצרות. מאז שסיביר נכבשה על ידי הצאר הרוסי בסוף ימה"ב, נחשפו השבטים הילידיים של סיביר לניסיונות מיסיונריים של הכנסיה. אבל התנאים הקיצוניים של מזג האויר, היעדר דרכי הגישה והפרישה הרחבה של הכפרים לא עודדו מיסיונרים רבים לשוט במורד הנהר. והניסיונות שהוצאו לפועל נתקלו על פי רוב בחברות מסורתיות מאוד שלא מיהרו להמיר מערכת דתית אחת באחרת. בעידן המודרני, כל שכן הפוסט-סובייטי, התנאים נעשו קלים בהרבה (באופן יחסי) וסוגיית ההתנצרות הפכה להיות מציאות מורכבת אצל חלק ממשפחות החאנטי.

אולגה ואיסק, בני הזוג שאירחו אותי בביתם, הם דוגמא מעניינת בהקשר זה. לפני מספר שנים, איסק ובנו הבכור, שהיה אז בן 12, יצאו לצוד ביער, וכתוצאה מפליטת כדור הבן נהרג. כעבור זמן מה עבר מיסיון במורד הנהר, והציע לאולגה נחמה בישועת המשיח. אולגה שלא יכלה להכיל את האבל הכבד התנצרה. איסק נותר נאמן למסורת אבותיו, וילדיהם הבאים קיבלו שמות נוצרים, כגון פיטר ודוד. גם השכנה שלהם, נינה, שהיתה אחראית על ניגון נבל הפה בטקסי השבט ובטקס קרבן הדב, התנצרה מסיבות דומות, וכיום הניגון בנבל הפה, שעשוי מעצם של מוס-צפוני, הוא תחביב בלבד, כי היא כבר לא משתתפת בטקסים ה"פגאנים" האלה.

אישה מהשבט עם סל לליקוט אוכמניות

בספרו המעניין של יובל נח הררי, 'קיצור תולדות האנושות', הוא מבכה על אבדן הזמן הפנוי שספגנו כאשר עברנו מחברות של ציידים לקטים אל העולם שאחרי המהפכה החקלאית. האם אכן יש לבני השבט הרבה זמן פנוי? מה סדר היום של השבט?
לא הצלחתי לקרוא את כל הספר של נח הררי מכיוון שמצאתי אותו מעט פשטני, כפי שניתן לצפות ממיזם שמבקש לתמצת את קיצור תולדות האנושות בכריכה אחת. הנושא של הזמן הפנוי הוא דוגמא מצוינת לכך, מכיוון שאפשר בקלות להצביע על הדברים שהררי לא מביא בחשבון. אני אסביר.

ראשית כל, הוא צודק. יש להם הרבה זמן פנאי, והם לא קמים וישר יוצאים לעבודה או למשרד והם לא לחוצים והם אנשים קלילים ומסבירי פנים – אם כי כמובן היינו אורחים ולא כל הכביסה המלוכלכת יוצאת. (למשל, יש שם מקרים של אלימות, אלכוהוליזם, רציחות וכדומה. הבן או החתן של נינה, שהתנצרה, נרצח שנה שעברה כאשר הוא הסתבך בקטטה וזרקו אותו מחוץ לבית, והוא קפא למוות ולא שרד עד הבוקר.) אבל נניח שאנחנו מתמקדים רק בנושא של פנאי מול זמן עבודה. צריך להבין שהמובן שלנו של פנאי ועבודה הוא אחר מאוד, ויש משהו אנכרוניסטי בקביעה של הררי.

מבחינת חלוקת זמנים – הוא צודק. הם הולכים לישון כשמחשיך, וזה אומר שבאקלים הצפוני שלהם מדובר על קרוב לחצות הליל. גם הילדים נשארים ערים עד מאוחר. והם קמים בנחת בבוקר, סביב שמונה או תשע, ואוכלים ולאט לאט מתארגנים לקראת מה שצריך לעשות באותו היום, אם זה דייג, או ליקוט אכמניות, או לתקן ספסל, או להכין סלסלות וכדומה. לפעמים גם צריך לשוט לכפר סמוך להעביר מסר או להביא מנוע חלופי לסירה. יש עבודה שוטפת של להביא מים מהנהר, ולחמם אותם, ולהסיק את האש – שזה עשוי להתפרש כפנאי אבל זו עבודה לכל דבר.

אבל מה שהכי חשוב להבין הוא שמושג הפנאי הוא מערבי ומודרני מכיוון שעבורנו פנאי זה מושג שהוא יחסי לתרבות של עבודה. אין להם פנאי במובן של לקרוא ספר, או לשכב בערסל ולרבוץ במשך כמה שעות. החיים שלהם הם סיפור אחד ארוך של השרדות.

למשל, אחד הדברים ששמתי אליהם לב הוא שבכל פעם שהלכנו ביער, ולא משנה מה הנסיבות, אם זה היה בדרך לליקוט אכמניות או בדרך לטקס שקיימנו בבקתה הקדושה של אלת הנהר שהיה במרחק של שעה הליכה לתוך היער, הם כל הזמן מלקטים ואוכלים מהשיחים שלצד השביל, מבלי שהם מתעכבים. זה אוכל זמין על הדרך, והם אוכלים אותו בכל הזדמנות. זו מנטליות שיותר דומה לחתול רחוב מאשר לאדם המערבי – והפנאי שהררי מתאר ברומנטיות צריך להיות מובן בהקשר הזה.

דוגמא נוספת היא שבאחד הימים איסק הוביל קבוצה אל תוך מרחב ביער שיש בו המון שיחי אכמניות. לכולנו היו דליים וסלסלות, וכעבור שעתיים, חלק מהנשים התעייפו, וגם קלטנו ששכחנו לקחת איתנו מספיק מים (לא כל כך ידענו לכמה זמן הולכים ואיך להתארגן). לאט לאט הקבוצה החלה להתקבץ ליד גזע עץ נפול, והתפתחה שיחה על הפסטורליות של היער, על חוויית הליקוט, אחד הגרמנים בקבוצה נזכר בילדותו שהיה יוצא אל היער לאסוף תותים לעוגות של אמא שלו, בעוד שאיסק לא הפסיק ללקט. גם כשניגשתי אליו ובשפת הסימנים והאנגלית השבורה אמרתי לו שהקבוצה תשמח לחזור, הוא צחק והבין, הצטרף אל ההתקבצות של החברים ליד גזע העץ, ובכל הזמן הזה הוא המשיך ללקט אכמניות, לא הפסיק לרגע.

כולנו שמנו לב לזה, והיה ברור שבעוד שעבורנו יש תודעה שמסווגת את הזמנים לזמן של עבודה ולזמן של מנוחה, מבחינתו אין דבר כזה. זה לא קיים אצלו בכלל במערכת המחשבתית. מהבחינה הזו אין לו רגע אחד של פנאי. זה לא אומר עליו שהוא אדם לחוץ וחרדתי – ממש לא. אבל החיים שלהם לא חיים קלים.

אני מכיר אנשים, וגם אני חוטא בזה לפעמים, שמתרפקים על הזמנים שהיו פעם. אידיאולגיית העבר הרחוק המושלם, כשהיינו מחוברים לאדמה. אז כן, האנשים האלה מחוברים ליער ולנהרות בצורה שאי אפשר להאמין אם לא רואים. אבל מהות העניין היא שהם מחוברים אל הרשת המערכתית שבתוכה הם חיים. גם המערב המודרני הוא "יער", ולדעתי היישום הנכון של השאמאניזם – כאורח חיים – הוא בהשתתפות ביער שלנו, ולא בניסיון להתנגד לו או להוציא את עצמנו מתוכו.

אוכמניות מלוקטות

מה האתגרים העומדים בפניהם בימים אלה, והאם לדעתך הם ישרדו אותם?
כיום האתגרים הגדולים שלהם הם מול תהליכי התיעוש והקפיטליזם האוליגרכי שמתעדף את משאבי הטבע של סיביר על חשבון המורשת התרבותית של בני החאנטי. אבל צריך להדגיש כאן כמה דברים. בשונה מחברות מסורתיות רבות שאנו שומעים עליהן שלא הצליחו לעשות את הטרנספורמציה אל תוך המודרנה, דווקא בני החאנטי הצליחו במובנים מסויימים. במקום חץ וקשת הם צדים עם רובה. סירות הדיג כיום ממונעות. הם יוצאים ליער ללקט תותים עם פלאפון, ומצלמים את טקס הדב של עצמם (אבל לא מעלים ליוטיוב). הם חוטבים עצים עם מסורים ממנועי דיזל, ושמעתי מן האנתרופולוגית שליוותה אותנו שפעם עבור הטקס השנתי של קרבן האיילים, הטיסו אחת עשרה איילים זכרים בהליקופטר עד לנקודת המפגש של הטקס.

כלומר בני החאנטי הצליחו לשמר מסורת של אלפי שנים גם כשהם סופגים חלק מהטכנולוגיות של העולם המודרני (למעט מים זורמים וחשמל). זאת עוד אחת מבין הסיבות שבגללן בחרנו לסוע ולפגוש דווקא אותם, כי יש משהו באורח החיים שלהם שמנפץ את ה"פסל", את הדימוי שיש לנו על שבטים שמאניים. הם לא נראים "שמאניים" אם יש בכלל מראה כזה שאנחנו עשויים לדמיין אותו. אבל הם כן מתנהגים כמו שאמאנים, ויש בזה הבדל גדול.

עם כל זאת, על-אף שאת הכיבוש הרוסי, את המיסיונריות הנוצרית, את מלחמות העולם ואת השלטון הסובייטי הם שרדו, נראה שהסיכויים שלהם לשרוד את מדיניות הפטרול של רוסיה הם קלושים. הם לא מאורגנים מבחינה פוליטית, ומשאבי הטבע שקיימים במרחבי הצייד והליקוט שלהם יקרים מדי עבור מערכת השיקולים הקפיטליסטית. בקיצור, האתגר הגדול ביותר שלהם הוא תעשיית הנפט.

יש להם חוזים עם תאגידי הנפט, על פיהם הם מקבלים דלק חינם עבור סירות המנוע ועבור הגנראטורים שמספקים להם שעות בודדות של חשמל בערבים, אבל רבים מהחוזים האלה מופרים על ידי התאגידים, ושטחי המחייה של החאנטי מצטמצמים משנה לשנה. קשה להעריך כיצד בדיוק ייראו השנים הקרובות. יתכן שהסיכויים היחידים שלהם לשרוד יהיו על ידי הפיכת התרבות שלהם למשהו שניתן לשווק אותו. אבל גם אז עולה השאלה האם אכן ניתן לכנות מצב כזה שרידות, או טרנספורמציה מלאה שמחירה אבדן המסורת. התשובה לדעתי ברורה.

בני השבט וסירותיהם. שלא כמו הנשים, הגברים לבושים בגדים "רגילים" ולא מסורתיים

ביום שישי הזה אדריך סיור בנושא דת ומדינה בירושלים. כאן הפרטים.

טראנס שמאני בקבלה מודרנית – ספרו החדש של יהונתן גארב

בשיא תהילתה של מלכות המאיה, בין המאות השלישית לשמינית, בימים שהם לא היו עסוקים בלקיחת שבויים לצורך קורבנות אדם או במשחקי כדור הגומי הראשונים בעולם, היה מלך האומה ההיא, ששימש גם ככהן גדול, נוהג לעלות על הזיגוראט האדיר שבמרכז העיר, ולפצוע את עצמו קלות. הפציעה העצמית הזו לא היתה רק סוג של קורבן, אלא גם פעולה ששיבשה עבור אותו אדם את תפיסת המציאות השגורה, ולמעשה הכניסה אותו למצב תודעתי מיוחד, בו דפוסי המחשבה והתפיסה הרגילים היו נדחקים הצידה לטובת פתיחות לחווית חיים שונה. במילים אחרות, המלך היה מגיר את דמו, ועל ידי כך היה נכנס לטראנס. במסגרת אותו טראנס הוא היה זוכה למסרים מהאלים. המאיה קראו לזה "זימון נחשי החזיונות".

הדוגמא הזאת היא רק אחת מני רבות לתופעה דתית נפוצה מאוד, והיא הטראנס, שממנו או בתוכו מתבצע המפגש עם העולמות ה'אחרים', יהיו אלה אשר יהיו. למעשה, זו דוגמא לא כל כך טובה, ככל שהיא הופכת את הטראנס למשהו מוזר ודרמטי. למעשה, כפי שדואג פרופ' יהונתן גארב מהאוניברסיטה העברית להבהיר בספרו החדש, טראנס הוא "מצב טבעי שניתן לקבל אליו גישה בקלות, למשל תוך כדי שיחה רגילה, ללא כל צורך להשתמש בכל טכניקה היפנוטית טקסית." (עמ' 10)

ועל הספר החדש של גארב אני בעצם רוצה לכתוב. הספר, שיצא בהוצאת אוניברסיטת שיקגו, נושא כותרת טעונה למדי: Shamanic Trance in Modern Kabbalah – ממש כל טוב הארץ: גם טראנס, גם שמאני, גם קבלה וגם מודרנית. בעצם גארב פותח בספר הזה במהלך נועז למדי, שבו הוא מנסה להפוך את הטראנס, כמצב תודעתי בעל מאפיינים מסויימים, לכלי הסברי שאיתו ניתן לחקור את הקבלה והחסידות. "זו הפעם הראשונה שהיפנוזה [כתחום] מגוייסת בחקר המיסטיקה היהודית" כותב בספרו גארב. במילים אחרות, לאחר שגארב מגדיר מהו טראנס (כמה פעמים ובמילים מעט שונות) הוא מראה כיצד אפשר להבין שמצבים מיסטיים מסויימים של מקובלים וצדיקים חסידיים הינם למעשה טראנס, וכיצד ההבנה הזאת עוזרת לנו לפרש נכונה את כוונותיהם, ולא, למשל, לפתור את דבריהם כדרשנות היפותטית גרידא.

הטראנס כמצב תודעתי פורה

נתחיל אם כן בטראנס. גארב מתייחס בספרו לטראנס מהסוג שדיבר עליו Milton Ericson, פסיכיאטר מפורסם מאוד שהיה מטפל באנשים על ידי הכנסתם לטראנס. אריקסון גרס שטראנס הוא למעשה מצב תודעתי נפוץ מאוד, שמתרחש פעמים רבות כשאנחנו שקועים בריכוז, מופתעים או סתם מבולבלים. כמובן שיש דרגות רבות לטראנס, החל מרדוד ועד לעמוק ביותר. המיוחד בטראנס הוא שהוא מהווה כאמור יציאה מהמצב התודעתי הרגיל. גארב:

טראנס יכול להיות מתואר כדקונסטרוקציה של התפיסה הרגילה בנוסף להביטוס של הדפוסים האינטראקציונלים היומיומיים והארגון הנהוג של הזמן, כל זה בכדי להעצים את הסובייקט כדי שיוכל לחוות את העולם-החי השגור בדרך חיונית יותר. (עמ' 22)

את 'חווית העולם-החי השגור בדרך חיונית יותר' ניתן אחר כך לפרש כהטענתו של העולם באלוהות, שכינה, אור אלוהי – כמו גם כידיעת סאטורי, כניסה לטאו וכו'. במקרים אחרים ניתן, אחרי פירוק תפיסת העולם היומיומית, לקבל מסרים, מילוליים או ציוריים (בנושא זה המחקר של גארב נעזר לא מעט בזה של פרופ' חביבה פדיה). בספרו מביא גארב מביא דוגמאות לפרקטיקות שיכולות להביא לטראנס, למשל מספר שערי קדושה לר' חיים ויטאל, מתרגול "נפילת אפיים" בתפילה הקבלית והחסידית, ומטכניקת ה"השקטה" של ר' קלונימוס קלמן שפירא מפיאסצנה – זאת בנוסף לכמה מקובלים הרבה פחות מוכרים, שכתביהם כלל לא עלו לדפוס.

אז איך נכנסים לטראנס? מה שמעניין כאן הוא שהדבר יכול להתרחש באופן פרדוקסלי הן כאשר מתרחש משהו שהוא יוצא דופן, והן כאשר אנחנו חוזרים במדוייק על רוטינה מוכרת. אריקסון פיתח טכניקה פשוטה שבה שינוי בדרך שבה אנחנו מגישים את ידינו ללחיצת יד מעורר טראנס באדם שמולנו. כאן יש הסבר ודוגמא לעניין, וכאן וכאן עוד דוגמאות עם טכניקה מעט שונה. לכן מה שהכניס את מלכי המאיה הנ"ל לטראנס לא היה הכאב או הדם עצמם, אלא יותר העובדה שהופעתם היתה יציאה חדה מהשגרה הפסיכופיזית שלהם.

אכן, על פי גארב

טראנס כמצב טבעי נמצא במובלע ב"הכרה הלא-מודעת" […] אנחנו לא עוסקים במצב סטטי, אלא נזיל, שיכול להתפתח באופנים שונים. הוא מתחיל על פי רוב בחריגה מורגשת מצורת התפיסה היומיומית והדפוסים השגורים של הפעילות המנטלית. החריגה הזו יכולה להיות פתאומית או הדרגתית, ויכולה להתעורר כתוצאה משימוש בטכניקות, או בצורה ספונטאנית. אולם במקרה האחרון היא בדרך כלל התוצאה של גירויים עדינים שיוצרים "עוגנים פוסט-היפנוטיים" שמזומנים מחדש בתנאים הנכונים (עמ' 10-11).

הטראנס הוא חריגה מהמצב התודעתי השגרתי, וככזה מאפשר פתיחה אל רבדי חיים שלא גלויים לנו כרגיל. במשפט האחרון, החשוב, מתכוון גארב לכך שטראנס יכול להתעורר באדם לא כתוצאה מפעולה מסויימת אחת שמישהו מבצע כלפיו או שהוא עושה לעצמו, ולא מתוך כוונה ברורה להכנס לטראנס, אלא מתוך היותו נתון במערך כללי של מקום, זמן ופעולה שמעוררים אצלו את התגובה הזו, כלומר את הכניסה לטראנס. בכך מכוון גארב למציאות בה מקובלים וצדיקים חסידיים היו נכנסים לטראנס בזמנים או תוך מעשים קבועים כגון שגרת ערב שבת, תפילה, תפילין, טבילה במקווה, ולאו דווקא רק בטקסים מדיטטיבים המכוונים לכך, כגון תיקון חצות או ייחוד ייחודים.

הצבעה על האפשרות האחרונה הזאת היא לדעתי אחת התרומות החשובות של הספר, שכן היא מזמינה הבנה מעמיקה יותר של האופי הייחודי של המיסטיקה היהודית, שמטבע הדברים נמצאת בקשר הדוק עם המנהג והחוק היהודי. גארב מציע כאן שהמיסטיקה כלל לא חייבת להתנגש עם החוק (כפי שנוטים לחשוב אם מגיעים עם הנחות מוצא של חקר הנצרות), אלא אף להפך – להעזר בו. (על היחס בין המיסטיקה לחוק בהקשר הכללי והיהודי כתבתי לא מזמן כאן.) הטראנס במקרה זה יכול להיות מושג לא על ידי שבירת הרוטינה, אלא דווקא על ידי קיומה בדבקות ודקדקנות (לי זה מזכיר משום מה את הרש"ר הירש, שעמד על כך שיש צורך לקיים את כל המצוות כדי להבין "מבפנים" את היהדות). גארב כותב שבמחקרים עתידיים הוא יכתוב עוד על כך, כך שיש למה לצפות.

ומה עם שאמאניזם?

גארב נותן הגדרה מאוד רחבה של שאמאניזם: "מונח הכולל צורות מגוונות של העצמה טרנספורמטיבית" (עמ' 22). העצמה, כלומר הטענה של האדם (גופו, אישיותו, תודעתו) בעוצמה חדשה, וטרנספורמטיבית – ברור. הקישור בין השאמאניזם לחסידות מתאפשר בעיקר הודות למחקריו הענפים של משה אידל, בהם הוא הדגיש את האופי המאגי של פעילות הצדיקים החסידיים, לאמור לא רק חוויות מיסטיות הם ביקשו (כפי שחשב, למשל, מרטין בובר), אלא כמעט במאה אחוז מהמקרים פעולותיהם בעולמות העליונים היו (גם) למען הורדת שפע – כלומר כוח מאגי – לעולמות התחתונים, עבור חסידיהם. במובן הזה ממלא הצדיק החסידי בחצרו תפקיד דומה מאוד לזה של השאמאן (האינדיאני, הטיבטי, הנורדי, ההודי וכו' וכו') בשבטו.

השאמאן עצמו נכנס למצבי טראנס כחלק מהמסע המיסטי שלו, וגארב מכיל קטגוריה זו גם על הצדיק החסידי. כך למשל הוא קובע כי "חוויות דיסאסוציאטיביות של איבוד תחושת העצמי בתפילה, אולי התרגולת החסידית הנפוצה ביותר, שייכים כפי הנראה לאותו מקבץ של תופעות [של טראנס פאסיבי או עמוק]." (עמ' 106). כאן שוב נראה כיצד הטראנס משמש ככלי להסברת העדויות של החסידים. יחד עם זאת, אני חייב לסייג את קביעתו של גארב כאן ולומר שלדעתי דווקא חוויות של איבוד תחושת העצמי מגיעות פעמים רבות לא כתוצאה מטראנס, אלא מתובנה (insight) שבאה בעצמה כתוצאה של חקירה עירנית, ממוקדת או פתוחה, של עולם התופעות.

תעתיק של ציור המתאר (כנראה) שאמאן, ממרכז אסיה

הספר בהקשר רחב

מעבר לכל זה, הספר של גארב נכנס לתוך ויכוח שניטש כבר שנים בשדה המחקר של המיסטיקה, בין אלו הרואים שורש משותף לחוויות מיסטיות בתרבויות וזמנים שונים (להלן, הפרניאליסטים), לבין אלה ששוללים כל שורש שכזה, ותופסים את התופעה המיסטית כתלויית זמן ותרבות בצורה מוחלטת (להלן, הקונטקסטואליסטים).

בעוד המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה העשרים היתה נתונה לשליטתם הבלעדית של הראשונים (החל מהטרנסצנדנטליסטים בארה"ב, דרך וויליאם ג'יימס, רודולף אוטו, אלדוס האקסלי ועוד רבים), מאז סוף שנות השבעים חל מהפך, והקונטקסטואליסטים טפסו את הבכורה. הדבר התרחש בעיקר הודות ליהודי רציני ושמו סטיבן כץ, שבאסופת מאמרים (Mysticism and Philosophical Analysis) שערך ב-1978 קבע כי "אין כלל חוויות טהורות (כלומר, בלתי-מתווכות)" – וההדגשות כולן במקור!

כלומר, פרופ' כץ טען שאין שום חוויה שלכאורה חווה המיסטיקן, ושאותה הוא לכאורה מפרש, בשלב שני, בהתאם לתרבותו וזמנו. הוא היה מתנגד מאוד למה שכתבתי קודם, כאילו "את 'חווית העולם-החי השגור בדרך חיונית יותר' ניתן אחר כך לפרש כהטענתו של העולם באלוהות, שכינה, אור אלוהי – כמו גם כידיעת סאטורי, כניסה לטאו וכו'" – טפו! "מה פתאום!", היה זועק כץ, "אין שום 'חווית העולם-החי השגור בדרך חיונית יותר'! רצף המילים האלה הוא כבר פרשנות, הוא כבר תלוי תרבות וזמן!!! החוויה המיסטית כולה, מתחילתה ועד סופה, נקבעת על ידי התרבות והזמן בהם פועל המיסטיקן! בחיי, תומר, לפעמים אתה כותב כאלה שטויות." וכו'.

העמדה של כץ הפכה פחות אוו יותר לבון-טון בחקר המיסטיקה, לא מעט, לדעתי, מפני שהיא הגיעה בדיוק בזמן כדי לרכב על הגל הססגוני של ביקורת הספרות הפוסטמודרניסטית. אם כל העולם הוא טקסט, אולי גם חוויות מיסטיות הן לא יותר מטקסט? אולי יש לערוך דקונסטרוקציה לדיווחים על חוויות מיסטיות, ולמצוא את התנאים שהובילו את המיסטיקן לספר את הנראטיב המיסטי שלו בדרך הזו או ההיא?

אבל יש לכץ גם טענה רצינית מאוד באמתחתו: [הפסקה הבאה תוקנה – 13.7] הוא טוען שמי שמניח שיש בסיס משותף לחוויות מיסטיות בעצם מחפש הן משהו שיאחד בין בני האדם כולם, והן משהו שיענה לנו, החיים בעולם שעבר דמיסטיפיקציה, על הצורך באמת רוחנית, במשהו שלכאורה נמצא מעל ומעבר לשכל. אותם חוקרים, אם כן, הם יותר מחפשים-רוחניים שמקווים שיש אי שם מציאות מוחלטת שהמיסטיקן אכן נפגש איתה, ובכך שוללים מחקר רציני. במחוזותינו פרופ' בועז הוס מאונ' בן גוריון, מפתח ומעצים את הכיוון שהצביע עליו כץ. הוס מבקש לשלול לגמרי את המונח "מיסטיקה", משום שהוא לדעתו לא מסמן שום תחום קוהרנטי. עוד טוען הוס שחוקרים שמשתמשים במושג הזה, כלומר מניחים שיש מציאות מהותית משותפת לתופעות מיסטיות שונות, מניחים למעשה הנחה תיאולוגית, ובצורה מגוחכת מחזירים לשיח המדעי את האלוהים שנידויו ממנו הוא שאיפשר את המהפכה המדעית!

בספר החדש של גארב מוצג הטראנס כחוויה אוניברסלית, גם אם היא באה בגוונים רבים ובצורות שונות. בכך גארב מקרקע את הטראנס בגוף ובצורה שבה המוח שלנו פועל, וממילא הוא עושה רבות למען עיגון החוויה המיסטית חזרה בחיים, כלומר למען הבנתה כיותר מטקסט. גארב עצמו כותב על עמדתו:

העמדה שלי, שהיא פנומנולוגית בעיקרה אולם מתחשבת בהקשר ההסטורי, נמצאת איפשהו באמצע [בין העמדה המקסימליסטית, הרואה את הטראנס כפוטנציאל אנושי אוניברסלי, לבין העמדה המינימליסטית, הרואה את תיאורי החוויות האלה כדמיונות בלבד או כביטויים פוליטיים של מאבקים סביב הון סימבולי], אולם רחוקה יותר מהקוטב המינימליסטי. אני מחשיב עדויות על טרנספורמציה אינטנסיבית כמשקפות באופן מדוייק הן את החוויה הסובייקטיבית הפרטית והן את ההווי של תנועות וקבוצות מיסטיות, תוך כדי שאני נמנע מכל קביעה מטאפיזית או אונטולוגית, לחיוב או לשלילה. האחרונות הן לרוב עמדות חילוניות אידיאולוגיות המתחפשות בלבוש הבלוי של הפוזטיביזם. (עמ' 17)

כלומר גארב רואה בטראנס על גווניו וצורותיו מציאות אנושית כללית, שכמובן נתונה לפרשנויות תרבותיות שונות ומגוונות. הוא כמובן לא מסיק מזה שקיימת מציאות מוחלטת או עליונה שהטראנס מאפשר לתקשר עימה או לינוק ממנה כוח, אבל הוא טוען ששלילת האפשרות הזאת היא עצמה עמדה אידיאולוגית, חילונית, שמתחפשת לפוזטיביזם. הוא דוחה, אם כן, את העמדה החד-משמעית של כץ, ופותח את הפתח למחקר השוואתי של הטראנס, השמאניזם, והמיסטיקה.

כשלעצמי, אני בהחלט לא מקבל את העמדה של כץ, למרות שיש בה משהו אסתטי והירואי יותר מהעמדה הפרניאליסטית. אני לא מקבל אותה הן מפני שלדעתי היא לא ניתנת להגנה על רקע המחקרים החדשים הקושרים את דרך פעולת התודעה והמוח (שני תחומים לא לגמרי חופפים – לפחות עדיין) לחוויה המיסטית, והן משום שלדעתי גם מחקר טקסטואלי פשוט יחסית יכול להצביע על מאפיינים מספיק דומים בקרב מיסטיקנים שונים, מתרבויות שונות, בזמנים שונים. גם במובן הזה אני מצטרף אל גארב ברצון להחזיר את הדיון במיסטיקה אל הגוף.

ככככ

כאן ניתן למצוא קטעים נבחרים מהספר.