שיווה

קצת מהודו

 שמרנות בהודו

1)

אחד המסמכים בעלי ההשפעה הגדולה ביותר על הדרך שבה בני האדם תופסים את עצמם במאות השנים האחרונות היה הכרזת העצמאות האמריקאית מ-1776 […] הצהרה כוללת זו אודות זכויות פרט אנושיות שינתה את תפיסתם של בני האדם אודות זהותם כאזרחים […] אנו רואים כיום שלילה של כל עקרון הגבוה יותר מהאינדיבידואליות. התרחשה גם תנועה דרמטית מהטנסצנדנטי אל האימננטי.

[…] בניגוד לכך ישנה הדהרמה ההינדואיסטית, אשר אודותיה מדברים המקורות הכתובים. הם מדברים רק על חובות. אין כלל מושג של זכות שניתנת על ידי האל לאינדיבידואל באופן אוטומטי. […] המצב כיום ממקם אותנו בין שתי מערכות ערכיות, האחת שואלת מה אני יכול להשיג מתוך כל מצב בחיים על כדור הארץ, והשנייה, מהו המקום לא רק במבנה הארצי אלא גם בשמימי, ואיך אני יכול להכנס להרמוניה איתם? (The Mountain Path, Vol. 48, No. 1, Jan-Mar 2011, pp. 3-4)

הציטוט הזה, מתוך מאמר המערכת של כתב העת שמוציא האשרם של רמאנה מהארשי, מזכיר לנו לא רק עד כמה שמרנים בכל העולם דומים (וכן, לצערנו, עד כמה רבים כל כך מהם עילגים), אלא גם את החזית המשותפת עליה נערכות המסורות הדתיות כולן כיום, דהיינו, לא זו מול זו, אלא כולן אל מול החילוניות. לכן אולי לא צריך לתהות על הדמיון הגדול: מכיוון שהחילוניות היא אותה חילוניות (הומניסטית, אמריקאית, קפיטליסטית), ממילא ההתקפה עליו היא אותה התקפה.

אבל יש הבדל בין השמרנים כאן לאלו, למשל, בארצנו, וההבדל הוא חשוב: אין בטסט לעיל הכוונה, במקום ובניגוד לשיח הזכויות, להכפיף עצמנו לסט סגור של חובות אלוהיים (כפי שניתן למצוא בדרשותיהם של אנשי דת מונותאיסטים).המטרה כאן איננה, במקום ובניגוד להענות הדוניסטית ליצרים ותשוקות, "התגברות כארי" על עצמנו ו"עקדת" הגוף תחת עול המצוות האלוהי (או התנזרות מהתשוקות ושאיפה ל"טוהר" וכו'). לא ולא, כאן המטרה היא לחזור להרמוניה ספונטנית שאבדה, לגלות מחדש את זרימת החיים – שהיא אנחנו עצמנו – שנשכחה מאיתנו. ההענות לחוק הקוסמי לא תבוא מתוך ציות לערכים הטרונומיים, אלא הגעה למצב שבו נחיה מתוך זרימה חסרת מאמץ שבה ישולבו החובות והזכויות, הקשיים וההנאות באופן "טבעי", אוטונומי, "מבפנים".

הנה ציטוט נוסף, מתוך מאמר המערכת של גיליון פרסומי מיוחד של India Today לזכרו של סאתיה סאי באבא שיצא עכשיו:

[הוא לימד מתוך] הרעיון שחינוך הוא תהליך שבו מוציאים החוצה מה שכבר קיים בכוח בפרט. והאוצר הלטנטי הזה הוא אהבה, אמת, התנהגות נכונה, שלום, הבנה, וחמלה. (Divine Grace, Jan 2012, p. 2)

הפרי הרוחני שהבטיח סאי באבא היה, על פי מוקיריו, יקיצה טבעית, לא עמידה על המשמר.

2) המפלגה השלטת, מפלגת הקונגרס, שהקימה את הודו, בצרות, כך לפחות על פי הסקרים האחרונים. ענייני שחיתות כמובן, כמו תמיד בהודו. עולים לגדולה במקומם ה-BJP, המפלגה הדתית-לאומית, שמתיימרת לקדם מצע "הינדואיסטי נאמן", אולם למעשה מצמצמת את משפחת הדתות ההינדואיסטיות העשירה לכדי נקודה זעירה וקפוצה של שמרנות מוסרנית. חברי המפלגה רוצים "לחזור למסורת", אבל איך בכלל אפשר לחזור למסורת כאשר ההינדואיזם הוא אוסף עצום של מסורות שונות ומשונות? אפשר אם מחרבים את ההינדואיזם כמובן. עבור אנשי ה-BJP ההינדואיזם כולו הופך לאל ראמה ולקדוש ויוקאננדה (כתבתי על זה קצת כאן). ססגוניות ורב-קוליות אדירה נמחקת ומושתקת בשם השמרנות הדתית.

סרוופלי ראדקרישנן, שהיה פילוסוף ומלומד וגם נשיא הודו בשנות השישים הגדיר את ההינדואיזם כאמונה "שהאמת היא רבת פנים ודעות שונות תופסות מימדים שונים של האמת, אותה אי אפשר לבטא". ב"ג טילאק, לאומן הודי מתחילת המאה העשרים, אמר שהיסוד המהותי של ההינדואיזם הוא "ההכרה שהדרכים לישועה הן שונות, ומספר האלים שיש לעבוד הוא גדול". כפי הנראה הולך ופוחת הדור, ואנשי הדת השמרנים של ימינו כבר מסוגלים הרבה פחות להכיל גיוון. וגם זה מזכיר לנו שמרנים אחרים, ממסורות אחרות, שמעוניינים לקדם רק קול אחד, ועל כן מוחקים ומשתיקים כל קול אחר. לפעמים זה אפילו מהכוונות הכי טובות, אבל בכל פעם שזה מצליח זו תמיד טרגדיה, חורבן תרבותי.

3) שני שרים מטעם ממשלת ה-BJP במדינת קרנטקה (אחת מהמדינות שמרכיבות את הודו) נתפסו בשבוע שעבר צופים בפורנוגרפיה על הסלולרי שלהם במהלך ישבת ממשלה. מאמר המערכת של ה- Times of India של יום חמישי גינה את "הצביעות המוסרית" של המפלגה, מה עד שאחד מהשרים הללו, השר לפיתוח האשה והילד, אמר בעבר שהאשמה באונס היא גם על האישה, כלומר על הצורה בה היא מתלבשת.

בירת קרנטקה היא בנגלור, עיר ההיי-טק של הודו, והתעשרותה המהירה של העיר על תושביה בהחלט מהווה אתגר עבור הרוצים לשמור על המסורת. הזעקות של פיליטיקאים נגד "תרבות הברים" שהתפתחה בבנגלור מוכרות מזה שנים, ומובן שהעיתונים באנגלית, היחידים שאני קורא כאן, הם בצד היותר ליברלי של הפולמוס הזה (אם כי גם בהם יש מנעד נאה). הטיימס אוף אינדיה, בכל אופן, מבקש מחברי ה-BJP להפסיק לשחק אותה טליבן לעניים.

האמת היא שאם לא היו מתרכזים בקשקושי "צניעות" ופונים באמת לשמור על התרבות ההודית, ידיהם היו מלאות עבודה, ועבודה ראויה. הודו היא עוד אחת מהארצות/תרבויות האלה, כמו יפן, שהקפיטליזם הגיע אליהן ולא צמח מתוכן, ולכן, כמו הרכבה של ענף זר על גזע ותיק, הוא צומח בצורה מעוותת משהו, ולעיתים פשוט גרוטסקית. ביפן השתל נקלט על ידי האחזות במנגנוני המשמעת האובססיבית-קומפולסיבית וההשגיות הכמו-דתית. בהודו הנפוטיזם, השחיתות הכרונית והתאווה העצומה, האלימה ממש, להנאה וכוח מהווים את צלחת הפטרי שהוא משגשג עליה.

רחוב ראשי בבנגלור, על מותגיו

לכן הגלוגבליזציה מתרסקת לתוך הודו ומעלה זיהום אויר, אבטלה גואה, פערים עצומים בהכנסה, הרס רחב היקף של בתי המלאכה ואף של המקצועות המסורתיים ותאוות עושר ללא גבול. בכל אלא היה ראוי להאבק, אבל שרי ה-BJP עסוקים במוסרנות. ומפלגת הקונגרס לא טובה הרבה יותר. אולי רק קצת פחות צבועה.

אנשי מקצוע, כמו הצ'אי-וואלה הזה בטירו', הולכים ונעלמים.

טירוונאמלאי, חזרנו אלייך שישית

1) אני בטירו'. הייתי כאן פעמים רבות בעבר, וכתבתי על כך כמובן, לא מעט (ראו למשל כאן מ-2005, כאן מ-2007, כאן מ-2009, ועוד אחד מ-2009). העיירה שהפכה זה מכבר למכה ניו-אייג'ית רק הולכת ומתעצמת מהבחינה הזאת – בחודשים האלה, "העונה" מבחינת מזג אויר ולכן גם מבחינת התיירים, פשוט אין חדר פנוי בשכונה שבה הכל קורה. אין, ממש אין. אחרי כמה שעות של חיפוש, זוגתי ואנוכי שכרנו צינוק ליד המקדש המרכזי, down town. מסתבר שעוד יותר משנים עברו, המקום מפוצץ, וזה כנראה משום שסאי באבא מת, וחסידיו, בחיפושים אחרי מקורות אנרגיה חילופיים, הגיעו הנה.

בקצרה, מדובר בעיירה למרגלות ההר הקדוש ארונצ'לה, שאליו הגיע הגורו והקדוש הגדול רמאנה מהארשי בתחילת המאה העשרים. רמאנה כנראה היה באמת משהו מיוחד (קארל יונג מכנה אותו "משהו פנומנלי", תומס מרטון כתב שהוא "אב-מִדְבר בן זמננו"). גם אנוכי הק' מתרשם שהיה בו שילוב נדיר למדי של עומק רוחני, טוב לב וחכמה. הוא מת ב-1950, אולם סביב מקום מושבו נבנה האשרם שלו, שעד היום שופע קדושה.

ליסה, בעת סאטסנג

כאמור, מאז חלפו שנים רבות והעיירה הפכה לאבן שואבת עבור מחפשים רוחניים, כמו גם עבור מורים רוחניים, שמגיעים לכאן כדי להציע את מרכולתם. בעבר ראיינתי את מוג'י, שגם השנה היה כאן וכיום הוא ללא ספק המורה הפופולרי ביותר באזור. השנה הלכתי לבדוק את ליסה קיירנס, שהתאכזבתי ממנה קשות, ושוב ביקרתי את ורנר, שאין לו אתר אבל הוא אחלה בנאדם ומורה. רוב המורים כאן מלמדים נאו-אדוויטה, אבל היה כאן גם מורה אדוויטה קלאסית אחד, ג'יימס שוורץ (מן הסתם היהודי הוא הפלספן).

העובדה שמתעניינים כאן גם בלימוד מורכב, ולא רק במסר השטחי ש"הכל אחד", מרמזת שיש כאן גם מחפשים רוחניים רציניים, וזאת, נכון, גם לצד אלה שמבקשים שיאמרו להם שבעצם אין מה לעשות והם בעצם "כבר מוארים" או לצד אלא שאינם יותר מאשר נרקומנים של חוויות רוחניות. מעניין גם לבחון את אוכלוסיית המערביים כאן: ממוצע הגילאים הוא סביב ה-35. יש כאן גם לא מעט בני שישים ומעלה. אין כאן כמעט בני עשרים וקצת. כלומר, מדובר באנשים שעברו לא מעט, ושהגיעו לכאן אחרי חיפוש, לא בתחילתו.

יש גם אנשים שקנו כאן בית, או ששוכרים דירה לטווך ארוך. (אותנו הצילה מהחדר הנוראי ששכרנו ישראלית טובת לב, רחל, שהכניסה אותנו אל ביתה עד שמצאנו מלון הגון.) למעשה, כמו שציינה לפני זוגתי, יש כאן מעין קהילה. אנשים שבאים לכאן שנה אחרי שנה, ממוקדי מטרה, מכירים, גם אם בשטחיות, זה את זה, ומחפשים יחד תשובה. והחיפוש, גם הוא פעמים רבות רציני ומעמיק, והתשובות מורכבות ורציניות. ממש לא תמיד כמובן. יש כאן הרבה מאוד קשקשת. אבל איפה אין?

2) ואפרופו מורים רוחניים במקום, יש לי חדשות עצובות למי שמכיר: ראדהה התאבדה. מדובר במורה רוחנית הודית, "מוארת" כמובן, משכילה, רהוטה, חייכנית ומקסימה (ציטטתי אותה כאן). שמעתי אותה פעם-פעמיים לפני שנים, ואני חייב לומר שהתרשמתי לטובה. מסתבר שהיא היתה נגועה בנרקסיזם עמוק, שיחקה במניפולטיביות בחסידיה ורדתה בסביבתה. במרץ האחרון הציתה את עצמה (ייתכן שניסתה לשחק אותה דרמה קווין וקיוותה שיצילו אותה), ומתה מפצעיה. לא זכור לי מקרה נוסף של גורו שהתאבד. לפחות את ההישג הזה היא הרוויחה ביושר.

3) יש כאן חנות אחת עם קארמה מעולה במיוחד. זו החנות ממול לאשרם של רמאנה מהארשי. בחמש עשרה השנים האחרונו עברה החנות הזאת אבולוציה שבמבט לאחור היא לא פחות מרבולוציה: ממכולת שכונתית היא נהייתה מיני-מרקט בעל יומרות של מעדניה. אפשר למצוא שם את מיטב התוצרת ההודית, כמו גם מוצרים מיובאים שונים, ובעיקר סדרות של מזונות ותכשירים מחברות שמוכרות לא רק מוצרים, אלא ערכים (או לפחות את תדמיתם). אם נחזור לקהילת המחפשים הרוחניים במקום, הרי שהמוצרים בחנות אומרים הרבה על אופיים: הירקות אורגניים, התמרוקים איוּרוודיים, אפשר למצוא שם מכל טוב הארץ והעולם, אבל לא תוכלו לקנות שם סוכר. את הקניות גם לא תוכלו לקחת בשקית ניילן, אלא רק בתיק בד (שיש לשלם עבורו).

4) איך לתאר את התודעה כאן? לא אלאה אתכם, קוראי היקרים, ברפליקות המוכרות אודות ה"אינפאביליות" של החוויה המיסטית ועל היותה של ההשגה הרוחנית "מעל לשכל", ועל כן ממילא נשגבת מהשפה אותה הוא מסוגל לתפוס. כל זה הוא כמובן אמת, אבל לא כל האמת. נכון שחוויות רבות מתרחשות במישור לא מילולי, ונכון שהחוויה המיסטית במיוחד. אבל נכון גם שהמישור המילולי וזה החוויתי מקיימים ביניהם יחסים קרובים מאוד, ומשפיעים זה על זה במחזורים סדרתיים של היזון חוזר.

ורנר, בעת סאטסנג

בכל אופן, נראה לי שאומר זאת כך: טירוונאמלאי מרחיבה דעתו של אדם. כמו החשיפה, בעת ההגעה לפסגתו של הר, לנוף שלפניך מתחת, התודעה נפתחת, מוקסמת, ולרגעים אתה נעלם לטובת החלל האדיר שקיים. במהלך היום זה מתבטא בתחושה של חיבור אורגני בינך ובין הסביבה על התרחשויותיה, כאשר במקום להיות לחלוטין מצומצם בתוך גופך אתה מתרחב כדי להחיל את ההתרחשות המתגלגלת סביב, והגוף הופך לאיבר אחד (אמנם מרכזי) בין רבים, שנע בתוך הנוזל הצמיגי של הקיום, שהוא בעצם התודעה. אם כי בשביל לשים לב לזה צריך לשים לב לזה.

עד כאן החלק התודעתי-שייוויסטי של שינוי. מבחינה אנרגטית-שאקטיסטית החזה נדלק מבפנים, נשרף בגחלת כתומה וחמימה של התרגשות מתוקה. הבערה הפנימית הזאת היא יציבה למדי, למרות שיש בה פרקים של התעצמות או השקטה. המפוח שמלבה את האש הוא שילוב של שלווה ותשומת הלב, ועל כן במיוחד מרגישים אותה דווקא כשיושבים בשקט, למשל כדי לשתות צ'אי של אחרי צהריים, או, יותר מכך, כשפשוט שורצים בציון הקדוש של רמאנה, כלומר בסמאדהי בתוך האשרם. זהיבות חמימה ודבשית ממלאת אז את הלב. השבח לאל.

פרסום למפגש עם מורה. ההארה קלה ופשוטה

ארונצ'לה, ההר הקדוש כל ימות השנה

הודו, שבוע שני ואחרון

האוניברסיטה ההינדית בורנסי

"האוניברסיטה הזאת היא הגדולה ביותר באסיה", אמר לי סטודנט נלהב בדרך אל ספרייתה של ה- Banaras Hindu University. באמת? כמה סטודנטים לומדים כאן? "לא, התכוונתי מבחינת גודל הקמפוס." והקמפוס אכן גדול. מעין עיר קטנה בעצם, עם רחובות החוצים אחד את השני וביניהם בתים, אולמות והיכלות לימודים.

יש גם מקדש גדול באמצע, שמוקדש לכל מני אלים פופולרים: הצלם המרכזי הוא לינגם, אבל יש גם חדר המוקדש להנומן, וקירות המקדש גם מבטאים בשפות שונות את האתוס הפרניאליסטי ההינדי שרמזים שלו ניתן למצוא באופנישדות ושזכה לעדנה מפוארת בעידן המודרני, בו הודים משכילים ניסו מאוד להציג למערב חזית מונותאיסטית. מתאים אם כן שכך יהיה המקדש האוניברסיטאי.

טיילנו, זוגתי ואני, בין המבנים המרשימים, מוקפי הגנים, וחיפשנו את הספרייה. הספרייה של האוניברסיטה בנויה כארמון מבחוץ וכ- British library מבפנים, כלומר כאולם קריאה עגול וגדול וסביבו קומות קומות של מדפי ספרים. על פי אחד האחראיים שם יש בספרייה 170,000 ספרים. שמנו פעמנו למדפי מחקר הדתות. אלה עמוסים ספרים על הינדואיזם ובודהיזם כמובן, וגם על נצרות ואיסלאם יש מדפים על גבי מדפים. חיפשנו חיפשנו, וכמעט רבע שעה לקח לנו למצוא את מדף היהדות הקטן, שמונה בסך הכל 15 ספרים.

בין הספרים היהודיים: שלושה עותקים זהים של ספר על היהדות הקונסרבטיבית, ספר אחד של אבא הלל סילבר, ספר אחד על הציונות, שני ספרים על "ההיסטוריה של היהדות", ספר על התלמוד וספר שנקרא Om Shalom, הכולל השוואה של היהדות לתנועת ההרה-קרישנה. אין בית שני, אין את התלמוד עצמו, אין רמב"ם, אין קבלה, אין חסידות, אין בן גוריון. התנ"ך עצמו, אגב, בכלל במדף הנצרות. והאוניברסיטה של ורנסי נחשבת לטובה ביותר בהודו. כל זה מזכיר לי את שיחה שהיתה לי עם ידידיתי ההודית ארונדהטי (אשת הייטק מבנגלור, בעלת תואר שני), שכשסיפרתי לה בתחילת חברותנו שאני יהודי היא שאלה אם זה סוג של נצרות.

ספריית האוניברסיטה ההינדית בורנסי

עזיבת ורנסי

עזיבת ורנסי היתה קשה לי. כאילו קרעתי עצמי ממנה. הרגשתי שנפשי קשורה בשיווה, ועל כן בעירו. תראו, יש לי וידוי קטן: אני אוהב את האל שיווה. לא מחבב. ממש אוהב. אהבתם פעם אל? לא את "אלוהים", שהוא מדי אמורפי ומופשט. גם אותו אני אוהב כמובן. אבל עם השנים נולד בי צורך במערכת יחסים אישית עם האל. מוזר, כי בתחילת דרכי הרוחנית, עם גילוי הויפאסנה, הפכתי למעין בודהיסט, רציונלי וקר רוח. והנה עם הזמן התקרבתי להינדואיזם וגיליתי מחדש את יהדותי.

האם זו דרכה של תורה? האם לא הייתי אמור דווקא "להשתחרר" מהצורך ב"דמות אב" ולהרפות מההזדקקות לפרסונה אלוהית? האם אני עובר תהליך של אינפנטיליזציה דתית? פעם, לפני 13 שנה, כשהייתי בהודו בפעם הראשונה, שאל אותי חבר שפגשתי שם, אחרי שהצהרתי על אפיקורסותי, איך, אם אין אלוהים, אפשר להסביר את רצוננו, אפילו את הצורך שלנו, לומר תודה. אז הסברתי את זה בקלות: הצורך לומר תודה נבנה על אשליית האני. כמו שאין באמת אני, אין באמת למי לומר תודה. קביעת אני מייצרת אחר שאיתו ניתן להיות במערכת יחסים.

אולי זה נכון. זה כנראה נכון. בטח ברמה התיאורטית. אבל דברים שנכונים ברמה התיאורטית לפעמים מצחיקים ברמה המעשית. ברמה המעשית לא רק צורך לומר תודה יש לי, אלא צורך לאהוב. והכי אני אוהב את האל שיווה.

אנא, אל תצחקו עלי. גם אל תורידו אותי לבור בלי להעלותני. לא אאריך בזה. לא תבינו. אהבה היא תכופות דבר לא מובן.

רכבת לילה לבודה-גאיה

למרות שבפעמים האחרונות שלי בהודו ניצלתי את מערכת התעופה הפנימית המעולה והזולה שצמחה כאן בשנים האחרונות, הפעם רציתי לחזור לימים המרגשים של הנסיעות הארוכות ברכבות, מחלקה שנייה, קרון שינה. בעוד שבמטוסים תפגוש את העשירון העליון של הודו, ברכבות תמצא כמעט עם את כולם, אם לא על ידך במושב אז במעבר בין המושבים, מוכרים פיצוחים או מקבצים נדבות.

הנסיעה אכן מעניינת, גם אם מאתגרת, ומהחלון נשקפים מרחביה העצומים של הארץ הזאת, כאלה שממשיכים וממשיכים על פני שעות של נסיעה. כשפעם בכמה דקות, כמו בהפתעה, מופיע כפר קטן בין שדות מעובדים או נקודת פיקוח של הרכבת במבנה ישן ומרובע, המחשבה מוזמנת לנדוד, ודווקא אל אותם אנשים שגרים בכל הנקודות המבודדות, האלמוניות האלה.

אנחנו לעולם לא ניפגש. הם אפילו לרכבת לא מגיעים. הרכבת שאני עליה היא כמעט כמו לוויין שמצנץ מעליהם. ייתכן מאוד שלעולם לא אפגש אפילו עם אנשים כמוהם, והם אולי בכלל לא יכולים לדמיין 'כמו מה זה להיות' אני. ואני? איך אוכל לזמן לתוך נפשי דאגות של איכר או של רועה ג'מוסים הודי? איך אוכל להבין מה זה לדאוג ממונסון לא מספק, או איך זה להתחתן, לא מבחירה וכמובן מאליו, עם בתם של השכנים? ואיך הם יכולים לדמיין מהו טיול בארץ שנמצאת יותר מ-2500 קילומטר מביתם, אם לא היו מעולם בעיר הגדולה הקרובה? ואם כך, עד כמה אנחנו באמת שנינו אותו זן של יצורים? כמה באמת יש במשותף בין שני תודעות שלא יכולות כלל לדמיין 'איך זה להיות' האחת את זולתה?

תחת עץ הבודהי

אם הפרידה מורנסי הפליאה אותי בעצבונה, עם ההגעה לבודה-גאיה התפלתי עד כמה איני מתרגש. דברים אלה נכתבים למרגלות עץ הבודהי, תחתיו זכה הבודהה לנירוונה, המקום הקדוש ביותר לבודהיסטים, ליד מקדש ענק. אני במקום בו קרה המאורע לפני 2500 שנה, וקשה לי להאמין עד כמה אין לי כל זיקה דתית לכאן. מסתבר לי כאן שאחרי כתריסר שנים של תרגול אדוק, יומיומי, של ויפאסנה, אחרי כל מה שזה נתן לי, עם כל ההערכה העצומה שיש לי כלפי הבודהה כאחד מגאוני הרוח שאדירים של האנושות, אני היום בפירוש לא-בודהיסט.

יחד עם זאת, המדיטציה תחת העץ בהירה ונעימה, והתודעה מתעלית בקלות מעל טרדותיה הרגילות. בהחלט מקום מיוחד מאוד.

המקדש המרכזי בבודה-גאיה, במקום בו הבודהה זכה לנירוונה, לעת ערב, קבוצה של עולי רגל בודהיסטים מסרי-לנקה בבגדים לבנים למרגלותיו

שאלותיו של ילד הודי בבודה-גאיה

– You from Spain?

– No.

– You from France?

– No.

– You from Europe?

– Sadly, no.

– You from Australia?

– No.

– Where are you from?

– Israel.

– Ah, 7 million people! Small Country.

– Yes, small, but proud.

– Are you Buddhist?

– No.

– Muslim?

– No, Jewish.

– In Israel many Muslim, no?

– Yes, but also many Jewish.

– So you pray to Jewish god?

– Yes.

הסאדהו הבהאיי ובובת קרישנה שהכין לעצמו

הסאדהו הבהאי היחיד בעולם

בחיפוש אחר מקדש נטוש שזכרתי מלפני שנים, הגענו לארמון המהארג'ה המקומי של בודה-גאיה. הוא כמובן נטול סמכויות פוליטיות היום, אבל חי טוב. למעשה מי שהיום ממלא את הפוזיציה הזאת הוא לא אחר מאשר הטבח של המהארג'ה האחרון, שלא היו לו בנים לרשתו, והוא מינה את טבחו תחתיו. הטבח הוא אדם נחמד, שהחליט "להחזיר" חצי משטח הארמון לטבע. כך נותרו לצד הארמון מבנים יפיפיים שמתחילים להתכסות בסבך. ובין הארמון למבנים המתפוררים יש מקדש ישן לשיווה.

את הפרטים האלה על המהארג'ה שמעתי מפי בחור מערבי שפגשנו במקום, לבוש כסאדהו ברצועת בד אחת שמלופפת סביבו (אמנם לבנה ולא כתומה), ונושא את כל רכושו עליו. הסתבר שהוא מחשיב את עצמו בהאי. הוא דיבר קצת על אחדותן של הדתות כולן, ואיך שהוא עצמו אוהב לעבוד את קרישנה, ודווקא בבודה-גאיה הבודהיסטית (והקצת שייוויסטית וקצת מוסלמית), כי כאן לא מספיק עובדים אותו, ויש לדעתו צורך לעורר אהבה להתגלמויות האל השונות דווקא במקום בו הן לא מוכרות.

נראה היה שהוא באמת אוהב מאוד את קרישנה, עם או בלי קשר לעטיפה הבהאיית. הוא אפילו הכין לעצמו בובה גדולה ויפיפיה בדמות קרישנה כילד שחור (Syamasundar). יחד עם זה הוא מנסה להפיץ את האהבה לדתות כולן. הוא כמובן התלהב לשמוע שנולדתי בחיפה, בה הוא טרם היה. הוא בכלל מארה"ב, ויש לו ויזה לעשר שנים, מהן הוא כבר בילה כאן תשע (וכבר יש לו עוד ויזה עד 2019).

בכלל, מדובר בטיפוס חביב ביותר. הוא נראה ומדבר כמו אוהב אלוהים אמיתי. בתיקו הוא נושא כמה ספרים על קרישנה וכמה כתבים בהאיים, ולדעתו כל מה שקורה בעולם ולו עצמו הוא פעולה של העורמה האלוהית. כהמשך של אותה תבונה שמימית הזמנו אותו לארוחת צהריים. בזמן האוכל ניסיתי לברר איתו האם כבהאי הוא עוסק בתרגול רוחני כלשהו, והוא טען, כפי שחשדתי, שבהאללה לא לימד שום תרגול רוחני או כל דבר כזה, משום, כך הסביר, שהמורים הגדולים של העבר (בודהה, ישו וכו') כבר לימדו את כל זה.

כך גם הבנתי מבהאיים אחרים. הדת הבהאיית, אם אכ כך, היא דת ללא נדבך מיסטי, וככזאת די משעממת. אבל אולי אני סתם מחפש תחכום במקום בו הוא לא נצרך. הסאדהו הבהאי אמר על עצמו שהוא A recovering intellectual. אמרתי לו שאני עדיין עמוק בפנים.

על קדושה ועולי רגל

הם באים באוטובוסים שכורים, עמוסים כמו שרק אוטובוסים הודים יכולים להיות עמוסים, כמעט כולם גברים, כולם לבושים כתום, מחנים ופורקים ציוד במגרשים ריקים ויוצרים לעצמם מעין פסטיבל רינבואו נודד. ברשימה הקודמת מכאן הבאתי תמונה של עולה רגל של איזה חג שייוויסטי, בורנסי. מסתבר שהחג, שמחוסר זמן לא ירדתי לעומקו, נמשך חודש, ובגללו עולי רגל שייוויסטים נמצאים בכל מקום. היה צפוי מאוד לראות אותם בורנסי כמובן, אבל הנה הם גם בבודה-גאיה.

אז מה הם עושים בבירת הבודהיזם העולמי? אפשר אולי להבין את בואם למקדש המרכזי, המקום בו הבודהה זכה לנירוונה. האתר נחשב קדוש, הבודהה נחשב קדוש (ואף התגלמות של האל וישנו), והמקדש עצמו אפילו שימש כמקדש שיוויסטי אחרי שהבודהיזם נעלם מהודו ולפני שהבריטים דאגו להחזיר עטרה ליושנה. אולי זו גם סתם נקודה נוספת במסע העלייה לרגל שאין סיבה מספיק טובה לא לעצור בה.

אבל הפתעה נוספת מחכה כאשר רואים את אותם נחילים כתומים נכנסים למקדשים הפזורים בכל האזור – מה להם במקדש הבודהיסטי היפני? או הסרי-לנקי? או הטיבטי? ולא כתיירים הם באים למקדשים, אלא כעובדי ה', שולחים ידיהם למדרגות העולות אל המקדש ונוגעים במצחם.

לוקח זמן להבין שהקדושה היא העקרון המנחה כאן, המכנה המשותף שהוא תנאי מספיק. כל מקום שנחשב קדוש הוא אתר ראוי לעלייה לרגל ופולחן. נכון, מקדשים של שיווה אולי חביבים עלינו במיוחד, אבל אם יש באזור מקום קדוש אחר, אז בכיף. כנראה שאם היה כאן איזה מקדש של הג'וויש גוד, גם בו הם היו עוצרים.

מקדש נטוש בבודה-גאיה. הוא חלק מהקומפלקס המרכזי של המקדש הבודהיסטי הגדול, אבל נותר שיוויסטי (כלומר, אחרי השטלתותם של ברהמינים על המקדש ולפני הגעתם של הבריטים) - במקום פזורים לינגמים לרוב. כעת, בצורה מדהימה, הוא פשוט נטוש, והודים מקומיים משתמשים במבנים כדי לשחק קלפים ולעשן חשיש בסתר

על wellness וקוצ'רים

הגליון השבועי, 23/8, של India Today (המגזין הוא מעין גרסה מקומית של שבועון Time) עוסק בסיכומים על מצב המדינה לרגל יום העצמאות. בין מאמר על אימוצו הגובר והולך של מזון מוכן במטבח ההודי, למאמרים המתבקשים על הנטייה המתפשטת להתחתן מתוך בחירה ולא מתוך שידוך וסיכום השנה בבוליווד, ישנו גם מאמר על הטרנדים הרוחניים החדשים, שברוח הניו-אייג' "משאירים את המסורת מאחור".

על פי המאמר מה שמחפשים ההודים (מהמעמד הבינוני ומעלה כמובן) כיום הם יותר "Lifestyle Gurus" ופחות ברהמינים. מדיאטה דרך אנטי-אייג'ינג ועד קווצ'ינג (כלומר "Personal Training"), העניין ב-"wellness" הולך ותופס משקל (ומגלגל, על פי המאמר, כ-110 מיליארד רופי בשנה). יש כמובן גם מקום לדת, אבל גם היא מקבלת טוויסט עדכני, כאשר, למשל, 85 מיליון בני אדם דבוקים מדי יום למסך בזמן תוכניתו של באבא רמדב, וקיימת נטישה של "האסטרולוג המקומי" (לשון המאמר) לטובת כוכבי התקשורת החדשים והמרוחקים.

הרוחניות בהודו היתה קדומה כמערות בהימלאיה בהן התקבצו חכמינו, כשבד לכיסוי מבושיהם וכלי למים הם רכושם היחיד. מאז החלטנו לייצא אותה למערב, והיא חזרה אלינו משוייפת ומבריקה ומעודכנת, עטופה בז'רגון ניו-אייג'י ובספנדקס, והנה לנו יוגים מיליונרים ונזירים מילירדרים.

המאמר גם מכון למנות את שמותיהם של השועים הרוחניים המובילים: הקווצ'רית הגדולה ביותר היא Sheena Iyengar, המורה האופנתי ליוגה הוא Bikram Choudhury ודיפאק צ'ופרה הוא היועץ הרשמי לסלבס. Jaggi Vasudev הוא הגורו שכוכבו דורך לאחרונה, עם 100 מרכזים סביב העולם ו"שילוב של יוגה, תרפיה רוחנית ואקטיביזם ירוק". Vanduna Luthra ממונה על הדיאטה ואנטי-אייג'ינג, Rujunta Diwekar הוא עוד lifestyle Coach, וכמובן, סרי סרי ראווי שנקר שכבר הפך למוסד. אבל לבד מסיכום הנושא המאמר (של Dilip Bobb) שטחי למדי, כאשר משפט כמו "להיראות טוב ולהרגיש טוב הם התרפיה היחידה ללחצים העצומים של העידן המודרני" משמש להסבר של הפופולריות העצומה של התופעה.

אפילו השלט תחת העץ הקדוש במקדש המרכזי סובל מניו-אייג'יזציה: הבודהה על פיו "הגיע להארה", ולא התעורר או הגיע לנירוונה

שינויים בהרגלי הטיול

בבודה-גאיה לא פגשנו ישראלי אחד. בורנסי פגשנו ישראלי אחד. גם שיחות עם מקומיים ועם מנהל בית חב"ד בדלהי הבהירו שהתרחש כנראה שינוי בהרגלי הטיול של הישראלים בהודו. בעוד שיש כאן לא פחות, אולי אף יותר, ישראלים מתמיד, אלה נודדים לכמה מרכזים שנכבשו זה מכבר והפכו להתנחלויות ישראליות של סטלנים ומריצי-קטעים. מנלי, קולו, פרווטי, קאסול, דהרמסלה, וכשפחות חם פושקר וגואה, אלה המקומות שניתן למצוא בהם עדרים של ישראלים כיום.

כשהייתי בהודו לראשונה לפני 13 שנה, בהחלט היו ישראלים רבים בורנסי, ויעידו על כך השלטים בעברית והמוכרים שטרחו ללמוד את שפת הקודש. חמישה טיולים בהודו מאוחר יותר, כיום, כשאותם מוכרים גילו שאנחנו מישראל הם שאלו אותנו איפה כולם. אז איפה כולם? כולם כנראה נואשו מלראות עולם וללמוד על הודו, והחליטו לבלות את רוב זמנם במשותף, בגסט-האוסים (שלא לומר שכונות) שהפכו מעוזי ישראלים, מול ההימלאיה הירוקה, תחת ענן של גראס.

זריחה בורנסי, מעל הגנגס, ללא ישראלים

רכבת לילה לניו-דלהי

עוברים שדות על גבי שדות של אורז, מוצפים, וגבעולי האורז מבצבצים מהמים, מסודרים בחלקום מרובעות, ביניהם שבילי עפר מוגבהים. עוד ועוד שדות של אורז, שעות של אורז, וביניהם כפרים קטנים, ובהם אנשים קטנים. אנשים שונים ממני מאוד.

במהירות ניתן לראות עזים לבנות ושחורות שותות מים; גבר מבוגר וגרום יושב על הארץ, שתי ידיו פשוטות קדימה, נשענות על ברכיו המוגבהות; ילדה שהולכת לצד המסילה, אצבעותיה באוזניה; ג'מוסים רוחצים בביצה קטנה; מבנים מתפוררים, נטושים; שדות אורז לנצח.

עם רדת הלילה החושך עמוק ומעמיק, שחור משחור. המרחבים הופכים לתהום גדולה, או לפה עצום, בולע כל, דרכו הרכבת מפלחת את נתיבה הקבוע מראש. אני שוכב על הספסל שהפך למיטה, על הגב, נרדם לקול שקשוק המסילה.

עוד כמה תמונות וסרטונים:

יוגה, על הבוקר, ליד הגנגס

ראו את האיקונוגרפיה במקדש היפני בבודה-גאיה. שום בעיה עם נשים מיניות בתמונה המציגה את הולדתו של הבודהה

רקדן צעיר ויפיפה שלצערי שכחתי את שמו, בורנסי (ולבושתי לא הבנתי שוידאו זה לא כמו סטילס, ואם מסובבים את המצלמה זה יוצא עקום):

טנק מצוות, או ניידת ברסלב, בגרסה השייוויסטית, בורנסי:

ילדים-נזירים טיבטים בדרך למקדש בבודה-גאיה, בבוקר:

[וחוץ מכל זה, ביום שישי הקרוב אדבר בפאנל על בודהיזם ויהדות: בין בודהיזם ליהדות, יום שישי, 3 בספטמבר, 10:00-14:00 (התכנסות ב-9:30), סמינר הקיבוצים, דרך נמיר 149, תל-אביב, משתתפים: ד"ר סטיבן פולדר, ד"ר דניאל סטמבלר, תומר פרסיקו, מנחים: אבי פאר ואילן לוטנברג, עלות המפגש: 30 ש"ח לכיסוי ההוצאות, הרשמה באתר בודהיזם בישראל]

שיווה ופרווטי משחקים בקוביה

שיווה ופרווטי (על השור הקדוש ננדי)

משחק הקוביות הוא השעשוע המועדף על אדוני העולם, שיווה ופרווטי – לפחות על פי המיתולוגיה השייויסטית. שיווה, האל העליון, הוא הקיום עצמו, ופרווטי, זוגתו, מגלמת (על פי אסכולת הסאנקייה ההינדית) את כל השאר, כלומר את כל התופעות (כלומר את המרחב ואת הזמן ואת החומר ואת המחשבות וכו' כו' וכו'). כך מחולקת המציאות: שיווה אינסופי ופרווטי מוגבלת. שיווה נצחי ופרווטי ארעית. הוא המוחלט והיא היחסי. הוא קפוא והיא חמה. הוא סטגנציה והיא תנועה. הוא ההכרה והיא התופעות. הוא העין והיא קשת הצבעים. הוא האלוהות והיא העולם. (ושניהם, יאמרו המיסטיקנים מהאסכולת האדוויטה, אחד.)

כך או כך, בשביל לשחק צריכים שיווה ופרווטי לעשות את עצמם שניים – רק באופן זה הם יכולים להתענג ביריבות משועשעת. המשחק, למרות שלא ידוע לנו בדיוק מה כלליו, מבוסס לא רק על מזל, אלא גם על שכל, ואף על רמייה – כל האלמנטים של החיים שזורים בו, והוא בתורו משפיע על החיים כולם (על פי האופנישדות הוא הוא מהלך הזמן). מה שכן ברור הוא שאיינשטיין טעה: אלוהים כן משחק בקוביות.

שיווה תמיד מפסיד במשחק. ככה זה כשהתודעה מתערבבת לה עם התופעות – היא הולכת לאיבוד. למרות זאת, המשחק הוא הכרחי, בלתי נמנע – על כן השניים לא חדלים לשחק לעולם. יש כאן כמה פרדוקסים: האל הכל-יודע לא מצליח לדעת את מהלכו של המשחק. לא רק זה: כדי להנות האל הכל יודע צריך לוותר על ידיעה מסויימת, ולשחק. ולשחק כאילו הוא דמות מוגבלת שמתמודדת מול אתגר מסויים. כי זאת יש לדעת: משחק הוא העיסוק היחיד שיכול אלוהים לקחת ברצינות. משבירה של רצינות מופקת הנאה.

הקטע הבא הוא סיפור מיתולוגי שמתאר משחק בין השניים. אני מציע לקרוא בראשונה ללא שימוש בהערות, רק כדי לקבל את הטעם והריח של סגנון הסיפורת המיתית ההודית. אחר כך אפשר לבדוק מה היה לי לומר על ההתרחשויות.

שיווה ופרווטי משחקים בקוביה (עמוד מתוך רסמנג'רי (תמצית חווית העונג), מתוארך 1694–95. דווידסה של נורפור, הודו (גבעות פונג'ב, בסהולי). דיו, צבעי מים, כסף וזהב על נייר. מתנתו של ד"ר J. C. Burnett משנת 1957. באדיבות מוזיאון המטרופוליטן לאומנות. את כל האינפורמציה הזאת מצאתי במאמר שסוקר מני משחקי קוביות של אלים ב"אייל הקורא" – הנה)

על התבוסה

פעם אחת הלך נראדה(1) לראות את שיווה על הר קיילשה. תחילה פגש בשני שומרים מחוץ לטרקלין, אבל משהבין שאלו רק בובות הזיז אותם הצידה ונכנס. הוא הילל את שיווה ופרווטי, שנוכחת בכל העולמות, שנתנה לשיווה צורה והפכה אותו נגיש, שגורמת לאל ללא השתנות לעבור שינויים הרבה. הוא ראה את האלה הזאת מתגשמת כחצי מגופו של האל.(2)

שיווה ופרווטי כישות אחת, אנדרוגינית

שיווה שאל מה רוצה החכם, ונראדה אמר: "באתי לכאן בשביל משחק."
"איזה משחק עולה בדעתך?" שאלה פרווטי.
"למשחק הקוביות צורות רבות – ועבור שניכם הוא ודאי יהיה מענג יותר אפילו ממעשה האהבה."
עתה היא כעסה: "מניין לך על המשחק הזה, שגורם לחכמים רוע?" אבל נראדה הכחיש כל ידע באשר למשחק הקוביות. הוא היה, אחרי הכל, יוגי, עבדו של שיווה. פרווטי אמרה: "הבט כעת כיצד אשחק עם שיווה, מול עיניך, היום", והיא נטלה את הקוביות והחלה לשחק(3).

במהרה שיווה ופרווטי נשבו במשחק לחלוטין, להנאתו הרבה של החכם. פרווטי החלה לשחק בתכסיסים, והוא גם כן. תחילה הוא ניצח אותה, והיא, מרוגזת, נאלצה להיפרד משתי אבני-חן שבשערה. שיווה, שראה שככל שהיא מתעצבנת יותר היא נהיית יותר ויותר יפה, המשיך לשחק(4). היא שאלה אותו על מה הוא מוכן להמר, והוא השיב לה: "בשבילך, יקירתי, אהיה מוכן לסכן את חרמש הירח הזה, את השרשרת הזו ושני עגילים"(5). הם שבו לשחק (שניהם מיומנים ביותר במשחק הקוביה), והפעם פרווטי ניצחה ודרשה ששיווה ימסור לה את הדברים שהימר עליהם. שיווה רק חייך ואמר דבר נכון: "לא באמת נוצחתי על ידך, יקירה; התבונני בדברים מן הזווית הנכונה: אף יצור חי לא יכול לנצח אותי. אל לך לדבר ככה. שחקי בקוביות כמה שתחפצי – אני תמיד אנצח."(6)
פרווטי ענתה: "ניצחתי אותך. אין בזה שום דבר מפתיע." היא לקחה את ידו ואמרה שוב: "אין שום ספק, אתה הפסדת. אתה פשוט לא מבין את זה."
הוא עדיין סירב לשלם את שהיה חייב. "את מדברת מתוך אגואיזם. אנא שקלי את הדבר שנית." פרווטי צחקה: "זה אכן נכון: אף אחד לא יכול לנצח את האל הגדול – חוץ ממני. אני ניצחתי במשחק המושלם הזה."(7)

נראדה, ששמע את דבריהם, התפרץ: "את מדברת שטויות", הוא אמר לאלה, "הרי מדובר באדונו העליון של היקום ומהות קיומו הפנימית; בלתי-מנוצח, ללא-דמות, בעל צורה ומעבר לצורה. איך תוכלי לנצח אותו? את לא מכירה את שיווה, שכן את בסך הכל אשה."
פרווטי זעמה. "שתוק!" היא צרחה, "הטבע ההפכפך והבלתי יציב שלך גורם לך לדבר ככה. שיווה נולד מתוך החסד שלי. נולד והוצב בבטחה במקומו."(8)
נראדה שתק, אבל בהרנגין(9) דיבר: "כדאי שלא תדברי כל כך הרבה. האל שלנו לא נתון לשינויים, ואילו את כפופה למצב נקבי. הגעת לשיווה אחרי שנכנעת לחשק. את לא זוכרת איך שיווה שרף את גופו של חשק(10), ושרף את היער על ההר שהוא אביך(11)?"
עכשיו היא ממש כעסה: "בהרנגין, אתה יצור מטושטש, עם תודעה מפוצלת. לי יש את שיווה כמהותי הפנימית, והוא תמיד שוכן בי. איך אתה, בעזרת כוחה של השפה, מנסה לנסח רעיון של הפרדה בין שני השיוות(12)?
בהרנגין ענה בזעם: "פעם, בזמן קרבן אביך דקשה(13), את הקרבת את גופך משום שלא היית יכולה לשאת את העובדה ששיווה קולל. היום, בבלבולך, את אפילו לא שמה לב שאת עצמך מקללת אותו! את לא זוכרת שנולדת מתוך הר, ושעינית את עצמך(14) עבור שיווה. אין לך כל חיבה כלפיו עכשיו. אין דבר שהוא נעלה על שיווה בכל היקום, וכדאי מאוד שתעשי מאמץ לחבב אותו."
פרווטי קיללה את בהרנגין שיהיה ללא בשר, ואמרה: "אתה מדבר כמו שד. מי אני, ומי שיווה? אתה בטח לא יודע. אתה מדבר מתוך תודעה מפוצלת. ומי אתה בכלל? אל מי אתה שייך? אני אקלל אותך, ומה שיווה יעשה אז?"

ואז פרווטי הסירה בידה את הנחש ואסוקי ששיווה ענד סביב צווארו, ויחד איתו עדיים נוספים שהיו לו: את הירח הדק, את עור הפיל, את הצפעונים קמבלה ואשווטרה, ולבסוף, כשהיא מסיחה את דעתו בעזרת מילים, את אזור החלציים שלו(15). בהרנגין והמשרתים האחרים הסיתו עיניהם בבושה. גם שיווה התבייש, ודיבר בנימה קשה אל פרווטי: "כל החכמים, יחד עם ברהמה ווישנו, צוחקים מהבדיחה הזאת. מה עשית? הרי נולדת במשפחה טובה. אם את יודעת בוודאות שניצחת אותי, לפחות החזירי לי את אזור החלציים."
אבל היא רק צחקה: "למה אתה צריך את האזור? כשנכנסת אל תוך יער האורנים(16), מתעתע בנשות החכמים, מעמיד פנים שאתה קבצן, היית לבוש רק באוויר. היית חכם כל כך טהור, כל כך מזוכך… החכמים ההם סגדו לך והם גרמו לאזור החלציים שלך ליפול, אז גם עכשיו פשוט תרפה ממנו. אחרי הכל, זכיתי בו במשחק."
שיווה כעס כל כך שהוא פתח את עינו השלישית וכיוון אותה אל פרווטי. אבל היא המשיכה, מחייכת: "למה אתה מכוון אלי את העין ככה? אני לא מוות, או תשוקה, או קרבנו של דקשה, או העיר המשולשת, או אנדהקה(17). למה אתה טורח לכוון את המבט הלוהט הזה? לחינם אתה הופך לוירוּפָּאקְשָה – כעור-עיניים – לפניי."

שיווה כפרוש, מודט

כשהיא ממשיכה באופן הזה, שיווה החל לחשוב על נסיגה לאיזה מקום נטוש, היכן שגבר יכול להיות מאושר עם עצמו – חופשי, ללא האחזויות, מחשבותיו תחת שליטה, מעבר לתשוקה ותאווה, מודע לאמיתות המוחלטות; בקיצור, הן שמח והן חכם. אז הוא עזב אותה והלך לאזורי הפרא של הסידהה. פמלייתו – בהרנגין, ויראבהדרה, ננדין – הלכו אחריו, אבל מהר מאוד הוא שלח אותם מעליו והמשיך לבדו(18).

פרווטי מצידה הלכה אל מגורי הנשים, במצב רוח רע. היא סבלה מאוד מהפרידה ממנו ולא מצאה מנוחה בשום מקום. היא חשבה רק על שיווה. העוזר שלה, ויג'איה, אמר לה: "זכית באהבתו של שיווה על ידי עינוי עצמי; זה לא היה נכון לשחק עמו בקוביות. לא שמעת שהמשחק הזה מלא בפגמים? עלייך לסלוח לו. לכי מהר, לפני שהוא רחוק מדי, והתפייסי איתו. אם לא, תצטערי על זה מאוחר יותר."
פרווטי השיבה, לגמרי בכנות: "ניצחתי את חסר הבושה הזה, ולפני כן בחרתי בו כמאהב שלי. כעת אין דבר שאני חייבת לעשות. בלעדי הוא חסר-צורה(19); בשבילו לא יכולה להיות פרידה, או אחדות, איתי. אני עשיתי אותו לבעל-צורה או חסר-צורה, בהתאם לנסיבות, בדיוק כפי שיצרתי את כל היקום הזה, עם כל האלים בו. בסך הכל רציתי לשחק איתו, בשביל ההנאה שבדבר, בשביל המשחק עצמו, כדי לשחק עם הסיבות שמתוכן הוא מתגלם בפעולות."(20)

פרווטי לבשה צורה של אישה משבט פראי, כהה ונאווה, עם שפתיים בהירות ואדומות, צוואר ענוג, גוף קעור וקמור שכמעט נכנע תחת משקלן של שתי שדיים אדירות, מתניה צרות אבל ירכיה ושוקיה בשרניות וזהובות, עם צמידים על זרועותיה ונוצות טווס בשערה. בהחזיקה קשת בידיה ואשפת חצים על גבה, נראה היה כאילו היא מקימה לתחייה את חשק, כאשר הדבורים והטווסים עצמם ביער נשטפו באהבה.
היא הלכה להיכן ששיווה ישב, מכונס בעומק המדיטציה על העצמי, עיניו עצומות – הוא אשר הינו אחד ורבים, ללא גבול, מאופנן רק על ידי ידיעתו הוא. הוא התבלבל בגלל זמזום הדבורים, התעורר, ראה אותה, ורצה אותה. כששלח את ידו אל ידה, היא נעלמה. כעת שיווה, משמיד התשוקה, נכבש על יד הכאב שבפרידה. הוא שלא יודע אשלייה, תעה באשלייה.

הוא קרא לה: "מי את, ולמי את שייכת? מדוע את נודדת בארץ-הפרא הזאת?"
היא אמרה: "אני מחפשת בן-זוג שהוא כל-יודע, שמספק את כל הצרכים, שהינו חופשי וללא שינויים, שהוא אדון כל העולמות."
"זה אני!" אמר שיווה, "אני בן-הזוג הנכון בשבילך. תחשבי על זה."
האשה השבטית הסכימה. "נכון, אתה בן הזוג שחיפשתי. אבל אני חייבת לומר לך: אתה חסר איכות מסויימת(21). אישה כבשה אותך לפני זמן רב, על ידי מדיטציה וסבל רב, אבל אתה נטשת אותה ברגע, בארץ-הפרא. קשה לחבב אותך, ואל לך לומר את מה שעכשיו אמרת לי."
שיווה השיב: "לא נטשתי את האישה ההיא. וגם אם כן, מה אני יכול לומר היום? אפילו שאת יודעת על הפגם הזה בי, עדיין את צריכה לעשות את מה שאני אומר."
פרווטי צחקה: "אתה סגפן, חסר-האחזויות, חסר-תשוקה, מתענג רק על העצמי, חופשי מדואליות, רוצח התאווה. אני רואה אותך כהתגלמות חיה של שיווה. אני לא יכולה להתקרב אליך."(22)

שיווה לקח את ידה וביקש ממנה להיות אשתו. אבל פרווטי התעקשה שהוא יבקש את רשות אביה. הוא הסכים. היא הביאה אותו להר הימלאיה, שיווה ביקש שהנערה תהיה שלו, וההר אמר: "מה אתה אומר, אדון נכבד? זה לא בסדר. אתה הוא זה שנותן את כל הדברים כולם בשלושת העולמות!"
נראדה הגיע ואמר: "שמע, איחוד עם נשים תמיד מוביל ללעג בשביל גברים." ושיווה, שהיה מואר, הסכים: "אתה צודק, איחוד עם נשים הוא נפילה עבור גברים. אני התנהגתי כמו שד, רודף אחריה. אני עוזב לחלק אחר של היקום." והוא הלך למקום שאליו אפילו יוגים לא יכולים ללכת.
אבל נראדה ידע שלשיווה אין כל תמיכה, אז הוא המליץ לאלה ולהר ולכל האחרים להלל אותו. ההרים השתחוו ושרו את תהילתו של שיווה. תופים נשמעו והאלים המטירו פרחים, כאשר אדון היוגים חזר למלוך יחד עם פרווטי(23).

* הקטע מתוך Kedarakhanda 34-35 או Skandapurana 1.1.34-35 – מתורגם מהתרגום לאנגלית של דוד שולמן ודון הנדלמן, מתוך הספר: "God Inside Out: Siva's Game of Dice", שנעזרתי בו גם בשביל חלק מהתובנות.

הערות

(1) נראדה (Narada) הוא חכם נודד, שמופיע בטקסטים הינדים רבים. מצד אחד הוא  נחשב מואר, מצד שני הוא נודניק לא קטן.
(2) פרווטי היא שנותנת לשיווה חיים. בלעדיה הוא ההכרה הריקה, הטהורה, הסטטית, הנצחית. פרווטי מאפשרת את בריאת העולם: היא החומר שבצירוף הכרה יוצר חיים. בסיום הפסקה מצויין שנרדה רואה את שיווה ופרווטי בגוף אחד, כאשר המחצית הימנית שלו היא שיווה, והשמאלית פרווטי. הוא מאוחדים כעת, אך מיד יפרדו…
(3) כעת שיווה ופרווטי נפרדים – הם מתחילים לשחק זה מול זה.
(4) שיווה מתפתה על ידי יופיה של פרווטי. הפיתוי של היופי גורם לו "לצאת מעצמו", לשבור את הסטטיות שלו, ולהגביר את הפירוד בינו לבין פרווטי, חציו השני.
(5) העדיים שתמיד ניתן לראות על שיווה (ראו תמונות).
(6) שיווה מדבר מתוך העמדה המוחלטת: הוא הקיום עצמו, ברור שאף אחד לא יכול לנצח את הכוליות, את המציאות כולה – מחשבה כזאת היא פשוט מגוחכת. בכך הוא מייצג את התפקיד המסורתי-מיתולוגי של הגבר על פי תיאולוגיית הסאנקיה: הוא ההכרה המוחלטת והבלתי משתנה. פרווטי, לעומתו, מייצגת את החומר והתנועה, והיא מדברת מתוך העמדה היחסית, שבה היא אכן ניצחה את שיווה כישות בעלת דמות, בעולם התופעות, שרק בו ניתן לשחק, להפסיד ולנצח. אבל שיווה כאן קופץ בין רמות הקיום בצורה שהיא לא לוגית (גם אם יש בה אמת עמוקה): זה נכון שבדמותו כאחדות המוחלטת של הקיום הוא לא יכול להפסיד, אך אבוי: במישור הזה גם לשחק הוא לא יכול! רק במישור היחסי יש לחוקי המשחק משמעות, ובדיוק משום כך גם יש להם תוקף. במוחלט אכן הכל נשאר כפי שהוא, ובדיוק משום כך גם אין שם מה לעשות. כדי להשיב לו כגמולו היתה יכולה פרווטי לומר: אדרבא, נכון שאתה בלתי מנוצח משום שאתה המוחלט, בדיוק באותו אופן הבא לי כעת את תכשיטיך, ודע שבעומק העניינים, במישור האבסולוטי, הם עדיין ולנצח נצחים שלך!
(7) הוא מיד מאשים אותה באגואיזם: הרי זהו האפיון המובהק של המציאות הזאת, היחסית: שלדברים יש, לכאורה, מהות עצמית. אבל פרווטי לא נשארת חייבת: היא טוענת שרק היא מסוגלת לנצח את שיווה, וזה נכון: היא מפתה אותו שוב ושוב להתגלם, להתממש, לחיות ולא רק להיות. העולם תמיד מצליח לסחוף איתו את התודעה שלנו.
(8) נראדה מאשים את פרווטי בנשיות – שוב הטיעון שהיא אשמה במה שהיא: היא החומר, היא האגו, היא הצד הנקבי של הקיום. זה נכון, אבל לדעתה של פרווטי זה לא רע: הרי ללא היא, שיווה היה נשאר מוחלט ואינסופי – כלומר עקר. היא זו שנתנה לו (ולנו) חיים.
(9) בהרנגין (Bhrngin) הוא ידיד של שיווה, אחד מפמלייתו הקבועה. בדרך כלל הוא מוצג כשלד חי, משום שפרווטי, כפי שמיד נראה, קיללה אותו שלא יהיה לו בשר. לכן הוא זקוק לרגל שלישית כדי להיות יציב, והוא די מסכן.
(10) חשק הוא קאמה (Kama), אל האהבה. כשבא כדי לשלוח בשיווה חץ על מנת שיתאהב בפרווטי, שיווה שרף אותו בקרן של אש שיצאה מעינו השלישית. מאז החשק הוא חסר צורה.
(11) הר ההימלאיה הוא אביה של פרווטי.
(12) כלומר בין שיווה ובין פרווטי.
(13) Daksha, אל הינדי קדום, שבתו, שאקטי, נישאה ללא רשותו לשיווה. כשדקשה העלה קורבן שבמסגרתו הוא לעג שיווה, שאקטי לא היתה יכולה לסבול את העלבון לבעלה והתאבדה. שיווה הזועם הרג את דאקשה, אבל אחרי כן החייה אותו, אבל החליף את ראשו בראש של עז. ממילותיו של בהרנגין ניכר שמוסכם על הכל ששאקטי היא פארווטי, ושהימלאיה הוא דקשה – אלו פשוט הופעות שונות של אותה מהות.
(14) הכוונה היא לטפס (Tapas), מילה שמשמעותה בסנסקריט "חום". המדובר בתרגול מדיטטיבי שבו המתרגל מתענה מרוב ריכוז ומסתגף בתרגול חסר-פשרות. נחשב לדרך בטוחה להשגת חיבת האלים, או מתנות מהם. בשביל שיווה זו דרכו של המחפש הרוחני לדעת אותו (תרתי משמע). מה שאירוני הוא שפרווטי רוצה ששיוה יאהב אותה, ולכן היא פוצחת בטפס. אבל האהבה הרי היא אוייבת הטאפס, שכן היא ממלאת אותנו תשוקה ותאווה, היא מוציאה אותנו מתוך עצמנו אל עבר אהובינו. פרווטי משיגה את אהבתו של שיווה על ידי ההפך מאהבה, טפס. ועל ידי כך גורמת לו לדעת אותה (במובן התנ"כי כמובן), וייתכן שכך היא גם יודעת אותו טוב יותר מאשר על ידי מדיטצייה.
(15) שימו לב: פרווטי עוזבת את שיווה, והיא לוקחת איתה את כל הסממנים החיצוניים שלו. בלעדיה הוא ערום, כלומר ללא תכונות, כי הוא ההכרה הטהורה. היא זו שנתנה לו תכונות כשהתמזג בה, ובלכתה היא לוקחת אותן.
(16) סיפור מיתולוגי מוכר בו שיווה נכנס ליער אורנים שהיה מלא בחכמים על נשותיהם וילדיהם, ופיתה את הנשים. החכמים ניסו להרוג אותו (שכן למרות שניסו להגיע לידיעת האל, לא זיהו שהוא עומד מולם!), ושיווה הראה להם נחת זרועו (ועוד כמה איברים, ראו כאן, באחד המאמרים שלי האהובים עלי ביותר).
(17) כל התופעות ששיווה שרף בעינו השלישית.
(18) מי צריך נשים? צריך רק לשקוע במדיטציה, חושב שיווה. די לעולם – הביאו את ההכרה.
(19) חסר-צורה – או מכוער: virupa
(20) משחק הוא תמיד לשם עצמו. ולכן תמיד מהנה. לדעתי יש כאן רמז לכך שכל הבריאה כולה היא משחק של האל – האל משחק עם עצמו במחבואים. בסנסקריט יש מילה למשחק של הקיום עם עצמו: "לִילָה".
(21) או את כל האיכויות כולן: הרי שיווה ללא פרווטי הוא נטול איכויות!
(22) היא לא יכולה להתקרב אליו – הוא חייב לבוא אליה. הוא אקטיבי, היא פאסיבית. התודעה נכנסת מרצונה אל תוך החומר ויוצרת את העולם.
(23) שיווה מגלה עוד פרכוס של עצמאות, של בדלנות – קשה היא הפרידה מהנפרדות – אבל לבסוף נכנע וחוזר, ומולך על העולם יחד עם זוגתו. הוא יודע שכך יאה וכך נאה.

תמונה של קאלי עם שיווה תחתיה. שימו לב לתצוגת האיקונוגרפיה הקלאסית של השניים: קאלי (כלומר פרווטי כשהיא עצבנית) עומדת מנצחת, דינאמית, אקטיבית, שוקקת חיים וטירוף, מעל גופו הישן של שיווה, כנוע, סטטי, פאסיבי, שקוע בחלום. ואכן, האין זה כך? האין החיים האלה ממלכתה של קאלי? האין החומר, המעשה, הצבע והצורה שולטים כאן ברום? האין הסובייקט כאן לא-מודע-לעצמו? האין ההכרה כאן ישנה? האין הרוח כאן חולם? ומהו חלומו, אם לא ריקודם של החומר והפעולה?