שינזן יאנג

שינזן יאנג, ראווי שנקר, והכנס לחקר הרוחניות העכשווית

שינזן, סאוריו ואנוכי נהנים מהשכינה (כל התמונות מירושלים בצילום מיכל גולן)

הנה הרגע המשעשע ביותר שזכיתי לו השנה: שינזן יאנג מבקש שאייצב את הכיפה שהוא חובש על ראשו. הוא רוצה שהיא תהיה בדיוק באמצע (למעשה הוא שאל אותי אם יש משמעות לזה שיהודים לפעמים חובשים אותה על העוקם). כיפה סרוגה לבנבנה, על ראשו הקירח של יהודי אמריקאי בן 65 שהוא אחד ממורי המדיטציה הבודהיסטית המפורסמים בארה"ב.

שינזן גילה מחדש את יהדותו בטיול הזה לארץ הקודש. "הסמסקרות היהודיות שלי חוזרות", הוא אמר, והתכוון לאותם דפוסי חיים שטבועים בנו על פי הפסיכולוגיה הבודהיסטית. מה שיש לעשות הוא כמובן להתבונן בהם מבלי להזדהות איתם. אני לא יודע עד כמה שינזן באמת רצה לא להזדהות איתם בכלל.

שינזן יאנג היה בארץ כאורח של עמותת תובנה, והעביר קורס ויפאסנה מטעמה. אחריו, ביום האחרון שלו כאן, התנדבתי להראות לו את ירושלים. יחד עם מורה נוסף שהוא עובד איתו, סאוריו, ותלמידתו הנאמנה מיכל גולן יצאנו למה שנקרא "האגן הקדוש".

התחלנו בכותל. הצמדנו ראשנו לאבנים ונפתחנו אל הנוכחות של המקום. שינזן הסכים איתי שהקיר העתיק טעון בקדושה, ושאפשר ממש להרגיש איך השאקטי נכנסת ומרעידה את הגוף. "מקומות כאלה פשוט גורמים לנו להיות מודעים יותר לרטט התמידי שבו נמצא העולם, כולל אנחנו עצמנו כמובן" – כך הסביר את העניין שינזן, כבודהיסט "מדעי" למשעי.

שינזן נולד בלוס-אנג'לס ומגיל צעיר נחשף לתרבות היפנית דרך חברי ילדותו. כשגדל נסע ליפן מטעם אוניברסיטת UCLA ולמד שם את המקבילה היפאנית לוג'ריאנה הטיבטית – או במילים אחרות בודהיזם טנטרי יפני (Shingon). הנזירים לא הסכימו ללמד אותו רק את התיאוריה, והוא היה חייב לתרגל איתם, דבר שכמובן גרם לו להתמכר לעניין.

הוא מעולם לא השלים את הדוקטורט שלו, והסתפק בהחלטה לעשות מדיטציה כל חייו, עניין שראה כאימוץ שיאה של התרבות המזרחית. כשחזר למערב חיפש את שיאה של התרבות מערבית לאמץ, ומצא את המתמטיקה ואת מדעי המוח. הוא לימד את עצמו אלגברה ועד היום עוקב אחר הגילויים החדשים במחקר התודעה המערבי, ובתור מורה הוא מרבה לשלב את דרך המחשבה המדעית והמתמטית בלימוד תרות הבודהה.

אחרי ביקור בבית-הכנסת בכותל, בו שינזן השתלב בנידנודי תפילה עם האברכים במקום, עלינו לכנסיית הקבר, שם השתטחנו יחד על קברו (הזמני כמובן) של ישו, נדחסנו בין אלפי צליינים כדי לראות את הפסיפסים המרהיבים שעל התקרות וניסינו לפענח כתובות שונות במקום. שינזן, לבד מיפנית, סינית, סנסקריט ועוד חמש שפות יודע גם קצת יוונית, ואני עדיין זוכר מעט מהלטינית שלמדתי בתואר השני.

"Stabat Mater Dolorosa" קראנו. "עומדת האם האבלה", עומדת מול בנה שעל הצלב בתשומת לב, עומדת בפתיחות לב, עומדת ובוכה. משם חזרנו להר הבית, בשעה שהתירו סוף סוף להכנס למתחם אל-אקצה. סיירנו ברחבה העצומה, ואחרי הפסיפסים המרהיבים של הכנסייה התמוגגנו מהקליגרפיה המסולסלת של כיפת הסלע.

שינזן לא מוכן לענות על שאלות מטאפיזיות והוא אומר שהוא לא יודע אם יש או אין נשמה או חיים אחרי המוות. ודאי שאלוהים נמצא מחוץ לטווח המודעות שלו. אבל באחד הרחובות הקרובים לאל-אקצה, מעל תה מתוק ונרגילה, שאלתי אותו על אותו תרגולת טנטרית שהוא למד. "למה טובים כל דמיוני האלים והאלות הללו, כל מלמולי המנטרות הללו, כל הפוזות הגופניות המוזרות הללו? למה פשוט לא להתבונן בכל מה שקורה, לעשות ויפאסנה?"

בתגובה טען שינזן שהוג'ריאנה התפתחה אחרי שהבודהיזם כבר הפך לדת, כלומר כבר אימץ פנתיאון אלים שלם ומגוון טקסים וצורות פולחן. במצב כזה המורים הרציניים יותר השתמשו בצורות הדתיות הרווחות (אלים, מנטרות) כעזרים לפיתוח ריכוז ומודעות. תרגולות טנטריות בודהיסטיות, אם כן, הן לא יותר מאשר ויפאסנה שמועצמת על ידי מיתולוגיה לדעתו.

שרי שרי שרי שרי

אולם מקסיקו באוניברסיטה העברית לא היה מלא מפה אל פה, אבל מה שלא קיבלנו בכמות קיבלנו בגיוון: ישראלים והודים, חילונים ודתיים, חליפות ושרוולים, כולם ישבו וציפו לו, לאיש ולחזון, הוד קדושתו שרי שרי ראווי שנקר. לפני כמה שנים שמעתי באותו מקום את ז'אק דרידה, ואולי אין כמו הניגוד ביניהם כדי לתת את ההרגשה ששררה באולם. דרידה, שדיבר ברגישות ובנועם, עסק כמובן בלופטגשעפטען, והרצאתו המובנית והמסודרת נגעה בשירה, אלוהים וחוסר משמעותם הקבועה של המילים.

שנקר לעומתו היה כולו חיוך. הוא קפץ מנושא לנושא ומעניין לעניין, מדיבור על דרכים למיגור האלימות, למשמעותה של הארה, עבר לקבלת שאלות מהקהל ומיד לתרגול מדיטציה שהתחילה בכלל במסאז' עצמי של הפנים. ומבעד לקפיצות כולן היה נסוך קו דק של שלווה פנימית מרשימה. שנקר אדם רגוע, אין מה לדבר. עם מוספים לזה את פעילויותיו הענפות – לפני כניסתו הקהל נחשף, על ידי סרט מטעם עמותת "אמנות החיים" ועדות אישית של ד"ר חיה רמון למפעליו ההומניטרים חובקי העולם – אפשר בהחלט לומר שהוא אדם מרשים.

המסרים של שנקר פשוטים מאוד, ואפשר לסכמם בכמה משפטי מפתח שנשמעו מפיו: צריך "להעביר את החיים מהראש ללב" כי הבעיה היא ש"בדרך מהילדות לבגרות איבדנו את תחושת הקשר עם הכל" ולחזור לתחושה הזו "זה מה שאני מכנה 'הארה'"; עד אז "רוחניות היא מה שמשחרר את האדם מלחץ ואלימות", ו"כשמאבדים את הלחץ הופכים קרובים לאלוהים." כאשר שאל מישהו מהקהל איך להגיע לשלום באזורנו, הסביר שנקר ששלום אמיתי מתחיל, ניחשתם נכון, "בתוך עצמנו".

אז כן, אין כאן תחכום של פילוסופיה פוסטמודרניסטית צרפתית. רחוק מזה. ואולי הפשטות והנגיעה בחיים עצמם הם מה ששובה לב באיש הזה. אבל לא רק: שנקר, לאו דווקא בצורה מתוכננת, מציע מסר שמסוגל כיום לדבר אל קהל שחותך לאומים ודתות. כי מה שעומד במרכז תורתו של שנקר הוא הדגש על הפנימיות. בפרסומים של העמותה שלו כתוב ששנקר "לא מזדהה עם אף דת" ושלדידו רק ידיעת "העצמי הפנימי" תביא לאנושות אושר אמיתי.

כלומר מה שבעצם מאפשר לשנקר לדבר אל ההמונים הוא הדגשת הפנימיות על חשבון החיצוניות, לאמור לא משנה מה הדת שלך ה"חיצונית" (אילו חגים אתה חוגג, לאיזה אל אתה מתפלל), ממילא מה שחשוב, מה שאמיתי, הוא מה שבפנים – וזה הלא משותף לכל לבני האדם ודתות כולן. על ידי התרגיל הזה, שעתיק כימי הנצרות, מצליח שנקר לקנות את ליבותינו, שהרי מעט מאוד מאיתנו לא יסכימו שמה שבאמת חשוב הוא מה שמרגישים ומתכוונים, הרבה יותר מכל מני אמונות ומנהגים, לא? טוב, לא ממש. היהדות למשל, טענה במשך דורות רבים שמה שחשוב הוא דווקא מה שעושים. אבל מי חושב כך היום?

שנקר, כבר כתבתי, נמצא בשדה הניו-אייג' במעמד סמי-אפיפיורי: בעזרת מעין "מדיטציית פטנט" שפיתח (הסודרשנה קרייה, שהיא סדרה של תרגילי נשימה) הוא קונה את נשמותיהם של ההמונים, ובעזרת פעילותו למען האנושות את ליבותיהם. הוא נפגש תדיר עם שועי עולם בניסיון להשכין שלום או רווחה, וכבר זכה משום מאמציו באין ספור פרסי-עמותות ואותות כבוד, ואף היה מועמד לפרס נובל לשלום (בארץ הוא אורחו של הנשיא פרס, אלא מה).

מסריו, יאמרו המקטרגים, פשטניים, ואילו אוהדים יאמרו: פשוטים. השיטה שלו, יאמרו הראשונים, היא גימיק, ואילו האחרונים יצביעו על מיליונים שדרכה הכניסו מדיטציה לחייהם. מה שמעניק לו את ברכת הדרך שלי זה שהוא לא רואה את עצמו כמישהו מיוחד, אלא כעוד אדם מוכשר שרוצה לעשות טוב, ומאידך, וזה חשוב: שהוא אכן עושה טוב, והרבה.

שני המורים הגדולים האלה, אם כן, הם מורים שיטתיים מאוד – יש להם "שיטה": שינזן, שלמד מתמטיקה, אוהב לומר שהויפאסנה פועלת כמו אלגוריתם: בעזרת סט קבוע של כללים ניתן לנוע קדימה ולטפל בכל התרחשות על פי הכללים שקבענו מראש. שנקר, כאמור, הוא אחד מהמורים הרוחניים שמציעים סט תרגילים מצומצם שאמור להצעיד אותנו בבטחה על הדרך אל האושר. 

הראייה המאוד טכנית הזאת של הדרך הרוחנית מאפיינת חלקים לא קטנים מהניו-אייג', והיא מורשת של המהפכה המדעית, והדחייה של כל מסורת דתית (כלומר אמונות, טקסים, ערכים ומנהגים) לטובת ה"לב" של הדת, שהוא, כמסתבר, הרוחניות. זה לא בהכרח רע כמובן, רק ראוי לשים לזה לב. מה שכן, גישה כזאת עומדת בסתירה לגישה ניו-אייג'ית רווחת אחרת: האנטי-אינטלקטואליזם. הרי אם יש לחשוד בכל תוצרי השכל, אם צריך רק לזרום ולהרגיש, איזה מקום יש לשיטות שכאלה, עם כל הודאות הטכנית-אנליטית שלהן?

מדעי הרוח

ודאי לא קשה לכם לנחש שאני לא חסיד גדול של האנטי-אינטלקטואליזם הניו-אייג'י. למעשה, אני חושב שראוי לחקור היטב את האופן שבו אנחנו ניגשים להתפתחותנו הרוחנית. בשנה שעברה היה לי העונג להשתתף בכנס אקדמי על הניו-אייג': "הכנס הישראלי הראשון לחקר רוחניות עכשווית". בכנס השתתפו כ-70 מרצות ומרצים, אותם שמעו מאות מבקרים, ועבורי הוא היה מענג. (את מרבית ההרצאות, כולל את שלי, ניתן לשמוע כאן).

השנה יערך הכנס הישראלי השני לחקר רוחניות עכשווית ב-8 למרץ באוניברסיטת חיפה. כבר עכשיו יצא "קול קורא" להגשת הצעות להרצאות, אותו ניתן למצוא באתר הכנס. יו"ר וועדת הכנס הן פרופ' עפרה מייזלס וד"ר מריאנה רוח-מדבר, ואני בטוח שגם הפעם הכנס יהיה מרתק ומהנה.

 

[פורסם אתמול באתר מעריב]