שירה

צריך להיזהר מאוד לא להיות טהורים

 

מדי פעם אכול מעט בשר
הוצא קצת כסף על שטויות
זיין בלי אהבה
מותר אפילו לבזבז זמן ולבטל תורה

נבל את הפה
לבש חולצה עם כתם
היום ותר על מדיטציה
והיה גאה בעצמך

הטוהר מאיים
להשתלט עליך נפש
להתפשט על כל גופך
להעלים אותך

הטוהר מאיים
לעשותך כאלוהים
יודע רק טוב
עשוי זהב
טיפש כעגל

 

שירי זן עבריים – צדוק בנפתולי התשוקה

אומרים עליך שאתה מסוג האנשים שההצלחה לא שינתה אותם.
שטויות. ולא רק ההצלחה – כי לא משנה מה זה, זה שינה את צדוק. צדוק הוא השינוי שעובר על צדוק.
לא נשארת בדיוק אותו בנאדם שהיית לפני ההצלחה?
צדוק נשאר אותו דבר, כי צדוק הוא השינוי והשינוי תמיד נשאר אותו דבר.

לא רבים הם ספרי הזן. מעטים עוד יותר הם ספרי הזן העבריים. ייתכן מאוד שלבד מספריו האחרונים של יואל הופמן אין ממש ספרי מקור שמדברים זן (שכחתי מישהו? אוקיי, נכניס גם את "הכושי" של רועי צ'יקי ארד. אומרים שגם "רישומים של התגלות" של אריאל הירשפלד). לכן מרענן כל כך הוא "צדוק בנפתולי התשוקה". מרענן במובן מעורר. ומעורר, כמובן, במובן הזֶני של המילה. את הספר לכאורה כתב דרור פויר. לכאורה, כי אין ספק שרוח נעלה נכנסה ותפעלה את גופו והכרתו בזמן שכתב – בני אדם יודעים רק לשקר, ו"צדוק" מלא מדי באמת כדי שיכתב על ידי אחד מהם. כי צדוק מדבר זן.

ומה שיפה הוא שזהו לא זן פרוע, נונסנסי, ילדותי. זן כזה קל מאוד "לייצר". כאן יש מולנו זן שורשי. זן עמוק. זן עם בסיס וקירות שנותנים צורה ומובן לחלל, לריקות האדירה שבמהותו. כי צדוק הוא תיאולוג. תיאולוג של זן.

ומה שיפה הוא שתיאולוגית הזן של צדוק אינה עתיקה ואינה מועתקת. תיאולוגית זן כזו קל מאוד לספר. אבל תיאולוגית הזן של צדוק היא תיאולוגית זן חדשה, מודרנית, מתאימה לזמננו, עדכנית – והתאימות לזמן הזה נותנת דגש ותוקף לרגע הזה, להווה הנצחי שבמהותה/מהותנו. כי צדוק הוא עכשיו במלוא המובנים של המילה.

קריוקי

צדוק הוא אמן: אמן קריוקי. הקריוקי הוא הדרך של צדוק להיות, ולהיות באמת. כן, קראתם נכון: נטילת הזהות הפיקטיבית, חמיקה מהזהות הקבועה, הידמות והעתקה וחיקוי וזיוף – היא הדרך של צדוק להיות באמת.

כך מתחיל הספר:

חי רק זה שעשה קריוקי. יבין את הזמן והעולם והאלוהים והאדם רק זה שעצר את הזמן, הפך את העולם, מצא את אלוהים, אהב את האדם. חי רק זה שנשא קולו בשיר. בקריוקי מוצא צדוק את הפליאה הראשונית, ומתמכר לה. הפליאה הראשונית היא הקריוקי. הקריוקי: חטף של זמן המכיל את הקלות בה נושרת המבוכה, את הטבעיות שבתחושת החירות, ואת הפשטות שבלהיות הרבה. הקריוקי: חטף של זמן בו אני חדש נובט ואני חדש נושא פרי. הפרי הוא האני החדש. טעים האני החדש. (עמ' 5)

הקריוקי הוא תורת הגאולה של צדוק, והוא הגאולה של צדוק. כפי שאנחנו רואים, ועוד נראה, הגאולה קשורה קשר אמיץ עם האני, ועם ריבוי האני. והדרך לריבוי האני הוא הקריוקי. ברור גם למה.

ומפני שהקריוקי הוא הריבוי, הוא מנוגד למונותאיזם:

המונותאיזם רע לקריוקי כי הוא יוצא מתוך נקודת מוצא האומרת שיש מקור. הקריוקי אומר שכל אחד מההעתקים יכול באותה מידה להיות המקור. עבור צדוק, האמונה שיש מקור אחד ושלל העתקים היא חילול קודש הקודשים של הקריוקי. […] המונותאיזם והקריוקי יצאו שניהם מתוך תחושת האני, אך פנו לדרכים שונות. המונותאיזם טוען: אני זה אחד ולכן אלוהים הוא אחד. הקריוקי טוען: אני זה כמויות משתנות של הרבה אני ולכן אלוהים הוא כמות משתנה של הרבה אלוהים […] המונותאיזם טוען: אני זה שניים, ולכן אחד מאיתנו זה האני והשני הוא אלוהים. הקריוקי טוען: אני זה כמויות משתנות של הרבה אני ולכן אלוהים הוא כל אחד מאיתנו. […] המונותאיזם הוא המיקרוסופט של האמונה (עמ' 126- 133)

וצדוק גם שואף להראות שהמונותאיזם עצמו, אף אם יתכחש לכך נמרצות, מקורו בריבוי! הנה:

על מנת להוכיח סופית וחד משמעית את הקשר בין הקריוקי, האלוהים, הנבואה והמונותאיזם, יחדור צדוק אל עיקר העיקרים של המוסר המערבי – עשרת הדברות ביייבי!
עשרת הדברות מופיעות פעמיים בתנ"ך […] הפעמיים האלה שונות, בייבי! עשרת הדברות הן לא אותן עשרת הדברות. כל ילד יכול לפתוח תנ"ך ולראות את זה. וגם בריאת העולם, אם כבר מדברים, גם היא מתוארת פעמיים, והפעמיים האלה שונות אחת מהשנייה. בריאת העולם, בייבי!
וזה הקריוקי. ההבדלים הקטנים בין הביצועים, הרגעים הבלתי אפשריים, החלומות שלא נועדו להתגשם, המבטים שנפגשים בפעם האחרונה. הקריוקי הוא השיר של אלוהים, כי אפילו/גם אלוהים – וצדוק אוהב את אלוהים! – לא יכול לחזור פעמיים על אותו הטקסט בדיוק. השיר של אלוהים הוא השיר של הרגע של אלוהים. (עמ' 139-140)

זן-קריוקי

נסכם: הקריוקי הוא ריבוי, והקריוקי הוא חיקוי, אבל חיקוי במודע. הוא מודע לעצמו ומודע לכך שלא ייתכן משהו שאינו חיקוי, אבל זה בסדר, כי לא ייתכן גם משהו שאינו חדש: כל חיקוי שונה מקודמו במקצת (ועיינו בבודריאר אם יש לכם כוח). אפילו אלוהים לא יכול לברוא משהו זהה למה שהיה, אבל בדיוק בגלל זה כל מעשה הוא בריאה: כל רגע העולם מתחדש כולו. גם אנחנו מתחדשים כל רגע ורגע, אבל אנחנו מודעים לכך (על פי צדוק) רק כאשר אנחנו שרים קריוקי ("שירו לה' שיר חדש" וגו'). המודעות שמוליד בנו הקריוקי מאפשרת לנו לראות את ריבוי האני שבנו, כלומר משחררת אותנו מהאשלייה המונותאיסטית של אני אחד מול אלוהים אחד. של אני אחיד וקבוע. כלומר, בעצם, של מוות.

כל רגע ורגע, אם כן, אנחנו אני אחר. בקריוקי אנחנו גם רואים את זה:

השיר נגמר. צדוק, כמו תייר, משקיף על חילופי המשמרות של האני. איזו טקסיות, איזה הדר (עמ' 166)

אם כך, האם רק כשאנחנו שרים קריוקי אנחנו מוארים? ודאי שלא. כמו מדיטציה, אותה יש להתחיל על הכרית ולהמשיך אל תוך החיים כולם, כך גם הקריוקי: "הקריוקי, ילד, נמצא בכל, לא רק בשירים – וזה השיעור הראשון, והכי חשוב, שאני יכול ללמד אותך. מחר אנחנו מתחילים את האימונים." (עמ' 103). הקריוקי הוא החיים, כי החיים הם ריבוי וחיקוי ויצירה ובריאה. אנחנו למדים שהחיים הם ריבוי וחיקוי ויצירה ובריאה כאשר אנחנו שרים קריוקי, כלומר מבצעים במודע את מה שכרגיל אנחנו עושים מתוך הרגל.

האני

בית הכלא הגדול מכולם הוא לשון היחיד במילה "אני". יקום האדם המגדיר את עצמו כאני אחד ויתגלה נא בפנינו. אדם כזה, אם יקום, הוא שקרן. לא שקרן, למה שקרן, משוגע. השיגעון של המונותאיזם, של מעצבי האופנה, השיגעון של המראות ושל סכיני הגילוח. השיגעון של לשון היחיד במילה "אני", שסותר את כל מה שהאני יודע על עצמו. (עמ' 211)

האני אינו אחד. כאחד, אין אני. והייתי אף מוסיף: האחד אינו אני. צדוק הוא נביא מנביאי הבשורה החשובה הזאת, ונבואותיו – שיריו: "הקריוקי הוא רעיון הנבואה עצמו" (עמ' 136).

זה הקריוקי, כי המציאות לא מציעה שום פיתרון אמיתי לבעיית האני. המציאות נכשלה בניסיון שלה להציג את הדברים שנמצאים מחוץ לשפה. המציאות לא עזרה להבין את המציאות. ולכן המציאות צריכה ללכת (עמ' 275)

ולמה הבלבול? למה המציאות מרמה אותנו? בגלל התודעה.

התודעה

התודעה היא אירוע וולקני הפולט מילים ומעשים אל פני השטח. אנחנו התושבים הטובים של פומפיי, ואנחנו נקברים כל יום מחדש" (עמ' 157) "צדוק יגדיר מהי תודעה ויסגור את הסיפור הזה. אדם וחוה אוכלים מעץ התודעה, ותפאום הם יודעים משהו. מה הם יודעים? "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם ויתפרו עלי תאנה ויעשו להם חגורות" (בראשית, ג', ז'). התודעה, אם כן, היא התחושה שכולם רואים לך. (עמ' 63)

ולמה רואים לך? כי אתה מגדיר את עצמך כיחיד. כאחד. אתה מחפצן את עצמך והופך לדבר. ודבר אפשר לראות. אבל את מי שאתה באמת, את הריבוי, אי אפשר לתפוס בעין: העין יכולה להתבונן בנקודה אחת, לא יותר. החטא הקדמון הוא לראות עצמנו כנקודות בודדות בתוך העולם. צדוק משתמש בקריוקי כדי להנכיח את הריבוי הנסתר, שהוא האמת.

קלישאה וקיטש

"צדוק בנפתולי התשוקה" מזמין גם דיון נוסף בסוגייה אהובה עלי: ההבדל שבין קיטש לקלישאה (וכתבתי על זה כאן, וכאן). כידוע, הקלישאה היא אבי אבות הטומאה, ואילו הקיטש מהווה מניפסטציה של ניצוצות דקודשין. והנה דווקא ספר מצויין זה מלא עד אימה בקלישאות (שירים פופולריים מתורגמים, רפליקות מפורסמות מסרטים משוכפלות, וכו'), וריק כמעט לחלוטין מקיטש. ועדיין, טוב מאוד הוא. הכיצד? התשובה נמצאת בתמה המרכזית של הספר: הקריוקי.

קיטש-קריוקי

הקריוקי ניזון מקלישאה. הקריוקי מתענג מקלישאה. הקריוקי הוא שיר הלל לקלישאה. ומכיוון שדרכו של צדוק היא דרך הקריוקי, הרי שכל הספר הזה הומאז' לקלישאה. אבל, וזהו האבל הגדול, הקלישאות כאן מובאות תוך ידיעתן כקלישאות. הקלישאה (כמו כל רוע) אינה מזיקה לכשעצמה, אלא רק אם עושים בה שימוש קלוקל, ושימוש קלוקל הוא תמיד שימוש לא מודע. במילים אחרות: קלישאה כנה אינה קלישאה. וזהו בדיוק הקריוקי: הקריוקי הוא קלישאה שמודה בקלישאיותה. הקריוקי הוא ההכרזה המזומרת: אני שר שיר ידוע, מפורסם מאוד, לא שלי: אני קלישאה. וההודאה מעבירה את הקלישאה תהליך אלכימי מהיר שהופך אותה מטמאה לקדושה. כן, זה מה שעושה כנות לדברים. וזה מה שמציל את הקריוקי: שכולם יודעים שהוא חיקוי.

כדי להבין שהעניין אכן כך נפתיע את הסוגיה ונתקוף אותה מאחור: נסו לחשוב על המקרה ההפוך: זמר ידוע ומוכשר (למשל רוג'ר ווטרס בביקורו האחרון בארץ) שעולה על הבמה ורק עושה עם השפתיים. הוא מבצע שירים שהוא יצר, שירים שלו, אבל הוא לא שר אותם באמת. והוא מציג את הדברים כאילו הוא כן שר. הוא משקר, ועוד עושה את זה בשביל הכסף. ברור שזה מגעיל. זה חטא, וזמר כזה הוא בדיוק ההפך הגמור מחובבן חמוד שמקרייק להנאתו. זמר כזה הוא האנטי-כריסט של צדוק. הוא האנטי-צדוק. וחבל, כי הצדק עם צדוק.

[לרשימות הקודמות בסדרת "שירי זן עבריים" ליחצו על שם הסדרה כאן ממש מתחת למילים אלו]

המיתוס של ארונאצ'לה

 

 

האחדות המוחלטת היתה הווה בשלמותה המבעבעת. דבר לא היה קיים לבד ממנה ודבר לא היה קיים. אופק עד אופק ותהומות על גבי תהומות היה רק "זה".

כמו חיוך של תינוק, נולד פתאום הרצון לדיוק ולממשות ולהגדרה וליכולת. כך נברא העצמי: עמוד לוהט של אש שהניף את עצמו מקצה לקצה, זקוף, אדיר, בוער בחום החיכוך הבלתי נמנע של גבולותיו עם הקיים.
הקיים היה שיווה, והעמוד היה ארונאצ'לה.

יחד עם היכולת, בהכרח באה חוסר-היכולת, וארונאצ'לה היה ער מיד לגבולותיו-מגבלותיו.

כדמעה בקצה העין צצה המחשבה: עשיתי טעות כשהתממשתי. כך נוצרה החלוקה הראשונה בין הווה לעבר, וכך נוצר הזמן.

כשליחת היד קדימה למראה אבן מבריקה צצה המחשבה: מה עלי לעשות כדי לחזור ולהתערפל? כך נוצרה החלוקה הראשונה בין העושה לנעשה, וכך נוצר חוק הקארמה.

כהשתקפות פסגה מושלגת על פני מים מתמתנים צצה המחשבה: הקיום החלקי הוא אשליה, אני איני נבדל משיווה. כך נוצרה החלוקה הראשונה בין אמת ושקר, שאחריה באות כל החלוקות האחרות.

כאשר הוא חשב כך, הוא הבין כך, וכאשר הוא הבין כך, הוא ראה כך. משראה, שקע בנכונות הזו, והקיף את כל הספקות והתהיות, את כל הניחושים והבדיות.

מאז נח, שליו, נישא כהר, קר כאבן, אמיתי כמו הטבע, יפה כמו האמת. מכיוון שאין לו שני, הוא הטוב. החכמים היודעים את הדהרמה יאמרו: לך, המחפש את האמת, אל ארונאצ'לה, ושב למרגלותיו. הפקד את עצמך בידיו. יהיו עיניך עיניו, כוונותיך כוונותיו, הבנותיך הבנותיו, עינוגיך עינוגיו. תהיה הוויתך הוויתו.

בודלר על היופי שבאהבת מכוערות

הספר

מצאתי פעם, אני חושב ליד פח זבל, ספר זעיר, אוצר: "פואמות קטנות בפרוזה" מאת ש. בודלר. תרגום: נ. רַבָן. ההוצאה: ספרית פועלים / דורון / הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה. שנת ההוצאה: 1948.

הפואמות הפרוזאיות יפות מאוד כמובן, או לפחות התרגום כנראה טוב, אף כי אין לי דרך לדעת – צרפתית אני לא יודע. בכל אופן, די ברור שהספר הזה אבד לנצח (ממילא הוא בערך בגודל של כרטיס אשראי), לא תהיה הוצאה מחודשת ואני לא בטוח אפילו אם מעריצי בודלר בארץ יודעים שהוא יצא אי פעם. אבל בשביל זה יש בלוג. בחרתי קטע אחד שנגע ללבי במיוחד: פרק ל"ט.

סוס גזעי

היא מכוערת מאוד. ונחמדה אף על פי כן.
הזמן והאהבה טבעו בה את חותם צפרניהם ולמדוה לקח אכזרי על הגזילה שכל רגע ורגע וכל נשיקה ונשיקה גוזלים מן הנעורים והתומה.
היא מכוערת באמת; זוהי נמלה, עכביש, אם תרצה לומר, אפילו שלד; אלא שגם משקה תרופה היא, סם-קסמים, מעשה-כשפים! כללו של דבר – נחמדה היא!
הזמן לא יכול לשבור את ההרמוניה הטופפת שבהילוכה, ולא את ההידור העומד וקיים שבמבנה גופה. האהבה לא שינת את נועם נשימתה, נשימת ילד; והזמן לא נטל מאומה מרעמתה הגדושה, שבתוך ריחותיה העמומים שופעת כל החיוניות קשת העורף של הנגב הצרפתי; נים, אי, אֶרל, אַויניון, נארבּון, טוּלוז, ערים ברוכות שמש, שטופות אהבה וחן!
לשוא נעצו בה הזמן והאהבה את שיניהם, כי מאומה לא נטלו מחן חזה הדומה לחזה נער, חן מטושטש, אבל נצחי.
ייתכן שנפסדה מרוב שימוש, אבל העייפות לא שלטה בה וטעם גבורתה עמד בה, והרי היא בחינת סוס מגזע משובח שעין החובב תכירנו אפילו בהיותו רתום לכרכרה שכורה או לעגלת-משא כבדה.
ומלבד זאת, הרי היא כה רכה וכה נלהבה! אהבתה כאהבת הסתיו; דומה שקרבת החורף הציתה בלבה אש חדשה, וההכנעה שבחיבתה אינה מַלאָה כל-עיקר.

בודלר

הידד למכוערות! תהוללנה אלו שאינן מתאימות! אוי, אני אוהב אתכן, ברבוּרוּת ברווזוֹניות שכמותכן, ולו רק תהינה טובות! כן, זה דווקא חשוב, הטוּב. כבר אמר אוסקר ווילד: "השאירו את היפות לחסרי הדימיון", והוא אכן השאיר את היפות, אך כמובן שגם במכוערות לא נגע. אבל אני אגשים את מצוותו, ואתלה גם בפקודתו של האל לנביא יחזקאל (י"ג, י"ז): " ואתה בן-אדם שים פניך אל בנות עמך המתנבאות מלבהן, והנבא עליהן" – 'מלבהן' כתיב, כלומר מתוכן, שאין חיצוניותן המסר שהן נושאות, שאין עורן אורַן, אלא ליבּן, נשימתן, עומקן. טוּבן. וכמובן: 'עליהן' כתיב, ולא 'אליהן', ודי לחכימא וגו'.

ולא שיש לי משהו נגד יופי. כלומר כל עוד הוא לא שבלוני, פלקטי, קלישאי. כי בובת ברבי איננה יפה, ומי שחושב כך לא יודע יופי אנושי מהו: לא שלמות, אלא השאיפה אליה (במילים אחרות: שלמות ארצית היא פיקציה, הרכבה דמיונית של אידיאלים תוצרת זמן ומקום על תשתית גשמית אותם אין לה שום דרך לפרנס. במילים אחרות: אלילוּת).

וחזה הדומה לחזה נער… אוי, מזל שיש איזה צרפתי שמבין את הקסם שבזה.

כבר מזמן צילמתי את הקטע הזה והדבקתי אותו על השמשה האחורית של המכונית שלי. כי גם היא כזו: ישנה, חבוטה, מכוערת, אבל מלאה בחן ובכוונות טובות, ומזמינה תמיד לכרוע, להיכנס ולנוע איתה הלאה הלאה.

ביאליק כמיסטיקן

המשותף לאיש הדת ולמשורר הוא אמונתם העמוקה בכוח היוצר של הלשון. איש הדת רואה במילים את הכלי בעזרתו ברא האל את העולם, ומאוחר יותר נתן את המצוות. המשורר בורא מילים ככלי לביטוי היחס האוהב או הכואב בינו ובין אותו עולם. הרצינות בה השניים מתייחסים אל השפה מאצילה חשיבות ואותנטיות לשליחות אותה הם מבקשים למלא, ובלעדיה נדמה שגם הם, גם אנחנו היינו מרגישים שחסר משהו מהותי שנותן טעם ותוקף לפעילותם.

מיסטיקנים, מאידך, מגלים חשדנות רבה כלפי הלשון. לא רק שהם דואגים לציין, חזור והדגש, שאת חוויותיהם העמוקות לא ניתן בשום אופן לבטא במילים, אלא שפעמים רבות הם מציגים את השפה כמכשול ממשי, ואולי אף עיקרי, לתפיסה אמיתית של הקיום.

חיים נחמן ביאליק

מעניין לכן שביאליק, "המשורר הלאומי", שבשבוע הבא ימלאו 134 שנה להולדתו, מיקם עצמו בסוגיה זו בתוככי מחנה המיסטיקנים. ייתכן, נשמעים קולות שונים בימנו, שביאליק היה מיסטיקן. להשארה זו יש לדעתי על מה להתבסס. ביאליק כמובן היה בקיא בשפת הקבלה (ככל יהודי משכיל בזמנו), אבל כנראה לא לקח את תורת הסוד היהודית ברצינות יתר. בכל אופן, לא לכך מכוונת כאן המילה "מיסטיקן", אלא לשאיפה, ולפעולה האקטיבית, שקוראת להשגת מגע ישיר ואינטימי עם המציאות האלוהית, יהיה שמה אשר יהיה. ישנו יסוד סביר להניח שביאליק, אף שכידוע התפקר בצעירותו, שאף לכך.

בכמה שירים מבטא ביאליק את משיכתו לאור האינסוף, ומרבים לצטט משירו "זהר" את השורה בה הוא מתוודה כי "מגופו של עולם אל אורו ערגתי". אך השירה, כפעילות אירוטית ראשונה במעלה, חייבת מעצם טבעה לשאוף מעלה מעלה, וכבר אפלטון עמד על "השיגעון האלוהי" שחייב למלא את המשורר בטרם יצוק פואטיקה ראויה לשמה. הצהרות על כמיהה אל השחקים יכולות אם כן להיות גילויים ארס פואטיים, ולאו דווקא וידויים אקסטטיים.

אך ביאליק, כאינטלקטואל אירופאי טיפוסי, לא רק ערג אל האור, אלא גם חשב אודותיו וכתב עליו מסות. בחיבור הקצר והטעון שכתב ב- 1915, "גילוי וכיסוי בלשון", הוא חושף בפנינו את דעתו (דאז) על השפה ויחסי הגומלין בינה לבין המציאות: מערכת יחסים קשה של כיסוי, אף דיכוי, שביאליק רואה באדם את האשם בהנהגתה. בכך הוא הופך עצמו לכרוז של העמדה המיסטית הידועה.

ביאליק עומד על התפקיד שהשפה ממלאת כחציצה בין האדם ובין המציאות ההיולית, אותה הוא מכנה "התוהו האפל". השפה היא שחוטפת אותנו מהמפגש הישיר והבלתי אמצעי עם אותה מציאות של תוהו,  אבל אי אפשר פשוט להאשים את השפה בזה כמובן: אלה אנחנו שאיננו מוכנים להתמודד עם הקיום הגולמי ובורחים אל ניסוחים שלו, אל דיבורים עליו.

כך כותב ביאליק: "הרי הדבר ברור, שהלשון על כל צרופיה אינה מכניסה אותנו כלל למחיצתם הפנימית, למהותם הגמורה של הדברים, אלא אדרבא, היא עצמה חוצצת בפניהם." מדוע אם כן אנחנו מתחבאים מאחורי המילים? "אין זה אלא מגודל פחדו [של האדם] להישאר רגע אחד עם אותו ה'תהו' האפל, עם אותה ה'בלימה' פנים אל פנים בלי חציצה".

ביאליק מציג כאן תפיסה לפיה השפה לא נולדה כמענה לצורך של קומוניקציה בין בני-האדם, כלומר למטרת תקשורת בין אנשים על המציאות, אלא דווקא כמגן ומחסה מפני אותה מציאות, שנוצרו מתוך הפחד להיפגש פנים אל פנים עם הקיום עצמו. השפה היא מפלטו של האדם מפני ההוויה: "'כי לא יראני אדם וחי' אמר התהו, וכל דבור, כל נדנוד של דבור, הוא כסוי […] שום מילה אין בה בטולה הגמור של שום שאלה, אבל מה יש בה? – כיסויה." המילים, אם כן, משמשות לנו לכסות על המציאות, ושיחה עם חבר היא התחמקות ממפגש ישיר עם מה שיש, כלומר מעבר מהוויה לדיבור על ההוויה. לא גילוייה של המציאות יש בשפה, אלא כיסוייה.

הד לכך אנחנו יכולים לגלות בדתות ממוסדות, בצורך שנוצר (או מיוצר) במתווכים בין המאמינים לבין האל: האדם לא מעוניין במגע ישיר עם האלוהים. קשר כזה מפיל עליו יראת שמיים איומה, והוא מעדיף פעמים רבות שכהן, נביא או גורו יחצוץ בינו ובין המוחלט. כך בני ישראל תחת הר סיני מבקשים ממשה "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוהים פן נמות", וזו גם מהות הכריזמה בה מבורכים וירטואוזים דתיים: הם מסוגלים לגעת במה שאודותיו אנחנו יכולים רק להגות.

מכיוון שבאופן טבעי ההווה מולנו כל הזמן, ובין כנפיו מקנן הפחד, את החציצה בינינו לבינו יש לשוב ולבנות, לשוב ולבצר, זאת, כפי שכותב ביאליק, כדי "שלא ישאר חלל ה'דעה' [ההכרה] של האדם רגע אחד פנוי בלא מילים צפופות ורצופות זו אצל זו כקשקשי השריון". אלא שבאותה טבעיות אנחנו גם נמשכים אל האמת ההיא שנמצאת מתחת לקשקשים, מתחת למילים שאנחנו מקשקשים לעצמנו בלא הפוגה – אנחנו רוצים להיכנס תחת כנפי השכינה: "[…] סוף סוף הלא דווקא אותה האפלה הנצחית, זו המטילה אימה כל כך – הלא היא היא לבדה שמושכת אליה כל ימי העולם את לב האדם בסתר ומעוררת בו געגועים כמוסים להציץ בה רגע קטן. הכל יראים ממנה והכל נמשכים לה." על כן (אידיאלית) אנחנו תמיד גם מנסים לפתוח באותו כיסוי שיצרנו סדק קטן להציץ דרכו, פתח לינוק ממנו מעט נקטר אלים.

אלא שכאשר נפער האשנב המבורך ואנחנו סוף סוף ולפתע פתאום מצליחים להציץ אל מה שמעבר, אל מה שמאחורי הפרגוד, "והנה חציצה אחרת, בדמות מלה או שיטה חדשה, עומדת פתאום במקום הישנה וחוסמת שוב את העין." רק הבקענו סדק אל הבלתי-נתפס וכבר נתעקש לתפוס אותו במילים, רק יצרנו פתח אל האינסוף וכבר נלפף ונחנוק אותו על ידי מושג, נגדיר ונגדר אותו, נדאג מהר מהר שלא ישאר מולנו (בנו) דבר בלתי מדיד.
המילים, והמושגים אותם הן מציגות בפני ההכרה, הן אם כן הדרך בה אנו חומקים ממפגש אמיתי עם המציאות: את ה"תוהו האפל" אנחנו לוקחים ומחלקים למילים, לקטגוריות, אונסים אותו לתוך הגדרות ומגירות, עושים ממנו דברים ומעשים, מושגים וזמנים. בהיגד אחד אנחנו מבדילים בין חושך לאור, וכך חוצבים את ההוויה ומחלקים אותה לשלל ניגודים והפכים. ומכיוון שאת כל אלו אנחנו תופסים כמציאות אמת, אובד לנו אותו מגע ראשוני מבורך עם הקיום עצמו, עם הקיום כשלעצמו. התוהו ובוהו הופך לבריאה, ומת.

וביאליק מכוון בכך בדיוק לדעתו של חכם הטאו צ'ואנג-טסה, שחי בסין כאלפיים ושלוש מאות שנה לפניו. הנה, כך זה מתואר על ידו (מתוך הספר "קולות האדמה", בתרגום יואל הופמן):

הקיסר השולט על הים הדרומי שמו שוּ [קצר]. הקיסר השולט על הים הצפוני שמו הוּ [חפוז]. הקיסר השולט על הממלכה התיכונה שמו הוּן-טוּן [תוהו ובוהו]. פעם נקלעו שו והו לממלכתו של הון-טון. הון-טון אירח אותם בסבר פנים יפות. ישבו שו והו וחשבו כיצד לגמול להון-טון על טוב ליבו ואמרו: 'לכל בני האדם יש שבעה חורים כדי שיוכלו לראות, לשמוע, לאכול ולנשום, ורק להון-טון אין. הבה ננקבה בו'. וכך קדחו בו כל יום חור אחד. ביום השביעי מת הון-טון.

בסיפור הבריאה הזה גומלים על טוב לבו של התוהו ובוהו, שמכלכל את אורחיו בנעימות, בכך שקודחים בו חורים "לטובתו", מחלקים אותו ומפרידים אותו. עובדים קשה כדי להפר את אחדותו ההיולית. וביום השביעי הוא מת מכל המלאכות אשר נעשו בו.

נצנוצו של התוהו ממלא את לבו של ביאליק, והוא מבקש לשתף אנשים באורו. הוא קורא למשוררים לחשוף בשיריהם את התוהו: "בעלי השירה […] מוכרחים הללו לברוח מן הקבוע והדומם בלשון, המתנגד למטרתם, אל החי והמתנועע שבה […] המילים מפרפרות תחת ידיהם: כבות ונדלקות, שוקעות וזורחות כפתוחי החותם באבני החושן, מתרוקנות ומתמלאות […] המילים הקבועות כאלו נחלצות רגע רגע ממשבצותיהן ומחליפות מקום זו עם זו. ובינתיים, בין כיסוי לכיסוי, מהבהבת התהום. וזהו סוד השפעתה הגדולה של לשון השירה."

השירה גם היא משתמשת במילים כמובן, אך נבדלותה היא בכך שהיא מסוגלת דווקא לחשוף בעזרתן, ולו לרגע, את אותה מציאות בראשית שהן כרגיל מכסות. כמו חדר החושך המשמש דווקא לפיתוח תמונות צבע, משתמשת השירה במילים המכסות דווקא לגילוי, וזהו ייחודה וסודה. המשורר הוא היודע להפוך את המילים, החילוניות במהותן, קרדום לחפור בו קדושת תוהו, ולמעשה רק בשבילו נמצאת שפה שהיא באמת ובתמים לשון קודש. ביאליק רואה בשירה אמצעי לקשירת קשר מחודש עם התוהו, ובכך הוא הופך אותה למעשה ליטורגי, ואת משורריה עושה לכוהנים. את עצמו הוא קושר בכך מחד למחנה המיסטיקנים מבקרי השפה, ומאידך, כפי שאפשר היה לקוות, לעדת המשוררים, מהלליה.

[המאמר התפרסם היום במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". והנה שוב הלינק ל"גילוי וכיסוי בלשון", שכל מילה בשבחו רק תכסה על זוהרו]