ש"י עגנון

הקבלה ביצירת ש"י עגנון

למרות שהאירוע התרבותי הגדול של הקיץ הזה הוא ללא ספק גל המחאות ברחבי הארץ, לשמחתנו הוא לא מונע אירועים תרבותיים נוספים, לא קטנים בפני עצמם. לפני כשבועיים יצא לאור ספרו של אלחנן שילה, הקבלה ביצירת ש"י עגנון (הוצאת אונ' בר אילן). שילה, מומחה להגות יהודית מודרנית והוגה דעות בפני עצמו (שמאמריו הוזכרו בבלוג זה כמה פעמים) הוציא לאור בעבר כתבי יד קבליים וערך את הספר פתחי הפרד"ס, שהוא ביאורו של הרב דוד הכהן ("הנזיר") על הספר קל"ח פתחי חכמה לרמח"ל.

שילה מגיע מתוך האורתודוקסיה, אולם מאמריו פורצים את גבולותיה. אולי לא מפתיע לכן שהוא הקריב לא מעט עבור עמדותיו. במאמר שפורסם במקור ראשון ביוני 2009 הוא קרא להתמודדות כנה של הציבור האורתודוקסי עם ביקורת המקרא ולהבנה מורכבת יותר של עיקרון "תורה מהשמיים" (המאמר כולו כאן). פרסום המאמר גרם לפיטוריו (מבחינה פורמלית "הפסקת עבודה"), ביוזמת הרב נריה גוטל, ממכללת 'אורות', ומאוחר יותר, בעקבות לחצים על הרב שאר ישוב כהן, גם ממכון 'נזר דוד', שם עסק בעריכת כתבי הרב הנזיר. קשה שלא להעריך את אומץ לבו של שילה, כמו גם את קטנותם הרוחנית של מפטריו.

הספר החדש הוא מחקר מקיף על היסודות הקבליים בכתיבתו של עגנון. כפי שמתברר מתוכו, הקבלה היא ממקורות ההשראה החשובים של עגנון, שהקדיש לא מעט זמן ללימודה, ממקורות שונים ומגוונים. ביצירותיו הוא כמובן לש את השפה הקבלית לצרכיו הספרותיים, ושילה מראה, על ידי השוואות טקסטואליות, כיצד עברו המקורות הקבליים גלגולים שונים בחיבוריו.

עגנון כמקובל חובב

עגנון, כך מסתבר מהספר, התעניין בקבלה אצל חסידות ברסלב, בישיבת בית אל, ואצל הרב קוק, עליו הוא אומר ש"דבקתי בו והייתי לתלמידו" (עמ' 334), ושהוא "גאון וצדיק וחכם שנתייחדו בו כל המעלות" (שם). עגנון עמד בקשר גם עם הרב יהודה צבי ברנדוויין, תלמידו הגדול של הרב יהודה לייב אשלג, בעל הסולם. לקראת סוף שנות החמישים הוא קיבל את פירושו של אשלג לזוהר, ומספר ש"הריני מחזיק טובה לפרשן ז"ל שנסתייעתי על ידו בכמה מקומות" (עמ' 26). הוא גם היה ידיד אישי של גרשם שלום. ידיעותיו בקבלה, טוען שילה, היו מקיפות.

ראו לדוגמא את שלל הרמזים הקבליים בהקדשה שכותב עגנון לגרשם שלום על הכרך של "סיפור פשוט" שלו (עמ' 23):

לא זיו ולא זוהר
ולא כל מאומה
אלא סיפור פשוט
של הירשל ובלומה

ניצוצין של פרצופים
מארץ הקיר"ה
ובדרוש זכר ונקבה
ובשער הנסירה

כל זה כתבתי
לך שלום יקירי
אכול את סיפורי
וזרוק את שירי

ש"י עגנון

איזה יופי. מצד שני, עגנון פיתח יחס אמביוולנטי לקבלה, וכתב, למשל, ש"המכוונים, מרוב כוונות שהכניסו בכל מצוה ומצוה שכחו בכמה מצוות את עיקר המצווה כפי שנאמרה בתורה" (מתוך המסה "חדשות גם ישנות", עמ' 28 בספר). גם בסיפור "כוונות" כותב עגנון על שני אחים, "אחד מקובל ואחד בן תורה", ששיחה ביניהם מביאה את המקובל להבין ולזעוק ש"מרוב כוונות שכחתי את השם". (עמ' 29)

עגנון הצעיר, 1945. כל הזכויות שמורות לתמר הירדני. התמונה מתוך דף הויקיפדיה של עגנון עגנון, כידוע, היה שומר מצוות. אבל פחות ידוע אולי שגם יחסו אל המסורת עבר עליות ומורדות במהלך חייו. אחד הציטוטים המעניינים של עגנון בספר נוגע ל"חזרה בתשובה" של עגנון, שעושה רושם של תהליך קונברסיה קלאסי. הנה הדברים:

בימי נעורי הייתי דתי, […] אחרי כן נחמצתי ולא נזהרתי בקלות ולא בחמורות. [… כשהוא הגיע בפעם השניה לארץ ישראל הוא קפץ למצריים] הלכתי להתפלל בבית הכנסת שהרמב"ם התפלל בו ועברתי לפני התיבה. ואז חל בי השינוי, שכן התפילה היתה מתוקה בפי ומלאה דבקות. כאשר שבתי למלוני קידשתי על הכוס, ניגשתי לכיור ונטלתי את ידי, בירכתי על הנטילה ועל הפת וכן ברכה אחרונה, דברים שלא עשיתי שנים רבות. מאז אני דתי במלוא מובן המילה. אמרתי בלבי, אם אדם זוכה לעלות לארץ הקדושה עליו להיות שומר מצווה, ועליו להמשיך בדרך אבותיו. (עמ' 21)

ההדגשה במילה "השינוי" במקור, ונראה שעגנון אכן עבר טרנספורמציה פנימית חדה באותה שעה. לימים כאמור יורחב עניינו של עגנון במסורת גם לקבלה ולחסידות. ידוע גם שעגנון פיתח מעין "מיתוסים אישיים" בקשר למעמדו בעולם. כך למשל, סיפר שנולד בט' באב, התאריך בו המשיח אמור להיוולד. למרות שעובדתית זה לא נכון, שילה חושף בספרו שביום זה היה נוהג לחגוג את יום הולדתו בביתו. כך שמי שרוצה יכול היום בערב לחגוג לעגנון יומולדת.

לרגל הוצאת הספר קיימתי ראיון קצר עם שילה, והרי הוא לפניכם. שילה ישמח לתגובות, ונדמה לי שגם אפשר לקנות ממנו את הספר בזול – הכל דרך המייל elchshilo@gmail.com

שילה על עגנון על הקבלה

אלחנן שילה ראשית, איך הגעת לחקר הקבלה-אצל-עגנון?
לפני 10 שנים, לא הכרתי את יצירת עגנון, ולא ידעתי עד כמה הקבלה משחקת תפקיד בסיפוריו. עד אז, עסקתי בקבלה והגות יהודית מודרנית. את רוב ידיעותי בקבלה רכשתי בזמן לימודי בישיבת הר-עציון, בלימוד עצמי שאליו נוסף הלימוד בסגנונו האקדמי, אצל סגל המחלקה באוניברסיטה העברית (בעיקר אצל פרופ' משה אידל).

הגעתי למחלקה לספרות עם ישראל של אוניברסיטת בר-אילן דרך עיסוק בעבודה של כתיבת ערכים במסגרת האנציקלופדיה של הסיפור היהודי. ד"ר דבורה מצה פנתה אלי בהצעה לכתוב את הדוקטורט במחלקה, דבר שהפתיעה אותי. באותה העת התחילו המחזורים הראשונים של 'מלגות נשיא', ומכיוון שאם 'אין קמח אין תורה', הלכתי על כיוון זה למרות שהוא לא היה 'המגרש הביתי'.

כשנפגשתי עם פרופ' אבי ליפסקר, יושב ראש המחלקה, הוא הציע לי לכתוב על הקבלה ביצירת עגנון או אצ"ג. הלכתי לבדוק את שניהם. בעגנון היה יותר קל להבין את 'הנגלה' ויותר קשה למצוא את 'הנסתר', ואילו אצל אצ"ג היה יותר קל היה להבחין 'בנסתר' אבל קשה יותר להבין את 'הנגלה', ולכן הלכתי על עגנון. יצירת אצ"ג מחכה עדיין לגואלה…

בתקופתו של עגנון הקבלה היתה הרבה פחות ידועה והרבה פחות פופולרית מאשר בימינו. איך עגנון למד קבלה? איך הוא אסף את החומרים שבהם השתמש? האם הוא למד אצל מקובלים?
בנוגע לאיסוף החומרים. בזמן שהותו הראשונה בארץ (1908 – 1912), לא היו לו ספרים רבים, והוא היה אוסף מקורות לצורך יצירתו הספרותית. בנימין ברנר, אחיו של הסופר יוסף חיים ברנר מספר שהוא היה הולך אליו לשיעורים בגרמנית. לפני השיעור "הייתי מוצא אותו שרוע עירום על בטנו על הרצפה, ומסביבו כל מיני ספרים: מדרשים, שאלות-ותשובות, מסכתות של תלמוד, וקבצים של פתגמים ומאמרי חכמה, והוא שוכב ומלקט מתוכם ניבים ופניני לשון וכדומה ומעתיק אותם בחריצות רבה במחברת עבת-כרס" (עמ' 351 בספרי).

בתקופה מאוחרת יותר היתה לעגנון ספריה גדולה. (הראשונה נשרפה ובעקבות שריפה זו חזר ארצה). במקום להעתיק את המקורות שרצה להשתמש, הוא היא שם סימניות בתוך הספרים. לאחר פטירת עגנון, כשבאו לטפל בעיזבון הוציאו חלק מהסימניות שהיו בהם קטעי טיוטה של כתב ידו, ואולם רבים מהן עדיין נותרו. מי שמגיע לבית עגנון יכול לראות שכרכי הזוהר מכילים עשרות סימניות, יותר מכל ספר אחר.

בנוגע לדרך לימודו, עגנון היה אוטו-דידקט ולמד קבלה באופן עצמאי. בערך בגיל 20, לאחר עליית הראשונה לארץ ישראל, הוא מספר על כך שהוא היה משקיע בלימודים אלו, למורת רוחו של ברנר: "סבור היה ברנר שמרוב שאני משקיע עצמי בהלכות ארץ ישראל ובקבלה ובחסידות אני מחסר את נפשי ממה שאדם צריך לדעת. וכששמע שאני עושה אצל חסידי בית אל ואצל הברסלבים ביקש להציל אותי מהם" (עמ' 18). עגנון לא למד קבלה אצל מקובלים אבל היה משתתף בתפילות של ישיבת המקובלים 'בית אל' שבעיר העתיקה.

האם עגנון אהב חיבורים קבליים מסויימים יותר מאחרים? האם הוא אהב זרמים קבליים (או חסידיים) מסויימים יותר מאחרים?
עגנון התעניין בקבלה בהקשרים הארציים שלה, ולכן התעניין באופן מיוחד בספרות המוסר הקבלית, בספרים כגון ראשית חכמה, שני לוחות הברית וקב הישר וספר חמדת ימים, שבנוסף על היותו ספר מוסר קבלי, זיקתו לשבתאות הביאה את עגנון להתעניינות מיוחדת בו. תחומי עניין אלו הביאו אותו לעסוק רבות גם בספרי חסידות. הוא העריך את "מיסדי החסידות, שהביאו את המיסטיקה האמיתית לתוך החיים הריאליים" (עמ' 305). מקבלת האר"י – ספרי ר' חיים ויטל, הוא התעניין באופן פרטני בספר הגלגולים (והשאיר שם סימניות), אבל רוב ספריו העיוניים העוסקים בפרטי הפרטים של העולמות המטאפיסיים לא עניינו אותו, כפי שמשתמע מעדותו של ד' תמר: "עגנון שח לי באחת השיחות עמו, שתורת ר' משה קורדובירו מעניינת אותו, מכיוון שהוא יכול להבינה. אבל תורת האר"י אינה מעניינת אותו, מכיוון שאין הוא יכול להבינה, כשם שלא מעניינת אותו תורת איינשטיין, שאין הוא יכול להבינה" (עמ' 35-6).

בנוגע לחסידות, עגנון נמשך לחסידות ברסלב וסלד מחסידות חב"ד. הוא היה בקשר עם חסידי ברסלב ואף הציע לאהרן אפלפלד ללמוד "לא רק את הסיפורים שהם באופנה, אלא את ליקוטי מוהר"ן, ספר מלא סודות שמים וסודות אדם". לעומת זאת, בנוגע לחב"ד עגנון כתב לדב סדן: "הצטרכתי לבדוק ערימה שלימה של כתבי יד בחב"ד. ואני אין לי שום ידיעה בחב"ד וכל ימי אני נזהר שלא לעיין בספריהם אבל ההכרח לא יגונה. וכך ישבתי כמה שעות […] ובדקתי וביררתי ומצאתי חלק מה שנדפס".

סלידתו הביאה לכך שגם במסעו לאחר קבלת פרס נובל לארה"ב הוא סרב להיפגש עם הרבי מלובביץ שכל 'שועי עולם' הלכו אליו. הרב שטיינזלץ שלח אליו מכתב "על פי בקשה מיוחדת שנמסרה אמש בטלפון מאת האדמו"ר מליובאויטש". הוא נתבקש לברר "אם תיאות בעת שהותך בארצות הברית כאשר תבקר בעיר פילדלפיה, לומר דברים אחדים בעת חנוכת הבית לישיבת חב"ד באותה עיר". עגנון שלח מכתב לי' בראוור ובו הוא כותב לו: "ברוך השם שהי'[ה] בי כח לסרב" (עמ' 310). הרבי מלובביץ' נפגע מסירובו. יתכן שחלק מסלידתו נובעת מהאופי הלוחמני של חב"ד, כגון 'טנקי מצוות' במידה ושיח זה כבר היה באותה התקופה.

האם כשומר מצוות היתה הקבלה משמעותית לעגנון באופן שהוא יותר מהשראה ספרותית? האם לדעתך הוא חשב שיש בה אמת? האם הוא חשב שהיא יותר ממיתוסים נאים?
עגנון עצמו איננו איש מחשבת ישראל, אלא יוצר בדיוני היכול להכנס לעולמם של דמויות שונות. בדומה ליצירתו כך גם בחייו הדברים התערבבו זה בזה. בנוגע לתפילה, מצד אחד עגנון כותב לקורצוויל "הלא אנשים 'מודרניים' אנחנו. בקושי מקיימים אנו חובת התפילה שבסידור" (עמ' 84). מן הצד אחר, עגנון היה עושה מאמצים עילאיים בשביל להגיע מביתו בתלפיות אל תפילת המקובלים בישיבת 'בית אל' בעיר העתיקה "הייתי בא לשם בערב יום כיפור חוזר לביתי אחר ערבית ובארבע בבקר יוצא שוב להתפלל שם" (עמ' 26).

ההנהגה הקבלית לעסוק בתורה לפנות בוקר, בשביל למתק את הדין של הלילה עם החסד של היום, לא היתה רק הנהגה שבה הוא תיאר מקובלים, כגון רפאל מ"אגדת הסופר" שהיה "מקשר מדת לילה במידת יום", אלא היתה הנהגה שלו עצמו, כפי שמספרת בתו: "כשהיה עוד חושך ישב ולמד דף גמרא, וכשהאיר מעט התחיל להתפלל" (עמ' 171). יחס דו-ערכי היה לעגנון גם בנוגע לכוונות המקובלים. מצד אחד הוא התעמק בהן ומן הצד השני הוא נרתע מעיסוק זה ושאף להגיע לפשטות: "המכוונים, מרוב כוונות שהכניסו בכל מצוה ומצוה שכחו בכמה מצוות את עיקר המצוה כפי שנאמרה בתורה" (עמ' 28).

גם בענייני גימטריאות, הוא היה חי את הדברים אבל ידע גם לצאת מהם. לא רק בסיפורת שלו הוא קושר את שמו יוסף (שמו השני – שמואל יוסף עגנון) עם קנאה – 156, (לוקח מקבלת האר"י וקשור לקנאת האחים את ביוסף), אלא גם בחייו. לפטרונו שלמה זלמן שוקן הוא כותב שמקנאים בו בגלל ששמו יוסף, ולא"מ הברמן הוא אומר לאחר קבלת פרס ביאליק בפעם השניה: "שמי יוסף, ויוס"ף בגימטריא קנא"ה, ולוואי ולא יקנאו בי חבריי הסופרים". ועוד מסופר: "פעם אחת ביקש ש"י עגנון לידע מקום דירתו של אדם מסוים. אמרו לו שהוא דר במקום שדר תחילה פרופ' ישעיה תשבי. השיב להם מיד, הרי הגימטריא של שמי שמואל יוסף עגנון (712), היא בדיוק תשבי (712)" (עמ' 65). יתכן ו'תשבי' קשור ל'שבתי' והסיפור מרמז על יחסיו יחסי קרבה וריחוק שהיו לו עם תנועה זו.

החיים בתוך עולם של גימטריאות והיכולת לצאת מהם ולדעת שמדובר בסך הכל בסוג של משחק, ניתן ללמוד מדברי עגנון לד' תמר: "ואגלה לו בלחישה, פעמים הרבה דן אנכי על אנשים שונים לפי הגימטריא של שמותיהם. אבל אני אומר, שומר נפשו ירחק מזה" (עמ' 64).

אולי בהמשך לכך, מתוך ההתעסקות האינטנסיבית הזאת בעגנון ובקבלה – איך היית מאפיין את הדתיות של עגנון? איזה סוג של יהודי דתי הוא היה?
הן בתקופת החילון שלו (1908 – 1924) והן כששמר מצוות, אורח חייו לא נבע מלהט אידיאולוגי דתי או חילוני/אנטי הלכתי, כפי שהיה לאישים שעמם היה בקשר, כדוגמת ברנר וגרשום שלום מצד אחד והרב קוק מצד שני. כשהוא בא לנמק למה החליט לשמור מצוות הוא מספר על "תפילה היתה מתוקה בפי ומלאה דבקות" שהביאה לשינוי, ועל כך שמי שזוכה לעלות "לארץ הקדושה" (שינה את אורח חייו לאחר שעלה בפעם השניה לארץ) "עליו להמשיך בדרך אבותיו".

זאת גם הסיבה שהוא ניסה להתחמק מויכוחים אידיאולוגיים. כשחזר ארצה, הוא בא לבקר את גרשום שלום האנטי-הלכתי וניסה להסתיר את השינוי שעבר עליו: "נטלתי את ידי לסעודה אבל לא ברכתי ברכת המזון […] אם מחמת עצלות ואם מחמת […] הווייתי החדשה, היינו שלא יראה אותי מדקדק במצוות ויתווכח עמי ואני, חושש אני להתווכח על דברים כגון אלו" (עמ' 21).

זאת גם הסיבה שהוא היה בורח מכל מה שיש בו עניין כוחני וסלד מאלו שרצו לרתום אותו למאבקים. במכתבו לדב סדן הוא כותב שהאנשים הגרועים ביותר הם אלה "שדורשים ממני לצאת למלחמת השם. מהי מלחמה זו, איני יודע. מובטחני שאף הם אינם יודעים". הוא בא בביקורת על חוגים חרדיים ש"עושים את התורה עניין לדברים שאינם של תורה" ולוקחים מונופול על התורה, כפי שמסופר ב"אורח נטה ללון": "אמרתי לו מה מחנה שלכם? אמר פנחס אריה ההולכים בדרך התורה. אמרתי לו, ראויים אתם שיתקנאו בכם, שנטלתם לעצמכם את התורה, כאילו אתם והתורה חד הם". (עמ' 327).

אתה מכנה את עגנון בספרך "אחת ממכונני הניאו-חסידות של המאה העשרים" (עמ' 305). תוכל להסביר איך ומה?
במאה העשרים היו דמויות שחיו בתוך העולם המודרני; מחוץ לעולם החסידי המסורתי, אבל עסקו והוקסמו ממנו. דמויות כגון בובר עגנון ופנחס שדה שייכים להגדרה זו אם כי לעגנון היה גם צד מתנגדי שבו הוא כותב גם סאטירה אנטי-חסידית. הם אספו בעיקר סיפורים חסידיים ושילבו אותם ביצירתם בתוך אנתולוגיות שלקטו בנושאים שונים. (עגנון על הבעש"ט, שדה על ר' נחמן מברסלב, בובר בספרו 'האור הגנוז'). מצד אחד הם המשך של החסידות ומצד שני הם כבר נמצאים בעולם אחר, ולכן הם שייכים ל'ניאו-חסידות'. גם בימינו, חוגים בציונות הדתית העוסקים בחסידות הם תופעה ניאו-חסידית של המאה העשרים ואחת.

לעגנון היה מיתוס אישי משיחי שהוא בנה לעצמו. תוכל לפרט מה העניין ולומר עד כמה לדעתך הוא היה רציני בזה?
המיתוס המפורסם ביותר הוא מיתוס לידתו בט' באב, יום לידתו של המשיח. מצד אחד, הוא לא ניסה להחליף את הביוגרפיה הריאלית ולהשמיד את התעודות המעידות שהוא נולד בי"ח באב תרמ"ז (1887), למרות שאלו נתונים הסותרים הן את יום לידתו והן את שנת לידתו, שנת תרמ"ח, השנה המשיחית שבה טען נולד (עמ' 59). מן הצד האחר, לא מדובר רק במשחק משעשע, אלא בתאריך שבו היה נוהג לחגוג את יום הולדתו בביתו, כפי שספרה לי בתו אמונה, שהיה לה לא נח עם הגילויים של המחקר. המיתוסים נכנסו אל תוך חייו.

גם בנוגע למיתוס גילוח הזקן שנחשף בספרי, זה לא היה רק עניין של משחק, למרות שבכל המיתוסים יש גם צחוק וציניות. לעגנון היו יסורי מצפון על כך שלא מימש את צפיות משפחתו להיות רב. במקום היעוד המשפחתי הוא הפך להיות סופר מגולח. הוא הפיג מתיחות זאת על ידי יצירת המיתוס שבו מסופר שעוד בספרו של אדם הראשון ייעודו היה להיות סופר (עמ' 83). הכניסה לעולם הדמיוני של המיתוסים היה תרפויטי למרות שהוא היה מודע שמדובר במיתוס בדיוני.

איזה שימוש במקור או מוטיב קבלי, או איזה סיפור עגנוני אישי, הרשים אותך ביותר בזיווג שבין עגנון לקבלה?
בקבלת האר"י (בספר הגלגולים) כתוב שבשביל להגיע לקיום תרי"ג מצוות, על הישראלים להתגלגל בלויים וכהנים. גלגולים אלו נעשים רק כשבית המקדש קיים, ולכן הם היו בעבר ויהיו בעתיד לאחר שיבנה המקדש. עגנון לעומת זאת בספר "קורות בתינו" לוקח את קבלת האר"י ובמכוון או שלא במכוון הופך אותה. רק לאחר החורבן ישנו בלבול ויש גלגולים משבט לשבט ואילו בזמן שבית המקדש קיים כל נשמה מתגלגלת בשבטה.

בשביל להבין מה עגנון רוצה מאתנו, ולמה הוא הופך את דברי האר"י, צריך לחזור אל מיתוס ט' באב, ומוטיב כשלון המשיחיות. עגנון כותב שהוא לא נקרא בשמו של המשיח, בשם מנחם, מכיוון שהמשיח הוא משבט יהודה ואילו הוא היה משבט לוי. במקום אחר הוא מספר אחד החזנים מישיבת המקובלים 'בית אל' "הכיר בפניו של כל אדם מאיזה שבט הוא בא והכיר בי שמשבטו של לוי אני בא. […] גילה לי סוד נשמתי ועוד דברים רבים ונכבדים שכמוסים עמדי" (עמ' 73). יתכן שמה שטמון בדברי עגנון באופן כמוס הוא האפשרות של גלגול משבט לשבט. באופן גלוי הוא טוען שהוא לא יכל להיות משיח בגלל היותו משבט לוי, בעוד שבאופן כמוס הוא העלה את האופציה שדבר זה אפשרי, כלומר ישנה אפשרות שנשמת המשיח בכל זאת תתגלגל בו ושטמון בו ניצוץ משיחי.