שמרנות

בני נאורות ובני אנטי-נאורות: על ספרו של זאב שטרנהל

ספרו של פרופ' זאב שטרנהל, אנטי-נאורות: מהמאה ה-18 עד המלחמה הקרה (עם עובד), יצא לא מזמן בעברית, לאחר שתורגם מהמקור הצרפתי מ-2006. כסוג של קונטרה למגוון עשיר של ספרים שסוקרים את לידתה והתפתחותה של הנאורות, המשימה ששטרנהל שם לעצמו בספר היא לעקוב אחר ההיסטוריה האינטלקטואלית של הצד שכנגד – או לפחות אחד מהם. שטרנהל לא כותב על הכנסייה, לא על האצילים תומכי החברה המעמדית והמלוכה, אף לא על השמרנים החברתיים הבוטים שביקשו באופן פשוט ומוצהר למדי לשמר את הפריווילגיות שבמעמד ובעושר. תחת זאת הוא מתמקד באותם הוגים שראו בכניסתה של האנושות אל העידן המודרני מעשה מוגמר, אבל ביקשו לכוון את החברות האירופאיות אל כיוונים שאינם נושאים את דגלי התבונה והשוויון.

עבור שטרנהל אלה אנשי ה"אנטי-נאורות". הם שזינבו ברעיונות "הפילוסופים החדשים", הוגי הנאורות שהביאו לאירופה ולעולם כולו את הבשורה הטובה של השוויון בין כל בני האדם, החירות מסמכותה של הדת והמסורת, האוניברסליות המפכחת של התבונה, והחירות המוחלטת לחשוב, לומר ולפעול כאינדיבידואלים אוטונומיים. מהאנטי-נאורים הגיעו אלינו השמרנות, הלאומיות והלאומנות, הפלורליזם והרלטיביזם, ולבסוף הדרוויניזם החברתי, הגזענות המודרנית, הפאשיזם והנאציזם.

מי הם אותם ארכי-נבלים? שטרנהל מסמן שתי דמויות שכבר במאה ה-18 הניחו את היסודות ל"מודרניות האנטי-רציונלית [שהפכה] כעבור מאה שנים לכוח פוליטי בעל עוצמת הרס אדירה [אשר] הצליחה לערער את יסודות הדמוקרטיה" (עמ' 19): יוהאן גוטפריד הרדר ואדמונד ברק. הרדר ידוע כאחד מאבות הלאומיות, וברק כאחד מאבות השמרנות המודרנית. שלא כהוגים אחרים – נניח, למשל, מקיאבלי או קרל שמיט – שהקונצנזוס האינטלקטואלי מקבל את השמצתם המתמדת, הרדר וברק (והאחרון יותר מהראשון) זוכים למחמאות גם מיריביהם האידיאולוגיים. הרדר, בין השאר, נחשב למנסחו החשוב של רעיון האותנטיות האישית, כמו גם למי שהניח את היסודות לקומיוניטריאניזם. ברק כמובן נערץ על ידי שמרנים ליברלים, שרואים בו את הגיבור שהצליח בזמן אמת לזהות את הסכנות שבמהפכה הצרפתית.

הצבתם על ידי שטרנהל כחוליה ראשונה במסורת הרעיונית שהובילה לנאציזם היא אפוא קביעה מרחיקת לכת (ושטרנהל לא מסתפק בזאת, אלא גם דואג לבקר קשות את מהלליהם העכשוויים). ממשיכיהם של הרדר וברק, משנות השלושים של המאה ה-18, היו תומס קרלייל, איפוליט טן וארנסט רנאן. הדור השלישי לשמרנות לאומנית – סוף המאה ה-19, תחילת המאה העשרים – שייך לשרל מוראס, אוסוולד שפנגלר, מוריס בארס, בנדטו קרוצ'ה, פרידריך מיינקה, ז'ורז' סורל וישעיהו ברלין. כן כן, ישעיהו ברלין.

כמובן שאני מפשט כאן את הדברים מאוד. הספר, בן מעל שש-מאות עמודים (כולל הערות ואינדקס), מצייר תמונה מורכבת וצבעונית בהרבה. ועם זאת, לדעתי, לא מורכבת מספיק. נאמר מיד: הספר כתוב מצויין. הוא קולח ומהנה לקריאה, בהיר ועסיסי. שטרנהל ממתיק הארות על הא ודא, מסלסל אנקדוטות וחותך בלהב דק רעיונות ואישית. הוא באופן ברור בקיא בצורה מאלפת בחומר (וכידוע, מומחה עולמי להיסטוריה של הפאשיזם), והספר עשיר מאוד, בהתאם, בהתייחסויות למקורות ראשוניים, בהערות על מחקרים שונים, ובציטוטים נהדרים מפי הוגים מוכרים יותר ופחות. אלא שאלה לא מצליחים לחפות על כמה חולשות עקרוניות שבו. אנסה לעמוד עליהן.

הרדר וברק

יוצר אור ובורא חושך

החלוקה לבני נאורות ובני אנטי-נאורות מעלה קודם כל שאלות של קטיגוריזציה. איך קובעים מי שייך למחנה מסויים? להגדיר "אנטי-נאורות" זה עניין אחד, לתת רשימה של אנטי-נאורים – זה כבר דבר אחר לגמרי. גם שטרנהל עצמו מודה שבמחנה האנטי-נאורים יש מגוון גדול של דעות, שלא כולם חושבים אותו דבר, ושחלק מהאנטי-נאורים מסכימים עם הנאורים בכמה עניינים מהותיים. אבל איכשהו הוא לא מהסס למרות זאת לעמוד שוב ושוב על החלוקה החדה לשני מחנות.

כך למשל מקדיש שטרנהל עמודים לא מעטים לעמדות האנטי-דמוקרטיות של אדמונד ברק. אכן, ברק לא היה דמוקרט גדול, וכתב, בין השאר, שהרעיון שהעם יכול להדיח את המלך אינו יכול אלא לגרום ל"הרס מוחלט", שהובלת החכמים, המנוסים והעשירים(!) יותר מגנה על ההמונים הנבערים, ושר שיר הלל למארי אנטואנט. שטרנהל מסיק משום כך ש"הוא היה אנטי-ליברל, אנטי-דמוקרט במידה קיצונית, אליטיסטי בכל רמ"ח אבריו" (256).

קרלייל, טן, רנאןאלא שלפקפק בדמוקרטיה בסוף המאה ה-18 זה לא דבר נדיר, גם בקרב אינטלקטואלים, וזה עדיין לא עושה אותך אנטי-ליברל. ודאי שצריך לשבח את מי שכבר אז נאבק לשוויון זכויות והצבעה, אבל לא נכון לראות בכל מי שהסתייג מכך את אבי אבות הפאשיזם. יש לזכור שגם בארה"ב וצרפת, הדמוקרטיות הראשונות, הגיעה זכות ההצבעה לנשים רק במאה העשרים. יש גם לזכור שלא רק ברק, אלא גם וולטר, למשל, היה אנטי-דמוקרט ואליטיסט בכל רמ"ח אבריו. הוא הילל את יקטרינה השנייה, קיסרית רוסיה, כ"רודנית נאורה", התנגד לאורך כל חייו למטרות אגליטריות, קבע שרוב האנשים ממילא לא מעוניינים להשכיל ומעדיפים לציית להוראות מאחרים, ופסק שתשע עשיריות מהאנושות לא ראויות להפוך לנאורים. שטרנהל כותב ש"שנאת העם [היא] אחד המאפיינים המרכזיים בהגות האנטי-נאורה" (287), אולם וולטר נמצא אצלו ברשימת הנאורים.

אצל הרדר מוצא שטרנהל, בצדק, את הנטייה לרלטיביזם תרבותי ומוסרי. עבור הרדר כל עם הוא ייחודי מבחינה היסטורית ותרבותית ועל כן גם ערכיו ייחודיים ובלתי ניתנים לצמצום לערכים של עם אחר. על כן "ייסד הרדר את ההיסטוריציזם […] וגיבש את רעיון היחסיות של הערכים והאמיתות [… ולכן הגותו] היתה החוליה הראשונה בשרשרת שהובילה לערעור אותם יסודות של העולם האירופי שהיו נטועים בנאורות הצרפתית-קאנטיאנית." (33-34)

אלא שגם מונטסקייה, ששטרנהל ממקם היטב במחנה הליברלים כאחד מ"ההוגים הגדולים של הנאורות" (42) גרס שבני אדם מושפעים מסביבתם ודרכם אל האושר שונה ממקום למקום. הוא חשב שהניסיון לכפות על כולם תפיסה אחת תהפוך אותם לאומללים, ובאופן שזעזע את בני זמנו טען ש"כאשר מונטזומה עמד על שלו והתעקש שדתם של הספרדים אינה מתאימה לארצו, מקסיקו, הוא לא קבע דְבר אבסורד."

גם רוסו חשב שעמים הם שונים ושעליהם להישאר שונים. רוסו, כידוע, היה טיפוס רב-מימדי, ואין זה כלל מובן מדוע שטרנהל מתעקש למקם אותו בצד הנאורים. אני כמובן לא בא לשלול את תרומתו האדירה של רוסו לתנועת הנאורות, אבל לא הייתי גם שולל את תרומתו לאנטי-נאורות. שטרנהל מתעקש לעשות כן, ולזכות את רוסו מההאשמה המוכרת שרעיונותיו הם משורשי הרודנות השמאלית (המהפכנית צרפתית והבולשביקית) בדיוק כפי שרעיונותיו של הרדר הם משורשי הרודנות הימנית (פאשיזם לסוגיו).

על ההגנה של שטרנהל על רוסו קשה, לעניות דעתי, להגן. שטרנהל ממעיט במסקנות שהגיע אליהן יעקב טלמון בספרו ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית. הוא גולש לתיאור היסטורי של ההתקפות על רוסו, ואף מגייס את קאנט כמליץ יושר של הוגה הצרפתי (86). אולם כיצד אפשר לטעון שרעיון "הרצון הכללי" של רוסו, שמבטל כל רצון אינדיבידואלי "לא אמיתי" ושבשמו "חייבים להכריח" את המתנגדים "להיות חופשיים" אינו מתנגש עם עצם הרעיון של זכויות הפרט?

רוסו גרס שבמדינה מתוקנת יש להנהיג צנזורה חריפה, שכן שלמותה של קהילה תלויה בקונצנזוס על ענייני מוסר, ואין להרשות ביקורת פנימית שמאתגרת את המסגרת המוסרית. שטרנהל כותב ש"כל אויבי הנאורות […] פנו לדת" (214), אבל רוסו היה דאיסט מושבע, חשב שאמונה דתית היא הכרחית לצורך קיום חברתי, וקבע שמשום כך יש לגרש אתאיסטים מן המדינה. הוא גם גרס שספרטה הציגה חברת מופת של משמעת וחינוך לחיילות. אפשר לדמיין בקלות ספר שבו רוסו מגלם את הארכי-נבל שעומד בראש האנטי-נאורות.

כמה שאלות יסוד

לא באתי לנטפק. ודאי שאין מונטסקייה זהה להרדר, גם לא רוסו. כל פרשנות בוחרת נקודה אותה היא מדגישה יותר, וזה לגיטימי כמובן. שטרנהל, אומר שוב, הוא ממומחה בעל שם עולמי, ואם כל העניין היה סידור האנשים בקבוצות הנאורים והאנטי-נאורים לא הייתי טורח לבקר את הספר. אלא שהסיפור גדול מזה, ונוגע לעצם העמדתם של שני מחנות, שלכאורה נאבקים זה בזה (או, על פי הספר, אחד מהם מנסה לתקן את העולם והשני מפריע). שכן החלוקה לשני מחנות מנוגדים לא רק משטיחה את הדיון, אלא מעוורת אותנו לתובנה החשובה בדבר הסתירות הפנימיות של הנאורות.

גם אם הוגי הנאורות, רובם ככולם, ביקשו לערער את סמכותה הטוטלית של המסורת, להעמיד את התבונה ככלי ראשון במעלה ליצירת חברה צודקת, להעצים את האדם ואת כוחו, להגן על הפרט וזכויותיו ולהביא לליברליזציה של השלטון, הרי שהם ניסו לעשות זאת בדרכים שונות. חלקם דרשו דמוקרטיה מלאה מיד, חלקם זכות הצבעה רק לגברים לא-שחורים בעלי רכוש, חלקם מונרכיה פרלמנטרית. חלקם ראו בדת את הרוע המוחלט, חלקם ראו רע רק בדת מסורתית ואילו בדאיזם תמכו, וחלקם חשבו שאין לוותר על המסורת הדתית. חלקם היו אופטימים מאוד, חלקם גילו אופטימיות זהירה, חלקם לא היו אופטימים כלל.

חילוקי הדעות לא נבעו מסיבות פרוזאיות של מיקום ומעמד, אלא מתוך שהוגים אלה נתנו תשובות שונות לשאלות עקרוניות. ושאלות אלה, מעצם טבען, אינן שאלות שניתן להכריע אך ורק באמצעות התבונה או בעזרת מחקר אמפירי. הנה כמה שאלות שכאלה:

  • מה קודם למה, הפרט או החברה?
  • מהי חירות אמיתית, חופש מכפייה או מיצוי הפוטנציאל האנושי?
  • האם יש ערך כלשהו למסורת?
  • האם התבונה היא אוניברסלית?
  • האם המוסר הוא אוניברסלי?
  • האם להיסטוריה יש מטרה?
  • האם בני אדם הם טובים ביסודם, או רעים?
  • מהי תכלית החיים?
  • האם האנושות מתקדמת או מתדרדרת?
  • האם יש אלוהים (במובן בו קיומו דורש התנהגות אנושית מסויימת ולא אחרת)?

כל השאלות האלה, נדמה לי, הן לגיטימיות במסגרת שיח ליברלי (שלא כמו השאלה "האם נשים הן בני אדם?", למשל), וברור כיצד תשובות שונות על כל שאלה כאן תקבענה את הדרך שבה הוגה מסויים יבקש לשפר את המצב האנושי. אין ספק גם שברק והרדר ענו על כמה מהן בצורה מנוגדת לאופן שבו ענו עליהן לוק, יום, וולטר או קאנט. אולם אם נסכים שלגיטימי לשאול את השאלות האלה במסגרת נהיה חייבים להודות שלגיטימי להסיק מסקנות שונות מהתשובות אליהן.

קרוצ'ה, מיינקה, סורללשטרנהל ודאי יש את התשובות שלו לשאלות האלה, אבל חולשתו של הספר היא שעל פי התשובה הפרטית שלו הוא מסדר את תולדות האנטי-נאורות, ומצד שני מתיימר לתאר תיאור היסטורי. שטרנהל, לדוגמא, מחזיק שהתבונה היא אוניברסלית. זאת כמובן עמדה לגיטימית ואף מכובדת, אבל זו עמדה נורמטיבית יותר מאשר אמפירית. אפשר להתאונן על כך שאנשים אחרים שחושבים אחרת, אבל להציג את דרכם כנובעת מרצון לחבל במצעד הנאורות אל החברה המושלמת יהיה פגום.

למעשה הקורא בספר לא יכול שלא להבין שהנחת המוצא של שטרנהל היא שסביב 1760 בני האדם באירופה גילו את התשובה הדפיניטיבית לכל שאלה חברתית חשובה. שהם הבינו איך לכונן חברה אנושית צודקת, מהי צורך המשטר האולטימטיבית ומהו סט ההגנות המלא שהפרט זכאי להם מהמדינה. משום מה קמו "אנטי-נאורים" והחליטו לעכב את הגאולה.

אלא שאין שום סיבה לחשוב שהנאורות אכן סיפקה תשובות סופיות לכל השאלות לעיל, והרחקת כל תשובה "בעייתית" לשאלות האלה והעמדתה במחנה ה"אנטי-נאורות" הופכת את הנאורות לפלקט שמסתיר את ערפיליה הפנימיים של התבונה ואת כבליה העצמיים של החירות. זוהי בדיוק הגישה שתעודד אותנו, למשל, לראות בעלייתו של טראמפ "תקלה" זמנית ברצף חסר מורא והפסק של קידמה ליברלית בלתי נמנעת, או כריאקציה נואשת ואחרונה של האנטי-ליברלים. ראייה כזאת היא טיפוסית לחלק מהנאורות (ולמודרניות), שמאוהבת בפתרונות טוטליים, חזיונות אוטופיים, ופנטזיות על חופש מוחלט.

אלא שהליברליות לא תתקדם ליניארית לנצח מפני שאין לה נוסחה מושלמת, אין לה תשובות לכל השאלות והיא בטח לא נעה על מסילות של גורל אלוהי קבוע מראש. זאת לא מפני שהיא עדיין לא מצאה את הנוסחה או את התשובות או את המסילות האלה, אלא מפני שכל אלה אינן קיימות. המאבק בין הנאורות ל"אנטי-נאורות", כלומר בין תשובות שונות לשאלות לעיל, הוא מאבק תמידי ועתיד להימשך, מפני ששני הצדדים מחזיקים באמת.

אני כמובן גם לא טוען שהשיגי הליברליזם פשוט יימחקו. בלית אפוקליפסה אקולוגית או גרעינית האינדיבידואליזם, הפמיניזם והחילון כאן כדי להישאר. אלא שהתנועה הלאה היא תמיד דיאלקטית (וכן, תמיד בסוף חוזרים להגל).

זהו את השמרן המקביל היום

שפנגלר, בארס, מוראסכל זה לא אומר שלא כדאי לקרוא את הספר. כאמור, הוא כתוב מצויין. הוא גם נותן הצצה נאה לתודעה האנטי-דמוקרטית והאנטי-ליברלית. נחמד גם לקרוא את כל נבואות החורבן של הוגים פרוטו-פאשיסטים (או סתם בוקים שונים) על הליברליזם המערבי, או על העולם כתוצאה מהליברליזם המערבי, או כל מני שמרנים שההומניזם עבורם הוא גאווה אתאיסטית ריקה, שהתבונה לדעתם מסרסת את האינסטינקטים, שזכות הצבעה לנשים או לעניים היא עבורם הרס הציביליזציה – בקיצור כל מני נשמות טובות שניתן בקלות רבה למצוא כיום את בני דמותם. חלקו האחרון של הספר, הקוטל את ישעיהו ברלין, להפתעתי משכנע, ומביא כמה דוגמאות מעציבות למדי על פגמים בכתיבתו.

נספח

זה לא זמן טוב לכתוב את הביקורת הזאת. ה"אנטי-נאורים" עלו לגדולה בשנים האחרונות, ונהר עכור של אנטי-ליברליזם ואנטי-הומניזם שוטף את הפוליטיקה העולמית. הכוחות האלה, בהרגישם שמבחינתם זוהי עת רצון, מפגינים ביטחון ולהט עצומים. לאחר שרוב שנות המאות האחרונות, אולי לבד משנות העשרים עד הארבעים של המאה העשרים, הם שחו "נגד הזרם" (כשם ספרו המפורסם של ברלין על הרעיונות האלה ממש), הם על הגל, ואולי מתוך התפיסה, בין אם מודעת ובין אם לא מודעת (אבל ללא ספק נכונה), שההצלחה חייבת להיות זמנית ושמעמדם בסופו של דבר רעוע (שכן שמרנות דוגמטית מגוחכת אף יותר מפרוגרסיביות דוגמטית), משתלחים בצורה מפוחדת בכל קול "נאור" שקורא עליהם תיגר.

מאידך, אותם "נאורים" מרגישים מובסים ותשושים. ספר כמו של שטרנהל יכול (ואני מתאר לעצמי שזו גם מטרתו), להפיח רוח חדשה ואמיצה בנושאי דגל הנאורות, דבר שאני כמובן מעוניין בו. אולם יחד עם הרצון הכן לעודד את המחנה הליברלי, חשוב לדעתי להבין את המניעים של הצד השני, שחלקם, מה לעשות, טובים. השמרנות המודרנית, אני מקווה שמיותר לומר, לא מורכבת מרשעים, אלא מאנשים שמודאגים באמת ממגמות שמערערות עולם שיקר להם. צריך להודות יום יום על מזלנו להיוולד בתקופה שבה המובן מאליו (לפחות במערב) הוא דמוקרטי והומניסטי, ועם זאת אסור להתעלם מכך שהמודרנה לא באה ללא מחיר. בדרך אל חברה של פרטים אוטונומים ושווים איבדנו כמה דברים. המאבק על שימור שרידיהם, ואולי אף החזרתם, ילווה אותנו הלאה.

שש לוחות הברית – ג'ונתן הייט על גוונים שונים של מוסר

Jonathan Haidt, The Righteous Mind: Why Good People are Divided by Politics and Religion, Vintage, New York, 2012

את ספרו של ג'ונתן הייט תכננתי לקרוא אחרי שקראתי את ראיונות היח"צ שהוא ערך כשהספר יצא לאור ב- 2012. היה לי ברור שהספר יאתגר תפיסות מושרשות אצלי, הן בנוגע למוסריות והן בנוגע לערכה של הפסיכולוגיה האבולוציונית. אִתגר הוא אכן, ואף עשה זאת היטב. למעשה, זה אחד הספרים הטובים שקראתי בשנים האחרונות. הוא טוב פחות בגלל שהוא מעמיק או מבריק במיוחד, ויותר בגלל העולם השונה שהוא חושף. הייט כתב ספר אינפורמטיבי ומאיר עיניים, שמציע לנו ("לנו" פירושו כמו תמיד בני מערב לבנים משכילים חילונים ליברלים) שהעולם שלנו, ובעיקר העולם המוסרי שלנו, שונה בצורה מהותית ממה שחשבנו.

Captureהייט הוא פסיכולוג חברתי שנבחר על ידי כתב העת Foreign Policy, ושוב על ידי כתב העת Prospect, לאחד מההוגים הבולטים בעולם כיום. ממוצא יהודי-רוסי, הייט גדל בניו-יורק במשפחה חילונית, סיים תואר ראשון בייל ודוקטורט באוניברסיטת פנסילבניה. הספר המדובר הוא ספרו השני, והוא הפך לרב מכר בארה"ב. אני מתכוון להקדיש לו שתי רשימות: האחת, זאת, שנוגעת לתזה שהוא מציג באשר למוסר האנושי, והשנייה, הבאה, על ההשלכות שיש לתזה שלו לגבי מסורות דתיות ומנהגים דתיים. נתחיל אפוא במוסר עצמו.

התזה המרכזית של הייט היא שיש לאדם שישה "טעמים" של מוסר. המילים אחרות, האדם מרגיש שהתרחש עוול מוסרי בנוגע לשישה תחומים:

  • חמלה וסבל
  • הגינות וחוסר-צדק
  • חירות ודיכוי
  • נאמנות ובגידה
  • סמכות ומרד
  • קדושה וטומאה

לעשות דברים שמפחיתים סבל, ומעודדים הגינות, חירות, נאמנות, סמכות וקדושה הוא עבור בני אדם "טוב", ולעשות דברים שמגדילים סבל, ומדכאים הגינות, חירות, נאמנות, סמכות וקדושה הוא "רע".

בשלב זה חלק מהקוראים אומרים לעצמם: "עידוד סמכות זה טוב? ומיילא זה, אבל עידוד קדושה??? איכס!". התגובה הזאת, של בני מערב לבנים משכילים חילונים ליברלים, היא אחת הסיבות שבעטיין כתב הייט את הספר. ואכן, הוא מקדיש הרבה עמודים כדי להראות שלא אצל כל בני האדם כל "הטעמים" מפותחים באותה מידה. למעשה, נקודה מרכזית שמודגשת בספר היא שבני מערב מודרניים רבים (ליברלים פרוגרסיבים) מסתפקים בשני ערוצים של מוסר בלבד, הגינות וחירות, ואילו שאר הערוצים חלשים אצלם מאוד. משום כך הם פעמים רבות לא מצליחים להבין בני אדם אחרים (בעיקר לא-מערביים, אבל גם שמרנים ודתיים מערביים) שעבורם "הטוב" שונה לחלוטין, וכולל למשל סמכות וקדושה.

לאכול את הכלב המשפחתי

הבה ננסה ראשית להבין למה מתכוון הייט ב"טעמים" מוסריים. הוא לא מתכוון לקביעות בפילוסופיה של המוסר, לנוסחאות תועלתניות או דאונטולוגיות שיש לנו בראש, ועל פיהן אנחנו אמורים לכאורה לגזור בצורה דדוקטיבית מה מוסרי ומה לא. הטעמים אינם "תורות מוסר". הייט מדבר על רמה הרבה יותר אורגנית ורגשית של מוסר. למעשה אפשר לומר שהוא מדבר על אינטואיציות מוסריות, או אפילו על דחפים מוסריים. חלק מזה הוא מה שהיינו מכנים בפשטות "מצפון", וחלק כולל תחושות של דחייה וגועל שלא מזוהות בדרך כלל כמניעים מוסריים, אבל על פי הייט הם חלק מהמערך המוסרי שלנו.

חשבו למשל על המקרה הבא שמביא הייט כדוגמא:

הכלב המשפחתי של השכנים נדרס ונהרג באמצע הלילה מול ביתם. הם שמעו שבשר כלב טעים מאוד, ולכן הם חתכו את גופתו, בישלו אותה, ואכלו את בשר הכלב. איש לא ראה אותם עושים זאת. (עמ' 3).

האם יש בעיה מוסרית עם מה שעשו השכנים? רוב בני האדם ירגישו שיש כאן עוול מוסרי, למרות שרבים במערב לא יהיו יכולים לומר מה בדיוק הבעיה. הייט מביא מיד עוד דוגמא:

כל שבוע הולך א' לסופר וקונה תרנגולת שחוטה. לפני שהוא מבשל אותה הוא מקיים עם העוף המת יחסי מין. אחר כך הוא מבשל את התרנגולת ואוכל אותה. (4)

הכל בסדר? אפשר להמשיך כרגיל? או שיש במעשיו של א' משהו לא מוסרי?

שימו לב שבשני הסיפורים איש לא ניזוק, העניין הוא פרטי לחלוטין (משפחתי או אישי), ויש כאן אפילו שימוש יעיל בחומרי גלם זמינים על מנת להגדיל את סך ההנאה בעולם. מה אם כך לא בסדר עם המעשים האלה? ודוק: השאלה כאן היא מצפונית-רגשית. רוב בני האדם ירגישו תחושות של דחייה, גועל או הסתייגות פנימית מהמעשים הללו. זה לא בגלל שהמעשים מלוכלכים פיזית, בקטריאלית, שהרי אפשר לנקות את הכלב או את התרנגולת. יש כאן תגובה של אינטואיציה מוסרית שמעוררת בנו חוסר נוחות, אם לא יותר מזה, באשר למעשים הללו.

כתבתי "רוב בני האדם", וזה שוב מה שהייט מנסה להדגיש. לא כולם. לי, למשל, מפריע מוסרית הרבה יותר הסיפור הראשון. ויש אנשים שלא ירגישו שום תגובה שלילית לגבי שניהם. כנראה שכולנו לא נבין למה במדינת אוריסה אשר בהודו אם אשה אוכלת מבישוליה בחברת בעלה ואחיו הבכור, או אם אלמנה אוכלת הרבה דגים, הדבר נחשב למעשה שלילי מוסרית. כך כנראה שבאוריסה לא יבינו למה בישראל יהיו קבוצות שעבורן לאכול לחם בשבוע מסויים באביב נחשב רע, ולאכול חזיר זה ממש סוף העולם.

בין הדתי למוסרי

בשלב זה חלק מהקוראים אומרים לעצמם: "איך אתה משווה? אלה בכלל מצוות דתיות, לא מוסריות!". נכון, אנחנו התרגלנו לחלק את מה שאפשר לכנות הסדר החברתי-מוסרי (כי סדר חברתי נשען תמיד על סדר מוסרי) למעשים שנובעים מתפיסה מוסרית, ולמעשים שנובעים מתפיסה דתית. זו תוצאה של תהליך החילון, שהפריד במערב את הדת מרוב חלקי החיים, כולל מה שהפך להיות "המוסר". אלא שעבור ההודים באוריסה, כמו עבור חלק משומרי המצוות כיום (ובוודאי בעבר), אין באמת חלוקה, מבחינת מה שמפעיל אותם, מה שנוגע באינטואיציות שלהם, בין איסורים מוסריים לאיסוריים דתיים.

כך למשל, אני זוכר בפסח לפני שנתיים סטטוס פייסבוק של הרב חיים נבון, שנכנס לחנות בתחנת דלק וראה שהם מוכרים לחמניות. הוא כתב שהוא נתקף בחילה. עבורו הסדר החברתי-מוסרי הטוב כולל איסור על ראיית חמץ בפסח, והחריגה מהסדר הזה גוררת תגובה פיזית ממש, בדיוק כמו שעבור רבים מאיתנו גררו סיפורי הכלב והתרנגולת הנ"ל, ובדיוק כמו שעבור כולנו מראה של גבר שמתעלל פיזית או מינית בתינוקת יגרור רתיעה קשה, תחושת גועל, ואף בחילה.

במערב המודרני, בעקבות תהליך החילון כאמור, התרגלנו להפריד בין "אמונות" לבין ציוויים מוסריים. בד בבד פילוסופים גדולים כעמנואל קאנט וג'רמי בנת'ם ניסו לספק הסברים רציונליים, אנושיים-ארציים לתחושות המצפוניות שלנו, כך שלא נהיה זקוקים לאלוהים (או לַתשובה "כי ככה עושים") בנוגע להכרעותינו. הייט מביא מחקרים שמראים שככל שציבור מערבי מסויים יותר משכיל ומבוסס כלכלית הוא יטה לפרש מנהגים דתיים כקונבנציות חברתיות חסרות חשיבות, ואילו המשכילים ומבוססים פחות יחשיבו אותן לא רק כחטאים אלא גם כעוולות מוסריות.

הייט טוען שבכל המקרים האלה הבסיס הוא תמיד התחושות המוסריות שלנו, ואלו כאמור נגזרות מתוך כמה "טעמים" מוסריים טבעיים שיש לנו כבני אדם, ועיבודם, פיתוחם וטיפוחם (כך או אחרת) על ידי התרבות בה אנו חיים. במילים אחרות, המשכילים למדו לבטל את מטענם המוסרי של מנהגים מסורתיים.

האימפרטיב האינטואיטיבי

על פי הייט ההכרעות המוסריות שלנו הן אינטואיטיביות הרבה יותר מאשר שכליות. דהיינו, יש להן מימד רגשי. כמובן, עלינו להכיר בכך (וזו תובנה מצויינת שהוא מביא) ש"רגשות הן צורה של עיבוד נתונים". במילים אחרות, הן השכל והן הלב מגיבים לנתונים שסביבם. מה שטוען הייט הוא שהשכל הוא סמכות חלשה הרבה יותר בכל הנוגע למוסר (ולעוד כמה וכמה דברים כמובן). אנחנו מכריעים מה מוסרי ומה אינו לא מכיוון ששקלנו האם קיומו של הדבר כחוק כללי יהיה חיובי, האם הוא יביא את מירב האושר למירב הישויות, או כל נוסחה אחרת. אנחנו מכריעים מה מוסרי ומה אינו על פי התגובה הרגשית שלנו כלפיו. על פי האינטואיציה המוסרית שלנו.

הייט מביא כמה ניסויים נחמדים שמשמשים כאילוסטרציות לעניין. כך למשל, גילו שכאשר אנשים רוחצים ידיהם בסבון או אף יושבים ליד בקבוק של נוזל סניטציה לפני שהם ממלאים שאלונים התשובות שלהם הופכות ליותר שמרניות ומוסרניות. ההקשר לניקיון לכאורה השפיע על האינטואיציות המוסריות של הנבדקים, והם מילאו את השאלונים לא רק על פי הערכת השאלות מבחינה שכלית, אלא על פי היחס הרגשי שלהם אליהן. למעשה, על פי הייט אנשים שהחישובים המוסריים שלהם הם שכליים בלבד הם נדירים ונקראים בפינו "פסיכופטים". אין להם מצפון והם אטומים לרגש, כולל חרטה כמובן. עבור כל אחרים, כלומר כולנו, הכושר השכלי משמש בדרך כלל כדי להצדיק בדיעבד את ההכרעה הרגשית. השכל אינו מכריע, ואף איננו משתמשים בו כדי לגלות את העובדות, אלא בעיקר כדי לתת לגיטימציה לכל דבר שממילא כבר עשינו. את העמדה על פיה התבונה (reason) היא הכושר העליון והאצילי ביותר של האדם מכנה הייט "אחת ההזיות הותיקות ביותר בהיסטוריה של המערב" (103).

הטעמים המוסריים שלנו

כאמור, הייט מחזיק שהאדם מצוייד באופן מובנה בשישה סוגים שונים של טעם מוסרי. האדם לא נולד אפוא כלוח חלק, אולם טעות גם לחשוב שהוא נולד כמוצר מוגמר. אפשר לומר שהאדם מתחיל כלוח בעל שקעים ובליטות שמעודדים ציורי אופי מוסיימים, ומדכאים אחרים. למרות שהראשונים יכולים שלא להתפתח, והאחרונים להתפתח למרות שדוכאו, אפשר כאמור, טוען הייט, לדבר על מאפיינים אנושיים רווחים בכל הנוגע לאינטואיציות מוסריות, אשר התפתחו בהתאם לצרכים אבולוציונים. אלו מה שמכנה הייט "הטעמים המוסריים" שלנו. הנה הם יחד עם הגורמים האבולוציונים שהייט סבור שהולידו אותם:

חמלה וסבל: האינטואיציה המוסרית הזאת התפתחה בהתאם לצורך לדאוג לתינוקות וילדים חלשים ופגיעים. היא גורמת לנו להיות רגישים לסימנים של מצוקה וכאב, ולצאת נגד אכזריות.

הגינות וחוסר-צדק: האינטואיציה המוסרית הזאת התפתחה בהתאם לצורך לשתף פעולה בקבוצה מבלי להיות מנוצלים. היא גורמת לנו לדרוש הגינות ולהעניש רמאים.

חירות ודיכוי: האינטואיציה המוסרית הזאת התפתחה אל מול האיום על החיים בקבוצות קטנות וא-היררכיות של ציידים-לקטים מצד יחידים שרצו להשתלט על הקבוצה לטובתם האישית.

נאמנות ובגידה: האינטואיציה המוסרית הזאת התפתחה בהתאם לצורך לחזק ולתחזק קבוצות. היא גורמת לנו לרצות לתגמל את הנאמנים לקבוצה שלנו ולהעניש את היוצאים מתוכה נגדה.

סמכות ומרד: האינטואיציה המוסרית הזאת התפתחה גם היא כחלק מתחזוקת קבוצות, בעיקר עם המעבר לקבוצות גדולות. היא מעודדת אותנו לחלק את החברה למעמדות ולכבד את העליונים מאיתנו. היא גם מעודדת אותנו לגלות חוסר סובלנות לחריגות מהגבולות המעמדיים.

קדושה וטומאה: גם האינטואיציה המוסרית הזאת התפתחה על מנת להטיב עם הקבוצה. דברים מסויימים (גילוי עריות, חילול גופות) מגעילים אותנו, ואילו אחרים (סמלים, דגלים, אלים) מעוררים בנו כבוד או יראה. תגובות אלה תורמות ללכידות ולבריאות הקבוצה. על פי הייט רק אנשים שאין להם אף פעם תחושת גועל אינם מרגישים לעולם רגש של קדושה. אלו הפכים משלימים. (למשל, עבור רבים בשמאל הטבע הוא קדוש, והתיעוש האנושי מטמא אותו.)

אלו אפוא הטעמים המוסריים שהתפתחו במהלך האבולוציה האנושית. חשוב כמובן לא התבלבל בין המצוי לראוי: זה שהאבולוציה הובילה לטעם מוסרי מסויים אינה הופכת את הכיוון שהוא מבטא למוסרי, ל"טוב", באמת, כלומר אין כל סיבה לא לחשוב שהכיוון המוסרי של סמכות/מרד או קדושה/טומאה אמור לעבור מן העולם.

ושימו לב שיש ערך פופולרי מאוד בימינו שלא נמצא כאן: לא דובר בכלל על "שוויון". זאת משום שהייט אינו חושב שהשאיפה לשוויון היא אינטואיציה מוסרית בסיסית, אלא פרשנות של אינטואיציות מוסריות בסיסיות. כך, עבור איש השמאל הפרוגרסיבי הגינות פירושה שוויון בחלוקת משאבים, בעוד שעבור איש ימין השמרן הגינות פירושה תגמול הולם עבור כשרון והשקעה. אלה פרשנויות שונות של אותה אינטואיציה מוסרית בסיסית. באותו אופן עבור איש השמאל הפרוגרסיבי סמכות ראויה פירושה שוויון בסיסי וקבלת החלטות על פי דעת הרוב, וייתכן שאפילו קבלת החלטות בקונצנזוס. עבור השמרן סמכות אינה שוויון, ויהיו כאלה שידרשו שליט יחיד, רודן פשיסטי או מלך. גם ערך החירות מתפרש לעיתים עבור הפרוגרסיבים כמחייב שוויון (למשל, בין המזרח למערב, על מנת שהראשון יהיה באמת חופשי), בעוד ששמרנים יחשבו שאין קשר הכרחי בין השניים.

הייט מתאר את התפתחותם של הטעמים המוסריים האלה כמדרגה שהבדילה בין האדם לבעלי החיים האחרים והקפיצה אותו מעלה ליצירת תרבויות. "מוסר הוא המפתח להבנת האנושות"(231) טוען הייט, ומסביר שהמפנה בתולדות האנושות התרחש כאשר בני האדם פיתחו "אינטנציונליות משותפת", כלומר את היכולת לשתף ביניהם ייצוגים של משימות ששניים ומעלה מהם היו אמורים לבצע יחד. לצורך כך אנו זקוקים למודעות עצמית רפלקסיבית, ליכולת לחזות את העתיד, ליכולת לתקשר, וליכולת לסמוך על הזולת. העניין האחרון הזה מכניס פנימה שיפוטים מוסריים, דהיינו את הצורך שלנו לדעת מתי אדם מסויים עשה משהו שמחבל בכוונה או בצורך המשותפים של הקבוצה, כלומר "רע".

מערכות מוסריות, על כן, הן על פי הייט "ערכים, סגולות, נורמות, פרקטיקות, זהויות, מוסדות, טכנולוגיות, ומנגנונים פסיכולוגיים אבולוציוניים שפועלים יחד על מנת לדכא או לנהל אנוכיות ולאפשר חברות של שיתוך פעולה." (314) האדם אפוא מוסרי מטבעו. למעשה, טוען הייט, הוא מוסרני, ביקורתי ושיפוטי מטבעו.

היתרון השמרני

אני חושב שזה ספר חשוב בעיקר עבור ליברלים פרוגרסיבים (או סתם שמאלנים). הוא חשוב מפני שהוא מאפשר להם (לנו) להבין טוב יותר את האינטואיציות המוסריות שמניעות שמרנים ודתיים (או סתם ימנים). כפי שהייט מראה, פרוגרסיבים משתמשים בעיקר בשני טעמים מוסריים: הגינות וחמלה. שמרנים לעומתם משתמשים בכל הקשת. ראו את הטבלה הבאה (עמ' 187 בספר, בטבלה הזאת אין את הטעם חירות/דיכוי, שהייט הוסיף מאוחר יותר):

moral

בשקלול מחקרים שונים (עם מעל 130 אלף משתתפים) מוצא הייט שככל שהאדם שמרן יותר הוא משתמש ביותר טעמים מוסריים. הייט מכנה את זה "היתרון השמרני", וזאת משום שהפוליטיקאים השמרנים יכולים לפנות אל קהל הבוחרים שלהם במגוון הרבה יותר גדול של "שפות קוד" מוסריות. בעוד הפוליטיקאי הפרוגרסיבי יכול "להדליק" אצל בוחריו את הרגש המוסרי רק בעזרת פנייה לענייני הגינות וחירות, הפוליטיקאי השמרני יכול להלהיט רגשות גם (כלומר, לא רק) על ידי פנייה לשדות של סמכות, נאמנות וקדושה.

2016-02-19_132027

בסקר שערך מכון Pew לפני כשנתיים (קישור לשם) הוא מצא שככל שאמריקאים הם שמרנים יותר, כך הם מבקשים יותר ללמד את ילדיהם אמונה דתית וצייתנות. ככל שהם ליברלים יותר הם מבקשים ללמדם סובלנות. זה לא מפני ששמרנים הם הורים גרועים וגם לא מפני שהם טיפשים מכדי להבין שצייתנות היא חסרת ערך. זה מפני שבעולם המוסרי שלהם אמונה וציות לסמכות מהווים ערכים מוסריים וחיוביים.

 

ניקח לדוגמא את ראש הממשלה נתניהו. טעות תהיה לפטור את אמירותיו השונות על הפלסטינאים כליבוי פחד בלבד. זה קל ורדוד מדי. נתניהו משחק על כמה מגרשים שונים. נכון, הוא ודאי פונה לפחד הקיומי הפשוט של האזרח. אבל הוא גם פונה לאינטואיציות המוסריות של נאמנות שבטית (כולנו נגד האוייב, וכל העולם נגדנו), כיבוד סמכות (מנהיג חזק לעם חזק/מול החמאס) ויראה מקדושה (עם הנצח, סלע קיומנו, ירושלים מאוחדת וכו'). יש לו הרבה יותר מה למכור לקהל, ואם הקהל מורכב משיעור מספק של שמרנים ו/או מסורתיים ו/או דתיים אין לו בעיה לזכות בקולותיהם.

זה גם מסביר בפשטות את האיחוד בין הציונות הדתית לליכוד: שתי הקבוצות (שומרי מצוות ציונים ושמרנים לאומנים חילוניים) חורגות מהמסגרת הליברלית בהיענותן לאינטואיציות מוסריות של סמכות ונאמנות. את הקדושה של הדתיים יתרגמו החילונים לרגש לאומי הנקשר לאתרי פולחן, ולהפך.

זה מסביר גם, למשל, מדוע שמאלנים רבים לא מצליחים להבין מה כל כך רע (או "רע") בפניה של תנועות כ'שוברים שתיקה' למדינות זרות. עבור השמאל הפרוגרסיבי, שמונע בעיקר מדחף להגינות וחמלה (ואפשר להוסיף חירות), אין כל פגם בקידום ההגינות והחירות על ידי לחץ מדיני חיצוני. זה לא מדליק אצלו כל אינטואיציה מוסרית שלילית. אלא שעבור הימין השמרני/דתי מדובר בחתירה תחת הנאמנות לקבוצה והסמכות הלגיטימית (הממשלה הנבחרת). וכידוע, זה מדליק אותם.

לשמאל הפרוגרסיבי יש בכלל בעיה קשה עם סמכות ועם השימוש בכוח, שהרי הוא (בהכללה) לא רואה באלה דברים חיוביים כלל, אלא רע הכרחי שיש להפעיל כדי שלא תהיה אנארכיה. עבור הימין השמרני סמכות היא עניין טבעי וחיובי, ולכן קל לו הרבה יותר לדרוש ולהפעיל אותה (כמובן, במקרים מסויימים בצורה קטסטרופלית).

ומה, למשל, עם ההתנגדות לנישואים חד-מיניים? עבור פרוגרסיבים ההגינות והחירות (אפשר להוסיף חמלה ברמה מסויימת) מחייבות את שינוי החוק כך שהוא יכלול זאת. שמרנים, שלא לוקים בחישובי הגינות וחירות אבל שמשקללים גם אינטואיציות של סמכות וקדושה יכולים לחשוב ששימור הפטריארכיה (סמכות) או ההסדר הדתי המסורתי (קדושה) חשובים יותר מאשר האינטרסים האחרים במקרה זה.

אני שוב מזכיר: זה שאינטואיציות מוסריות שונות קיימות או התפתחו אבולוציונית אינו אומר שהן צודקות או מוצדקות. בוודאי שאפשר לגנות פנייה לעקרונות של קדושה או סמכות או נאמנות שבטית. מה שהייט מגלה אינו שמעתה כך עלינו להרגיש ולפעול, אלא פשוט מאוד שכך אנשים רבים מרגישים ופועלים. מה שכדאי לנו לעשות הוא קודם כל להבין את זה. להבין, למשל, שהמשפט "עניי עירך קודמים" מונע לא מרשעות, אלא מאינטואיציה מוסרית מסויימת, שייתכן ששונה ממה שאנחנו מכירים. אין כאן זדון, אלא רצון לעשות טוב. אחרי שהבנו את זה אפשר כמובן לא להסכים.

משה שובר את הלוחות, רמברנט, 1659

קצת מהודו

 שמרנות בהודו

1)

אחד המסמכים בעלי ההשפעה הגדולה ביותר על הדרך שבה בני האדם תופסים את עצמם במאות השנים האחרונות היה הכרזת העצמאות האמריקאית מ-1776 […] הצהרה כוללת זו אודות זכויות פרט אנושיות שינתה את תפיסתם של בני האדם אודות זהותם כאזרחים […] אנו רואים כיום שלילה של כל עקרון הגבוה יותר מהאינדיבידואליות. התרחשה גם תנועה דרמטית מהטנסצנדנטי אל האימננטי.

[…] בניגוד לכך ישנה הדהרמה ההינדואיסטית, אשר אודותיה מדברים המקורות הכתובים. הם מדברים רק על חובות. אין כלל מושג של זכות שניתנת על ידי האל לאינדיבידואל באופן אוטומטי. […] המצב כיום ממקם אותנו בין שתי מערכות ערכיות, האחת שואלת מה אני יכול להשיג מתוך כל מצב בחיים על כדור הארץ, והשנייה, מהו המקום לא רק במבנה הארצי אלא גם בשמימי, ואיך אני יכול להכנס להרמוניה איתם? (The Mountain Path, Vol. 48, No. 1, Jan-Mar 2011, pp. 3-4)

הציטוט הזה, מתוך מאמר המערכת של כתב העת שמוציא האשרם של רמאנה מהארשי, מזכיר לנו לא רק עד כמה שמרנים בכל העולם דומים (וכן, לצערנו, עד כמה רבים כל כך מהם עילגים), אלא גם את החזית המשותפת עליה נערכות המסורות הדתיות כולן כיום, דהיינו, לא זו מול זו, אלא כולן אל מול החילוניות. לכן אולי לא צריך לתהות על הדמיון הגדול: מכיוון שהחילוניות היא אותה חילוניות (הומניסטית, אמריקאית, קפיטליסטית), ממילא ההתקפה עליו היא אותה התקפה.

אבל יש הבדל בין השמרנים כאן לאלו, למשל, בארצנו, וההבדל הוא חשוב: אין בטסט לעיל הכוונה, במקום ובניגוד לשיח הזכויות, להכפיף עצמנו לסט סגור של חובות אלוהיים (כפי שניתן למצוא בדרשותיהם של אנשי דת מונותאיסטים).המטרה כאן איננה, במקום ובניגוד להענות הדוניסטית ליצרים ותשוקות, "התגברות כארי" על עצמנו ו"עקדת" הגוף תחת עול המצוות האלוהי (או התנזרות מהתשוקות ושאיפה ל"טוהר" וכו'). לא ולא, כאן המטרה היא לחזור להרמוניה ספונטנית שאבדה, לגלות מחדש את זרימת החיים – שהיא אנחנו עצמנו – שנשכחה מאיתנו. ההענות לחוק הקוסמי לא תבוא מתוך ציות לערכים הטרונומיים, אלא הגעה למצב שבו נחיה מתוך זרימה חסרת מאמץ שבה ישולבו החובות והזכויות, הקשיים וההנאות באופן "טבעי", אוטונומי, "מבפנים".

הנה ציטוט נוסף, מתוך מאמר המערכת של גיליון פרסומי מיוחד של India Today לזכרו של סאתיה סאי באבא שיצא עכשיו:

[הוא לימד מתוך] הרעיון שחינוך הוא תהליך שבו מוציאים החוצה מה שכבר קיים בכוח בפרט. והאוצר הלטנטי הזה הוא אהבה, אמת, התנהגות נכונה, שלום, הבנה, וחמלה. (Divine Grace, Jan 2012, p. 2)

הפרי הרוחני שהבטיח סאי באבא היה, על פי מוקיריו, יקיצה טבעית, לא עמידה על המשמר.

2) המפלגה השלטת, מפלגת הקונגרס, שהקימה את הודו, בצרות, כך לפחות על פי הסקרים האחרונים. ענייני שחיתות כמובן, כמו תמיד בהודו. עולים לגדולה במקומם ה-BJP, המפלגה הדתית-לאומית, שמתיימרת לקדם מצע "הינדואיסטי נאמן", אולם למעשה מצמצמת את משפחת הדתות ההינדואיסטיות העשירה לכדי נקודה זעירה וקפוצה של שמרנות מוסרנית. חברי המפלגה רוצים "לחזור למסורת", אבל איך בכלל אפשר לחזור למסורת כאשר ההינדואיזם הוא אוסף עצום של מסורות שונות ומשונות? אפשר אם מחרבים את ההינדואיזם כמובן. עבור אנשי ה-BJP ההינדואיזם כולו הופך לאל ראמה ולקדוש ויוקאננדה (כתבתי על זה קצת כאן). ססגוניות ורב-קוליות אדירה נמחקת ומושתקת בשם השמרנות הדתית.

סרוופלי ראדקרישנן, שהיה פילוסוף ומלומד וגם נשיא הודו בשנות השישים הגדיר את ההינדואיזם כאמונה "שהאמת היא רבת פנים ודעות שונות תופסות מימדים שונים של האמת, אותה אי אפשר לבטא". ב"ג טילאק, לאומן הודי מתחילת המאה העשרים, אמר שהיסוד המהותי של ההינדואיזם הוא "ההכרה שהדרכים לישועה הן שונות, ומספר האלים שיש לעבוד הוא גדול". כפי הנראה הולך ופוחת הדור, ואנשי הדת השמרנים של ימינו כבר מסוגלים הרבה פחות להכיל גיוון. וגם זה מזכיר לנו שמרנים אחרים, ממסורות אחרות, שמעוניינים לקדם רק קול אחד, ועל כן מוחקים ומשתיקים כל קול אחר. לפעמים זה אפילו מהכוונות הכי טובות, אבל בכל פעם שזה מצליח זו תמיד טרגדיה, חורבן תרבותי.

3) שני שרים מטעם ממשלת ה-BJP במדינת קרנטקה (אחת מהמדינות שמרכיבות את הודו) נתפסו בשבוע שעבר צופים בפורנוגרפיה על הסלולרי שלהם במהלך ישבת ממשלה. מאמר המערכת של ה- Times of India של יום חמישי גינה את "הצביעות המוסרית" של המפלגה, מה עד שאחד מהשרים הללו, השר לפיתוח האשה והילד, אמר בעבר שהאשמה באונס היא גם על האישה, כלומר על הצורה בה היא מתלבשת.

בירת קרנטקה היא בנגלור, עיר ההיי-טק של הודו, והתעשרותה המהירה של העיר על תושביה בהחלט מהווה אתגר עבור הרוצים לשמור על המסורת. הזעקות של פיליטיקאים נגד "תרבות הברים" שהתפתחה בבנגלור מוכרות מזה שנים, ומובן שהעיתונים באנגלית, היחידים שאני קורא כאן, הם בצד היותר ליברלי של הפולמוס הזה (אם כי גם בהם יש מנעד נאה). הטיימס אוף אינדיה, בכל אופן, מבקש מחברי ה-BJP להפסיק לשחק אותה טליבן לעניים.

האמת היא שאם לא היו מתרכזים בקשקושי "צניעות" ופונים באמת לשמור על התרבות ההודית, ידיהם היו מלאות עבודה, ועבודה ראויה. הודו היא עוד אחת מהארצות/תרבויות האלה, כמו יפן, שהקפיטליזם הגיע אליהן ולא צמח מתוכן, ולכן, כמו הרכבה של ענף זר על גזע ותיק, הוא צומח בצורה מעוותת משהו, ולעיתים פשוט גרוטסקית. ביפן השתל נקלט על ידי האחזות במנגנוני המשמעת האובססיבית-קומפולסיבית וההשגיות הכמו-דתית. בהודו הנפוטיזם, השחיתות הכרונית והתאווה העצומה, האלימה ממש, להנאה וכוח מהווים את צלחת הפטרי שהוא משגשג עליה.

רחוב ראשי בבנגלור, על מותגיו

לכן הגלוגבליזציה מתרסקת לתוך הודו ומעלה זיהום אויר, אבטלה גואה, פערים עצומים בהכנסה, הרס רחב היקף של בתי המלאכה ואף של המקצועות המסורתיים ותאוות עושר ללא גבול. בכל אלא היה ראוי להאבק, אבל שרי ה-BJP עסוקים במוסרנות. ומפלגת הקונגרס לא טובה הרבה יותר. אולי רק קצת פחות צבועה.

אנשי מקצוע, כמו הצ'אי-וואלה הזה בטירו', הולכים ונעלמים.

טירוונאמלאי, חזרנו אלייך שישית

1) אני בטירו'. הייתי כאן פעמים רבות בעבר, וכתבתי על כך כמובן, לא מעט (ראו למשל כאן מ-2005, כאן מ-2007, כאן מ-2009, ועוד אחד מ-2009). העיירה שהפכה זה מכבר למכה ניו-אייג'ית רק הולכת ומתעצמת מהבחינה הזאת – בחודשים האלה, "העונה" מבחינת מזג אויר ולכן גם מבחינת התיירים, פשוט אין חדר פנוי בשכונה שבה הכל קורה. אין, ממש אין. אחרי כמה שעות של חיפוש, זוגתי ואנוכי שכרנו צינוק ליד המקדש המרכזי, down town. מסתבר שעוד יותר משנים עברו, המקום מפוצץ, וזה כנראה משום שסאי באבא מת, וחסידיו, בחיפושים אחרי מקורות אנרגיה חילופיים, הגיעו הנה.

בקצרה, מדובר בעיירה למרגלות ההר הקדוש ארונצ'לה, שאליו הגיע הגורו והקדוש הגדול רמאנה מהארשי בתחילת המאה העשרים. רמאנה כנראה היה באמת משהו מיוחד (קארל יונג מכנה אותו "משהו פנומנלי", תומס מרטון כתב שהוא "אב-מִדְבר בן זמננו"). גם אנוכי הק' מתרשם שהיה בו שילוב נדיר למדי של עומק רוחני, טוב לב וחכמה. הוא מת ב-1950, אולם סביב מקום מושבו נבנה האשרם שלו, שעד היום שופע קדושה.

ליסה, בעת סאטסנג

כאמור, מאז חלפו שנים רבות והעיירה הפכה לאבן שואבת עבור מחפשים רוחניים, כמו גם עבור מורים רוחניים, שמגיעים לכאן כדי להציע את מרכולתם. בעבר ראיינתי את מוג'י, שגם השנה היה כאן וכיום הוא ללא ספק המורה הפופולרי ביותר באזור. השנה הלכתי לבדוק את ליסה קיירנס, שהתאכזבתי ממנה קשות, ושוב ביקרתי את ורנר, שאין לו אתר אבל הוא אחלה בנאדם ומורה. רוב המורים כאן מלמדים נאו-אדוויטה, אבל היה כאן גם מורה אדוויטה קלאסית אחד, ג'יימס שוורץ (מן הסתם היהודי הוא הפלספן).

העובדה שמתעניינים כאן גם בלימוד מורכב, ולא רק במסר השטחי ש"הכל אחד", מרמזת שיש כאן גם מחפשים רוחניים רציניים, וזאת, נכון, גם לצד אלה שמבקשים שיאמרו להם שבעצם אין מה לעשות והם בעצם "כבר מוארים" או לצד אלא שאינם יותר מאשר נרקומנים של חוויות רוחניות. מעניין גם לבחון את אוכלוסיית המערביים כאן: ממוצע הגילאים הוא סביב ה-35. יש כאן גם לא מעט בני שישים ומעלה. אין כאן כמעט בני עשרים וקצת. כלומר, מדובר באנשים שעברו לא מעט, ושהגיעו לכאן אחרי חיפוש, לא בתחילתו.

יש גם אנשים שקנו כאן בית, או ששוכרים דירה לטווך ארוך. (אותנו הצילה מהחדר הנוראי ששכרנו ישראלית טובת לב, רחל, שהכניסה אותנו אל ביתה עד שמצאנו מלון הגון.) למעשה, כמו שציינה לפני זוגתי, יש כאן מעין קהילה. אנשים שבאים לכאן שנה אחרי שנה, ממוקדי מטרה, מכירים, גם אם בשטחיות, זה את זה, ומחפשים יחד תשובה. והחיפוש, גם הוא פעמים רבות רציני ומעמיק, והתשובות מורכבות ורציניות. ממש לא תמיד כמובן. יש כאן הרבה מאוד קשקשת. אבל איפה אין?

2) ואפרופו מורים רוחניים במקום, יש לי חדשות עצובות למי שמכיר: ראדהה התאבדה. מדובר במורה רוחנית הודית, "מוארת" כמובן, משכילה, רהוטה, חייכנית ומקסימה (ציטטתי אותה כאן). שמעתי אותה פעם-פעמיים לפני שנים, ואני חייב לומר שהתרשמתי לטובה. מסתבר שהיא היתה נגועה בנרקסיזם עמוק, שיחקה במניפולטיביות בחסידיה ורדתה בסביבתה. במרץ האחרון הציתה את עצמה (ייתכן שניסתה לשחק אותה דרמה קווין וקיוותה שיצילו אותה), ומתה מפצעיה. לא זכור לי מקרה נוסף של גורו שהתאבד. לפחות את ההישג הזה היא הרוויחה ביושר.

3) יש כאן חנות אחת עם קארמה מעולה במיוחד. זו החנות ממול לאשרם של רמאנה מהארשי. בחמש עשרה השנים האחרונו עברה החנות הזאת אבולוציה שבמבט לאחור היא לא פחות מרבולוציה: ממכולת שכונתית היא נהייתה מיני-מרקט בעל יומרות של מעדניה. אפשר למצוא שם את מיטב התוצרת ההודית, כמו גם מוצרים מיובאים שונים, ובעיקר סדרות של מזונות ותכשירים מחברות שמוכרות לא רק מוצרים, אלא ערכים (או לפחות את תדמיתם). אם נחזור לקהילת המחפשים הרוחניים במקום, הרי שהמוצרים בחנות אומרים הרבה על אופיים: הירקות אורגניים, התמרוקים איוּרוודיים, אפשר למצוא שם מכל טוב הארץ והעולם, אבל לא תוכלו לקנות שם סוכר. את הקניות גם לא תוכלו לקחת בשקית ניילן, אלא רק בתיק בד (שיש לשלם עבורו).

4) איך לתאר את התודעה כאן? לא אלאה אתכם, קוראי היקרים, ברפליקות המוכרות אודות ה"אינפאביליות" של החוויה המיסטית ועל היותה של ההשגה הרוחנית "מעל לשכל", ועל כן ממילא נשגבת מהשפה אותה הוא מסוגל לתפוס. כל זה הוא כמובן אמת, אבל לא כל האמת. נכון שחוויות רבות מתרחשות במישור לא מילולי, ונכון שהחוויה המיסטית במיוחד. אבל נכון גם שהמישור המילולי וזה החוויתי מקיימים ביניהם יחסים קרובים מאוד, ומשפיעים זה על זה במחזורים סדרתיים של היזון חוזר.

ורנר, בעת סאטסנג

בכל אופן, נראה לי שאומר זאת כך: טירוונאמלאי מרחיבה דעתו של אדם. כמו החשיפה, בעת ההגעה לפסגתו של הר, לנוף שלפניך מתחת, התודעה נפתחת, מוקסמת, ולרגעים אתה נעלם לטובת החלל האדיר שקיים. במהלך היום זה מתבטא בתחושה של חיבור אורגני בינך ובין הסביבה על התרחשויותיה, כאשר במקום להיות לחלוטין מצומצם בתוך גופך אתה מתרחב כדי להחיל את ההתרחשות המתגלגלת סביב, והגוף הופך לאיבר אחד (אמנם מרכזי) בין רבים, שנע בתוך הנוזל הצמיגי של הקיום, שהוא בעצם התודעה. אם כי בשביל לשים לב לזה צריך לשים לב לזה.

עד כאן החלק התודעתי-שייוויסטי של שינוי. מבחינה אנרגטית-שאקטיסטית החזה נדלק מבפנים, נשרף בגחלת כתומה וחמימה של התרגשות מתוקה. הבערה הפנימית הזאת היא יציבה למדי, למרות שיש בה פרקים של התעצמות או השקטה. המפוח שמלבה את האש הוא שילוב של שלווה ותשומת הלב, ועל כן במיוחד מרגישים אותה דווקא כשיושבים בשקט, למשל כדי לשתות צ'אי של אחרי צהריים, או, יותר מכך, כשפשוט שורצים בציון הקדוש של רמאנה, כלומר בסמאדהי בתוך האשרם. זהיבות חמימה ודבשית ממלאת אז את הלב. השבח לאל.

פרסום למפגש עם מורה. ההארה קלה ופשוטה

ארונצ'לה, ההר הקדוש כל ימות השנה

מורמונים, הם בכל מקום

"אם יש כרגע גרסה כלשהי של 'הדת האמריקאית' היא חייבת להיות, כפי שגרס טולסטוי, הדת המורמונית. עתידה יכול להיות הרה גורל עבור האומה, ועבור יותר מהאומה הזאת לבדה." – הרולד בלום, The American Religion, 1992

מורמונים לשלטון

מקדש מורמוני מיט רומני ספג מפלה הלילה, מה שמבטיח, כנראה, מירוץ רפובליקאי ארוך, מה שמבטיח, כנראה, עיסוק גובר והולך בדת המורמונית. הוסיפו לזה את הקמפיין הפרסומי "I'm a Mormon" שמפיצה הכנסייה ברחבי ארה"ב, ואחרי שהמחזמר העוסק במורמונים זכה בפרס אחרי פרס והפך ללהיט היסטרי, יש סיכוי לא רע שכנסיית ה- Latter Day Saints, כלומר דת המורמונים, הולכת להיות הטרנד הדתי החם ביותר מאז ניצור האימפריה הרומית. לפני שאתם רצים לקנות תחתונים וגופייה מקודשים, מוותרים על קפה וחושבים על פוליגמיה, הנה כמה דברים שאני חושב שמעניינים באמת בדת המודרנית כל כך הזאת.

אין לי כל כוונה לסכם כאן את אמונותיהם המשונות של המורמונים – ללא ספק מידע פיקנטי שכזה ניתן לקבל בקלות בויקיפדיה. מי שרוצה מאוד יכול לפנות למאמר שכתבתי לפני ארבע שנים, כאשר רומני התמודד בפעם הראשונה על המועמדות של הרפובליקאים, בו התייחסתי בקצרה לענייני התיאולוגיה המורמונית, כולל למצוקות אמונות המורמונים מול המחקר המדעי המודרני. כאן כאמור אתייחס לכמה היבטים כלליים, והם ההתמודדות של המורמונים עם העולם המודרני, וקצת על הקשר שלהם עם היהדות.

מורמונים מאמינים

ובכן, אחד הדברים המעניינים אצל המורמונים הוא יכולתם להיות אנשים דתיים מאוד, ועם זאת, לא להסתגר ולא להתנתק מהעולם. נכון, הם נוצרים, ולכן זה לכאורה בילט-אין בשבילם. אבל המורמונים אינם נוצרים רגילים (למעשה רק 51% מהציבור האמריקאי סבור שהם נוצרים), והאמונות שלהם כל כך לא קונצנזואליות שלכאורה מתבקשת התקפלות פנימה תוך ניתוק האינטרנט. וזה לא מה שקורה. ומה שעוד יותר מעניין הוא שזה לא קורה לדעתי דווקא משום אמונותיהם המשונות. כלומר למעשה האמונות המשונות שלהם הן הן תעודת הביטוח שלהם כנגד אוקולטוריזציה בתרבות האמריקאית – או זו לפחות התזה שאני רוצה להציע להלן.

כדי לנסות להצביע על כך אביא תחילה כמה נתונים מעניינים שפורסמו בסקר (pdf) מלפני שבועיים של מכון Pew:

  • על פי הסקר 94% מהמורמונים מאמינים שאלוהים האב וישו, בנו, הם "ישויות פיזיות נפרדות" (על פי התיאולוגיה המורמונית אלוהים היה פעם אדם, וממילא גם ישו, ולשניהם "גופים מוחשיים מבשר ודם". אגב, לאלוהים יש גם בת זוג. בכל זאת.)
  • מספר זהה של מורמונים, 94%, מאמינים שנשיא הכנסייה שלהם הוא נביא (ג'וזף סמית, מייסד הדת, חידש לכאורה את הנבואה, וכל ראשי הכנסייה אחריו נחשבים נביאים גם כן. התפתחותה של הדת המורמונית אינה תלויה אם כן, בפרשנות כתבי הקודש, אלא בהתגלויות אלוהיות שראשיה זוכים להם מדי פעם)
  • 91% מאמינים ש'ספר מורמון' נכתב על ידי נביאים קדומים ותורגם על ידי ג'וזף סמית מתוך לוחות זהב שהוא מצא ביער (או אולי "תורגם" על ידי ג'וזף סמית מתוך "לוחות זהב" שהוא "מצא ביער")
  • לבסוף, 77% מהמורמונים מעידים כי הם מאמינים "בכל הלב" במערך האמונות המורמוני כולו

המורמונים הם שמרנים:

  • 66% מגדירים עצמם כך (לעומת 37% מהאמריקאים)
  • 79% מהם סבורים שמין לפני הנישואין מגונה מבחינה מוסרית
  • 54% מהם סבורים ששתיית אלכוהול מגונה מוסרית
  • 66% סבורים שעל החברה לגנות הומוסקסואליות (לעומת 33% מהאמריקאים)
  • עבור 73% חיי נישואים מוצלחים הם "אחד הדברים החשובים ביותר בחיים" (34% מהאמריקאים)
  • ועבור 55% מהם "לחיות חיים דתיים מאוד" זה "אחד הדברים החשובים ביותר בחיים" (20% מהאמריקאים)
  • ואכן, 64% מהמורמונים מתפללים כמה פעמים ביום, המספר הגבוה ביותר מבין כל הנוצרים בארה"ב, כאשר רק האוונגליסטית מתקרבים אליהם (60%) והקתולים, למשל, הרחק מאחור (31%)

בקיצור, מדובר בקבוצה שמרנית ודתית למדי של אמריקאים. ויחד עם זאת, הם מעורים בתרבות הכללית, ולא רק מפני שהם יוצאים למסעות מיסיונריות ברחבי ארה"ב והעולם (27% מהם שימשו כמיסיונרים לתקופה של כשנתיים!), אלא פשוט מפני שהם עובדים כבעלי מקצועות חופשיים, מהבורסה ועד לאקדמיה, בכל מקום בארה"ב. המורמונים נראים ופועלים כאמריקאים לכל דבר. ויחד עם זאת, הם נשארים קבוצה אחידה יחסית, ומאוחדת. ואכן, אם נתבונן בהשפעה חיצונית, נראה (שוב, על פי הסקר הנ"ל) שרק 11% מהמורמונים מאמינים בגלגול נשמות (דבר שעומד בסתירה לאמונה הנוצרית והמורמונית הרשמית) בניגוד ל-24% מכלל הציבור בארה"ב (ו-28% מהקתולים למשל). ונתון מדהים אף מזה: 85% מהמורמונים מתחתנים עם מורמונים, יותר מהפרוטסטנטים (81%, למרות שכמובן עבורם זה קל לאין שיעור) או הקתולים (78%, כנ"ל).

מתוך המחזמר  The Book of Mormon

איך אפשר להסביר נתונים אלה? איך קבוצה של מאמינים משונים שכאלה מצד אחד מתערה בתרבות הכללית, ומצד שני מצליחה להימנע מלהתערבב בה, פיזית (נישואין) ומנטלית (ערכים)? אינני כמובן שום סוג של מומחה בדת הזו, אולם נדמה לי שהתשובה במקרה זה היא בגוף השאלה: האמונות המשונות הן לא הבעיה, אלא הפיתרון. בניגוד לחברה החרדית בארץ שסבורה שעל מנת לשמור על אורח חיים אדוק מבחינה דתית יש להסתגר ולהתנתק, המורמונים מוכיחים שאמונות שכאלה הן עצמן הדרך להיפתח לתרבות מבלי להיסחף בזרמיה.

אני חושב שניתן להבין זאת על ידי השוואה לקבוצה החרדית היחידה שאינה מסתגרת: נדמה לי שחב"ד הם הקרובים ביותר למורמונים מבחינת החיכוך שלהם עם החברה הכללית (וראו כאן על חב"ד כמסדר נוצרי). האם זה מקרה ששתי הקבוצות הדתיות הללו מחזיקות באמונות שהסביבה רואה כמופרכות? אני לא טוען שאין משתנים נוספים בסיפור, אבל לדעתי סביר להניח שעצם האחיזה באמונות שלא רק שאינן מקובלות על הציבור הכללי, אלא אף מזעזעות אותו, מגבשת את הקבוצה, ומחשלת אותה כלפי השפעות חיצוניות.

מגבשת, מכיוון שעצם קפיצת האמונה שערכת קושרת אותך אל אחרים שקפצו לאותו מקום. אתם הופכים לחברים בקהילה מצומצמת של דתיי-על, של שרירנים אמוניים; במילים אחרות, אתם הופכים לאליטה. ועצם האחיזה באמונות הללו גם מחשלת מפני השפעות חיצוניות, שכן אם תפיסתך את משמעות החיים היא עבור הכלל מוזרה עד ביזארית, הסיכוי שתמצא שפה משותפת עם הזולת, כזו שתאפשר קירבה של יותר מנחמדות בסיסית, מוגבלת. אתה חי בעולם שונה, וממילא האפשרות שלך להכניס אנשים לעולמך היא קטנה.

מורמונים נשאלים מדי פעם על ידי הבישופים שלהם האם הם מאמינים במה שצריך, וכמובן מצופים להעיד על אמונתם, כך שברור שהאמונה היא חלק נכבד בדתיותם. יחד עם זה, לא צריך גם להגזים בחשיבות הדוקטרינה בעיצוב חיי הדת שלנו, ואני רוצה לאזן את דברי עד כה על ידי כך שאומר שכתמיד, גם הקהילה, המסורת, המנהגים, הטקסים ופשוט העובדה שגדלת בתוך כל זה לא פחות משמעותית כדי ליצור נאמנות לדת מסויימת, על אחת כמה וכמה אם היא מיעוט זעיר בחברה הכללית.

אבל אם נחזור להוויית האמונה היוקדת, הרי שלבד מדחייה של חשיבה ביקורתית וחוסר יושר אינטלקטואלי, יש לכל זה יש כמובן צד שלילי בכל הנוגע ליחסים עם דתל"שים: מי שמאבד את אמונתו, או עובר על החוקים הנגזרים ממנה, מנודה ומנותק מקהילתו וממשפחתו. בספר חדש שיצא ממש עכשיו, Faith No More: Why People Reject Religion, שהוא מחקר על עזיבת הדת אצל אמריקאים, מעיד החוקר, הסוציולוג פיל צוקרמן, שמכל האנשים שאיבדו את אמונתם ושהוא ראיין, המורמונים היו אלה שהיה הכי חשוב להם שזהותם לא תיוודע, גם כדי לא לפגוע במשפחותיהם, וגם כדי לא להיפגע מחרמות. המאפיינים האלה יחד נותנים לדת הזו (כמו גם לחב"ד וכיוצא באלה) גוון של כת, שאחד ממאפייניה (המקובלים עלי, בכל אופן) הוא המנעד האמוני המצומצם – או שאתה בפנים, הכל כולל הכל, או שאתה בחוץ. אצל המורמונים זה לא חריף עד כדי כך (ויעיד המועמד המורמוני השני, שפרש לא מכבר, ג'ון הנטסמן, שהוא כנראה לא אדוק במיוחד), אבל זה הרבה יותר קרוב לזה מאשר אצל בני דתות אחרות (ותעיד על כך הסטטיסטיקה לעיל לגבי אמונותיהם השונות).

מורמונים ומודרנה

צילום של ג'וזף סמית, מייסד הכנסייה המורמונית, מ-1844. כפי הנראה היה באמת בחור נאה וכריזמטי למדי. לא סתם אנשים - ונשים (הוא נשא לפחות שלושים נשים) נהו אחריו המורמונים, כפי שניתן להבין מהציטוט של הרולד בלום לעיל, מייצגים דת אמריקאית במהותה. דת שלא מתגעגעת ל"תור זהב" אי שם בעבר ועל כן נוברת במקורות עתיקים, אלא מביטה אל העתיד ומציעה שדרוג של כתבי הקודש. הספרים שגילה סמית והנבואות שלו ושל ממשיכיו הם התגלויות אלוהיות חדשות, ולכן אין צורך לבסס את חיי הדת על פרשנות של הישנות. אין גם צורך לחלום על חידוש קולקטיבי של ימינו כקדם כשנולדת בקרבנו התקווה לחיי העד המופלאים של כל אחד מאיתנו כאל השולט בכוכב משלו.

הרולד בלום כינה לא מזמן את האתוס המרכזי של המורמוניות "שחרור האנוכיות", אולם יחד עם זאת יש בה קהילתיות חזקה ודאגה לזולת. למעשה, בתחילת דרכן היה יסוד "קומוניסטי" בקהילות המורמוניות (אי-שוויון נתפס כמגונה מוסרית, והונהג שיתוף ברכוש). המורמונים מזמן זנחו את העקרונות האלו, והם משתלבים בצורה מופלאה בכלכלה האמריקאית, אולם הם עדיין רואים בעזרה לעניים ערך חשוב. פשוט, הצלחה כלכלית חשובה חשובה לא פחות. אם נשתמש באחת הסיסמאות של המחאה החברתית האחרונה כאן, צדקה החליפה את השאיפה לצדק.

הדת שיצר ג'וזף סמית מחייה מחדש יסודות יהודים קדומים, ובאופן מודע מאוד: סמית הרי, מבחינתו, בא לכונן את ישראל האמיתית, זו שלפני קלקולי התלמוד או הכנסייה. עבריות שכזו, ממש כמו במקורות התנ"כיים, מאמינה באלים רבים ונושאת נשים רבות. בניה הם כהנים, והמוכשרים שבהם נביאים. אלוהים קיים בדמות אדם, כפי שהתגלותו לאברהם יחד עם שני המלאכים מדגימה, וגם הפיכה אישית לאלוהיים אפשרית, כפי שהוכיח חנוך בן ירד. ברוכים הבאים לתקופת המקרא.

במאמר כאן ב-pdf ניתן ללמוד על התפתחותה של תמונת העולם המורמונית, שהתגבשה בזמן חייו של סמית וגם אחריהם, ועד כמה היה ניסיון להכניסה לתבנית "מדעית". ולכן אין בעצם ישויות רוחניות אצל המורמונים – הכל חומרי, כולל הנשמה. סמית, אגב, שאב לצורך יצירת הדת שלו גם מטקסים מסונים (הוא היה חבר בבונים החופשיים), וכן גמע לא מעט מהמרק האזוטרי-ספיריטואליסטי הכללי שהיה נפוץ בארה"ב בראשית המאה ה-19. המורמוניות היא דוגמא מובהקת למה שחוקר הנייו-אייג' וואטר הנחרף מכנה "אוקולטיזם". מרתק איך שהניסיון המודע לחדש את תקופת המקרא יצר דת כל כך מודרנית.

מורמונים ויהודים

בעוד אוונגליסטים מודאגים שעליית קרנה של הדת המורמונית תעודד נוצרים להפוך למורמונים, ולחילופין, שמורמוני בבית הלבן יקשה על קבלת טובות הנאה מהשלטון בוושינגטון, ליהודים כנראה אין סיבה לדאגה מנשיא מורמוני. לכל הפחות הוא יזדהה איתם כבן למיעוט דתי שנרדף בעברו.

ואכן, למרות התחרות על התואר "ישראל", מורמונים ויהודים אורתודוקסים כפי הנראה מסתדרים לא רע בארה"ב. לפני כמעט שנה הביא אלן בריל בבלוגו כמה רשימות שבהן הוא הציג כמה מהקשרים בין שתי הקבוצות האלה. הנה למשל כאן על דיאלוג יהודי אורתודוקסי ומורמוני, כאן הוא מראיין את מרק פרדס, מורמוני שאוהב יהודים על אהבתו (שגם טוען שעם כל הכבוד, התלמוד הוא חריגה די גדולה מהיהדות הבית-מקדשית, אז זה לא ממש נראה לו המשך ליהדות של אז) וכאן עוד ענייני דיאלוג.

לא רק השמרנות, אלא עצם האמונה (הפעם לא באותם דברים כמובן, אלא פשוט כניגוד לאתאיזם ולחילוניות בכלל) היא שמחברת כיום בין דתות שבעבר היו מקדישות את רוב מרצן לאיבה הדדית. אבל האמת היא שגם בלי אלה יש לא מעט דמיון בין היהדות האורתודוקסית למורמוניות. הנה טבלה שהכנתי בעניין:

יהדות אורתודוקסית כנסיית הקדושים המאוחרים
מי אנחנו ישראל האמיתיים ישראל האמיתיים
אחוז באוכלוסיית ארה"ב 1.7 1.7
כלכלית מצליחים מצליחים
חינוך חשוב מאוד חשוב מאוד
המשפחה מעל לכל מעל לכל
מעמד האישה לא משהו לא משהו
הומוסקסואליות סליחה, זה אסור סליחה, זה אסור
ישו הוא בן אדם בן אדם
נא לא לבלוע חזיר, שרימפס, בשר+חלב אלכוהול, סמים, טבק, תה, קפה
לבוש שמזכיר לנו להאמין גופייה+שוונצים גופייה+תחתונים
בעבר סבלו מרדיפות סבלו מרדיפות
בעתיד שליטה עולמית שליטה עולמית
תמיד חושבים שהם הכי טובים חושבים שהם הכי טובים