שנות השישים

שנות השישים עכשיו: קשרי העומק בין ההיפים לנערי הגבעות

השמועות על סופן של שנות השישים מוקדמות מדי. להלן סיפור לדוגמא. פגשתי את חברי הטוב כמה ימים אחרי ל"ג בעומר לפני שנה, וניכר היה שהוא נמצא בחוסר נוחות מסויים. כששאלתי מה העניין הוא סיפר לי שבניו בני העשרה יצאו להשתתף בהילולת רשב"י במירון. כשהתעניינתי איך היה להם שם הוא ענה שהם לא הרבו בפרטים: היה להם צפוף, מלוכלך, מתיש, ולא נראה שהם עשו דבר מלבד להילחץ בין ההמונים במעלה ההר ומעט אחרי כן במורדו. אבל דבר אחד היה להם ברור, כך סיפר. מה שהיה שם היה להם "אמיתי". כלומר, עבורם לפחות. דהיינו, כך הם הרגישו. בקיצור, "היה שם משהו חזק" – חזק במובן הקיומי של המילה.

אותו חבר הוא סרוג כיפה, וכך גם בניו. הילולות של צדיקים אינם חלק מעולמם הדתי בדרך כלל, אבל זה לא מה שהפריע לו. מה שהפריע לו הוא שהם לא מצאו את אותו "משהו חזק" בבית הכנסת של הישוב בו הם גרים. דווקא בפסטיבל המוני סביב קבר קדוש הם גילו איזו פגישה בלתי אמצעית עם הקדושה, איזו אמת. העלנו יחד השערה שאולי לא ברעש ה', ולא באש ה', ולא בעשן ובאבק ובלכלוך, אלא בעצם המעשה הבלתי-שגרתי. כידוע, עצם היציאה מהשגרה מרגשת. אלא שאולי יש כאן משהו נוסף. אולי הבלתי-שגרתי מרגש במיוחד כאשר הוא בא מתוך מרד בשגרתי, ואף מרד בדתי השגרתי. וזה כבר באמת הדאיג את חברי.

כולנו נוהגים למרוד בשגרה, ובמובן מסוים כל דור צעיר מורד בדור שמעליו, הן באופן כללי והן בענייני דת. אולם בנסיעתם של בני חברי למירון יש משהו מעבר לזה, משהו המשותף גם להצטרפותם של צעירים רבים בארץ ובחו"ל לתנועות רוחניות חדשות, או לחיפוש הרוחני של הניו-אייג' באופן כללי. למעשה, יש כאן מעין המשך למסורת שיוצאת עוד משנות השישים בארצות הברית.

מרד נעורים – אב הטיפוס

העשור ההוא בארצות הברית מוצב כאבי אבות – ואב הטיפוס – של כל מרד נעורים מודרני, ובתוך כך הוא מכיל בתוכו את הזרעים לתהליכים שמתרחשים היום ברוחניות העכשווית. בספרו המרתק The Easternization of the West ("מזרוח המערב") מנתח קולין קמפבל את הקבוצות שהרכיבו את התמורה התרבותית הנרחבת שהתרחשה אז, תמורה שיצאה מתוך המשבר הערכי של סוף האידיאולוגיות הגדולות אחרי מלחמת העולם השנייה, תמורה שכללה לדעתו מהפכה רעיונית ששקולה לרפורמציה או לרנסנס, לא פחות.

על פי קמפבל שלוש קבוצות שונות הרכיבו אז את הגל הצעיר שמרד בחברה והפך למה שנקרא לימים "תרבות הנגד". הקבוצה הראשונה היתה מורכבת מצעירים פורעי חוק (teenage delinquents). אלו בני נוער שלראשונה מאז הקמתה של ארה"ב היה בידיהם די פנאי וכסף כדי לא להיות תלויים בהוריהם. הם הרגישו עצמאיים מתמיד, גאים בעצמם, וחשו שהמבוגרים לא מכבדים אותם ואת צרכיהם. מכאן היתה קצרה הדרך עד לנשירה מהמסגרות שאליהן השתייכו ולמרד זועם. חשבו על דמויותיהם של ג'יימס דין ומרלון ברנדו הצעיר לבושים מעילי עור שחורים ורכונים על אופנוע.

הקבוצה השנייה שקמפבל מזהה כחלק מ'תרבות הנגד' כללה בתוכה כל מני מתקני עולם. מדובר היה בדרך כלל בסטודנטים שמחו על מה שהם תפסו כעוולות מוסריות: המלחמה בויאטנם, קיומו של נשק גרעיני, והאפליה כנגד שחורים ונשים. זה הציבור שיצא למצעדי זכויות אדם, להפגנות למען השלום ושילב ביקורת חברתית מרקסיסטית עם דרישה מהדמוקרטיה האמריקאית לעמוד במחויבויותיה כלפי כל אזרחיה, ולהפסיק להפציץ את אזרחיהן של מדינות אחרות. חשבו על האנשים הצעירים שצעדו עם מרטין לותר קינג.

הקבוצה השלישית היא אולי הדומה ביותר לתופעה שתוארה בתחילת רשימה זו. מדובר בכל אלה שחיפשו לא רק אלטרנטיבה חברתית, אלא גם אלטרנטיבה רוחנית. ראשיתם של אלה במשוררי וסופרי ה-Beat, והמשכם בהיפים, בילדי הפרחים, בבולעי הל.ס.ד, בשוחרי הזן-בודהיזם ובחברי התנועות הדתיות המזרחיות למיניהן. אלה האנשים ששרו על "עידן הדלי", על peace and love, שהטיפו לחבריהם להתנתק מה"מערכת" ושהתאספו בפסטיבלי אהבה המוניים, בעיקר באזור סן-פרנסיסקו. חשבו (אתם כבר חושבים) על הדמויות מהמחזמר "שיער".

כמובן שהיו פרטים שעמדו בגבולות שבין הקבוצות האלה, אבל בסך הכל צריך להיות ברור שמדובר באנשים שונים לחלוטין: מה לסטודנטים שמוחים על עוולות הממשלה ולעבריינים צעירים? ומה להם עם הרוחניקים שלוקחים את הכל בסבבה? מה לאלו האחרונים עם אנשים שכל עיסוקיהם מאבקים פוליטיים? ומה לצעירים המרדנים עם מישהו בכלל? ובכל זאת, כדי ש"תרבות הנגד" תוכל להתממש כגל חברתי מקיף ומהפכני, היו חייבות שלושת הקבוצות האלה – כולם מהדור הצעיר באמריקה של אותה תקופה – להתאחד לכוח אחד. הסיבה שמתוכה נולד הכוח הזה הקשורה גם לתופעות הדומות לו בזמן הזה. והסיבה הזאת היא אחת: החיפוש אחר אותנטיות.

הפגנה בשנות השישים. מקור: ויקיפדיה

החיפוש אחר אותנטיות

אותנטיות פירושה התאמה בין לב לפה, בין פנים לחוץ, ובין מחשבה לרגש ולמעשה. קמפבל מראה בספרו שמה שאיחד את בני שלוש הקבוצות האלו היתה אכזבתם מחוסר היושר של החברה שסביבם: מבוגרים שהטיפו ליוזמה ולעצמאות לא כיבדו את עצמאותם של בני העשרה; מדינה שהתיימרה להיות דמוקרטית וחופשית הפלתה כנגד שחורים ונשים; חברה שחרתה על דגלה ערכים נשגבים התעניינה רק בכסף וברווחים. ממציאת דופי בנקודות שונות הפכה הביקורת של שלוש הקבוצות לפסילה כללית של "הממסד". החברה הישנה כולה צבועה, הם הסיקו, ועל כולנו להחרימה.

מתוך הפניית העורף לחברה הכללית מצאו חברי הקבוצות האלה את מה שחיפשו זה בזה: בין אם הם היו צעירים מרדנים, סטודנטים ממורמרים או רוחניקים על טריפ, דבר אחד היה משותף להם: הם היו אותנטים. 'תרבות הנגד' ביטאה למעשה מרד בחברה המערבית בשם האותנטיות שהיא לא הצליחה לממש. זה היה הניסיון הגדול ביותר עד כה להגשים את האותנטיות הלכה למעשה.

חשוב להבין עד כמה חדשני היה הניסיון הזה, ודאי בקנה המידה ההמוני שבו הוא הופיע. הצעירים גילו את העולמות הפנימיים שלהם: האגו, המצפון, הנשמה – ודרשו שהעולם החיצוני והחברה הכללית יתיישרו על פי האמת שהם חיו. הדורות המבוגרים יותר, הרגילים לאתיקה בה חשוב מה שאתה עושה, ולא משנה אם אתה מתכוון לזה, לא הצליחו להבין מה הצעירים רוצים. הצעירים מצידם בישרו על אתיקה חדשה, שבמרכזה עומדת הדרישה להיות נאמן לעצמך והדחייה של כל צורה של צביעות. מניע גרעיני שכזה יכול לתדלק לא רק זעקה כנגד עוולות החברה, אלא לחילופין גם עניין בחקירה עצמית הבאה לידי ביטוי דרך מדיטציה בודהיסטית, או בעיטה בצורות המסורתיות של המונותאיזם המערבי ומציאת בית רוחני חדש בתנועת 'הרה קרישנה'.

מרד נעורים – הדור הבא

מקור: ויקיפדיהנחזור אל חברי ושני בניו. לאחרונה יצא ספר חדש שמקבץ מאמרים של הרב שג"ר ז"ל, לוחות ושברי לוחות (ידיעות ספרים). הרב שג"ר הוא מגדולי הוגי הדעות שקמו לציונות הדתית בישראל, ובוודאי מי שלמד בצורה הרצינית ביותר את ההגות הפוסטמודרנית וניסח כלפיה תגובה מעמיקה מתוך עולם התורה. במאמר תחת הכותרת "חוויה, מיסטיקה וחידוש הנבואה" הוא מתייחס לגיוון ההולך וגובר בקרב צעירי הציבור סרוג הכיפה, ובכלל זה העניין המחודש בחסידות והחיפוש אחר החוויה הדתית. על פי שג"ר "כל אלו אינם בהכרח סימן של יראת שמים יתרה; לעיתים הם משדרים דווקא את ההפך, סוג של מרד ואי הזדהות."

הנה שוב אותו המרד, ושוב הפרשנות על פיה היציאה (בריחה?) אל הבלתי-שגרתי אינה הרבה יותר מהפניית העורף לשגרתי. ללא ספק, יש אמת בפרשנות הזאת, אולם אני חושב שעל רקע הדברים לעיל ניתן להבין את המרד הזה בצורה נוספת. כאשר צעירים דתיים "מורדים" במסורת וקוראים תיגר על הדור שלפניהם, אין זה רק מתוך חיפוש אחר ריגושים או ניסיון טיפש-עשרי לעצבן את ההורים. מדובר כאן גם בביקורת עמוקה על מה שנתפס בעיני הצעירים כצביעות של המבוגרים. ומדובר כאן גם בחיפוש של אותנטיות דתית.

הרב שג"ר היה יודע בדיוק למה הצעירים הללו מאוכזבים ממה שהם תופסים כצביעות בהתנהגותם של המבוגרים. הללו מספרים להם על יראת שמיים ועבודת ה', וממלמלים מהר את התפילות כדי לצאת ידי חובה. הם מטיפים על ערכים יהודיים, וחיים חיי בורגנים ברעננה. הם נשבעים אמונים לעיקרי האמונה, אבל לא בוער להם לחדש את עבודת הקורבנות והם לא ממש מצפים למשיח.

ראיית התנהגותם של המבוגרים כצביעות והדרישה העצמית לאותנטיות הן בערה פנימית שמניעה חיים של חיפוש ופעולה. זוהי האש שדוחפת את 'נוער הגבעות' לחפש קרבה לטבע ולאדמה. זה מה שמניע את הנוסעים לאומן המבקשים תפילה אמיתית, רבת עוצמה ונרגשת. למעשה, במידה רבה זה מה שהפעיל עוד את 'גוש אמונים' בזמנו. פריצתם של הצעירים אל גבעות יהודה ושומרון כוונה לא רק על מנת לממש את הבטחתו של הקב"ה לאבות, אלא לא פחות מכך על מנת להראות לאבותיהם הפרטיים שיש פגם בדתיותם. הצעירים הפגינו את מה שהם תפסו כדתיות מלאה, לא-מתנצלת, אותנטית, וזאת לעומת שמירת המצוות המגומגמת של הוריהם.

לכן יש להבין היטב שאותו מרד אינו דווקא בהלכה. אמת היא שהוא יכול לבוא על רקע חוסר האותנטיות שמוצאים צעירים בקיום המצוות הרפטטיבי ורצונם למצוא חוויה דתית עמוקה יותר, וחיה. אז מדובר בגוון נוסף של האתוס הניו-אייג'י. אולם פעמים רבות הוא בא דווקא מתוך ביקורת על מה שנתפס כזלזול של הדור המבוגר יותר בהלכה, ועל כן מתממש כדקדוק יתר ונטייה לחומרות. במקרים אלה המרד הזה נושא בתוכו פרדוקס מעניין: הוא חורג מהמסורת, אבל מקפיד על ההלכה. משנות השישים ועד ההילולה במירון, קו אחד של חיפוש אחר אותנטיות דתית מחבר בין השאיפות הרוחניות של המורדים הצעירים. חלק מהרוקדים במירון, על כן, הם ממשיכיהם הרוחניים, תרתי משמע, של ההיפים. אני לא בטוח שדווקא זה מה שירגיע את חברי הטוב.

:

פורסם במוסף 'ערב שבת' של 'מעריב', 3.5.13

ביום רביעי אשתתף בפאנל מטעם עמותת 'ישראל חופשית', שינסה לנתח את האפשרויות הפוליטיות להתקדמות בנושאי חופש דת בישראל: נישואים אזרחיים, זכויות להט"ב, תחבורה ציבורית בשבת, כשרות, רבנות ראשית. משתתפים: ח"כ רות קלדרון (יש עתיד), ח"כ תמר זנדברג (מרצ), עמית סגל (ערוץ 2), ואנוכי כאמור. מנחה: מיקי גיצין, מנכ"ל העמותה. בשפגאט (נחלת בנימין 43), יום רביעי, 8 במאי, 20:30, כניסה חופשית. האירוע בפייסבוק.