שפה

על הספר 'שלשלאות קסומות' מאת משה אידל

משה אידל, שלשלאות קסומות: טכניקות וריטואליםבמיסטיקה היהודית, תרגום מאנגלית: מירי שרף, עורך מדעי: עמרי שאשא, כתר ומכון שלום הרטמן, ירושלים, 2015

עוד יותר מאשר מעשיר אותנו ספרו של פרופ' משה אידל, שלשלאות קסומות, בידע על המסורות המיסטיות היהודיות, הרי שהוא משמש כמַלְמָד המערער על התפיסה המוכרת אודות הדרך בה יש להבין את אותן מסורות. אם במחקריהם של ראשוני חוקרי הקבלה באקדמיה – גרשם שלום, ישעיה תשבי, משה חלמיש, יוסף בן שלמה – נתפסה המסורת המיסטית היהודית, ובראש ובראשונה הקבלה, כביטוי לתפיסה מיתית-תיאולוגית מסויימת, הרי שעבור אידל עניינה העמוק של המיסטיקה היהודית אינו רעיון, אלא פעולה. הקבלה, על כן, אינה הכפפתם של המנהגים הריטואליים היהודיים תחת קורפוס מיתי חדש או הכנסתם למסגרת תיאולוגית הניזונה מהפילוסופיה הימי-ביניימית, אלא בעיקרה העצמתם של אותם מנהגים, הגדלת מקומם בחיים היהודיים, וזאת על ידי עטיפתם במיתוס.

זו אינה שאלה של מרכז כובד ושל דגש בלבד, אלא מפתח ראשון במעלה עבור החוקרים וההדיוטות המבקשים להבין את התופעה שלפניהם. הבנת הקבלה כתיאולוגיה מציירת דמות מסויימת של המסורת המיסטית היהודית ואף של המסורת היהודית כולה – כזו המבכרת מסגרות רעיוניות על פרקסיס. ההבנה שמציע אידל מייחסת למסורת היהודית אופי הפוך. מה מעצב אפוא את המסורת היהודית: רעיון או מעשה? הנה לנו שאלה שקשה לחשוב על משמעותית ממנה בבואנו לבאר את תולדות היהדות.

גם אופן הבנתנו את החוויה המיסטית קשור לכך: האם המסלול המיסטי מבקש להגשים באופן חוויתי אידיאלים תיאולוגיים, או שמא הוא בראש ובראשונה ביטוי של הפרקטיקה, והתרגול עצמו הוא שמעצב את החוויה? תפיסה "תיאולוגית" של החוויה המיסטית עלולה לעוור את עינינו עד כדי כך שלא נבחין בהגשמתם של מצבים מיסטיים שאנחנו סבורים שהתיאולוגיה שוללת (למשל איחוד מיסטי, unio mysica).

בהמשך לכך מתעוררת גם שאלת היחס לפרקסיס הנורמטיבי של המסורת. כאמור לעיל, הקבלה ברובה העצימה את מעמדן של המצוות. אולם מה על דרכים מיסטיות שמשתמשות בפרקטיקה שאינה קשורה להלכה? הקבלה הנבואית של ר' אברהם אבולעפיה למשל, מציעה טכניקות מדיטטיביות א-נומיות (מונח שהציג לראשונה אידל עצמו), דהיינו שאינן קשורות לחוק. בעוד שבקבלה התיאוסופית-תיאורגית ההמצוות עצמן הן המצע לפעילות המיסטית, אבולעפיה מציע טכניקות הקשורות למלמול שמות האל תוך הארכה בנשימות וביצוע תנועות ראש. בטכניקה דווקא, ולא בתיאולוגיה, יכולה לפענח עבורנו פנים שונות מאוד ביחסיהן של המסורות המיסטיות היהודיות אל המסורת ההלכתית.

ומה לכאן עניין ה"שלשלאות"? אידל מצביע על כך שהתפיסה אודות רציפות אונטולוגית בין האלוהות לאדם היא מרכזית בהתפתחותה של המיסטיקה היהודית הבתר-מקראית. רציפות זו באה לידי ביטוי מרכזי בלשון ובשפה. העברית, שבאמצעותה האל ברא את העולם, נחשבת ליסוד הקושר בין כלל התופעות של הבריאה, ובינן לבין האל. בין העליונים לתחתונים מתקיימת רציפות לשונית, וההאצלה האלוהית המקיימת את העולם נחשבת לתהליך לשוני. על פי אידל החל מימי חז"ל הועתק מרכז הפעילות הדתית מן הפולחן ממוקד המרחב, שאפיין את המקרא (הארץ הקדושה, ההר הקדוש, המקדש), אל טקסים ופרקטיקות המשתמשות בשפה כאמצעי לפנות – ואף להעפיל – אל האלוהות.

תמורה זו מאפיינת כמובן גם את הטכניקות המיסטיות היהודיות, וספרו של אידל פורש לפנינו מגוון מהן. כך הופכים שמות האל לנוסחאות מיסטיות שעומדות בלב הדרך אל ההתגלות האלוהית, ואידל מפרט כיצד בקבלה הנבואית של ר' אברהם אבולעפיה וממשיכיו, השימוש בשמות האל מפותח ומתפתח. כך הופכת עבור חסידי אשכנז ומקובלי ספרד התפילה לפרקטיקה מיסטית, המשמשת עבור הבקיא ברזיה ככלי לא רק להגיע למגע עם האל, אלא אף לשנות את האל, להעצים אותו ולחזק את נאמנותו-מחוייבותו לישראל. גם לימוד תורה הופך לטכניקה של מגע עם האלוהות. למעשה, כפי שאידל מראה, המילים "תפילה" ו"תורה" הופכות לכינויים של האל, או של הרבדים האלוהיים אליהם מגיעים תוך שימוש מדיטטיבי באלה. תפיסה זו מחזקת ללא ספק את הקשר התיאורטי שמציע אידל בין הפרקטיקה לחוויה המיסטית.

אין זה כמובן אומר שאין לתפיסות התיאולוגיות מקום או השפעה במסע המיסטי. כך למשל, אידל מציין כי מקובלים בעלי נטייה פילוסופית הדגישו פחות את ההיבטים הקוליים של התפילה, שאצל אחרים שימשו כסולמות עליהם מעפילים מעלה ובעזרתם מושכים שפע אלוהי מטה. עבור מיסטיקונים המושפעים מהפילוסופיה, האל היה מופשט מכדי שישמע תפילה אישית, והם התמקדו בתפילה "שכלית", פנימית, המביאה להיטמעות של השכל האנושי באלוהי. מנגד, אצל חסידי אשכנז, שהפילוסופיה היוונית כמעט שלא השפיעה עליהם, התפילה הקולית ואף הניגון המוזיקלי היו מרכזיים בביצוע התפילה ובתהליך התיאורגי שבמסגרתו הועצמה דמותו של האל.

באופן מעניין, המתח בין הטכניקה לתפיסה התיאולוגית היה מוכר כבר למקובלים עצמם. אידל מביא את דבריו של נתן בן סעדיה חרר, מקובל מבית מדרשו של אברהם אבולעפיה ובעל הספר שערי צדק (נכתב בשנות התשעים של המאה ה-13). אותו ר' נתן מכיר בכוחו של שם האל, אפילו הוא בערבית, כטכניקה מדיטטיבית, ומסביר ששינון שם 'אללה' אצל הסופים אכן מביא לחוויה מיסטית:

ושמעתי שזוכרים [=משננים בטקס הד'יכר] השם בלשון ישמעאל אללה, עיינתי עוד יותר ושערתי שאחר שהם זוכרים אותיות ומנקים מחשבת נפשם לגמרי משאר מיני הצורות הטבעיות תפעלנה בהם אותיות אללה לפי טבעם ולרבוי פעולם והם מתפעלים ולא הרגישו ממה כי לא נמסרה להם קבלה (עמ' 91)

הסופים אמנם מגיעים להתפעלות מתוך שינון שם האל, אולם על פי ר' נתן הם אינם יודעים ממה הם מתפעלים, משום שאינם חלק מהמסורת של חכמת הסוד היהודית. התיאולוגיה היא שחסרה להם כדי להבין אל נכון את חוויותיהם המיסטיות, אף שלחוויות האלה הם מגיעים בזכות טכניקה שכפי הנראה מסוגלת לפעול באופן אוניברסאלי. המתח בין טכניקה לתיאולוגיה ברור, ואיתו גם ההפרייה ההדדית ביניהם.

אם נמשיך כיוון מחקרי זה, נווכח שתפיסה זו, הרואה בטכניקה אמצעי שיכול להביא לתוצאות גם מחוץ למסגרת מסורתית, תהפוך לפופולארית מאוד במאה העשרים, כאשר תרבות הניו-אייג' "תשלוף" טכניקות מדיטטיביות מתוך הקשריהן המקוריים. עם זאת, בשלב זה ההתמקדות בטכניקה תיעשה לא מתוך דגש מסורתי, אלא דווקא משום שהמסורות איבדו מכוחן. הנה תובנה נוספת שרק חקירת הטכניקה ומקומה במסורת המיסטית תחשוף בפנינו.

בשלשלאות קסומות ממשיך משה אידל את הכיוון שהתחיל בסוף שנות השמונים, עם פרסום ספרו פורץ הדרך קבלה: היבטים חדשים. כבר בספרו זה הקדיש אידל מקום חסר תקדים לביאור הטכניקות המיסטיות בהן משתמשים המקובלים. במבט לאחור אפשר להבין עד כמה משמעותי היה המהלך שיזם, וכמה היינו חסרים לו היינו מנתחים את המסורת המיסטית היהודית מתוך פריזמה תיאולוגית בלבד. דווקא המסורת היהודית, כדת פרפורמטיבית באופיה, דורשת התבוננות שונה. הספר שלשלאות קסומות ממשיך ומפתח פרוייקט חשוב זה.

נספח: על פרניאליזם מיסטי לא-פרוטסטנטי

הפסקה לעיל מתוך ספר שערי צדק הזכירה לי פסקה אחרת שקראתי במקרה לאחרונה בתוך האנתולוגיה הנפלאה של שרה סבירי למיסטיקה הסופית (הסופים, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2008).  שימו לב:

יש אנשים הנכנסים להתבודדות מבלי לקיים את כלליה: הם מפנים את עצמם לזכירה [שוב: משננים בטקס הד'יכר – ת.פ.] כלשהי, מוצאים מנוחה בהתרחקות מחברת הבריות, ומונעים מחושיהם כל התעסקות. כך עושים הנזירים [הנוצרים], הברהמינים [ההינדואים] והפילוסופים. אין ספק כי לריכוז הקשב יש השפעה על טיהור הפנימיות. כשעושים את כל אלה מתוך קיום נאות של כללי ההתנהגות על פי החוק הדתי ומתוך דבקות כנה בדרכיו של שליח האל עליו השלום [=מוחמד], התוצאה היא הארת הלב, הפניית עורף לעולם, מתיקות זכירות האל, עבודת האל בנאמנות – למשל, בתפילה או בקריאת פסוקי קוראן. ואילו כאשר עושים את כל אלו שלא מתוך מצוות החוק הדתי ודבקות בשליח האל עליו השלום, התוצאה היא [רק] טיהור מסויים של הנפש.

את הקטע הזה כתב אבו חפס שהאב א-דין א-סוהרורדי (מת ב-1235), בתוך ספרו מתנת ההכרות. הוא מהווה תמונה ראי לקטע הקודם, שהרי בשניהם מדברים על טכניקת הד'יכר, בשניהם הכותבים מודים שניתן בעזרתה להגיע לניקיון או טיהור מסויים של הנפש (וצריך לבדוק למה הכוונה כמובן), ובשניהם מובעת העמדה שמי שחסרה לו דת האמת לא יוכל להגיע לדעת העליונה, אלא יעצור בשלב כלשהו בדרך.

שני הקטעים האלה מעניינים אותי במיוחד מפני שהם מערערים על אחת ההנחות המקובלות כיום במחקר המיסטיקה, והיא שהתפיסה שמחזיקה בהקבלה עקרונית בין כל הדתות, דהיינו שמציבה את הדרכים הרוחניות על מישור אחד, משווה, ומוצאת ביניהם דמיון, היא תולדה תרבותית מסויימת, ובאופן ספציפי של הפרוטסטנטיות האירופאית.

ואכן, אם אנחנו מתחקים אחר העדויות הראשונות להשוואות בין דתות, לתפיסת הדת הקטגוריה עצמאית שתחתיה משפחה של תופעות שכולן נושאות מאפיינים משותפים, נוכל למצוא אותן באירופה של המאה ה-17, למשל אצל ג'ון לוק. סופה של התפיסה הזאת במדעי הדתות האקדמיים (שאני כמובן חלק מהם).

אבל כאן אנחנו רואים שגם אצל יהודים וגם אצל מוסלמים, וגם לפני הרפורמציה, היתה תפיסה שאיפשרה מבט משווה, אמנם ראשוני מאוד (ובוודאי לא מחקרי-אובייקטיבי). נכון, הכותבים לעיל אינם עורכים השוואה מושכלת בין דתות, אולם הם תופסים את האדם כיצור "דתי" ובעל יכולות מיסטיות בסיסיות באופן אוניברסלי, ואת הדרך שלו לאלוהות כעניין משותף. לכל אדם הפוטנציאל להגיע לטיהור הנשמה ולמגע עם האלוהות, גם אם מי שלא מחזיק בדת האמת לא יגיע לסוף המסע.

יש כאן עדות לתפיסה שגם אם אינה פרניאליזם מפורש, יש בה הקבלה בין דתות שונות, השוואה בין דרכים רוחניות שונות, ואף הענקת ערך חיובי (גם אם חלקי) לדרכים רוחניות שאינן זו של הדובר (ולא גינויין הפשוט כמעשה שטן, או ביטולן כחסרות כל ערך דתי אמיתי).

יש פיתוי לומר שזו דווקא המיסטיקה, המגע הישיר עם האל, שמאפשרת את ההשוואה הזאת, שלכאורה מדלגת מעבר לצורות האידיוסינקרטיות של הדתות וחודרת אל הלב המשותף שלהן. אבל לומר את זה יהיה כבר ללכת עוד צעד לקראת הפרוטסטנטיזציה של התמונה. בהזדמנות אחרת.

:

פורסם (ללא הנספח) בגיליון אדר-מרץ של כתב העת דברים אחדים מבית מכון שלום הרטמן.

גרסה קודמת של הפוסט לא ציינה את שנת מותו של א-סוהרורדי אלא את שנת יציאתו של ספרו.

פולחן מלכיטוס – בשירה, תנועה ועל גבי כתב-עת

לפני כשנתיים הייתי בקהל של מה שהסתבר כהצגת התיאטרון הטובה ביותר שראיתי. מדובר היה מחזה בשלוש מערכות שהעלתה כיתה יב2 בבית הספר האנתרופוסופי, דרמה אדירה שנכתבה ובוימה על ידי ידידי יונתן לוי ונקראה קרבן: מופע פולחן – בשירה, תנועה ועבודות עפר. ומופע פולחן זה אכן היה: שתי מערכות המחזה האחרונות הציגו מחוות מפורשנות לשתיים מהדמויות המיתיות החשובות של האנתרופוסופיה, לוציפר ואהרימן, ואילו המערכה הראשונה, המרהיבה ביותר לדעתי, היתה כולה פולחן מילולי וויזואלי למַלְכִּיטַוָּס, אלוה לא מוכר, גאון ונדיב ואכזר.

הנה חלק מעדותי כפי שכתבתיה זמן מועט לאחר החוויה:

המחזה התחיל באמפיתיאטרון בין העצים, כאשר המערכה הראשונה היתה למעשה פולחן פגאני צבעוני בו ספינה ועל גביה כלה וכלובי ציפורים מפליגה אל "אנטי-אטלנטיס", ממלכתו של "מלכיטוס". השחקנים היו לבושים בלבן-שנהב וניגנו ושרו שירים שנכתבו והולחנו במיוחד למחזה (למי שמכיר את סגנון הראפ-המשיחי של לוי, זה מה שהקהל שמע שם). הספינה הולכת ומתקרבת ליעדה, עד שהכלה, תוך זימרת-ראפ וירטואוזית במקהלה, עולה כמנחה למלאך הטווסי שבתורו, כגוש מתפרץ של יוהרה, מקבל אותה ומכריז: "עולם: אתה אשתי! זמן-חלל: אתה מיטה! אדם: אתה בתולים! אני מלכיטווס".

"המערכה הראשונה היתה תענוג ויזואלי ואודיאלי", המשכתי וכתבתי שם, "התלבושות היו תאווה לעיניים, ושירי הראפ ממתקים לאזניים". המחזה, כתבתי, עשה אותי לרגע פגאני, וזה היה מפחיד ומעורר.

מתוך המחזה  "קרבן". הבתולה, במרכז, עומדת להיות מוקרבת למלכיטוס, שניתן לראות את צלליתו מאחוריה

מהראפ המשיחי של יונתן לוי התבסמתי פעם אחת מאוחר יותר בפסטיבל עכו, שם הוא עצמו להטט בלהג האלוהי. כעת, אני שמח לומר, ניתן לטעום מיצירתו של לוי בגיליון האחרון של מטעם – גליון 25 מגיש את הפואמה מַלְכִּיטַוָּס, גרסה כתובה של יצירתו של לוי על (ולכבוד) האל ההוא.

דַּבֵּר, טַוָּס שָׁחֹר
אֶת מְנִיפַת הַזֹּהַר הָאָפֵל

נְשֹׁף, טַוָּס, מָנִיפֶסְט
הָאָרֶץ הִיא גַּחֶלֶת
וְהַנְּשָׁמוֹת – זְרָדִים.

ברם ייתכן ולא שמעתם עדיין על מלכיטוס. בספרו Meetings with Remarkable Men מספר המיסטיקן הארמני ג'.א. גרודייף על כת היזידים, אותה הוא פגש פה ושם במסעותיו בתחילת המאה העשרים. גורדייף מכנה אותם "עובדי שטן", כפי שמכנים אותם האנשים שסביבו, ומתרשם מהרצינות בה הם מתייחסים למאגיה. היזידים אכן אוחזים בתורה איזוטרית צבעונית ואכן עובדים את הדמות שתופשת את אותו מקום מיתולוגי כשטן במסורות דתיות אחרות: מלכּ טאווס, או מלכיטווס, הוא עבורם מלאך בכיר שסירב לפקודתו של האל להשתחוות בפני האדם. בנצרות ובאיסלאם אותו מלאך נזרק מגן-עדן והפך למלך הגיהנום. אצל היזידים הוא קיבל מהאל את כדור הארץ לשלוט עליו, ואין לאיש רשות לערער על סמכותו.

היזידים הם דת "מזרחית" מהבחינה הזאת ששורשיהם כפי הנראה בשבטים הארים – הם אחים קדומים לדת הפרסית העתיקה של זרתוסטרא. יחד עם זאת, בדרך הם ספגו לא מעט מסורות שונות (בעיקר סוּפיות) לתוכם, וכיום הם דוגמא ומופת לסינקרטיזם דתי. כך למשל, כמו היהדות, היזידים הם דת אורתופרקסית, ומתמקדת באיסורי טומאה וטהרה. כמו המוסלמים, יש להם חמש תפילות ביום. כמו הזורואסטרים, הם מצווים לשמור על טהרתם של "ארבעת היסודות". כמו הנוצרים וההינדים, הם מאמינים שאלוהם מתגלם בגופי אנוש, וכמו רוב הדתות המזרחיות הם מאמינים בגלגול נשמות. וחוץ מזה אסור להם לאכול חסה וללבוש כחול.

הפסוק הראשון של ספר ההתגלות, אחד מספרי הקודש שלהם, הוא "הייתי, אני הווה, ולעולם לא יהיה לי קץ" – לא הכי יצירתי בעולם. אבל לטובתם ניתן לומר שהם לא באמת עובדי שטן. עבורם מלכיטווס הוא מלאך רב-עוצמה, הראשי מבין שבעה מלאכים שנשמעים כולם לאל. ישויות אלוהיות אלה יכולות להתגלם בבני אדם, והיזידים רואים במייסדי דתות למיניהם התגלמויות שלהן, מה שמאפשר להם לשלב מסורות זרות בתוך זו שלהם. יש כנראה בין מאתיים לשלוש-מאות אלף יזידים בעולם, הגרים באזורים הכורדים של טורקיה, עירק וסוריה, ואיבתם של שכניהם מקשה עליהם מאוד. מה שכן, תאמרו משהו נגד מלכיטווס, והיזידי מחוייב להרוג אתכם במקום.

(עוד על היזידים: אינצקלופדיה אירניקה, ויקיפדיה, מאמר של רונן שפרון באתר מעריב, מאמר של אילן פפה בגליון 7 של אדם-עולם)

זֹהַר הַטַוָּס מַגִּיעַ,
זֹהַר הָרָקִיעַ. יֹפִי
בָּא אֶל הָאָדָם, מוֹפִיעַ,
בָּא אֶל הָאָדָם
וּמוֹשִׁיעוֹ.

בִּשְׁמֵי הָאַרְגָּמָן הָאָנַגְרָם אֵינוֹ נִגְמָר
הָאֲמַרְגָּן הַמְכֻנָּף בּוֹנֶה מִשְׁכַּן טַוָּס
בֵּין שְׂפָתַי.
יֵשׁ כָּאן טַוָּס בֵּין שְׂפָתַי.

מה מיוחד בכתיבתו של לוי? הענין הוא כזה: מילותיו של לוי הן כישוף. זאת כוונתן המודעת ולדעתי היא מתגשמת. מטרת השיר שכתב לוי היא מאגית במובהק, וספציפית הפואמה מבקשת לעורר את האל מלכיטוס, כמים תחתונים לעליונים, לקבל את המנחה שמביאים לו (בתולת אדם, אלא מה?). בעצם היצירה של לוי מבקשת להחיות את השימוש המאגי-תיאורגי של השפה, וכל האלמנטים הספרותיים בה – הדימוי, החרוז, המצלול – מגויסים למטרה זו. בכך אין כאן "אמנות לשם אמנות", שהיא פיתוח מודרני למדי, אלא חזרה מכוונת לזמן בו האומנות היתה חלק אינטגרלי מהדת.

"על ידי הניגונים שאתה משורר, אתה מעורר את הקדוש ברוך הוא", כתב ר' נחמן (ספר המידות, ערך ישועה, כח), וכידוע הניגון ממלא אצלו תפקיד דתי ומשיחי ראשון במעלה. אבל בכך כאמור בסך הכל ממשיך ר' נחמן מסורת קדומה מאוד, על פיה השירה והמוזיקה היא מהכלים העיקריים שיש לאדם על מנת לפנות – ולהגיע – אל האל. בתקופה שאסתטיקה ומיסטיקה עדיין לא הופרדו, שהיופי, כמו אצל אפלטון, היה עניין דתי, העניין הדתי, בתקופה שהשירה היתה צורת הפולחן המקובלת, וכל פואמה נחשבה למתת אלוה ובהשראתו, ולמנחה כלפיו ולמענו.

משירת הלויים ועד מזמורי התהילים, הרעיון שדברי שיר הם כשלעצמם מנחה מצוי כמובן במקורותינו. חיזוקים נוספים אפשר למצוא גם במסורות אחרות – פירוש המילה "ריג" בריג-ודה הוא גם "הלל" וגם "שיר". לוי טען באזני שלדעתו בכל מעשה שירה, ולו החילוני ביותר, יש אלמנט של הלל, גם אם כיום רוב ההלל הוא בלתי-מודע ומופנה להוויות חומרניות וחילוניות. במובן הזה הרבה שירה מודרנית היא, על פי לוי, עבודת אלילים בלתי-מודעת. אצלו עבודת האלילים היא מודעת.

חביבה פדיה כותבת בספרה המראה והדיבור (הוצ' כרוב) על המיתוס הקבלי כמצב תודעתי. על פיה

במרכז כתבי הקדש כמה מילים קשות מאוד להבנה – בגלל שלמעשה הן לא רק מלים במובן הצר אלא מקפלות סיפור […] והן מהוות ציר של התגלות. המילה היא למעשה תמונה (עמ' 20)

כאלה הן גם מילותיו של לוי: תמונות, סרטי מבע, צלמיות עשויות אותיות המעוררות חזיונות – והנה כאן המאגיה כבר גולשת למיסטיקה, כאשר התעוררותו של מלכיטוס היא התעוררותה של תודעה אלילית-מלאכית גם בתוכנו. השירה נעה על ציר של התגלות, ותמונות המילים שבה מעוררות בנו חזיונות, פוקחות בנו עינים אלוהיות – דומות אולי לשלל העיניים הצבעוניות-ססגוניות שעל מניפת נוצות זנבו של הטווס.

אני מביא לסיום את הפרק השלישי מתוך היצירה: "כאצבעות לנר, הספינה מתקרבת ליעדה".

כְּאֶצְבָּעוֹת לְנֵר: הַסְּפִינָה מִתְקָרֶבֶת לְיַעֲדָהּ

חֹשֶׁךְ מִתַּחַת לַהִינוּמָה
הַקְּרֵבָה לְאַסְדַּת קֹדֶשׁ
אִי-אִי שֶׁהוּא מִזְבֵּחַ.
שָׁם, עַצְמוֹת נֶצַח שֶׁל חֲלוּדָה וָמֶלַח
עוֹרְגוֹת לִבְשַׂר צִפֳּרִים כְּשֵׁרוֹת.

אַל תִּטְעוּ בַּמַּרְאֶה הַסָּחוּף וְהַשָּׁכוּחַ
מוֹשֵׁל כָּאן מֶזֶג שֶׁל נֶהֶנְתָן אָפֵל.

מִבַּעַד לַטַּבַּעַת
בִּיאַת הַטַוָּס שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע.

סוֹכֵן זָר מְבַעְבֵּעַ אוֹכֵל צֵל עוֹפוֹת.
צֶלֶם כָּנָף וְכָנָף עַד הַסּוֹף.
מַלְכִּיטַוָּס אוֹכֵל אֶת שְׁמוֹת הַצִּפֳּרִים.

בְּעַמּוּד הַמֵּתָאן מְלַבֶּה עַצְמוֹ אַנְטִי-פֶנִיקְס.
דּוֹלֵק צֵל: לִבְשַׂר הַקּוֹרְמוֹרָן חוֹדֵר מִין פּוֹלֵשׁ.
עַל אוֹקְיָנוֹס הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת בָּא לִמְלֹךְ שָׁחֹר.

הַצִּילוּ, צוֹצֶלֶת נִסְחֶפֶת
בְּתוּלַת זֶפֶת עוֹלָה בַּקֶּצֶף הַשָּׁחֹר
שֶׁל אַנְטִי-אַטְלַנְטִיס.

אַל תִּבְכּוּ עַל מַקּוֹר הַקּוֹרְמוֹרָן, בָּנוֹת.
צַחֲקוּ עִמִּי.

זֵר סִרְפָּד אָנִיחָה לְרֹאשְׁךָ.
סִמְפַּטְתִיךָ שַׁחַץ, גֶּבֶר, טַוָּס,
נָחָשׁ, מֶלֶךְ, כּוֹכָב.

זְרִיחָה בְּמַבּוּעַ הַטֻּמְאָה.
שַׁחַר כָּמוֹךָ לֹא נִרְאֶה עוֹד.

מלכ טאווס, האל היזידי

עוד קצת מפולחן מלכיטוס של יונתן לוי באתר מטעם

שבט שחי רק בהווה, פילוסוף אתאיסט וקתולי ראש בראש, זן ג'ודאיזם ואני בטלוויזיה – כמה דברים שהצטברו

1. אתר שנראה מרשים ובו שיחות דהרמה רבות של מורים שונים מהמערב, חינם להורדה ולשמיעה.

2. שתי כתבות על האיואסקה (Ayahuasca), סם ההזיות המשמש בטקסים שמאניים ולצורך השגת תובנות רוחניות. אחת מהשבוע מה- אל-איי טיימס, ואחת קצת יותר ישנה מנשיונל גאוגרפיק.

3. מאמר מעולה מה'ניו-יורקר' על שבט שעל גדות האמזונס שמדבר בשפה שיש בה רק הווה, ואינו מוכן לקבל כל חידושים טכנולוגים ותרבותיים מאחרים, כי כל מי שלא מדבר בשפה שלו הוא "ראש עקום". השפה של השבט (ומקביל אליה, כמובן, תפיסת המציאות שלו) מאתגרים את מה שאנחנו יודעים על המוח האנושי, ובעיקר את התיאוריה הבלשנית של נועם חומסקי. שוב: מעולה.

4. הנה דיון בין דניאל דנט, הפילוסוף המפורסם וחוקר התודעה והאבולוציה – והאתאיסט המושבע, ודינש ד'סוזה, שמרן קתולי ממוצא הודי (ראבק, אין דבר יותר עצוב מהודי נוצרי), שהתקיים לפני כשלושה חודשים. דנט מציג את נלעגותה של הדת בעשר דקות הראשונות בחן רב: הוא מבקש "פשוט" ללמד את כל הילדים בבתי הספר על כל הדתות, ובכך כמובן להראות את הסתירות ביניהן, ולהעלות את עובדת היותן יצירות אנושיות. ד'סוזה לעניות דעתי מציג מופע מביך של חוסר ידע וחוסר קוהרנטיות לוגית, ומצליח להכניס לדנט רק אחרי איזה שעה של דיונים. הלינק הוא לבלוג בו הדיון מוצג, ומה שטוב שם שאם מתחילים לראות את קטעי הוידאו ביו-טיוב, הם עוקבים אחד אחרי השני, טריק שאני לא יודע איך נעשה.

5. והנה מיטצ'ל כהן, סגן העורך של מגזין דיסנט, מכניס את האתאיזם החדש לקונטקסט אינטלקטואלי ותקופתי בראיון מעניין. הנה ציטוט חביב מדבריו (אבל כנסו ללינק לחומר מעמיק יותר):

There have been struggles over education in some states because of religious activists who want “creation science” taught rather than Darwin. Polls show an unusual number of Americans actually believe in some ideas like that, although I have yet to hear anyone in the Bush administration suggest that “Biblical science” —say, the principles of physics implied by Joshua’s successful command of the sun to stand still in the Bible—should be the basis of a missile defense system. (And I will admit that the Bush administration itself raises interesting questions about the idea of evolution).

6. אתר מבדר ביותר של "זן-ג'ודאיזם" המציג את הדרך הרוחנית של היהודי שמבקש להיות כאן ועכשיו, אבל שסוחב על גבו את זכר יציאת מצריים. הנה דוגמאות:.

Be here now.
Be someplace else later.
Is that so complicated?

Drink tea and nourish life.
With the first sip… joy.
With the second… satisfaction.
With the third, peace.
With the fourth, a danish.

Wherever you go, there you are.
Your luggage is another story.

If there is no self,
whose arthritis is this?

Accept misfortune as a blessing.
Do not wish for perfect health
or a life without problems.
What would you talk about?

There is no escaping karma
In a previous life, you never called,
you never wrote, you never visited.
And whose fault was that

Zen is not easy.
It takes effort to attain nothingness.
And then what do you have?

The Tao does not speak.
The Tao does not blame.
The Tao does not take sides.
The Tao has no expectations.
The Tao demands nothing of others.
The Tao is not Jewish.

Breathe in. Breathe out.
Breathe in. Breathe out.
Forget this and attaining Enlightenment
will be the least of your problems.

To Find the Buddha, look within.
Deep inside you are ten thousand flowers.
Each flower blossoms ten thousand times.
Each blossom has ten thousand petals.
You might want to see a specialist.

To practice Zen and the art of Jewish
motorcycle maintenance, do the following:
get rid of the motorcycle.
What were you thinking?

Be aware of your body.
Be aware of your perceptions.
Keep in mind that not every physical  sensation is a symptom of a terminal illness.

The Buddha taught that one should practice loving
kindness to all sentient beings. Still, would it kill you
to find a nice sentient being who happens to be Jewish?

Though only your skin, sinews, and bones remain,
though your blood and flesh dry up and wither away, yet
shall you meditate and not stir
until you have attained full Enlightenment.
But, first, a little nosh.

7. אתמול מת המהארישי מהש יוגי, אחד המורים הרוחניים המפורסמים והמשפיעים של המאה העשרים. למי שפספס (ואני בטוח שכולם פיספסו – בכל זאת, ערוץ אחד), דיברתי עליו עם קרן נויבך ב"היום בחדשות" על תקן "חוקר ניו-אייג' ומדעי הדתות". מי שרוצה לראות, הקליקו כאן ועיברו לדקה 50 וקצת. וגם היום דיברתי עליו קצת עם רשת ב' ורדיו 99 – מצטער, לא הקליטו… [עדכון: אין מה להקליק, הקטע הוחלף]
 
8. ולסיום, סטיבן קולבר (Stephen Colbert) על דת ומדע:

Reality has a well known liberal bias.
And who can you depend on to kowtow
to reality like it's the only game in town?
Scientists. They do it religiously. With their
fanatical devotion, scientists are no better
then cult members – only difference is
that they put their blind faith in empirical
observation instead of in a drifter who
marries 14-year-olds and declares
himself the reincarnation of Ramses II.

שפה, מחשבה, מציאות

אם המחשבה אכן יוצרת את המציאות כרצוננו הרי היינו כולנו עשירים ומאושרים, אבל מה אם המחשבה יוצרת את המציאות כרצונה, כלומר מה אם המציאות שאנחנו חיים בה אכן תלויה בצורת המחשבה שלנו, אבל צורת המחשבה שלנו בכלל לא תלויה בנו? אם זה המצב לא יעזור כמה ש"נחשוב חיובי", כי ממילא כל "חיובי" שכזה יהיה כבר מוגדר מראש על ידי מושגים וקטגוריות שלא אנחנו ביססנו. במקרה כזה צורתן של המחשבות, שנכפתה עלינו בעל כורכנו, היא שתקבע את אופי עולמנו, ואנחנו נהיה סגורים בתא-כלא מושגי: נוכל אולי להזיז ולסדר מחדש את הרהיטים המחשבתיים, אבל לא נדע על כל מציאות אחרת שאינה כלולה במסגרת המחשבתית שלנו ושנמצאת מחוץ לקירות הקונספטואלים של תאינו.

ומהו זה שמגביל מראש את צורת המחשבה הספציפית שלנו, ולכן גם את תמונת העולם שהמחשבה שלנו תאפשר לנו לפתח? השפה. שפת האם שלנו, המסויימת והשרירותית. האם אכן צורת המחשבה שלנו, כולל לקסיקון המושגים המסויים שלנו ומכלול הקטיגוריות דרכם אנחנו תופסים את המציאות, נגזרת מהשפה אותה אנו דוברים? במחצית הראשונה של המאה העשרים התפרסמה היפותזה שטוענת בדיוק כך. "היפותזת ספיר-וורף" קובעת שאופן ואופי המחשבה שלנו תלוי בשפתנו, ומכיוון שכך גם הדרך שבה אנחנו מבינים את העולם שסביבנו קשורה בקשר אמיץ לשפה השגורה בפינו.

מכאן נגזרת כמובן תמונה מאוד רלטיביסטית באשר למין האנושי: כל קבוצת אנשים שדוברת שפה מסויימת חיה למעשה בעולם קצת שונה מאחיותיה, מפני שהיא מפרשת את קלטי החושים שלה בהתאם למבנה השפה שלה ולמושגים שברשותה. במילים פשוטות: מי שדובר עברית רואה וחש עולם שונה ממי שדובר אנגלית, סינית או אמהרית. לא קשה להבין למה היפותזת וורף-ספיר נתקלה בביקורת רבה. למרות זאת היא קנתה לה קהל חסידים, והציתה את דמיונם של רבים.

מהנדסה לנהואטל

בנג'מין לי וורף

הכל התחיל כאשר בנג'מין לי וורף (1897-1941), מהנדס שהועסק על ידי חברת ביטוח, התחיל להיות מוטרד מאוד מהסתירה שהוא מצא בין הדת למדע. הוא גדל וחונך במסורת הפרוטסטנטית, והיה אדם דתי מאוד. יחד עם זאת, המחקר המדעי היה יקר ללבו והוא הרגיש שבו טמון המפתח לקידמה. וורף גרס שבבסיס המתח הקיים בין הדת למדע נמצא חוסר הבנה לשוני של הברית-החדשה, ושאם רק יבינו את הכתוב כמו שצריך הכל ייפתר. הוא למד עברית וניגש לחקור את העניין מבחינה לשונית, אבל במהרה שיטת המחקר שבתה את לבו יותר מאשר נושא המחקר: הוא התחיל להתעניין בבלשנות.

וורף החל ללמוד את השפה האצטקית ("נַהְוּאַטְל") וגילה עניין גם בהירוגליפים של המאיה. מהר מאוד הוא חלש על שדה המחקר נכון לזמנו, התכתב עם מומחים ואף הוזמן להרצות בכנסים שנגעו בדבר. הוא החל להתבלט כאיש אשכולות מוכשר, אוטודידקט שמצליח לחדש במקומות בהם אנשים מלומדים ממנו רק חזרו על דברי אחרים. ב- 1930 קיבל מלגה הגונה ויצא למקסיקו, לחקור מקרוב את השפות העתיקות של האזור, וב- 1931 יצר לראשונה קשר עם מי שהפך למורו בתחום הבלשנות, אדוארד ספיר (1884-1939). כאשר חזר ממקסיקו החל ללמוד תחת ספיר באוניברסיטת ייל, ונרשם למסלול לדוקטורט למרות שלימודיו הונעו מתוך עניין אינטלקטואלי גרידא. אותו עניין הוא אשר חשף לפניו את הגילויים שהביאו לפיתוח התיאוריה שלו.

להופי

בן שבט ההופי

כשחקר את שפת ההוֹפִּי (שפתם של האינדיאנים באזור אריזונה של היום) הבחין וורף בכמה הבדלים גדולים בין השפה שלהם לבין כל שפה אירופאית או שמית. ראשית, בשפת ההופי אין שמות של חומרים. בשפות המוכרות לנו קיימים שני סוגים של שמות עצם: שמות עצם של דברים (שולחן, גשר, להבה) ושמות עצם של חומרים כללים (עץ, פלדה, אנרגיה). אצל ההופי אין שמות עצם מהסוג השני, כלומר יש להם אך ורק שמות של דברים, ללא מילים לציון חומרים חסרי כמות או צורה מוגדרים. אין אצלם "אדמה", אלה יש שדה מסויים או חלקה כזו או אחרת. אין להם פשוט "מים", אלא רק מילים המציינות כמות מסוימת של מים. ובעיקר, אין להם את המילה הכללית ביותר: "חומר". אין להם סתם "stuff", אלא רק עצמים מוחשיים.

עוד הבדל מעניין שוורף מצא הוא שבעוד שאצלנו עונות השנה נחשבות שמות עצם מן המניין (אנחנו יכולים לדבר על "החורף" ולתאר אותו), בני ההופי לא מבדילים את העונה עצמה מהתופעות האקלימיות שנלוות אליה. וורף כותב ש"אין אומרים 'זהו קיץ חם' או 'הקיץ חם'; הקיץ איננו חם, הקיץ הוא רק כאשר חם, כאשר קורה חום. אין אומרים 'בקיץ הזה', אלא 'עכשיו קיץ' או 'לאחרונה קיץ'. אין אובייקטיפיקציה של תחושת ההתמשכות הסובייקטיבית" – כלומר גם כאן, ההופי לא עורכים אובייקטיפיקציה והפשטה של התחושה הפרטית שלהם: כמו שהם לא מוציאים מתוך כוס המים הפרטית שלהם את החומר "מים", הם לא הופכים את החום שהם מרגישים ל"עונה" שנמצאת לכאורה אי שם בעולם.

כמו מושג החומר, וכמו עונות השנה, אנחנו גם נוהגים לעשות אובייקטיפיקציה של הזמן, "לחפצן" את השינויים בעולם לכדי יחידות של משך: יש לנו "שעות" ו"דקות", ואנחנו גם מחלקים את היחידות האלה בין שלושה "זמנים": "עבר", "הווה" ו"עתיד". ההופי לא נוהגים לעשות כך, וזה אולי ההבדל המרכזי בין שפת ההופי לשפות האירופאיות והשמיות. אצל ההופי, ראשית, חסרה כלל המילה "זמן": בשביל ההופי הזמן איננו איכות חיצונית שקיימת בעולם.

מכיוון שבני השבט מסוגלים לתאר באופן מדוייק, ופרגמטי, כל תופעה בדיוק כמונו, נשאלת השאלה כיצד הם בכל זאת עושים זאת. וורף מסביר שאצל ההופי היקום נחלק לא לחומר וזמן, אלא למה שניתן לכנות "צורות מיוצגות" ו"צורות מתייצגות" (Manifested Forms & Manifesting Forms). החלוקה הזאת באופן כללי היא גם החלוקה לצורות אובייקטיביות וסובייקטיביות. כפי שהוא כותב:

האובייקטיבי, או המיוצג, מורכב מכל מה שנגיש לחושים או שכבר היה נגיש לחושים – היקום הפיזי ההיסטורי. למעשה ניתן לומר שהוא מכיל את העבר וההווה שלנו, ללא כל ניסיון להבחין ביניהם, אך ללא כל מה שאנו מכנים עתיד. הסובייקטיבי, או המתייצג, מורכב מכל מה שאנו מכנים עתיד, אך לא רק מכך: הוא כולל באותה מידה, ובאופן שאינו מאפשר הבחנה, גם את כל מה שאנו מכנים מנטאלי – כל מה שמופיע או קיים בתוך הנפש (mind), או כפי שיעדיף לומר זאת הופי, בתוך הלב.

למציאות

וורף מסביר איך שהשינויים האלו במבנה השפה מגיעים בד בבד עם שינוי מהותי בתפיסת העולם. הוא היה זה שהפיץ את האגדה על מספר המילים המופרך שיש לאסקימוסים ל"שלג", מספר שכיום יכול להגיע (בסיפורים) למאות, אבל שכנראה עומד על לא יותר מתריסר. את הפלא האסקימוסי הזה שמע וורף מספיר, ששמע אותה ממורו פרנץ בועז. וורף ניסה להראות איך ריבוי המילים מאפשר לאסקימוסים לראות סוגים רבים יותר של שלג.

וורף טוען שכל שפה מחלקת באופן שונה את "השטף הקלידוסקופי של נתוני החושים": "מילים כמו 'גבעה' ו'בִּיצה' משכנעות אותנו להתייחס לשינויים מקומיים בגובה ובהרכב הקרקע כאל דברים מובחנים, כמעט כמו שולחנות וכסאות. כל שפה מבצעת את החיתוך המלאכותי הזה, של זרם הקיום הרציף, בצורה שונה" – דבר זה משפיע כמובן על אופן תפיסתנו את המציאות.

תפיסה של הזמן והחומר כישויות אמיתיות, אובייקטיביות, יכולה להסביר למה הגיוני בשבילנו שהזמן "התחיל" בנקודה מסויימת, ושמאז הוא "נמשך" מן העבר אל העתיד: כאמור, אנחנו תופסים את הזמן כזרם. לעומתו, את המציאות אנחנו תופסים כגוש של חומר. לכן גם נבין מדוע ברור לנו שבנקודה כלשהי באותו זרם של זמן (אולי בתחילתו) העולם נברא על ידי האל כאילו הוא כד שיוצר אותו כדר: ריבון עולם היה צריך "לסדר" את אותו גוש של "חומר" היולי וגולמי: להפריד בין יום ולילה, ים ליבשה וכו'. ההופי לא מסוגלים להעלות על דעתם תיאור כזה של המציאות.

תפיסה של הדברים כולם כמורכבים מ"חומר" גם מאפשרת חשיבה מדעית, כלומר ניסוי על, למשל, כוס של מים והסקת מסקנות ממנה לגבי כל גוף של מים באשר הוא שם. בני ההופי לא יכולים לקיים תהליך מחשבתי כזה של אינדוקציה, כלומר הסקת קביעה כללית מתוך מקרה פרטי. לכן מובן שלא התפתח אצלם כל סוג של מדע.

על פי וורף, אם כן, "החלל הזמן והחומר […] אינם אינטואיציות, אלא נגזרות של תרבותנו ושל שפתנו." בניגוד אלינו, כאמור, אצל ההופי אין זמן כישות חיצונית "זורמת", והעולם לא מורכב מ"חומר". העולם של ההופי (על פי וורף) דומה יותר לתהליך דינמי (אך לא מתמשך כזרם), שבו ישנם דברים פנימיים (סובייקטיבים בשפתנו), שעדיין לא קרו ואפשר לקוות שיתרחשו או שלא יתרחשו, וישנם דברים חיצוניים (אובייקטיבים) שכבר קרו או שעכשיו קורים. דבר פנימי יכול גם להפוך לחיצוני כמובן, וזה קורה כאשר רצון שלנו הופך למעשה. אז, בשפת ההופי, דבר כזה "מתרחש לכאן.

ההופי גם מעדיף בהרבה פעלים על שמות עצם והעולם אצלו מורכז הרבה יותר מתהליכים מאשר מדברים. היקום אינו מחסן גדול של חפצים, אלא שדה מערכה של אירועים. הצורך שלנו בקשירת כל פועל (נשוא) לדבר שעושה אותו (נושא) יכול להטעות אותנו:

אנו מחוייבים לומר it flashed [זה הבהב] או a light flashed [אור הבהב], תוך המצאת הפוֹעֵל – "זה", או "האור" – שיבצע את מה שאנחנו קוראים לו הפעולה – "הבהוב". אלא שההבהוב והאור חד הם. אין שום דבר העושה משהו, ואין כל עשייה. […בשפת ה]הופי יכולים להיות פעלים ללא נושאים, ודבר זה מקנה לשפה הזאת כוח רב בתור מערכת לוגית להבנת היבטים מסויימים של הקוסמוס.

לאמת

למרות שמהתזה של וורף אפשר, כאמור, להגיע לרלטיביזם מוחלט (כאילו אין אמת ויש רק דרכים שונות לתפיסת המציאות), וורף דווקא לא היה רלטיביסט קיצוני. הוא חשב שישנה אמת, וששפות בעלות מבנה מסויים מתקרבות יותר מאחרות אל האמת הזאת. מהציטוט האחרון אפשר להבין שהוא חשב ששפת ההופי מדייקת יותר בבואה לתאר תופעות כגון הבהוב של אור (והנה שוב המלכודת שבעברית: כאילו שיש הבהוב שאינו של אור – בהופי זה נשמע יותר טוב).

חלומו של וורף: איינשטין חבוש כהופי

ולמרות שגרס שהשפה שלנו משפיעה על תפיסת המציאות, וורף לא חשב שאנחנו כלואים לנצח בתוך המסגרת המילולית שלנו. להפך: בכתיבתו מנסה וורף להראות לנו שהמציאות שאנחנו חווים היא רק צורה אחת מני רבות של תפיסה, מתוך תקווה שאנחנו ניפתח אל צורות אחרות של חווית-חיים. הרגלי חשיבה הם בדיוק זה: הרגלים, והם ניתנים לשינוי, גם אם לא לחידוש מוחלט. עצם היכולת להבין תפיסות עולם אחרות מרמזת על האפשרות לשנות את תפיסת העולם שלנו, ולפעמים אפשרות זו לדעת וורף היא הכרח לחיים טובים ואמיתיים יותר.

אכן, וורף עסק הרבה בתחומי הרוח, ולא עזב את המניע המקורי שלו: לאחד את המדע והדת. את מאמרו האחרון, "שפה, מיינד ומציאות", הוא פרסם דווקא בבטאון האגודה התיאוסופית, והוא מסיים אותו בהתייחסות למימד חסר-צורה הנמצא "מעל המוקד של התודעה האישית, או מאחוריו", ועל פי תיאורו הכוונה היא לאותו הכרה שאיננה כלואה בתוך המגירות של השפה והמבנים של ההמשגה. בפסקה נועזת (אולי נועזת מדי) כותב וורף שהמדע המערבי אינו מסוגל עדיין להבין את הלוגיקה חסרת הקטגוריות של מצב מעין זה משום שהוא עדיין לא הצליח להשתחרר מן הצרכים כוזבים של ההגיון הרגיל, המבוסס על הדקדוק המערבי:

ההזדקקות לעצמים, שאינה אלא הזדקקות לשמות-עצם במיקומים מסויימים במשפט; ההזדקקות לכוחות, למשיכות וכו', שאינה אלא הזדקקות לפעלים במיקומים מסוימים אחרים, וכן הלאה. צעדו הבא של המדע, אם ישרוד מתוך האפלה המאיימת עליו [המאמר נכתב ב- 1941, בעת מלחמת העולם השנייה], יהיה להצטרף לחקירתם של העקרונות הבלשניים, ולהשיל מעליו את הצרכים הלשוניים הכוזבים, אשר נחשבו במשך זמן רב מדי כתמציתה של התבונה עצמה.

[חלק מהציטוטים של דברי וורף הם מהספר "שפה, מחשבה, מציאות" שיצא בהוצאת אוב-ז.ע.פ ושכולל מאמרים נבחרים של וורף המתורגמים לעברית. הנה גרסת אנרג'י של המאמר. מלבד זאת אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדארפור]