הפסיכולוגים האנגלים הללו – מה הם בעצם רוצים? נמצא אותם, בין אם נרצה או לא, תמיד עסוקים באותה מלאכה, בהבאתו של החלק המביש ביותר בנו לקדמת הבמה, כדי לחפש דווקא שם את העקרון היעיל, המוביל, החיוני ביותר שהכתיב את התפתחותנו, בדיוק במקום שהגאווה האינטלקטואלית של האדם אינה מעוניינת למצוא אותו (למשל, בכוח האינרציה, או בשכחה, או בהרכבה העיוורת, השרירותית, של רעיונות, או במשהו אחר שהוא פסיבי לחלוטין, אוטומטי, רפלקסיבי, מולקולרי, ובאופן מהותי מטומטם). מה מניע את הפסיכולוגים האלה דווקא לכיוון הזה? האם זה אינסטינקט סודי, רע-לב, נמוך, אולי כזה שאי אפשר אפילו להודות בו בינינו לבין עצמנו, להקטין את האדם? – פרידריך ניטשה, לגינאולוגיה של המוסר, 1887, חיבור 1, חלק 1.

ספרו החדש של יובל נח הררי הוא ספר מעניין ומעורר מחשבה. כפי שאפשר לצפות הוא כתוב בשפה ברורה ובהירה, ונושא את סגנונו הטיפוסי של הררי, הפורש בפני הקורא שלל תופעות מוכרות (האדם, המדינה המודרנית, המדע, הדת) ומסביר אותן על ידי פירוקן המהיר לעיקרון יחיד העומד לכאורה בבסיסן.

בעוד ספרו הקודם של הררי, שהפך לרב מכר עצום ולתופעה תרבותית בפני עצמה, היה בסופו של דבר ספר היסטוריה שנכתב על ידי היסטוריון, הספר החדש, על אף שהוא נושא את המילה "היסטוריה" בכותרתו, אינו ספר היסטוריה. הררי מבקש לסרטט בו מגמות עתידיות, ובעיקר את מה שהוא מכנה ה"דתות" של העתיד, כלומר התפיסות האידיאולוגיות והאתיות של העתיד והשלכותיהן.

הספר על כן הינו תרגיל בנחשנות מושכלת, ואפשר לקרוא אותו לא רק כאוסף הערכותיו של הררי, אלא גם כאקסטרפולציה אל העתיד של השקפותיו של הררי כיום, דהיינו העולם שיתקבל אם תמשכו על פני זמן את תפיסותיו של המחבר. אם מובן לנו שבכל דיון על העבר יעטפו את העובדות עמדותיהם וערכיהם של המתדיינים, אמור להיות לנו ברור שבדיון על העתיד, שנערך ללא כל עובדות, נישאר כמעט רק עם עמדותיהם וערכיהם של המתדיינים. יש לציין שהררי מודה בזה בקירוב: "את כל התחזיות המופיעות בספר הזה לגבי העתיד, יש להבין כדרך לפתוח בדיון על ההווה", הוא כותב (עמ' 61).

כל זה אינו בגנות הספר. הררי הוא אדם מעניין, חכם ומוכשר, וממילא הכתיבה שלו על העתיד היא כזו. באופן אישי אני גם חולק עם הררי יסודות מהעולם הערכי שלי (אני צמחוני והוא טבעוני, שנינו מעריכים את הדהרמה הבודהיסטית, שנינו מתרגלים מדיטציית ויפאסנה), כך שיש בהחלט רעיונות בספר שנפלו אצלי על אוזניים ידידותיות וקשובות. הספר גם מציג כמה ניתוחים נהדרים ומדוייקים לדעתי (למשל על היחס למצבי תודעה בעידן המודרני (374), או על הפנמת מקור הסמכות והמשמעות (245 והלאה), ועוד).

עם זאת, מצאתי בספר המשך לכמה רעיונות שגויים לדעתי, שברובם נובעים ממגמה שהפריעה לי כבר בספר הראשון, וארצה להתייחס אליהם להלן. אני חושב שהם משרתים שדה של תפיסות נוכחיות, בעיקר בקרב בני מערב שנולדו וגדלו תחת הקפיטליזם המאוחר ונוטים לאינדיבידואליזם חריף ולעיתים לליברטניאניזם, ולכן אני חושב שההתייחסות הביקורתית אליהם היא נחוצה.

הומו-דאוס ודת המידע

ראשית אנסה לשרטט את ההתפתחויות העיקריות שצפויות לחברה האנושית על פי הספר. הררי מציג "שלושה פרויקטים" שיעמדו במרכז סדר היום של האנושות בעתיד: 1. הבסת הזיקנה והמוות; 2. גילוי המפתח לאושר; 3. שדרוג האדם לכדי אל (24).

שלושת המשימות הללו יקבלו ביטוי על ידי שני כיוונים עתידיים מרכזיים: א. הפיכת האדם לסייבורג, כלומר ליצור שמשולבים בו חלקים ואיברים סינטטיים: כימיים, אלקטרוניים, מחשביים (הררי מכנה אותו "הומו-דאוס"); ב. ויתור על האדם ומעבר אל מערכות ממוחשבות כשלב האבולוציוני הבא ("דת המידע").

ברמה החברתית והפוליטית, התפתחויות אלה כרוכות באופן מובנה עם קריסתם של ההומניזם והליברליזם. זאת מכיוון שהמערכת הכלכלית והפוליטית תמצא פחות ופחות תועלת בבני אדם, ועל כן הרעיון שיש לכל פרט ערך ייחודי יהיה פחות מקובל; לחילופין, תימצא תועלת באינדיבידואלים, אבל רק במיעוט מהם, אלו המשודרגים (340). מעבר לכך, פשוט לא יהיה הגיון בהומניזם כאשר נגיע להכרה שמחשבים מבינים אותנו הרבה יותר טוב מאיתנו (361, 403).

אני רוצה להתעכב על הטענות שבפסקה האחרונה. אל הטענה המתייחסת לתמורות בשדה החברתי והפוליטי חייבים לדעתי להתייחס מאוד ברצינות: פערים של עושר, שבעבר הביאו לאורח חיים שונה, להבדל בין מחלקת תיירים למחלקה ראשונה, יביאו כבר בעתיד הקרוב לצורת חיים שונה: להבדלים חריפים בבריאות, בתוחלת החיים, ובכישורי החיים. תוספים כימיים ואלקטרוניים יבדילו לא רק ברמת החיים הכללית בין עשירים לעניים, אלא גם ברמת האינטליגנציה שלהם, בכוח הזיכרון שלהם, ובעמידות גופם לזיקנה ולמוות. זה עלול לגרור שינוי עצום בתפיסת האדם ובערך שאנחנו נותנים לחיי אדם. הררי מבהיר את זה היטב, ולא אתעכב על העניין הזה לא מפני שהוא לא חשוב, אלא רק מפני שאין לי הרבה מה להוסיף לגביו. קראו את הספר.

על בני אדם ואלגוריתמים

כן ארצה להתייחס לטענה בדבר התפרקות ההומניזם כתוצאה מכך שמחשבים יבינו אותנו טוב מאיתנו. הטענה הזאת נשענת על ההנחה, שהררי מקדם בספר בצורה עקבית, ש"האדם […] הוא אלגוריתם" (82), או ש"האדם הוא אוסף של אלגוריתמים ביוכימיים" (317). הררי מייחס את התובנה הזאת למדעי החיים. הוא מודה שמדובר בתיאוריה לא מוכחת, ובדרך הסתכלות שתלויה רבות בטכנולוגיה השלטת כיום (כלומר, כפי שבעבר חשבו שהאדם דומה למנוע קיטור, אחר כך לרדיו וכו'), אולם זו הנחת העבודה שלו, הוא חוזר על כך שוב ושוב לאורך הספר ומסיק מכך מסקנות שונות ומגוונות.

כך למשל, אם האדם אינו אלא אלגוריתם הרי ש

חישובים שנעשים בעזרת אלגוריתמים ביוכימיים מבוססי פחמן אפשר לעשות גם בעזרת אלגוריתמים אלקטרונים מבוססי סיליקון. אין סיבה לחשוב שיש משהו עקרוני שאלגוריתמים ביוכימיים יכולים לעשות ואילו אלגוריתמים אלקטרוניים לעולם לא יוכלו לעשות. (347)

כלומר, מחשבים יכולים לחקות את פעולת האדם, ואף לעלות עליה. אלגוריתם הוא אלגוריתם, ולא משנה אם מה שמניע אותו הוא פחמן או סיליקון. משום כך

החידושים הטכנולוגיים של המאה ה-21 עשויים לאפשר לאלגוריתמים חיצוניים להבין אותי טוב יותר מאשר אני מבין את עצמי, וכשזה יקרה, האמונה באינדיבידואליזם תקרוס. […] האדם יפסיק לראות את עצמו כאינדיבידואל המנהל את חייו באופן אוטונומי, ויתרגל לראות את עצמו כאוסף של אלגוריתמים פנימיים, המנוטר על ידי אלגוריתמים חיצוניים. (352)

אדם החווה את עצמו בתיווכם הבלתי פוסק של מכשירים כאלה, מתרגל לראות את עצמו כאוסף של מערכות ולא כאינדיבידואל, ולקבל החלטות על ידי שקלול דרישותיהן של המערכות השונות המרכיבות אותו. (354)

כדי שהליברליזם יקרוס ויפנה את מקומו למשהו חדש, המערכת לא צריכה להכיר אותי בצורה מושלמת, אלא רק להכיר אותי טוב יותר ממה שאני מכיר את עצמי. (361)

על פי הררי ברגע שמחשבים יהיו מסוגלים להכיר אותנו טוב יותר מאשר אנחנו מכירים את עצמנו, ולבחור עבורנו בחירות טובות יותר מאשר אנחנו היינו בוחרים, "האמונה באינדיבידואליזם תקרוס" ו"הליברליזם יקרוס". על כך יש לשאול: האם שימוש באלגוריתמים חיצוניים אכן יבטל את תחושת האוטונומיה האינדיבידואלית שלנו?

להיות אדם בתקופה המודרנית פירושו להיות אינדיבידואל שתופס את עצמו כייחודי ואוטונומי, ואף מתגאה בייחודיות ובאוטונומיה שלו ומתעקש על הייחודיות והאוטונומיה שלו. אנחנו לא רק פתיתי שלג מיוחדים ונבדלים, אלא אנחנו מרגישים חובה מוסרית להיות פתיתי שלג מיוחדים ונבדלים.

אם מדברים על עלייתו של האינדיבידואל בתקופה המודרנית, ממילא צריך לשאול מה היה לפני כן, וכיצד הוא עלה. הנושא הזה כמובן ארוך ומורכב וממלא ספרים רבים. אני רוצה להציע, בעקבות הפילוסוף הקנדי צ'רלס טיילור, שאת שורשי התמורה העמוקה שהביאה לעלייתו של האינדיבידואל המודרני צריך לחפש בעמדה של האדם כלפי האמת והטוב, כלומר בהשקפות המוסריות שלו ובמקורות המוסריים שלו.

בואו נחשוב יחד: לפני הרפורמציה הכנסייה וכתבי הקודש בהחלט הגבילו את האוטונומיה של הפרט: הכנסייה הכתיבה לנו כיצד לחשוב ואף על מה לחשוב. המהפכה הפרוטסטנטית מסמנת את נקודת העיבור של הסובייקט המודרני, שבהמשך לה, אחרי הריון לא פשוט, הגענו עד הלום. אולם למה בעצם לא התפתחנו כאינדיבידואלים קודם לכן?

טענתי היא שהאדם הפרה-מודרני לא תפס את עצמו כפרט אוטונומי לא מפני שהכנסייה מנעה ממנו מידע על עצמו או על העולם, ושהרפורמציה הובילה להתפתחות הסובייקט המודרני לא מפני שלותר וקלווין סיפקו לפרט מידע על עצמו ועל העולם. תרגום הברית החדשה על ידי לותר לא הנגישה לאנשים מידע. המהפכה שהיא הביאה היתה לאפשר לאדם לפרש מה אלוהים רוצה ממנו ואיך לעבוד אותו כראוי. במילים אחרות, האדם נתבע לבדוק בעצמו מהו הטוב ואיך להתקרב אליו. זה מה שהחל את התהליך שבסופו האדם הפך לפרט מודרני. לא מידע, אלא אתיקה. לא האפשרות לדעת יותר על החיים, אלא האפשרות לנסח לעצמנו את משמעות החיים. דרך אחרת לומר את זה היא שבידי הפרט הופקדה האחריות על הקשר שלו עם האמת ועם הטוב.

הררי כותב ש

ברגע שתיווצר מערכת שזוכרת על צעד שצעדתי, כל נשימה שנשמתי, וכל פעימת לב שהחסרתי – היא תוכל לעשות בחירות הרבה יותר נכונות עבורי גם בקלפי, גם בסופרמרקט וגם בשוק הנישואין. (360)

מה פירוש "נכונות" כאן? האם אותה מערכת תוכל לומר לי מה המשקל המוסרי של המשך שליטת ישראל בשטחים? של קניית בשר בסופר? של מוסד הנישואין?

האלגוריתמים החיצוניים שהררי מדבר עליהם יתנו לנו מידע, לא משמעות ולא ערכים. ודאי שלא זהות. מידע בלבד אינו משנה את האוטונומיה שלנו. האוטונומיה שלנו מתפתחת או דועכת על פי היכולת שלנו להפוך מידע לקואורדינאטות במפה המוסרית שלנו. ואת זה אלגוריתמים אלקטרונים מבוססי סיליקון לא יתנו לנו. במילים אחרות, כדי להוכיח שהסובייקט ההומניסטי יחדל מלהתקיים, צריך להוכיח לא שיהיו לנו מקורות חדשים למידע, אלא שהיו לנו מקורות חדשים למוסר ולמשמעות. אם מחשבים לא רק ידעו יותר עלינו, אלא יחליפו אותנו בתור מקור מוסרי – אז ההומניזם אכן יקרוס.

תועלתנות ומשמעות

אבל רגע. ייתכן שהררי לא מבחין שלמחשב אין ראייה נורמטיבית מפני שהוא סבור שגם מוסר אפשר לכמת – ליחידות של הנאה וסבל. קריאה בספר עשויה בהחלט להוביל למסקנה שכך הוא חושב. תורתו המוסרית של הררי – או לפחות זו שעליה הוא מבסס את הערכותיו בספר – פשוטה למדי:

מעבר לעונג וכאב אין בעולם שום טוב ורע. כל מי שטוען אחרת, ומנסה לגזור את הטוב והרע מדברים אחרים – למשל מאלוהים, או מטובתה של המדינה – פשוט מרמה אתכם, ואולי גם את עצמו. (עמ' 36).

הררי מייחס את התובנה הזאת לג'רמי בנת'אם, אבי הגישה המוסרית התועלתנית, וכן (באופן שגוי) לג'ון סטיוארט מיל (ממשיכו של בנת'ם בעניין הזה) ולאפיקורוס. הוא טוען שכיום העמדה שמבססת את האושר והסבל על תחושות גופניות הפכה ל"מקובלת במדע", ולכן, למשל, "כעס הוא פשוט תחושה של בערה".

אם הבנתי נכון את עמדתו של הררי, הרי שיש איתה כמה בעיות. ראשית, יש את הבעיה השגרתית בגישתו של הררי, שהיא הרדוקציוניזם החריף שסיסמתו "אינו אלא". כלומר, השאלה היא האם מפני שכאשר אנחנו כועסים אנחנו מרגישים משהו אפשר לומר שכעס אינו אלא תחושה? לכעס יש מרכיבים קוגניטיבים עשירים, וכפי שלא נאמר שדאגה אינה אלא תחושה (או אפילו שישיבה אינה אלא תחושה), כך ראוי להתייחס לכעס בצורה מתוחכמת יותר. כפי שנראה גם להלן, הררי נוהג להתעלם מכל אפשרות שבה שלם גדול מסכום חלקיו, כלומר שיש בתופעה יותר מאשר תרכובת של יסודותיה, ובאופן ספציפי אוהב לרדד את מושאי הכתיבה שלו לרמה הביו-כימית. כתבתי על הכשל שבזה בעבר, וראו להלן עוד.

בעיה נוספת בניתוח הזה של הררי היא שהוא לא מבחין בין סוגים שונים של אושר. כבר היוונים ידעו שלא כל הנאה או עונג (hêdonê) ראויים לשם אושר (eudaimonia). הטעות של הררי בניתוח עמדתו של אפיקורס, למשל, נובעת מחוסר ההבחנה שלו בכך. אפיקורוס גרס שיש לשאוף למצב של אטרקסיה (ataraxia), שהוא מצב תודעתי מאוד מיוחד. בניגוד לתדמית הנהנתנית שנוצרה לאפיקורוס (באדיבותו של המונותאיזם המערבי), הלה כלל לא הטיף להנאות חסרות רסן, אלא לכלכלת אושר ממושמעת למדי. הוא, ורבים אחריו, ידעו שכל הקבלה בין האושר שבשיחה טובה עם חבר, בלימוד או ביצירה, לעונג שמתקבל מהערצת ההמונים או מאכילת עוגה היא בדיחה פשטנית. אפילו מי שחושב שאושר אינו אלא הרגשה מסויימת צריך להיות מסוגל להבדיל בין הרגשת נעימה בבלוטות הטעם לבין הרחבת הדעת שבקריאת רומן מעמיק או בהאזנה לכנר וירטואוז מבצע ביצוע מושלם של יצירה (ואטרקסיה היא הרי אפילו מעבר לכל אלה). ג'ון סטיוארט מיל, אגב, מסכים לכך (בניכוי האטרקסיה), ולכן גם הוא חורג מדבריו של הררי.

הבעיה הזאת הופכת למכרעת כאשר אנחנו מבינים שבניגוד לסוגים הפשוטים ביותר של עונג, האושר שלנו אינו עומד בפני עצמו אלא מתעורר בנו בהתאם לערכים שנמצאים בבסיס תפיסת העולם שלנו. נוצרי אוונגליסטי אדוק אולי יתענג ממין הומוסקסואלי אבל ייסר את עצמו שבועות אחר כך מפני שיסבור שהוא חטא; טבעוני יכול להנות מעוגת גבינה אבל להיות מאוד לא מאושר שטעם ממנה; ישראלים שונים יהנו או יסבלו ממעבר מהיר במחסום שבו, ממש לידם, נתינים פלסטינים מעוכבים, וזאת בהתאם להשקפתם המוסרית, וכך הלאה. הררי מרדד את האושר לכדי הרגשה פיזית, ועל כן אינו מעריך את המורכבות התרבותית שמבנה אותו.

עבור הררי כל מבנה תרבותי הוא ממילא "דת" או "דמיון". תפיסה כזאת של תרבות מעקרת מראש כל שאיפה לאושר שהוא יותר מעונג, שהרי היא מתייחסות לאדם כיצור שהמימד הביולוגי בו הוא האמיתי ביותר. במצב כזה אי אפשר עקרונית לדבר על "גילוי המפתח לאושר", שכן אין אושר אלא רק עונג. במילים אחרות, נהיה חייבים לקבל שפיתוח מכונה שמזריקה לתוכנו כמויות מדודות של קוקאין בכל שעה היא "המפתח לאושר" (וראו ניסוי המחשבה בנושא של הפילוסוף רוברט נוזיק).

מותר האדם אין?

נסכם עד כאן:

1. אם הררי טוען שאלגוריתמים אלקטרוניים מבוססי סיליקון יגרמו לכך ש"האמונה באינדיבידואליזם תקרוס" על ידי כך שיספקו לאדם מידע טוב יותר על עצמו מאשר הוא עצמו מסוגל לספק, הרי שאני חולק עליו בכך שלא מידע, אלא מוסר ומשמעות נדרשים על ידי אותם מחשבים לתת לנו כדי שהסובייקט המודרני יתבטל.
2. אם הררי טוען שאותם אלגוריתמים אלקטרוניים מבוססי סיליקון בהחלט יספקו לאדם מוסר ומשמעות על ידי כך שיבהירו לו מה ראוי לעשות מבחינת המוסר התועלתני (מירב האושר למירב היצורים), הרי שהוא מתעלם מכך שהמוסר התועלתני לא יודע להתמודד עם סוגים שונים של אושר, שכן אלה תלויים תמיד במשמעות תרבותית, ומזו אי אפשר להתחמק (כפי שהררי מדגים בעצמו בהתייחסותו לבודהיזם).

כעת אבקש להתייחס לגישה המרכזית שהררי מקדם. כפי שכתבתי מעט לעיל, הררי נהנה להסביר איך כל מני תופעות שחשבנו שאנחנו מכירים (האדם, המדינה המודרנית, המדע, הדת) הן בעצם פשוטות בהרבה ממה שתיארנו לעצמנו, ובדרך כלל עומדות על עקרון יחיד. על פי רוב המהלך הוא: X מורכב מקבוצה של Y, ולכן X הוא בסך הכל כמה Y. לדעתי המסקנה הרדוקציוניסטית הזאת אינה עומדת במבחן המציאות.

הבה נתבונן שוב בתפיסת האדם שמציג הררי. מי שיקרא בספר יתקל בלא מעט דברי אפולוגטיקה על חייהם של בעלי חיים, על כמה שהם מורכבים ורגישים ותבוניים (68-130). ואכן, נדמה שבאותה מידה שהררי מנסה להראות שבעלי חיים הם יצורים מורכבים המסוגלים להציג עולם רגשי מפותח, כך הוא מבקש להראות שהאדם אינו אלא מכונה משוכללת שחיה את חייה על אוטומט. הן התמונה הראשונה והן השניה אינן עומדות בפני הביקורת הפשוטה ביותר: בעלי חיים, לפחות חלקם הגדול (מחרקים, דרך זוחלים ועד דגים), אינם בעלי רגשות (לפחות במובן שאנחנו מייחסים למונח), ואלו שיש להם רגשות אינם בעלי מודעות עצמית ויכולת חשיבה, דבר שמרדד באופן בלתי נמנע את רגשותיהם לכדי ישויות בסיסיות ופשוטות למדי.

כדי להראות שהאדם אינו חכם יותר(!) מבעלי חיים הררי מצמצם את 'מותר האדם' ליכולתו לבנות קהילות, ומתעלם מכך שיכולתו לבנות קהילות תלויה בכך שהוא מראש חכם יותר (הוא יודע ליצור שפה, לספר סיפורים, לדמיין, להשתמש בכלים, לקוות, לזכור היסטוריה, ליצור טכנולוגיה, לגלות סולידריות וכו' וכו' וכו'). אחר כך הוא מפריד אדם יחיד מהכלל וטוען ש

האדם הבודד אינו מיומן וחכם לאין שיעור מהשימפנזה הבודד (129)

אם כוונתו היא לאדם הבודד בשם יובל נח הררי, הרי שהוא ודאי לא חושב שיכולתו לכתוב את הספר "ההיסטוריה של המחר" אינה הישג לאין שיעור גדול יותר מזה של כל שימפנזה אי פעם. למעשה, אפילו אם כוונתו היא לאדם הבודד ששמו אופיר אקוניס אני די בטוח שאותו אדם הוא חכם לאין שיעור מכל שימפנזה אי פעם. כמובן, אם כוונתו של הררי לאדם בודד שלא גדל בחברה אנושית, למעין נער-פרא שנזנח בג'ונגל, הרי שיצור כזה אינו ממש אדם, וממילא אכן דומה יותר לשימפנזה (וראו עוד על כך להלן). כך או כך, להסיק מאדם בודד משהו לגבי האנושות יהיה דומה להפקת לקחים לגבי תכונות המים מהתנהגות מולקולה בודדת של H2O. כל כימאי יאמר לך שהעניין מופרך.

הררי כותב:

אילו הצבנו אדם בודד על אי פראי, ולצדו שימפנזה, סוס, כלב וחולדה, לא בטוח שהאדם היה מתגלה כחכם הרבה יותר ממתחריו. (128)

אשכרה? לא בטוח? יכול באמת להיות שהחולדה או השימפנזה היתה מתגלה כחכמה יותר? אולי אפשר לפחות להסכים לכך שאם יש סיכוי כלשהו שהאדם, השימפנזה, הסוס, הכלב והחולדה אי פעם יעזבו את האי זה לא מפני שהסוס בנה רפסודה? או מפני שהכלב הצליח לאותת לקבוצת כלבים שהפליגו בכיף שלהם על יאכטה בקרבת האי?

כאמור, המסקנות המוזרות האלה הן תוצאה של ההנחה שמניח הררי:

זהו, אם כן, מותר האדם מן הבהמה: היכולת לשתף פעולה במספרים גדולים ובצורה גמישה. (129)

אבל יכולתו לשתף פעולה וכו' נגזרת מכך שהאדם, אוטומט או לא, הוא ודאי יצור מורכב הרבה יותר מכל בעל חיים אחר. היא נגזרת מכך שלאדם יש לא רק מודעות עצמית, אלא יכולת לבנות משפטים, לכונן מדינות ולהלחין סימפוניות. ומעל ומעבר לכל זה, האדם יכול לגלות אחריות מוסרית, עניין חשוב מאוד עבור על מערכת חברתית, ודבר שלבד מדוגמאות נדירות וחלשות אין למצוא בממלכת החי. האדם יכול לדאוג ליצורים שנמצאים אלפי קילומטרים ממנו, לגלות אמפתיה ואחריות כלפי יצורים שאינם בני מינו, ולהגביל את עצמו, מתוך בחירה מודעת, ואף במחיר אבדן הנאה אישית, מלנצל יצורים אחרים. בעלי חיים אינם מסוגלים לכל אלה. ומעבר לכל זה, מבחינה עמוקה ועקרונית האדם רוצה להיות טוב. הוא רואה את עצמו כאחראי מבחינה מוסרית ומעוניין אף לשפר את התנהגותו. הוא רוצה להיות טוב. לא נמצא את זה אצל בעלי חיים.

לחילופין, אם כל מה שמבדיל בני אדם מבעלי חיים הוא יכולתם של הראשונים לשתף פעולה במספרים גדולים ובצורה גמישה, מדוע אנחנו דורשים מהם שיתנהגו בצורה שאינה חייתית? בעוד שלמראה אריה טורף אנטילופה איש מאיתנו לא יביע אכזבה, אנחנו נתאכזב למראה אדם הורג ללא סיבה אדם אחר, או סוס, או אפילו ציפור. הסיבה היחידה לכך היא שמאדם אנחנו מצפים להתנהגות מוסרית, ומבעל-חיים אנחנו מצפים להתנגות חייתית. וזאת לא משום שהאדם "יודע לשתף פעולה", אלא משום שיש לו מצפון ויכולת בחירה. ולבעל חיים אין.

מהמסקנה המוזרה שיתרונו היחיד של האדם הוא יכולתו לשתף פעולה (ושוב, כאילו שאפילו היכולת הזאת לא באה משום שהוא חכם יותר, יודע לדבר, ויודע להגביל את עצמו מבחינה מוסרית) גוזר הררי מסקנות מרחיקות לכת:

זה מעמיד בסימן שאלה את קדושתו של האדם […] לא ברור מדוע זה מצדיק מתן קדושה יתרה לכל פרט מהמין הומו ספיאנס. (136)

אני לא יודע מה באשר לקדושה, אבל אפשר בהחלט להבין כיצד זה קשור להענקת זכויות לכל פרט מהמין הומו ספיאנס. הנחת המוצא של שיח זכויות האדם הוא שהן מוענקות ליצורים שיש להם עולם פנימי עשיר, כזה שיש בו מימדים של זהות וייחודיות ומודעות עצמית ותקוות לעתיד ויכולת בחירה בין טוב ורע – וכן, גם יכולת לשתף פעולה עם פרטים אחרים. את אלה יש רק לאדם. אין כאן שום דבר מסתורי, גם לא שום דבר "קדוש". זה עניין של היגיון פשוט: זכויות מוענקות ליצור שמסוגל להבין מה הן ולכבד את זכויותיו של זולתו. האדם מסוגל לאלה. השימפנזה, הסוס, הכלב והחולדה – לא. אנחנו דורשים מהאדם שיכבד את זכויותיהם של האנשים והנשים סביבו, גם אם הוא נתקף תשוקה עצומה לכפות עליהם יחסי מין או להרוג אותם. אנחנו לא דורשים מהבבון שיכבד את זכויות הקופים והקופות שעליהם הוא מעוניין לכפות יחסי מין או מיתה, ולא מתאכזבים כשזכר אלפא בג'ונגל הורג את יריביו וכופה יחסי מין על בנות זוגו.

התהוות

אם לסכם שוב, הררי יוצא מנקודת הנחה שהאדם הוא אלגוריתם ואינו אלא אלגוריתם. מתוך נקודת מוצא כזאת הוא לא יכול אלא להגיע למסקנה שכאשר נבנה אלגוריתמים מתוחכמים יותר האדם יאבד מערכו. הוא מבטל את המימד המוסרי של החיים האנושיים, או מרדד אותו לכדי מוסר תועלתני חד-מימדי, ומשום כך לא מזהה את התפקיד המכריע שיש למוסר בעיצוב הסובייקט האנושי.

אני רוצה כעת שוב לחזור ולתקוף את הגישה הרדוקציוניסטית של הררי (X מורכב מקבוצה של Y, ולכן X הוא בסך הכל כמה Y). יש למהלך הזה, בו אנו מפרקים משהו כדי לגלות את "האמת" עליו או "המהות" שלו, קסם אינטלקטואלי לא מבוטל. השיטה הזאת היא אחותה התאומה של החזרה בזמן על מנת לגלות את "המקור" או "השורש" של דבר מה, וכך לכאורה גם להבין אותו לאשורו. צריך להודות שמהלכים אנליטיים כאלה אכן יעילים פעמים רבות, ומצליחים לספק לנו הסברים מעניינים ומאירי עיניים על מושאיהם.

הבעיה עם שתי התפיסות האלה מתחילה כשחושבים שהן מספרות את כל הסיפור כולו, שאין מעבר לחלקים או למקור משהו נוסף בתופעה לפנינו. אז הן הופכות מכלים אנליטיים מצויינים למכשולים קוגניטיבים שנותנים לנו תשובה חלקית ומסתירים מאיתנו את התמונה השלמה. ואכן, השלמות כאן היא הסיפור: השלם שגדול מסכום חלקיו.

אחד הדרכים בהן ניתן להתייחס לרעיון שעל פיו השלם הגדול מסכום חלקיו הוא לדבר על תהליך של emergence, שמוביל אל emergent properties. הכוונה היא לתכונות, מאפיינים וכישורים שלא ניתן לחזות על ידי התבוננות בחלקי השלם בלבד, או במילים אחרות הופעתן של תכונות ומבנים חדשים במערכות מורכבות, שלא ניתן למצוא בחלקיהן. מעולם לא חקרתי את הנושא הזה ואני לא בקיא בו, אבל ארצה להביא כמה דוגמאות פשוטות שלדעתי קשה להתווכח איתן.

אמרג'נס ("התהוות"? "התקבלות"?) ברמה הפשוטה ביותר אפשר למצוא למשל במולקולת מים. לזו יש תכונות שאין לאטום של חמצן ושני אטומים של מימן. החיבור יוצר משהו חדש. ברמה הבאה, למצבור של מולקולות מים יש תכונות שמתגלות רק כשהן יחד, ולא נחשפות כשכל מולקולה נבחנת לחוד. תכונות כמו עלייה בנפח מתחת לטמפרטורת האפס, או נימיוּת. אפשר לטעון שמדובר בלא יותר מאשר ביטוי מורכב של תכונות שנמצאות כבר ברמת הפרט, ואני חושב שבמקרים מסויימים זו אינה טעות. מה שחשוב להבין כאן הוא שבפרטיותם הפרטים אינם מפגינים את התכונות האלה, ויהיו שיטענו שגם אי אפשר לדעת שהם יפגינו אותן יחד.

סוג אחר של אמרג'נס אפשר למצוא אצל הארבה. הארבה הוא כידוע סוג של חגב, ויש מינים שונים של ארבה. בעוד שהחגב נע ביחידות, אוכל מנות קצובות, ובאופן כללי לא מזיק לאיש, הארבה הוא יצור אלים המגיע בלהקות, מסתער על כל בדל עשב או ציץ עלה ומחסל שדות שלמים ברעבתנות שאינה יודעת שובע. הנקודה היכולה ללמד אותנו דבר מה נוגעת לכך שלשני היצורים הללו מטען גנטי זהה בדיוק. כלומר מבחינה גנטית זו אותה חיה. אלא שתנאים סביבתיים מסויימים (שרב, בצורת, פגישת חגבים רבים אחרים) משנים את התנהגותו של האורגניזם, וגורמים לו להפוך לישות בעל מאפיינים שונים לחלוטין. למעשה, הסוג הנפוץ ביותר של ארבה, ארבה המדבר (Schistocerca gregaria), אפילו משנה את צורתו כשהוא הופך מחגב לארבה. ושוב: המטען הגנטי נשאר זהה לחלוטין. דהיינו אך ורק תנאים סביבתיים, ברמת המאקרו, הם ששינו את אותו יצור. למעשה, לו היינו מתבוננים רק בגנים של Schistocerca gregaria לא היינו יכולים לומר אם השלם, הגדול מסכום חלקיו, הוא חגב חביב או ארבה מפלצתי.

ומה שנכון לארבה נכון שבעתיים לאדם. לא רק מטען גנטי, אלא גם נטיות מולדות מהווים רק חומרי גלם שאיתן תנאים סביבתיים שונים ואינספור משתנים שרירותיים בונים חברות ותרבויות שונות. מצד אחד, אני לא חושב שמגוון התרבויות האנושיות האפשריות גדול באופן אינסופי, ולכן אני לא מסכים עם הררי כאילו כל מוסד תרבותי או חברתי אינו אלא "דמיון", כלומר תלוי רק בהסכמתם של קבוצת בני אדם. לא סתם מתפתחות צורות חברתיות ותרבותיות מסויימות, ובוודאי שהמוסר האנושי אינו סתם מומצא או מדומיין, אלא מתפתח בהתאם לטבע האדם (כן כן), סביבתו, תנאי חייו והצורה החברתית הרווחת (שבט, עיר, מדינת לאום וכו').

מצד שני, ברור שכל דיבור על "אדם" כאילו ייתכן שייצור כזה גדל ללא בני אדם סביבו (בג'ונגל וכו') הוא שוב רדוקציה שלו לרמת הגנים, כאילו אם יש ליצור גנים של אדם הוא אדם. אלא שאינטראקציה עם בני אדם אחרים מיד משנה את המוח של אותו יצור, בוודאי בשנותיו הראשונות, כשהמוח גמיש. כל מוח, גם של בעל חיים, יכול ללמוד, בוודאי שמוח אנושי שלמד משהו (למשל, לדבר) שונה מוח אנושי שלא למד זאת. וזה לא נגמר ברמת אגירת האינפורמציה בלבד: אנחנו יודעים היום שמוח שלנו משתנה פיזית תוך כדי חיינו, ובהתאם למה שאנחנו לומדים. כלומר על אף המטען הגנטי המשותף, כאשר אנחנו מדברים על יצור אנושי שלמד לדבר ויצור אנושי שלא, אנחנו מדברים יצורים בעלי מוח שונה.

והעניין כמובן מזין את עצמו: יצור שיודע לדבר יודע לסמל, ויצור שיודע להשתמש בסמלים יוצר עולם שלם, מקביל, עשיר ומורכב. עולם כזה ממילא מביא לחוויות חדשות, עשירות ומורכבות כשלעצמן (למשל, תקוות, זכרונות, ציפיות ואכזבות, פחד מפני המוות, תחושת ניכור, תחושת אבסורד, אמונה בטוב של ההוויה, רצון ליצור אמנות, שמחה לאיד, אופוריה, תחושת אותנטיות, דיכאון, הערכה אסתטית, וכו' וכו' וכו'), שלעולם לא יהיו ליצור שלא מסוגל לדבר. כל אלה מפתחות עוד את המוח, בעיקר בהתאם לאופן שהוא מפעיל אותן ומטפח אותן. האדם על כן הוא יצור מופלא, ומתוחכם באופן אקספוננציאלי יותר מהשימפנזה.

אגב, מפליא בעיני שהררי, מודט רציני בעצמו ומי שמקדיש את הספר כולו לס.נ. גואנקה, המורה ההודי שהיה מחלוצי לימוד הויפאסנה לציבור הרחב במאה העשרים, אינו עומד על עובדה פשוטה: בעלי חיים לא מסוגלים לעשות מדיטציה. לא רק בגלל שהם נטולי מודעות עצמית – זה כמובן נכון – אלא, בהמשך לכך, הם כלל לא מסוגלים לערער על המובנות מאליה של המצב התודעתי הנתון שלהם. אין להם שום דבר לפקפק בקלטי החושים שלהם, או לפתח מושגים כגון "אשלייה" ו"אמת". למעשה, הם כלל לא מסוגלים להבין מהו "מצב תודעתי" (כשהייתי מורה בתיכון ניסיתי כמה פעמים להסביר מהו מצב תודעתי לכיתה של בני 14, וזה התגלה כאתגר רציני). אלו הבדלים עצומים, מהותיים, בין התודעה האנושית לתודעת בעלי החיים.

"… הוא גם כוח השולט באדם"

למרות הבעיות הקשות המנויות לעיל, הספר של הררי בהחלט חשוב. כאמור לעיל, יש בו תובנות טובות ואף מבריקות לדעתי, ובעיקר הוא מצליח לזהות את התהוותם של אתוסים חדשים בתרבות המערבית בזמננו. כך למשל, הדיון שלו במה שהוא מכנה "דת המידע" (פרק 11) מצליח לתפוס כיוון תרבותי שהופך פופולרי מאוד בזמננו, והוא הערצת המידע והציווי "לשחרר" מידע. כיוון זה נושא אתגר אמיתי לתפיסה הנוכחית, ההומניסטית, של האדם.

אסיים בעוד תחזית חשובה של הררי, והיא הצטמצמותו של החופש האנושי בעקבות התפתחות טכנולוגיה שתוכל לווסת את מצבי התודעה שלנו. הררי נותן כדוגמא מעין "קסדת ריכוז" שתוכל למקד את תשומת הלב שלנו:

קסדת הריכוז פועלת קצת כמו החבר חסר הסבלנות. מובן שיש מצבים – בפרט בשדה הקרב – שמחייבים קבלת החלטות נחרצות במהירות הבזק. אבל לא כל המצבים הם כאלה. אחת הסכנות בקסדת הריכוז היא, שאנו עשויים להשתמש בה לא רק במצבים שבאמת מחייבים זאת, ואז ככל שיחלוף הזמן, כך תפחת היכולת שלנו להכיל בלבול, ספקות וסתירות, כפי שפחתה היכולת שלנו להריח, לשים לב או לחלום. (381)

זו אבחנה חשובה, וחבל שהררי לא מפתח אותה הלאה, מפני שלדעתי כאן טמונה אחת הסכנות הגדולות שמביאה איתה הטכנולוגיה העתידית: לא שינוי או פירוק תפיסת האדם הנוכחית (אם כי גם זה יכול לקרות), אלא קיבועה של תפיסת אדם מסויימת. קסדת הריכוז, למשל, פשוט הופכת את האידיאל האנושי הנוכחי, את תמונת האדם שאנחנו מחזיקים בה בהווה, לבת השגה ושימור, וכך למעשה תקבע אותה ותכתיב כל קיום אנושי עתידי.

על הסכנה הזאת כבר עמד סי.אס. לואיס כבר ב-1944. על פי לואיס

אם דור אחד ישיג באמת, באמצעות השבחת הגזע וידע מדעי, את הכוח לעצב את צאצאיו כרצונו, כי אז כל בני האדם שיחיו אחריו יהיו נתונים למרותו של הכוח הזה. הם יהיו חלשים יותר, לא חזקים יותר, שכן אף שאולי ציידנו אותם במכונות מופלאות, גם קבענו מראש כיצד ישתמשו בהם. (ביטול האדם, עמ' 42)

כפי שכתבתי במאמר אחר בנושא דומה, כאשר נוכל לשלוט בצורה טכנית בתודעה שלנו ננתב את הקיום האנושי בכיוון אחד מוגדר וסופי. מתוך האפשרות לשנות את המציאות, ואף את עצמנו, כדי שיתאימו לאידיאל מסויים נימצא מנציחים את תפיסת העצמי שלנו כפי שהוא כיום, ואת התפיסה הנוכחית של מה טוב ומה רע. בדרך זו נביא להפחתת האפשרויות הפתוחות בפנינו ובפני ילדינו, נקטין את היכולת שלנו ושלהם לבחור באורחות חיים חלופיים ונקבע את התקן האחיד לכל קיום אנושי עתידי. נהיה משועבדים לכוח שגילינו.

לואיס הבין היטב ש"כל כוח חדש שמשיג האדם הוא גם כוח השולט באדם" (שם, 43). הספר של הררי משרטט היטב כמה מהכוחות האלה, וגם אם אני לא מסכים אם כל המסקנות שהוא מעלה מתוך הערכות אלה, יש בהם ערך רב, וראוי בהחלט להקדיש להן תשומת לב. כפי שכותב לואיס, "הטבע האנושי יהיה החלק האחרון בטבע שייכנע לאדם" (שם). צריך בהחלט להתחיל לחשוב ברצינות מה תהיינה ההשלכות לכך.

:

—

עדכון 11/5: תגובתו של יובל נח הררי:

תומר שלום,

קראתי בעניין רב את הביקורת שלך על ההיסטוריה של המחר. ניכר שגם אתה קראת את הספר בעניין רב, והקדשת לו מחשבה רבה ומעמיקה.

להוציא מספר מחלוקות הנוגעות להשוואה בין האדם לבין יתר בעלי החיים, אני מקבל את הטענות המרכזיות שלך, וחושב שאנחנו רואים עין בעין. אני מסכים שמידע בפני עצמו אינו תחליף לאתיקה, ושלכן בעייתי מאוד לראות במערכת חיצונית מקור לסמכות מוסרית רק מפני שהמערכת הזאת יודעת עלי הרבה יותר ממה שאני יודע על עצמי. אני מסכים שזו טעות לעשות רדוקציה של טוב ורע לעונג וכאב, ולרדד את האושר לדרגת הרגשה פיזית ותו לא. מעל הכל, אני מסכים שהרדוקציה של האדם לאלגוריתמים ביוכימיים היא מהלך מפוקפק מבחינה מחשבתית ומסוכן מאוד מבחינה אתית ופוליטית.

אני מציג ומסביר את הטענות הללו בספר לא מכיוון שאלו הן דעותיי האישיות, אלא מכיוון שדעות אלו נהיות יותר ויותר מקובלות במדע, בכלכלה ובחברה. אני תופס את עצמי כהיסטוריון ולא כפילוסוף. משימתי העיקרית איננה לשטוח בפני הקוראים את השקפת עולמי האישית, אלא להציג לקוראים את הרעיונות והתהליכים שמעצבים את עולמנו, גם אם הם נראים לי שגויים ובעייתיים. כך למשל, אני מסביר באריכות את הרעיון ש"האדם הוא אוסף של אלגוריתמים ביוכימיים" לא מפני שאני מאמין שזה נכון, אלא מפני שזוהי היום האורתודוכסיה במדעי החיים, ומפני שלרעיון הזה יש השפעה אדירה על החברה, על הכלכלה, ועל העתיד של האנושות. גם אם הרעיון הזה שגוי, זה לא בהכרח ימנע ממנו להשתלט על העולם. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות לרעיונות חסרי שחר שכבשו את העולם, ודי לחכימא ברמיזא.

יותר חשוב לי להסביר את הרעיונות המעצבים את העולם, מאשר לבקר אותם. את העבודה הזו, אני מקווה, כבר יעשו הקוראים בעצמם. אני מאמין שהצגה בהירה של הרעיונות המעצבים את עולמנו תעודד את הקוראים לחשוב עליהם בצורה ביקורתית, ובמידת הצורך גם לדחות אותם ולהתנגד להם. קשה להתנגד לרעיון או לתהליך שאנחנו לא מבינים. הרעיונות הגדולים של הכלכלה, הפוליטיקה והביולוגיה מוצגים הרבה פעמים בצורה כה מסובכת ומעורפלת, שאנשים רבים מרגישים שאין להם סיכוי להבין במה מדובר, ושעדיף לכן להשאיר את הדיונים הללו ל"מומחים". אני מנסה להסביר את הרעיונות הללו בצורה בהירה וקלה להבנה, גם אם זה מחייב אותי לפעמים לפשטנות ולרדידות, כדי שכולם יוכלו לקחת חלק בדיונים שיעצבו את עתיד החיים בכדור הארץ.

התוצאה היא שלא פעם אנשים שקוראים את הספר, חושבים שאני אישית מאמין בכל הרעיונות שמופיעים בו. זוהי מחמאה גדולה עבורי. ספרים רבים מציגים רעיונות בעייתיים כדחלילי קש, ואז מפילים את הדחלילים הללו בקול תרועה. אני מעדיף להציג רעיונות בעייתיים כאנשי פח, ולהניח לקוראים להתעמת איתם. הביקורת שלך לספר היא בדיוק התגובה שלה קיוויתי, ואשמח אם קוראים נוספים ילכו בעקבותייך.

הנקודה האחת שבה אני חושב שיש בינינו מחלוקת יותר משמעותית היא בנוגע להשוואה בין האדם לבין יתר בעלי החיים. אבל גם שם סביר להניח שהמחלוקת היא סמנטית יותר מאשר מהותית. אתה אומר שברור כשמש שהאדם חכם יותר משימפנזה, סוס או חולדה. השאלה היא כיצד מגדירים ומודדים "חוכמה". כשיש לנו הגדרה ומדד ברור, קל לעשות השוואות. למשל, אם "חוכמה" פירושה היכולת לפתור תרגילים במתמטיקה, אז מי שיודע לפתור משוואות דיפרנציאליות חכם יותר ממי שמתקשה אפילו בפעולות כפל פשוטות, וברור שבני אדם חכמים יותר משימפנזים וחולדות. הבעיות מתחילות כשאנו מנסים להשוות סוגים שונים של חוכמה, למשל חוכמה מתמטית וחוכמה רגשית. לדוגמא, מי משני הפרטים הבאים חכם יותר?

א' יודע לפתור משוואות דיפרנציאליות בקלי קלות, אך מתקשה לזהות האם בן שיחו עצוב או שמח.

ב' מתקשה בפעולות חיבור פשוטות, אך מזהה על נקלה את רגשותיהם של בני שיחו.

האם א' חכם יותר מ-ב'? זה כמובן תלוי בהגדרה שלנו לחוכמה. האם לחוכמה מתמטית יש משקל רב יותר מאשר לחוכמה רגשית? בני אדם חכמים בהרבה משימפנזים בכל הנוגע למתמטיקה, אבל זה פחות ברור בנוגע לרגשות. יש שימפנזים מסוימים אשר טובים יותר בזיהוי רגשות מאשר בני אדם מסוימים. אני מניח שהרבה נשים, ולא מעט גברים, יעידו על כך.

אם על אי מבודד חיים בני אדם וקופים, סביר שבני האדם יצליחו לעזוב את האי ביתר קלות מקופי הלמור. אבל מנגד, סביר שהקופים יצליחו לשרוד לאורך זמן תוך פגיעה קטנה יותר בעולם החי והצומח של האי. מה מהשניים נחשב לחוכמה – היכולת לעזוב, או היכולת לחיות בהרמוניה? לפי מדד אחד, בני אדם הם היצורים החכמים ביותר בעולם. לפי המדד השני, הם כנראה בין הטיפשים ביותר.

דוגמא נוספת. אם חוכמה פירושה לכתוב ספרי היסטוריה, ודאי שהאדם חכם מכל יתר בעלי החיים. אבל אם חוכמה פירושה להתמצא במרחב באמצעות חוש הריח, ודאי ששימפנזים, סוסים וגם חולדות חכמים מאיתנו בהרבה. יש לציין ש"מפת הריח" שחולדות יוצרות כדי להתמצא בעולם היא בדרך כלל אובייקטיבית ואמינה הרבה יותר מהבדיונות והמיתוסים שמאכלסים את ספרי ההיסטוריה שכותבים בני האדם. אנחנו בכל זאת עושים ניסויים על חולדות ולא הן עלינו, כי המיתוסים בהם אנו מאמינים הופכים אותנו לחזקים בהרבה מהחולדות.

בני אדם, מטבע הדברים, נוטים להגדיר חוכמה על פי מה שהם יודעים לעשות טוב יותר, ולזלזל ביכולות שאין להם. אני לא חושב שיש הגדרה אובייקטיבית לחוכמה. לכן העדפתי להניח את שאלת החוכמה בצד, ובמקום זה להתמקד בשאלת הכוח.

קרי, להניח בצד את השאלה המעורפלת "מה הופך את בני האדם לחכמים יותר מבעלי חיים אחרים?" ולהתמקד בשאלה הבהירה "מה הופך את בני האדם לחזקים יותר מבעלי חיים אחרים?". בעוד שאין לנו הגדרה חד-משמעית ואובייקטיבית לחוכמה, כשזה מגיע לכוח, אין שמץ של ספק שהאדם חזק מהשימפנזים או החולדות. האדם מכפיף את השימפנזים לרצונו, בעוד שהשימפנזים מתקשים להכפיף אותנו לרצונם. אנחנו מחזיקים אותם בכלובים, ולא הם אותנו. אי לכך הספר מתרכז בלהסביר מה הופך את האדם לחזק יותר, ואם יש אנשים שירצו לקרוא למקור הכוח שלנו – יהא אשר יהא – בשם "חוכמה", זה מקובל עלי.

בברכה,
יובל

מאמר אקדמי שלי פורסם היום בגיליון של כתב העת Alternative Spirituality and Religion Review. במאמר אני משתמש בכמה דוגמאות מהשדה הנאו-חסידי והנאו-קבלי מאז שנות התשעים כדי להציג את עלייתו של מה שאפשר לכנות "העצמי התועלתני". הכוונה היא לתפיסה עצמית המניחה את קיומו של מקור נסתר של עוצמה החבוי בתוך האינדיבידואל, שאפשר בעזרת טכניקה רוחנית או פסיכולוגית להגיע אליו ולנצל אותו כדי ליצור "הצלחה" (רוחנית, חברתית, כלכלית).

כפי שאני כותב במאמר, מדובר לדעתי בתוצר תרבותי שהוא הכלאה של רציונליות תועלתנית מבית המדרש של תנועת הנאורות, יחד עם הנחות מוצא רומנטיות בדבר גרעין רוחני, אותנטי וייחודי שנמצא לכאורה בתוך כל אחד מאיתנו. הכלאה זו מקבלת חיים במרחב הליברלי והקפיטליסטי, ובאה לידי ביטוי בחיפוש אחר "שיטות" ו"טכניקות" פסיכולוגיות ורוחניות.

כדוגמא פשוטה אפשר להביא את תפוצתם ההולכת וגוברת של ספרי Self Help. מתחילת המאה העשרים זוכים "ספרי העזרה העצמית" לחלק הולך וגדל של השוק. ספרים אלה, שעל גדילת חלקם בשוק הישראלי כתבתי לא מזמן במוסף הספרים של 'הארץ', מציעים לקוראיהם שיטה שהם אמורים לאמץ ולהפעיל כדי להגיע לשלמות נפשית, השפעה חברתית, או פשוט הרבה הרבה כסף. הפופולריות העצומה של הז'אנר הזה מצביעה על חיפושו של הפרט המערבי המודרני אחר "הוראות הפעלה" עבור עצמו, מתוך ההנחה שכל דבר בטבע, כולל הוא עצמו, ניתן ל"תפעול", ובהמשך לכך אפשר ורצוי לנצל ביתר הצלחה את משאביו הנפשיים ולמקסם רווחים במאזן החברתי/ רוחני שלו.

במאמר בדקתי כיצד העצמי התועלתני מתגלם בעיבודים עכשוויים לתורות חסידיות וקבליות מסורתיות. חקרתי את הגרסאות הפופולריות של ה"התבודדות" הברסלבית, אלו של ר' ארז משה דורון ושל ר' ישראל יצחק בזאנסון, וניסיתי להראות כיצד הם משנים את הוראותיו של ר' נחמן בעניין הזה כדי להפוך את ההתבודדות מזמן של מפגש אינטימי בין החסיד לאלוהיו לסדרה של הוראות פשוטות שבסופן אמור החסיד לזכות בשיפור עצמי. הכיוון מפסיק להיות מלמטה למעלה והופך להיות מבחוץ פנימה, וההוראות, שמשלבות רעיונות ניו-אייג'יים ממעגלי הרוחניות העכשווית הכללית, מקבלות גוון תרפויטי ולא דיאלוגי.

בחלק הבא של המאמר ערכתי את אותה בדיקה לגבי ההתייחסות העכשווית לקבלה, וזאת בכתבי 'המרכז לקבלה' של הרב פיליפ ברג ו'בני ברוך' של הרב מיכאל לייטמן (1, 2, 3), שתי תנועות של נאו-קבלה המבססות את משנתן על קבלת הרב יהודה לייב אשלג. לקחתי כנקודת ייחוס את פרשנותן של התנועות הללו למונח "קבלה" עצמו, והשוותי אותה להגדרתו של אשלג את הקבלה. כאן אנחנו מוצאים שמ"סוד" שמגלה ליהודי כיצד פועלים העולמות העליונים ומהי הדרך להשפיע ולתקן אותם, הופכת הקבלה לשיטה לטרנספורמציה פנימית, שיפור עצמי ואף "השיטה להגיע לתענוג הגדול ביותר", כדברי הרב לייטמן באחד מספריו.

לבסוף אני מנסה להכניס את הממצאים הללו למסגרת תיאורטית הסוקרת את עלייתו של העצמי התועלתני. לא מקרה הוא שהרבנים דורון, בזאנסון, ברג וליטמן מציגים כולם את אותו מודל דתי, דהיינו את הדת כ"שיטה" האמורה לעזור לנו לבצע תהליך של שיפור פנימי והעצמה עצמית. כולם פועלים בתוך אחת הפרדיגמות המרכזיות ברוחניות העכשווית בזמננו, זו של העצמי התועלתני. הפרדיגמה הזאת משלבת את מודל העצמי של הנאורות, זה שבו העצמי הינו ישות נטולת גוף הבוחנת את עצמה באופן קר ואנליטי ומסוגלת על כן לשפוט ולשפר את עצמה, עם המודל הרומנטי שמציג עצמיות פנימית עמוקה, שלכאורה יש דווקא לקלף מעליה את הניתוחים האנליטיים של התרבות ולהגיע ללוז הטבעי והאותנטי שלה. שילובם מתבצע על ידי אימוצו של ההגיון הקפיטליסטי, שמכוון אותנו ליחס אינסטרומנטלי כלפי העולם וכלפי עצמנו, ושמשתמש במודל העצמיות הבוחנת כדי לתפעל ולשפר את העצמיות הרומנטית הפנימית (תוך התעלמות מכך שמדובר בכפילות משונה ואף סותרת של עצמיות).

עם הפיכתם של אמיתות רוחניות לסחורות בשוק הגלובלי של הניו-אייג', הפך המחפש הרוחני המערבי בתורו ליזם המשקיע מאמץ על מנת להעצים את משאביו הפרטיים. כדי לעשות כן הוא זקוק לשיטה, לטכניקה, וזאת הוא מוצא בעיבודים עכשוויים למסורות רוחניות מהעבר. על ידי תפיסת המהלך הזה נוכל להבין כיצד זרמים שונים ומגוונים ברוחניות העכשווית פועלים למעשה על פי מודל דומה, ומציגים את אותו היגיון אינסטרומנטלי המעצב תורות רוחניות לכדי טכניקות תועלתניות.

—

המאמר יצא כחלק מגליון שכולו מוקדש לרוחניות העכשווית בישראל. את הגיליון ערך שי פררו, שגם הקדים דברים וכתב בו מאמר על נאו-פגאניות נשית בישראל; ג'יימס לואיס, העורך הכללי של כתב העת, תרם מאמר על הפיצול הפנימי בקהילה הסיינטולוגיה בישראל; עינת רמון כתבה על תרומתם של הרב שלום נח ברזובסקי, ימימה אביטל והרב שלום ארוש לשיח הרוחניות הטיפולית בישראל; גליה צבר כתבה על זהויות דתיות נזילות בקרב מהגרי עבודה אפריקאים בתל אביב; ויותם יזרעאלי כתב על יסודות של חילוניות ודת במעגלי שירה בישראל.

אני לא יכול לפרסם את הגרסה הרשמית של המאמר – כתב העת רוצה שתשלמו כדי להוריד אותו מכאן. אבל המאמר בגרסה טקסטואלית זהה כאן ב-pdf, כאן ב-scribd, וכאן בחשבון האקדמיה.קום שלי.

ימימה מזרחי, פרשה ואישה: לימוד נשי לפרשת השבוע, ידיעות ספרים, 2013, 143 עמ', 118 ש"ח.

יובל פרוינד (עורך ומפרש), נביעות: הארות, עצות ותובנות המשיבות את הרוח על פי משתנו של הראי"ה קוק, ידיעות ספרים, 2013, 98 ש"ח.

איתמר מור (עורך), צהר לעסקים: פרשת השבוע בראי עסקי, ניהולי ומנהיגותי, דני ספרים, 2013, 408 עמ', 118 ש"ח.

:

בתחילת המאה העשרים נפוץ בארצות הברית ז'אנר ספרותי חדש ומקורי: ספרי "עזרה עצמית" (Self Help). ספרים אלה כיבדו את הקורא במגוון ססגוני של עצות שימושיות, והציעו דרכים לקצירת הישגים בשדה מסויים שבדרך כלל היה מוזכר בכותרתם. המפורסם בספרים אלה הוא ספרו של דייל קרניגי, "כיצד תרכוש ידידים והשפעה", שנמכר עד היום ביותר מ-15 מיליון עותקים ושהוליד חיקויים רבים, מוצלחים ומצליחים יותר ופחות.

חלק לא מבוטל מהכותרים הללו, שעד היום מככבים ברשימות רבי המכר, עוסק בעצות כלכליות, אבל אין צורך בפנייה לאלה כדי להבין שההיגיון הקפיטליסטי, התועלתני-אינסטרומנטלי, הוא הרוח הנושבת בז'אנר הזה כולו. החיים מוצגים בספרי העזרה-העצמית כפרוייקט לפיתוח אשר הקורא הוא לו יזם וקבלן ביצוע. עליו להסתער על חייו במרץ, לכרות את משאביהם ולהפיק מהם כמה שיותר רווח נקי. אם יש צורך, אפשר וכדאי לפטר אגפים חסרי תועלת כגון מתינות, רגישות והגיון בריא. "הדמוקרטיה מכניסה רוח תעשייתית לספרות" מאבחן טוקוויל כבר במחצית המאה ה-19, וטוקוויל כרגיל צודק.

מרבית ספרי העזרה העצמית נשענו על ההנחה, שאת שורשיה אפשר למצוא בתנועה הרומנטית, שהפרט מחזיק במשאבים פנימיים אותם עליו לגלות ולהחצין. העצות המוצעות בהם נסבו אפוא לרוב סביב הדרכים והשיטות לדלייתם של אותם אוצרות נסתרים. הפרט נדרש למצוא בתוכו אומץ, נחישות או יצירתיות שהוא או היא כלל לא ידעו שקיימים, אולם הספר הסביר להם שלמרות שהם נעלמו מעיניהם עד כה, מכמנים חבויים אלה הם לא פחות מאשר עצמיותם הפנימית והעמוקה ביותר.

הרעיון שהגאולה מתחילה מבפנים בנה את ביתו על בסיס האינדיבידואליזם המודרני ואידיאל העצמאות והיוזמה הכלכלית המאפיינים את התרבות האמריקאית. יחד עם רוח ההמצאה והחדשנות הטכנולוגית העניקו ספרי העזרה העצמית לקוראיהם תחושה שלא רק בשדה הכלכלי, אלא בכל תחום ותחום בחיים ניתן למצוא "שיטה" שבעזרתה יהיה אפשר לתפעל את הנתונים, ובסופו של דבר למקסם רווחים.

באופן בלתי נמנע, ספרי עזרה עצמית התחילו להיכתב גם אודות התחום הדתי-רוחני. כאן לא מדובר רק בהוראות שיטתיות בדבר הדרכים היעילות ביותר לקשירת קשר עם העולמות העליונים, אלא פעמים רבות בעצות שמתבססות על מקורות דתיים ומסורתיים ושאמורות לעזור לנו דווקא בתחומי החולין. כדוגמא פשוטה ניתן להביא למעלה מחמישים(!) כותרים שונים באנגלית בלבד שמכריזים כי הם מלמדים את "הטאו של" (ההורות, הגינון, המיניות, הבישול, העסקים). ספרים אלה מתיימרים לדלות תובנות מהמסורת הסינית העתיקה על מנת לשפר את איכות חיינו המערביים בהווה.

הכל, כידוע, מגיע אלינו באיחור, אולם החדשות הטובות הן שלא רק שלא אלמן ישראל, אלא שבת זוגו ירשה הון תועפות. בשנים האחרונות נראה שהיהדות הישראלית הצטרפה סוף סוף למגמה וספרי עזרה עצמית המבוססים על חכמת המסורת היהודית ממלאים את מדפי חנויות הספרים. הוצאת ידיעות ספרים מובילה בפלח זה של השוק בצורה ברורה, מה שמשתלב במאמציה הכלליים, והראויים לכל שבח, להעשרת ארון הספרים היהודי בכותרים רבים ומגוונים. כבר לפני שנתיים פורסם במסגרתה ספר שתת-הכותרת שלו אינה משאירה מקום לספק באשר לחלקו בז'אנר המדובר: "פעם בשבוע – תובנות והעצמה אישית מפרשת השבוע", מאת אהרוני ברנשטיין. מאז רק הלכו והתרבו הדרכים לשאוב תובנות והעצמה אישית מפרשת השבוע.

פרשה ואישה של הרבנית מזרחי

ספרה החדש של הרבנית ימימה מזרחי הוא דוגמא נאה לכך. מזרחי היא מהבולטות שבמנהיגות הרוחניות הפופולריות בשדה היהדות בישראל. עורכת דין וטוענת רבנית בהכשרתה, כיום מזרחי מגישה שיעורים על המסורת היהודית ופרשת השבוע ברחבי הארץ. אלפי נשים מנויות על רשימת התפוצה שלה, והכינוסים שהיא עורכת מלאים מפה לפה. כפי שניתן ללמוד מספרה החדש 'פרשה ואישה: לימוד נשי לפרשת השבוע', הפרשות משמשות לה כמצע גמיש ופורה להעלאת עצות ותובנות התורמות להעצמתן של חסידותיה.

זהו ספרה הראשון של מזרחי על פרשת השבוע, והוא מוגבל לחומשים בראשית ושמות. את המוטו ניתן לזקק מהמבוא: "כל אחד הוא אוצר של חכמה, אבל אסור שיישאר אצוּר. על מנת שהחכמה תושפע ותשפיע נדרש לימוד נשי מחבר". את החכמה הפנימית שלנו ניתן לחשוף, אם כן, בעזרת פרשת השבוע, ומזרחי עושה זאת בשנינות ויצירתיות רבה. עם זאת, הלימוד הנדרש כאן, כאמור, הוא נשי. על פי מזרחי מדובר בלימוד "הבוקע מחדרי הלב והבית, שונה מהמיית הלימוד העולה מספסלי הישיבות. נשים פשוט לומדות אחרת".

כיצד נראה בפועל אותו לימוד נשי? על פי ספרה של מזרחי מדובר בשימוש בעלילות המקראיות על מנת להבין כיצד יש לסבול ציפייה לזיווג, לנהל מערכות יחסים ולגדל ילדים. פרשת חיי שרה, למשל, עוסקת בבעיות בזוגיות. תולדות – בהורות. מקץ מלמדת אותנו שלהיות שמנמנות זה בסדר גמור, ופרשת ויגש מבארת את חשיבותו של הבכי. בכלל, רגשות וניהולן הן הנושא העיקרי שניתן ללמוד מתוך פרשות השבוע, והעלאתן מתוך הטקסט המקראי הידוע בקמצנותו בכל הנוגע להבעה סנטימנטלית היא הישג לא מבוטל.

מזרחי מגישה את פרשנותה בכשרון רב, ולא קשה להבין מדוע היא פופולרית כל כך. כמה פעמים בספרה היא מדגישה את עליונות הנשים על הגברים, ויחד עם זאת היא לרגע לא מערערת על החלוקה המסורתית באשר לתפקידי המגדרים השונים. עיסוקיהן של נשים מוגבלים לבית, והבית הוא עסקן של הנשים. כאשר מוזכר "שחרור האישה" אנו לומדים (או לומדות) שתהליך זה אחראי ללחץ ולפחדים שלנו. אולם גם זאת לטובה: "מהו תפקידו של הפחד? ראשית, לגלות לך כמה כוחות יש לך. את ענקית!"

נגיעות מהרב קוק

והנה, את אותה עצה ממש אפשר ללמוד גם מהרב קוק: "פעמים רבות המצבים התהומיים מלמדים את האדם על עצמו […] הרכישה של תכונות חדשות בתקופות הקשות גורמת לעלייה גדולה ומשוכללת לאחר מכן." זוהי פרשנותו של יובל פרוינד לקטע מתוך 'אורות הקודש' בו הראי"ה קוק מסביר ש"ממעמקי התהומים הוא צריך לדלות מרגליות יקרות, וישוב ויעלה, ויחדש כוחו בגבורה ושלוה."

כותרת הספר, 'נביעות: הארות, עצות ותובנות המשיבות את הרוח על פי משתנו של הראי"ה קוק', מבהירה שגם כאן מדובר בספר עזרה-עצמית הדולה את חכמת החיים שלו מתחום הדת. הפעם לא פרשת השבוע אלא הרב קוק נבחר כדי להשיב את רוחנו. ביאוריו של פרוינד משקיפים על מילות הרב מהעמוד שמולן, ואילו דברי הרב קוק מסודרים בשורות קצרות ומוסטות למרכז, כמו שירה. גם כאן העיקרון המנחה הוא שאיבת האוצרות החבויים במעמקי הנפש: "באדם […] ישנן עוצמות רוחניות גדולות ועצומות בקנה מידה אחר לגמרי, שהוא חייב להעריך ולכבד אותן", כותב פרוינד.

את הרב קוק קל לתרגם לעצמיות רומנטית, שהרי הוא עצמו הושפע רבות מהרומנטיקה. יש להבין, עם זאת, שבמשך עשרות שנים המסר שעלה מכתביו היה לאומי ומשיחי בלבד. הסיבה למעבר לשפת הרגש במקרה זה אינה רק התעוררותו של ז'אנר ספרי העזרה העצמית הדתיים, אלא גם התחרות ההולכת וגוברת על לבותיהם של צעירים סרוגי-כיפה בין הרב קוק לרבי נחמן. שפתו הרגשית ותובנותיו הפסיכולוגיות של הצדיק מברסלב עושות להן נפשות רבות במעגלי הציונות הדתית, ואלו החליטו להשיב מלחמה שערה. קנאת סופרים תרבה חכמה, ובמקרה זה מדובר בחכמת הבייגלה.

הרב קוק הוא הוגה ענק ומשורר בחסד, ודבריו המובאים מעוררים השראה. יש לשבח את המלקט, יובל פרוינד, שלא חשש להביא גם קטעים שעלולים לסכן את הנאמנות האוטומטית של הקוראים להלכה. הרב קוק קורא, בין השאר, לחרוג מתוך המבנים המוכרים ולהקשיב לקולנו הפנימי. המתח בין הקול הפנימי לבין הציות להלכה ההטרונומית אמור להיות ברור, ועבור מי שמעוניין בנאמנות ללא פקפוק למסורת יש סיכון מסויים בהבאתם של דברים שכאלה מפי סמכות שכזו. עצות להתמודדות עם הקונפליקט הפנימי הזה, אגב, אינן נכללות בין דפי הספר.

צהר לעסקים

נחזור אל פרשת השבוע בכותר נוסף שמייצג רוח דומה: 'צהר לעסקים: פרשת השבוע בראי עסקי, ניהולי ומנהיגותי'. בספר זה מוצע לנו מקבץ מאמרים קצרים של כמה מרבני ארגון צהר, כולל הכוכבים המוכרים כגון הרב יובל שרלו, הרב דוד סתיו או הרב (ושר החינוך) שי פירון. יש לציין שמקומן של נשים לא נפקד, וניתן למצוא כמה מאמרים פרי עטן. כפי שאפשר להבין מכותרת הספר, כאן פרשת השבוע משמשת כמקור לתובנות על עולם העסקים.

הספר הוא למעשה קיבוץ של מאמרים שנשלחו בעשור האחרון לרשימת תפוצה של אנשי עסקים ישראליים. מדובר ברשימת התפוצה של ערן רולס, איש עסקים שמזדהה כבעל "כיפה שקופה" או "חילוני שומר מצוות", ומהווה בעצמו את אחד מפירותיו השונים של הרנסאנס היהודי בארץ. רולס יזם משלוח שבועי של פרשת השבוע לרשמית התפוצה שלו, שהלכה ותפחה ככל שעברו השנים.

העצות אינן משהו שאי אפשר היה לנחש מראש. יוזמה, התמדה, יצירתיות, נחישות, ניצול הזדמנויות ומקוריות – פרשת השבוע מלמדת אותנו את אלה על מנת לסייע להצלחתנו העסקית. לזכותם של רבני צהר יש לומר שלא רק את ההצלחה האישית של קוראיהם הם מבקשים לקדם, אלא גם את תנאי ההעסקה של המועסקים אצלם. מאמרים רבים מדגישים את המימד המוסרי של העולם העסקי, ודורשים מהקורא להפנות את תשומת לבו גם להשלכות האתיות של מעשיו.

הדוגמאות לעיל מלמדות על מגמה הולכת ומתרחבת של ספרי עזרה-עצמית יהודיים, או, במילים אחרות, השתלבותה של המסורת היהודית במגמות המרכזיות בשוק הספרים העולמי. אולם מדובר ביותר מכך. הספרים הנזכרים אינם רק נציגים של ספרי עזרה-עצמית, אלא מהווים ביטויים של תנועה תרבותית רחבה שמציגה עיסוק מוגבר בחיי הרגש שלנו, ודגש על ראיית עולם תועלתנית. כאמור לעיל, מדובר בהכלאה של הנטייה הרומנטית למצוא ייחודיות, אותנטיות ומשמעות בתוכנו עם ההיגיון האינסטרומנטלי של השוק הקפיטליסטי. הזיווג הזה מוביל להיצע עשיר של "שיטות" ו"עצות" שבעזרתן נוציא לפועל את האורות הגנוזים שבפנימיותנו.

אין זה רע בהכרח כמובן, ואולי יש בתוכנו באמת מימדים חבויים וכוחות אצורים. עם זאת יש לשים לב לתהליך הזה, בו גם המסורת וארון הספרים היהודי הופך לחומר גלם בידי השוק, ומתרגם את עצמו לדפוסי אותו הגיון תועלתני מוכר. באופן מעניין, הדת הפונדמנטליסטית, בין אם באפגניסטן ובין אם במאה שערים, מהווה כיום את אחד מהמוקדים הבודדים של התנגדות עיקשת לגלובליזציה הקפיטליסטית. היא אמנם מתנגדת תוך כדי כך להרבה דברים אחרים, אולם ייתכן שדווקא בהציבה אלטרנטיבה נחושה שמבטאת השקפת עולם אחרת והגיון שונה היא מזמינה אותנו ללמוד משהו חשוב מאוד על עצמנו. משהו לא פחות חשוב מאשר איך לחכות בסבלנות לזיווג הגון או איך לסגור את העסקה הבאה.

:

—

פורסם אתמול במוסף 'ספרים' של עיתון הארץ. שימו לב לוידאו הקצר לעיל שצילם אמיל סלמן, בו אני מתייחס לרשימה.

שלי, נטלי ואנג'ליקה הם השמות הבדויים שבחרו שלוש נשים שהתראיינו לנרי ליבנה ('מוסף הארץ' 18.7), ובפיהן הצהרה ברורה: אנחנו זונות, ואנחנו עושות את זה מבחירה. שלוש הנשים, החברות בעמותה להסדרת הזנות בישראל (על פי הכתבה בעמותה רשומות כשישים זונות), יוצאות כנגד מאמציהן של "הפמיניסטיות" לקדם חקיקה שתפליל לא רק את הפרוצות וסרסוריהן, אלא גם לקוחות, וזאת כחלק ממלחמה כוללת בתופעת הזנות. שלוש המרואיינות לא רוצות להילחם בתופעה, כי הדבר יפגע בפרנסתן. הן רוצות להסדיר אותה. הן טוענות שבחרו מרצון לעסוק בזנות, ומצהירות שאמנם זה לא ממש נעים ולו יכלו להרוויח אותו שכר בדרכים אחרות היו מעדיפות להימנע מן הזנות. מצד שני, הן טוענות, זה "מקצוע כמו כל מקצוע", וכשצריך פרנסה, אפשר לעסוק גם בזה.

כדי להדגיש את ישוב דעתן מדגישות הנשים כי הן כולן מבוגרות, נשואות ואמהות. לא מדובר במשוגת נעורים או בכפייה. שלושתן הגיעו לזנות מתוך צורך כלכלי. אנג'ליקה מספרת כי כאשר עבדה "בשלוש עבודות לא היתה לי בכלל תקשורת עם הילד, ופה ראיתי שיש לי אפשרות אחרת, להיות אימא כמו שאני מבינה שצריך להיות אימא." ונטלי מחרה-מחזיקה אחריה: "ברור לי שאני נשארת בזנות, כי זה הפתרון היחיד שיאפשר לי סוג של רווחה כלכלית". נטלי בחרה לדבריה, "בחירה אמיצה. בחרתי להקריב חלק ממני למען המשפחה."

המשפט האחרון המצוטט מפי נטלי חשוב, מפני שהוא מציג תופעה שחזרה בדברי המרואיינות. הן לא הסתפקו באמירה כי בחירתן בזנות הייתה "חופשית", אלא לוו את דבריהן בהכרזות הנותנות תוקף מוסרי לבחירה. על פי דבריהן לא רק שלא מדובר במעשים שיפגעו בהן, ולא רק שלא מדובר במעשים בעלי מטען ערכי שלילי, אלא ששלושתן נמצאות במסע אישי של הגשמה עצמית. נטלי מתארת כאמור את בחירתה כ"אמיצה", ובמקום אחר מדגישה כי היא "עושה את זה מתוך סוג של שליחות". היא ושלי משתמשות בביטוי "מימוש עצמי" כדי לתאר את נכונותן לשכב עם גברים זרים תמורת כסף. ייתכן שהזנות היא המקצוע העתיק בעולם, אולם כאן היא מקבלת עטיפה מודרנית ומיתוג מעודכן.

וזה בעצם לב העניין: בקוראנו את דבריהן של שלוש הזונות הישראליות הללו, מתברר לנו כי הן עושות שימוש באותם נימוקים עצמם שבהם גברים ונשים בני זמננו מצדיקים בחירות פחות ויותר שנויות במחלוקת—מלימודי תואר ראשון באמנות ועד להפלת עוברים, מקעקוע על הכתף ועד לנישואים חד-מיניים. פעמים רבות אנחנו נותנים תוקף מוסרי לבחירות כאלה על ידי הפנייה לזכותו של העושה ל"בחירה חופשית" ועל ידי הכרזה שהבחירה תתרום ל"הגשמתם העצמית". משהודבקו שתי התוויות הללו על מעשה מן המעשים הוא נעשה כשר.

ואל תספרו לנטלי או לשלי שיש להן "תודעה כוזבת". הן כבר שמעו על זה ואין להן הרבה סבלנות למרקסיזם בגרוש. "מי שמה לקבוע התודעה של מי כוזבת ושל מי לא?" שואלת שלי בנוגע לדבריה של "פמיניסטית", שהתפלמסה אתה ברדיו. ובאמת מי יכול לקבוע? האם מן העובדה שרוב האנשים חושבים שזנות היא עניין שלילי נובע שאין נשים שבעבורן היא יכולה להיות דרך המלך להתפתחות מוסרית ולמימוש עצמי, ובלבד שתיעשה מרצון?

הראיון של נרי ליבנה עם שלוש הנשים מציב בפנינו דילמה מטא-מוסרית המעמתת אותנו עם ההנחות המוסריות שלקחנו כמובנות מאליהן. מתברר לנו שסוסי המרוץ המוסריים שלנו, אותם טיעונים עליהם רכבנו אל הניצחון בפולמוסים כה רבים כנגד אנשי דת או שמרנים למיניהם, נגנבו מאורוותינו ומשמשים כעת לניהול מערכה כנגד המחזיקים בתפיסת עולם "נאורה". כי חשובה ככל שתהיה זכותו של כל פרט לעשות מה שבא לו, דומה שכל מי שגם דמותה של החברה חשובה בעיניו, אמור לחשוב שמכירת שירותי מין מבזה את האדם, ופוגעת במרקם החברתי.

הזנות, בין מרצון ובין מאונס, מהווה פגיעה בצלם האדם (בדרך כלל, בצלם האישה). מאותה סיבה שנתנגד לסחר בבני אדם, לעבדות, גם אם יימצא מי שירצה למכור את עצמו, נתנגד גם למכירת שירותי מין: מדובר באקט שבו הופך בן אנוש לחפץ, למוצר, ובן אנוש אחר הופך לרוכש נפשות, לבעל קניין אנושי—ולו לזמן מוגבל . נדמה לי שכולנו מרגישים אינטואיטיבית קושי מוסרי עם מצב שכזה (לכן יש לנו קושי עם אקט הקניין בנישואים על פי ההלכה, לא?). למעשה, מצב כזה מנוגד במהותו לשאיפה למימוש עצמי בכל מובן הומניסטי או דתי, שכן קשה לדמיין מימוש עצמי של אדם שבא לידי ביטוי בהפיכתו לכלי לסיפוק צרכיו של אדם אחר.

אם אכן כך אנחנו חושבים, מסתבר שהנימוקים שלנו לטובת נישואים חד-מיניים, למשל, כלל אינם מתמצים בכך שמדובר באקט שנעשה בהסכמה בין שני מבוגרים הזקוקים לו לצורך מימוש אהבתם. זה נכון וחשוב, אולם מעבר לכך נישואים חד-מיניים פשוט לא סותרים עבורנו כל תפיסה של אנושיות, של מימוש עצמי, ושל חברה בריאה. מה שעומד בשורש נכונותנו לקבל נישואים חד מיניים הוא התשובה שאנחנו נותנים לשאלה: מהו האדם? ואולי גם לשאלות: מהי משפחה? מהי חברה ?

רק אם התשובות שאנו משיבים לשאלות האלה אינן נוגדות נישואים חד-מיניים (או פונדקאות, או מכירת כליות, או עישון חשיש), אנחנו מוכנים לקבל כלגיטימית את בחירתם החופשית של יחידים המעוניינים בהם. ולחילופין, רק מכיוון שאנשי דת והוגים שמרניים עונים על השאלות הללו באופן שמנוגד לנישואים חד-מיניים הם לא מוכנים לקבל אותם, גם אם אותם זוגות מצהירים על כך שמדובר בבחירתם החופשית ובדרך שלהם למימוש עצמי. חישבו על התנגדותכם לזנות מבחירה לפני הפעם הבאה שתצאו בצעקות על הומופוביה כנגד מי שמתנגד ליחסים הומוסקסואלים מבחירה. אם אכן הקריטריון הבסיסי לגיבוש העמדה שלנו אינו הבחירה החופשית, אלא דמות האדם (המשפחה, החברה) העומדת לנגד עינינו, כי אז מדובר בהכרעה מוסרית דאונטולוגית, הבאה לפני לכל שיקול תועלתני והשוללת את הלגיטימיות של בחירות מסוימות. על הכרעות שכאלה קשה מאוד להתווכח.

והערה אחת לסיום: חשוב לחזור לנסיבות הכלכליות שהביאו את אותן נשים לבחור בזנות. אם אנחנו רוצים שנשים לא תמצאנה את עצמן נגררות לזנות "מבחירה חופשית" עלינו לדאוג לא רק בפרט אלא גם לחברה, עלינו לשאוף לכך שהמדינה תנהל את כלכלתה כך שמשפחות ממוצעות לא יגיעו למצב שבו כדי להתפרנס בכבוד נשקלת האפשרות לפנות לזנות . גם כאן המדינה אחראית למינימום של הסדרה והשגחה. גם זה חלק מהתנועה לקראת בנייה של חברה בריאה.

:

—

פורסם באתר 'קומפרס'.

• אמש שודרה כתבה בחדשות 10 על התלאות שעוברים זוגות בדרך לחתונה ברבנות: מחקירות פולשניות על מוצא הוריהם, דרך כפיית טבילה במקווה, ועד הרצאות של "מדריכת כלות" בהן מוסבר לכלה שאם תאכיל את ילדיה באוכל לא כשר הם יתחרפנו. הכתבה מציירת תמונה קשה על מצב שירותי הרבנות, ואני ממליץ מאוד לראות אותה (אף אני רואיינתי בה והצלחתי להשחיל שני משפטים).
• ב'יומן' של הערוץ הראשון ביום שישי שודרה כתבה על זוגות דתיים שלא מוכנים להתחתן ברבנות מסיבות שונות. אשתי ואני מרואיינים כאחד הזוגות (אם כי יש לציין שבניגוד למרואיינים האחרים אנחנו לא מגדירים עצמנו כאורתודוקסים).

הקביעה שישנם מאפיינים דתיים בקרב רבות מהתנועות למען הסביבה או נגד אכילת בשר, כבר אינה חדשה. ספרים כמו Dark Green Religion של ברון טיילור (2009) מנסחים בצורה בהירה את מה שכל מי שמביט בפסטיבלי "ההרצאה הכי טובה שאי פעם תראו" מרגיש בתחתית הבטן: תנועות כמו Greenpeace, כמו גם כיוונים תרבותיים כטבעונות, מחזיקים ראייה מטאפיזית הנוגעת לאופי האדם ומקומו בקוסמוס, יחד עם אתיקה מובנית ומוסדרת שכוללת הגנה על הטבע ועל בעלי החיים מהרס וסבל. במקביל נמצא כאן הגבלה של מעשי האדם כלפי אלה, פעמים רבות תוך אימוץ משמעת סגפנית על ידי הפרט.

במאמר שכתבתי למוסף מיוחד של 'הארץ' לכבוד יום כיפור טענתי ש

הסגפנות בעידננו פשוט עברה מן השדה הדתי אל השדה האסתטי, האתי והבריאותי, ומתמקדת בעיקר בתחום הגסטרונומי. דיאטה היא הדרך שלנו להסתגף על מנת לקבל מהאלים את מתת היופי או הבריאות. צמחונות וטבעונות מאפשרים לנו להיות טהורים מחטא. אנורקסיה היא סיגוף עצמי חריף במיוחד, שנועד להעלים את האני כליל. נכון שאין צורך באמונה בכוח עליון על מנת שסיגופים אלה יוכיחו את עצמם, אולם להדביק להם את התואר "רציונלי" נראה מוגזם במקצת. האם האוצר האינסופי של שיטות דיאטה אכן הוקם על יסודות מציאותיים? האם ללא אכילת בשר אנחנו אכן נקִיים – אנחנו החיים בערים מתועשות ונוסעים על אוטוסטראדות רחבות – מהרג בעלי חיים?

כמובן שהפסקה הקצרה הזאת לא משקפת את המציאות המורכבת שסביבנו. אני אכן חושב שמבחינה מוסרית אין שום הצדקה לאכול בשר, אלא אם כן מסיבות בריאותיות אין אפשרות אחרת. כלומר, יש את כל הנימוקים המוסריים להפוך לצמחונים, ומזה כחמש-עשרה שנה אני עצמי צמחוני. יש גם נימוקים טובים למדי להיות טבעוני (כלומר לא לאכול גם ביצים וחלב), אם כי לדעתי הם פחות חד-משמעיים. כוונתי במה שכתבתי (ובמה שאכתוב להלן) אינו לקטרג על הצמחונות או הטבעונות, אלא אך ורק להצביע על האופי הדתי שתופסות התנועות התרבותיות האלה.

הלכה, מיסיונריות, קדושים

האופי הדתי בא לידי ביטוי, כאמור, בסדר יום סגפני שלעיתים מלווה את תפיסת העולם הזאת: הצמחוני/טבעוני מתפתה לאכול בשר/גבינה, אולם בשם האידיאל העליון שמנחה אותו הוא מתגבר על יצרו ולא אוכל. הצמחונית/טבעונית מצמצמת את מגוון מוצרי המזון שהיא אוכלת, קונה פחות, בוררת מתוך המגוון את שמותר, מחלקת מסעדות ומנות לכשרות וטרפות. נבנית הלכה שעליה נושאים ונותנים בני הקהילה בינם לבין עצמם, מתפלפלים: הכשר מרק עוף שנעשה עם עוף אבל מקבלים ממנו קערה ללא עוף? האם דגיגונים קטנטנים נחשבים חיות? האם שוקולד מריר נחשב חלב? האם בשר שנשחט עבור אירוע (נאמר, חתונה), שלא הזמנו אישית את שחיטתו, מותר לאכילה?

האופי הדתי, ומאפיין זה אולי יהיה קצת יותר מוכר למי שעצמו לא צמחוני/טבעוני, בא לידי ביטוי במסיונריות. כמעט מיותר לכתוב על זה (אני נזכר במעין בדיחה חביבה: איך תדע שמישהו טבעוני? הוא פאקינג יאמר לך). נציין רק שבמקום איומים מונותאיסטים בעונשים מהשמיים מתמקדים המיסיונרים הטבעוניסטים ביצירת רגשות אשמה. מה שכן זהה בין שתי הקבוצות היא הנטיה להפרזה: מילים כמו "רצח", "עינויים" ו"שואה" מחליפות את האש הלוהטת לנצח-נצחים של הגיהנום.

ויש עוד מאפיינים (כפי שכתבה שחר שילוח במאמרה ב'רוח הארץ'), כגון קדושים (גנדהי, טולסטוי, איינשטיין, דה-וינצ'י), מורים רוחניים (גארי יורופסקי, ג'ונתן ספרן-פויר), חגים ומועדים (על כך להלן), ואירועים חברתיים וקהילתיים. ומעל לכל הצמחונות, הטבעונות והדאגה לסביבה מציגות תפיסה ברורה באשר לאדם ולאופיו: הוא הרסני ויש לשנותו. האדם מזיק לבעלי החיים, מזיק למערכת האקולוגית, מזיק לכדור הארץ ולכל אשר בו. הקיצונים יאמרו שעדיף היה בלעדיו, ומשהוא קיים, לפחות שיקטין את עצמו כמה שיותר ויעשה כמה שפחות.

269

ולמה נדרשנו לכל זה? ובכן, ביום חמישי מתכננת קבוצה רדיקלית במיוחד של טבעוניסטים ישראלים לקעקע על גופה את המספר 269. למה? על פי האתר של הקבוצה

צריבת מספרו של העגל – שמכונה על ידי התעשייה "269" – מהווה עבורנו אקט של הזדהות והנצחה. אנו בתקווה שנצליח לעורר הן מודעות והן אמפתיה לאותם אומללים, שאת זעקות האימה והכאב שלהם שומעים אך ורק סורגי כלוביהם וקירות המשחטות המגואלים בדמם.

269 הוא אפוא מספר סידורי של עגל (מסויים, אבל כמובן שהמספר הפך למטונימי (הא!) לעגלים כולם), ואנשי הקבוצה יביעו בצריבתו על גופם "הזדהות והנצחה" לעגלים הנשחטים יום יום, שעה שעה, וזאת גם בתקווה לעורר "הן מודעות והן אמפתיה".

יאמר מיד: אין לי כל כוונה או רצון ללעוג לאנשי הקבוצה. אני לא שותף לחלקים מתפיסת עולמם, אבל אני מעריך את דבקותם בערכים שהם מאמינים בהם ואת נכונותם גם להקריב קרבן אישי עבורם (זכרו זאת בפעם הבאה שיאמרו לכם שבתנועות ניו-אייג'יסטית הכל פאן ושטחיות ואין מסירות נפש אמיתית). כאמור, אני צמחוני בעצמי וחושב שאכילת בשר לוקה מבחינה מוסרית. מה שכן ארצה לעשות הוא לנתח את המעשה שהם מתכוונים לעשות.

טבעוניסטים

ובכן, מה מגדיר את חברי הקבוצה כטבעוניסטים (שהרי הם לא טבעונים. עבורם מדובר באידיאולוגיה, בתנועה, בקריאה, ביעוד)? מהי התפיסה שעומדת בבסיס השקפת עולמם? באתר שלהם כתוב כי (ההדגשה במקור)

כולנו שווים בסבל, ואם יש לאנושות סיכוי כלשהו להתפתח ולשרוד, אזי עלינו להכיר בעובדה כי דיכוי של החלשים מאתנו – בשל טעמים נחותים של מגדר, גזע או מין ביולוגי – מהווה צורת חשיבה משוללת כל היגיון ורגישות לסבלם של האחרים. אותם אחרים שאינם זועקים בשפתנו, אך חשים כאב לא פחות, ואולי אף יותר, מאתנו.

כאן עיקר העניין: סבל הוא סבל הוא סבל, וביכולתנו לסבול כולנו שווים. פחות מהרג, סבל יש למנוע. העמדה הזאת (כתבתי עליה קצת כאן), שכיוונים שונים שלה ניתן למצוא כמעט בכל מקום בחברה המערבית היום, מייצגת פרידה מההומניזם של הנאורות ואימוץ של השקפה תועלתנית, בה הטוב נמדד על פי שיעור האושר (או, במקרים פחות מתוחכמים, ההנאה) שדבר מה יכול לעורר, והרע הוא פשוט כמות ומימדי הסבל שמשהו מעולל.

הטבעוניסטים מוסיפים להשקפה הזאת עמדה אגליטרית חריפה (ולפעמים ממש אנימיסטית או פנתאיסטית) על פיה כל בעלי החיים (ובכללם האדם) נולדו שווים, ערכם של חייהם זהה, ובוודאי שאת סבלם של כולם שווה למנוע באותה מידה של אדיקות. זוהי פרידה חד-משמעית מהאתוס המונותיאיסטי על פיו האדם הוא נזר הבריאה, אתוס שממנו התפתח ההומניזם, וקבלת ההשקפה הפרה-מונותאיסטית או הינדואיסטית/בודהיסטית על פיה האדם הוא עוד יצור בעל תודעה מני רבים (ולמאמינים בכך, בעל נשמה שממילא מתגלגלת ליצור אחר במותו).

בעמוד הפייסבוק של אירוע של הקבוצה כותבים חבריה:

עגל 269 הוא אחד, אחד שיש לו פנים, רצונות, אך כך גם לאחרים.
כולם רוצים חיים נטולי סבל.
כולם רוצים לחיות למען עצמם.
בדיוק כמונו.
זכותם.

שימו לב: את ההומניזם פרקנו, אבל אנחנו משאירים את הרעיון שקיימות זכויות מולדות, ואותו מחילים הפעם על כל יצור חי: לבעלי חיים יש זכות לחיות, וזכות לחיות ללא סבל. עלינו לכבד זכות זאת. בלי קשר הכרחי, עלינו גם להיות רגישים לסבלם ולנסות למנוע אותו. ולסיום, ההפרזה האפוקליפטית הבלתי נמנעת: מסתבר שאם לא התפקח ונתעורר אל האמת אין לאנושות "סיכוי כלשהו להתפתח ולשרוד".

חגים וזמנים לששון

בשני לאוקטובר השנה, "יום חיות החווה העולמי", צרבו על בשרם שלושה פעילים של הקבוצה את המספר 269 באמצעות ברזל מלובן. העניין הוסרט:

אלו הקדושים המעונים החדשים, שסובלים עבור החפים מפשע. בשרם נושא את סימן השה שעלה לעולה, 269, כסטיגמטה שמציינת את הזדהותם המלאה עמו. הם סובלים על מנת שאנחנו נתעורר. הם מקריבים את עצמם על מנת שאנחנו נוכל לחיות חיים ראויים יותר.

השני לאוקטובר הוא מועד אחד שמציינים הטבעוניסטים. מועד שני הוא ה-1 לנובמבר. זהו יום הטבעונות הבינלאומי, חג החגים, שבת שבתון. ביום זה מתכוונים עוד כמה חברים בקבוצה (נמסר לי ש"מאות") לצרוב ולקעקע על בשרם את מספרה של החיה. גם הם יהפכו לקדושים וישאו על בשרם את סימנו של שה האלוהים. למען הפחתת הסבל הם מוכנים לסבול. למען צמצום מספר הקורבנות הם יהפכו עצמם לקורבנות. הנה האירוע בפייסבוק. כרגע מגיעים מאה.

שלוש הערות אחרונות

1. באופן אישי, לא רק שאני לא חושב שחיי אדם שווים לחיי בהמה (שמתם לב שאותם פעילים סובלים עבור אחרים מבחירה? שמתם לב שהבחירה לסבול היא מרכיב מהותי בהפיכת הצריבה על גופם למעשה של הקרבה מצידם? יכולתם של בעלי חיים לבחור, ולבחור בסבל, מוגבלת הרבה יותר. ודאי שאף עגל לא יבחר לצרוב על עצמו מספר כדי לעזור לבן אנוש בסכנה), אלא אני חושב שגם סבלם של בני אדם חמור יותר מסבלם של בעלי חיים, וזאת משתי בחינות: עקרונית, כלומר פשוט מפני שהוא סבלו של אדם ולא של בעל חיים (וכאמור, אדם שווה יותר); ומידתית, כלומר שמאותה פציעה (לדוגמא) יסבול אדם יותר מאשר בעל חיים. למה? פשוט: לאדם יש יכולת קוגניטיבית מפותחת בהרבה. יש לו עומקים מנטליים ורגשיים שלפרה, או לכלב, או אפילו לקוף – אין. יש לו גם זיכרון, ונוירוזות, וטראומות, ושנאה עצמית, וכו' וכו'. מה לעשות, מי שיש יכולות פסיכולוגיות גדולות יותר יכול להנות יותר, כמו גם לסבול יותר.

2. מאיפה מגיעה הרגישות המוסרית המרשימה של חברי הקבוצה הזאת? זו שאלה גדולה, אבל אני רוצה להציע התחלה של תשובה. בגיליון 'רוח הארץ' כתבתי פסקה קצרה (כאן חילקתי אותה לשתיים) שנכללה בין תריסר טרנדים רוחניים שסקרתי. הנה:

כמו ההערכה ליופי או הפחד מהמוות, הרצון למדוד את עצמנו מבחינה מוסרית – ולנסות להתעלות על תוצאות המדידה האחרונה – טבוע בנו וקדום כאנושות עצמה. עד כמה שזה מחליק כמו שמאלץ בגרון, חלק מהותי מהיותנו אנושיים הוא רצוננו לעשות טוב, ולהיות טובים. רצה שר ההיסטוריה ונולדנו לתקופה ולמקום בהם החיים בסך הכל נוחים למדי, ולמעשה עבור רבים מאיתנו, בעיקר מהמעמדות הכלכליים העליונים, הקיום מציב מולנו דילמות מוסריות מעטות. במילים אחרות, יכול אדם תיאורטית לעבור תקופות ארוכות בחייו ללא אתגר מוסרי ממשי.

רק שהוא לא יכול, משום שזה מנוגד לכמיהה הפנימית שלו להכריע לטוב, ואף להקריב קורבן עבור הכרעתו. לא אטען שזה כל מה שעומד בבסיס הפופולאריות ההולכת וגואה של הצמחונות והטבעונות בעולם המערבי, אולם לדידי אי-אפשר להתעלם מכך שהאפשרות החדשה-ישנה לאימוצה של משמעת מוסרית אדוקה (ואף סגפנית במידת מה) היא אחת מהסיבות לתנועה הצמחונית הכובשת בכל יום לבבות חדשים. משום שהצורך במסגרת מוסרית לא יעלם, הצמחונות רק תלך ותתפשט. הוסיפו לזה את האפשרות להטפה מיסיונרית והזכייה בתחושת עליונות מוסרית על הזולת ותבינו למה ההתפשטות הזאת הופכת מהירה יותר ויותר.

3. כל זה כמובן לא מוריד מערכו של המאבק למען צמחונות ונגד הריגת בעלי חיים, ולא מוריד מערכה המוסרי של הצמחונות והטבעונות. בשר זה לא רצח, וסבל של בעלי חיים אינו זהה לסבל אנושי, אבל זה לא אומר שמותר להרוג בעלי חיים, ולא אומר שלא צריך לעשות הרבה על מנת למנוע מהם סבל. אין צורך להשוות בין סבל לסבל ובין חיים לחיים כדי להתנגד לסבל מיותר ולאבדן חיים המוני. היו מוסריים. היו צמחונים.