לכאורה, הגל המיזוגני שעובר בשנים האחרונות על היהדות האורתודוקסית בארץ הוא מתכון ברור לכשלון מביש. לא מפני שקשה היום לקחת ברצינות זרם דתי שמפחד לשמוע אישה שרה – הרי אמונות משונות יש לכל דת – אלא מפני שכל כך מובן לנו (המערביים החיים במדינות דמוקרטיות) שמעמדן של נשים ראוי להיות זהה לזה של גברים, שאפליה שובניסטית היא דבר מגונה, שדיכוי נשים הוא לא מוסרי; כלומר, בין אם נכון שעל החברה המתוקנת לתת לנשים שוויון הזדמנויות ובין אם לא, הדעה הזאת שוכנת לבטח בסל ה"דעות שראוי לחשוב". אם יש משהו שנשאר תקף מאוד בלבבות ההמונים כמורשת מההומניזם הוא ההנחה שכל בני האדם שווים, ושגם נשים הן בני אדם. עד כדי כך הצליחה המהפכה הפמיניסטית.

לכן ראוי לשאול, ראשית, למה. למה אנו רואים בשנים האחרונות, בוודאי בשנה האחרונה, בצד פתיחות גוברת ואף העצמה נשית פה ושם, את הנטייה של חלק מהיהדות האורתודוקסית להדרת נשים מתגברת, או לפחות הופכת בולטת יותר ויותר? התופעה הרי מסביבנו: קווי אוטובוסים עם מקומות ישיבה נפרדים לנשים בירושלים, הפרדה בין גברים ונשים גם ברחובות מאה שערים, העלמותן של נשים מלוחות המודעות בירושלים (או השחתת צילומיהן כאשר הן מופיעות), פסיקה הלכתית של הרבנות הראשית שבטקסים צבאיים יש להזמין רק זמרים ולא זמרות, העברת חיילות למתחם אטום ומגודר בחגיגות שמחת תורה בצה"ל, וכל זה בלי לציין את אובססיית ה"צניעות" שכבר מזמן מפרנסת כרכי הלכה וקריירות רבניות (וראו מאמר מצויין של בכל סרלואי אולמן בנושא).

אוקי, אז למה. למה דווקא לעניין הזה נטפלים, למה דווקא את זה מעלים על ראש שמחתנו? הרי כל בר דעת מבין שלחבב את היהדות האורתודוקסית על הציבור הרחב, זה לא יחבב. למה במקום, כפי שבוודאי אפשר, למצוא אלף תירוצים למה כל מני הלכות סקסיסטיות אינן תקפות בימינו; במקום, כפי שבוודאי אפשר, לכל הפחות להתעלם מאותן הלכות, כל מני רבנים וקבוצות דווקא מדגישים, מעלים על נס ונראה שגם די נהנים להתעקש על מני מנהגים מיזוגנים. למה?

כי הן שם

אני רוצה לתת כאן כמה תשובות, שלדעתי נכונות כולן, מי במידה גדולה יותר, מי פחותה, ונלך מהפשוט אל המורכב.

תשובה ראשונה, היא פשוט מפני שנשים הן קורבנות זמינים, תמיד היו, וקל להפנות את האיבה כלפיהן כדי להסיח את הדעת מבעיות רבות (כלומר, כפי שהמדינה משתמשת בפלסטינים, באיראן וכו'), ולא חסרות בעיות לאורתודוקסיה, על אחת כמה וכמה לחברה החרדית.

תשובה שנייה, שמובלעת כבר בשאלה לעיל, היא מפני שהגל הפמיניסטי הגיע סוף סוף גם למגזר הדתי בארץ, לפחות לזה הדתי-לאומי, ולכן הריאקציה. מניינים שוויוניים, טקסי חתונה הדדיים יותר, לימוד גמרא – יש התעוררות. גל פמיניסטי תמיד מביא איתו מה שנקרא בלעז בעקלע"ש, ובמגפיו של זה אנו חוזים היום, לא רק בדוגמאות הנ"ל אלא כמובן גם בפסקי ההלכה הנחרצים של הרב אבינר נגד לימוד גמרא לנשים, או למשל בפסיקתו של הרב אליקים לבנון בשנה שעברה נגד האפשרות של נשים להיבחר למזכירות אלון מורה.

תשובה שלישית (וכאן אנחנו כבר מגיעים לעניינים מורכבים יותר) אביא מתוך דבריה של אחת מחוקרות המחשבה היהודית המעניינות של זמננו, תמר רוס, שהיא גם פמיניסטית אורתודוקסית ידועה. במאמר "תרומת הפמיניזם לדיון ההלכתי: 'קול באישה ערווה' כמקרה מבחן" (מתוך הלכה, מטה-הלכה ופילוסופיה: עיון רב תחומי, בעריכת אבינועם רוזנק, מאגנס ומכון ואן-ליר, 2011), מבהירה רוס עד כמה התודעה הפמיניסטית מעמידה את המערכת ההלכתית כולה בפני אתגר אדיר:

מודעתה ותובנתה המיוחדות של האישה בתור אישיות בעלת דעה משלה בעניין, המכונה כיום בשם 'תודעה פמיניסטית' […] מעלה שאלות שלא העזו כלל לחשוב עליהן לפנים, שאלות המעמידות בספק הנחות הלכתיות בסיסיות ביחס למשקל המכריע של קונצנזוס חכמי הדור, באשר חבורת חכמים זו היתה ועדיין הנה על טהרת הגבריות. (עמ' 43)

נקודת המבט של האישה מעולם לא נלקחה בחשבון. ניתן לראות זאת היטב בהלכה לגבי שירת נשים. הפוסקים מתלבטים האם הגבר יחוש גירוי מיני אם ישמע אשה שרה, או רק אם גם יראה אותה בשירתה, או רק אם גם יכיר אותה, וכו'. רק על בסיס השינויים הפסיכוסומטיים שהגבר יעבור או לא יעבור תיקבע ההלכה. נקודת המבט של האישה כלל לא קיימת (זה פוגע בה? זה משפיל אותה? ואולי גם היא מתגרה מינית משמיעת גבר שר?). הפמיניזם מכניס למשחק את נקודת המבט של האישה, ולכן הוא כל כך מהפכני עבור מערכת שרובה ככולה בנויה על פי נקודת מבטו של הגבר.

השמעת ביקורת פמיניסטית על הנרטיב ההלכתי הקיים היא פעילות מערערת מהסוג המהפכני ביותר. בעוד שפעולה המאמצת את הרטוריקה ההלכתית הקיימת טוענת: 'קיימות בהלכה פריצות וניתן לנצלן', הביקורת הפמיניסטית הכוללת יותר טוענת: 'ההלכה אינה תופסת אל נכון את העולם שבו אנו חיים', ובכך חותרת לשנות לחלוטין את משמעותה. […] נשים בעלות תודעה פמיניסטית המשמיעות את קולן במובן הרחב יותר, אינן עוסקות ברטוריקה בלבד. הן גם מעניקות ביטוי מטה-הלכתי לתחושת קבוצה שלמה של נשים שסיפור הרקע של ההלכה כבר אינו מתאים לנסיבות חייהן (עמ' 52)

"סיפור הרקע" שרוס מדברת עליו הוא ההגמוניה הגברית והמובן מאיליו שנשים לא נחשבות מבחינה הלכתית-דתית. לא בבית הכנסת, לא בבית המדרש, לא (במהרה בימינו כמובן) בבית המקדש. בכל אתר משמעותי לתפקוד היומיומי של היהדות הגברים הם הפעילים ובעלי הסמכות, הנשים פאסיביות במקרה הטוב, בכלל לא בתמונה במקרה הרע. הגברים נחשבים, הנשים לא. בלי הגברים אי אפשר, בלי הנשים אפשר, ולפעמים אפילו יותר קל. הפמיניזם, במהותו, מבקש לשנות את כל זה.

מכאן מובן מה גודל האיום שמציבה התודעה הפמיניסטית, ומכאן על מה ולמה נזעקים הרבנים, על מה ולמה הם מתעקשים להציב גבולות כבר עכשיו, לא לתת לסכר להיפרץ (וראו בהקשר זה את מאמציו של הרב אבינר לאסור על נשים ללמוד גמרא).

מקור למשמעות ומוסר

ועכשיו לתשובה הרביעית, המשלימה את השלישית מכיוון נוסף, בכך שהיא מסבירה למה התודעה הפמיניסטית כל כך מסוכנת ליהדות האורתודוקסית (תכלס, גם לזו הקונסרבטיבית): לא רק כי היא מאיימת, מבחינה תוכנית, על הנחות היסוד המטא-הלכתיים, אלא מפני שהיא מאפשרת לבעליה נקודת מוצא ומקור סמכות לערוך את הערעור. ובשביל להסביר למה נידרש לפנות לשני הוגים, אמנם גברים, אבל דבריהם דברי טעם.

אני זוכר ששמעי את פרופ' משה הלברטל באיזו הרצאה, מדבר על האתגר האדיר שהעמידו מול האמונה היהודית הציונות והמרקסיזם. הנקודה היתה שהאתגר לאמונה לא היה בזה שההשכלה והמחקר הראו, נאמר, שהעולם הוא בן מיליארדי שנים ולא אלפים, או שמוצא האדם והקוף מאב קדמון משותף, או שהתורה היא הטלאה של מקורות שונים. כל אלה מהווים כולם מכות קשות לאמונה ולמסורת כפי שהיתה בעבר, אולם לרוב לא אלו לבדם מורידים כיפה מראשו של אדם. בשביל שזה יקרה דרושה לו לאדם מסגרת ערכית חילופית.

וכאן נקפוץ לרגע למרן צ'רלס טיילור, ואחר כך נחזור להלברטל. בספרו Sources of the Self קובע טיילור שכשם שהאדם זקוק למנגנון שייתן לו שיווי משקל פיזי, הוא זקוק במידה לא פחות למסגרת ערכית שתיתן לו שיווי משקל מוסרי. במילים אחרות, לא ייתכן אדם ללא עמוד שדרה מוסרי שיעמיד אותו במקומו, שיהיה בשבילו מצפן; האדם זקוק למערך מוסרי שיכוון אותו אל הראוי וירחיק אותו מהבלתי-ראוי (ופחות משנה מה אלו בדיוק).

האדם זקוק לזה כמו שהוא זקוק לאדמה מתחת לרגליו, ועד למאה ה-18 הדת היא שסיפקה זאת לאדם המערבי. ואז משהו קרה. טיילור מצביע על שני מערכים מוסריים עיקריים שעלו אז והיוו תחליפים לדת: ההסתמכות על החשיבה הרציונלית כמקור פנימי, "גבוה", "טהור", של כבוד-סגולי (dignity), אובייקטיביות, אתיקה וריחוק נאצל מה"חומר"; והפנייה אל הרגש, הדמיון והחוויה כמקור פנימי, "טבעי", פרטי, סובייקטיבי בפירוש של אותנטיות, יצירתיות וביטוי-אישי.

שורשיהם של שני המקורות המוסריים הללו, שהחליפו את הדת המסורתית, הם הנאורות והרומנטיקה, בהתאמה, ואפשר כמובן לראות אותם עדיין סביבנו, פורחים בעשרות גוונים. כך למשל, כשאתאיסט מתעקש על כך שהוא אמיץ מספיק להתמודד עם החיים (והמוות) ללא הקביים שמהווה אמונה, הוא מבטא עמדה מוסרית הפונה אל הכבוד הסגולי שלו כאדם רציונלי ובעל יושר-אינטלקטואלי נאמן. או למשל, כאשר ניו-אייג'יסט מבקש לבכר את החוויה הרוחנית האישית שהוא זכה לה על פני הדוגמה האמונית שהוא ירש מאבותיו (ולכן, למשל, להחליט שיחסי מין מזדמנים הם דבר חיובי וטוב, וכלל לא אסור ורע), הוא מבטא עמדה מוסרית השואבת סמכות מחיי הנפש שלו ושוללת סמכות מכל דבר חיצוני לו. שימו לב אם כן: לא כל "הוכחה" לכך שאין אלוהים או שישו או משה רבנו לא היו קיימים הם שאיפשרו את החילון, אלא מערכים מוסריים אלטרנטיבים שצמחו עם עידן הנאורות.

חזרה להלברטל. כמו הנאורות והרומנטיקה בזמנן, הלברטל דיבר על זה (אני מקווה שאני זוכר נכון) שהציונות והמרקסיזם בזמנם נתנו ליהודי בתחילת המאה העשרים מסגרת ערכית אלטרנטיבית שאל המרחב האתי שהיא מספקת הוא היה יכול להעביר את אוהלו הפרטי, בהשאירו מאחור את בניין מסורת אבותיו. כלומר, לבד מזה שהוא אולי לא האמין במעמד הר סיני, אותו יהודי היה זקוק גם לתחליף שיעמיד עבורו מערך כולל של זהות, סמכות ומקור מוסרי. הלאומיות הציונית מחד, שביקשה לכונן יהדות חדשה, יהדות הקמה מאפר הגלות ובונה חברת מופת; והאוניברסליזם הסוציאליסטי מאידך, שביקש לכונן אנושות חדשה, אנושות המתקדמת בקצב המטריאליזם הדיאלקטי לעבר חברת מופת, נתנו לו כזה מין תחליף.

הלברטל ציין (אני שוב מקווה שאני זוכר נכון) שאנו כיום חיים בזמנים טובים מאוד לאמונה, אחרי שהמאה העשרים על מלחמותיה המדגישות את בעיות הלאומיות והגותה הפוסטמודרניסטית המפרקת כל יומרה למשיחיות חילונית לא השאירה לאדם המערבי בתחילת המאה העשרים ואחת מסגרות אלטרנטיביות כוללות כל שכאלה. הציונות והמרקסיזם כבר לא נתפסים כאופק אוטופי עבור היהודי או האדם. מה עושים במקרה כזה? עושים תשובה.

אבל מערך ערכי אחד אולי עדיין מאיים על הדת, אמר הלברטל, והוא הפמיניזם. כאן יש עדיין מסגרת ערכית שמסוגלת לתת, גם אם במידה פחותה מהמטא-נראטיבים הגדולים שצוינו לעיל, מקור לזהות ומוסר. קריאת כיוון. כלומר הפמיניזם כיום הוא אחת המסגרות האידיאולוגיות היחידות שמספקות לאוחזים בה מערך אתי אלטרנטיבי. אלטרנטיבי למערך ההלכתי, ולכן כזה שמתוכו אפשר לצאת למתקפה על ההלכה, ואף להחליף איתו את ההלכה. לכן הפמיניזם מסוכן כל כך לאורתודוקסיה. מכל זה נובע שהאורתודוקסיה (שוב חשוב לציין שלא כולה, שהרי חלקה בפירוש מפנימה את המהפכה הפמיניסטית) בחרה לתקוף את האיום הגדול ביותר עליה, את המר שבאויבים.

האם יש לה סיכוי? לדעתי רוב הציבור מתבונן בהשתאות ובחוסר נעימות על מפגני המיזוגניה האלו. השאלה שמעניינת אותי היא איך מתייחסות לכל העניין נשים אורתודוקסיות. כאן נראה לי שסיפור מורכב. נדמה לי שפעמים רבות אף הנשים המשכילות, המודרניות וכו' דווקא לא נזעקות מהמהלכים האנטי-פמיניסטים הללו. יש כאלה שמקבלות אותם. למה? אולי דווקא מפני שהן מזהות שישנו כאן מערך ערכי שמאיים על המסגרת ההלכתית בצורה עמוקה, ומכל מני סיבות הן מעוניינות לשמור על אותה מסגרת.

סתם

—

התפרסם היום באתר אבי-חי

* התמונות לקוחות מתוך פרויקט מיוחד לחג הסוכות האחרון, במסגרתו ראיין עיתון הנשים פנינים (54, סוכות תשע"ב), השייך לעיתון החרדי בקהילה, נשות רבנים. מטעמי צניעות לא הביא כמובן העיתון את תמונותיהן של הנשים עצמן, אלא ליווה את דבריהן בתמונות בעליהן. בישיבת מערכת של "לולאת האל" הוחלט שמטעמי צניעות יתרה כדאי גם לא להביא את דבריהן, אלא אך ורק את תמונות בעליהן.