רבות כבר דובר, סופר, תואר ושוּרר אודות מאבקי הטיטנים התורניים שמתחוללים בזמן האחרון בשדות המערכה המחותתים המכונים "הציבור הדתי-לאומי". תנ"ך 'בגובה העיניים' או דווקא 'בגובה השמיים', כל האומר דוד המלך חטא אינו אלא טועה או לחילופין רואה את הדברים כהוויתם – הפולמוס הזה, שנראה לצופה החילוני כעוד פלפול על היותה של בהמה מסויימת מעלה או לא מעלה גירה, טעון למעשה במשמעויות תיאולוגיות כבדות משקל, כפי שניסיתי להסביר כאן (וראו גם מאמר נהדר מאת חגי משגב).

ברשימה הקצרה הזאת הייתי רוצה להצביע על המימדים הסוציולוגים של מאבק האיתנים הזה, שהינם לא פחות כבדי משקל. גלעד סרי-לוי כתב באריכות וברצינות ארבע רשימות על החלוקות הפנימיות שבתוך המגזר הסרוג (1, 2, 3, 4), ואני ממליץ למי שרוצה לקרוא אותן כדי לקבל מפה של השטח. כאן הייתי רוצה להציע שלוש סיבות חברתיות עקרוניות שעומדות בלב הפולמוס, לבד מזו התיאולוגית כמובן.

וגלוי עיניים (טרוטות)

ראשית כמה מילים כלליות על הסכסוך. הסיפור נוגע לכאורה לתוכני תוכנית הלימודים במקרא שאמורה להילמד לראשונה בשנת הלימודים הקרובה בבתי הספר של החינוך הממלכתי-דתי (חמ"ד). התוכנית שהכינה המפמ"רית (מפקחת-מרכזת) החדשה של המקצוע בחינוך הדתי, מירי שליסל, נועדה להיות "מפגש של התלמידים עם דבר ה'", כפי שהגדירה זאת שליסל במכתב ההסבר (הציטוט מכתבה של טלילה נשר ב'הארץ'), כלומר להביא את דבר ה' לגובה העיניים.

התוכנית זכתה לקבלת פנים חמה, ולא במובן הטוב של המילה, מצד רבני ישיבות 'הקו', כלומר הישיבות המשתלשלות מבית מדרשו של הרב צבי טאו. מדובר בזרם המשלב תפיסה חרדית של ההלכה עם ממלכתיות אדוקה הנגזרת מראיית מדינת ישראל כשלב מרכזי ולפני-אחרון בתוכנית הגאולה הכללית של הקב"ה. אל רבנים אלה הצטרפו עוד כמה חרד"לניקים, והם ששיגרו מכתבים של אש וגופרית לכל מי שקשור לנושא. בדבריהם הם מתריעים מפני "מבט קלוקל […] מגובה עיניים טרוטות" ואף "פרשנות של חול ושל גויים", לא עלינו.

אז מי במחנה המתנגדים? ובכן, החשובים ביותר כאן הם הרבנים דב ליאור, אליקים לבנון ושלמה אבינר. יש גם אחרים וטובים (למשל הרב זלמן נחמיה גולדברג, שנתן בזמנו הסכמה לספר תורת המלך, או הרב מרדכי שטרנברג, ראש ישיבת 'הר המור'), אבל אלה השמות שעושים רעש. ברקע ניצב כצוק איתן של גרניט אטומה הרב טאו, וסביבו תלמידיו. ראוי לציין כאן שחלק מילדיהם של רבנים אלה, ובפרט של תלמידי הרב טאו, לומדים בכלל בחינוך החרדי, ולא יבואו ממילא במגע עם התוכנית הזאת. ולמרות זאת, הם רוצים לשלוט בתכניה.

סילופים, נשים וחשיבה חופשית

לכאורה, אם כן, מדובר בפולמוס תיאולוגי על דרך הוראת התנ"ך. למעשה, למרות שלתיאולוגיה גרידא יש כאן תפקיד, מדובר גם במאבק על כמה סוגיות חברתיות והנהגותיות. אפשר לקבל רמז לכך מהעובדה הפשוטה שרוב רובן של הזעקות לא יצאו כלל כנגד התוכנית גופא, אלא כנגד המפמ"רית שליסל וכלפי תכנים שהיא העלתה לאתר התוכנית ברשת, ושנועדו כחומר העשרה ופורום לצורך דיונים בין המורים. שימו לב: הרבנים המכובדים הנ"ל יצאו לא ממש נגד התוכנית, אלא נגד העומדת בראשה, ונגד חומרי עזר שהיא פרסמה, שאינם נמצאים בתוכנית עצמה. כפי שכותב הרב ישראל רוזן,

כמדומה שעל התכנית לא היה שום ערעור, גם לא מצד רבני 'הקו' […] ולא מצד רבנים נודעים [… ש]אינם משתייכים כלל לזרם זה. הקצף יצא רק על אתר משרד החינוך, 'ללמוד וללמד', בו שובצו חמרי העשרה למורים, ללא זיקה ישירה לתכנית הלימודים, וללא מעורבות או אחריות של ועדת המקצוע.

מעניין, לא? תוכנית הלימודים עצמה הוכרזה כבעייתית, אולם הביקורת הופנתה כלפי התכנים באתר, שאינם כלולים בתוכנית ושלא היתה שום חובה ללמד אותם או אף לעיין בהם (כך גם מובהר בכתבתה של נשר) – וכמובן, הביקורת הופנתה גם כנגד מי שהעלתה אותם, המפמ"רית מירי שליסל. למעשה, היחיד שיצא נגד התוכנית עצמה היה הרב אבינר, אלא שבגלל שלא מצא בה פגמים אמיתיים נזקק להביא מתוכה ציטוטים קטועים בצורה מגמתית ונבזית (עד כדי כך שהרב אמנון בזק, במאמר שקרע את ביקורתו של אבינר לגזרים, קם ושאל "מדוע דברים מפורשים סולפו באופן כל כך הפוך מכוונתם הברורה של כותביהם?").

הנקודה הזאת מביאה אותי להציע שתי סיבות סוציולוגיות ראשונות לזעקות השבר הנוכחיות מצד אותם רבנים:

• 1. האם ייתכן שהבעיה אינה התוכנית, אלא האפשרות של המורים להעשיר את עולמם, ולהורות מתוך עולם עשיר? האם ייתכן שהבעיה אינה התוכנית, אלא האפשרות של מורים להתדיין בינם לבין עצמם בפורום מיוחד? האם ייתכן שהבעיה, בקיצור, היא החירות האינטלקטואלית שהמפמ"רית מציעה כהעשרה למוריה, הזמנתה אותם להעשיר את עולמם? האם אותם רבני 'קו' מוטרדים פחות מהתוכנית עצמה, ויותר מהאפשרות, הטכנית והעקרונית, להוסיף עליה חומרי העשרה ולשאול לגביה שאלות? לדעתי יש יסוד להאמין שכן. אותם רבנים מעוניינים לשלוט בצורה מוחלטת ועקרונית בכל מה שהמורים מלמדים את ילדיהם. פתיחת האפשרות להעשרה פירושה איבוד השליטה על התכנים בתוכנית, דבר המטריד רבנים אלה גם – ובעיקר – אם תכני התוכנית כשרים לחלוטין.
• 2. הרב טאו, הרב לבנון והרב ליאור התבטאו כולם בעבר כנגד כהונתן של נשים בעמדות סמכות: הרב לבנון אסר על נשים להתמודד למזכירות אלון מורה, הרב ליאור תמך בפסיקתו זו והבהיר שעבודת נשים מחוץ לבית מנוגדת ל"השקפתה של תורה", ורק לאחרונה התבשרנו שהרב טאו גורס גם הוא ש"הבית הוא המקום של האשה ולא המרחב החברתי". הרב אבינר גם הוא אינו ידוע בדעותיו הפרוגרסיביות בנושא. היציאה כגד התוכנית מונעת גם מתוך הרצון להפטר מהמפמ"רית, שבהיותה אישה ממילא אינה אמורה להיות בעמדת קבלת החלטות לדעתם. מידע שהגיע אלי מכמה מקורות מבהיר שבפורומים שונים רבנים המובילים את המאבק אמרו במפורש שהם רוצים להביא לפיטורי שליסל, ושהדבר אף נאמר לפני פרוץ הפולמוס הנוכחי. בשיחות אלה גם הובעה התקווה שכפי שהלחץ לפטר את אדר כהן הביא לתוצאות, יהיה אפשר גם להעיף מפמ"רים אחרים שמפריעים לקו האידיאולוגי.

נקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו, וושמו להם ראש אחד

אלה, אם כן, שתי סיבות סוציולוגיות שאני מציע שנמצאות בבסיס המאבק. הסיבה השלישית גדולה ומהותית יותר, וממנה, נדמה לי, יונק הזעם הקדוש של הרבנים המתנגדים לתוכנית את מירב הלהט שלו.

העניין הוא כזה: אם ניגשים למיפוי הדמויות המרכזיות בסיפור מוצאים שמי שתומך בתוכנית הם הרבנים יעקב אריאל, חיים דרוקמן, ישעיהו הדרי ואיתן אייזמן. כולם חתומים על מסמך שמגבה את התוכנית. למרות שיש ניסיון להציג את המאבק ככזה המתחולל בין רבני 'הקו' לרבני 'הגוש' (כלומר אנשי ישיבת 'הר עציון' ובנותיה), הרי שאלו אינם רבני 'הגוש', אלא הרבה יותר רבני 'מרכז הרב'.

המאבק, אם כן, למרות שאידיאולוגית הוא נגד גישה המזוהה עם 'הגוש', מעשית הוא נגד אנשים המזוהים עם 'מרכז הרב'. למה אם כן נלחמים בהם?

• 3. אני רוצה להציע שמדובר בעצם במאבק הנהגה, שנערך בדיוק בטריטוריה היחידה שעדיין נתונה למיקוח. המאבק הוא 1) בין המנהיגים; 2) על הציבור המפולג; 3) לגבי הדור הצעיר. כיצד?

ראשית, ניכר שהמאבק הזה נערך בין גדולי רבני הציונות הדתית, הרבנים יעקב אריאל, חיים דרוקמן, אהרן ליכטנשטיין, זלמן מלמד, דב ליאור וצבי טאו. אלה זקני השבט, וכולם סביב שנתם השמונים. שימו לב שלבד מהרב מלמד, שנמנע מתפיסת צד בפולמוס, כל השאר מעורבים בקטטה. המאבק, אם כן, הוא בין המנהיגים היוצאים של הציונות הדתית, כאשר הרב אבינר ותלמידי הרב טאו מנסים למצב את עצמם כמנהיגים החדשים של הדור הבא, כשומרי החומות כנגד מגמות "רפורמיות".

שנית, כל מי שמעט בינה בראשו יודע שהציבור הדתי-לאומי הוא כבר לא ציבור, כלומר, הוא כבר לא אחד. בשביל מי שהחזיק עדיין באיזו אשלייה בעניין הבהיר לאחרונה הרב אבינר ש"הפילוג כבר נעשה". אלא מה? המקום היחיד שבו הציבור הזה יושב יחד הוא במערכת החינוך שלו (לבד, כאמור, מילדים של רבנים מיוחסים, שנשלחים למערכת החינוך החרדית). לכן מערכת החינוך הופכת לשלל האחרון שעליו אפשר לריב.

שלישית, מכיוון שמערכת החינוך היא המוסד המשותף האחרון של הפלגים הסרוגים השונים, לחרד"לניקים יש איזו אשלייה שאם הם ישלטו בתכני הלימוד הם יוכלו לגדל דור של מאמינים תמימים, ולאחד לכאורה מחדש את ממלכות ישראל ויהודה – סליחה, 'הגוש' ו'הקו'. בנוסף לכך, תקיפת תוכנית הלימודים באה כדי לערער את המוניטין ההלכתי של העומדים בראשה (אריאל, דרוקמן וכו'), כך שהמתקיפים יצטיירו כשומרי אמוני ישראל, וממילא כמנהיגים הראויים של הציבור הסרוג. לא מן הנמנע שיש כאן גם ניסיון לחבל במועמדותו המחודשת, בעוד שבעה חודשים, של הרב יעקב אריאל (או רב אחר מרבני 'צהר') לרב האשכנזי הראשי (ראו על מאמצי הבחירות כאן).

דור של אפיקורסים

כל זה כמובן לא יקרה. כתבתי לעיל שזו "אשליה" מפני שרק אנשים שגרים בישובים הומוגניים לחלוטין והמנהיגים אורח חיים סטייל מאה שערים יכולים להעלות על דעתם שרוב מניין ובניין הילדים והנוער חובשי הכיפות הסרוגות מסוגלים לבלוע את האינדוקטרינציה התפלה והילדותית שהם מציעים בתור חומר לימוד. ססמותיהם בדבר "טהרת הקודש" של החינוך הראוי ל"ילדי ישראל" רק מדגימה עד כמה הם מנותקים מעולמם של מרבית חובשי הכיפה היום, שביטויים חרדיים שכאלה מעוררים בהם לא יראה, אלא גיחוך. אם ישתלטו החרד"לים על בתי הספר לא ילדים טהורי קודש יצאו משם, אלא אפיקורסים.

סתם

—

עדכון 9:45: שני פרטי מידע מעניינים שהגיעו אלי עכשיו, ומצביעים על אופי המאבק שמנהלים המתנגדים לתוכנית:
1. מסתבר שהיה מי שטרח ללכת ולחפש אחר העותק הבודד של עבודת המאסטר של שליסל ולמרקר בה כל משפט שחשוד בשימוש במקורות 'בגובה העיניים'. את הצילומים הוא שלח לרשימת תפוצה של רבנים בדואר רגיל.
2. בנוסף, יו"ר מנהל החמ"ד, ד"ר אברהם ליפשיץ, קיבל זימון לדין תורה אצל הרב ליאור, במסמך עם חתימה של הרב רבינוביץ. הבעיה היא שהרב רבינוביץ כלל לא חתם על דבר כזה. הזימון התקבל ממזכירו של הרב ליאור. הרב רבינוביץ התקשר לנזוף במזכיר שהתנצל על "הטעות".

[בשנת הלימודים הבאה אעביר קורס בבית המדרש של 'בינה' על משיחיות יהודית מודנית. הקהל הרחב מוזמן. פרטים כאן.]

מכללת הרצוג שבגוש עציון מקיימת כבר יותר מעשרים שנה ימי עיון מוצלחים ומצליחים מאוד על התנ"ך. עד כדי כך זוכה האירוע השנתי לעניין, חיבה ותהודה, שישיבות "הקו", המציגות אורתודוקסיה פונדמנטליסטית-חרד"לית יותר, התקנאו להן והחליטו להרים ימי עיון מתחרים. אבל לא שכפול פשוט של הרעיון יש כאן – לא, לא אנשים כרבני הקו יעתיקו רעיון סתם כך – אלא ניסיון לתקנו ולהעלות את ניצוצותיו הנפולים. כי זאת יש לדעת: אנשי הקו רואים בחומרה רבה את הגישה ללימוד התנ"ך שרווחת במכללת הרצוג, עד כדי כך שהרב אבינר מכנה את ההולכים בדרך זו "חכמים בעיניהם", דהיינו, לא חכמים.

כל כך למה? ובכן, על פי הרב אבינר ועמיתיו לקו זאת משום שבמכללת הרצוג ימי העיון מתייחסים למקרא, כמו שאומרים, "בגובה העיניים", דהיינו הם נאמנים יותר לפשט הכתוב, תופסים את הדמויות התנ"כיות בצורה ריאלית יותר, כבני אדם (גם אם גדולים ומיוחדים), ומשתמשים בחקירתם במתודות פרשניות שאינן מוגבלות לאלו של הפרשנים הקלאסיים, אלא יכולות גם לשאול תובנות ושיטות מהמחקר האקדמי, ר"ל.

הפולמוס הזה הוא ישן אבל מעניין מאוד, וכאן ניתן למצוא התייחסויות שונות סביבו. אני לא רוצה להיכנס במסגרת זו לעובי הקורה, ואנסה רק לבאר בתמצות את עיקרי הויכוח. יחד עם זאת, מפני שפניו רבות ורבדיו רבי-פנים, אפרש את הסוגיה על פי ארבע מדרגות הפרשנות הידועות, כלומר על פי הפשט, הרמז, הדרש והסוד.

–> ובכן, לכאורה, ברמת הפשט, השאלה המרכזית היא האם סיפורי המקרא מספרים לנו על דמויות שבאופן מפורש "אינם בני אדם כמונו", כפי שקובע הרב אבינר, או מתארים לנו שאבות האומה "רק בני אנוש המה", כפי שטוען הרב יואל בן נון. השאלה אפוא היא האם דיברה תורה על בני אדם, או רק בלשון בני אדם, אבל סיפרה לנו למעשה על בני אלים?

–> ברמת הרמז, השאלה מתייחסת לאופן שבו מותר לנו לפרש את המקרא. האם עלינו לסמוך רק על שלשלת המסירה של הפרשנים הקלאסיים, עליהם אין לנו, חגבים בפני ענקים שכמונו, מה להוסיף דבר? והאם עלינו, אם כבר נכנסה בנו במקרה רוח יצירתית מסויימת, לדון בכתוב אך ורק בכלים הפרשניים שהם הנחילו לנו? או, מצד שני, האם מותר לנו להשתמש גם בידע שצברנו במחקר הנוכחי, דהיינו להשוות את מה שכתוב בפרק שבו אנחנו עוסקים לממצאי הארכיאולוגיה, הפילולוגיה, מדע הדתות, כמו גם למה שכתוב בספרות החיצונית, במגילות קומראן, בתורתם של השומרונים (וכו' וכו')?

–> ברמת הדרש, השאלה קשורה למעמדו של המקרא. האם מדובר בספר קודש הכתוב כטקסט אזוטרי, מסתורי וחידתי, המתאר מציאות שלא מהעולם הזה, ואשר בכל כל אות ואות בו קשורים תילי תילים של משמעויות נסתרות, משמעותיות אשר אין השכל המוגבל שלנו מסוגל לעולם לרדת למעמקיהם הנפלאים; או האם מדובר בספר חינוכי, הבא לכונן תרבות על ידי כך שילמד אותנו ערכים וירביץ בנו תורה, וזאת על ידי שילוב של התגלות אלוהית, היסטוריה ודברי תוכחה?

–> ואילו ברמת הסוד, ברובד העמוק ביותר של הדברים, השאלה בעצם קשורה לצורה שבה אנחנו מתייחסים לעולם הזה, כאן ועכשיו. האם מדובר בעולם נפול, חלקי, מזוייף, אשלייתי? האם מדובר בצל חיוור של העולם האלוהי, אותו עולם שהיה בימי האבות ובימי דוד המלך, ושאליו אנחנו מתגעגעים, אותו עולם שיבוא בימות המשיח ושאליו אנחנו מצפים? או האם העולם כפי שהוא כעת לא רק פועל על פי אותם חוקים, פחות או יותר, כמו זה של האבות והמלכים והנביאים, אלא שהוא גם לא פחות טוב, ולא פחות חביב בעיני ה'. כלומר, האם העולם כפי שהוא כרגע אמיתי מספיק כדי שנוכל להתייחס אליו ברצינות, ולא לחיות את חיינו בגעגועים וציפייה לעולמות אחרים?

אברהם או ספיידרמן

יש לציין שאת שתי הגישות האלה ניתן למצוא בקלות בנהר הרחב של מסורת ישראל, והן מלוות את ההגות היהודית כבר מימי חז"ל. הסיבה שיש כרגע פולמוס ביניהן הן רבות, ומרכזית בהן היא הצורך של הזרם האורתודוקסי להכריע מהו יחסו לעולם המודרני. שכן, כאמור, רק ברמת הפשט מתחולל הויכוח הזה לגבי צורת הלימוד של התנ"ך. בעומק הדברים מדובר בגרסה נוספת של המופע הפופולרי 'לא רציונלי ולא במקרה'. או לחילופין 'לא רציונלי וכן במקרה' – טוב, על זה הויכוח.

העניין הוא כזה: רוב חלקי ההלכה המעשיים והאמוניים משתלבים בסך הכל בסדר עם אורח החיים המודרני. כלומר, חלק מהמצוות אולי מעיקות, חלק מהאמונות קצת מוזרות, אבל לא אלו ולא אלו דורשות מבני אדם אינטליגנטים ומצפוניים להתכחש לעצמם, לרמות את עצמם. אולם פה ושם יש תקלים מעצבנים שכאלה, היכן שאיזה עיקר אמונה (נאמר, תורה קומפלט מן השמיים) לא מסתדר עם ממצאי המחקר, או היכן שאיזו מצווה (נאמר, איסור יחסי מין הומולסבים) לא מסתדרת עם המצפון.

והשאלה היא מה עושים במקרים כאלה. האם מבכרים את הרציונליות המודרנית על פני האמונה, או האם דוחקים את ההגיון הבריא בפניה, ונשבעים אמונים למה שאינו רציונלי. זאת שאלה גדולה, מפני שהיא כמובן משליכה על מעמדם של כתבי הקודש בחיינו, ומתוך כך על מעמדן של המצוות. ללא ספק יש דרכים מגוונות לענות עליה, אבל באופן סכמטי ניתן לומר שב'קו' הכריעו באופן מובהק ללכת עם הראש בקיר.

וזו הכרעה מחייבת. היא מחייבת, למשל, להתייחס אל הדמויות המקראיות כאילו אינן בני אדם, שהרי אילו היו הן בני אדם, כי אז היינו יכולים להבין אותן, ואם היינו יכולים להבין אותן, היינו יכולים לבקר אותן – כלומר, היינו מסוגלים לשפוט אותם על פי הסטנדרטים המוסריים שלנו, היום. אבל כמובן שדבר כזה חייב להיות בלתי אפשרי, אם אנחנו רוצים להמשיך ולהאמין שהמוסר של התורה הוא אבסולוטי ועל-זמני וזה שלנו הוא חסר-ערך ושרירותי.

יוצא שאנחנו לא יכולים לשפוט את מעשיהם של אברהם, משה או דוד. דא עקא, אם אנחנו לא יכולים לשפוט אותם, אנחנו גם לא יכולים ללמוד מהם. שכן אם לא בני אדם הם, איזו דוגמא הם יכולים להוות עבורנו? אנחנו נקלעים כאן לפרדוקס הנוצרי הידוע, בו כל אדם אמור לחקות את התנהגותו של ישו, רק ללא היתרון המסויים המתקבל מהיותו בנו של אלוהים.

ואכן, על פי הרב אבינר הגישה המבקשת לינוק מהמקרא "ערכי מוסר אנושיים והנהגות ראויות" הינה "רוח ישנה", "רפורמית", המביאה, על פיו, "פירות באושים". והוא מוסיף שגם אם רוצים להפוך את התנ"ך לרלוונטי עבור הדור הצעיר על ידי העלאת דילמות מוסריות מתוכו, זו אינה הדרך, מפני ש "אמנם התנ"ך הופך לאהוב, אך כבר אינו תנ"ך, אלא תנ"ך-לייט, קריקטורה של תנ"ך."

כלומר, על פי הרב אבינר תנ"ך שהדמויות המופיעות בו הן בני אדם הוא קריקטורה, ואילו תנ"ך שהדמויות המופיעות בו הן זן מוזר ונכחד של אנשי-על חסרי פגמים הוא לא קריקטורה, אלא כנראה מהווה את תמונת האמת המציאותית. בקרב רבני ה'קו' הופך התנ"ך אפוא לקומיקס עתיק המביא את סיפוריהם של גיבורי העל הישראלים. הרעיון כשלעצמו נשמע מבדר ביותר, אבל באופן אישי נראה לי שאחכה לסרט.

סתם

—

פורסם באתר אבי חי

"בלעדיך אדוני, מה אהיה? למלך אשר אהבת, זכרו של אשר לך טוב קראת, הגדלת את שמו. הפקדת לו דרך ישרה. אני נסיך רצונך, מעשה ידיך. אתה יצרתני והענקת לי מלכות על עם הארץ. כטוב לך, האדון אשר משביר כולם, נטעת בי אהבה לאדנותך הנשגבת. שים יראת אלוהותך בלבי. הענק לי אשר טוב לך, למען חיי לוּ תעשה."

זו תפילתו של נבוכדנצר השני, מלך בבל, ראשית המאה שישית לפנה"ס. אותו נבוכדנצר ששלח את רב הטבחים שלו, נבוזראדן, כדי לשרוף את ירושלים ולהחריבה. אותו נבוכדנצר שתחתיו חרב בית ראשון, אותו נבוכדנצר שבפקודתו הוגלו אלפים לבבל.

אותו נבוכדנצר הוא אדם דתי. יש לו אלוהים. אלוהיו שמו מורדוך, והוא נושא אליו תפילה. הוא מכיר בכך שבלעדיו אינו ולא כלום. שבזכות מורדוך הוא מלך, שבזכותו דרכו ישרה. לא זאת אף זאת: נבוכדנצר מודה לאלוהיו על שנטע בו אהבה, וכניעה. הוא מבקש ממנו לברך אותו גם ביראה.

יוחנן מופס מציין בספרו שגם מכתובות אחרות מאותה תקופה בבבל ברור כי הרעיון שהאל אמור לתת לנו את היכולת לעבוד אותו כהלכה היה עקרון תיאולוגי מקובל. רעיון שכמובן מוכר מאוד לכל מי שתפילות עבריות שגורות בפיו. זה רעיון טוב. לו יהי.

* התפילה מצוטטת בספר אישיותו של אלוהים מאת יוחנן מופס, עמ' 121, והיא תרגום של התרגום של S. Langdon, Die neubabylonischen Königsinschriften, R. Zehunpfund (tr.), Vorderasiatische Bibliothek, 4 (VAB IV) Leipzig 1912, p. 122-123

לפני כשבוע יצא "הארץ" בכותרת ממוחזרת אך שפרובוקטיבית ממנה קשה למצוא: "האם משה רבנו היה על 'טריפ' במעמד הר סיני?". המדובר בתזה שמציע (שוב) פרופ' בני שנון, מרצה לפסיכולוגיה קוגניטיבית מהאוניברסיטה העברית, על פיה בני ישראל, ומשה בראשם, ערכו ניסויים פסיכודלים בעודם במדבר סיני, וזאת עם מני צמחים שגדלים שם וידועים כמבורכים בפסיכואקטיביות. תוך יומיים הידיעה הזו תורגמה ופורסמה במעל מאה עיתונים ברחבי העולם (הנה למשל הגרדיין, פורבס, איביסי, פוקס, והנה גם רשימה של יובל הרגיל, שכתב על התיאוריה הזו בפירוט כבר מזמן), וגררה את הגל הצפוי של גינויים מצד אורתודוקסים קפוצי-ישבן ולגלוגים מצד אתאיסטים משועממים.

ויאמר משה: אני דולפין! (הרעיון מכאן)

כאמור, במרכז התיאוריה, שכמובן אי אפשר להוכיח אותה, עומד הסבר "הגיוני" לכך שבני ישראל עברו חוויה רוחנית קולקטיבית בעודם מביטים במעלה ההר שם אלוהים הכתיב למשה את התורה. מסתבר שהם פשוט היו דלוקים על מני צמחים, וליתר דיוק "השבר הלבן, חרמל בערבית, חומר הגורם להזיות שבו משתמשים הבדווים עד היום", וכן השיטה, "שמכילה אף היא חומרים הזייתיים". כל זה עלה בדעתו של פרופ' שנון אחרי שהלה התנסה במסע רוחני שהתעורר משתיית איאואסקה, אותו משקה קסמים מהאמזונס שמשמש את המקומיים לעריכת מסעות רוחניים, ושם לב שגם אצלו מופיעים תסמינים הקרובים לתיאורים המקראיים של מני התגלויות, כגון סינאסתזיה (ערבוב של חוויות חושיות, סתם דוגמא: ראיית קולות) ואיבוד תחושת הזמן. כך למשל, גם הסנה הבוער חשוד בעיני שנון כחזיון פסיכודלי.

כמה דברים מעניינים יש בסיפור הזה. ראשית, ההנחה שסיפור הר סיני הוא התרחשות היסטורית. זה כבר יפה, כי מרבית חוקרי המקרא כיום סבורים שלא היה ולא נברא. אישית, אני סבור שהיה ונברא, אם כי ודאי לא בדיוק כפי שכתוב בתורה. אני הולך בדעה זו אחרי מורי ורבי בסוגיות מקראיות, חוקר המקרא פרופ' ישראל קנוהל, שחושב שהגל הנוכחי של הכחשת כל מה שכתוב בתנ"ך ואין לו הוכחה ארכיאולוגית הוא אופנה שתחלוף, ושאין שום סיבה להניח שלמאורעות שכתובים אין בסיס היסטורי מסויים. עד כמה מסויים? או, אז כמובן שיש לבדוק בדיוק מהו הבסיס ההיסטורי, ואת זה ניסה פרופ' שנון לעשות.

דבר מעניין שני הוא ההנחה שפרופ' שנון מניח, שיש צורך בסמים כדי לחוות חוויות רוחניות ומיסטיות. זה פשוט לא נכון, ויעידו אלפי יוגים ומודטים וחסידים חיים (בהנחה שעל טקסטים אין לסמוך – מי יודע מה הכותבים בלעו לפני זה). ראבק, אני עצמי יכול להעיד: ברוך השם, נפתחו לי השמיים ואראה מראות אלוהים לא פעם ולא פעמיים, ללא כל שימוש בחומרים הלוצינוגנים. זה יכול לקרות כתוצאה ממדיטציה, או מטיול בטבע, או מרגע של תשומת לב, או סתם ככה ללא כל סיבה ניכרת. כך גם תמיד הסברתי לעצמי את עניין הסנה הבוער: פעמים רבות במצב של מודעות מוגברת המציאות זורחת לה מתוך עצמה, ונראה כאילו היא כולה מאורת או עולה באש, אם כי כמובן שאיננה כלה.

עכשיו, חוויות רוחניות קולקטיביות זה בכל זאת עניין מאוד נדיר, אבל לא מעבר למה שניתן להניח בצורה הגיונית. כל אחד שהיה במסיבה מוצלחת, או במועדון ריקודים, או במשחק כדורגל, או בטיש, יודע עד כמה המצב התודעתי של האנשים סביבך משפיע עליך. לכינוס של אנשים רבים למטרה אחת יש כוח הגדול מסכום חלקיו, ואם המטרה היא רוחנית אפשר בהחלט לצפות לחוויות מיסטיות (וראו תיאור המרגש של החוויה המיסטית הקולקטיבית של הנוצרים הראשונים, בספר מעשי השליחים, פרק 2). תנועות רוחניות רבות במהלך ההיסטוריה גילו את הטריק הזה של ההתכנסות יחדיו, ודי לציין את הקוויקרים שיושבים במעגל ושותקים בצפייה להתגלות. בהחלט ייתכן שהיה למרגלות הר סיני איזה אירוע מיוחד, אירוע שכולם התכוננו לו וציפו לו (הרי עברו לפניו כל מני טקסי הטהרות), ובהחלט ייתכן שבאורך נדיר התעוררה ברוב הנוכחים תודעה מיסטית עמוקה. לא ברור לי למה זאת לא ההנחה הבסיסית למה שקרה.

דבר מעניין שלישי, שמקשה לדעתי על תיאוריית ההיי בהר סיני, הוא התוצאות של אותו אירוע: האם עם שלם שמסטול מצמחים ימציא לעצמו חוקים שדומים לעשרת הדיברות, ויקבל אותם הר כגיגית? כאילו, שמעתי שסמים מסוכנים לחופש שלך, אבל עד כדי כך? מאידך, מי שמכיר מספיק רוחניות אותנטית יכול לומר שבשונה מחוויות אקסטטיות של מיסטיקה בוסרית, ובשונה מטריפים מגניבים שלרוב בהם מסתכמות התנסויות בסמים, הרי שחוויה רוחנית עמוקה אינה מונעת מהאדם לתפקד כפי שהוא רוצה, אלא אדרבא, אף מעודדת יצירתיות ושפע – לא טוב לך מפני שיצאת מהחיים, אלא דווקא מפני שנכנסת אליהם באמת, ואתה חי אותם טוב יותר. קשה לי להאמין שאדם בטריפ, גם אם הוא משה רבנו, יקדיש זמן לחקיקת איסורים על לוחות של אבן. קשה לי עוד יותר להניח שמיד אחר כך הוא יתאכזב מהעם, ישבור את אותם לוחות ויצליח מיד לגייס מיליציה קטנה מקרב הסטלנים איתה לטבוח בשלושת אלפים מסוממים אחרים, שעשו משהו שלא מוצא חן בעיניו. בקיצור, עם כל הערכתי למשקה האיאואסקה ולסמים אנתאוגנים (ודווקא מפני הערכתי), ועם כל הכבוד לחוויות נרקוטיות למיניהן וסוגיהן, נראה לי שאם זו היתה ראשיתה של הדת היהודית, היא היתה נראית מאוד אחרת.

כל המרבה הרי זה משובח

ובעוד היהודים דנים על סמים, הכנסייה קובעת שהם מובילים לגיהנום נצחי. אולי כבר שמעתם על זה: הכנסייה הקתולית החליטה להתחדש בתחום שבו היא הטובה ביותר – חטאים. לרשימה הקלאסית, מאז המאה השישית, של שבעת החטאים ברי-המוות (גאווה, קנאה, גרגרנות, תאווה, זעם, חמדנות ועצלות) מתווספים כעת (עדיין לא רשמית, הזכיר אותם בראיון לבטאון הואטיקן הארכיבישוף גיאנפרנקו ג'ירוטי, הסמכות של הכנסייה בכל הנוגע לענישה וסליחה) זיהום סביבתי, מניפולציה גנטית, עושר מוגזם, עידוד עוני, סחר ושימוש בסמים, ניסויים מדעיים בעיתיים והפרת זכויות בסיסיות של טבע האדם (אני מתרגם ישירות – הניסוחים שלהם). הנה הדיווח של הביביסי לעניין.

שבעה חטאים – השלימו את כל הקומבינציות (התרשים מכאן)

בראיון אצל לונדון וקירשנבאום שמעתי את ד"ר יוסי שורץ (אונ' תל אביב) מכוון את תשומת הלב לעיקר בסיפור הזה: העובדה שהכנסייה מרגישה צורך לעדכן את החטאים שאמורים להדאיג את מאמיניה מצביעה על כך שלמעשה חטאים אחרים ממה שנקבעו החל מהמאה השישית אכן מדאיגים את מאמיניה. כלומר ברור לכנסייה שאנשים דואגים פחות לרמה הפסיכולוגית האישית, ויותר לרמה הגלובלית, החברתית – הרי החטאים הקלאסיים הינם יותר תכונות והלכי-רוח מאשר מעשים, יותר כוונות מאשר פעולות.

מה שמעניין הוא שהכיוון כאן הוא בדיוק הפוך מזה הנהוג בעדות הניו-אייג'. מה הרוחניקים של ימינו מתכנסים להתבונן בפופיק של עצמם, מה אנשי העידן החדש שמים את הפסיכולוגיה (ותקראו לזה ההכרה, התודעה, המודעות, קונשסנש, וואטאבר) בראש שמחתם ואת מה שמתחולל בראש כמרכיב המכריע בכל שמחה שהיא, הרי שהכנסייה הקתולית קובעת שלא רק התודעה היא שקובעת את ההוויה, אלא גם להפך (ואולי בעיקר להפך), ושאין להתעלם מהתנאים בהם אנחנו חיים: שחשובה השמירה על איזון אקולוגי וכלכלי בעולמנו. התפתחות מעניינת, ועם כל כמה שהיא מריחה מפופוליזם, משמעותית.

666

וזה היה צריך להיות צפוי: קולות בימין הפונדמנטליסטי של אמריקה מתחילים ללחוש שברק אובמה הוא האנטי-כרייסט. זה, כידוע, אמור להופיע משום מקום, לגולת כריזמה והשפעה, להבטיח שלום ולהביא את מלחמת גוג ומגוג. אפילו צירפו לזה את הנבואה הניו-אייג'ית שבשנת 2012 יגמר העולם – בדיוק בסוף כהונתו של הנשיא האמריקאי הבא… בקיצור, סמכו על הפנאטים שלא יניחו למשחקים המיתיים שממלאים את חייהם. מצאתי גיף חביב שאביא כתגובה ציונית הולמת:

לפני שבועיים פירסם הוול-סטריט ג'ורנל מאמר על אוצר גנוז של מיקרופילמים שנחשבו אבודים, שמנציחים כתבי יד עתיקים של הקוראן. שנים חשבו שחבילת המקורות הללו נשרפה בהפצצה בריטית על מינכן ב- 1944, אבל למעשה הם הוחבאו על ידי חוקר קוראן גרמני שאחרי המלחמה משום מה בחר שלא להמשיך את מחקרו. כעת, כשהוא מת, נחשף המטמון (שכנראה באמת מכיל מקורות חשובים ביותר) והמחקר יכול להתחדש.

זה לא יהיה פשוט. מחקר מדעי של ספרי קודש הוא עניין נפיץ, ומעמד הקוראן באיסלאם הוא הרבה יותר מ"ספר קודש". כאן, באותו נושא, מצטטים את האינצקלופדיה של האיסלאם כאומרת ש"האנלוגיה הקרובה ביותר בנצרות לתפקידו של הקוראן באיסלאם אינו התנ"ך [כולל הברית החדשה], אלא ישו", כלומר הקוראן למעשה נתפס על ידי מוסלמים כנוכחות אלוהית בעולם, כהתגלמות פיזית של האלוהות. הוא לכאורה יצא מפי הנביא מוחמד בשלמותו כהתגלות אלוהית, ומהווה את הסמל והמוקד של האמונה המוסלמית מאז.

ומה אם יגלו עדויות לגרסאות שונות של אותה סורה? ומה אם יגלו שקטעים מסויימים מהקוראן קדומים יותר ממוחמד? ומה אם יגלו שורות שמבוססות בכלל על מזמורים פגאניים (או גרוע יותר: מועתקים מנוצריים או יהודיים) מקומיים? חוץ מהמהומות האפשריות, והרציחות, והפיגועים, וסוף העולם, יכול להיות לזה כמובן גם צד מאוד חיובי: אין כמו ספק במעמד האבסולוטי של האמונה שלך כדי להחדיר בך מעט צניעות ופתיחות לדתו של הזולת. אבל האם זה יקרה? האם אכן יעזו ללכת אל תוך שדה המוקשים האפוקליפטי הזה?

—

המקרא כבר מזמן עבר תהליך של דמיתולוגיזציה. מאז המאה התשע עשרה, ובעקבות עבודתו פורצת הדרך של ברוך שפינוזה, קם ענף שלם באקדמיה שמנתח את הטקסט המקראי וממיין אותו על פי מחבריו השונים. הסתירות הרבות והבדלי הסגנון בין חלקיו השונים של אותו ספר (ולפעמים אותו פרק) בתנ"ך הביאו חוקרים שונים לראות בטקסט מלאכת אריגה של מקורות שונים, "תעודות", שנשזרו יחדיו לכי טקסט אחיד על ידי עורך מאוחר. דוגמא פשוטה היא שני הפרקים הראשונים של בראשית, שמהווים שתי מסורות שונות של סיפור בריאת העולם והאדם.

מובן מאליו שראייה כזאת של התורה מטרידה מאוד כל מי שמאמין שמשה הוריד את כל החומש קומפלט מהר סיני, אבל זה מעולם לא הפריע לחוקרי המקרא, רובם גרמנים פרוטסטנטים, מלהמשיך ולפרק את הטקסט למרכיביו, וכך יש לנו היום כל מני מקורות של מקורות: J ו-E, P ו-D ועוד, ועוד היד נטויה. כך גם בברית החדשה, החוקרים יודעים לספר שישו ויוחנן המטביל לא היו ממש חברים אלא מתחרים, שיוחנן האוונגליסט הוא לא זה שכתב את "חזון יוחנן", למרות שהכנסייה חושבת כך, ושגם  כמה מאיגרות פאולוס לא נכתבו על ידיו, וכיוצא באלו דברי כפירה. 

—

אז מה בנוגע לחילול קודשי האיסלאם? כאמור, את הקוראן אף אחד עדיין לא ניתח, הוא נשאר שלם ותם, עומד נינוח בבתולי קדושתו שעדיין לא בותקו. גם מחקר האיסלאם באופן כללי נמצא בפיגור של שנים, אם לא דורות, מאחורי מחקר היהדות והנצרות, ונשאלת השאלה הפשוטה: למה? בשנותי באקדמיה הוסבר לי פעם מה העניין (הוסבר על ידי פרופ' מהתחום, ומשום שצוין במפורש שהדברים אינם לציטוט, נכנה את הדמות "מקור אקדמי בכיר"). לבד מהסיבה הברורה, והיא האיחור הרב במחקר שנבע פשוט משום שהאירופאים התעניינו קודם כל בחקירת (וגם בהריסת) המורשת הדתית שלהם, יש לכך שתי סיבות:

הראשונה היא אוריינטליזם, הספר והשיח שבא בעקבותיו. כידוע, ב- 1978 כתב אדוארד סעיד ספר על מחקר המזרח על ידי המערב, שעורר הדים רבים ולמעשה ביסס את הרושם שכל שדה חקר המזרח (תרבותו, עברו, דתותיו, כתביו) נגוע בגזענות, אדנות, קולוניאליזם ואימפריאליזם (פשפשתי בנבכי ההארד-דיסק ודליתי סקירה שכתבתי על הספר למקומון "כלבו" כשיצא תירגומו העברי של הספר בשנת אלפיים). סעיד השתמש במתודת ביקורת הספרות הפוסטמודרניסטית כדי לנתח ולפרק טקסטים מחקריים שבחר, החל מימי מסעות נפוליאון למצריים ועד לכיבוש הראשון של עירק על ידי ארה"ב, ועל ידי זה להראות שהשיח המדעי על האוריינט הוא בסך הכל "שיח" "מדעי" "על" "האוריינט".

תוך מספר מועט של שנים הספר תורגם למספר רב של שפות, הכה גלים וגרם כמעט לכולם להתרחק ממחקר המזרח כמו מאש. גם מי שהתקרב היה צריך להקפיד ללכת על קצות האצבעות ולא לפרסם שום דבר שעלול היה להכתים אותו ב"אוריינטליזם", מילה שכבר הפכה לגנאי ומשמעותה שובניזם מערבי תרבותי וראיית המזרח כפרימיטיבי. ברור שבתנאים כאלה קשה לערוך מחקר רציני.

הסיבה השנייה היא מוסלמים פנאטיים. שהם פשוט מפחידים. ואף אחד לא רוצה להסתבך איתם. ואם בגלל איזו קריקטורה סקנדינבית הם מתחרפנים אז מה יעשו לחוקר שאומר, ומבסס מחקרית, משהו לא מחמיא על מוחמד (ברכת אללה עליו ושלומו). יש סיכוי שהפעם זה יקרה, אבל המכשולים רבים, והדרך ארוכה. עד שתצא מהדורה מדעית של הקוראן כבר בטח יהיה שלום כולל במזרח התיכון. לא, אני לא רציני.

עותק עתיק של הקוראן

אגב, לבושתי אני חייב להודות שבעצמי קראתי את הקוראן רק עד החצי. זה היה אמנם לפני כמה שנים, ואולי התרגום לא היה טוב (שמעתי שזה שיצא לא מזמן טוב מאוד), אבל יש כמות מסויימת של פעמים שאני יכול לקרוא שמאיימים עלי באש וגופרית לפני שאאבד עניין. והקוראן מלא בזה (טוב, לפחות החצי הראשון). אבל משיחות עם אנשים שקוראים את הקוראן בשפת המקור, וכאלה שחפים (נראה לי) מהצורך האפולוגטי של רוב המאמינים להוציא את דתם ככליל השלמות, הבנתי שכפי הנראה מדובר באמת בטקסט מיוחד מאוד. יש לו ניגון משלו, כך אמרו לי, והוא עושה משהו לנפש. לא נותר לי אלא לקוות שזה נכון. זה בהחלט אפשרי, שכן הערבית הספרותית היא שפה עתיקה ועשירה מאוד, יותר עתיקה והרבה יותר עשירה מהעברית, ואם עם העברית אפשר לכתוב יצירת מופת כמו התנ"ך, ודאי שעם הערבית אפשר.

 

[יש עוד כמה מקומות פנויים בערב המיוחד עם ג'ק קורנפילד, שמסתבר שאני גם אנחה אותו. כאן אפשר לקרוא מעט מההקדמה לספרו "אחרי האקסטזה"]