בהארץ של ערב כיפור התפרסם מאמר מעניין של תמר רותם על הטרנד החדש (למעשה, בן כמה שנים) בקרב נשות הציבור הדתי-עד-מתחזק, "סעודות אמנים" שמו. המדובר במפגשים של נשים, עם או בלי מנחָה, שהפולחן בהם מתמצה באמירת "אמן" קולני ומשותף אחרי כל ברכה (בעיקר על אוכל) ועיקרה יצירת מעין קבוצת תמיכה וקהילה זמנית אלטרנטיבית ומחבקת. אמירת האמנים נחשבת סגולה לזיווג, פריון, וכל דבר אחר שאותן נשים מבקשות.
כמה דברים מעניינים נאמרים בכתבה – אצטט ואומר משלי:
1. לאפיון התופעה
"בדרך כלל, בחברה הדתית לא מקובל לחשוף שאת עוברת טיפולי פוריות. ומי מדבר באופן גלוי על בעיות פרנסה?", ממשיכה נריה בן שחר [שחוקרת את הנושא – ת.פ.]. "אבל במפגשים הללו נוצרת אווירה פתוחה ומשוחררת. זה מאוד ניו-אייג'י", היא מסכימה. "תחשבי טוב, יהיה טוב. נשים מנסות להעניק כוח זו לזו, להרים נשים סביבן מהמצוקה. הן עושות באמצעות שמחה, אמונה. זה משהו שנותן כוח, גם אם את יודעת שלא באמת מקבלים חתן או כבד להשתלה כשאת מדליקה נר".
כלומר הנשים משמשות קבוצת תמיכה + באבא-בובה קיבוצי אחת לשניה. ולמה ניו-אייג'י? מפני שאכן אחד הרעיונות המרכזיים בתיאולוגיה המשותפת של אוסף התנועות והמוצרים המבוזר המכונה "ניו-אייג'" הוא שהמחשבה משפיעה על המציאות. הרעיון חדר בצורה פופולרית לתרבות המערבית סביב מחצית המאה ה-19 עם תנועת ה- New Thought, המשיך גם ב- Christian Science, וסופו הוא סרטים כגון "בליפ", ספרים כגון "הסוד", ומני ג'יבריש על מכאניקת הקוונטים כהוכחה לכך שהעולם כולו הוא יציר תודעתנו.
2. ההתנגדות לתופעה א'
"הרי אף אחד לא ביקש ממך לעשות את זה, להגיד ‘אמן' כל כך הרבה פעמים, את לא חייבת בכך", מסבירה הרשקו. "וכשאת עושה את זה באופן יזום, החשש הוא שזה יהפוך להיות טכני".
כמובן, מדובר בפרקטיקה שאינה הלכתית. היא קצת מנוגדת להלכה (כי בארוחה לא מברכים על כל מאכל), ובעיקר היא פשוט לא ממש קשורה אליה, לא מבחינת המעשה ולא מבחינת המערך הרעיוני שמאחוריה (ראו סעיף 1). ולכן היא מאיימת עליה – היא מהווה באופן מינורי מרד בהלכה כפי שהיא ובסמכות הרבנית, ובאופן מג'ורי תחליף לעבודת האל הכשרה לכאורה (אחד האתגרים הגדולים של שומרי המצוות בימינו הוא הכנסת הרוח אל תוך המעשה – רק זה יכול למנוע צמיחתם של מסלולים מתחרים אל הרוח).
הפולחן מתבצע בשדה שונה, בין נשים בארוחה משותפת, ולא בבית הכנסת או בית המדרש, ולא תוך קיום מצוות כהלכתן, מהווה לא רק אפיק אלטרנטיבי לעבודת האל, אלא גם הצהרת עצמאות ליטורגית-נשית. נדמה לי שהנקודה הזאת – נשים שמבצעות טקס דתי לעצמן בעצמן – מאיימת מאוד על הגברים בכלל והרבנים בפרט.
אז האיום הוא ממשי, אבל הנימוק שמתרץ את ההתנגדות כאן הוא מצחיק: "וכשאת עושה את זה באופן יזום, החשש הוא שזה יהפוך להיות טכני" – הא! דווקא כשזה באופן יזום זה יהפוך טכני? ואילו כשמכריחים אותנו זה לא טכני כמובן. ובכלל, אם נתחיל לשלול את כל מה שטכני בקיום מצוות, לא נישאר עם הרבה.
3. ההתנגדות לתופעה ב'
"אני לא מבין מה זה הדבר הזה", אמר גבר דתי-לאומי שאשתו משתתפת בקביעות בסעודת אמנים. "אין לכך שום הצדקה במקורות", הרים את קולו, "אני לא מבין מה זה נותן להן".
אז קודם כל חוזרים על זה שזה פשוט לא מצווה – התנגדות דומה לזו שנשמעת נגד הנסיעה לאומן. אבל "אני לא מבין מה זה נותן להן"? אחווה, שיתוף, תמיכה, קהילה, אמונה תפלה ורוחניות – זה לא מספיק? אם לא, הנשים תסברנה:
4. התמיכה בתופעה א'
נריה בן שחר אומרת ש"אין ספק שזה מפגן כוח נשי וזה המקור לפחד ממנו. העניין הוא, שנשים לא מתייעצות עם רבנים, אלא אומרות לעצמן, ‘זה טקס שאנחנו עושות לעצמנו. המרחב הזה הוא שלנו. הרי אין לנו הרבה מקום כמו לגברים ללימוד תורה ולפולחן דתי'".
נוסיף אם כן עצמאות, העצמה, ויצירתיות.
אבל גם הסיפא של דברי בן שחר חשוב ביותר. לאמור, לא רציתם אותן בשיעורי גמרא? קבלו אותן במנותק מבית הכנסת, במנותק מבית המדרש, עם עצמן וללא רבנים. ושוב: הפרדתם אותן בבתי הספר, בבתי הכנסת, נידיתם אותן לאחורי האוטובוסים? מה אם כן הפליאה שהן מתגבשות ויוצרות מסגרות עצמאיות, על טהרת הנשים בלבד?
5. התמיכה בתופעה ב'
[דברי הכתבת, אני משער:] דווקא למי המורגלות בשגרת התפילות והברכות, סעודת האמנים מחדשת ברגש הדתי שנטען בברכות ובסגולות. ודווקא הרגש הזה הוא חתרני, כי מקורו במגזרים דחויים: הברסלבים או החוזרים בתשובה. הממסד הגברי אינו רוצה מן הסתם לחשוף את הנשים לחוויה כזו העשויה לשחוק את הצייתנות וההליכה בתלם.
אני לא יודע אם זה מה שישחוק את צייתנות. הסעודות האלה הרי מראות שהצייתנות כבר נשחקה. הן מראות שהצייתנות כשלעצמה אינה מספקת את הנשים בתור נדבך מרכזי בזהותן הדתית. הן מוכנות לוותר עליה עבור משהו אחר. מצד שני, גם לא צריך להגזים כמובן. חריגה זמנית מהסדר הטוב יכולה גם לחזק אותו כנורמה מחייבת. ייתכן שכל מה שיש כאן הוא חיפוש מרפא לגוף ושחרור קיטור רוחני מתוך מצוקת החרד"ליות היבשושית.
אבל ה"רגש הדתי" כאן הוא אכן ההסבר, שוב, לפופולריות של הסעודות. יש כאן משהו שהוא בדיוק ההפך מעניין "טכני", בדיוק ההפך מקיום מצוות סטנדרטי. יש כאן התלהבות, רגשנות, תפילה "מהלב". ונכון שניתן למצוא כאן קשר לברסלב, שממילא מדגישים את הרגש וגם נוהגים ב'התבודדות', שהיא, שוב, פרקטיקה חוץ-הלכתית לקשר עם האלוהות.
ועוד דבר חשוב: אל מול תזת שחרור הקיטור, יש לציין את האפשרות הנדירה יותר שיש כאן תחילתה של תנועת תחייה רוחנית. שימו לב שיש דמיון בין הסעודות האלה למפגשים של תנועת ה'חבורות' שהתחילו את ה-Jewish Renewal בקרב יהדות ארה"ב. גם אלו נפגשו, החל מסוף שנות השישים, בינם לבין עצמם, באופן דמוקרטי (כלומר ללא סמכות רבנית), וגם אלו הדגישו את הרגש ואת החוויה.
אולם יש הבדל גדול: ה'חבורות' התכוונו לייסד קהילות יציבות, והקהילתיות היתה חשובה להם מאוד. כאן נראה שיש משהו, שעם כל התמיכה החברתית, הוא יותר אינדבידואלי. הכוונה היא לא ליצור קהילות, אלא לינוק שפע, בצורת ברכות, לצורך טובות הנאה אישיות. היניקה מתבצעת יחד, אולם כל אחת הולכת לביתה לבדה. כדי שהתופעה הזאת תתפתח לתנועת תחייה היא תהיה חייבת ליצור מסגרות יציבות יותר, להתכוון, כמו תמיד במקרים כאלה, לתיקון החברה ולא רק לתיקון הפרט.
לולאת האל 