התקשורת בכלל והבלוגוספירה בפרט רותחות מהמחאה המתעוררת ברחובות. חבר סיפר לי שהיה במאהל בתל-אביב והרגיש אווירה שהוא מעולם לא חווה. משהו באמת אחר. משהו טוב. נראה לי מצחיק להתעסק בזוטות כמו יומולדת לבלוג בזמן כזה, זמן בו יש תחושה אמיתית של שינוי. שינוי לטובה. ובכל זאת, יומולדת חמש לבלוג. כלומר, כבר לפני שבועיים היה. ואני גם רוצה לנצל את ההזדמנות כדי לומר כמה דברים על השקפתי הכללית. הרשו לי אם כן לחזק את ידי המוחים מחד, ולסכם חמש שנות כתיבה מאידך.

לפני חמש שנים התחלתי לכתוב את הבלוג הזה. כמי שחרד תמידית לזמן שלו, חששתי מאוד שהבלוג יגזול הרבה יותר ממה שאני מתאר לעצמי, וכמובן שחששותי התגשמו במלואם. אבל כמי שרצה בלוג בעיקר כדי לאסוף במקום אחד את מאמריו השונים כפרילנס, מה שלא ציפיתי לו הוא האהדה הגדולה שהבלוג זוכה לה, ולמעשה אף ההשפעה הלא-מעטה שיש לו בקרב ציבורים מסויימים. אני כל פעם מופתע מחדש מהכוח של המדיה החדשה הזו. כך שראשית אני רוצה להודות לכם, קוראותי וקוראי, על האמון והחיבה שאתם מעניקים לי.

אני אוהב לכתוב, מאוד אוהב לכתוב, ואני שמח שיש מי שאוהב לקרוא אותי. הבלוג הזה התחיל כמשהו יותר אקלקטי, עם הרבה בודהיזם, הינדואיזם, ורוחְניות-כללית, עם הפסקות פה ושם להומור, עם הקטגוריה הנשכחת אך האהובה שירי זן עבריים, ובאופן כללי עם נינוחות שופעת ושפע נינוח. אבל הזמנים, מה לעשות, אינם אותם זמנים. בתהליך מתגלגל הביאה ההתנתקות, וכשלון תהליך השלום, והתפרקות מדינת הרווחה לשבר עמוק של זהות ושל סמכות. כל מני דברים מעניינים ומדאיגים עולים מתוך השבר הזה בחברה הישראלית ובדת היהודית, ובאופן טבעי מעניין אותי לכתוב עליהם. והמדינה לא במצב שמזמין אצלי כתיבה הומוריסטית. נקווה שעוד תהיה.

במלאת שנתיים לבלוג סיכמתי את העמדה הדתית-מחקרית שלי, כתבתי קצת על חוויות הכתיבה ואף הבאתי רשימה של פוסטים בולטים דאז, ואני מזמין את מי שרוצה לקרוא על כך שם. כמובן שמאז נוספו עוד לא מעט רשימות ראויות לציון. לא אמנה את כולן כאן – אציין רק כמה בולטות.

אז מה היה לנו בשנתיים-שלוש האחרונות?

היו, למשל, הרשמים שלי מאומן (בתמימות, בחכמה, ועדות יחידה במדיה על ר' אברהם זגדון)
היתה הבעיה המינית של חסידות גור
היתה גם החתונה שלי, תוך לקיחת אחריות על הטקס, ועריכתו ממש לא דרך רבנות
כתבתי על מה שמכונה בימינו "מוסר יהודי" – מקורותיו והשלכותיו
על הזווית הדתית-משיחית של הסכסוך הפנים-ממשלי באיראן
על המהפכה הכריזמטית שמנהיג הרב מוטי אלון
נחשפו דבריו של הרב יוסף קלנר על "העם הדפוק"
כתבתי על מיסטיקה מול חוק
על בג"צ עמנואל
על פגישה עם הרב מיכאל לייטמן
על פגישה עם אמנון גרוס, המהדיר והמביא לדפוס של כתבי ר' אברהם אבולעפיה בימינו
על ראייה מסויימת לקיומן של "אנרגיות"
הספדתי את סאתיה סאי באבא
ניתחתי את תפיסת היוגה והסגפנות של גנדהי
חשפתי את סודות הסיינטולוגיה
וכמובן, היה לנו את אפוס המאבק המשפטי מול שי טובלי וחסידיו (שהתחיל בגילויים מתוך הכת, נמשך בבקשה שלי לעזרה והסתיים בניצחון המשפטי), שבו קיבלתי מכם תמיכה עצומה, ואני שוב מודה לכל מי שנתן כתף מורלית וכספית.

יומולדת חמש היא הזדמנות נאה לחשבון נפש, ורציתי לכתוב קצת על ההשקפה החברתית-דתית שאני יוצא ממנה. אני מנחש שקוראים רבים, במיוחד כאלה שמלווים את הבלוג מתחילתו, לא כל כך מבינים מה אני – יוצא הודו, שגם נכנס אליה מדי פעם בחדווה רבה – רוצה מהיהדות והמצוות וכל הבלגן הזה. הרי, אם אנחנו רוצים להתפתח רוחנית, למה לא פשוט לשבת ולעשות מדיטציה? כאילו, מה הקשר כשרות? מה עניין שמיטה להארה?

כדי לנסות לענות על זה כתבתי רשימה קצרה, שבסופו של דבר יצאה לא כל כך קצרה, ולכן תפורסם מחר, בפוסט נפרד.

כשכל העיתונים החרדים עסוקים בלכסות ולהסתיר את השאלות האמיתיות, "ויהי אור" מוקם בעז"ה בכדי להאיר את הפינות האפלות, להיות למליץ יושר בעד השאלות ולשאת ברמה את דגלה של השפיות. אנו פונים לכל מי שעדיין מהבהב בקרבו ניצוץ של מחשבה עצמית. כל גַּחֶלֶת דּוֹעֶכֶת אִם אֵין מְלַבִּים אוֹתָהּ. גם גחלת השפיות זקוקה בימים אלו למי שילבה אותה.

כך נפתח דף ה'אודות' בבלוג-עיתון החרדי החדש, ויהי אור (ותודה רבה לעידן אורגד שהפנה אותי אליו). והנה ההמשך, חסר הרחמים:

העיתונות החרדית כיום היא עיתונות קוסמטית, המנסה להסתיר את הריקבון שפשה בחברה החרדית, ע"י אין ספור שכבות איפור. עיתונות שכזו, בנוסח פראבדה הקומוניסטי, יכולה לשגשג רק בתנאי שאין לה מתחרים החושפים את העובדות אותן היא מסתירה.

אחרי עוד כמה פסקאות בהן מהלל הכותב את סקרנותו של הציבור החרדי, הוא כותב שאין לחשוש מחרמות וגינויים, שכן

ככל שכלי התקשורת פתוח יותר, למרות שהוא מוחרם יותר, כך ההצלחה שלו גדולה יותר. זה עובד כבומרנג, ככל שהעסקנים מחרימים יותר, כך כלי התקשורת מצליח יותר. בתחילת דרכם של החינמונים, העסקנים החרדים פתחו כנגדם את מערכת קרב החרמות בדגלים מתנפנפים, בקול ענות גבורה ובתרועה גדולה וסיימו אותה בקול ענות חלושה וביבבה חרישית. היום החינמונים נכנסים בדלת הראשית כמעט לכל בית חרדי. כנ"ל עם מלחמת החרמות האחרונה כנגד אתרי האינטרנט החרדיים, גם איתם הם פתחו את מערכת הקרב בחרמות ובחרבות וסופם שחזרו כלעומת שבאו, מובסים, מבוישים ופרוקים מנשקם. האתרים לא מגלים שום סימני קריסה. אדרבה, לא רק שהחרם לא הצליח להפוך את הקערה על פיה,  מאז החרם הם רק נוסקים. ככה זה כשמושכים את החבל יותר מדי, בסוף הוא נקרע.

העיתון החדש אמור גם למנוע, כך על פי הנביא המוכיח בשער הכותב את המניפסט הזה, קריסה כללית בחברה החרדית:

לאחרונה אני רואה יותר ויותר סימנים לכך שיש בציבור החרדי, מתחת לפני הקרקע, סערות אדירות, המלובות בתסיסה מתמדת זרמים תת קרקעיים  והם מאיימים לקעקע הרבה מהמוסכמות והעוולות החברתיות המקובלות בחברה החרדית מקדמת דנא. אני קורא לכל בעלי התשובה והחרדים השפויים לדבר ה': אנו חייבים לקום ולעשות מעשה כי בנפשנו הדבר.

והנה הצהרת הכוונות:

עיתון "ויהי אור" מוקם כדי להיות מליץ יושר בעד השאלות. אנו נשאל את השאלות הקשות בלא כחל ושרק וללא מורא, בלי משוא פנים ומבלי שיהלכו עלינו אימים. […] בעיתון "ויהי אור", נאיר בזרקור את כל השחור בעיתונות החרדית. את ההיתממות האינסופית, את כל השקרים והסילופים, את כל העובדות שכולם מעלימים, את כל השאלות שכולם מסתירים. כשנחשוף נקודתית את כל מה שהם מסתירים, הקוראים ילגלגו עליהם בגלוי. הם יהיו ללעג וקלס ולחוכא ואיטלולא בעיני כל חרדי שפוי. הם יהיו חייבים להשתנות, לא תהיה להם ברירה. זה יהיה תהליך ארוך. אבל בסופו של דבר הוא חייב לקרות. והוא יהיה תהליך מאוד מעניין ומרתק בפני עצמו ובעיני הקוראים.

על פי האתר הכל התחיל בפרשת עמנואל, שם העיתונים החרדיים כנראה לא הצליחו לגמרי לשכנע חלק לא קטן מקוראיהם שמדובר אכן באפלייה על רקע דתי, ולא עדתי. הדיסוננס בין הבדיות שמפרסמים העיתונים החרדים הרשמיים לבין המציאות היה גדול מדי, והאמון שנשבר כבר לא יתוקן. כפי שכותב אחד העורכים של העיתון במאמר שעלה אתמול:

להיות חרדי בדורנו, זה בעיקר להיות חרד. לעבור את החיים בעולם הזה בחרדה יום יומית. להיות חרד לא לסטות מתו התקן של החברה, לחרוד ממשטרת המחשבות,  לחרוד יותר מהשכנים מאשר מהשכינה. הם חרדים מכל דבר. הם חרדים לשאול שאלות, הם חרדים ללכת על פי צו מצפונם. […] וחוסר היכולת שלהם להבחין בין הרים לצל הרים, בין סכנות ממש להדים של סכנות, מביאים בסופו של דבר, את הספונים מאחורי חומות מבוצרות, לנוקשות מחשבתית, לחוסר בקרה ולניתוק מהמציאות. הם לא רואים מה באמת קורה מעבר לקצה חוטמם ולכן הם אינם חשים את התמורה והשינוי בעולם בחוץ. ולא שומעים את קול השעה שדורשת מאיתנו להרוס את החומות- היום אנשים יכולים להוציא את חוטמם מחוץ לגטו מבלי להוציא את נשמתם.

מדובר בקריאה למהפכה.

הכותבים מתכוונים [עדכון 19.7: מאז אתמול הדף הוסר מהרשת] להפיץ "עיתון כרומו של 64 עמודים שיימכר ב-10 ₪. בתחילה ירחון ואחרי שהוא יתבסס כלכלית הוא ישווק בתדירות שבועית." – אולם מתחילים באתר אינטרנט. הם מבהירים (שם) שהם מתכוונים לעשות זאת על ידי פרסום מאמרים "שאף עיתון [חרדי] לא מפרסם כמוהם", ושעל כן יזכו לתשומת הלב של העיתונות החילונית והחברה הכללית (אני מקווה שכרגע מדובר בחבלי לידה, מכיוון שהמאמרים שנמצאים כבר באתר אינם ראויים לתשומת לב – תיקון 16:00: לבד מסדרת המאמרים כשהחרדים יהיו לרוב). בינתיים הם זקוקים לעורכים, כותבים, מנויים ותרומות.

—

לא מזמן כתבתי על מאבק חרדי בין-עיתוני שבמסגרתו הוציאו ה"גדויילים" חרם על עיתון משפחה, כנראה כדי להציל את בטאונם המשמים, יתד נאמן. ניצלתי את האירוע הזה כדי לכתוב על המחשבות של ד"ר בנימין בראון אודות דמוקרטיזציה אפשרית בחברה החרדית. הדמוקרטיזציה הזו מתבטאת בין היתר בחוסר יראה הולך וגובר מצד החרדים כלפי אותם רבנים שאמורים להנהיג אותם ולפסוק על פי "דעת תורה" בכל דבר ועניין שבחייהם.

כאן יש אם כן דוגמה נוספת לחוסר המורא הזה, בשילוב רצון עז לחשוף אמיתות מוסתרות. קשה כמובן לדעת האם היוזמה הזו תוליד נפל או ולד בר-קיימא, אבל ברור שיש כאן עדות נוספת לערעור שליטתו של הממסד הרבני החרדי (ושימו לב שהאינטרנט מהווה תפקיד כה חשוב גם כאן, כמו במהפכות אחרות לאחרונה).

מה שמעניין ביותר בכל הסיפור הזה הוא שמדובר ביוזמה של בעלי תשובה. אלה, שלמזלם ילדותם לא כללה ניסיונות לסגירה כפוייה של תודעתם, אינם מסוגלים להיפרד מההרגל המגונה שבמסגרתו הם חושבים בצורה ביקורתית ומתעקשים שלא ישקרו להם.

בעבר כתבתי על קהילתו של הרב עודד ניצני, אותו פגשתי באומן לפני שנה. ניצני גיבש סביבו קהלה של חוזרים בתשובה שהגיעו למסקנה שהם לא יכולים, ולא רוצים, להשתלב בפשטות בחברה החרדית. הם גם מוציאים כתב-עת, אדרבה, המבטא את עמדתם. כתב העת, אגב, בדיוק יוצא לפגרה, כדי לשדד מערכות. על פי מכתב רשמי שהוציאו

השינוי יתבטא גם בלבוש החיצוני ובעיקר בתוכן: לא עוד התמקדות בעבר על טעויותיו אלא מבט המופנה קדימה ליצירה החדשה הזאת הקורמת עור וגידים לנגד עינינו. תנועת תשובה חיה ורלוונטית, תנועה אמיצה המישירה מבט אל האתגרים החברתיים העומדים הפניה ומייצרת פתרונות יצירתיים. תנועה שמפתחת דו-שיח עם העולם המשתנה שמסביבנו ולא נבהלת גם מהסוגיות המורכבות ביותר.

כלומר גם כאן מייחלים לעיתונות חרדית שמקיימת מגע הדוק, אפילו דו שיח(!), עם המציאות העובדתית וגם כאן יש שאיפה לתיקון חברתי שעיתונות כזאת יכולה לקדם.

—

החוזרים בתשובה מסמנים רענון רבתי לחברה הדתית, הן הסרוגה והן החרדית. הם מביאים איתם יצירתיות רבה, אומנותית ותורנית, ומסוגלים להטעין את המסורת בחיות ומעוף שאזלו ממנה. זה לא מקרה שרבנים בולטים בחשיבה יצירתית ומעמיקה (למשל הרבנים גינזבורג, פרומן, ברלנד) הם חוזרים בתשובה למיניהם.

והם גם מביאים איתם דרישה לאמת שנדמה לי שחרדים מבית מסוגלים בלעדיה. החוזרים בתשובה מרגישים שגילו את האור, שמצאו את האמת, אבל שלא כמו חרדים רבים מבית, תחת המונח אמת אצלם חבויות גם הדרישה לכנות, שקיפות, ובעיקר אותנטיות. סתירות פנימיות שחרדים מבית מפהקים מולן מעצבנות אותם. חוסר קונסיסטנטיות מפריע להם. ושימוש בהלכה או בסמכות רבנית כדי לדכא מחשבה או שאילת שאלות לא עובר אצלם בשקט. כפי ששמעתי לאחרונה מרב דתי-לאומי חשוב, ההלכה האורתודוקסית בכללה עדיין לא למדה להתמודד עם הדרישה המודרנית לאותנטיות. בחברה החרדית, מדובר בחוסר התמודדות עם אותה דרישה גם של הקהילה, על מבניה ומוסדותיה. אולי מסתמנת כאן התחלה של שינוי.

לפני כחודש פרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה מחקר של ד"ר בנימין בראון, מהמומחים הגדולים לעולם החרדי בארץ, תחת השם "לקראת דמוקרטיזציה במנהיגות החרדית? דוקטרינת דעת תורה במפנה המאות העשרים והעשרים ואחת". בראון סוקר, על פי עדותו בפעם הראשונה בדפוס, את הגלגולים שעבר רעיון 'דעת תורה', שהפך היום למקבילה היהודית לתפיסת ה-infallability של האפיפיור, כלומר זו שעל פיה כאשר המנהיג הדתי פוסק את פסוקו הוא לא יכול לטעות ונותר רק להנהן במרץ ולציית.

הרעיון הזה נולד רק קצת אחרי לידת החרדיות, משום שעד לפני מאתיים שנה הרב פסק בעניני הלכה, אבל אף אחד לא חשב שהוא יודע הכל על הכל ושיש לציית לדבריו תמיד. על פי בראון השלב הראשון בגיבוש הרעיון היה אצל החפץ חיים (1839-1933), והוא הגיע לשיאו המופרך, הוא השלב הרביעי על פי בראון, אצל הרב שך (1898-2001).

שך החזיק שלא רק שהוא, כמנהיג הציבור הליטאי, יכול לפסוק בכל עניין ודבר, לא רק שכשהוא עושה זאת הוא תחת "השראת שכינה" ומשמש פה ל"רוח הקודש", אלא שגם כל המנהיגים החרדיים האחרים, מגדולי התורה הליטאים ועד לאדמו"רים החסידיים, צריכים להישמע לו. בעקבות כך הסתכסך הרב שך קשות עם כל בעל זקן ומגבעת בטווח ת"ק פרסה (שכן, מה לעשות, רבים דווקא חשבו שלא הוא אלא הם עצמם יפסקו תורה לצאן מרעיתם), וזכור במיוחד כמובן הסכסוך עם הרבי מליובאוויטש, אותו הוא כינה "משיח שקר", ואת חסידותו כינה "כת".

אבל אי אפשר לעבוד על כולם כל הזמן, גם כשמדובר בקהל שבוי. הרב אליישיב, שעלה להנהגה אחרי מותו של שך, מיתן את הטון, ומיעט את הסכסוכים. על פי בראון מנהיגותו של אליישיב, היא השלב החמישי בדוקטרינת 'דעת תורה', כבר נתפסת כצל חיוור של זו של הרב שך. על ידי מי נתפסת? על ידי החרדים עצמם, וזה העניין המרכזי:

השלב החמישי בתולדותיה של דעת תורה, שלב הטכנוקרטיזציה, הוא במידה רבה נסיגה בעוצמה הרעיונית של הדוקטרינה, גם אם מבחינה חברתית מעשית היא עדיין חיה ובועטת. כיום נראה שחרדים רבים – וגם אם אין מדובר ברוב, בכל זאת מדובר ב"מיעוט המצוי" – שוב אינם מצייתים להוראות גדולי הדור מתוך אמונה ש"שכינה שורה במעשה ידיהם" וש"רוח הקודש שרתה בחבורתם" (כדברי הרב דסלר), אלא מתוך גישה הגורסת שהעיקר ש"העניינים מתפקדים". השאלה הנשאלת היא עד כמה תתמיד גישה זו גם בדור הבא – בימי יורשו של הרב אליישיב. (עמ' 106, ההדגשות במקור)

כלומר, אמונו של הציבור החרדי ב"גדולים" אינו מבוסס עוד על הכריזמה המאגית שלהם, שכן א) רוח הקודש אכזבה יותר מדי פעמים; ב) כולם כבר יודעים שהרב מוקף עסקנים ולמעשה מנותק מהעולם החיצוני, ולא הוא מחליט על מה ואיך ידבר. מה שנותר הוא אמון הציבור המבוסס על ההנחה שהדברים מספקים מבחינה פרגמטית. אבל אם כך, מה יקרה כשהם לא יספקו מבחינה פרגמטית?

—

פרשה חדשה יכולה לשמש כמבחן למידה בה אבד האמון ב"גדולים" בציבור החרדי. מסתבר שמנהיגי הציבור הוציאו פסק שעל פיו אין לרכוש ולקרוא את העיתון משפחה. מדובר בשבועון צבעוני, שעל פי נתן סליפקין (חרדי "רציונליסט" בעיני עצמו שגם נגדו הוציאו ה"גדולים" חרם משעשע למדי, שכדאי לרדת לעומקו בהזדמנות) מתח מעט את הגבול בעולם החרדי בכל מני כתבות נועזות (למשל, בעד יציאה לעבודה 'לכתחילה', ה' ישמור) והוא בעל "אג'נדה מובלעת לחולל טרנספורמציה בעולם החרדי".

אז מה הבעיה בפסק? הבעיה היא שכמו בעניין האינטרנט, כנראה שגם כאן מדובר בגזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. אתר בחדרי חרדים מדווח, בכתבה שכתובה בלשון חריפה ביותר, שהתחרות של יתד נאמן, הבטאון הרשמי של הרב אליישיב וכפופיו, במשפחה דומה לתחרות של ערוץ 1 באינטרנט:

מי שנטל לידיו את העיתון [יתד נאמן] בחג הפסח האחרון, וראה אותו בעליבותו ובאפרוריותו, לא התקשה להבין בשל מה בא הסער הגדול הזה. העיתונים החרדיים של סופי השבוע הציגו עיתונות צבעונית ומושקעת, העומדת בסטנדרטים מקצועיים. 'יתד נאמן' לעומת זאת, הציגו מרכולת אפרורית, נעדרת חזון, שאובת כריזמה ושאר רוח. אין מה להגיד בתחרות על ליבו של הצרכן, המאבק הוכרע מזמן.

כלומר, הרקע לחרם הוא בריחת קוראים (וחשוב יותר, מפרסמים) מהבטאון העלוב לטובת אחיו הצעירים והצבעוניים ממנו. במילים אחרות, פסק שכזה רק מוכיח שוב קבל עם ועדה אחד מהשניים: או שהגדולים לא מבינים דבר ביחסי אנוש, מנהיגות וניהול קהל, או שהם מוטעים על ידי העסקנים הסובבים אותם. או שניהם. הכתבה בבחדרי חרדים נפתחת בציטוט המדהים הבא, מפי "יהודי המשמש בימים כתיקונם בתפקיד בכיר באחת המדיות החרדיות":

"אלו פרפורי גסיסה. הם מרגישים שהם מאבדים שליטה, ומוציאים את הנשק האטומי. הם לא יודעים שהכל יחזור אליהם כבומרנג. ברגע שנחצים כל הגבולות, והמטרה מקדשת את האמצעים, גם אנחנו נוריד כפפות. לא תהיה לנו ברירה"

האם אכן תהיה מלחמה בין הבטאונים? זה לא ממש מעניין. מה שמעניין הוא אובדן האמון בפיקחותם המאגית של הרבנים. "פרפורי גסיסה"? "מאבדים שליטה"? בעולם החרדי??? אוזנים תצילנה. כפי שמצוטט "איש תקשורת" בהמשך הכתבה:

"איך אפשר לחנך ילדים כשהם רואים את השקרים הגסים של מי שאמורים להיות נאמני ביתם של גדולי ישראל"

אכן בעיה. כש"דעת תורה" הופכת לפשקוויל, אפשר באמת לתלות אותה ליד פחי הזבל. סליפקין מסיים את הפוסט שלו בעניין כך:

רבים הבינו כבר לפני זמן רב שהמלך ערום. למרות זאת הם המשיכו להתנהג כאילו הוא לבוש. אבל עכשיו הולך להיות קשה הרבה יותר להעמיד פנים שכולם עדיין מאמינים שהוא לבוש.

לא נעים. וכל זה עוד כאשר הרב אליישיב חי. ומה יקרה כאשר הרב אליישיב יעבור לישיבה של מעלה? כתבתי לפני כשנה שהעולם החרדי הולך לעבור רעידת אדמה כאשר רבניו הגדולים יסיימו את קצבת ימיהם בעולמנו, כאשר הרבנים אליישיב, עובדיה יוסף ואחרים, כולם מעל 90, יותירו חלל ריק, ולממשיכיהם יהיה רק שבריר מהסמכות שהיתה להם. מה יקרה אז? האם אכן נחזה אז ב"דמוקרטיזציה במנהיגות החרדית", כמאמר כותרת הקונטרס של ד"ר בראון? אולי. בעזרת ה'.

תכננתי להעלות את הרשימה הזאת ביום ראשון, אבל כל עם כל המוות שמסביב החלטתי לא להוסיף דין, לחכות קצת. אולם מצדדים אחרים גם הפיגוע המפלצתי באיתמר לא הסיט לרגע את האש שבזמן האחרון מכוונת כלפי השמאל. כבר בבוקר יום ראשון יצא אסף וול במאמר מתלהם שפורסם בעמוד הראשי של וואי-נט – לא נגד הטרוריסטים, אלא נגד השמאל (ה"אידיוטים או אנטישמים"). באותו יום פרסם במעריב הרב חיים נבון התקפה נוספת כנגד "דוברי השמאל". ואלה לא היו ההתקפות היחידות. כלומר איכשהו רצח מתנחלים מעלה זעם דווקא נגד השמאל. אני רוצה ברשימה להתעכב מעט על המסע האנטי-שמאלני הזה, אם כי לא בכללותו, אלא בעיקר בחלק בו שמופנה ספציפית כנגד התקשורת.

אין מציאות של נסיגה כשם שאין שדים

ראשית כמה מילות הקדמה. באופן כללי, עם גסיסתו (הארוכה, אני מודה) של מפעל ההתנחלויות בשטחי יהודה ושומרון הימין מאבד את אחד מנכסי הזהות העיקריים שלו, את אחד מעמודי התווך של ה- raison d'etreשמזין אותו. לדעתי זו אחת הסיבות לריבוי התופעות ההיפר-לאומיות שאנו עדים להן בשנתיים-שלוש האחרונות (בשיפוט, בחקיקה, בפובליציסטיקה ובאווירה כללית), לאמור: ההבנה, המודעת או הלא-מודעת, שהסוף קרב מולידה ריאקציה כעוסה כנגד הצד השני; אלא שמכיוון ש"לתקוע" לארה"ב ואירופה אנחנו לא ממש יכולים, נסתפק בתקיפת השמאל המקומי.

אבל איזה שמאל מקומי? מי כאן שמאל, כאשר אהוד ברק הוא חברו הטוב ביותר של בנימין נתניהו, ולמרצ יש 3 מנדטים? העובדה שהשמאל לא רק שאינו בשלטון, לא רק שאינו חלק מהממשלה, אלא שאינו אפילו מיוצג בצורה ממשית בכנסת מחייבת למצוא שמאלנים בקרב האזרחים, ולכן הכעס של הימין הקיצוני יותר יוצא על אמנים, "משתמטים" (שאינם חרדים), מערכת המשפט ובעיקר – על "התקשורת".

ובעניין זה ברצוני כאמור לגעת כאן. אני לא יודע כמה מקוראי הבלוג הזה נחשפים למקורות בהם השיח האנטי-תקשורתי הזה הוא בוטה במיוחד. אביא כדוגמא זמינה את עלון בית-הכנסת הפופולרי עולם קטן, שבשבוע שעבר (כ"ח אדר א') הציג מאמרים מאת מוטי קרפל ואביאל אליצור. הראשון קבע כי "השאלה היא כיצד מונעים מהמיעוט הקטן של השמאל הישראלי להמשיך לשלוט במחשבותיה של אומה שלמה". השני התלונן על "השיח השמאלני הקיצוני שהשתלט על מדינת ישראל". הידעתם שבמדינת ישראל ובמחשבות אזרחיה שולט מיעוט שמאלני קיצוני?

אני חושב שמרחק כזה מהמציאות הפשוטה מחייב הסבר. בפסקאות הקודמות דיברתי על הימין באופן כללי. לימין הדתי, לפחות בחלקו הקוקיסטי, יש בעיה חמורה פי כמה עם מציאות בה מדינת ישראל נסוגה מארץ ישראל, שכן על פי השקפתם זו הראשונה אמורה להיות הביטוי הפוליטי והמעשי של קדושתה התיאורטית של האחרונה. ככזו, היא אמורה לכבוש עוד ועוד משטחיה, ובוודאי לא לוותר על כאלו שכבר נכבשו (סיכמתי את העניין פעם). האמונה שכך אמור להיות היא במקורה חסרת פשרות. ראו הדברים הבאים של הרב אבינר מתשמ"ג:

כל דבריהם וניסיונותיהם של הגויים לעצור את מהלך גאולתנו הם ריק, אפס ותוהו. כל תוכניותיהם, פיטפוטיהם, לקצץ בנחלת אבותינו, לבתר את אדמת קדשינו […] הם הבלי הבלים, כל זה לא יקום ולא יהיה.

או דבריו אלה של חנן פורת מתשל"ו:

צריך לחנך את עצמנו: אין מציאות של נסיגה כשם שאין שדים בעולם.

מכאן ברור גודל השבר שמולידות נסיגות כגון אלו מסיני, לבנון, עזה ובעיקר משטחים מסויימים ביו"ש. ההתמודדות עם המשבר אליה נכנסה תמונת העולם הזאת היא שמולידה, בין השאר, את האשמת התקשורת בכל רע אפשרי.

הרב יוסף קלנר מיואש מהעם המטומטם

אולי תזכרו שבמכתב הרבנים למשה קצב התקשורת הואשמה בעוול שנעשה לו: "כל העם היושב בציון, נאנח ונאנק תחת עול המדי-ה המרעיל את חיינו, ומצפה להשבת הטהרה לחיינו הציבוריים" – כך הרבנים כותבי המכתב. אני רוצה להביא דברים מפי רב נוסף ממחנה כותבי המכתב ההוא, שמתייחס גם הוא למשפט קצב ותוקף את התקשורת כמקור הרע.

מדובר בדברים שנשא הרב יוסף קלנר (כתבתי עליו כאן) לפני כשבועיים בפני תלמידיו, תחת הכותרת "שו"ת [20] בעניין מכתב הרבנים לגבי הנשיא קצב" (ראו הקלטה כאן, או כאן – ותודה לקורא שהפנה אותי אליו). קלנר הוא מהרבנים המרכזיים של ישיבות "הקו" (כלומר אלו ההולכות בעקבות הרב טאו ומציגות היפר-ממלכתיות כיתתית, המקדשת את המדינה ובזה למצב העם), אדם כלל לא טיפש שמשמש מעין גורו כריזמטי עבור תלמידיו.

בכל אופן, קלנר דידן, למרות שהוא "נגד המכתב הזה" (המבטא את תמיכת רבותיו בקצב), חושב שהרבנים שכתבו אותו הם "גברים", כי "יש להם את האמת שלהם […] והם לא עושים חשבון לאף אחד" "זו צורה של תלמידי חכמים […] לא סמרטוטים". כל זה, בכל אופן, על פי הרב קלנר "הדבר ראשון שאפשר ללמוד מהפרשייה"

הדבר השני: "בימינו צריך להיזהר לא רק לומר דברים נכונים […] הם לא היו מספיק זהירים" והעניין התפרסם.

הדבר השלישי: "החברה הדתית לאומית […] אין לה זכות להתקומם נגד מי שחושב שבית המשפט לא בסדר", וזה כי בית המשפט באמת לא בסדר. הנה:

כתוצאה משלטונו ורשעותו [של השופט אהרן ברק …] נבנתה כאן תודעה ציבורית רחבה שהולכת ומואסת בבית המשפט העליון יותר ויותר. […] אהרון ברק הזה הוא נכס לנו. […] מערכת המשפט הזאת צריכה לעבור מהפכה מוחלטת, והרמת היד הזו שלה כנגד התורה היא דבר שצריך בנייה מן הראשית […] כיום כשאתה מדבר עם נהגי מוניות… ודאי [שהם יסכימו שבית המשפט] הם 'מושחתים ושמאלנים'

כלומר, אם הבנתי נכון, עם ישראל מבין שבית המשפט הוא מושחת ושמאלני, בגלל שהוא פוסק בניגוד להלכה ("מבפנים", הרי, כל היהודים הם אורתודוקסים). הבעיה, על פי קלנר, היא ש

מעשה השטן הצליח […] על ידי התקשורת המניפולטיבית הזאת. […] קרנו של בית המשפט השתפרה בשנה האחרונה […] הרבה בזכות פרשיית קצב

כלומר (שוב, אם הבנתי נכון) פרשיית קצב היא תרגיל לשיפור מעמדו של בית המשפט. והכל – וזהו העיקר – בניצוחה של התקשורת:

הרעיון הוא בערך שצריכה לבוא מחאה על זה שיש פה… סומנה על ידי התקשורת לשעשוע של ציד האדם שלה, ובמסע הציד הזה, שמנוהל בצורה אינטנסיבית על ידי התקשורת, נשטף מוחו של הציבור הרחב [… מי ש]משתפת פעולה עם כל המציאות הזאת [היא] מערכת המשפט [… וכך,] ציבוריות רחבה מנוהלת על ידי התקשורת […] והשמחה רבה.

קלנר ממשיך וטוען שקצב למעשה זכאי, ולהרשעתו "אין ראיות […] זו קביעה משפטית. […] מעולם לא היתה בהיסטוריה של מדינת ישראל תופעה משפטית כזו: חורצים דינו של אדם ללא ראיות". לכן, עם כל הביקורת על הרבנים, "הם היו בצד של האמת בסופו של דבר".

ולמה זה מגיע לקצב? על פי קלנר קצב הוא הצדיק מבין אלה שתמכו בהתנתקות, ולכן הוא מתנקה מחטאו בעולם הזה, וכל השאר ישלמו בעולם הבא. אבל האשמה העיקרית היא התקשורת. קלנר ממש מתעב את התקשורת: "אין לך דבר יותר… אין לך התגלמות ורשעות וטפשות ונבזות – בקיצור, מה יכול להיות יותר גרוע מהמילה 'תקשורת'?"

כשתלמיד שואל משהו על זה שעם ישראל בכל זאת אמור להיות צדיק, וקלנר משיב ש"העם לא רוצה שום דבר. טימטמו לו את המוח, שטפו לו את המוח." ומאוחר יותר קובע ש"העם שלנו הוא משוגע […] זה פוסט-טראומטיות של מה שעשתה לנו השואה. העם הזה דפוק." ולסיכום: "מדינת ישראל לא היתה במצב כזה […] תהום כזאת כמו בפרשה הזאת".

הרב קלנר נואש מהעם הדפוק שלנו, מה לעשות. יחד עם זאת, על פי קלנר

התוכנית [של הגאולה] לא משתנה. […] אין בחירה לעם ישראל להיות או לא להיות. לעזוב את התורה או לא. אבל בתוך זה יש בחירה. סוף דבר אין בחירה, אבל על הפרטים יש בחירה. נצח ישראל לא ישקר, והתורה הזאת לא תהיה מוחלפת. אבל זה לא אומר מה יקרה לא לאדם זה ולא לדור זה.

לסיכום, מסתבר שעל פי הרב קלנר, כנראה כמו גם על פי הרבנים שכתבו את אותו מכתב, מתישהו בין התלהבותו ושל הרב קוק מהחלוצים "פורצי הגדרות" ובין משפט קצב קמה קבוצה מרושעת של אנשי תקשורת והצליחה לבנות מערך מדיה רב-זרועי, אשר באמצעותו עלה בידה לשטוף את מוחו של העם כולו. עד כדי כך הוא "משוגע", שכיום הוא מעדיף את השקר (עמדת בית המשפט), על האמת (עמדת הרבנים טאו ואבינר). אולי מצבו הפוסט-טראומטי של העם הוא זה שמסביר את העובדה שהוא מאפשר, במו כספו ואהדתו, לתקשורת להמשיך ולטמטם אותו, ולא נוהר, מסיבה בלתי-מובנת, בהמוניו לקנות ולקרוא עיתונים טובים וכשרים כגון מקור ראשון ובשבע. כך או כך, העם "דפוק", ומתדרדר משפל לשפל.

ולכן הגאולה מתעכבת. היא תגיע כמובן, אבל אולי לא בדור שלנו. קלנר כבר לא בטוח בכלום. כך שהרב צבי יהודה טעה: יש קץ מגולה מזה, ואנחנו לא בעיצומה של הגאולה. אולי לא הכיר הרצי"ה את נבזותה של התקשורת.

העם הדפוק קדוש, ולהפך

בשפה תיאולוגית קלנר מציג כאן השקפה שהיא על סף הגנוסטיקה, לאמור: כולם עיוורים, ורק אני והחבורה שלי יודעים את האמת. כוחות השחור השתלטו על מוחותיהם של ההמונים, ואלו מובלים ככבשים. הדבר היחיד שמבדיל בינו לבין הגנוסיטיקה הוא שעל פיו יש בכל זאת לכל יהודי ניצוץ אלוהי, שלכאורה יעלה ויתגלה ביום מן הימים.

אבל איבתו של קלנר כלפי העם, הזלזול שלו בתבונה הפשוטה של האנשים (בניגוד גמור לרב קוק, שהעריך אותה), העמדה הקונספירטיבית כלפי "התקשורת" ו"מערכת המשפט" – כל אלה נותנים את ההרגשה שעוד מעט קט והרב קלנר מכריז על חבורתו כ"בני אור" הניצבים מעטים מול בני החושך הרבים. זה מה שנשאר לעשות כשהמציאות לא מוכנה להיכנס לתוך התבניות התיאולוגיות בהן אנחנו מחזיקים. בניגוד לרוב ההוגים מהמחנה הדתי-לאומני, הרב קלנר לא רק נמצא על סף יאוש, אלא גם נותן לזה ביטוי בדבריו.

בסופו של דבר הרב קלנר מציג כאן עמדה שבירה ולא לגמרי קוהרנטית, ובוודאי העניין גם נובע שבשיחה עם תלמידיו הקרובים הוא מוכן לגלות יותר מרגשותיו ומקפיד פחות על רציפות רעיונית. אבל למרות היאוש העולה ממילותיו במקרה הזה, במבט רחב יותר ניתן לומר שעל פי רוב במאמרים פובליציסטים שונים מתוך המחנה הקוקיסטי-cum-גינזבורגי האשמת התקשורת בחטאי העם משמשת לצורך תפקיד כפול, במהלך דו-שלבי:

ראשית, מודיעים לנו שבעצם הכל בסדר. אין מה לדאוג (לעתיד ההתנחלויות, התורה, העם), כי בעצם, באמת, בפנים בפנים, עמישראל הוא ממש אחלה, שכן הוא מבין היטב שהתורה היא אמת לאמיתה (אגב, דעו שבפנים בפנים גם הגויים ימ"ש מבינים שהתורה היא אמת). זו רק השכבה החיצונית, של האינטלקטואלים בתמיכת התקשורת בתמיכת האינטלקטואלים בתמיכת התקשורת, שמהווה את הבעיה. התקשורת היא זו שאיכשהו הצליחה להטעות, זמנית, את כל העם הצדיק, ולכן כיום הוא מטומטם.

שנית, מודיעים לנו שאם רק. אם רק נצליח לשכנע את העולם שהם טרוריסטים, אם רק נגן בתקיפות על זכותנו האלוקית להתיישב בשטחים, אם רק יהיה בראשות הליכוד מועמד "אמוני", אם רק נשנה את השיח התבוסתני, אם רק נחדור אל שורות המטכ"ל / הפריפריה / מערכת החינוך / התקשורת – אז האמת, כלומר זה שהעם והעולם ממש ממש רוצים אותנו ואת ההתנחלויות, תהיה גלויה לכולם גם בפועל, ולא רק בכוח.

אמונה בקיומם של שדים

מה יוצא מכל זה? אם בתחילת הרשימה הבאתי ציטוט בו חנן פורת מכחיש שתיתכן נסיגה כפי שהוא מכחיש שיתכנו שדים בעולם, נדמה שכיום, כאשר יש נסיגות, יש גם שדים. אצל קלנר, כמו רבים אחרים בימין הדתי כיום, התקשורת היא שממלאת את התפקיד אותו מילאו השדים עד העת החדשה: היא מסבירה איך ייתכן שאדם טוב יתנהג רע. לשאלה איך ייתכן שיהודים קדושים יהיו בעד חלוקת הארץ יש תשובה פשוטה: נכנס בהם שד. לאמור, הם עצמם ממש ממש בסדר, אלא שמשהו חיצוני להם נדבק בהם, משפיע עליהם, וגורם להם לסטות מדרכם ההגונה והישרה. הם נגועים בדיבוק שמאלני, פרי לחשיה של מכשפת הצפון, התקשורת. התקשורת הופכת לשטן רב עוצמה, לרועת-שדים הסרים לפקודתה ומשתלטים על נשמות ההמונים התמימים. התקשורת הופכת לאליבי לכשלון התיאולוגיה.

בעקבות פסטיבל גואל רצון שהתקיים בשבוע שעבר בערוץ 10, כתבתי מאמר קצר לעין השביעית על הטיפול השטחי והחובבני של העיתונות בכתות למיניהן. באותה הזדמנות צירפתי גם ביקורת על כתבתו המביכה של רוני קובן על "בני ברוך". הנה המאמר כאן, ובלינק שלהלן.

דבר אחד נוסף אני רוצה לומר על הקהילה של רצון, והוא פשוט להביא את דבריו של עופר שלח, שהביע את דעתו על כל העניין אחרי שהוא ורביב דרוקר ראיינו את מר רצון (ושתיים מנשותיו) ב"אולפן שישי". שלח אמר שלדעתו כל הסיפור של הקהילה הוא שהיא מתפקדת למעשה כמעין קבוצת תמיכה של נשים, רובן נשים שחייהן לא היו קלים כלל וכלל (ולרוב כפי הנראה באשמת גברים) לפני שהגיעו אליה, ואילו רצון עצמו משמש רק כמעין טוטם שניצב במרכז ומצליח בעצם נוכחותו ללכד סביבו את פעילות הסעד הרב-ערוצית. מתוך מבט שטחי, מחד על הנשים בקבוצה, ומאידך על רצון הבלתי מתוחכם עצמו, אני חושב שאלו הדברים הכי אינטליגנטים ששמעתי על הנושא, ולדעתי יכול מאוד להיות ששלח פגע בול בנקודה. חבל שהוא לא יכול היה להכניס קצת מההגיון הבריא שלו לתוכנית של מיקי חיימוביץ' שעסקה בנושא, ועל כך כאמור המאמר שלי להלן.

לינק