אגיע ישר לעניין: המפתח שדרכו אפשר להבין מה קרה כאן בימים האחרונים, ובעיקר אתמול, הוא זהות. זאת המילה, זאת המהות. בבחירות האלה שאלות של זהות קיבלו משנה תוקף, והן אלו שבסופו של דבר הכריעו את הכף, ובצורה דרמטית. אישית אני מתבייש שלא ראיתי את זה בא, וגם אני טעיתי כשחשבתי שסלידתו ומיאוסו של חלק עצום מהציבור (גם בימין) מנתניהו יתנו סיכוי ממשי להחליף את השלטון. טעיתי כי לא הבנתי עד כמה עמוק חודרת הפוליטיקה של הזהויות בזמן הזה בישראל.

ניקח לשם התחלה את הדוגמא המובנת מאליה: הוגים, יוצרים ופעילים מזרחים שמצביעים ש"ס עושים זאת כמובן רק מתוך תודעה של זהות. הסיסמה "מזרחי מצביע למזרחי" אומרת הכל. גם אם יש כאן רצון לקדם השקפת עולם סוציאליסטית, היא משנית לעיקר, והעיקר הוא העצמה שבטית. כך קיבלנו חילונים, אנשי בוהמה ופעילות פמיניסטיות שמצביעים/ות למפלגה דתית, עממית ופטריארכאלית במובהק. בהכללה, לא הערכים של המפלגה עמדו לנגד עיניהם, אלא הבטחתה לייצג/לשמר/לרומם זהות מסויימת.

גם הבית היהודי, שהתיימרה לייצג כל-ישראליות חדשה, העמידה את הקמפיין שלה על מימד הזהות. סיסמת ה"לא מתנצלים" המצויינת שבחרה לעצמה שיחקה על שני רבדים של זהות: מול הימין האתנוצנטרי בכלל, שנמאס לו מההגמוניה לכאורה של השמאל הקוסמופוליטי ("האליטות הישנות" וכו'), ומול הציבור הציוני-דתי, שנושא רגשות נחיתות בני עשרות שנים מול החילונים. בנט הבטיח לציבורים האלה עמידה גאה והעצמה של זהותם (היהודית/דתית), והצליח למשוך אליו רבים. הקמפיין שלו עלה על שרטון בפרשת אוחנה, והתחיל לשקוע כאשר לא השכילו שם לשנות את הגישה – אי אפשר להמשיך לצווח ש"לא מתנצלים" כאשר, בפשטות, כן מתנצלים. כל האוויר יצא מהבלון.

גל אתנוצנטרי

שתי הדוגמאות לעיל הן רק מקרים פרטיים של מגמה רחבה הרבה יותר, שלמרות שהיא בהחלט אינה נסתרת, את השפעתה, בעיקר בימים האחרונים של מערכת הבחירות, לא הצליחו הסוקרים והאנליסטים לזהות. זו המגמה שבמרכזה עומדת לא הזהות המזרחית ולא הזהות הציונית-דתית, אלא בפשטות הזהות היהודית. ככזו גם לא מדובר ביהדות כדת או כתרבות, אלא ביהדות כאתנוס, או כלאומיות אתנית.

נתניהו ניצח בבחירות האלה לא מפני שהוא עצמו אהוד על רוב העם, ולא מפני שהאידיאולוגיה שמפלגתו מקדמת (ללא מצע) עדיפה בעיני רוב העם, לפחות לא בכל מובן מפורט ומושכל. נתניהו ניצח משום שהוא הבטיח לבוחריו שהוא ישמור עליהם מפני כוחות המאיימים (לא רק על קיומם, אלא) על יהדותם.

הסיפור הזה ישן ואין טעם להרחיב עליו. נאמר רק שנתניהו, מתחילת דרכו, זיהה נקודת תורפה בשמאל הישראלי, והיא החיבור המורכב יותר במקרה הטוב, והחלש יותר במקרה הרע, לזהותו היהודית. לחישתו לרב כדורי ב-1999 על כך ש"השמאל שכח מה זה להיות יהודים" היא ביטוי מילולי לתפיסה על פיה השמאל הישראלי מחובר פחות לשורשיו הדתיים, הלאומיים, וממילא גם הגיאוגרפים. לכן השמאל מוכן לוותר על מימדים מאלו, בעוד הימין מחזיק בהם בנחישות.

ולתפיסה הזאת יש במה לאחוז. השמאל באופן מהותי והיסטורי הוא ביתם של הערכים האוניברסלים, ולמרות שיש ודאי שמאל לאומי, הזדהות עם הפרטיקולרי (הלאומי, הדתי, האתני) היא לבו הפועם של הימין. עם התחזקותה של הכמיהה לזהות פרטיקולרית מתגלה נקודת התורפה האלקטורלית הזו של השמאל.

כתבתי כבר ברשימות שונות שעל ישראל עובר מאז שנות התשעים גל אתנוצנטרי מתגבר. אין כאן גילוי מרעיש אלא הישענות על מחקרים ותובנות שגדולים ממני הניחו בעבר (הנה מאמר מקיף שלי על כך שיצא עכשיו – אקדיש לו פוסט נפרד בקרוב). הגל האתנוצנטרי הזה מספק את הדרישה לזהות שעולה עם התפשטותו של הקולוניאליזם התרבותי של הקפיטליזם האמריקאי (למרות שכמיהה לזהות מובחנת לא ממש צריכה סיבה כדי להתעורר).

על גל הזהות היהודית-אתנוצנטרית הזאת רכב עד לא מזמן בהצלחה רבה נפתלי בנט, והוא זה שאיפשר לו להגיע בסקרים של תחילת מערכת הבחירות ל-17 מנדטים ולחלום אפילו על ראשות הממשלה. על גל הזהות היהודית-אתנוצנטרית הזאת רכב גם נתניהו, אבל אצלו היא לא הספיקה כדי להתגבר על הסלידה והעייפות של חלקים גדולים מאוד מהעם ממנו.

נקודת המפנה של מערכת הבחירות

כך היה עד לשבוע האחרון. כשהגיעו הסקרים האחרונים, החל מיום שלישי שעבר, והראו שלא רק שהליכוד מפגר אחרי המחנה הציוני, אלא שהרשימה (הערבית) המשותפת הופכת למפלגה השלישית בגודלה, החלה להתפשט בציבור ההכרה שיש סיכוי אמיתי למהפך, ושלשמאל יש סיכוי טוב לעלות לשלטון. דבריו של יאיר גרבוז, ובעיקר האפקט התודעתי של מפלגה ערבית גדולה, עוררו חרדה לשלום הזהות היהודית של "ישראל". רון גרליץ כתב בעבר שהאלימות שהיתה בקיץ כנגד ערבים-ישראלים נבעה דווקא מההצלחה הגוברת של האינטגרציה שלהם בציבוריות הישראלית. כך גם כאן: הנראות הפתאומית של הערבים הישראלים, ההכרה שהם דווקא משחקים את המשחק הדמוקרטי, והיטב, נתפסה כאיום על הזהות היהודית של המדינה (אורי וולטמן איבחן את העניין בסטטוס קצר).

נתניהו זיהה את החרדה הזאת היטב, והפך אותה למנוף עבור הקמפיין שלו. שוב ושוב הוא איים שבמצב הנוכחי הליכוד יאבד את השלטון לטובת "השמאל והערבים". דיבורים על ממשלת שמאל בתמיכת הרשימה המשותפת הופצו ממטה הליכוד. דמותו של אחמד טיבי החלה להופיע בין הרצוג ללבני במודעות הליכוד. נתניהו חזר על המסר באדיקות דתית, ועבור ציבור עצום סימני העשן בשמיים אותתו סכנה לזהות היהודית של המדינה. השיא הגיע בצהרי יום הבחירות, כאשר הוא הוציא את ההודעה (בוידאו, בכתב, וגם רצה שתשודר במסיבת עיתונאים) ש"המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים."

זה הספיק כדי לשנות את התמונה מקצה לקצה. תוך זמן קצר נוספו לליכוד עד עשרה מנדטים של יהודים ישראלים שחרדים לזהותה היהודית של ישראל, ששוכנעו שרק הוא ורק ליכוד גדול יהיו יכולים לשמור עליה.

בבחירות האלה נתניהו היה בבעיה קשה, ומהבחינה הזאת העיתונאים והסוקרים שהצביעו על כך לא טעו. הוא לא יצא לשוק מחנה יהודה ללא תקשורת מפני שהוא חשב שיתקבל בשאגות אהדה. הוא לא יצא לבליץ ראיונות איומים ותחנונים מפני שהוא היה בטוח בניצחונו. הוא לא אמר לאנשים בסביבתו שהוא בבעיה קשה סתם כי בא לו להלחיץ אותם. ובעיקר, הוא לא היה צריך לשבור ימינה, עד הסוף ימינה, עד הימין של כהנא, כי הניצחון היה אצלו בכיס. נתניהו השיג את הניצחון הזה רק במאה המטרים האחרונים של המרוץ, ומהבחינה הזאת הסקרים שיקפו את המציאות. הוא הצליח לשנות את המגמה במאה ושמונים מעלות כאשר השתמש באיום על הזהות היהודית של המדינה כדי למשוך מצביעים.

מה יכול השמאל לעשות

כאמור לעיל, לשמאל יש חולשה מובנית כאשר הוא ניגש לשאלות של זהות. עופר זלצברג פרסם אתמול פוסט מצויין על הסיבות לדעתו לכשלון המחנה הציוני, ובין השאר כתב כי

האסטרטגיה נכשלה גם כי המחנה הציוני לא הצליח – אפילו לא ניסה – להציג חזון להתמודדות עם סוגיית הזהות היהודית במדינת ישראל. הוא התמקד בישראליות ובציונות ולא הקדיש די תשומת לב ליהדות. ויש מצביעים רבים בישראל של 2015 שמבחינתם זה העיקר. גם אלו שתומכים באג'נדה הכלכלית חברתית שהציב הרצוג לא יכלו לעבור אל המחנה הציוני מבלי שתהיה להם תחושה ברורה שניתן לסמוך על המחנה הציוני בחינוך ילדיהם להיות יהודיים. שניתן להפקיד בידיו את האתגר ההיסטורי של הבטחת ההמשכיות היהודית בישראל.

שורשיו המשפחתיים של הרצוג דווקא היו יכולים להוות חומר גלם טוב מאוד כדי לייצר תחושה שכזאת, אולם לא נעשה כאמור אפילו לא ניסיון בכיוון. העובדה שאין במפלגה אף חובש כיפה גם אינה מסייעת, בלשון המעטה. עד שלא תוקדש תשומת לב אמיתית, מתוך רצון אמיתי, לסוגיית הזהות היהודית, תמיד יתחיל השמאל הציוני מעמדת חולשה. עד שהשמאל לא יהיה מסוגל לספק זהות – יהודית, ישראלית – בעלת מטען רגשי מובחן, הוא לא יצליח לסחוף אליו את רוב הישראלים שמעוניינים בכך, שדורשים זהות כזאת.

כשהיתה מפא"י ידעה תנועת העבודה ההיסטורית להציג זהות יהודית מוצקה. בן גוריון עם אהבתו לתנ"ך, נשיאת ההיסטוריה היהודית והלאומיות היהודית על נס, התפיסה הרפובליקאית-קולקטיביסטית של "העם" והמדינה – כל אלה, למרות המימדים השליליים מאוד שלהם, איפשרו לרבים כל כך להזדהות עם המפלגה. ייתכן שהתיקון המתמשך בכשלים שבעמדות האלה הביא לנסיגה חריפה מדי מהזדהות עם המימדים החיוביים שלהם.

אז מה עושים? לא מספיק להגיע אל הכותל רגע לפני הבחירות. צריך קודם כל לשנות את התפיסה. להבין שזהות יהודית זה חשוב (אגב, באמת חשוב, לא רק טקטית, וראו להלן). בנוסף, צריך לעמול על צירוף חובשי כיפה למפלגה (משהו, אגב, שיאיר לפיד הבין היטב (בצירופו של שי פירון כסגנו, בצירופה של רות קלדרון כנציגה של זהות יהודית נוספת) ומקבל את הדיבידנדים עליו עד היום). צריך לדבר על "יהדות" (וכמובן, "יהדות" יכולה להיות מאוד ליברלית ומאוד דמוקרטית, מאוד "ואהבת את הגר", "משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח", מאוד "אחרי רבים להטות". אבל צריך לדבר על זה). וצריך שיו"ר המפלגה יהיה דמות שהציבור רואה את הקשר שלו או שלה לנושא. כאמור, אצל הרצוג זה היה יכול להיות קל למדי, אבל לא נעשה. ולמנהיג ממוצא מזרחי יש כאן עדיפות ברורה מסיבות ברורות.

מהבחינה הזאת אנשי שמאל שסבורים שהפיתרון למצוקת המחנה הוא איחוד שורות עם אזרחי ישראל הערבים טועים. לא מבחינה ערכית, כי ודאי שדגש על אזרחותנו השווה, על שיתוף פעולה כלל-אזרחי ועל דחיית אפלייה מטעמי אתנוס הוא הגיוני וראוי מבחינה דמוקרטית וליברלית. אבל אלא אם יקרה שינוי תודעתי בעל מימדים מרקסיסטים בעם ישראל, רוב הציבור ימשיך לחשוב אתנית ולא מעמדית. צריך להבין: עבור רוב הציבור היהודי בישראל הזהות היהודית – שלו, של ילדיו ושל מדינת ישראל – היא מרכיב יסודי מרכזי וחסר-תחליף בכל תמונת עולם או שאיפה עתידית. המשך ההתכחשות לזה היא טעות.

הבעיה של מרצ

כתבתי על חברים חובשי כיפה ברשימה, אבל צריך להבין שזה לא באמת עניין של יצוג, אלא של תדמית. לכן גם הדיבורים על כך שמרצ, למשל, לא מתחברים אל שכבות רחבות מפני שאין במפלגה יצוג שלהן הוא שטות ממדרגה ראשונה. ראשית, כי מרצ היא כנראה המפלגה שיש בעשרת המקומות הראשונים שלה את הגיוון הגדול ביותר מבחינה עדתית ומגדרית. ושנית, כי הבוחרים לא מחפשים ייצוג. הם מחפשים זהות (לכן התלונות על מרצ לא יפסקו לעולם). וזה מה שמרצ לא נותנת להם, ואולי לא יכולה לתת להם.

מרצ במובן הזה בבעיה קשה. המפלגה הזאת, שלה נתתי את קולי בעצמי, חרטה על דגלה שמירה וקידום של זכויות אדם ואזרח. מדובר בהצהרה ברורה על קידום זכויות אוניברסליות. לא לאומיות, לא אתניות, לא עדתיות. דהיינו לא רק שמרצ לא מקדמת זהות מובחנת, היא מפרקת זהויות מובחנות, וזאת לטובת תפיסה של ערכים שנמצאים מעל לזהויות הללו. היא אוניברסליסטית, קוסמופוליטית, פוסט-זהות-פרטיקולריסטית. היא מציגה שיח של זכויות אזרח חוצה לאומים ותרבויות, לא שיח של לאום או מגזר המוצב אל מול זכויות של אחרים ותרבויות אחרות.

מהבחינה הזאת, דווקא ככל שמרצ יפכו יותר אוניברסליים, כלומר דווקא ככל שהם ייצגו מגוון רחב יותר(!) של זהויות ועדות בחברה הישראלית, כך הם יהפכו לפחות אטרקטיבים עבור ציבור שמחפש לא את האוניברסלי, אלא את הפרטיקולרי. כך, לו מרצ היו (חלילה) על טהרת האשכנזים, הם היו אולי בוגדים ביומרתם לשיתוף ושוויון, אבל מושכים מצביעים שהזהות האשכנזית חשובה להם. מזווית אחרת, כשמרצ היו אנטי-חרדים הם הצליחו יותר כי הם עוררו ומשכו את הזהות החילונית-אתאיסטית. כשהם נמנעים מהתקפות נמוכות על הציבור החרדי, כפי שנמנעו (בצדק) במערכת הבחירות הזאת, הם מאבדים מצביעים מהציבור שהזהות החילונית-אתאיסטית חשובה לו.

הבעיה של מרצ קשה יותר מזו של מפלגת העבודה, מפני שה-raison d'etre של המפלגה הוא זכויות אוניברסליות. זה לא שאין ציבור מספיק גדול שמעוניין בקידום זכויות כאלה. הבעיה היא שלקראת ההצבעה עצמה מתעוררים שיקולים נוספים, וחלקים גדולים מאותו ציבור בדרך כלל יעדיפו לתת את קולם למפלגה שמדגישה גם זהות פרטיקולריסטית. זה פשוט חשוב להם לא פחות, ואולי יותר. יש כאן גם מימד רגשי עמוק שפועל ברגע ההצבעה. גם כאן אותם חילונים ליברלים שהצביעו לש"ס מהווים דוגמא קיצונית למגמה רחבה הרבה יותר.

שמירה על תרבות פרטיקולארית איננו גנאי. היא ערך.

עבור רבים משמאל הדיבורים על זהות יהודית מעוררים חוסר נוחות. זהות פרטיקולרית מעלה דימויים של שובניזם לאומי, של אתנוצנטריזם גזעני, של נבדלות והתנשאות ויומרה מכוערת לעליונות. כמובן שכל אלה יכולים לבוא, ובאים פעמים רבות, בעקבות אימוצה של זהות פרטיקולרית. חשוב עם זאת להבין שלושה דברים: ראשית, אין שום סיבה הכרחית שאלו יבואו; שנית, הדרך למנוע את כל התופעות השליליות הללו אינו לבטל כל זהות פרטיקולרית; שלישית, לזהות פרטיקולרית יתרונות רבים.

לא אאריך בדברים. נראה לי מובן שלא כל תרבות ייחודית היא אלימה ומתנשאת, ושלא כל מאמץ לשמר על תרבות ייחודית הוא דכאני כלפי מישהו או משהו. כפי שאנחנו מזדעזעים מהחרבת התרבות הטיבטית והחלפתה בתשלובת הקומוניסטו-קפיטליסטית המיוחדת של המשטר הסיני הנוכחי, כפי שבביקורנו בהודו אנחנו מחפשים את המקומות שבהם נשמרה התרבות המקומית וטרם התעוותה לכדי סניף נוסף של המק-גלובל, כפי שנבכה את אבדן התרבות הפרימיטיבית של האבוריג'נים האוסטרלים, את התפוררות שבטי הילידים האמריקאים, את מחיקת התרבויות הציידים-לקטים באמזונס – כך גם ראוי להצטער כאשר התרבות היהודית נשחקת והופכת לסניף זיכיון נוסף של אמריקה.

תרבות פרטיקולרית היא אוצר אנושי שיש לשמר, אבל היא גם הרבה יותר מזה. היא צורך פסיכולוגי בסיסי עבור רוב האנושות. מדובר בצורך האנושי והפשוט כל כך בזהות ותרבות "ביתית", בהרגשה של המוכר והאהוב. מדובר גם כמובן בתחושת משמעות הנובעת מהיות הפרט חלק בשרשרת ארוכה, חלק ממשהו גדול ממנו. כל אלה צרכים אנושיים בסיסיים, וכל אידיאולוגיה שמצהירה על אהבת האדם אמורה להכיר בהם ולתת להם את המקום המגיע להם.

ותרבות פרטיקולרית אינה רק נפשי-פסיכולוגי, אלא גם צורך חברתי-קהילתי. תרבות פרטיקולרית מעודדת סולידריות ועזרה הדדית. היא משמשת כחומר לבניין של יצירה והגות. תרבות פרטיקולרית מספקת גם מערך ערכי ייחודי, השקפת עולם ייחודית, שבזמננו יכולים להוות נקודת מבט נוספת וחיונית מאין כמוה אל מול התועלתנות האינסטרומנטלית של השוק החופשי, אל מול רידודו של השיח המוסרי בזמננו. יש כאן משהו שראוי לשמר.

שוב, הסכנות בהעצמה של תרבות פרטיקולרית ברורות. הטענה כאן היא שמה שימנע אותן אינו התכחשות לכל תרבות פרטיקולרית, אלא שמירה עליה תוך ניתובה לאפיקים חיוביים. דווקא ניסיון להתעלם ממנה הוא הפקרתה לכוחות שישתמשו בה בצורה שלילית, שיהפכו אותה ללאומנות רדודה ויקבלו ממנו רשיון לגזילת זכויותיו של הזולת.

שוב, אלו רק ראשי פרקים. קריאת כיוון. אבל אם הניתוח שלי של מה שהתחולל כאן בימים האחרונים הוא נכון, זו קראית כיוון שהשמאל הישראלי חייב לאמץ אם הוא רוצה אי פעם לצאת מהאופוזיציה. אני משוכנע שזה אפשרי.

[תיקון 21.3.15: אני רואה שהפסקה האחרונה נחרצת יתר על המידה. לא התכוונתי לכתוב שאין כל סיכוי לצאת מהאופוזיציה בלי זה. תיתכנה קונסטלציות שונות שבהן זה יהיה אפשרי. בכל זאת, זה כבר קרה בעבר ואפילו כמעט קרה הפעם. ניסיתי להצביע על נקודת תורפה מרכזית אחת ועל הצורך לתת עליה את הדעת.]

כמעט היה אפשר לשמוע את קול הזעקה הקולקטיבית של תושבי תל אביב באותו רגע גורלי, הרגע בו דחה שר הפנים את התיקון לחוק העזר העירוני ובחר שלא לאפשר פתיחת מינימרקטים בעיר בשבת. פיותיהם הפעורים של מאות אלפי תושבים הופנו אל על בקריאה אילמת ובעיניהם הקרועות לרווחה רשומה אך ורק התחינה "למה???". כל שהם רצו הוא להמשיך לרכוש חלב במחיר מופקע שבעה ימים בשבוע, והנה, גם זאת לא ניתנה להם. בתוך שעה קלה כבר מילאו את הרשת סטטוסים זועמים, ואחריהם הגיעו רשימות ומאמרים באתרים שונים, כולם קוצפים על "הכפייה הדתית" ונשבעים נקמה. הגדיל לעשות מאמר המערכת של 'הארץ' אתמול שקבע כי "ישראל הולכת ונהפכת למדינה הכפופה לתכתיבי הדת וההלכה", לא פחות.

נתחיל אפוא בהתבוננות קרה וחילונית בעובדות עצמן, שכן אלו מציגות בפנינו בצורה ברורה את התרופפות שליטת הדת על המרחב הציבורי בישראל. לדוגמא: במחצית שנות השמונים התנהל בפתח תקווה מאבק איתנים לאחר שראש העיר ניסה להעביר חוק עזר שיאפשר פתיחתו של בית קולנוע בשבת. כיום בתי קולנוע פתוחים בשבת בכל מקום, כולל בירושלים. "חוק איסור גידול חזיר" שחוקק ב-1962 זוכה להתעלמות מופגנת וחזירים מגודלים ונסחרים בארץ ללא מפריע. גם החוק לאיסור מכירה והצגה של חמץ (1986) אינו נאכף, וכמובן גם החוק האוסר על זוגות להתחתן מחוץ לרבנות אינו יותר מאות מתה.

נו טוב, ודאי תאמרו, הרי אלה חוקים נוראיים של כפייה דתית, ומוטב היה להם שכלל לא היו באים לעולם. זה יכול להיות נכון, אם כי ראוי לשים לב שמה מחליף את אותה כפייה דתית אינו הומניזם אצילי שמקדם חופש, שיווין ואחווה, אלא קפיטליזם גלובלי שמקדם עושק, ניצול וצריכה. במילים אחרות, אם מחוקקי אותם חוקים ניסו בדרכם (הגמלונית משהו, אין ספק) לעצב צביון יהודי לפרהסיה הישראלית, התחלנותה הגוברת של אותה פרהסיה לא העמידה מערך ערכי אלטרנטיבי, אלא נשכבה על הגב ואיפשרה לכוחות השוק להשתלט ולהפוך את השבת לעוד יום של שופינג.

ושופינג, אגב, הוא תופעה מעניינת: קניותיו של האחד מחייבות את עבודתו של השני. כאשר אנחנו קונים זוג מכנסיים או שקית שוקו בשבת יש מי שעובד ומוכר לנו אותם. פעמים רבות אלה אנשים שהיו מעדיפים בהחלט לנוח יחד עם משפחתם ביום המנוחה הכללי, אולם לא יכולים שכן קשיי הפרנסה מחייבים אותם לעבוד. באופן ספציפי בתל-אביב מצב בו רשתות המרכולים פועלות בשבת מעמיד את המכולות הקטנות בסכנת סגירה בגלל התחרות, או מחייב את בעליהם הפרטיים לעבוד שבעה ימים בשבוע.

מכאן גם צריך להבין שבין הגורמים לחילונו של המרחב הציבורי בעשורים האחרונים היו לא רק קריאות מוצדקות לחירות אישית, אלא גם מאמץ מרוכז של טייקוני ארצנו לאפשר להם ולחבריהם להציע לנו את מרכולתם עוד יום בשבוע. מי שמרוויח הון בשישה ימים יחפוץ לעשות זאת גם בשביעי, וזאת לא פעם על חשבון עובדיו. הנה לכם ערמומיותו של הנאו-ליברליזם בתמצית: מימוש חירותו האישית של הפרט אינו נפרד ממנגנון הגדלת אי-השוויון.

סקרים שונים שנערכו בשני העשורים האחרונים הראו באופן עקבי שרוב ברור בציבור (מעל 60%) תומך בפתיחת מרכזי קניות מחוץ לערים, קיום אירועי תרבות וספורט והפעלת תחבורה ציבורית בשבת. קשה אפוא לדמיין הצדקה או אפשרות ממשית לביטולם של הראשונים, ויש חשיבות רבה להתחיל לאפשר את האחרונה. עם זאת, כ-60% מהציבור טוענים בנוסף שהם מעוניינים שהחיים הציבוריים בישראל ישאבו ערכים מהמסורת ויעוצבו לאורה. על המדינה אפוא לשמור על איזון שיאפשר לרוצים בכך לצאת ולבלות כדרכם (למשל, במרכזים מתוחמים), ועם זאת יגן על הסוחרים הקטנים שבתוך הערים ויאפשר גוון תרבותי מיוחד ליום המנוחה השבועי.

בסופו של דבר התרבות היהודית בישראל אינה שונה מאותם שבטים אמזוניים שמאויימים השכם והערב בידי תאגידי ענק. גם הם וגם אנחנו עקודים לפתחה של המגרסה הקפיטליסטית, גם שם וגם כאן ההגיון התועלתני והנאו-ליברלי מאיים להפוך אותנו מבני אדם לצרכנים. בשונה מתחום הפרט, בו חובת המדינה להגן על זכויותינו (למשל, להתחתן או לבנות משפחה כדרכנו), המרחב הציבורי נתון, במגוון דרכים, לעיצוב ממלכתי. מותר למדינה לשמור על תרבותה אל מול הכוחות העצומים הללו. האיזון כאן עדין, אולם ההתעקשות עליו היא מחוייבת המציאות.

:

—

התפרסם בגרסה מקוצרת במדור הדעות של 'הארץ'.

מדברים הרבה על שחיתות. הרשעתו של אולמרט נתנה את האות. חלק סבורים שכווווולם מושחתים, חלק שרק רבים. ללא ספק, יש שחיתות במדינת ישראל. יש נפוטיזם, יש פרוטקציה, יש אפליה עדתית ודתית, יש קומבינות ויש מניפולציות. איך אומרים? כאן זה לא שוויץ. אבל דווקא על הנקודה האחרונה הזאת אני רוצה להתעכב.

לצורך הדיון הרשו לי לצייר את התמונה בצבעים שטוחים וגסים של ארכיטיפים ואידיאל-טיפוסים. מצד אחד, השוויצרי. קלוויניסט אדוק, רגשותיו בשליטה, קר ומחושב, סגפני וצייקן, הולך על פי הספר וחי על פי הפלס. אצלו אין דבר כזה מערוף ולא אבו-עלי. ודאי שאין בקשיש ואפילו לא – לעולם לא – פרוטקציה. כל אלה יבזו אותו בעיני עצמו ובעיני חבריו, יחריבו את כבודו העצמי. כי כבודו העצמי נשען על תפיסתו כסובייקט רציונלי וביקורתי, השולט ברגשותיו ומשליט סדר במעשיו. סובייקט שמוצא ערך ועונג בציות דקדקני לחוק. זו זהותו העמוקה ביותר.

מצד שני, ההודי. פוליתאיסט צבעוני, אוהב חריף וריחני, שופע רגש וחום, מחלק צ'פחות וחיבוקים. עבורו נאמנות משפחתית, חמולתית, שבטית, קאסטה-אית, עדתית ודתית היא מובן מאליו. הוא ינק אותה משדי אמו ובתוכה הוא חי ונושם. החוק הוא מסגרת שבתוכה פועלים, אבל רק אחת מתוך כמה. להעדיף את החוק היבש על פני לחיו הרטובה של הדודן השני מצד סבתו הוא מעשה שיבזה אותו בעיני עצמו ובעיני חבריו, שיפגע בכבודו העצמי. כי כבודו העצמי נשען על תפיסתו כאיבר בתוך כלל, כחלק קטן בתוך מארג סמיך של דם ודת. זו זהותו העמוקה ביותר.

אפשר להעלות את זה למדרגה נוספת של אבסטרקציה ולתאר את החלוקה כאן כחלוקה בין שני הכוחות הנצחיים של החוק והאהבה: החוק הקר שחונק את הרגש, האהבה הבוערת שמקלקלת את השורה. אפולו ודיוניסוס, נאורות ורומנטיקה – יש לחלוקה הזאת כל מני שמות. ומה שצריך להבין הוא שבכל אחת מהברירות האלה יש טוב ויש רע, יש פריחה ויש קמילה.

ישראל אינה הודו, אבל גם אינה שוויץ. ישראל היא חברה חמה, חמולתית, נפוטיסטית, צ'פחאיסטית, ויחד עם זאת ממלכתית ויראת חוק. השבטיות היא חלק מהצופן הגנטי שלה, שהרי "כולנו יהודים" ולמדנו לדאוג זה לזה. מצד שני, החוק גם הוא חלק מהצופן הגנטי שלה, שהרי החוק הוא מרכזי בתרבות היהודית. יש כאן אפוא משני היסודות הללו. נאמר (שוב, בשטחיות וגסות) שישראל נמצאת איפשהו באמצע, בין שוויץ להודו.

ואני מאוד מרוצה שישראל נמצאת איפשהו באמצע. כי חמים ונעים באמצע, ועם זאת לא לחלוטין כאוטי ואקראי. כי אפשר לדבר אל הפקיד בבנק בשפה חברית, ואפשר לבקש עזרה אינטימית מזרים גמורים, ואפשר לפנות ללב שלךָ ושלךְ ושל כולנו. ומצד שני זו בכל זאת מדינת חוק ויש שופטים בירושלים וכל זה. מה שכן, יחד עם החמימות ההיא מגיעה שחיתות. זה חלק מהחבילה. כי החמימות מגיעה מהשבטיות, ומהשבטיות מגיע גם נפוטיזם. כי אם אינטימיות היא לא פחות חשובה ממנהל תקין לפעמים היא גוברת עליו. כי אם אפשר לכופף את הסדר הטוב כדי לעזור, לפעמים העזרה הזאת באה על חשבון מישהו אחר.

אבל צריך להבין, זאת עסקת חבילה: חברה שיש בה אווירה בלתי-פורמלית היא חברה שבה נעשים דברים בלתי-פורמלים, לטוב ולרע. חברה שבה הכל פורמלי היא חברה קרה וקורקטית, מדוייקת ומנוכרת. צריך להילחם בשחיתות, על כך אין ויכוח. צריך להוקיע מושחתים, מובן מאליו. הלוואי והיתה פחות שחיתות בישראל. אבל צריך לזכור שלא רק שלא נמגר את השחיתות לחלוטין לעולם, אלא שטוב שלא נמגר אותה לחלוטין לעולם, כי מיגור השחיתות בצורה מוחלטת פירושו שינוי אופייה של החברה בישראל, והפיכתה לקרה יותר, למרוחקת. ובסופו של דבר, בבחירה בין הודו לשוויץ, אני תמיד בוחר בהודו.

:

—

פורסם באתר אבי חי

מלחמת התרבות זוטא – בבית שמש, בחטמ"ר אפריים – שפרצה לאחרונה בישראל הגיעה דווקא עכשיו מסיבות רבות, שאת כולן אפשר לסכם תחת אותו הכלל שקשור לכלב ולתחביבו ללקק את עצמו: היא פרצה כי היא יכולה. מהצד היותר "אזרחי" היא יכולה (סוף סוף!) מפני שהמחאה בקיץ הראתה שיש – באופן מפתיע – גם לרוב השפוי כוח וגייסות (וכן, מפני שהתהליך המדיני מת). מהצד היותר פונדמנטליסטי היא יכולה מפני שהמדינה נטולת הנהגה, ומפני שהחוק במדינה חל בצורה דלילה יותר על מי שפועל בשם "היהדות". במובנים אחרונים אלה הקיצוניות הדתית שאנחנו עדים לה בזמן הזה פועלת כמו השפע הנבואי על פי הרמב"ם: היא כל הזמן מגיעה מאלוהים. צריך רק לתת לה מקום והיא תפרוץ.

באופן טבעי, נציגי האורתודוקסיה במדינה נמצאים במגננה, אולם הנוסחאות האפולוגטיות שלהם יצירתיות בערך כמו מהלכיהם ההלכתיים: גם עכשיו, כמו במקרי הגזענות בעמנואל, האלימות בפינוי מעזה או רצח רבין אנחנו מתבקשים להאמין שהילדים הרעים הם "הקיצונים" או "עשבים שוטים" כלשהם שאין להם קשר ממשי לציבור שומר המצוות כולו.

יש לומר בברור שיש בזה אמת רבה: ודאי שרוב רובו המוחלט של הציבור שומר המצוות בארץ אינו קיצוני, אינו שוטה, ומעוניין בסך הכל לחיות את חייו בשלווה. יחד עם זאת, זו לא כל האמת, מכיוון שהגבול בין אותו מיעוט קיצוני לרוב הנרפה שמשלים עם מעשיו הוא מטושטש ונזיל, ולמעשה תלוי בתפיסתו את ההלכה ואת תפקידה בחיינו: ככל שההלכה נתפסת כחלק מהחיים, כמערך פרקטי-ערכי שנמצא בדיאלוג ובהפרייה מתמדת עם הרבדים השונים של הקיום – כך הסיכוי לאותה קיצוניות להתגשם ולהתפרץ קטן. ככל שההלכה מוצבת כנגד החיים המודרניים, כמערכת נורמטיבית שאין לה דבר עם המציאות בזמן הזה, אלא מקורה אך ורק "מלמעלה" והיא כפוייה עלינו על אף שכלנו וההגיון הבריא שלנו – כך אותה קיצוניות נדמית לקפיץ שרק ממתין להתפרץ.

אפשר בקלות לראות שהחברה החרדית אימצה, כמעט מאז היווסדה במאה ה-19 ולמעט חריגים ספורים, את הגישה השניה, דהיינו הציבה את עצמה, על ערכיה, אל מול וכנגד החברה הכללית כאומרת: אין לנו מה ללמוד מכם, שכן אתם כופרים/נהנתנים הנוהגים בעגלה ריקה, ואילו אנו שומרי אוצר הנצח של תורת ישראל, תורה אשר ניתן להפוך בה ולהפוך בה ולמצוא בה את כל מה שצריך עבור החיים. תודעה של בדלנות פיזית וערכית כזו היא זו המאפשרת לראות בילדה בת שמונה פרוצה, במשטרה "נאצים", ובמלחמה בבג"צ (כפי שאמר האדמו"ר מסלונים) מאבק "בין כוח הקדושה לכוח הטומאה של הסטרא אחרא" – פשוט: כל מי שלא איתנו, שייך ל'בני החושך'.

על חרדים במרכז הרב ומרכזניקים בגבעות

החברה הדתית-לאומית הלכה רוב שנותיה במסלול אחר. מסלול שלא רק משלב קודש וחול, אלא רואה בחול מקור נאמן למוסר וחכמה. בין אם מתוך גישה תיאולוגית-קוקניקית, בה החול אמור להתקדש ולכפירה החילונית יש בעצם ערך דתי, ובין אם מתוך פרגמטיות לאומית, בה היה רצון אמיתי להשתלב בפרוייקט הציוני ולתרום ממשית למדינת ישראל, בני הציונות הדתית מעולם לא הכריזו מלחמה על ערכי המודרנה (דמוקרטיה, פמיניזם, ליברליזם) ומימושם בפועל. להפך, אם כבר, הם ראו את תפקידם כמפשרים ומשלבים בין המסורת הקדומה לבין חידושי העולם, שנתפסו באור חיובי.

כאשר מתברר לנו שפורעי החטיבה המרחבית אפריים הם תלמידי 'מרכז הרב' אנחנו מבינים עד כמה המצב כיום שונה. 'מרכז', אותה "ישיבה מרכזית עולמית" שהקים הראי"ה קוק, אותה ישיבה ממנה יצא גוש אמונים תחת הנהגתו של הרב צבי יהודה קוק, היא כמובן מהאיברים הפנימיים החשובים ביותר של הציבור הציוני-דתי. עד כדי כך שראש הממשלה נתניהו הגיע דווקא אליה אחרי נאומו "ההיסטורי" בקונגרס, וסיפר לתלמידיה שברכותיהם חיזקו אותו מול אובמה ושהם "סיירת של תורה".

ועכשיו אותה סיירת של תורה זורקת בלוקים על חיילי צה"ל. אבירי ה"ממלכתיות" נוהגים כאותם ריקים ופוחזים שנתלים בתורתו של הרב גינזבורג כדי להתפרע בשטחים הכבושים. כפי שהגדיר את המקרה הרב אביחי רונצקי: "מדובר באלימות קשה ובמספר משתתפים גדול". לא רק שזה לא "קומץ" – חשוב יותר הוא שאלו לא "עשבים". אלה תלמידים יראי שמיים מאחד מהמרכזים האידיאולוגיים של הציונות הדתית. גם האנלוגיה שביבי מתח בין הפורעים בחטמ"ר אפריים לבין האנרכיסטים בבילעין מתגלה כריקה, שכן לא מדובר כאן בקיצוני המחנה, אלא, כאמור, במרכזו. עד לכאן הגיעה אם כן, ההתחרדות של הציונות הדתית. הרב גינזבורג עולה מהדלת הקדמית, ואת תורתו של הרב קוק מנדים לאחורי האוטובוס.

ודוק: ההתחרדות כאן היא לא רק במובן של שמירה קפדנית על מצוות, קבלת "דעת תורה" של רבנים על כל קינוח אף וראייתה של התורה כמערכת סגורה הרמטית, מושלמת ונצחית. ההתחרדות כאן היא גם, ואולי בעיקר, במובן של הצבת העולם החילוני, הדמוקרטי-ליברלי-הומניסטי-פמיניסטי, כמשהו זר, מסוכן, טמא. כאשר יוצאים נגד חוקי המדינה ונגד צה"ל בצורה כל כך בוטה פירושו של דבר שהממלכתיות, ובה הניסיון להעניק משמעות דתית למדינת ישראל המודרנית, מתה. הרצון להשתלב, לקדש ולרומם את החול, הנכונות לקבל ערכים גם מ"דרך הארץ" וללמוד מתוך ההווה – כל אלה נעלמו, ואת השמיים מכסים עננים של קנאות שטחית, בה כל דבר שאינו "תורה" הוא שיקוץ.

בדיון על השתתפות תלמידי 'מרכז' באלימות נגד חיילי צה"ל אמר אבישי בן חיים אתמול ב'לונדון את קירשנבאום' ש"מבחינה תיאולוגית […] משהו כאן השתנה". ובכן מה שהשתנה הוא שההתחרדות הגיעה ללב לבה של הציונות הדתית. מכאן גם מובן למה פתאום חשוב כל כך לא לשמוע נשים שרות: היציאה היא מראש ולכתחילה נגד כל סממן של "נורמליות", של דרך ארץ פשוטה, של אדיבות ומתינות, של היגיון בריא. כל אלה הם עכשיו "מוסר נוצרי או, "התיוונות", "דתיות-לייט" או "נאו-רפורמה". כבר אי אפשר לשקלל לתוך מערכת הערכים את התרבות הדמוקרטית. זוהי המשמעות של ההתחרדות העוברת על חלקים (עדיין קטנים מבחינה מספרית, יש לציין) בציונות הדתית.

על ההתנתקות מההלכה וההפיכה לכת

ההתחרדות של חלקים מהציונות הדתית, ככל התחרדות, ובניגוד גמור לרטוריקה שבה היא משתמשת, דואגת פחות להלכה, ויותר ליצירת מה שניתן לכנות 'סממנים דתיים', עבור עצמה ועבור סביבתה. סממנים אלה אמורים להוכיח לחברי הקהילה הדתית עצמם שהם אכן מאמינים טובים, יראי שמיים ונאמנים (כפי שכתבתי כאן לגבי החרדים, וכאן לגבי החרד"לים), ואמורים להראות לסביבה שהם "אחרים" ממנה, שהם מיוחדים, או במילים אחרות: קדושים (ומהי קדושה, כקטגוריה ממסדית, אם לא ייחוד?).

פרופ' אלן בריל כתב לא מזמן בבלוגו (המומלץ מאוד) על ספר מצויין שיצא בשנה שעברה ושמדבר על הסייפא של המשפט הקודם, דהיינו המאמץ של המאמינים בזמננו להתנתק מעולם החולין, פיזית וערכית, ולאמץ תודעה כיתתית, מסתגרת. בינתיים שמתי את ידי על הספר (Holy Ignorance, מאת Oliver Roy – כאן ביקורת בנ"י טיימס). הנה ציטוט שמתייחס לעניין (ההערות בסוגריים מרובעים שלי):

תופעת היציאה-מול-התרבות [exculturation, של המאמינים] חזקה אף יותר בחברות מחולנות [לעומתה בחברות דתיות כארצות איסלמיות שונות], שכן עולם החול איבד את ההקשרים הדתיים שלו [שהיו לו עד לפני כמה מאות שנים]. לדת יש קושי להתחבר מחדש לחברה שכעת מוצבת כישות זרה. הסממנים התרבותיים והדתיים מתנתקים אלו מאלו. הצורך לבנות את עצמה בתוך הטוהר של האמונה לבדה דוחף את הקהילה הדתית לנתק באופן יזום את הסממנים הדתיים מתרבות שנחשבת [על ידם] לפגאנית, ואז לנסות לערוך להם מונופוליזציה. הקהילה חיה כמיעוט, אף אם הדת שהיא מחזיקה בה אוחזת בהגמוניה מבחינה סוציולוגית – זה בדיוק המצב של הפרוטסטנטיות בארה"ב והאיסלאם במזרח התיכון. (עמ' 117)

וזה בדיוק גם המצב עם היהדות בישראל. דהיינו, חלקים מהיהדות מתנתקים מהתרבות הכללית, שנחשבת על ידם לכופרנית וריקה מערכים, מתבצרים בתוך "טוהר אמוני" שהם מייצרים לעצמם, ואף מספרים לעצמים שהם הם "היהדות האמיתית" (זו המונופוליזציה). הקהילה אז מציבה עצמה מול התרבות הכללית, וחיה כמיעוט מדוכא. ה"בורות הקדושה", כותרת ספרו של רוי, משמעה המצאת פעולות פולחניות חדשות ("אוטובוסי מהדרין") וראייתן דווקא כביטוי של מסורתיות. אנחנו רגילים לזה מהחרדים, עכשיו אנחנו מקבלים את זה גם בציונות הדתית.

על הגלות מהעולם היומיומי וחובתה של המדינה

העניין כאן, אם כן, קשור הרבה יותר ברצון של הקהילה הדתית להפרד (פיזית ומנטלית) מזו החילונית, מאשר ברצון לקיים תרי"ג מצוות (וכי הפרדה ברחובות העיר היא באמת מצווה על פי ההלכה?). רצון זה מגיע מתוך עמדה מתגוננת, המבטאת את חולשתה של האמונה אל מול המודרנה. אולם דווקא משום שתנועת ההתחרדות הזאת לא קשורה להלכה, אין לה גבול, והיא תמלא כל חלל שיתאפשר לה. כל אזור ותחום במרחב ובחיים יתמלא באידיאולוגיה ו/או פרקטיקה שמטרתה לסמן את הקהילות הדתיות האלה כ"טהורות" ולהבדיל אותן מהעולם ה"טמא". ובכלל, ברגע שעלית על רכבת הטהרה בדרך כלל תישאר עליה עד לתחנה הסופית: אי שם בסיביר של הדת, בגלות מהעולם היומיומי.

לכן אותם "סיקריקים" מבית שמש, כמו אותם פושטקים מישיבת מרכז הרב, יותר משהם מעוניינים לחיות חיים של מצוות, מעוניינים להציג לעצמם ולעולם שהם "עבדי ה'", וההצגה הזאת חייבת להימשך כל יום, כל היום, שבעה ימים בשבוע. לעיתים לא נדירות זה כולל גם שימוש באלימות. זריקת אבנים על חיילי צה"ל לקראת פינוי מאחזים וזריקת אבנים על מכוניות של חילונים בשבת היא אותה פעולה ממש של בנייה של זהות דתית לעומתית.

מכאן שדברי השרה לימור לבנת, כאילו אפשר לתת לקהילות חרדיות להדיר את נשותיהן, מבטאים בורות מסוכנת. ודאי שאי אפשר לכפות על קהילות חרדיום להיות ליברליות (ראבק, אי אפשר לכפות את זה אפילו על קהילות חילוניות), אבל ודאי גם שיש גבול למה שדמוקרטיה הליברלית יכולה להרשות שיתקיים בתחומה. המדינה צריכה לקבוע גבולות ברורים אותם אסור לחצות, כל זה מתוך הבנה שהקנאות תמלא כל חלל שיתאפשר לה. הגבולות האלה אמורים להיות נתונים לדיון תמידי, כפי שאופיין וגווניהן של זכויות הפרט (בכלל, ומול הקהילה) נתונים לדיון והתפתחות, אבל הם בהחלט אמורים להיות מוצבים בצורה החלטית.

אי אפשר להמשיך לעמוד מול קיצוני החרדים או הסרוגים בפה פעור בעודם מנופפים במילת הקוד "ההלכה" כדי להצדיק כל שעשוע מיזוגני או הרפתקה אתנוצנטרית. אם החרדים, או חלקים מהציונות הדתית, צריכים מבוגרים אחראיים שיסמנו בשבילם את הגבולות של המותר והאסור, החברה הליברלית במדינה בהחלט יכולה, ואף חייבת לעשות כן. אם הם החליטו להתנתק מהתרבות הכללית, יבוסם להם. אבל אין שום רשות מוסרית לתת להם להתנתק מהמוסר הפשוט ותוך כדי כך לפגוע בזולתם.

ברשימה אתמול כתבתי שאני רוצה לדבר קצת על ההשקפה החברתית-דתית שאני יוצא ממנה. כתבתי ש

אני מנחש שקוראים רבים, במיוחד כאלה שמלווים את הבלוג מתחילתו, לא כל כך מבינים מה אני – יוצא הודו, שגם נכנס אליה מדי פעם בחדווה רבה – רוצה מהיהדות והמצוות וכל הבלגן הזה. הרי, אם אנחנו רוצים להתפתח רוחנית, למה לא פשוט לשבת ולעשות מדיטציה? כאילו, מה הקשר כשרות? מה עניין שמיטה להארה?

אז אני רוצה לנסות להבהיר את הדברים. ואני רוצה לעשות זאת על ידי טיעון מרכזי אחד (כלומר יש לדעתי גם אחרים), שאני חושב שהוא בסך הכל די פשוט ואמור להיות מובן לכל מי שמקדיש לדבר מחשבה. עוד יתרון של הטיעון שאקדם להלן הוא שהוא לא מנסה לבסס את עצמו על ידי פנייה לאמונות שונות (למשל שהיהדות היא "דת האמת", או שהתורה ניתנה מילה במילה מפי הגבורה, או שלעם ישראל יש נשמות מסוג מיוחד), אמונות שלא רק שאני עצמי לא מחזיק בהן, אלא שלדעתי כל עירוב שלהן בדיון פומבי, בדו-שיח, הוא מופרך, מפני שאי-הרציונליות האינהרנטית שלהן לא מאפשרת לתקשר אותן, וממילא הן לא יכולות להיות אבני בנין בניסיון רציני לבסס טענה.

ורק עוד דבר בקשר לאופיו של הטיעון, והוא שהוא יוצא מנקודת הנחה קהילתית, כלומר מתוך אחריות לחברה בכללותה, ולכן לאדם הממוצע. אני לא מדבר כאן על הפרט יוצא הדופן שמסוגל למדוט את דרכו אל האמת, להתעורר רוחנית מתוך אקספרימנטציה פסיכודלית או באופן כללי שמסוגל להנהיג עצמו על פי אתיקה רוחנית ייחודית ודורשנית. רוב בני האדם אינם יכולים לעשות זאת, ואני מעוניין לדאוג לרוב בני האדם.

אז מה אני רוצה לעשות? מה שאני רוצה לעשות הוא להיעזר בהבחנה בין שני מושגים של חופש שהציע פעם ישעיהו ברלין. בהרצאה מפורסמת, שהפכה מאוחר יותר למאמר מפורסם, מבחין ישעיהו ברלין בין שני סוגים שונים של חופש או חירות (אני לא מתכוון להבחין בין המונחים האלה): חופש שלילי וחופש חיובי.

"כמעט כל הוגה-מוסר בהסטוריה האנושית שיבח את החופש", טוען ברלין, אולם יש להבחין למה בדיוק הם מתכוונים כשהם משתמשים במילה הזאת. בעוד שחופש שלילי פירושו חופש מכל התערבות או כפייה חיצונית, חופש חיובי פירושו היכולת לממש את רצוננו, ובמובן רחב יותר לממש את הפוטנציאל הטמון בנו. בקיצור אפשר לומר שחופש שלילי הוא חופש מ, כלומר חופש מהגבלות כלשהן, וחופש חיובי הוא חופש ל, חופש להגשים את מטרותנו (ואף לפתח את עצמו, להתבגר, להשתלם). (לעיון מורחב: הערך בויקיפדיה, הערך בסטאנפורד)

ועכשיו נגיע לעיקר, וכדי להגיע אל העיקר אני אעזר מאוד במאמר מצויין של מרן צ'רלס טיילור, הנקרא What's Wrong with Negative Liberty (מתוך A. Ryan (ed.), The Idea of Freedom, Oxford University Press, 1979, כולו כאן ב-pdf). ומהו העיקר? העיקר הוא השאלה: מהן הנחות המוצא של שתי ההשקפות האלה? כלומר, מהן הנחות המוצא של התומכים באחת אל מול חברתה?

הנחות מוצא

אפשר לומר שהנחת המוצא של הדרישה לחופש שלילי מקסימלי היא הנחת המוצא של ההשקפה האנרכיסטית, לאמור: עזבו את האדם במנוחה, תנו לו לעשות כל מה שירצה ואך ורק מה שירצה, ותראו שהכל יהיה בסדר: הוא לבדו יגדל ויפרח אל תוך חיים טובים וראויים. אדרבה, כל חוק או הגבלה אחרת רק יפריעו את התפתחותו הטבעית וההרמונית של האדם לכדי יצור שמח ומאושר. הגישה הזאת עתיקה כימי לאו-דזה (שאמר ש"יש להנהיג מדינה בדומה לדרך שבה מטגנים דג קטן: נוגעים כמה שפחות") והופיעה במערב המודרני אצל תומס הובס (שאמר ש"אדם חופשי הוא אשר […] אינו מופרע מעשות את שיש לו רצון לעשותו").

לעומת זאת, הנחת המוצא של הדרישה לחופש חיובי היא הפוכה: לבדו אין האדם יכול להרים עצמו למדרגת חיים ראויים. לבדו הוא באופן טבעי והרמוני לגמרי ישקע בסיפוק תשוקותיו, בצבירת רכוש ובבהייה בשידורים מעגליים של "האח הגדול". האדם צריך כיוון, והוא צריך הכוונה. רק כך הוא יוכל להיות חופשי באמת, שכן חופש אמיתי אינו החופש לשדרג את מכשיר הפלאפון, אלא החופש לממש את הפוטנציאל שלנו כבני אדם. גם הגישה הזאת עתיקה, וניתן למצוא אותה אצל אפיקטטוס הסטואיקן (שאמר ש"רק המשכילים חופשיים באמת"), כמו גם אצל ר' יהודה הלוי ("עבדי הזמן עבדי עבדים הם; עבד ה' הוא לבדו חופשי").

סכנות נסתרות

אבל כשאנחנו מבינים מהן הנחות המוצא של הדרישה לחופש חיובי פעמוני האזעקה מתריעים מסכנה גדולה: ומי זה שיחליט בשבילנו שדווקא מטרה זו (או אחרת) היא מימושו העצמי של האדם? הרי אנשים שונים מתארים מימוש עצמי בצורה שונה לחלוטין! ואפילו אם אנחנו מסכימים על הגדרה מסויימת לעניין, מי יקבע עבורנו באיזו דרך ללכת לקראת מטרה זו? אולי יש דרכים רבות אל המטרה? אולי לכל אחד יש את הדרך שלו?

ואכן, כולנו מכירים כל מני חברות ומדינות שחשבו שהן יודעות הכי טוב עבור הפרט איך לממש את עצמו. היו שחשבו שמימוש עצמי מלא אפשרי רק בדיקטטורה של הפרולטריון, והיו שחשבו שהוא אפשרי רק מתוך אהבה טוטלית למדינה תוך ציות לדוצ'ה. היו שחשבו שיש צורך בהתמזגות עם ה-Geist של ה- Volk, ויש שחושבים שעבור מימוש מלא של הפוטנציאל שלנו יש לקומם מחדש מקדש גדול על הר מסויים בירושלים.

כך למשל, יוהן גוטליב פיכטה, שחשב שהפרט הוא תא באורגניזם הלאומי ושעליו לבטל בפניו את רצונו כדי להשיג חופש אמיתי, אמר ש"לכפות על בני אדם לאמץ לעצמם את הצורה הנכונה של ממשל, לכפות עליהם בכוח את אשר הוא נכון, אין זו רק חובתו האמיתית, אלא הקדושה, של כל אדם אשר לו הן בינה והן כוח לעשות זאת."

ובדומה לו בזמננו איתי אליצור, חוקר ב"מכון המקדש", טוען ש"למי שבאמת מאמין בקב"ה אין שום התלבטות מוסרית. ברור לו שהוא רשאי לכפות בכוח על כל אחד בעולם לקיים מצוות. יתרה מזאת: אין הוא רשאי שלא לעשות כן." (נקודה, פברואר 2008, עמ' 53)

בקיצור, יש כאן סכנה גדולה לרודנות. ברור לנו שאילו רק יינתן הכוח בידי בריונים קהי-רגש שכאלה, הם לא יהססו להשתמש בו. כמובן, הם יטענו שהם עושים זאת למען טובתנו הגדולה ביותר, למען השחרור שלנו למעשה, אולם אנחנו יודעים שודאות גסה שכזאת באשר לרעיונות דקים, עדינים ומורכבים כמשמעות הקיום האנושי או תכלית הרצון האלוהי היא הסימן הברור ביותר שהמחזיקים בה לא מתחילים אפילו להבין כמה עשירים ומופלאים הם החיים.

מגבלות פנימיות

הסכנה, אם כן, גדולה. אולם אני רוצה לטעון שתוך נקיטת כל האמצעים למזעור הסכנה, אין לנו ברירה אלה להסתכן. ראשית הבא נשאל את עצמנו את השאלה הבאה: האם אנחנו בכלל מאמינים שהאדם, ללא שום הגבלה וברשות עצמו, מסוגל לחיות חיים ראויים?

נאמר שאנחנו גורסים שאין משמעות לחיים לבד מלחיות אותם כמה שיותר בנוחות או באושר. ייתכן שאז זו המסקנה שנגיע אליה. אישית אני לא חושב שחיים ראויים מסתכמים בנוחות ואושר, אבל אני רוצה להציע שגם אז, גם במקרה הקיצוני (אך הפופולרי בזמננו) שבו אנחנו סבורים שחיים נוחים או מאושרים הם לבדם תנאי מספיק לחיים ראויים, גם אז זו תהיה מסקנה מוטעית.

לשם כך אני רוצה לרגע להביט על הנחות היסוד שלנו בקשר לחופש שאפשרי לנו. נשאל: האם מישהו מאיתנו באמת חושב שלו רק לא היו עליו הגבלות חיצוניות, הרי שהוא או היא היו חופשיים? אני מנחש שלא. שהרי כולנו מכירים מצבים בהם לא הגבלות חיצוניות מגבילות את החופש שלנו, אלא הגבלות פנימיות. חוסר יכולת בסיסי בתפעול מכונית, או פחד גבהים, או אובססיה לשוקולד, או התאהבות מטורפת, או קשיי ריכוז, או אמונה שגויה באשר לטבע המציאות – כל אלה מהווים מגבלות פנימיות קשות על החופש שלנו, וכולנו מכירים מקרים בהם עניינים כאלה אכן הגבילו או מגבילים אותנו. במקרים כאלה לא מספיק יהיה שהפרט, אנחנו או כל אחד אחר, אינו מוגבל חיצונית, מכיוון שהוא מוגבל פנימית. במקרים כאלה אותו פרט יהיה חייב לעבור תהליך נפשי מסויים כדי להתגבר על מגבלותיו הפנימיות. אותו תהליך נפשי יביא אותו למצב שבו הוא יוכל סוף סוף לעשות כרצונו.

נדמה לי שהדוגמאות האלה מצביעות על כך שגם על פי חסידי החופש השלילי אין זה מספיק שלא תהיינה מגבלות חיצוניות על הפרט. גם בהנחה שאין אפשרות למימוש חיים שיש בהם משהו נשגב או עמוק יותר מנוחות או אושר, הרי שאפילו כדי להגיע לנוחות או אושר מסתבר שנהיה צריכים לעבור תהליך נפשי מסויים, תהליך של שחרור פנימי.

אבל מה בכך? חסידי החופש השלילי עדיין יכולים לטעון שאין עם זה שום בעיה. האדם יזהה את מגבלותיו הפנימיות, ויעביר את עצמו תהליך נפשי. אולי הוא יקרא ספרים שידריכו אותו, אולי הוא יתפלל, אולי יעשה מדיטציה, אולי יבלע כדורים, אולי גם ילך מיוזמתו לפסיכולוג. אין כל צורך בהגבלות חיצוניות (בדמות חוקים או הכוונה). הפרט עוזר לעצמו.

אבל בעוד שזה אולי יכול להיות נכון כשמדובר בהגבלות הפנימיות הראשונות שמיניתי, הרי שזו האחרונה, בדבר אמונה שגויה באשר לטבע המציאות, לא תוכל להיפתר בצורה כזאת. מפני שההגבלה הפנימית הזאת, בשונה מאלו הקודמות, לא ברורה למי שמחזיק אותה. הוא לא מודע שזו הגבלה עבורו. לכן, אם יותירו אותו לעצמו, הוא לא ינסה להיפתר ממנה, אלא למעשה אף להפך, למצוא סיבות לחיזוקה.

וכולנו מכירים מקרים שכאלה. הגבלה פנימית כזו, אני חושב שלא קשה יהיה להודות, היתה לנירון קיסר, או לשבתי צבי, או מצוייה כיום בנפשו של אנדרס ברייויק או מחמוד אחמדינג'אד. אפשר כמובן להוסיף עוד שמות רבים רבים לרשימה, רשימת הפרטים המנועים ממימוש חיים ראויים (אפילו בהגדרתם המצומצמת כחיים של נוחות ואושר) משום אמונותיהם המבולבלות. כלומר הגבלה כזאת מדכאת את החופש של הפרט בצורה שהוא עצמו לא מודע לה. מי שמודע לה זו החברה שסביבו, במקרה הטוב. במקרה הרע מודעים לה רק האנשים הרחוקים ממנו. במקרה הרע ביותר מודעים לה רק הדורות הבאים.

(ואם אחרוג לרגע מהדיון הכללי ואכניס את דעתי האישית, הרי שבאופן אישי אני חושב שכולנו נתונים בצבתיה של אמונה שגוייה באשר לאופייה של המציאות. אפילו כמה אמונות שגויות. לא אאריך בעניין, ורק אומר בקיצור שאני בסך הכל מסכים עם האבחון של סידהרטה גוטמה, הבודהה, לגבי מצבה של האנושות, על פיו היא עיוורת לטבע התופעות כולן, כלומר שהן חולפות, חסרות מהות עצמית, וחסרות יכולת לתת לנו סיפוק אמיתי. דרך אחרת לומר את זה היא שאנחנו לא מבינים באמת, לעומק, מי אנחנו, ואיך אנחנו קשורים לכלל תופעות ולקיום עצמו. ומכיוון שכך, אגב, אני גם חושב שחיים ראויים הם הרבה יותר מחיים נוחים או מאושרים – אלו חיים של רגישות, ושל אינטימיות, ושל מלאות, ושל אותנטיות, ושל אמת. אבל נעזוב את זה עכשיו.)

אם אנחנו מבינים שייתכנו הגבלות פנימיות כאלה, שנסתרות מאיתנו, ייתכן שגם חסידי החופש השלילי יודו שאי אפשר בכל מצב להותיר את הפרט ברשות עצמו. מפני שללא הדרכה חיצונית, ייתכן והוא יקלע לבור אמוני, לראייה מעוותת של המציאות, ובהחלט יהיה רחוק מאוד ממימוש החופש האפשרי, גם אם זה כולל אך ורק חיים נוחים לעצמו.

שקרי השוק

במידה והגענו למסקנה שיש צורך בהכוונה חיצונית לאדם, נשאלת השאלה: איך לארגן את ההכוונה הזאת? בזמנים עברו לא היתה עולה שאלה כזאת, מפני שבזמנים עברו כל תרבות יצרה מתוך עצמה את ההכוונה הזאת. מסורות של הכוונה היו עוברות בתוך קהילות, והן היוו את המערך הערכי המובן מאליו של אותה קהילה. אלה היו קהילות מסורתיות באמת, כלומר מסורתיות ללא מודעות לכך שהן מסורתיות. אני כמובן לא טוען שכל המסורות האלה הדריכו את האדם בצורה טובה, אבל ברור שהיתה תמיד הכוונה כזאת, בכל תרבות, ותמיד עם האיזונים והבלמים שלה. רק שקהילות כאלה כבר לא קיימות היום בעולם המערבי.

המצב היום, בעולם המערבי המחולן, שונה. כיום אין מסורת ברורה שעוברת מדור לדור. מה שיש הוא כמה קווי יסוד הומניסטים (מצויינים לדעתי), שנשחקים בהדרגה על ידי כוחות השוק ההיפר-קפיטליסטי, כוחות שמזמינים אותנו להיכנס למה שמו"ר אילן גור-זאב מכנה "מכונת העונג הפוסטמודרנית", כלומר, בגדול, לקנות ולצְפות ולשדרג ולאכול, הכל כמה שיותר בגדול. אותם כוחות רוצים לשכנע אותנו שביכולתם לתת לנו נוחות ואושר. אלא שאפילו אם היינו מסתפקים באלה ולא דורשים שום דבר נוסף על מנת לחיות חיים ראויים (דבר שאני כאמור לא מסכים שהוא ראוי), הם אינם יכולים באמת לתת לנו אותם.

(האם החבר'ה בשדרות רוטשילד הבינו את זה? חלקם. חלקם דווקא חושבים שחלוקה הוגנת יותר של ההון בהחלט כן תאפשר להם נוחות ואושר. כלומר חלקם נמצאים בשלב המוקדם יותר – אם כי החשוב מאוד בפני עצמו! – שבו עדיין לא הספקנו להתאכזב מהבטחות הממון. מיותר לציין, אני מקווה, שאני תומך מאוד בחלוקה הוגנת יותר של ההון. אולם כדאי כבר עכשיו לדעת שמדובר רק בשלב הבסיסי, באמצעי למען המטרה, בתנאים הבסיסיים שיאפשרו שחרור. כבר מרקס הבין את זה.)

מה שאני מציע הוא שאנחנו מוקפים בכוחות שמטעים אותנו לחשוב שאם רק יהיה לנו מספיק כסף ולא יגבילו אותנו בשימוש בו, הרי שנהפוך את עצמנו למאושרים על ידי רכישת מוצרים וחוויות. זאת אחת מהאמונות השגויות הנפוצות ביותר. והאמונה הזאת בעצמה מקדמת רצון לחופש שלילי (עזבו אותנו לרצוננו! Laissez-faire!), בעוד שהיא אינה יכולה לספק לנו אפילו את הנוחות או האושר המינימלים שאפשר לצפות ממנו.

ולכן לדעתי יש צורך במשהו שיהווה רמז שאנחנו אכן שבויים באמונה שגוייה.

מסורת, תרבות, וכל מני כאלה

(והנה המעבר מהתיאור הדסקרפטיבי אל ההכוונה הפרסקריפטיבית – בנקודת תורפה קלאסית זו אפשר לתקוף אותי, קוראים יקרים, ולהראות לי למה גם אם ניתחתי את המצב נכון, לא הצעתי דרך טובה לפתרונו.) אני חושב שמה שיכול להוות רמז לכך, משהו שיכול להוות משקל נגד לכוחות האלה, החזקים מאוד, היא (גם) המסורת המקומית, כל מקום ומסורתו הוא. ראשית, מפני שמדובר במערך תרבותי בן כמה מאות או אלפי שנים, ומשום כך, לדעתי, חזקה עליו שתהיה בו חכמה רבה (כמו גם שטויות רבות, ברור). שנית, מפני שמדובר במערך תרבותי שמהווה קונטרה לתרבות המודרנית ההגמונית, ובכך יכול לאזן חלקים בה שאינם מאוזנים; ושלישית, מכיוון שהתרבות המקומית משוקעת בנפשו של כל אחד מבני המקום, דהיינו היא שפת האם התרבותית שלנו, או לפחות הרובד הקדמון והראשוני, והעמוק יותר, של השפה התרבותית שלנו.

כמובן שעבורנו, המערך התרבותי המקומי הוא התרבות היהודית. לייק איט אור נוט, היא נמצאת בנפשנו, כלומר במודע ובתת-מודע שלנו. היא יורדת לעומקנו הרבה לפני שאנחנו חושבים בכלל לרדת לעומקה. כמובן, יש כאלה שירגישו זאת יותר ויש שפחות. יש שכלל לא, וזה כמובן סבבה אגוזים. אבל לדעתי כציבור, כקהילה, ככלל, יש לתרבות היהודית רזוננס טבעי עם המיות הלב שלנו.

ושוב: זה לא שום עניין מיסטי, ולא מדובר בהתעוררותה של הנשמה היהודית שלנו או כל שמאלץ אמוני שכזה. מדובר בתוצאה טבעית של מורשת תרבותית של דורות על גבי דורות, של חלחול תת-סיפי של ערכים, נורמות ומנהגים, וכמובן של דיבור בעברית. דווקא אם אנחנו לא מאמינים בנשמה כישות עצמאית (ואני נוטה לא להאמין בכך) אנחנו אמורים להכיר בכך שהאדם כולו הוא תבנית נוף תרבותו, ופשוט קשה מאוד להתחמק מזה.

וזו אחת הסיבות שבגללה אני חושב שצריך להחיות את התרבות היהודית. כלומר להשאיר אותה חיה ולהטעין אותה בחיות נוספת. איך? מה? כמה? עוד רבות ידובר יסופר ויושר. מה שברור בכל מקרה הוא שאי אפשר פשוט לזרוק את כל מה שהיה וחשבנו שהוא כבר לא רלוונטי. אני חושב שהוא רלוונטי. וכמובן, ודאי שנאמץ את הדברים הטובים שגילינו לאחרונה, כמו הומניזם, פמיניזם, פלורליזם, רציונליזם, הינדואיזם, וכו'.

לסיכום, בקצרה: בין אם אנחנו מניחים שיש חיים ראויים שאינם רק נוחות ואושר, ובין אם אנחנו חושבים שאין כאלה, אני מקווה שהראתי כאן שיש צורך בהכוונה חיצונית לאדם, בדרך שכוללת חופש חיובי, ואין אפשרות להשאיר אותו לנפשו; מתוך ההבנה שכיום להשאירנו לנפשנו פירושו להשתעבד למכונה ההיפר-קפיטליסטית, אני מציע כחברה (ויהיו כמובן פרטים שזה לא יתאים להם) להישען, או להתעגן, במסורת המקומית (במקרה שלנו, ביהדות), תוך הבאתה לדיאלוג מתמיד עם ערכי ההומניזם מחד והחשיבה הרציונלית מאידך. דבר זה יהווה, כך אני לפחות מקווה, איזון או תיקון ראשוני לנטייה הנוכחית (הנשענת על אמונות שגויות) לבנות על כך שהחופש השלילי שלנו וחשבון הבנק שלנו יספקו עבורנו את התנאים לחיים של נוחות ואושר. ומי יודע, אולי הכוונה כזאת אפילו תוביל אותנו קרוב יותר לחופש חיובי, אמיתי.

מה אתם אומרים?