שאלת השפעת נתניהו על החלטתו של טראמפ לפתוח במלחמה מול איראן בוערת בשיח הציבורי בארה"ב ובוודאי תפרנס היסטוריונים לעתיד לבוא. נתניהו חולם כבר עשרות שנים על ניטרול האיום האיראני בעזרת ארצות הברית, ואפשר להניח שהוא עשה כל מה שהוא היה יכול כדי לדחוף את טראמפ בכיוון.

אולם צמצום המלחמה הנוכחית ליחסים בין שני מנהיגים מרדד את ההבנה שלנו במה שמתרחש, שכן פירושו ויתור על המימדים האסטרטגיים של המערכה לטובת מה שאינו יותר מניתוח פסיכולוגי ורכילות. ניתוח רציני חייב לקחת בחשבון את המפה הגיאופוליטית ואת האינטרסים של כל מדינה. להלן ניתוח כזה, המבוסס על חשיבתו של הנרי קיסינג'ר, שהציע מבט אנליטי, מדיני ולא מוסרי, אשר ההיגיון הפנימי שלו משפיע מזה עשרות שנים על תפיסת מדיניות החוץ של ארה"ב.

קיסינג'ר הבדיל בין שני סוגים של מדינות: לגיטימיות ומהפכניות. מדינות לגיטימיות הן לאו דווקא מדינות דמוקרטיות או ליברליות, אלא מדינות שמקבלות את הסדר הבינלאומי כפי שהוא, על מערכי הכוח, האיזונים והגבולות בין המדינות. מלחמות יכולות להתרחש בין מדינות לגיטימיות, אולם כתגובות על איומים סטנדרטיים, ומטרתן להחזיר את המצב לאיזונו המקורי.

מדינות מהפכניות, לעומת זאת, אינן מכירות בלגיטימיות של הסדר הנוכחי, ומבקשות לשנותו מהיסוד. הן מערערות הן על הגבולות הקיימים והן על ההיגיון המסדר של המרחב הגיאופוליטי, ומשתמשות בכוח על מנת לשנותם. משום כך, בעוד שבסדר "לגיטימי" מצב של אי-לוחמה הוא ברירת המחדל, בסדר "מהפכני" ברירת המחדל היא מלחמה.

בספר שביסס את מעמדו של קיסינג'ר כהוגה מדיני שיטתי, A World Restored, הוא משתמש באירופה של המאה ה-19 כדי להסביר כיצד הוחזר הסדר הלגיטימי על כנו אחרי הבסת האימפריה של נפוליאון. צרפת המהפכנית, שביקשה למחוק את ההיסטוריה האירופאית ולהנחיל ביבשת בכוח את עקרונות הנאורות, ערערה לחלוטין את הסדר הותיק, והיה צורך בדיפלומטים מוכשרים (מטרניך, קאסלריי) כדי להשיבו ל"לגיטימיות".

הספר, שפורסם ב-1957, איפשר לקיסינג'ר להשתמש בתובנות מהמאה ה-19 כדי להבין טוב יותר את תחילת המאה העשרים: הן את התוקפנות הנאצית, אותה אירופה זה מכבר הכחידה, והן את התוקפנות הסובייטית, איתה אירופה נאלצה להתמודד. כמו צרפת הנפוליאונית, הנאצים והסובייטים ניהלו מדיניות "מהפכנית", שבזה לסדר העולמי וקידמה התפשטות טריטוריאלית מתמדת מתוך תפיסה אידיאולוגית בלתי-מתפשרת.

מאז 1979 איראן היא, כמובן, מדינה מהפכנית. לא רק מדינה עם אינטרסים, אלא משטר האוחז בשליחות אידיאולוגית: ערעור ההגמוניה המערבית, פירוק הסדר האזורי הנתפס ככפוי עליה, וחיסול מדינת ישראל. המהפכנות אינה היבט משני של הרפובליקה האיסלאמית, אלא לבה. דרכה היא מתקפת את זכותה לדיכוי פנימי ואת עמדת המנהיגות שלה בעולם האסלאמי. לכן בעוד איראן יכולה לנהל מו"מ אינסופי, היא לעולם לא תתפשר על מהפכנותה – כלומר על פעולתה לערעור הסדר הקיים.

ארצות הברית, המעוניינת לסגת מהמזרח התיכון כזירת התערבות תמידית, מבקשת ליצור בו סדר "לגיטימי", כלומר סדר בו מצב של אי-לוחמה הוא ברירת המחדל. מניעת נשק גרעיני מאיראן, בלימת האיום שלה כלפי שכנותיה וכלפי ישראל, החלשת יכולתה להקרין עוצמה בעזרת שלוחותיה, ובוודאי מיטוט משטרה – כל אלה יעצרו ואף יבטלו את יכולותיה המהפכניות.

מנקודת מבט זו, המלחמה הנוכחית אינה קפריזה טראמפיסטית, אלא התנגשות מובנית בין ארצות הברית, כאמונה על הסדר הלגיטימי, לבין כוח הרואה עצמו כמי שמוסמך – ואף מחויב – לערער אותו. מכאן גם מובנת עמדת שכותיה של איראן, סעודיה והמפרציות. אלו אינן דמוקרטיות כמובן, אולם הן מעוניינות בסדר אזורי "לגיטימי" שבו כל אחת מהן חיה בשלווה ומפתחת את כלכלתה, סדר שבו גם ישראל יכולה להשתלב.

ומה עם ישראל? ניתן לומר שעד לא מזמן ישראל היתה מדינה לגיטימית. למרות שהחזיקה בשטחים שמעבר לגבולותיה המוכרים היא נמנעה מסיפוחם והצהירה כי שליטתה בהם היא זמנית. המשמעות: למרות כיבושיה אין לה דרישות "מהפכניות", והיא מוכנה לחזור למצב הטרום-מלחמתי במסגרת הסדר שיבטיח את ביטחונה – בגבולותיה הלגיטימיים כמובן.

מעמדה הלגיטימי של ישראל התחיל להשתנות עם כינון הממשלה הנוכחית, אשר קבעה בקווי היסוד שלה כי "לעם היהודי זכות בלעדית ובלתי ניתנת לערעור על כל מרחבי ארץ ישראל". בהתאם לתפיסה מהפכנית, בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל נכנס הצבא הישראלי לא רק אל עזה אלא גם אל שטחי לבנון וסוריה, ועם סיומה של המלחמה לא נסוג מהם. בנוסף, התקפתה בקטאר, מדינה שלא תקפה אותה, מציירת לה תדמית של שחקן אי-רציונלי ומסוכן.

גם פנימה, ביהודה ושומרון, ישראל נוהגת באופן מהפכני מובהק, כאשר תחת השר סמוטריץ' הסיפוח בפועל של השטח מתקדם ומיליציות של מתנחלים קיצונים מפעילות אלימות ומגרשות קהילות מבתיהן. ניכר שישראל נוהגת לא רק כמעצמה אזורית, אלא כהגמון שבכוחו לעצב מחדש, חד צדדית, את המרחב האזורי באמצעים צבאיים. בכך היא מאמצת, גם אם לא באופן מלא, דפוסים מהפכניים.

המתבונן מן החוץ יכול להניח שהמפנה שעבר על ישראל מאז ה-7.10 אינו כולל אימוץ של אידיאולוגיה מהפכנית, אלא מתמצה בטקטיקה של תגובות לא-פרופורציונליות, הבאות להבהיר שישראל לא תשלים עם איום נוסף, כמו זה שהיווה חמאס. אולם מי שחי כאן יודע שלפחות חלק מהנהגת המדינה מחזיק בתפיסה מהפכנית מובהקת: נראטיב דתי-משיחי על פיו הארץ, שגבולותיה נעים בין הנילוס לפרת, הובטחה על ידי האל לעם היהודי, ושהתנחלות בשטח זה מקרבת את הגאולה.

נתניהו לא רואה כך את המציאות, אולם נראה שהוא מושפע יותר ויותר מתפיסה זו, ומדיניות ישראל מזכירה מלחמת נצח אימפריאליסטית ולא ניסיון לסיום הסכסוך האזורי על מנת לחזור למצב הטרום-מלחמתי. ישראל משתנה למול עינינו ממדינה שהיתה יכולה להיחשב ללגיטימית, למדינה מהפכנית, שמערערת את הסדר הקיים ומבקשת להרחיב את גבולותיה על חשבון שכנותיה.

במונחי קיסינג’ר, זוהי סיטואציה בלתי יציבה במיוחד: מדינה שבעבר פעלה כלגיטימית מאמצת רכיבים מהפכניים, והופכת בלתי צפויה. הגבול בין שימור הסדר לערעורו מיטשטש, והמערכת כולה נעשית בלתי יציבה, ואף נפיצה.

אם אנחנו מקבלים את הניתוח הזה, ברור למה המלחמה מול איראן היא הכרחית עבור ארה"ב: טראמפ מעוניין לסגת צבאית ולהשתקע נדל"נית באזור, וזה יתאפשר רק על ידי הפיכתו לבטוח, כלומר נטרול מהפכנותה של איראן. באותה מידה, אפשר להבין שהפיכת ישראל למדינה מהפכנית יחתור תחת מטרות אלה, ויאלץ את ארצות הברית, בלחץ ידידותיה באזור, לנטרל את מהפכנותה של ישראל.

כיצד זה יתבצע? אפשרות אחת לעשות כן תהיה להשתמש בחולשתה של ישראל נגדה. ישראל מחזיקה מיליוני בני אדם תחת שלטון צבאי. כפיית ישראל – על ידי החלטות מועצת הביטחון, סנקציות ואיומים למיניהם – לחלק את הארץ לשתי מדינות תהרוג שתי ציפורים במכה: גם תנחית מכה על האידיאולוגיה המשיחית-מהפכנית, וגם תבהיר בפועל שישראל לא רק שלא תרחיב, אלא אף תצמצם את גבולותיה.

ניתוח קיסינג'רי של המצב מלמד שארצות הברית, אירופה ורוב מדינות המזרח התיכון לא מעוניינות בכוחות מהפכניים במרחב. ישראל מסייעת כעת לנטרל את מהפכנותה של איראן, אולם בעתיד העולם יפנה לניטרול מהפכנותה שלה. ראוי להקדים תרופה למכה ולנטרל בעצמנו, פנימית, את היסודות המהפכניים בישראל.

[פורסם במדור הדעות של הארץ]