כתות

על הפסיקה בפרשת גואל רצון וסכנת ה"מיינד קונטרול"

גואל רצון הורשע היום בשורה ארוכה של עבירות מין, במקרי אונס ובגילוי עריות, מעשי סדום ומעשים מגונים. הדברים חמורים ומזעזעים ללא ספק, ולא אכנס אליהם כאן. כאן ארצה לומר כמה מילים על הסעיף בו הוא לא הורשע, וזה בסעיף ה"עבדות".

ב-2006 תוקן חוק איסור סחר בבני אדם, והוכנסו בו סעיפים שמרחיבים את ההגדרות של עבדות ושל עבודת כפייה, וזאת כחלק מהמאבק בסחר בבני אדם. הפרקליטות ביקשה להרשיע את רצון בעבדות, ולצורך כך להשתמש בחוק החדש. דא עקא, רצון לא החזיק את הנשים שחיו איתו בביתו בכוח. הוא לא חטף אותן בניגוד לרצונן, ולא כלא אותן בבית. הן היו יכולות לצאת, ואכן יצאו לקניות וכו' – וחזרו. הוא גם לא סימם אותן כדי להשיג את הסכמתן לחיות איתו, עוד מהלך שהיה בברור מפליל אותו בשיעבוד.

על פי הדיווח ב'הארץ' מאת רויטל חובל

הפרקליטות טענה כי רצון השתלט על מוחן של הנשים, וההסכמה לקיום יחסי המין איתו לא ניתנה מתוך רצונן החופשי. לשם כך הציגו חוות דעת של ד"ר דוד גרין, שחוקר נפגעי כתות, שהעיד על משמעות תופעת ה"מיינד קונטרול".

אם אכן כך (ואני להלן מתבסס על מה שכתבה חובל), משום שרצון לא החזיק את הנשים איתו בכוח או באמצעות סמים, לא היתה ברירה אלא לטעון שהוא השתלט להן על הנפש.

נראה שזה אכן היה קו ההתקפה. מעיין, אחת מנשותיו לשעבר של רצון, אמרה היום שהוא "שלל [ממנה] רצון חופשי", ואילו רב פקד אדוארד פלינר, ראש הצוות בימ"ר תל אביב שחקר את הפרשה, אמר שיש להבין ש"אפשר לשלוט באדם ולהפחיד אותו מבלי שזה נראה לעין, עד שהוא מוחק את אישיותו." כלומר היה כאן ניסיון לשכנע את בית המשפט שגואל רצון שיעבד נפשית את הנשים שחיו איתו.

אני שמח מאוד שטענה זאת נדחתה על ידי בית המשפט. אני ודאי מבין פחות בפסיכולוגיה מאשר ד"ר גרין, אבל מעוניין להציג בכל זאת את דעתי על העניין. נתחיל מזה שלמדע המודרני לא מוכרת שום טכניקה של "מיינד קונטרול". פשוט אין שום ראיות שקיים כזה דבר. והאמינו לי, לו היה דבר כזה, צה"ל, השב"כ, ה-CIA, החמאס, וכל נוכל מתחיל שיודע לקרוא היו כבר משתמשים בו. הדיבורים של "שטיפת מוח" התחילו בזמן המלחמה הקרה, כאשר סוכנויות הביון ניסו אכן לפתח משהו כזה. הם המשיכו כאשר חיילים אמריקאים שבו מהשבי בוייטנאם לכאורה שטופי מוח. היתה אז התעסקות רבה עם העניין, שגם אז גלשה לנושא ה"כתות" למיניהן, אבל לא הצליחו לבסס (להבדיל מלהעלות) שום תיאוריה של העניין הזה.

לא שאין אמצעים שמקשים על אדם לבחור בחירה מושכלת. יש ויש. לחץ חברתי, רצון לרָצות, חרדה, אובססיית טוהר, אימת חטא, ובאופן כללי כמיהה עצומה בקרב רבים מאיתנו לוותר על החשיבה הביקורתית והאחריות האישית. ולא שאין גם שלל אמצעים פסיכולוגיים לעורר את כל הדברים הללו בזולתנו. כל אלה בהחלט פועלים לטובת מנהיגים רוחניים ציניים ואכזריים. אבל כל אלה בהחלט אינם "מיינד קונטרול". אנשים מצטרפים לתנועות דתיות חדשות ולקבוצות רוחניות למיניהן – ועוזבים אותן. זה קורה כל הזמן. פשוט קמים והולכים. אין שום סיבה, אפוא, לחשוב שמישהו משתלט להם על המוח.

שנית, וחשוב יותר, צריך לשים לב שאנחנו נוגעים כאן בלבה של שאלת האדם. הרי הבחירה החופשית שלנו היא אחד המימדים החשובים ביותר בזהות שלנו, באפשרות שלנו לתת משמעות לחיינו, באחריות שלנו על עצמנו, בכבוד העצמי שלנו. האוטונומיה שלנו נמצאת בבסיס ההגיון המוסרי שמקובל עלינו, וכיום גם בבסיס ההגיון החינוכי, הפוליטי והכלכלי שלנו. אפשר כמעט לומר שזה כל האדם. בית המשפט התבקש אפוא לפסוק שאותן נשים לא היו ממש בנות-אדם כאשר גרו אצל רצון. שהן היו סוג של זומבים. טוב מאוד שלא פסק כך. טוב מאוד שהשאיר להן את האחריות על חייהן.

***

אבל לו הסיפור הזה היה נגמר במשפט רצון, ניחא. הבעיה היא שמדי פעם מתהווה ניסיון לעגן בחקיקה את סמכות המדינה להתערב ולהגביל תנועות דתיות חדשות. במאי 2011 הוגש למשרד הרווחה דו"ח שבחן את "תופעת הכתות בישראל". הדו"ח הביא ממצאים שונים ומעניינים, והסתיים בשלל המלצות. ביניהן, למשל, "הקמת יחידה לטיפול בנפגעי כתות ובמשפחותיהם" שתכלול "צוות התערבות" ארצי ש"יפעל בכל מקום בו יידרש טיפול בנפגעי כתות ויעשה זאת באמצעות עובדי השדה במחלקות לשירותים חברתיים". אולם ההצעה המסוכנת ביותר באותו דו"ח היתה זו:

הצוות ממליץ לשקול עריכת תיקון בחוק זה, כך שיצוין במפורש כי מצב בו אדם נתון לשליטה ממשית של אדם אחר בחייו או להשפעה בלתי הוגנת עליו, ייחשב כמצב בו אדם אינו מסוגל לדאוג לענייניו ולכן רשאי ביהמ"ש למנות לו אפוטרופוס.

פירושו של דבר: שלילה מוחלטת של חירותו של אדם על סמך הערכה שהוא נתון ב"מיינד קונטרול". פירושו של דבר: קץ החופש הרוחני, הדתי והמצפוני עבור קבוצות שמעצבנות את מערכת הרווחה. פירושו של דבר: שר הפנים, שר הרווחה או פקיד מפקידיהם יהיו יכולים לפרק קבוצות דתיות ולשים אנשים מבוגרים וכשירים נפשית תחת אפוטרופסות רק משום אמונותיהם המוזרות (ובמדינה כמו שלנו, היו בטוחים שלא קבוצות חרדיות אקצנטריות תהיינה מטרת אותם צוותי התערבות, אלא דווקא מיני יוגים, מודטים, פגאנים ויהודים משיחיים חובבי ישו).

לאור הסכנה העצומה שבהמלצות האלה כתבה קבוצה של חוקרי תנועות דתיות חדשות, ביניהם אני, מכתב רשמי למשרד הרווחה, ואני גם הקדשתי לעניין רשימה בבלוג. לא אחזור על כל הטיעונים שעלו באלו, ואני ממליץ (באמת ממליץ) למעונינים בכך לפנות לשם.

אומר לסיום רק דבר אחד. מעבר לדאגה הכנה (באמת) של הנוגעים בדבר לקורבנות התנועות הנצלניות, ומעבר לרצונה הראוי לשבח של המדינה למנוע ניצול ופגיעה, נדמה לי שפועל כאן גם פחד עצום של הממסד הפוליטי-חברתי מאותן קבוצות רוחניות שלא מתנהלות על פי קודים קונצנזואלים. כי קבוצות דתיות חדשות עושות כל מני דברים מוזרים. כן, some weird shit.

אממה? מותר להן. כלומר, כל עוד לא מדובר במשהו פלילי. מותר לחיות בקומונה, מותר לצום ולהסתגף, מותר לעשות יוגה כל היום, מותר לקיים יחסי מין טנטריים, מותר לשתות שתן, מותר לעבוד את הבעל והאשרה, מותר לתקשר עם חוצנים. מותר, גם אם זה מוזר. אלא שכל הדברים האלה "מפריעים בעין" למערכת ההומוגניזציה הנאו-ליברלית, וזו תמיד תנסה להשטיח כל בליטה שמערערת על ההגיון התועלתני-אינסטרומנטלי שמניע אותה. נדמה לי שגם מכאן מגיעה המוטיבציה לפעול כנגד כל מני קבוצות כאלה.

ודווקא משום כך כל כך חשוב שקבוצות שונות ומוזרות תוכלנה להמשיך ולפעול. האלטרנטיבה שהן מציגות בפנינו, הערעור על המובן מאליו, יקרים מפז.

***

מי שיקרא ב'ספר החזיונות' של ר' חיים ויטאל, תלמידו הבכיר של האר"י, יגלה אדם שעל פי כל קנה מידה מודני הוא נוירוטי, על גבול הפסיכוטי. ויטאל סובל מסיוטים, פראנויה, חרדות, הזיות ושגעון גדלות במימדים תנ"כיים. ייתכן שכיום משפחתו היתה דואגת שהאר"י השתלט על מוחו ונטע בו פחדים חסרי פשר. אולי הם אפילו היו פונים למשרד הרווחה או למרכז לנפגעי כתות.

במקרה כזה טוב היתה עושה המדינה אם היא היתה בודקת אם האר"י עשה משהו פלילי, ומתעלמת מכל מני דיבורים על "מיינד קונטרול". אגב, בסדר גמור אם במקרה כזה המרכז לנפגעי כתות היה מפרסם שלדעתו האר"י מסוכן לציבור. אין לי שום בעיה עם אזהרות מקבוצות נצלניות ומסוכנות. אני עצמי כתבתי בגנות מורים רוחניים שונים בבלוג זה ממש. אבל חס ושלום אם נגיע למצב שבו המדינה מחליטה איזו קבוצה רוחנית/דתית ראויה בעיניה ואיזו לא, ומפעילה את המשטרה כדי לפרק קבוצות שלא נראות לה. אנחנו זקוקים לחיים-ויטאלים בעולמנו.

אני שוב חוזר ואומר: הדברים שעשה גואל רצון, כמו הדברים שהתגלו רק עכשיו על דוד הכי-טוב (לכאורה, כמובן) הם חמורים ומזעזעים. לשמחתנו, אנחנו חיים במדינת חוק, ויש לשפוט ולהעניש את מבצעיהם על פי החוק הפלילי. כפי שכתבה היום עמיתתי מריאנה רוח מדבר, רצון נשפט והורשע כעבריין מין. טוב מאוד שהוא לא נשפט והורשע כמנהיג תנועה דתית מוזרה. הוא אנס, לא אמן "מיינד קונטרול". הוא עבריין, לא מכשף. הוא יישב בכלא כפושע על פי הדין הפלילי, לא כמנהיג רוחני שהצליח לגרום לנשים להאמין שהוא המשיח (או משהו). כי הדבר האחרון מותר, וחייב להמשיך להיות מותר על פי חוק.

בין כתות לתנועות דתיות חדשות – הקמת מרכז מיד"ע

במאי 2011 הוגש למשרד הרווחה והשירותים החברתיים דו"ח "לבחינת תופעת הכתות בישראל". צוות הדו"ח, שהוזמן על ידי שר הרווחה של ממשלת אולמרט, יצחק (בוז'י) הרצוג, הורכב בעיקרו מעובדים סוציאליים, שפעלו מתוך גישה הרואה את מצוקתם של חברי קבוצות דתיות שונות, ולא פחות מכך, בני משפחותיהם, כסוגייה העיקרית אליה יש להתייחס. בהתאם לכך, לצד הצעות טובות שהעלה הדו"ח, כגון הקמת מאגר מידע על התופעה ואף פיצוי נפגעי קבוצות שכאלה על ידי הביטוח הלאומי, הובאו גם הצעות מרחיקות לכת, שכללו הקמה של "צוותי התערבות" שאמורים לפעול לפירוק קבוצות דתיות, חקיקת חוק "נגד פעילות כתות", ואפילו נתינת אפשרות למנות אפוטרופוס לאדם שנמצא בקבוצה שכזו, כאילו הוא קטין שאינו יכול להחליט עבור עצמו.

בתגובה לדו"ח ולליקויים שראתה בו, שלחה קבוצה של אקדמאים החוקרים את הנושא בתחומי הסוציולוגיה וחקר הדת מכתב לשר הרווחה (אז כבר משה כחלון). במכתב טענה הקבוצה (שאני אחד מחבריה) שהדו"ח מסתמך על מקורות והגדרות שמוכרים באקדמיה כמוטים. בעיקר מחה המכתב על השימוש במילה "כת" וברעיון של 'שליטה הכרתית' (mind control), שניהם מושגים בעייתיים מאוד מבחינת שימושם במחקר ומבחינת התוקף המדעי שלהם (כאן המכתב, כאן רשימה שכתבתי אז בבלוג בנושא).

פרסום הדו"ח, והעובדה שאחד ממקורות המידע של צוות הדו"ח היה המרכז הישראלי לנפגעי כתות – גוף פרטי שאינו פועל על פי סטנדרטיים אקדמיים – הובילו כמה משולחי המכתב ליזום את הקמתו של גוף אקדמי שיאסוף מידע על תנועות דתיות חדשות בישראל – מיד"ע: מרכז מידע ישראלי לדתות עכשווית. בסוף 2013 יצא קול-קורא להגשת הצעות מחקר עבור המרכז, ובימים אלה המרכז קורם עור וגידים. לקראת הצגתו של המרכז בכנס הישראלי השישי לחקר דת ורוחניות עכשווית (תוכניה) ביקשתי מהעומדים בראשו – פרופ' בועז הוס (אונ' בן גוריון), ד"ר אדם קלין-אורון (המכללה האקדמית צפת ומכון ון ליר) וד"ר רחל ורצברגר (אוניברסיטת בן גוריון ואוניברסיטת תל אביב) – להסביר קצת על מה ולמה.

המהארישי מהש יוגי וחברי להקת הביטלס

למה צריך את המרכז? למה שיהיה מרכז שיאסוף אינפורמציה על תנועות דתיות חדשות? האם יש למרכז כזה מקבילות בעולם?
פעילות של קבוצות דתיות ורוחניות עכשוויות בישראל, שחלקן נתפסות ככתות מסוכנות, מעוררת עניין רב בצבור ופעמים רבות עולה לכותרות. אסוף אינפורמציה על תנועות דתיות חדשות חשוב בגלל העניין הרב בקבוצות אלו, ובגלל שהתופעה היא חשובה, בולטת, ובעלת השפעה הן על החיים הציבוריים בישראל והן על חייהם הפרטיים של אזרחים רבים. מאחר והדיון הצבורי בתנועות דתיות חדשות ובכתות מתנהל פעמים רבות על בסיס מידע חלקי או אף שגוי, וניזון משמועות, דעות קדומות ותיאוריות פסבדו-מדעיות, יש צורך ממשי ודחוף בקיומו של מרכז שיאסוף ויציג מידע אמין ואובייקטיבי לציבור הרחב ולרשויות המדינה.

בעולם הרחב הוכר הצורך במרכזים כאלה כבר בשנות השמונים של המאה העשרים וקיימים כמה מרכזים כאלה בארצות הברית ובאירופה. שניים מן המרכזים החשובים ביותר המהווים השראה לפעילות שלנו ושאתם אנו עומדים בקשרים מקצועיים, הם INFORM באנגליה וCESNUR– שבאיטליה. מרכזים אלה אוספים מידע על קבוצות דתיות חדשות, מארגנים סמינרים וכנסים אקדמיים בנושאים הנוגעים לקבוצות דתיות חדשות, ונותנים יעוץ הן לאנשים פרטייים והן לרשויות המדינה המחפשים מידע מהימן על פעילותן של קבוצות דתיות חדשות, על האמונות והדעות שלהן ועל הסכנות – הממשיות או המדומיינות – שהן מציבות.

מי מממן את עבודת המרכז?
בינתיים, אף אחד לא ממן את עבודת המרכז והיא נעשית בהתנדבות ובמסגרת קבוצות מחקר אקדמיות, שפועלות באוניברסיטאות שונות בארץ ובמכון ון-ליר בירושלים.

איזה סוג מידע אתם מציעים, ואיך אתם אוספים אותו?
אנו משתדלים לאסוף מידע מהימן על המבנה, הפעילות והאמונות של הקבוצות השונות – אנו אוספים מידע על מספר החברים בקבוצה מסויימת, על המבנה וההנהגה שלה, על האמונות, הדעות והמנהגים שבהם מחזיקים חברי הקבוצה ועל ההיסטוריה שלה. אנחנו מציגים גם את הביקורת שעולה כנגד הקבוצה ופעילות משפטית וממסדית כנגדה – במידה והיא קיימת. המידע נאסף על ידי חוקרים ותלמידי מחקר באוניברסיטאות (בשנה הזו, על ידי חברים בקבוצת מחקר על תנועות דתיות חדשות הפועלת במכון ון ליר). המידע נאסף מהספרות של התנועות עצמן, ממחקרים אקדמיים שנעשו עליהן, מכתבות בעיתונות, מסמכים משפטיים, ראיונות ומחקר שטח.

האם אתם מבדילים בין קבוצות יהודיות לבין קבוצות שאינן? האם תרכזו גם מידע על קבוצות חרדיות שעונות לקריטריונים של המרכז?
איננו עושים הבחנה כזו ונאסוף מידע על תנועות חרדיות חדשות המעוררות עניין בצבור. הקריטריון העיקרי שלנו הוא לבחון קבוצות חדשות שמעוררות דיון ציבורי ושנתפסות בצבור ככתות.

אתם לא משתמשים במילה "כת". האם זה מתוך רגישות פוליטיקלי-קורקטית, או שיש כאן משהו מעבר לזה?
רגישות ותקינות פוליטית הם לא תמיד דבר רע. אנחנו לא משתמשים במילה כת משום שמילה זו כרוכה מראש בתיוג שלילי של קבוצה דתית ועמדה שיפוטית כלפיה. קבוצות דתיות רבות, שכיום הן קבוצות ממוסדות ומכובדות, כונו בראשית דרכן על ידי מתנגדיהן בשם 'כת' (כמו למשל, הנצרות בראשיתה, או 'כת החסידות'). המטרה שלנו היא לספק מידע על קבוצות דתיות חדשות מבלי לשפוט אותן מראש, ולכן איננו מכנים אותם בשם כתות.

אושו מגיע לקהילתו

האם המרכז מוכן? האם כבר אפשר לגלוש ולדלות אינפורמציה על קבוצות שונות? אם לא, מה עלי לעשות אם אני רוצה מידע רלוונטי עכשיו?
המרכז עדיין איננו מוכן: אנחנו נמצאים כעת בגל הראשון של איסוף נתונים, ומקווים להכין דו"חות מחקריים ראשוניים על כמה קבוצות במהלך החודשים האחרונים של 2014. על קבוצות בינלאומיות שיש להן סניפים בארץ ניתן לקרוא באתר ה-World Religions & Spirituality Program, בניהולם של שניים מהחוקרים המובילים בתחום, David G. Bromley ו-J. Gordon Melton. בינתיים, ניתן גם לפנות אלינו בשאלות ספציפיות ל-center.meida@gmail.com ונשתדל לסייע.

כמה אנשים חברים כיום בתנועות דתיות חדשות בישראל? האם לדעתכם השדה נמצא במגמת התרחבות, או להפך?
זו שאלה מצוינת, שלצערנו, אין עליה תשובה ברורה. אחד המניעים שלנו להקמת מיד"ע היה הצורך באיסוף מדויק ומדוקדק של נתונים שכרגע פשוט לא קיימים. בהתחשב במגבלות התקציב וכוח האדם, אנחנו אוספים כעת מידע נקודתי, על קבוצות ספציפיות – אבל אין ספק שנדרש גם מחקר כמותני רחב יותר, שיספק לנו מספרים מקובלים ואמינים. עד אז, לא היינו רוצים להפריח מספרים באוויר. לדוגמה, בדו"ח משרד הרווחה והשירותים החברתיים בנושא מ-2011 נאמר שבישראל חברים 100,000 איש בכ-90 "כתות", למרות שלמספר הזה, כפי שמשרד הרווחה והשירותים החברתיים עצמו הודה, אין שום ביסוס – אבל מאז המספר ממשיך להדהד.

לעיתים מדברים על חברי כתות כעוברים "שטיפת מוח" או תהליך היפנוטי מסויים. איך אתם תופסים את הסוגייה הזאת?
טענות אודות שטיפת מוח החלו להתפשט לאחר שחיילים אמריקאים חזרו מהשבי במלחמת קוריאה. כבר אז, המחקר בתחום (למשל זה של Robert Jay Lifton) מצא שקשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, לשנות את האישיות של אדם – וזאת אפילו בתנאים של עינויים קשים. אבל מיתוס "שטיפת מוח" שובה את הדמיון הציבורי וממשיך להיות נפוץ. המחקר המדעי, שנערך בעיקר על-ידי פסיכולוגים וסוציולוגים, די נחרץ בנושא: שטיפת מוח ממש כמעט ואיננה קיימת.

באמירה זו אין כוונתנו שלא ניתן להשפיע על אנשים לחשוב או להרגיש בצורה מסוימת. בהחלט ניתן לשכנע אנשים לשנות את עמדותיהם, ולחץ חברתי משפיע מאוד על ההתנהגות של כולנו. אבל אין טכניקה שיכולה לשנות את האמונות וההתנהגות של אנשים בצורה בלתי נמנעת וקבועה – או, לפחות, עד היום המדע לא מצא שום עדויות לקיומה של טכניקה כזו.

בהקשר זה, חשוב לשים לב לתופעת "הדלת המסתובבת" בתנועות דתיות חדשות: אלו קבוצות דתיות שכמעט תמיד מתקשות מאוד לשמור על המצטרפים אליהן. מחקרים רבים מצאו שרוב מי שמצטרף לתנועה דתית חדשה, עוזב אחרי זמן מה, וזה המצב אפילו עם ילדים שנולדו אל תוך הקבוצה. אם קבוצות אלו מסוגלות לשטוף את מוחותיהן של החברים בהן, כיצד יש בהן אחוז גדול כל-כך של נשירה?

כיצד נכון להיום מתייחסת מדינת ישראל לתנועות דתיות חדשות, ואיך אנחנו דומים ושונים מהמצב כיום בעולם המערבי?
המצב בעולם המערבי מגוון מאוד: הסמן הקיצון הוא צרפת, שבה יש חקיקה נגד תנועות דתיות חדשות וכמה גופים ממשלתיים שמצרים את צעדיהן של תנועות אלו. בארצות הברית, לעומת זאת, לתנועות דתיות חדשות יש חופש רב, למרות שהן מצאו את עצמן בבתי המשפט לא פעם, ולעתים גם נמצאו אשמות. ברבות ממדינות העולם (למשל שוויץ, גרמניה, יפן, קנדה ועוד) הסוגיה של תנועות דתיות חדשות עוררה בהלה בראשית שנות ה-80, מה שהוביל לשורה של וועדות בדיקה מטעם הממשלים השונים – שבמרבית המקרים, מצאו שאין ממש בעיה, או שמצאו שיש בעיה והגישו שורה של המלצות שכמעט אף פעם לא יושמו. דבר דומה קרה גם בארץ עם דו"ח תעסה-גלזר, שהתפרסם ב-1987 אך לא יושם.

אלא שבעשור האחרון יש הרבה פחות עניין בתנועות דתיות חדשות ברחבי העולם, וחוץ מאשר בצרפת, כמעט ואין חקיקה בנושא או רדיפה של תנועות אלו. במובן זה, המצב בארץ מעט שונה, כי ב-2011 התפרסם, כאמור, דו"ח של משרד הרווחה והשירותים החברתיים שמוקיע את התנועות הדתיות החדשות (ה"כתות") וממליץ לחוקק מגוון של חוקים נגדן ונגד מנהיגיהן. המלצות החקיקה לא יושמו עדיין, אבל במשרד הרווחה והשירותים החברתיים מונתה בשנת 2013 מפקחת לתחום הכתות. העשייה בנושא כרגע, בעיקר עשייה הרואה בתנועות דתיות חדשות סכנה שיש לטפל בה, אינטנסיבית בישראל יותר מאשר ברוב העולם המערבי.

תודה רבה.

בכנס השישי לחקר דת ורוחניות עכשווית יתקיים מושב בחסות מרכז מיד"ע:

מושב ד' 4 רב שיח: סמכות רוחנית בקבוצות דתיות חדשות בישראל – בחסות מרכז מיד"ע
מנחה: דר' אדם קלין-אורון (התוכנית ללימודי מיסטיקה ורוחניות, המכללה האקדמית צפת ומכון ון ליר בירושלים). משתתפים: פרופ' בועז הוס (אוניברסיטת בן גוריון בנגב), דר' רחל ורצברגר (אוניברסיטת בן גוריון בנגב ואוניברסיטת תל אביב), מר נחי אלון (פסיכולוג קליני, ממקימי 'פסיכודהרמה' – בית הספר לתורת הנפש הבודהיסטית), מר עמיר פריימן (חבר לשעבר בקהילה של המורה הרוחני אנדרו כהן ומנכ"ל התנועה להעצמת הרוח בחינוך), גב' אלה גולן (אשתו לשעבר של גואל רצון).
16:45-18:30, אולם ההרצאות, מרכז צימבליסטה, אוניברסיטת תל-אביב

על כתות ותנועות דתיות חדשות – הסיינטולוגיה כמשל

לוגו הטור שלי במוסף 'ערב שבת'משחק הסופרבול שמתקיים מדי שנה בארה"ב אינו עוד "גמר גביע" פשוט, אלא מהווה בעשורים האחרונים לא פחות מהתגלמות גשמית של החלום האמריקאי: תחרות, מצוינות, ניצחון החזק, גאווה לאומית. כמעמד טקסי מרכזי במה שניתן לכנות "הדת האזרחית" האמריקאית, ההמנון שמושר בתחילתו חשוב לא פחות מהנפת ידי המנצחים בסופו. בין לבין אמנם יש משחק, אך את תשומת הלב תופסות גם הפסקות הפרסומת, עבורן מגישים משרדי הפרסום את מיטב תנובתם, דהיינו את הסרטונים היקרים והמושקעים ביותר.

במשחק שהתקיים לפני כחודש היו יכולים הצופים האמריקאים לשזוף עיניהם לא רק בפרסומות לבירה ולמכוניות, אלא גם בפרסומת לדת. כלומר, לדת מסויימת: הסיינטולוגיה. זאת במידה ונסכים עם הגדרתה העצמית כמובן, משום שכנסיית הסיינטולוגיה מתעקשת שהיא אכן דת, ולא שום דבר אחר. לא מועדון חברים אקסקלוסיבי, לא מיזם עסקי שמגלגל מיליארדים, ובטח שלא – וכאן יש להיזהר היטב מתביעות דיבה – כת. האם שושנה בשמות שונים היא עדיין שושנה? מסתבר שלא. הדרך שבה נכנה את התנועה הזאת תקבע את הצורה שבה היא תתגלה בפנינו, וממילא הרבה מהיחס שלנו כלפיה.

הפרסומת לסיינטולוגיה היתה חביבה למדי בסך הכל, והזמינה את "מי שרוצה לדעת על החיים, על היקום, על עצמך" להצטרף אל שורות התנועה הזאת, שמאז שנות החמישים עברה כמה וכמה גילגולי חיים. הכל התחיל כאשר סופר מדע בדיוני בשם ל. רון האברד החליט להקדיש את חייו למציאת פתרון יעיל לתסבוכות הנפשיות של האדם. הוא פרסם ספר המתאר שיטה פסיכולוגית פרי פיתוחו ("דיאנטיקה"), ובהמשך ייסד סביבה תנועה. תחילה התעקש האברד ששיטתו היא מדעית לחלוטין, אולם מאוחר יותר החליט שמדובר בכלל בדת, ככל הנראה משום שבדיקות מדעיות הפריכו את מסקנותיו. נכון: לא הזיק גם הפטור ממיסוי שזוכה לו דת על פי החוק האמריקאי. האברד עצמו מת ב-1986, אולם התנועה שהקים המשיכה באון, התרחבה והתעשרה, ובשנות התשעים אף גייסה סלבס למכביר (ג'ון טרבולטה, טום קרוז). נראה היה שפניה אל השמש העולה.

או לשקיעה נוגה. כיום הסיינטולוגיה במשבר חמור, וזאת בעיקר בגלל אויב שסופר מדע בדיוני היה דווקא אמור לצפות את בואו: האינטרנט. כארגון היררכי וממודר היטב תלויה הסיינטולוגיה לא מעט בסודיות: סודיות באשר למה שמתרחש בתוכה (ומה שמתרחש הוא לפעמים איום ונורא), סודיות באשר לחלקי תורתה הפסיכולוגית שאמורים להתגלות רק למי שמשתתף בתוכניותיה (ומשלם עבורן הון), וסודיות באשר לתיאולוגיה הפנטסטית שלה (עלילות זינו הקיסר הבין-גלקטי ושות').

בשנים האחרונות התפרסמו על התנועה כתבות תחקיר רבות, ואף ספרים שלמים, המתבססים לא פעם על ראיונות עם חברים בכירים לשעבר בהיררכיה הפנימית. התמונה שעולה מהם מציגה ארגון שנראה הרבה יותר כמו עסק מאשר דת, בו נדרשים חבריו להוציא עשרות אלפי דולרים כדי להעפיל במעלה מדרגותיו ודרגותיו. ביקורת חיצונית על הארגון נתקלת פעמים רבות בתביעות משפטיות, וביקורת פנימית בנידוי המבקרים ובהחרמתם על ידי חבריהם לשעבר, ואף באלימות פיזית. לתנועה מדיניות רשמית של התנתקות מוחלטת מהעוזבים אותה, ונידויָם אף על ידי בני משפחותיהם. המאבק של התנועה כנגד הפסיכיאטריה וההתעקשות שלה לטפל בחבריה בעצמה גרמו במקרה אחד, על פי החשד, למותה של חברת התנועה. ב-2009 קבע בית משפט בצרפת שהסיינטולוגיה משולה ל"אינקוויזיציה מודרנית" והאשים שישה מחבריה בהונאה.

כאשר כל החומרים הללו, בתוספת, כאמור, של סיפורי המדע הבדיוני שמרכיבים את התיאולוגיה הסיינטולוגית, נחשפים לעיני כל, המסכה נקרעת מפניה של הדת הצעירה, והיא מתקשה להחזיק בחבריה. הערכות המלומדים מספרות על יותר מעשרים אלף חברים שעזבו את התנועה בעשור האחרון, משאירים מאחוריהם כעשרים וחמישה אלף עקשנים. גם בארץ התנועה בצרות: לפני כחצי שנה פרסם 'מעריב' שהקהילה הסיינטולוגית הישראלית התפצלה. הפורשים הישראלים מהכנסייה מאשימים אותה ב"איומים, הכפשות, חרמות, ניצול כספי, הפצת תעמולה כוזבת, שליטה במידע, איסור על העברת ביקורת או חשיפה לתכנים שליליים". המידע באשר לצדדיה השליליים של התנועה, שמופץ באופן חסר תקדים ברשת, הוא שמנקב חורים בכיסוי ההרמטי בעזרתו היא מנסה לנתק את חבריה מהעובדות הקשות, ומוביל לכרסום מתמשך בכוחה.

מתוך אתר הסיינטולוגיה

דת או כת?

אז האם הסיינטולוגיה היא כת? נדמה לי שדווקא כאשר התשובה לכאורה כל כך ברורה, עלינו לשאול את עצמנו מה הרווח האנליטי שנזכה בו מהדבקת הכותרת הזאת לתופעה. בחודש שעבר התקיים יום עיון באוניברסיטת אריאל תחת הכותרת "תופעת הכתות המיסטיות בישראל". האירוע אורגן על ידי בית הספר לעבודה סוציאלית, והתופעה נידונה בו מתוך דגש טיפולי, דהיינו דובר בעיקר על הסיוע לנפגעי כתות למיניהם. אולם הכנס תקף את הנושא – והמילה הזאת בהחלט במקום – מתוך עמדה מאוד חד צדדית. ניתן להבין זאת לא רק מתוך הזווית שנבחרה להתייחסות אל העניין, אלא כבר מתוך הכותרת עצמה. המונח "כתות" מקובל אולי בפרסומים עיתונאיים, אולם איננו מקובל בשדה המחקר כיום.

הסיבה לכך אמורה להיות ברורה. כאשר אנחנו מעלים בראשנו את המילה "כת" מתלווים אליה לא רק פריטי מידע שונים, אלא תחושות לא נעימות, לעיתים אף רגשות עזים. זו מילה שלילית בפירוש, והיא מכתימה את מושאה. מדובר למעשה בקללה יותר מאשר בהסבר, ובשדה המחקר אנחנו זקוקים להסברים, לא להשמצות. בכלל, איך בדיוק נגדיר "כת"? בשדה המחקר קיימות עשרות הגדרות שונות למונח, אולם אם כל שברצוננו הוא לומר על ארגון דתי מסויים שהוא מסוכן ומגונה, אין כל צורך בהגדרות מחקריות.

נחזור לסיינטולוגיה ונשתמש בה כדוגמא. ב-1993, אחרי מאבק משפטי ארוך ומתיש, אישר הממשל הפדרלי האמריקאי פטור ממס לסיינטולוגיה. הפטור, כאמור לעיל, ניתן בארה"ב לדתות. האם, אם כן, ניתן האישור הרשמי לכך שאכן מדובר בדת? הסיינטולוגים מתעקשים שכן. נפגעיהם ומתנגדיהם מתעקשים שמדובר לא בדת, אלא בכת. הפולמוס הזה מדגיש עד כמה התארים האלה משמעותיים, ומבהיר בבירור איזה מטען ערכי הם נושאים (בכלל, תארים הם עניין רציני. ראו כמה עניין עושים מהתואר "אוניברסיטה" באכסנייה המארחת).

הבחירה לערוך יום עיון תחת כותרת שכזו מעלה שאלה על תקפותו האקדמית של הכנס. מעבר לכך, לכנס לא הוזמן ולו חוקר רציני אחד של התחום שמציג עמדה שונה (רק אחרי שקבוצה של חוקרים של התחום, ביניהם הח"מ, פנתה אל המארגנים הם הסכימו להזמין אחד מאיתנו). יום עיון שכזה מצטייר כהמשך של מדיניות שמקדמות קבוצות שונות שנלחמות באותן תנועות, כגון 'יד לאחים' או 'המרכז לנפגעי כתות', המעוניינות גם לקדם חקיקה בנושא. יש לומר ש'המרכז לנפגעי כתות' מלא באנשים טובים המבקשים להזהיר את הציבור מתנועות דתיות שאכן עלולות להיות מסוכנות, כמו גם לסייע למי שנפגע מכאלה. אולם הגישה החד-צדדית גם כאן היא בעוכריו של העניין.

המונח "כתות", כמו המונחים "מתנחלים" או "לוחמי חירות", מוסיף לנו מידע בעיקר באשר לעמדתו של הדובר, ולא באשר למושא דיבורו. כדי לתאר את התופעה המוזכרת כאן משתמש מחקר הדתות בזמננו במונח "תנועות דתיות חדשות", דהיינו ארגונים בעלי אופי דתי, שיכולים לגלות מאפיינים חיוביים או שליליים. תאמינו או לא, גם מהסיינטולוגיה יוצאים אנשים שמרגישים שהארגון ואמונותיו עושים להם רק טוב. שלילה גורפת של התופעה לא תאפשר לנו להבין את מורכבותה, ותעוור אותנו למנגנוני הכוח המורכבים שלה, כמו גם לסוד הקסם שהיא מטילה ברבים כל כך.

הפרסומת לסיינטולוגיה מהסופרבול מסתיימת באחת הסיסמאות הידועות של התנועה: "האמת היא מה שאמיתי בשבילך". זה כמובן לא יותר מאשר קשקוש פוסטמודרני, המצביע יותר מכל על אופיו הסובייקטיבי והרלטיביסטי של שדה הרוחניות העכשווית. אם האקדמיה מעוניינת להיות יותר מריאקציה ריקה לתופעה הזאת, מן ההכרח שהיא תציג ותייצר מידע ממשי ומבוסס על התופעות אותן היא חוקרת.

נספח: על מכרז להקמת מרכז המטפל ב"נפגעי כתות"

לפני כמה שבועות פרסם משרד הרווחה "הודעה בדבר מטרות שעבורן ניתן לבקש תמיכה" (כאן באתר המשרד). אחת המטרות המוצעות עוסקת ב"בתחום הטיפול והסיוע לנפגעי כתות פוגעניות ובני משפחותיהם". יש טעם לשים לב להגדרות של התחום ולתנאי המכרז בהם אמור לעמוד המוסד הרוצה לקבל תמיכה ממשרד הרווחה.

באשר להגדרות, "כתות פוגעניות" מוגדרות כך:

קבוצות, הכוללות קטינים, בגירים או משפחות, המתלכדים סביב אדם או רעיון, תוך שימוש בשיטות של שליטה בתהליכי חשיבה ובדפוסי התנהגות לצורך יצירת זהות נבדלת מהחברה ותוך שימוש במצגי שווא. […]

ההגדרה הזו זהה בדיוק לזו שפורסמה ב"דו"ח לבחינת תופעת הכתות בישראל" במאי 2011 (כאן ב-doc), דו"ח שלשם גיבושו נועצו אנשי משרד הרווחה בין השאר בפעילי המרכז לנפגע כתות. הבעיה איתה, אז כהיום, היא שהיא אינה עומדת בסטנדרטים של המחקר העדכני לגבי תופעה של תנועות דתיות חדשות בהן מתרחש ניצול. התפיסה לפיה יש "שיטות של שליטה בתהליכי חשיבה" (שטיפת מוח, mind control) אינה מקובלת היום, ולמעשה הוכחה כשגויה. כבר כשיצא הדו"ח נשלח מכתב רשמי המוחה על ההגדרה הזו על ידי קבוצה של חוקרים ישראלים של התחום, ביניהם אני. כתבתי אז גם רשימה בבלוג כנגד הדו"ח והמנסה להסביר מה עומד מאחורי הצורך להשתמש במושגים שכאלה.

באשר לתנאים, אחרי שנקבע כי התמיכה תינתן "על-פי עקרונות של סבירות ושוויון" וש"כל שיקוליה של הוועדה יהיו ענייניים, תוך הפעלת אמות מידה מקצועיות", מפורטים אותם תנאים. לתמיכה "זכאי רק תאגיד שהוא מוסד ציבור", שהוא "מאוגד ורשום כעמותה לפי חוק העמותות", וש"פעל באופן ממשי בתחום הפעילות עבורו מתבקשת התמיכה במשך שתי השנים שקדמו לשנת בקשת התמיכה."

כמה מוסדות שהן עמותות רשומות ושפועלים בתחומי "הכתות הפוגעניות" כבר שנתיים לפחות יש בארץ? אגלה לכם: אחד בלבד. מדובר כמובן במרכז לנפגעי כתות. כן, זה שאנשיו גם עזרו להגדיר את מושא המכרז.

קבוצה של חוקרים, ואני אחד הזוטרים שבהם, כתבה לפני כשבועיים כמה מכתבים רשמיים למשרד הרווחה במחאה על מה שעלול להתפס חלילה כמכרז תפור. מכתבים נשלחו על ידי פרופ' בועז הוס, ד"ר אדם קלין אורון, ד"ר מריאנה רוח מדבר ועל ידי (המכתב שלי כאן בקובץ docx). ד"ר מריאנה רוח מדבר גם דיברה טלפונית עם המשרד. מאז לא קיבלתי כל תגובה מאנשי המשרד, ונדמה לי שגם חברי עדיין ממתינים.

אומר בפירוש: אין לי דבר אישית כנגד אנשי המרכז לנפגעי כתות, שהם אנשים טובים ומלאי כוונות טובות. הבעיה היא שהם פועלים על פי תפיסה שהיא לכל הפחות לא מעודכנת בבואם לבחון את הנושא, תפיסה שלא רק שאינה עומדת במבחן המחקר האקדמי, אלא שעלולה, אם תיושם בשטח על ידי רשויות המדינה, לפגוע בחופש הדת בארץ. בעיה נוספת היא שגם לו תפיסה זו היתה מתוקפת על ידי המחקר הנוכחי, לא ברור מדוע רק היא נשמעת בפני אנשי משרד הרווחה, וכמו באותו כנס באוניברסיטת אריאל, יש לכאורה התעלמות מעמדות אחרות. לא כך אמור לפעול משרד ממשלתי האמון על רווחת הציבור.

פורסם (ללא הנספח) במוסף 'ערב שבת' של מעריב, 30.3.13.

ב-28-29 למאי השנה יתקיים הכנס הישראלי החמישי לחקר דת ורוחניות עכשווית באוניברסיטת תל-אביב. הכנס יציע מגוון גדול של הרצאות הנוגעות להתפתחויות האחרונות בשדה, תחת הכותרת הכללית של מסורות מומצאות. אני חבר בוועדה האקדמית של הכנס ומרצה בו (על "מדיטציה יהודית כמסורת מומצאת בהגותו של ר' אריה קפלן"), וישתתפו בו לבד מחוקרים ישראלים גם מגדולי חוקרי התחום בעולם. וכמובן ממליץ מאוד להגיע ולהנות מההרצאות. הנה אתר הכנס והנה תוכניית ולו"ז הכנס.

תביעת ענק הוגשה נגד תנועת "בני ברוך"

(קוראים יקרים, יש לנו השבוע קצת מנת יתר של בני ברוך, נכון, אבל פשוט אין ברירה, כי בדיוק הוגשה תביעה גדולה נגד התנועה, ומדובר בסיפור רציני. נתחיל אם כן בהקדמה לטובת מי שלא ראה את הפרקים הקודמים, ומיד אחרי כן נעבור לעסיס.)

פרסום ראשון

בני ברוך היא התנועה הדתית החדשה המצליחה והגדולה ביותר בישראל. התנועה נוסדה על ידי ד"ר מיכאל לייטמן בשנת 1991, ומקבוצת תלמידים קטנה גדלה להיות ארגון עצום, המונה כיום כחמישים אלף חברים שרואים עצמם חלק ממנו, ועוד רבבות, ואולי אף מאות אלפים בארץ ובחו"ל, של מתעניינים מהצד. התנועה מקדמת עיבוד פופולרי של קבלת הרב יהודה לייב אשלג (1884-1954), מגדולי מקובלי תחילת המאה העשרים, ונקראת על שם בנו ואחד ממשיכיו, הרב ברוך אשלג (1907-1991).

הרב אשלג הציג פרשנות לקבלה הלוריאנית, המשולבת עם רעיונות מרקסיסטים ואתוס רומנטיציסטי. עבורו השתלמות האנושות כרוכה בצורה מהותית בישום ערכי השוויון והערבות ההדדית בין בני אדם, והפיכתו של כל אדם ליצור אלטרואיסטי. דבר זה ניתן להגשמה על ידי הפצת "חכמת הקבלה", כלומר פרשנותו שלו לקבלה הלוריאנית, ולימודה של זו בקבוצה, דבר שיאפשר טרנספורמציה פנימית אצל כל פרט, וממילא רבולוציה גלובלית לטובת כולם.

הרב לייטמן הקים את קבוצתו כדי להגשים אידיאל נשגב זה. כאמור, הקבוצה ראתה פריחה עצומה, מרשימה ביותר, וכיום חולשת על מפעל הוצאת ספרים ענף, מחזור הרצאות וקורסים, כמה אתרי אינטרנט, ערוץ טלוויזיה ייעודי ובניין גדול בפתח תקווה. הרב לייטמן הוא המנהיג הבלתי מעורער של התנועה, והוא מלמד את פרשנותו לקבלת אשלג, אותה הוא מכנה "מדע", והכוללת, לבד מהעקרונות האשלגיים הנ"ל, גם ויתור על החיוב בקיום מצוות, פתיחת השערים בפני לא-יהודים, ודגש חריף על "הפצה", כלומר על פעילות מיסיונרית. על פי לייטמן תקופה זו היא קריטית, שכן אנו עומדים ב"דור האחרון" לפני הגאולה, ועלינו להכין את עצמנו בהתאם.

לכאורה

לפני יותר משנה נפגשתי עם ראשי התנועה ועם הרב לייטמן, לפגישה שבה התרשמתי מכנותם ונעימותם של הגברדיה שמנהלת, תחת לייטמן, את התנועה (וראו שם את התרשמותי, הפחותה משהו, ממערך אמונותיהם). תביעה גדולה שהוגשה לבית המשפט השבוע כנגד בני ברוך מעמידה את התרשמותי החיובית מול פני אתגר רציני.

התביעה הוגשה על ידי רונן דבח ואשתו, שהיו חברים בתנועה יותר משבע שנים. דבח אף הקים להקה ככלי להפצת רעיונות הקבלה הבני-ברוכית, ועל גורלה של להקה זו עומדת התביעה. דבח מאשים את חברי התנועה, הן אלו שהיו איתו בלהקה והן חלק מהמנהיגים, בדחיקתו בכוח מחוץ ללהקה ובגניבה של זכויות היוצרים שלו. הוא תובע 2.5 מיליון שקלים. כל כתב התביעה נמצא להורדה ב-doc כאן.

הנה כמה ציטוטים, בדילוגים, מתוך כתב התביעה:

תביעה זו עניינה, ואין זו הגזמה, בהפרת זכויות היוצרים מהחמורות שהתבצעו בשנים האחרונות במדינת ישראל.

בית המשפט הנכבד [יתבקש] לפסוק, כי מעשי ארגון בני ברוך, המצטייר בפרשה זו כארגון אלים, כוחני וסחטן בעל סממנים וקודי התנהגות של כת, כנגד התובעים – גזילת קניינו הרוחני של התובע; איומים על חייו ועל חיי משפחתו וסחיטתם; תקיפה מילולית ופיזית של התובעים והטרדתם השיטתית – מהווים הפרה בוטה ורמיסה של זכויותיהם הבסיסיות ביותר של התובעים כאזרחים במדינת ישראל, ועל בני ברוך לפצות את התובעים בגין התנהלותו זו כלפיהם.

"גיבורי" פרשה זו הנם התובע, רונן דבח, מוזיקאי נאיבי ומוכשר בעל רעיון מקורי וחזון ייחודי והתובעת – אשתו. הנתבע 1, ארגון בשם "בני ברוך", ארגון דתי […] בו היו חברים התובעים, המתיימר להפיץ את תורת הקבלה ומסרים של אהבה, נתינה ושיתוף אך בפועל, כפי שיפורט להלן, פועל ככת הנוקטת בשיטות מאפיונריות אלימות ופליליות כנגד חבריה אשר אינם מצייתים לפקודותיה; והנתבעים 2-6, חבורת מוזיקאים תאבי בצע ופרסום, אשר הצטרפו ללהקה שהקים התובע, להקת "הדור האחרון" ולפרויקט שלו, התגשמות חזונו וחלומו, ולאחר מכן, בסיועו מנהלי ההפצה של בני ברוך, השתלטו עליה בכוח וסילקו את התובע מהלהקה, ולאחר מכן הפרו את כל זכויות היוצרים של התובע בלהקה שהקים, בשמה, בלוגו שלה שאותו עיצב, באלבום שהפיק- "הפרויקט של הדור האחרון", בעטיפת האלבום שעיצב, בחומרים שכתב, הלחין ועיבד במסגרת הלהקה ועוד'.

לא רק זאת. בנוסף להפרת כל זכויות היוצרים שלו, פעל בני ברוך כנגד התובע, וכנגד משפחתו, בשיטות פעולה אלימות ופליליות וניסה לסחוט אותו בכדי שיוותר על זכויות היוצרים שלו. בין השאר, אשתו של התובע וילדתם הקטנה הותקפו פיזית ומילולית על ידי בכירים בארגון; גן הילדים של בנם של התובעים, אשר פעל במסגרת הארגון, נסגר; התובע ואשתו איומו ונסחטו ע"י בכירים בארגון, כי במידה והתובע לא יוותר על זכויות היוצרים שלו הוא יסולק מקהילת בני ברוך אליה השתייכו הוא ומשפחתו, קהילה אשר לה תרם את כל מרצו במשך 7 שנים ושימש בה בתפקידים ניהוליים בכירים, ואשר במסגרתה ביקש לחיות את חייו; ולבסוף סולקו התובע ומשפחתו מקהילת בני ברוך. וכל זאת, אך ורק משום שהתובע סירב להשלים עם הפרת זכויות היוצרים שלו על ידי בני ברוך ועל ידי שאר הנתבעים, ובשל סירובו לדרישות הנתבעים כי יעביר את זכויות היוצרים שלו בלהקה, באלבומיה ובכל החומרים שכתב, לידיהם!

כתב התביעה ממשיך ומפרט את השתלשלות העניינים, באריכות ובדקדקנות. איך רונן, לטענתו, הקים את הלהקה למרות שהנהלת בני ברוך לכאורה לא חפצה בה, איך היא הצליחה למרות חוסר העזרה שקיבל, ואיך ברגע שהיא הצליחה, מתוך עירוב של אינטרסים כלכליים וסלידה אישית, נדחק לכאורה דבח מהלהקה על ידי חבריה ועל ידי חלק מהקודקודים בבני ברוך. כתב התביעה גם מביא ראיות לכאורה לכך שאישים שונים בלהקה ובבני ברוך ידעו היטב שהזכויות על החומרים השונים של הלהקה הם של דבח, וגם ראיות לכאורה לכך שמשום כך הם ניסו לאלץ אותו בדרכים שונות לוותר עליהן.

על היררכיה ואמונה יוקדת

אך אם אכן נכון כל זה, מדוע הרשה להם דבח לנהוג בו כך? כאן אנו מגיעים לחלק שיותר מעניין אותנו בתביעה. על פי כתב התביעה

החברים המשתייכים לכת של בני ברוך נתונים למרות הארגון ולהחלטותיו בצורה טוטאלית, והם חיים במעין "בועה" המנותקת כמעט לחלוטין מהווי החיים המוכר לאדם הרגיל מהישוב. לכת בני ברוך קודי התנהגות וחוקים אשר אינם עולים בקנה אחד עם החוקים הקיימים במדינת ישראל. חברי הכת נתונים להשפעת הבכירים בכת, המהווים סמכות רוחנית עבורם, ולהחלטותיהם בצורה כמעט עיוורת, ואלו מהחברים אשר פועלים כנגד הארגון, או שלא ממלאים אחר החלטותיו, כפי שפעל התובע בסירובו להעביר לידי בני ברוך את זכויות היוצרים שלו, זוכים להטרדות, איומים ושאר פעולות אלימות מצד מנהלי ו"חיילי" בני ברוך. במקרים מסוימים, כפי שקרה בפרשה זו, מגיעים העניינים לכדי תקיפות פיזיות ואיומים על חייהם, הן מצד בכירי הארגון והן מצד חברים בארגון.
[…]
רונן ידע כי כל התנגדות מצידו להחלטות חברי הלהקה תדווח ישר לבכירים בארגון (כפי שאכן קרה), ובאופן כללי- ההתנהלות בארגון בין החברים הנה כזאת שחברי הארגון חוששים לומר את דעתם באופן ישיר מחשש לתגובת הארגון ולכך שיסולקו ממנו. נוכח ההשפעה הגדולה לה נתונים החברים בכת ואמונתם הגדולה בדרכי הקבלה, סילוק מהכת פירושו, בעיני החברים המצויים בו, מניעת האפשרות להגיע לדרגה רוחנית- מה שמהווה מבחינתם את ייעודם בחיים אלו. לכן, איום זה בסילוק מהארגון פועל בצורה כה חזקה על החברים בארגון, ועל רונן בפרט. בנוסף, פעילות החברים בארגון נעשית באצטלה של אהבה, אחדות, גיבוש, נתינה, וסיסמאות רוחניות כאלו ואחרות, ואין זה מקובל כי חבר בארגון יפעל בצורה שאינה תואמת "ערכים אלו", ויעמוד על זכויותיו, אף במקרה של רמיסת זכויותיו בצורה בוטה וגסה, כפי שהתבצעה כלפי רונן. על כן, נאלץ רונן להשלים עם המצב החדש שנוצר בו הנתבעים 2-6 השתלטו למעשה על הלהקה והפקיעו אותה למעשה מידיו.

הדברים כאן קשים, אם כי, אם הם נכונים, הם מאפיינים דינמיקה כיתתית שגורה. אני לא מכיר מספיק את בני ברוך כדי לדעת עד כמה הם מדוייקים, אולם שלושה "תקנונים" פנימיים וסודיים של בני ברוך שהגיעו לידי מצביעים על כך שיש אמת לפחות בטענות בדבר הסמכות הדרקונית של הארגון על חיי חבריו.** בנוסף אני יכול לומר ששמעתי מפי כמה חברים לשעבר בתנועה שיש בקרב חלק מחבריה מרמור גדל והולך כלפי הנהגת הארגון. ההנהגה אינה דמוקרטית, ואף אינה מתיימרת להיות דמוקרטית (על פי פרשנותו של לייטמן על בני אדם שבדרגות נמוכות של השגה רוחנית לבטל את רצונם בפני אלה שבדרגה גבוהה יותר – ראו כאן), אולם הרושם שאני קיבלתי מדבריהם הוא שמתגלעים חיכוכים חוזרים ונשנים בין ההנהגה לחברים בארגון.

אולי אנסה לפרט: על פי מיטב ידיעתי בני ברוך בנויה כארגון היררכי אשר בראשו עומד כאמור הרב לייטמן. מתחת לרב לייטמן נמצא "דירקטוריון", המונה כתריסר אנשים, ביניהם שתי נשים (שהן קרובות משפחה של לייטמן). הדירקטוריון הוא זה שמנהל בפועל את התנועה, ובעצם משאיר את הרב לייטמן נקי מהתעסקות בתכלס המלוכלך. מקומם של האנשים בדירקטוריון נובע על פי הידוע לי בעיקר מותיקותם בארגון (מרונן דבח ומאחרים שמעתי כי "הדירקטוריון כבר נקרא בפי רבים זמן רב 'דיקטטוריון'"). מתחת לדירקטוריון נמצאות ועדות שונות, כגון ועדת הפצה, שתפקידה ברור, וכן ועדת משמעת, שמטפלת בחריגות מהתקנון של התנועה.

קל להבין איך המבנה ההיררכי הזה, בצירוף אמונה יוקדת שאכן בני ברוך מחישים ואף מממשים את חזון אחרית הימים, עלולים למנוע במידה רבה אפשרות להתנגדות להחלטות שבאות מלמעלה למטה. על פי כתב התביעה של דבח זה בדיוק מה שגרם לו לאפשר למעשה את דחיקתו לכאורה מהלהקה.

התביעה הגיעה

בני ברוך נמצאים בצומת מסויים. בשנתיים האחרונות, כפי שכתבתי כאן, התנועה הפכה לפחות כיתתית, כלומר חוקים שונים שונו או בוטלו כדי לאפשר יתר גמישות, וזאת מתוך רצון להענות לצורכים השונים של חברים רבים יותר ויותר (יותר חברים = גיוון גדול יותר של צרכים). מצד שני ניתן לשער שקיים הרצון להמשיך ולשמור על המבנה ההיררכי שודאי יקר לאנשים מסויימים, וניתן גם לתלות אותו בכתבי הרב אשלג. רצון זה מחייב דווקא את הקשחת המשמעת.

ברשימה מלפני שלוש שנים כתבתי כך על בני ברוך (כיום אני מסתייג מכינויה של בני ברוך "כת"):

על פי רוב כתות בסדר גודל של "בני ברוך" לא מחזיקות מעמד זמן רב. החיים מורכבים מדי בשביל לאנוס אותם לסד צר של רעיונות או מנהגים. ככל שמספר החברים בכת עולה, כן חייבים לעלות מאמצי השליטה של העומדים בראש. בדרך כלל (אם כי לא תמיד: הסיינטולוגיה תוכיח) זה נגמר בפיצוץ: פילוג פנימי ופיצול, או תביעה גדולה כנגד הכת (שעוצרת את גדילתה, אך מאחדת אותה).
[…]
במקרים המעטים שהכת מצליחה לגדול היא ממילא לא יכולה להמשיך להיות כת – כלומר היא חייבת להרפות מהדרישות הקפדניות, ולאפשר גם לחבריה "הפנימיים" דרגות שונות של מחוייבות. אין מה לעשות: ככל שמשמינים צריך לשחרר ולעלות לאורך נקבי החגורה; בשלב מסויים החגורה כבר בכלל לא יכולה לעלות עלינו: אז פשוט פותחים כפתור ומשחררים. בשלב זה הכת הופכת לעוד זרם דתי.

אני לא מכיר את "בני ברוך" מקרוב, ולכן אני יכול רק לנחש, אבל נראה לי ש"בני ברוך" כרגע קרובה לשיא כוחה. הם יגדלו עוד קצת, אבל לדעתי תוך שנה-שנתיים העניינים יתקעו, ואז יתחילו להתפורר.

גדילתה של בני ברוך אכן נעצרה. וכעת גם עומדת בני ברוך בפני תביעה גדולה. מה אם כן יקרה עכשיו? האם התביעה תאחד אותם אל מול האויב המשותף? או שמא המרמור וחוסר-הנחת בין החברים ישתמשו בה כתירוץ לפיצוץ, והיא תתפורר? ואולי אנו עומדים בפני פיצול (נאמר "בני ברוך המקוריים" מול "בני ברוך האמיתיים")? ועוד אפשרות, והיא של רפורמות, בהנהגת הרב, המבריאות את המערכת והופכות אותה לדמוקרטית ושקופה יותר, או לפחות מציבות בהנהגה אנשים מקובלים יותר.

נראה לי שהאפשרות הראשונה היא הריאלית ביותר, כלומר התנועה תתלכד אל מול האיום החיצוני (ראוי לציין שלא מדובר בשערוריית מין או אלימות רבתי. צווארון לבן, בכל זאת). יחד עם זה, אם העניין יתפרסם במדיה הממוסדת תהיה האטה נוספת בגדילה, ועזיבה של מי שממילא התנדנד. אם יתגלו פגמים נוספים (לכאורה כמובן) במערכת, אז כבר יכול להיות נזק ממשי לתנועה.

תגובות

תגובת בני ברוך:

ביום ראשון ביקשתי את תגובתה הרשמית של תנועת בני ברוך, ורק אתמול בלילה קיבלתי אותה. בני ברוך דרשו שאעלה את כל כתב ההגנה שלהם, והנה הוא להורדה כאן. כמחווה של רצון טוב אצטט כאן כמה קטעים נבחרים מתוך כתב ההגנה (שנשלח אלי על ידיהם לפני זמן מה). בקצרה, אם הבנתי נכון, בני ברוך מכחישים את כל הטענות כנגדם. לא היתה הפרה של זכויות יוצרים. דבח לא יזם דבר, השם "הדור האחרון" אינו שלו בטאבו, ובכלל התנהגותו היתה מחפירה. הנה כמה ציטוטים בדילוגים רחבים:

מדובר ב- "מוסיקאי" (ככל שהתובע 1 מכנה עצמו כך) חסר כל ניסיון מקצועי, בעל נפח יצירה מזערי, שרגליו לא דרכו על במה בטרם הכיר את הנתבעים. יתרה מכך, וכפי שיוכח בהמשך, לא היה התובע זוכה אפילו במעט ההכרה והניסיון שלה זכה, אלא רק בזכות התערבות הנתבעים ותמיכתם הנדיבה, כמו גם הניסיון הבימתי, הרזומה העשיר והיכולת המקצועית המוכחת שלהם.
[…]
רונן […נהג] להתנהג בצורה פרובוקטיבית וגסת רוח, להביע זלזול בערוץ הטלוויזיה ובאנשים העוסקים במלאכה, בצורה שקוממה עליו את כל חברי ההרכב. אל מול ההפצרות הבלתי נשנות של חברי ההרכב, שיחדל מהתבטאויות מסוג זה, הגיב רונן בזלזול והתעלמות מוחלטת. מאידך, רונן השתמש בכל שירותי הארגון בכדי לקדם את השירים שלו בלבד
[…]
רונן העלה לאתר יו-טיוב כמה קליפים עצמאיים מתוך אלבום הסולו שעליו עבד – "סד". הקליפים עוררו תדהמה וזעזוע עמוק בקרב כל חברי הלהקה: הם כללו תמונות זוועה של גופות מבותרות, אברים קטועים, מחלות קשות, תמונות מפיגועים ואסונות מסוגים שונים, וכן טקסטים המעודדים אינוס קטינות, שימוש בסמים ועבירות על החוק. […] לאחר הצפייה בקליפים הוחלט פה אחד שהגיעו מים עד נפש, ולא ניתן להמשיך את העבודה המשותפת עם רונן.
[…]
מוכחשת טענת התובע על "סילוקו" לכאורה, לאור העובדה שיחסי העבודה עם התובע היו מלווים באין ספור מקרים של התפרצויות אלימות, איומים ופרובוקציות מצד התובע עצמו. העובדה היא שהתובע קיבל אין ספור הצעות לסיוע חברתי, מקצועי מצד הנתבעים, שהמשיכו לתמוך ולהאמין לו, למרות התנהגותו הקשה והבלתי נסבלת בעליל.
[…]
לעניין "סילוק" התובע: ההחלטה להפסיק את העבודה המשותפת עם רונן, התקבלה על ידי חברי "הלהקה" פה אחד, באופן לגיטימי ומתבקש, מאחר שהבינו מעל לכל ספק, כי הם לא יכלו עוד להשלים ולהבליג על התנהגותו הכפייתית והאובססיבית של רונן, שניסה לכפות עליהם פעם אחר פעם את דעתו ואת גחמותיו, ובמיוחד נוכח הקליפים שפרסם, כפי שיתוארו בהמשך.
[…]
התובע, כדרכו, בודה את הדברים מליבו. אשתו ובתו של התובע מעולם לא הותקפו ולא הופעלה כנגדם אלימות מכל סוג.
[…]
התובע מעולם לא מילא תפקידים בכירים בארגון. לאורך כל השנים הוא הפגין חוסר כישרון ויכולת דלה בכל אשר עסק בו. חוסר כישרון בולט זה ותחושות הכישלון שחווה התובע, לצד בעיות פסיכולוגיות וחברתיות קשות, הם חומר הדלק האמיתי והיחיד המניע תביעה זו, כאשר אין מאחוריה עילות משפטית כלשהן.

תגובת רונן דבח:

מאוד חשוב לי להדגיש שאני לא אויב הקבלה בפרט או חברי הארגון והרעיון בכלל. אלו הם חיי וחשוב לי שדברים אלו יהיו ברורים. יש חברים מהארגון שתומכים בתביעה, שנמצאים איתנו בקשר, בסתר או שלא בסתר, ולא הייתי רוצה שהם יחשבו שאנו נגד משהו כי ההפך, אנו גם בעד השינוי. ואם הוא צריך לקרות ככה, אז כנראה ככה זה יקרה.

ניסינו בכל כוחנו להימנע מזה ולא היה עם מי לדבר מלבד חבורה של אנשים, בכירים בתנועה, שהתעמרו בנו. כלומר, לא הגענו ישר לתביעה אלא לאחר שנה וחצי של חרם על ילדים, נידוי, סחיטה ואיומים וכדומה. ובעיקר, החלטנו לתבוע כשהבנו שזה מה שצריך לעשות. לעזוב את המקום ולתבוע את הצדק, מפני שהם עצמם לא ממלאים אחרי הכללים של עצמם.

בעניין ההתנהגות הלא-הולמת לכאורה שלו, מוסר דבח:

שימשתי בתפקידים בכירים הדורשים אנשים אחראים ובלתי אלימים ובעלי תכונות מתאימות. הייתי מגיש לרב את האוכל בימי שישי בבוקר, הייתי בצוות השמירה, הייתי מרצה, מורה בגן הילדים ועוד ועוד תפקידים, ואף מעט לפני עזיבתי הסופית, מוניתי לראש הפצה תל אביב על ידי אותם אלו שטוענים שאני אלים.

כככככככככ

* הנה שוב כתב התביעה כולו ב-doc כאן, וכתב ההגנה כולו כאן, לעיונכם ולהשכלתכם.

** ראו גם מאמרו של שי בן-טל, שחוקר את בני ברוך, בגליון אקדמות כ"ה, אלול תש"ע, בו הוא כותב כי "המבנה [של בני ברוך] הוא פטריארכלי מובהק, ממוסד ובעל היררכיה ברורה. […] על אנשים המבקשים להפחית את מידת הקרבה או ההקרבה לחיי הקבוצה [היותר פנימית ואינטנסיבית], מופעל לחץ שלא לעזוב את הקבוצה."

קוראים יקרים: אנא נסו לנהל דיון רציני בשדה התגובות. אמחק כל תגובה שתציין שמות של חברים בבני ברוך או שתכלול השמצות על אדם כלשהו.

תגובה להמלצות הועדה ל'בחינת תופעת הכתות בישראל'

[להלן מכתב שנשלח לשר הרווחה ולעוד כמה ח"כים ועמותות שנוגעות בדבר בנוגע ל"דו"ח לבחינת תופעת הכתות בישראל", שעל מגרעותיו והסכנות שהוא נושא כתבתי מעט כאן. המכתב נוסח ונחתם על ידי קבוצה של חוקרים של התחום, ביניהם אנוכי. כאן ניתן להוריד את הדו"ח המדובר. כאן כתבתי כמה מילות הקדמה, שפורסמו היום באתר מעריב.]

לכבוד שר הרווחה והשירותים החברתיים, ח"כ משה כחלון,

הנדון: תגובה להמלצות הועדה ל'בחינת תופעת הכתות בישראל'

א.נ.

בעקבות פרסום המלצות הצוות ל'בחינת תופעת הכתות בישראל' של משרד הרווחה אנו, אקדמאים העוסקים בחקר דתות ותנועות רוחניות, רוצים להביע את הסתייגותנו המקצועית מהדו"ח ואת חששנו מהמלצותיו. אנו, כמובן, מברכים על כל יוזמה לתמוך ולסייע לנפגעי אלימות, הטרדה מינית והתעללות מצד בעלי שררה וסמכות ממסדית או רוחנית, אולם יחד עם זאת, הערכתנו היא כי הדו"ח מסתמך על מקורות, ספרות, והגדרות שמוכרים באקדמיה זה מכבר כמוטים, ושחלקם מייצגים אינטרסים ונקודות מבט של גופים בעלי עניין במחלוקת.[i]

ראשית, אנו מערערים על השימוש במונח 'כת', המניח מראש כי כל קבוצה דתית או רוחנית חדשה או לא מוכרת לממסד מעורבת בפעילות שלילית. המונח איננו מקובל כיום במחקר האקדמי, ונהוג להחליפו במונח הניטרלי 'תנועות דתיות חדשות'.

שנית, ובהמשך לכך, אנו מסתייגים מן השימוש במונח הכולל 'נפגעי כתות'. אנו מסכימים שישנן קבוצות רוחניות ודתיות בהן הפרט מוותר על חשיבה עצמאית, ושלפעמים ויתור זה מנוצל לרעה, ופוגע באותו פרט. אולם על פי מיטב ידיעותינו והבנתנו קשה עד מאוד להבחין ולהבדיל בין חברות כנועה בקבוצה שמבקשת לחקור בצורה כנה אמיתות רוחניות, לבין כניעה מאונס בקבוצה המשעבדת את חבריה ומנצלת אותם לרעה. בהתאם לכך, אנו מצפים כי תעשה הבחנה ברורה בין קבוצות שונות, ובין פעולות שונות בתוך הקבוצה. לפיכך, אנו קוראים להימנע מכל התערבות ממשלתית בפעילותן של קבוצות דתיות או רוחניות חדשות, אלא במקרה שהוכח שמי מחברי הקבוצה או ממנהיגיה עבר על החוק. גם במקרה של עבירה על החוק, אנו מסתייגים מכל נסיון להאשים או לרדוף קבוצה שלמה בגלל עבירה על החוק של אחד ממנהיגיה או חברי הקבוצה. אנו אף קוראים שלא להתעלם מעדויות לא מעטות המלמדות על פעילותן של קבוצות דתיות חדשות לטובת הפרט והחברה.[ii]

שלישית, אנו דוחים את השימוש במונח 'שליטה הכרתית' (mind control). זהו מושג חסר תוקף מדעי, וישנה כיום הסכמה בין החוקרים שאין לעשות בו שימוש בהקשר של תנועות דתיות חדשות.[iii] המחקר מצביע על כך שאנשים בוחרים להצטרף לתנועות דתיות חדשות מרצונם החופשי ואף בוחרים לעזוב אותן מרצונם החופשי. יתרה מזאת, מחקרים רבים מראים שמרבית המתעניינים בתנועות אלו בוחרים, בסופו של דבר, שלא להצטרף אליהן, או מצטרפים ועוזבים אחרי זמן מה.[iv] כל הנתונים הללו אינם מתיישבים עם הטענה שתנועות אלו משיגות "שליטה מוחלטת בתהליכי החשיבה ודפוסי ההתנהגות", כלשון הדו"ח (עמ' 22).

ערעורים על תוקפן של האשמות ב'שליטה הכרתית' בקבוצות דתיות חדשות התפרסמו לא רק בבמות אקדמיות מכובדות, אלא גם ניתנו כעדות מומחים בבתי משפט רבים ברחבי העולם. לדוגמה, ב-1989 הצהירו האגודה למחקר מדעי של הדת (The Society for the Scientific Study of Religion) והאגודה הסוציולוגית האמריקאית (American Sociological Association) בפני בית המשפט העליון בארה"ב שאין כל תמיכה מחקרית לטענות אודות 'שליטה הכרתית' בהקשר של תנועות דתיות חדשות; והאגודה הפסיכולוגית האמריקאית (American Psychological Association) יצאה בהצהרה דומה בפני בית המשפט העליון במדינת קליפורניה כבר ב-1987.[v]

אנו אף טוענים שהנסיון הגורף להחליט עבור חברי קבוצות דתיות חדשות שהם משועבדים למנהיגיהם, חסרי רצון חופשי וחסרי יכולת להחליט עבור עצמם, נראה כאנטי-דמוקרטי ומהווה פגיעה חמורה בזכויותיהם. השימוש במושג 'כת' ו'שליטה הכרתית' עלול להוציא חברי קבוצות דתיות ורוחניות מחזקת היותם אזרחים חופשיים, בעלי רצון חופשי וזכויות טבעיות, ולהכניסם לקטגוריה משפטית של "קטינים", הזקוקים לאפוטרופסות.[vi] אנו חוששים שהמלצות הוועדה עלולות להיות מנוצלות לרעה ולשמש לרדיפה של קבוצות שונות בשל החזקתן באמונות או מנהגים השונים מן המקובל. העמדה של חלק ממדינות אירופה בנוגע לסוגית התנועות הדתיות החדשות מלמדת על גישה מפוכחת יותר: לדוגמה, סוכנות פדרלית בלגית המליצה נגד חקיקת חוקים המתמקדים בתנועות דתיות חדשות[vii] והסנאט האיטלקי החליט שלא לאמץ חוק נגד 'מניפולציה הכרתית' בתנועות דתיות חדשות.[viii]

לסיכום, אנו טוענים כי חקיקת חוקים או נהלים המכוונים ישירות כלפי מנהיגים דתיים או רוחניים וכלפי חברי קבוצות דתיות חדשות אינה עולה בקנה אחד לא עם הידע המחקרי שנצבר באקדמיה ולא עם שמירת זכויות האזרח וחופש האמונה והפולחן במדינת ישראל.

על מנת לקבל החלטות מושכלות בעניינים אלה בעתיד, נשמח לסייע ביישום המלצות הצוות לבניית מאגר מידע ובניית מערך הכשרה לעובדים סוציאליים בתחום התנועות הדתיות החדשות, בהנחה ששני אלו יתבססו, בין השאר, על ידע מחקרי שנאסף במהלך השנים ברחבי העולם.

בברכה,

ד"ר אליעזר באומגרטן, המחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
פרופ' יורם בילו, המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה והמחלקה לפסיכולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
אורית בנדס-יעקב, המחלקה לסוציולוגיה של החינוך, האוניברסיטה העברית בירושלים
נגה גלעד, החוג ללימודים רב תחומיים, אוניברסיטת חיפה
פרופ' בועז הוס, המחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
פרופ' חיים היימס, המחלקה להיסטוריה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
ד"ר סיון הירש, חינוך רב-תרבותי, אוניברסיטת מונטריאול, קנדה
ד"ר יובל הררי, המחלקה לספרות עברית, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
רחל ורצברגר, המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
פרופ' נורית זיידמן, המחלקה למנהל עסקים, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
ד"ר יוסף חיות, החוג לתולדות ישראל, אוניברסיטת חיפה
ד"ר גילה לאור, בית הספר לעבודה סוציאלית ורווחה חברתית, האוניברסיטה העברית בירושלים
ד"ר הגר להב, בית הספר לתקשורת, המכללה האקדמית ספיר
פרופ' דוד לוי-פאור, המחלקה למדע המדינה וביה"ס למדיניות ציבורית וממשל, האונ' העברית בירושלים
ד"ר יוסף לוס, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן
פרופ' עפרה מייזלס, הפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה
ד"ר רונית מרוז, המגמה לפילוסופיה יהודית, ספרות חז"ל וקבלה, אוניברסיטת תל-אביב
תומר פרסיקו, ביה"ס לפילוסופיה, התכנית לדתות זמננו, אוניברסיטת תל-אביב
שי פררו, בית הספר להיסטוריה, אוניברסיטת תל-אביב
ד"ר גבי קאבאליון, ביה"ס לעבודה סוציאלית והמחלקה לקרימינולוגיה, המכללה האקדמית אשקלון
יועד קדרי, המחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
אדם קלין אורון, המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, האוניברסיטה העברית בירושלים
פרופ' שלמה קניאל, ביה"ס לחינוך, אוניברסיטת בר אילן
ד"ר דלית שמחאי, החוג הרב תחומי בפקולטה למדעי הרוח והחברה, המכללה האקדמית תל חי
פרופ' סטיב שרוט, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגד
אסף תמרי, המחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב


[i] Zaidman-Dvir, N. and Sharot S. 1992."The Response of Israeli Society to New Religious Movements; ISKCON and Teshuvah" in Journal for the Scientific Study of Religion 31 (3): 279-295.

[ii] לדוגמה, מחקרים רבים מראים שחברים במגוון תנועות דתיות חדשות מדווחים על עלייה בתחושות של סיפוק, הגשמה אישית ושליטה בחייהם; ובמדדים פסיכולוגיים בריאותם הנפשית גבוהה. ראו C.A. Latkin. 1987. "The Self-Concept of Rajneeshpuram Members", Journal for the Scientific Study of Religion 29: 91-98.; כמו גם Buxant, C., et al. 2007. "Cognitive and Emotional Characteristics of New Religious Movement Members: New questions and data on the mental health issue". Mental Health, Religion, and Culture 10(3): 219-238.

[iii]ראו, למשל, Richardson, James T. "A Critique of "Brainwashing" Claims about New Religious Movements" in Dawson, Lorne L. (ed.)Cults in Context: Readings in the Study of New Religious Movements. New Brunswick, N.J: Transaction Publishers, pp. 217-228.

[iv] ראו, לדוגמה, Galanter, M. 1989. Cults: Faith, Healing and Coercion. New York: Oxford University Press, pp. 140-43, כמו גם Barker, E. 1984. The Making of a Moonie. Oxford: Basil Blackwell, p, 147.

[v] http://en.wikisource.org/wiki/Brief_Amicus_Curiae_of_the_American_Psychological_Association ו-Richardson, James T. 1991."Cult/Brainwashing Cases and Freedom of Religion", Journal of Church and State 33: 55-74, בהתאמה.

[vi]ואכן, ראו ההצעה הבאה, הבאה בעמ' 10 של הדו"ח: "תיקוני חקיקה לגבי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב – 1962 – הצוות ממליץ לשקול עריכת תיקון בחוק זה, כך שיצוין במפורש כי מצב בו אדם נתון לשליטה ממשית של אדם אחר בחייו או להשפעה בלתי הוגנת עליו, ייחשב כמצב בו אדם אינו מסוגל לדאוג לענייניו ולכן רשאי ביהמ"ש למנות לו אפוטרופוס."

[vii] http://www.cesnur.org/2006/belgium.pdf

[viii] http://www.cesnur.org/2005/brainwash_11.htm