השבוע יצא לאור הספר The Routledge Handbook on the Philosophy of Meditation ובו מאמר שלי, תחת הכותרת The End of Man: Philosophical Consummation in Jewish Meditative Tradition.
המאמר בוחן את הקשר ההדוק בין פילוסופיה למדיטציה אצל שני הוגים יהודיים: הרמב"ם ורבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד. לפני ואחרי אני מביא רקע על התפתחות העניין במדיטציה במסורת היהודית, על ידי בחינת מודלים אנושיים שונים. אני מסיים בכמה מילים על המצב כיום.
תרגמתי חלק מהקטעים האלה של המאמר. מדובר בפסקאות בודדות, ואשר יש ביניהן חלקים אחרים, אבל נדמה לי שהן מספיק מעניינות כדי להביא אותן כך. הספר עצמו נמצא למכירה באמזון, אולם כרגיל עם ספרים שכאלה, הוא עולה לא מעט.
להלן הקטעים מהמאמר.
לפילוסופים ההלניסטים העתיקים לא היה ספק שהחיפוש שלהם אחר האמת אינו נבדל מתרגילים מיוחדים שעליהם לבצע. לפיתגוראים, לציניקנים, לאפיקוראים, לסטואים וכו' – לכולם היו דרכים רוחניות משלהם, אותן הם תפסו כחלק חיוני מהפילוסופיה שלהם.
[…]
מדיטציה, אפוא, הייתה קשורה ישירות לפילוסופיה בימי קדם. מה שהשתנה עם המעבר למודרניות היה שהגישה לאמת כבר לא הייתה מותנית בטרנספורמציה אישית, אלא בידע אינטלקטואלי בלבד. פוקו מציב את מה שהוא מכנה "הרגע הקרטזיאני" כצומת שדרכו "טיפוח העצמי" (Care of the Self), בצורה של תרגול מדיטטיבי, לא נדרש עוד כתנאי מוקדם לדעת את האמת, וכך הובן הציווי gnōthi seauton לא כדרישה לטרנספורמציה עצמית, אלא כדרישה לאנליזה עצמית.
בבחינתו של הקשר בין הפילוסופיה והרוחניות, הושפע פוקו מאוד מיצירותיו המוקדמות של פייר אדו, שבספרו המאוחר יותר, 'מהי פילוסופיה עתיקה', קובע את אותן מסקנות, ולטענתו שלאורך העת העתיקה הפילוסופיה "נתפסה כניסיון התקדמות רוחנית ואמצעי לשינוי פנימי". לתיאוריה, במילים אחרות, הייתה המשמעות המקורית שלה (Theōria): התבוננות טרנספורמטיבית.
[…]
הנוצרים החזיקו בנתיב שונה מהותית לקראת שלמות. הפילוסוף מגיע לידע באמצעות טרנספורמציה עצמית; לעומתו הקדוש מחפש ישועה באמצעות חיקוי (ישו) המשיח (imitatio Christi). הנוצרים גם פיתחו (ובאופן מתגבר ככל שחלפו המאות) השקפה שונה לחלוטין לגבי הדרך אל האמת: לא שינוי עצמי, לא ידע, אלא אמונה.
בעוד שהפילוסופים הקדמונים תפסו את העצמי כחיה פוליטית מחד גיסא וכישות הבוחנת את עצמה ומתפתחת מאידך גיסא, עבור הנוצרים האני היה בפומבי חלק מהכנסייה, גופו של ישו, ובאופן פרטי ישות חוטאת במהותה הנושעת על ידי האמונה. יתרה מכך, עבור הנוצרים הייתה רק אמת אחת ודרך אחת אליה. להאמין בה פירושו חיים, להתכחש לה – מוות. בהתאם למשקל שהנצרות ייחסה לאמת, הפילוסופיה ההלניסטית נתפסה בהדרגה כאוסף של אבחנות גרידא על המציאות, ותפקידה כדרך חיים נשכח. בתי ספר לפילוסופיה לא נתפסו כדרכים נעלות או נחותות לקראת ידיעה עצמית, אלא ככפירה.
[…]
היהדות הרבנית לא הייתה פילוסופיה הלניסטית עתיקה, אם כי בצורה שונה מהנצרות. היא לא עסקה בהצהרות אמונה וגם לא באמת האחת והיחידה, אלא במחויבות קהילתית לברית מקודשת. לשאלה "מהו אדם הראוי לשבח?" היא ענתה כי זהו האדם האסור לדבר האל, ולא אדם שמתפתח על ידי תרגול מדיטטיבי. היא הפיצה אתיקה של חובה, לא של מידות טובות. כפי שמורה התלמוד לא פחות מארבע פעמים, " גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". ציות לאלוהים הוא שחשוב, לא התפתחות עצמית.
היהדות הרבנית, באמצעות קהילה והלכה, נותנת מבנה לחייו של האדם לא על ידי לימוד טכניקות לשינוים, אלא על ידי הוראת חוקים שישמרו על יציבותם, כלומר על ידי הצבתם באופן קפדני בתוך מסגרת מפורטת של חוקים, מנהגים וטקסים. עבור הפילוסוף ההלניסטי, יש לטפח את העצמי, ולפעמים להתעלות מעבר אליו. עבור הצדיק היהודי, על העצמי להיות מוכפף לרצון האל, ולהיכבש על ידו.
תפיסה זו של האדם השתנתה רק כאשר שולבה החשיבה ההלניסטית במחשבה היהודית, החל מהמאה ה-10 לערך. חקר המיסטיקה היהודית הכיר מראשיתו בהשפעתה העצומה של הפילוסופיה הניאו-אריסטוטלית ובעיקר הניאו-אפלטונית על המחשבה היהודית.
[…]
בעולם היהודי העכשווי, המודל ההתפתחותי של האדם נמצא בכל מקום, וכך גם השילוב של פרקטיקות מדיטטביות. אולם הפילוסופיה, לפחות בצורה של מבנים שיטתיים של מחשבה, כמעט שאינה קיימת. בעוד האורתודוקסיה מתמסרת לשמירה ולשכלול של הקוד ההלכתי, ובעוד הזרמים הפרוגרסיבים יותר משקיעים בהעשרה תרבותית ואקטיביזם חברתי ("תיקון עולם"), ציבור רחב בעל נטייה רוחנית הסתעף מאז שנות ה-60 למגוון נתיבים של טרנספורמציה אישית, באמצו את התפיסה הפילוסופית העתיקה של ההתפתחות האנושית – אם כי ללא הפילוסופיה.
תחת זאת מה שניתן למצוא היום הוא שילוב של אקסיומות פשוטות וכוללות-כל שהפכו להנחות יסוד עבור המחפשים הרוחניים העכשוויים, תמות כגון העצמה אישית, מימוש הפוטנציאל, אמת פנימיות, שלמות ואחדות, איסוף "אנרגיה", הטבעי כאותנטי, הייחודיות של כל פרט, חכמה אוניברסלית. רעיונות שמנוסחים פחות מאשר הם נלקחים כמובן מאליו, ומה שנותר לפרט הוא להתבסס עליהם כאשר היא או הוא מעוניינים לבחור בשיטה המדיטטיבית העדיפה עליהם.
[…]
כך, בעוד שבימי קדם היה ליהודים מבנה תיאולוגי אך לא מודל התפתחותי לאדם, ובימי הביניים ועד המודרנה המוקדמת אימצו הוגים בולטים ותנועות מרכזיות הן את המסגרות הפילוסופיות ההלניסטיות והן את התפיסה הפילוסופית הקדומה של ההתפתחות האנושית, היהדות כיום, כשהיא כן עוסקת במדיטציה, מקבלת את הפרדיגמה של התפתחות אישית וטרנספורמציה, אבל עושה זאת עם מבנה פילוסופי מינימלי, אם בכלל. בעקבות הגירושים המודרניים של הפילוסופיה מהרוחניות, למעט כמה יוצאי דופן, המחפשים היהודים של היום מעדיפים את האחרונה ובוחרים לאמץ דרך רוחנית ומדיטטיבית תוך נטישת כל עניין במחשבה פילוסופית ובספקולציות, מגמה תרבותית שהיא עצמה רחבה וחורגת בהרבה מהרלוונטיות שלה עבור חסידיה היהודים העכשוויים.
לולאת האל 