אין שום דבר חדש בטרור יהודי. הוא מלווה אותנו עוד מלפני קום המדינה, כשארגונים כלח"י וכאצ"ל הניחו מטעני חבלה בשווקים, זרקו רימונים אל תוך אוטובוסים ורצחו ערבים, בריטים, נשים וילדים. פיגוע הטרור הגדול ביותר בהיסטוריה של הארץ הזאת עדיין רשום על שם האצ"ל, פיצוץ מלון המלך דוד, בו נהרגו כתשעים בני אדם.

מה שכן חדש הוא המניעים העמוקים לפיגועים. אם בעבר הטרור היהודי נאבק על זכותו של העם היהודי להקים מדינה ריבונית בארץ ישראל, היום כבר יש מדינה, ומי שעוסק בטרור, מבאר רועי שרון בספרו החדש, עושה זאת משלוש סיבות עיקריות: על מנת לנקום דם יהודי שפוך; על מנת לסכל תהליך מדיני כלשהו הכולל נסיגה משטחי הארץ; או על מנת להחיש את הקץ, כלומר לקרב את הגאולה (שעל פי רוב כוללת את המעבר מדמוקרטיה למדינת הלכה מלוכנית).

מרבית הטרור כיום יוצא מהגבעות בשומרון, ומונהג על ידי קבוצה מטושטשת גבולות המכונה "נערי הגבעות". בספר 'ואנקמה' (כנרת-זמורה-דביר) מביא רועי שרון, עיתונאי 'כאן' כיום, את סיפורם של מגוון פיגועים ומעשי טרור שביצעו יחידם וקבוצות מבינם וגם מציבורים אחרים בישראל.

שרון מתרכז בטרור היהודי מאז שנות התשעים (ולכן לא מטפל, למשל, במחתרת היהודית של ראשית שנות השמונים), ומציג כרוניקה מרתקת של כל מקרה ומקרה: מי עשה מה, איך, כמה ולמה, וזאת לרוב תוך שימוש בחומרי החקירה של החשודים או המורשעים. הספר הוא בעצם דוקו-טרור יהודי: כל פרק מוקדש למחבל אחד או יותר, ולפיגועים שהוא או הם ביצעו.

האחים קהלני, ברוך גולדשטיין (רצח 29 מתפללים מוסלמים), גור המל (רצח זקן פלסטיני), מחתרת בת עין (שמונה פלסטינים, וכן תכננו לפוצץ עגלת תופת בין מאות תלמידות בית ספר פלסטיניות), אשר ויזגן (ארבעה פועלים פלסטינים), עדן נתן זאדה (ארבעה אזרחים ערבים), ג'ק טייטל (רצח שני פלסטנים, הניח מטען ליד ניידת משטרה, ניסה לרצוח את פרופ' שטרנהל), תופעת תג מחיר, עמירם בן אוליאל (שריפת המשפחה בכפר דומא), יוסף חיים בן דוד (רצח מוחמד אבו-ח'דיר), ועוד כמה.

שרון במיטבו כשהוא מביא פרטים מתוך חקירות השב"כ, כולל חשיפת שיטות החקירה השונות (שלצערנו החשודים המיידיים כבר מכירים). הוא גם פורש באופן מעניין מאוד את התפתחותה של תופעת 'תג מחיר', מרעיון שנועד להרתיע את רשויות מדינת ישראל ועד לתופעה רחבה ומסוכנת, שהגיעה עד מקרי רצח מזוויעים. הוא גם מזכיר את מניפסט 'המרד', שכתב מאיר אטינגר, נכדו של הרב כהנא, שנותן משהו מהתשתית הרעיונית מאחורי פעולות תג מחיר, כולל מטרתן הסופית: מיטוט מדינת ישראל והקמת מדינת הלכה.

מה שהספר אינו עושה כלל הוא עיון בתפיסות האמוניות והתורניות (כלומר, התיאולוגיות) שעומדות מאחורי התופעות והמקרים השונים שהוא מתאר. במאמרים שונים התייחסתי לתפיסת הנקמה הכהניסטית, כמו גם זו של הרב גינזבורג. כתבתי גם על הפונדמנטליזם החרד"לי, שבא לידי ביטוי למשל בתפיסותיו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. ייתכן כמובן שזה תפקידם של אקדמאים ולא עיתונאים, אבל לי זה היה חסר.

הספר דן בהשפעתם של רבנים שונים על גורמי הטרור היהודי, ומתאר, למשל, את אזהרות השב"כ לרב גינזבורג לבל יגזים עם דברי ההסתה שתומכים באלימות כלפי פלסטינים. סביב עניין זה רציתי לברר עם שרון, עד כמה ההשפעה של הרבנים אכן משמעותית. הנה:

אני: שמות הרבנים יצחק גינזבורג ודוב ליאור מופיעים בספר, יחד עם עוד כמה רבנים זוטרים יותר. עד כמה הרבנים משפיעים על תפיסותיהם ו/או על פעולותיהם של נערי הגבעות?

רועי שרון: להערכתי, עד בערך שנת 2014 לרב גינזבורג היתה השפעה חזקה על פעילי גבעות, במובן שהוא היה הסמכות התורנית המקובלת על רוב יצרני התג מחיר. גם גבעונים שלא קראו בחיים שלהם יותר משני עמודים, ידעו לצטט חצאי משפטים ששמעו בהתוועדות של הרב ג׳ על ערבים ועל קליפות ועל גאולה. זו גם הסיבה שהוא זומן לשיחת שב"כ שבה הוזהר שאם לא יגנה בפומבי הפרות חוק הוא יישא בתוצאות במקרה של פגיעה בחיי אדם. בנוגע לרב ליאור, צריך לומר שמשנתו פחות קיצונית ויותר ציונית משל גינזבורג, אבל גם אותו ציטטו בגבעות, הוא העניק גיבוי לספר תורת המלך, והיו נערים שפירשו את דבריו כתמיכה במה שמכונה ״יוזמות פרטיות״.

מתישהו סביב 2013 קם דור חדש שלא הזדקק יותר לרבנים שיסמנו את הדרך במאבק על ארץ ישראל. כך יצא שלמרות שהרב גינזבורג נשא דרשה נגד תג מחיר, כעבור חצי שנה התרחש הפיגוע בדומא. דור המאחזים החדש שקם באותה שנה והיה מזוהה עם תשתית המרד, לא חיפש אישורים הלכתיים מרבנים. הסמכויות הרוחניות של נערי גבעות בני 15 היו נערים בני 17. וזו מגמה שנמשכת עד היום. ישנם לא מעט נערי גבעות שלא שמעו מימיהם שיעור של ג׳ ולא קראו עמוד שכתב.

יש כאן תופעה שהחלה אחרי ההתנתקות של חיזוק המוטיב החסידי – חיזוק האינדיבידואל על חשבון המוטיב הקהילתי של דור המייסדים, שאכזב במאבק על גוש קטיף. זה התבטא בלבוש חיצוני, בסגנון תפילה, בחיבור לאלמנטים חסידיים, וגם בחיפוש אחרי מנהיגים מקומיים שזיהו את הצורך בזן חדש של עבודת ה׳. בין היתר, זה הצמיח דור של נערי גבעות, לעתים גם בני 14, לתוך סביבה המאפשרת ניתוק מכל מסגרת רשמית, ודור שמלא בתחושת בוז לכל מי שמייצג עבורם את הממסד, וזה כלל לא רק את מערכת המשפט או המשטרה או מועצת ישע, אלא גם רבנים מהימין העמוק, כמו הרבנים לבנון ואליעזר מלמד. תהליכים כאלה מטבע הדברים לא נשלטים מלמעלה, ככה שהגיע היום שגם הגורו של הימין הקיצוני – הרב ג׳ – גם הוא כבר הפך מתון מדי בשביל נערים שאימצו רעיונות אנרכיסטיים ביחס למדינה ולרשויות.

מה שכן, השפעת רבנים קיימת על המעגל השני והשלישי של נוער הגבעות, אלה שלומדים במסגרות מוכרות, וקופצים מדי פעם לביקור או לחיזוק מאחזים, בשגרה או לקראת פינוי צפוי.

אני: טרור יהודי נחשב פעם לתועבה בציבור הסרוג. כשאנשי המחתרת היהודית נתפסו הציבור הציוני דתי היה בהלם, ויצאו גינויים למעשה גם מגדולי הרבנים כשפירא וטאו. כיום נראה שהמצב שונה, ואפילו כהניזם מפורש זוכה להכשר. אילו תהליכים חברתיים עבר הציבור הציוני-דתי שגרמו לשינוי הזה?

רועי שרון: קרו להבנתי שלושה תהליכים. אחד הוא הצורך הפוליטי, שהביא את נתניהו, שפסל בעבר שיתוף פעולה עם אנשי כהנא, ליזום חיבורים פוליטיים להכנסת עוצמה יהודית לכנסת, ובהמשך גם לממשלה. זה גם 'סייע' לרבנים וגם למנהיגי ציבור שהסתייגו מאנשי כהנא להתגבר על הקושי ולתמוך באנשי עוצמה יהודית ולהכיר בהם כלגיטימיים.

הציר השני הוא השפעת הרשתות החברתיות על מנהיגי הציבור. כמו סיפור נתניהו ואלאור אזריה, כך גם פועלים הלייקים והווצאפים על עולם הערכים של נבחרי הציבור. ה'בייס' הוא תמיד קיצוני יותר, הרשתות מקצינות את השיח, (כמו בכל העולם), יש פחות מקום למורכבות, ובעיקר אין לזה טראפיק. זה מאפשר בולטות לדעות פופוליסטיות וגזעניות, ומנהיגי ציבור לעתים נאלצים ולעתים ששים ליישר קו עם השיח המתלהם. בשיח הזה מי שחורג משורת המקהלה משלם מחירים בפריימריז או במספר הלייקים או בזמן המסך או במספר הודעות הנאצה שיקבל למכשיר הנייד.

הציר השלישי שהוא גם תוצאה של שני הקודמים וגם יש לו חיים משל עצמו הוא חילופי דורות בהנהגת הציונות הדתית. אם לפני עשור עד עשור וחצי היו בהנהגת המגזר גם דמויות כמו זבולון אורלב ושאול יהלום ואורי אורבך, שהיו חכים במפלגה המגזרית, היום לזרם הליברלי, לימין המתון, אין שום ייצוג במפלגות המגזריות של הציונות הדתית. יש להם ייצוג בכחול לבן או ביש עתיד, אבל יש ציבור שמתקשה למפלגות שאינן דתיות או נכללות בגוש השמאל. ככה שאם בעבר היית שומע מצד מנהיגי ציבור מהימין אמירות ערכיות חריפות ונחרצות נגד פשיעה לאומנית, היום אתה מתקשה לשמוע. זה מטריד כי מדובר במגמה מתחזקת המשלבת ציפוף שורות לצרכים פוליטיים, של כניעה לשיח ברשתות החברתיות, ושל וואקום בהנהגת הימין הדתי.

אני: תודה רבה.

הדברים של שרון כאן חשובים, ומלמדים על תהליכים מדאיגים הן בקרב נוער הגבעות והן בהנהגה הציונית דתית. שתי הקבוצות מוותרות על גבולות גזרה שהיו מאפיינים אותן בעבר. תהליך של התפרקות ערכית, שהיא הרקע העצוב לאירועים שמתוארים בספר. מעניינת גם לדעתי האבחנה של שרון על המוטיבים החסידיים שגוררים אינדיבידואליזם, דבר שכמובן מובנה בחסידות, וכאן נלקח למקום אנרכיסטי ואלים.

הספר מביא בפני הקורא את נתיביו השונים והמזוויעים של הטרור היהודי מאז שנות התשעים, וכמובן מגביל עצמו באופן טבעי לטרור שהתממש (שרון מציין כדרך אגב את תפיסתה מבעוד מועד של חוליה שתכננה לירות טיל לאו על כיפת הסלע על מנת לסכל את הנסיגה מעזה. לא קרה, אין הרבה מה לספר), וגם, בגדול למקרים שפוענחו (הספר מביא רשימה של פיגועים בהם נרצחו פלסטינים שאין לשב"כ קצה חוט לפתרונם).

שרון צמוד לפרטים, ואינו מנתח מגמות חברתיות או תיאולוגיות מעבר להן. אני כאמור מצטער על כך, אם כי אני מבין ששרון אינו חושב שזה תפקידו. אולם לא קשה להעלות מסקנה מתוך הספר: אם לפני קום המדינה שימש הטרור היהודי ככלי להפלת המנדט הבריטי ולהקמת מדינת לאום יהודית בארץ ישראל, כעת משמש הטרור ככלי להפלת ממשלת ישראל ולהקמת מדינת הלכה. ועוד הבדל: בשונה מימי המנדט, כיום יש לטרוריסטים נציגים בדרגים הגבוהים ביותר בממשלה, שחזונם משותף, שמגינים עליהם, שמעניקים להם גב, ושאף מעודדים את מעשיהם.

בתחילת אוגוסט אנחנו מוזמנים לאירוע משפחתי. מסלון בתינו נוכל לעקוב בעניין מתוח אחר המאבק לכבוד ולפרנסה של כמה משפחות חרדיות וחרד"ליות, מרוץ למיליון הידוע גם בכינויו הבחירות לרבנות הראשית.

פרק הסיום הפעם מושקע במיוחד: בפינה האשכנזית מבקש את הכתר הרב יעקב שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב ובנו של הרב אברהם שפירא, שהיה בעצמו ראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי האשכנזי. כדי שהוא יעלה לגמר צריך לשנות את החוק כך שלא תהיה מגבלת גיל לרב הראשי – החוק מאפשר התמודדות עד גיל 70, וכבוד הרב שליט"א בן 72. עובדים על זה.

בפינה המזרחית יתמודדו הרב דוד יוסף, בנו של הרב עובדיה, שהיה כמובן בעצמו הרב הראשי הספרדי, ואחיו של הרב יצחק יוסף, שמכהן כיום כרב הראשי הספרדי. מולו עולה למגרש יהודה דרעי, אחיו של של אריה דרעי. כאן מציעים לנו אפוא דרבי פנים-ש"סי מרתק.

מה עשו אזרחי ישראל שזכו בכל הטוב הזה? דבר מלבד הזנחת הנושא והתעלמות ארוכת שנים, במהלכן הרבנות הראשית הפכה למפעל ג'ובים נפוטיסטי מסואב. גם הרב הראשי האשכנזי הנוכחי, דוד לאו, הוא בנו של הלשעבר ישראל מאיר לאו, אם כי אולי זה עדיף על בחירתו בכוונה של כלי ריק דוגמת הרב יונה מצגר, שבכהונתו עסק בנטילת שוחד.

הגוף הבוחר של הרבנות הוא לב הבעיה. גוף זה מורכב ממאה וחמישים איש, 80 מתוכם רבנים, ו-70 מתוכם נציגי ציבור. האחרונים כוללים ראשי מועצות דתיות, מינויים של שר הדתות, ראשי ערים גדולות וסך כולל של חמישה חברי כנסת שלמים.

הרבנים הבוחרים הם כמובן אך ורק גברים אורתודוקסים. ראשי המועצות הדתיות – כנ"ל. המינויים של שר הדתות? ימשיך כבודו. יש, בקיצור, רוב מוחלט ומוצק לאוכלוסייה שמהווה מיעוט קטן – לא יותר מ-12% – מאזרחי המדינה היהודים.

המצב הזה מוביל לריקבון כללי של מוסד הרבנות. זאת לא עמדה חילונית או שמאלנית, אלא קונצנזוס מוחלט גם בקרב הימין והציונות הדתית. חגי סגל, עורך העיתון מקור ראשון, קבע ש"הרבנות הראשית היא מוסד חולה מאוד"; הרב יובל שרלו דיבר בעבר על "רבנות רשעה", ובצלאל סמוטריץ' עצמו כתב שהרבנות הראשית היא "תעשייה של ג'ובים, התעשרות, ומינויי מקורבים, פוליטיזציה שגורמת לסיאוב ולחילול השם".

לו היתה הרבנות הראשית גוף סמלי בלבד – ניחא. אלא שהרבנים הראשיים משפיעים על חיי כולנו במגוון דרכים, מעריכת החופות היחידות בהן חוקי להתחתן במדינת ישראל, דרך שליטה על בתי הדין שדרכם, בין השאר, מתגרשים, ועד עיצוב מחירי המוצרים בסופר על ידי קביעת כללי הכשרות, הכוללים גם תקנות יבוא. וזה עוד לפני שהממשלה הנוכחית תרחיב, כפי שהיא מעוניינת, את סמכויות בתי הדין הרבניים.

במצב כזה, כינונו של גוף בוחר שבו קיים רוב אוטומטי לגברים אורתודוקסים הוא חרפה אנטי-דמוקרטית אשר פוגעת בכולנו, בראש ובראשונה בנשים, בחילונים, וביהודים רפורמים וקונסרבטיבים. הזועקים למען גיוון הגוף הבוחר של השופטים בישראל ודאי יבינו שאותו הגיון חייב לחול גם על הגוף הבוחר של הרבנים הראשיים והדיינים, ואף על הרבנים הראשיים עצמם.

במצב הנוכחי יש רק שתי אפשרויות בהן הרבנות הראשית ממשיכה להתקיים. האחת היא שסמכויותיה יופשטו ממנה, ושני הרבנים הראשיים יהפכו לדמויות ייצוגיות בלבד, ללא כל השפעה ישירה על חיי אזרחי ישראל. במקרה כזה גילויי העריות הפוליטיים של משפחות לאו, שפירא, יוסף ודרעי יהיו לפחות מבדרים. נוכל להתקבץ אל מול המסך לקראת ההכרעה בשאלה הגדולה: בן של איזה רב ראשי קודם יהיה הרב הראשי הבא?

האפשרות השניה היא שיתוקן החוק כך שאת הרבנים הראשיים יבחר הציבור כולו, אם בבחירות ישירות (אפשר לאחד את הבחירות הללו לבחירות לראשות העיר, ובאותה הזדמנות גם לבחור רבני ערים), ואם דרך נציגיו בכנסת.

במקרה האחרון אפשר להעתיק את אחד המודלים שעל השולחן עכשיו בהקשר לבחירת שופטי בית המשפט העליון: ועדה המורכבת מחברי קואליציה, חברי אופוזיציה ונציגי הרבנות, כאשר לאף צד אין זכות וטו, וההכרעה מושגת תוך דיונים והגעה לפשרה באשר לזהותם של הרבנים.

או הרבות.

:

—

פורסם בגרסה מקוצרת במדור הדעות של הארץ

לא מזמן יצא מאמר חדש שלי בו אני מכניס את ההתפתחויות הפוליטיות בישראל להקשר של הגל הפופוליסטי העולמי.

אני טוען שהפופוליזם, מהודו ועד ארה"ב, אינו נובע מדעיכת מדינת הרווחה או רק ממניעים שליליים כגזענות, אלא ממשבר זהותי שנולד דווקא מניצחונו המוחלט של הסדר הליברלי.

אני מנתח את המגמות בימין ובשמאל העולמיים ואיך הן באות לביטוי בפוליטיקה הישראלית. לבסוף אני עומד על חשיבות מדינת הלאום והיכולת של תומכי הסדר הליברלי להציע זהות קולקטיבית פוזיטיבית.

כאן המאמר בקישור לרשת ואילו כאן ב-pdf.

המאמר הוא חלק מגליון מיוחד על הבחירות האחרונות בישראל של כתב העת 'אופקים’, מבית מכון הרטמן. כאן כל הגליון, עם מאמרים מאת מייקל וולצר, משואה שגיב, תהלה פרידמן, יאיר שלג, ישי רוזן צבי, דניאל הרטמן, רנא פאהום, אסף מלאך, אבי שגיא, שרגא בר און ועוד.

שני חלקים מהפאזל הישראלי נחשפו לפנינו בשלושת החודשים האחרונים. האחד: הפנטזיות הכמוסות של החרדים והחרד"ל. כמו ילדי הרומן 'בעל זבוב' שנקלעו לאי ללא מבוגרים, מחזות אימה של פולחנים זרים הוארו בהבזקי ברקים, מפטור מלא מלימודי ליבה ועד האפשרות לאסור על הומואים להיכנס לבית מלון. מנגד התגלה לנו שניסיון הגשמתן של אותן פנטזיות לא רק מפרק את החברה הישראלית, אלא פשוט בלתי אפשרי מבחינה כלכלית.

כפי שקבעה חברת דירוג האשראי מודי'ס, החקיקה הנוכחית כוללת "סיכונים ארוכי טווח לכלכלת ישראל, בפרט לזרימות הון למגזר ההייטק החשוב". משקיעים אוהבים יציבות, הון מעוניין בחופש תנועה, ומי שפועל לנפח את כוחה של הממשלה לא יכול לטעון שהוא בעד "ממשלה קטנה". למעשה, גם אם לא היתה כלל התנגדות לחקיקה, הקריסה בהכנסות ממיסים לא היתה מאפשרת לנתניהו למממש את הבטחותיו לחרדים. מה שהובטח עם הייטק אינו אפשרי בלעדיו.

עוצמת המחאה הנוכחית מגיעה מתוך השילוב בקרב המוחים של שלוש קבוצות: האליטה המשרתת של המדינה (בצה"ל, באקדמיה, בהייטק), הציבור החילוני, ומעמד הביניים. שלושת מעגלים אלה חופפים במידה רבה, אולם יש לציינם בנפרד משום שהממשלה הנוכחית הכריזה מלחמה על כל אחד לחוד, בהצעות חוק שפוגעות הן בחלוקת הנטל בצה"ל, הן בכלכלה, הן באופיה החילוני של הציבוריות הישראלית, והן בזכויות הפרט.

מה שמאחד את הקבוצות הללו הוא האתוס הליברלי, שכולל הגנה על זכויות, שוויון לפני החוק, מרחב ציבורי חילוני ואתיקה המקשרת בין כוח, הגינות ואחריות. כל סעיף ברשימה הזאת מותקף על ידי ממשלת נתניהו, שבאופן חריג הצליחה לגבש קואליציה ממגוון ציבורים אשר מבקשים לפרק את הסדר הליברלי בישראל.

לצערם, מהירות המתקפה חשפה בפני אזרחי המדינה את חולשת האי-ליברליזם. היא הראתה בברור שנסיגה מהסדר הליברלי פירושה גם נסיגה מהשוק הכלכלי הגלובלי, בוודאי במדינה שכלכלתה תלויה בכישורים ולא במשאבים. בתגובה היא הקימה עליה את בעלי ההון ובעלי הכישורים.

ודוק: אין מדובר כאן בדפוס המוכר בו הבורגנות מסרבת לחלוק את ההון עם המעמדות הנמוכים ויוצאת למאבק כדי לשמר את עליונותה. לא זו בלבד שהבורגנות במקרה זה חלקה מהונה ברוחב לב עד כה, אלא שהציבורים שקוראים עליה תיגר כלל לא מעוניינים להתנייד במעלה סולם ההכנסה, כלומר להפוך לבורגנים. מרבית החרדים והחרד"ל דוחים את רוח הקפיטליזם בדיוק כפי שהם דוחים את הליברליזם.

עוניה של החברה החרדית הוא חלק מזהותה, כמו גם ההליכה למקצועות הוראה ורבנות בקרב החרד"ל. לא רק שצבירת הון אינה בראש מעייניהם (באופן ראוי לשבח), אלא שרובם דוחים את כל החבילה הכרוכה בכך, מהשכלה רחבה ועד יציאה על העולם, משליטה בשפה זרה ועד התחככות מתמדת עם זרים.

חברי קבוצות אלה מבינים את מה שמרקס ידע כבר מזמן: שהקפיטליזם הוא אויבה של המסורת. שבעולם הבורגני, כפי שנכתב במניפסט הקומוניסטי, "כל המוצק נמס לאוויר, כל הקדוש הופך לחול". מה שקדוש בהגדרה אינו סחיר, ובעולם שלכל דבר יש מחיר דבר אינו קדוש. כפי שקבע הפובליציסט השמרן ג'ורג' וויל, "האלטרנטיבה האחת היא שמרנות תרבותית, האחרת היא הדינמיות של הקפיטליזם. האחרונה מבטלת את הראשונה."

הקפיטליזם מחלן. ערכים כאנוכיות, תחרות והישגיות; עובדות כמפגש עם השונים מאיתנו, שיחות טראנס-אטלנטיות, עסקאות שבהן הכסף, לא הדת או הלאום, מדבר, מצמצמות את חשיבות המסורת בחייו של אדם. ה"ניידים" אינם כאלה רק משום שיש להם את ההון וכישורים לעזוב, אלא מפני שיש להם את האופק התרבותי והערכי לכך, אותו הם רכשו מתוך אינטראקציה מואצת עם בני מינם ברחבי העולם.

האם מסתורין גדול הוא מדוע שמרנים אינם יזמים? הרי זה בהגדרת התפקיד. האם מסתורין גדול הוא מדוע מרחב עסקי שמעלה על נס את אידיאל ה-disruption (הפרעה), ושסיסמת הקרב שלו היא "זוז מהר ושבור דברים" אינו מרחב שבו אדם מסורתי ירגיש בנוח?

החרדים והחרד"ל אפוא, בהכללה, לא יהיו הייטקיסטים, ולא רק משום שהאנגלית של רובם דומה לזו של סמוטריץ'. אנשים שכל הוויתם מופנית פנימה, אל קהילתם ומסורתם, לא ישתייכו לחוג הסילון. אם עויילם גויילם ורק העם היהודי מעניין, היוזמות שתוציא מקרבך יתמצו בהקמת עוד גרעין תורני, לא עוד יוניקורן. הקוטב השני מובהק גם הוא: אנשים שפונים החוצה יעברו התפתחות ביחסם למסורת. הם יפנימו את ערכי העולם המודרני, על ההומניזם האוניברסלי שבו, על הליברליזם והחילון. הם ישתנו.

במילים אחרות, כשסמוטריץ' מסויים נהיה הייטקיסט, הוא הופך לבנט. הוא עדין ימין, ודאי, אבל קו ליברלי מובהק נשזר בחשיבתו, תפיסתו את המסורת הופכת מורכבת יותר, עשירה יותר, והוא אינו יכול עוד לראות אותה – או את העולם – רק בגוונים מוגבלים של שחור ולבן. מבחינת אחיו הסמוטריצ'ים הוא כבר "לא דתי" או לא דתי "באמת". מבחינת העולם הוא אדם שאפשר לעשות איתו עסקים.

הנה אפוא הפרדוקס: החברה החרדית והחרד"לית זקוקה לציבור החילוני והליברלי על מנת לשגשג, על מנת לממן את חברת הלומדים, את ההתנחלויות, את צה"ל. אין לה שום כוונה להקים סטרטאפים. מנגד החילוניות וכלכלתה מאיימת על אורח חייה. מה שקרה בממשלה האחרונה הוא שקבוצות אלה תקפו בפזיזות ובעיוורון את המרחב הליברלי ואת ישראל החילונית, ניסו להחיל על הציבור את תפיסת עולמם, ותוך כדי כך גם דאגו להשפיל ולהעליב אותו.

מהכוחות הבסיסיים בכל מדינה הוא אתוס רפובליקאי של אזרחות טובה ותרומה לכלל. בלי לתגמל אזרחים על תרומתם (לא כספית, אלא דווקא חברתית ואידיאולוגית) נפרמת הרקמה שמחברת בין החברה לבין מוסדות המדינה ומאפשר את שגשוגן של שתיהן. הפופוליזם שיוצא נגד ה"אליטות" ומדבר על פקידות גבוהה כ"דיפ סטייט" חותר תחת אותו אתוס רפובליקאי, מבזה ומלעיג את המשרתים והתורמים, וקורע את אותה רקמה. כאן נמצא חיבור נוסף בין הציבור החילוני, האליטה המשרתת ומעמד הביניים, שהתאגדו כולם למחאה.

ניתן אפוא להבין את המשבר הנוכחי במונחים אלה. אם נביט מרחוק ומלמעלה, חיה בישראל קבוצה שחרדה לזהות שלה, שמאויימת על ידי המרחב הליברלי-קפיטליסטי, מהתנופה הגלובלית ששוחקת קהילות ומסורות, שמחלנת, שהופכת הכל להוליווד. אותה קבוצה רוצה כעת להגביל את הליברליזם על מנת לשמור על זהותה. לאפשר הפרדה מגדרית, להרחיב את סמכות בתי הדין הרבניים, וכיוצא באלה. נכון, זה גם יחליש את הדמוקרטיה ויפלה נשים ומיעוטים לרעה, אבל זאת לא מטרת העומק (גם אם לא ממש מצטערים על זה) אלא תוצאה בלתי נמנעת מההתנגדות – הכמעט אינסטינקטיבית, קמאית – לאמריקניזציה של הכל.

מהצד השני עומדת קבוצה שנוח לה מאוד במרחב הליברלי, שמדברת את שפתו, שמרוויחה מתשואותיו, שמעוניינת להמשיך להיות חלק ממנו, שגם סבורה שזו הדרך היחידה לקיים חברה מגוונת של אינדיבידואלים אוטונומיים ללא כפייה או דיכוי. נכון, זה גם גורר שחיקה של המסורת, חילון, אבל זאת לא מטרת העומק (גם אם לא ממש מצטערים על זה) אלא תוצאה בלתי נמנעת של השתתפות בעולם היפר-קפיטליסטי גלובלי, שהשמירה עליו היא עבורם שמירה על מה שהם תופסים כחירות, ולא פחות מכך, איכות חיים.

הבעיה של הקבוצה הראשונה היא שפרידה מהמרחב הליברלי היא גם פרידה משגשוג כלכלי, שגשוג שמאפשר הטבות שונות שהיא נהנתה מהן עד כה. החרדים יוכלו לחיות עם זה. מעמד הביניים הליכודי – לא. הבעיה של הקבוצה השניה הפוכה: טיפוח המרחב הליברלי הוא גם פרידה מקהילות של משמעות צפופה וממסורות עבר, משאבים תרבותיים שהזינו את זהותה היהודית. לשכבה קטנה של ישראלים התופסים את עצמם כ"אזרחי העולם" אין כל בעיה עם זה. לרוב אזרחי ישראל – יש.

האיזון הופר, ונדרש ניסוח מחודש של החוזה החברתי. התקדמות לקראת סטטוס קוו חדש תוכל להתבסס רק על ההכרה של כל צד בחשיבותו של הצד השני. האמת הפשוטה היא שמדינת ישראל לא יכולה לשרוד כלכלית וביטחונית ללא החברה החילונית-ליברלית וללא כינונה בתוך הסדר הליברלי. מנגד יש להכיר בתרומה הסגולית של הקבוצות האחרות בהון תרבותי וזהותי.

הדרך קדימה עוברת בפרידה מהפופוליזם האנטי-ליברלי, שמעצם טבעו פונה נגד הנושאים בעול המדינה. היא עוברת בניטרול כוח הכפייה הדתית שממנו נהנה הממסד הדתי האורתודוקסי, ומנגד בהערכה למסורת ולציבור הדתי והמסורתי המשמר משאבים של זהות משותפת. לבסוף, היא עוברת בניסוחה של ממלכתיות חדשה, שבנויה על אדני הליברליזם ושמציגה חזון משותף, חזון של חברת מופת ישראלית, יהודית ודמוקרטית.

:

—

פורסם במדור הדעות של הארץ