מחבר: תומר פרסיקו

אתם לא המוח שלכם – על ספר חדש ואופן אחר להבנת העצמי

לא מזמן הקצתי לבוקר שמשי בצימר בדליית אל כרמל. היה זה תחילתו של נופש משפחתי, ואני שכחתי את התפילין שלי. מכיוון שהמשפחה הנופשת היתה המורחבת של אשתי לא חסרו תפילין בסביבה, וזוג אחד הושאל לי במהרה. אולם כשנטלתי את התפילין התברר לי שהם שונים מאוד מאלה שלי. הרצועה בעובי אחר, הבתים בגודל שונה וכו'. ניסיתי להשתמש בהם ופשוט לא הצלחתי. לא זכרתי בדיוק איך. כמה ימים אחרי כן כבר התפללתי עם התפילין שלי ללא כל בעיה. כי עם שלי זכרתי איך.

כלומר, לא בדיוק "אני" זכרתי, אלא הגוף שלי. אני, כתודעה המודעת לעצמה, בכלל לא היה מעורב. הגוף פשוט נע בזריזות בין פרקי התפילה ללא התערבות מצידי. גם לא הייתי צריך "לשלוף מהזיכרון" את הדרך הנכונה לעשות זאת או להציג מול עיני רוחי, במעין תרשים זרימה פנימי, את שלבי הריטואל. הכל פשוט נעשה, ונעשה היטב.

אז איפה הזיכרון שלי? האם הוא במוח? אם כן, למה שינוי סט התפילין חיבל בו? העובדה שכדי להפעיל את הזיכרון שלי הייתי צריך להשתמש בידיים, וגם לאחוז בחפץ מסויים מאוד, מרמזת שיש בהעלאת זיכרון יותר מאשר חיטוט פנים-מוחי.

Capture1בספרו החדש מעלה יוחאי עתריה בדיוק את הטענה הזאת. "לא על המוח לבדו", ככותרת הספר (הוצאת מאגנס), אנחנו מכוננים, טוען עתריה. על פי עתריה (מרצה בכיר במכללת תל חי ומומחה לפילוסופיה של הנפש ופילוסופיה של המדע), אין אפשרות לצמצם את החוויה הסובייקטיבית שלנו לתנועות נוירונים, כלומר לפעילות מוחית מסויימת. אנחנו יותר מהמוח שלנו, וכדי להבין את חיינו הסובייקטיבים, כלומר את חיינו הפנימיים ואת התפיסה העצמית שלנו, יש לבחון את גופנו ואת כלל פעולותינו בעולם.

העולם אינו מוקרן בתוכנו

עתריה יוצא, לא פחות, כנגד התפיסה שהשתרשה בעולם המודרני, ושזכתה גם לאימוץ בשדה המחקר המדעי, כאילו האדם הוא המוח, וכאילו אם נבין עד אחרון הפרטים כיצד פועל המוח, נוכל להבין לחלוטין מי ומה הוא האדם. על פי עתריה תפיסה זו בטעות יסודה. עצמיותו וחווייתו הסובייקטיבית של האדם אינם ממוקמות איפשהו בין הנוירונים במוחו, אלא נמצאות במכלול המערכתי של האינטראקציה בין האדם – מוח וגוף – לבין סביבתו.

עתריה פותח בביקורת על שדה מחקר המוח הנוכחי, וטוען, יחד עם מומחים שהוא מצטט, שעל אף איסוף נתונים מרשים מדעי המוח לא הובילו לשום פריצת דרך תיאורטית משמעותית. מכונות מרשימות כמו ה-fMRI מגלות לנו לא יותר מעלייה מסויימת בזרימת הדם לאיזור מסויים במוח, וגם זאת באופן שלעיתים רבות אי אפשר לגזור ממנו מסקנות כלשהן על משמעותה. "הדבר משול לכך שהיינו מנסים לבדוק לעומק את תפקוד המחשב על ידי מדידת צריכת החשמל שלו בעוד מבצע פעולות שונות", הוא מצטט את הפילוסוף של המדע מיכאל הגנר.

הוא ממשיך בדחיית התפיסה שחוויות או תפיסות חושיות מבוססות על עיבוד נתונים שעושה המוח לקלטים שמגיעים מהחושים. תפיסת ה"יצוג", הטלוויזיה הקטנה בראש, הרעיון שהמוח מקרין את מה שהוא קולט מהחושים לצופה פנימי שמנתח ופועל על פי המידע שמגיע אליו (חשבו על ייצוג החיים הפנימיים של הרובוט בסרטי Terminator), היא שגויה לחלוטין ומבוססת על הפרדה דיכוטומית בין פנים לחוץ, כלומר על ההנחה שהתודעה שלנו נמצאת איפשהו בתוך הראש, והעולם מחוצה לו.

אין כל הפרדה כזאת, טוען עתריה. תוך שימוש בהגותם של הוסרל, היידיגר ומרלו-פונטי, הוא מתאר את התודעה כחלק מהעולם. כשאנחנו מרכיבים פאזל, מסביר עתריה, איננו מסובבים חלק חלק בראשנו, ברוחנו, ב-mind שלנו, לפני שאנחנו מניחים אותו במקומו הנכון, אלא מנסים עם הידיים לסובב ולהתאים אותו בעולם ממש, עד שאנחנו מוצאים את מקומו. התודעה שלנו אינה בראש ואינה פועלת על פי ייצוגים. היא בידיים שלנו ובעולם שסביבנו.

המוח של המחסל עובד. אבל לא ככה אנחנו עובדים

באופן דומה, מסביר עתריה,

אני לא זוכר אותו [=את הבן שלי] באופן אבסטרקטי אלא באופן מסויים, באירוע ספציפי. אין לי דימוי אובייקטיבי ובלתי תלוי, אלא תמיד זיכרון מנקודת מבט בזמן מסויים […] הזיכרון הוא פעילות הדורשת אקטיביות ברמה הגופנית הבסיסית. הגוף, כך אני מבקש לטעון, מהווה רקע לכל הפעילות שלנו בעולם – לרבות הפעולות הקוגניטיביות השונות.

הזיכרון, כמו התודעה, אינו מנותק מהעולם. אינו מופשט ואינו "ייצוגי". הוא קשור לזמן ומקום מסוימים, לגוף ולפעולה. הוא, כמו נפשנו, מקורקע. הרעיון בדבר mind שמתקיים במנותק מהעולם, שמייצג עבור עצמו את העולם מתוך ריחוק דיכוטומי הינו טעות תיאורטית ואשלייה – אשלייה שאנחנו חיים.

"נקודת המוצא", טוען עתריה, "איננה האני החושב אלא האני הפועל". אנחנו יצורים גופניים בעולם פיזי, לא נשמות אתריות בעולם פסיכולוגי. כפי שכתבתי פעם,

אנו יצורים הנתונים בגוף ושרק דרך הגוף אנחנו מבינים מי אנחנו ומהו העולם. זו הסיבה שבגללה אנו משתמשים בידיים כשאנו מדברים, אפילו בטלפון. זו הסיבה שבגללה אנחנו חושבים טוב יותר תוך כדי הליכה. זו הסיבה שבגללה שפתנו מלאה במטאפורות של חלל וזמן המיועדות להבין את הנפש והרוח.

אין לנו דרך אחרת להבין (קוגניטיבית) את הנפש והרוח.

עתריה מנסה להביא ראיות לטענתו בכמה פרקים בהם הוא מביא ראיונות עם אנשים שחוו מצבי תודעה קיצוניים: פדויי שבי ממלחמות ישראל שעברו בידוד ועינויים, ומודטים מנוסים של ויפאסנה שחוו חוויות רוחניות מהז'אנר הבודהיסטי. על פי עדויותיהם הוא מפתח מפה מפורטת של היווצרות התודעה האנושית על ידי אינטראקציה עם העולם, תוך דגש על הרובד הרגשי, ולא המחשבתי. (לא אביא את הפרטים המורכבים כאן מפני שהרקע ההסברי לנדרש לכך יהיה ארוך מדי, אבל הדברים מרתקים).

על פי עתריה אין כלל "זרם תודעה" שמכונן את העצמיות שלנו. אין תודעה רציפה כלל, אלא הבהובים של נפש. תחושת הרציפות הפנימית, המוכרת לנו ככף ידינו, מבוססת על החוויה הגופנית של המפגש עם העולם. העולם הוא שכל הזמן קיים, וכשאנחנו באינטראקציה איתו אנחנו מכוננים את העצמיות שלנו. ללא אינטראקציה עם העולם (כפי שעתריה מסיק מחוויות שבי ומדיטציה) העצמי שלנו מתפרק.

אנחנו לא מוח בצנצנת

הרעיון של "המוח בצנצנת" (Brain in a vat), כלומר הניסוי המחשבתי המקובל בפילוסופיה של ה-mind המתאר מצב "מטריקסי" בו המוח שלנו מנותק מהגוף ומחובר לחוטים השולחים אליו מידע, הוא רעיון שגוי, לפחות אם נדמה לנו שמוח שכזה יוכל להבין את עצמו או את העולם. מה שמתואר בסרט 'המטריקס' אינו יכול להתקיים. ביקשתי מעתריה להתייחס לזה ספציפית. הנה מה שכתב במייל בלתי רשמי בתגובה:

לפי 'המטריקס' הרעיון של מוח בצנצנת אפשרי; כך למשל ניאו לומד אומנות לחימה דרך "הטענת" תוכנה במוחו. [אבל] אני לא חושב שהמוח שלנו הוא מחשב ואני גם לא חושב שכל מה שהוא עושה זה להריץ פונקציות (זו כאמור הגישה במטריקס וגם במדעי המוח הקוגניטיביים). במובן הזה, אומנות לחימה היא לא פונקציה [קוגניטיבית], היא פעילות גופנית מסוימת שמאפשרת לי להיות נוכח בצורה מסוימת בעולם (אני ספוג בעולם שמצדו אוחז בי). מדובר ב knowing how ולא ב knowing that. אני לא אומר (כמובן!) שהמוח לא מעורב בתהליך לימוד, אבל לא רק המוח מעורב. יתרה מכך, אני כלל לא בטוח למה מתכוונים כשאומרים שאומנות לחימה או ריקוד הם סוג של מידע (במובן של information).

אבל זה לא נגמר כאן, לפי 'המטריקס' אנחנו מבינים שבעצם המוח סגור לעולם, החוויה שלנו היא לא של העולם עצמו, אלא של ייצוג מסוים של העולם (וכמו שחוקרי מוח אמרו לי לא פעם בשיחות חבריות… "אתה באמת חושב שאתה רואה עם העיניים?"). אני טוען שגם אם ישנם ייצוגים, ואם לדייק, גם אם יש לנו יכולת לייצג לעתים את העולם (אני הרי לא מכחיש שלעתים אנחנו חולמים ומדמיינים), הרי שבסופו של דבר המוח פתוח לעולם – ואפילו הייתי אומר פתוח לחלוטין לעולם, משמע הגבול בין המוח לעולם דיפוזי.

אם מדברים על סרטים, מה שבאמת מתגלה בסרט 'הקול בראש' הוא הרעיון ש"העצמי" (לא תחושת עצמי, אלא "אני" קרטזיאני ממש) נמצא במוח. סוג של יחידת בקרה מרכזית. זו הרי גם הנחת המוצא של 'המטריקס'. אינני סבור שיש איזה עצמי קראטזיאני שניתן למקם אותו במוח. למעשה כעת, כשאני כולי מרוכז בתשובה אני "שוכח את עצמי" לטובת פעילות בעולם. אם להקצין, כאשר העצמי נוכח במלוא עוזו, הרי שאז הגיע הזמן להקשיב למאיר אריאל בסיפורו אודות "הדשא של השכן" ולזכור שהתשובה 4.7 היא אפשרות מתקבלת על הדעת.

'המטריקס', בקיצור, הוא רק סרט, ואילו בראש לא מוקרנים סרטים.

קראנג, מפלץ שאינו אלא מוח שהופיע בסדרת צבי הנינג'ה

לא נוכל “להעלות” את עצמנו לענן

הדימויים הקולנועיים הללו, של 'המטריקס' ו'שליחות קטלנית' וסיפורי מד"ב לא מעטים, רומזים עד כמה התמונה הזאת, של מוח בגוף, של "אני" במוח, של תודעה קרטיזינית שלא קשורה לחומר, של הומונקולוס ("איש קטן") שיושב בתוך הראש וצופה במתרחש ושולט בגוף, עד כמה הדימויים הללו מדברים אלינו באופן אינטואיטיבי עמוק, עד כמה התרגלנו לחשוב ככה על עצמנו, כישויות שחיות בתוך הגוף, בתוך הראש, כמוח (או למי שמאמין, כנשמה).

והרי מאותן תפיסות גם הפנטזיות הטראנס-הומניסטיות בדבר "העלאה" של התודעה לענן ממוחשב או שמירת האישיות כ-data באיזה הארד-דיסק, בדבר כל מני נקודות "סינגולריות" שאחריהן נתנהל בחלל המקוון — ומאידך כל מני תחזיות אימה על אינטליגנציה מלאכותית שמתעוררת לחיים ואשר שולטת, מנקודת הפיקוד שלה בתוך מרכז בקרה ממוחשב, מעין מוח סיליקון בעל יכולות חישוב טיטניות, בצבא רובוטים שנשלח לשעבד או להכחיד את האנושות.

חלומות וסיוטים אלה בונים על התפיסה העצמית המערבית שלנו, אבל זאת כמובן לא הצורה היחידה לתפוס את עצמנו. זהו אופן תרבותי מסויים מאוד, שהתפתח במערב בתרבות ההלניסטית, ועבר ממנה לנצרות. חז"ל, למשל, לא חשבו שהאדם הוא נשמה, אלא שהוא בעיקרו גוף (שמניעה אותו, כמו סוללה, רוח הניתנת מאת האל, שגם לוקח אותה, ואז האדם, שהוא הגוף, "מחזיר נשמתו לבורא"). אופן התפיסה-העצמית הנוצרי-מערבי הפך למובן מאליו במערב, גם עבור יהודים כמובן, אבל אין סיבה להניח שאי אפשר להגיע לצורה אחרת של הבנה עצמית.

איך תיראה תפיסה עצמית שאינה רואה את ה"אני" כממוקם במוח, אלא כחולש על שדה יחסי גומלין רחב? נדמה לי שזאת שאלה בעלת חשיבות עצומה. האם אדם כזה יהיה פחות אגוצנטרי? האם יהיה פחות מרוכז בעצמו, שהרי הוא יבין – לא כמחזיק בפריט מידע, אלא כמי שחי ידיעה קיומית – שהוא אינו רק המוח ואפילו לא רק הגוף, אלא הגוף וכלל מה שהווה סביבו? האם אדם כזה יהיה פחות חרדתי, לפחות ככל שחרדה נובעת מתפיסה מצומצמת ואגוצנטרית של מיקומנו בעולם? האם אדם כזה יידע לנוע במרחב באופן אלגנטי יותר, כמו מישהו שרוקד באופן טבעי וספונטני ולא כמו מישהו שמנסה לשלוט באופן שבו הוא רוקד?

גם אם כן, כל היתרונות הנהדרים הללו מתגמדים מול ההישג האמיתי שבשינוי התפיסה העצמית: עתריה מחזיק (ואני חושב שהוא צודק) שהתפיסה על פיה אנחנו לא "מוח" בלבד אלא מערכות תודעו-גופנו-סביבתיות היא גם, בסופו של דבר, האמת. כלומר שינוי התפיסה העצמית יאפשר לנו, לכאורה, לחיות כפי שאנחנו באמת. תארו לכם.

הספר של עתריה מרשים ומרתק. עם זאת עלי לומר: הספר אינו קל לקריאה. הוא דחוס מבחינת המידע, שפתו מקצועית, והוא מכוון מעט מעל לקורא המשכיל הממוצע. אם לא היה לי רקע בסיסי בפילוסופיה של התודעה היה לי עוד יותר קשה ממה שגם ככה היה לעקוב ולהבין את הכתוב. ומצד שני, ההשקעה שווה בהחלט: עתריה מציג לא פחות מדרך אחרת להבין את עצמנו.

הפרק הכי מפחיד בתנ”ך

הפרק הכי מפחיד בתנ"ך הוא פרק ו' בספר ישעיהו. פרק ו' הוא בעצם הפרק הוא האל מתגלה לראשונה לנביא, הפרק בו ישעיהו נשלח למשימתו. ומה שהוא נשלח לעשות הוא הנורא מכל.

וַיֹּ֕אמֶר: לֵ֥ךְ וְאָמַרְתָּ֖ לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה שִׁמְע֤וּ שָׁמ֙וֹעַ֙ וְאַל תָּבִ֔ינוּ וּרְא֥וּ רָא֖וֹ וְאַל תֵּדָֽעוּ. הַשְׁמֵן֙ לֵב הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאָזְנָ֥יו הַכְבֵּ֖ד וְעֵינָ֣יו הָשַׁ֑ע פֶּן יִרְאֶ֨ה בְעֵינָ֜יו וּבְאָזְנָ֣יו יִשְׁמָ֗ע וּלְבָב֥וֹ יָבִ֛ין וָשָׁ֖ב וְרָ֥פָא לֽוֹ.
וָאֹמַ֕ר: עַד מָתַ֖י אֲדֹנָ֑י?
וַיֹּ֡אמֶר: עַ֣ד אֲשֶׁר֩ אִם שָׁא֨וּ עָרִ֜ים מֵאֵ֣ין יוֹשֵׁ֗ב וּבָתִּים֙ מֵאֵ֣ין אָדָ֔ם וְהָאֲדָמָ֖ה תִּשָּׁאֶ֥ה שְׁמָמָֽה.

אלוהים מנחה את ישעיהו ללכת אל העם ולהקהות את חושיו. "השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע": תגרום לעם ישראל לא להבין, לא לשמוע ולא לראות. למה? "פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו" – כלומר אלוהים חושש שהעם יראה וישמע ויבין, יתעורר ממצבו החוטא, יראה נכוחה שהוא נוהג שלא כשורה, "ושב", כלומר יעשה תשובה, ואז "רפא לו" – יתרפא.

הקב"ה לא רוצה שעם ישראל יעשה תשובה. הוא לא רוצה ברפואתו של עם ישראל. הוא כועס כמו הגיהנום והוא רוצה להעניש אותם. והוא חושש שאם ברגע האחרון בני ישראל ישובו לדרך הישר הוא לא יוכל להנחית עליהם את מלוא זעמו.

כמו במקרה יונה ונינווה, אלוהים שולח נביא לעם חוטא, אולם שלא כמו אצל האשורים הנביא נשלח אל הישראלים לא כדי להזהיר אותם אלא כדי להטעות אותם, כדי להוליך אותם שולל, וזאת על מנת שלא יתקנו את דרכיהם. הנביא נשלח לא כדי שהאל יוכל להימנע מלהענישם, אלא כדי שהאל יוכל להענישם.

והעונש שמתכנן האל הטוב הוא כבד: "עד אשר שאו ערים מאין יושב ובתים מאין אדם". שאו מלשון שואה. עד אשר המוות יהיה רב כל כך שערים יתרוקנו מתושבים ובתים מבני אדם.

חשבו על זה: עם ישראל חוטא, והאל שולח אליו נביא כדי להבטיח את המשך חטאיו – עד לחורבן המוחלט. הנביא המוביל אל השואה אינו נביא שקר, אלא נביא אמת. הוא באמת נשלח על ידי האל, נושא את מילותיו של האל. אלא שנביא האמת עושה עוול ומילותיו של האל הן שקרים. דווקא נביא שקר באותו זמן, שלא נשלח על ידי האל אבל שאומר את הבנאלי – עשו תשובה, רחצו, הזכו, הסירו רע מעלליכם מנגד עיני, חדלו הרע – דווקא נביא כזה היה אומר אמת, למרות שהיה נביא שקר.

נביא האמת מכוון להטעות את העם. זאת מפני שהוא נשלח על ידי אל לא רחום ולא חנון, אלא אל קנא ונקם, אל אכזר, זועם, נוטר טינה וחסר מחילה, שמעוניין להעניש את עמו ללא אפשרות של תשובה. להיות בידיו של אל כזה, להיות עבדיו של אלוהים אכזר – הנה לנו כבר חורבן עוד לפני החורבן.

אבל החורבן הפיזי גם הוא יגיע. במגילת איכה, שנקראת בט' באב ומבכה את חורבן ירושלים, מסופר לנו כי "נְבִיאַ֗יִךְ חָ֤זוּ לָךְ֙ שָׁ֣וְא וְתָפֵ֔ל וְלֹֽא גִלּ֥וּ עַל עֲוֺנֵ֖ךְ לְהָשִׁ֣יב שביתך [שְׁבוּתֵ֑ךְ] וַיֶּ֣חֱזוּ לָ֔ךְ מַשְׂא֥וֹת שָׁ֖וְא וּמַדּוּחִֽים" (ב, יד). אומר לנו מחבר המגילה שנביאי ה' חזו שווא ולא גילו את עוונותיו של העם על מנת שלא יעשה תשובה.

מחבר מגילת איכה, על פי המסורת הנביא ירמיהו, בוכה על נביאים אחרים, למשל ישעיהו, שהונו ורימו את עם ישראל על מנת להביא אותו לחורבן, שגרמו לעם ישראל להמשיך לחטוא על מנת שהאל יוכל להנחית עליו את מלוא זעמו ולקרוע אותו לגזרים.

צום קל.

Capture

העם כבר לא מחכה להם

לא במפץ, אלא ביבבה נסתם השבוע הגולל על החלום הציוני-דתי בדבר ערגתם של החילונים להנהגה סרוגת כיפה. העמדתה של אישה חילונית בראש איחוד המפלגות הציוניות-דתיות, ועוד יותר מכך ההפנמה שיותר מכל שומרי המצוות היא היכולה להביא את מספר הקולות הגדול ביותר, מסמן את זניחתה של אותה יומרה יהירה, של אותו נראטיב מחמיא על פיו אם רק יקבלו הזדמנות יעדיפו החילונים הנהגה ציונית דתית.

את עלייתה של תפיסה זו לפני השטח אפשר למקם בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, במעבר הדורי והרעיוני בין הציונות הדתית של 'המזרחי' לציונות הדתית הקוקיסטית. גוש אמונים צייר את המתנחלים הראשונים כממשיכיהם של חלוצי דגניה ועמק יזרעאל. מייבשי הביצות החילונים אמנם הניחו את הקרקע, אבל גם השתקעו בה והתעייפו, ואילו המתנחלים הרימו את מקל השליחים הנשמט והמשיכו את המרוץ.

אולם לרעיון הזה שורשים קדומים יותר. למעשה, כבר בסוף שנות החמישים הסיק שבתי בן דב, משפטן בעל תשובה שהיה לתיאולוג ציוני-דתי מבריק, שהציונות החילונית אינה הצלתה של היהדות אלא נקודת שברונה. התנכרותה למסורת מבשרת את חדלונה של הציונות, והמדינה החילונית אחת דינה לקרוס תחת ריקנות ערכיה. רק עירוי רעיוני מתוך "היהדות הדתית", כלשונו, יכול להושיע ולהביא את "הגרעין המהפכני" הנדרש להמשכיות ולגאולה.

במקביל, מה שכונה "סיעת הצעירים" של המפד"ל, אשר בין מנהיגיה זבולון המר, ערערו על חשיבות "הברית ההיסטורית" עם מפא"י, החלו להחצין יומרות להנהגת המדינה ודחקו בדור המנהיגות המבוגר יותר והיוני מבחינה מדינית לגבש תוכנית פוליטית להעצמת אופיה התורני של המדינה.

מעט מאוחר יותר הביאו כידוע תוצאות מלחמת ששת הימים, שנתפסו כהתערבות ישירה, גאולית, של האל בהיסטוריה, לאימוץ הולך וגובר של תפיסות קוקיסטיות בקרב הציונות הדתית. תורתו המשיחית של הראי"ה קוק, שנוצקה בתבנית לאומנית על ידי בנו, הרצי"ה קוק, הציגה את החילונים כעושי דברו הבלתי-מודעים של שר ההיסטוריה, המכינים את היסודות למדינה שאינה אלא "יסוד כסא ה' בעולם".

מגמות נבדלות אלה, שאינן אלא תגובות שונות למציאות הפרדוקסלית מבחינה מסורתית בה המדינה היהודית היא גם מדינה חילונית, השתרשו אחרי מלחמת יום הכיפורים. הטראומה של המלחמה והאכזבה מן המנהיגות המפא"יניקית הוותיקה הזינו את הקונספציה כי תם זמנה של הציונות החילונית, וכי סוף סוף הגיעה העת של הציונות הדתית להתוות את הדרך.

אז התגבש הנראטיב על פיו סרוגי הכיפה מגיעים בדיוק בזמן על מנת להרים את סוכת דוד הנפולה (מדינת ישראל) הנשענת על כלונסאות רעועים (הציונות החילונית) ומאבדת תקווה וכוח. הסרוגים, היונקים את כוחם וצדקת דרכם לא ממשפט העמים (הרצל) או מזכויות היסטוריות (בן גוריון), אלא מהבטחה אלוקית, יביאו את העם התועה במדבר אל הארץ המובטחת – כלומר אל הגאולה השלמה.

והנה הקץ': עובדת היותם מיעוט אינה אמורה להפריע, שכן בראותם את הצעירים הערכיים החיים על פי התורה יתעורר הניצוץ היהודי בתוככי נשמתם של המוני בית ישראל החילונים, והם יבינו כי בדיוק להנהגה אמונית שכזו הם ערגו כל חייהם. או אז יוכתרו חובשי הכיפה למנהיגי ישראל ויחלצו את המדינה לא רק ממשבריה הפוליטיים, אלא בראש ובראשנה ממשבריה הערכיים והרוחניים.

מאז מלחמת יום הכיפורים כל אירוע שנתפס בעיני הציונות הדתית כמשבר הזריק משמעות ותוקף לתפיסה זו. הנסיגה מסיני בהסכם השלום עם מצריים, האינתיפאדה הראשונה וועידת מדריד, הסכמי אוסלו וכמובן ההתנתקות, כל אלה תרמו והעצימו את הנראטיב על פיו הציונות החילונית "התעייפה", "מיצתה את עצמה", "הגיעה למבוי סתום" או פשוט "סיימה את תפקידה". כל התדרדרות כזו גם נפחה רוח בתקווה שהנה הנה, אוטוטו יבינו החילונים שהגיע הזמן להתייאש מעצמם ולתת את קולם להנהגה "אמונית".

הבחירות האחרונות ריסקו את התקווה הזאת לחתיכות קטנות. נפתלי בנט ומשה פייגלין רכבו שניהם על הנראטיב הזה, הראשון באופן מובלע ועם טוויסט היי-טקי מעודכן, ואילו האחרון, שציפה שהניצוץ היהודי יתעורר כבר כשהתמודד על ראשות הליכוד מתוך תנועת "מנהיגות יהודית" (שם הארגון אומר הכל), החליט הפעם לרוץ לבד ולהוסיף ליברטריאניות כפיתיון. שניהם כזכור לא רק שלא הגיעו להנהגה, אלא אפילו את אחוז החסימה לא עברו. "העם" דחה בשתי ידיים את האופציה להנהגה סרוגת כיפה והצביע בהמוניו לחילונים מובהקים.

נראה שהמפלגות הציוניות-דתיות הפנימו את המסר. סקרים שהוצגו בפניהם הראו שאישה חילונית שהיתה מחליפה ברגע את המקום הראשון במפלגתם לטובת המקום העשרים בליכוד מביאה יותר מנדטים מכל מועמד סרוג כיפה שומר תורה ומצוות. "העם" לא מתלהב מהם. למגזר שביסס את הן את תקוותיו והן את מדיניותו על הרצון "להתנחל בלבבות" מדובר בבשורה מזעזעת. העמדת איילת שקד בראש המפלגה מבשרת השלמה מובלעת עם קיצו של החלום, או לפחות דחייתו למועד בלתי ידוע.

אמנם על דבר אחד עדיין יש להקפיד: בהרמת הכוסית שתפתח את מסע הבחירות של המפלגה על שקד להיזהר שלא למזוג את היין לכוסות חברי המפלגה, משום שבהיותה מחללת שבת בפרהסיה שומרי מצוות לא יוכלו לשתותו. ואם גם תוכל להימנע מלשאת קולה בשיר – תבוא עליה הברכה.

מתוך אתר הארץ

פורסם במדור הדעות של הארץ

אמריקה, או איך למדתי לחבב את הבורגנות

המבקר בלאס וגאס מסתכן במנת יתר של אמריקנה. העיר, אחרי הכל, היא התמצית המרוכזת שכשמערבבים אותה עם הרבה מים מתקבלת המדינה. קלישאות וקיטש מצטופפות אלו לצד אלו ברחובות, פסאודו-מגדל-אייפל ליד פסאודו-קולוסיאום ושניהם ליד בניין-חלל פסאודו-עתידני. אמריקאים במכנסי ברמודה צבעוניים מסתובבים כשבידיהם שקי הקניות המתחייבים ומכל עבר מהבהבות מכונות ההימורים המזמינות. הכסף הוא מלך, וליד שולחנות ההימורים מוצבות מאפרות. כן: מותר לעשן בבניין סגור וליד לא-מעשנים. הכל מותר, ומה שקורה בוגאס נשאר בוגאס. אין גבולות ואין הגבלות; הסגידה לממון אינה מותירה מקום לאלים אחרים.

כתמצית של ארצות הברית, עומדת וגאס על אחד מעקרונותיה הנצחיים של אמריקה: כסף ועשייתו הם דברים טובים. אל יהא הדבר קל בעיניכם – דרך ארוכה עברה התרבות המערבית עד שהגענו לנפנוף הבוטה הזה בעושר ובבזבוזים. ישו, כזכור, העדיף עניים וטען ש"נָקֵל לַגָּמָל לַעֲבֹר בְּנֶקֶב הַמַּחַט מִבּוֹא עָשִׁיר אֶל מַלְכוּת הָאֱלֹהִים".

וגאס

עד העידן המודרני היה זה די מובן מאליו שיש משהו פגום בתשוקה לכסף, וההולנדים, שהיו הראשונים להקים בורסה (המילה מגיעה משפתם) הגבילו במאה ה-17 את שעות המסחר לשעתיים ביום מתוך חשש להשחית את הסוחרים. מן הסתם היו יכולים להציב לפני הבניין שלט, 'זהירות: סכנה לנשמה'. גם מחוץ להולנד נוצרים הגונים היו מוטרדים בכל עת מ-Usury, שהוא חטא גביית הריבית, דבר המשקף הסתייגות כללית מהתעשרות שבאה כתוצאה מעיסוק בכסף, כלומר לא מ"עבודה אמיתית".

הדברים משתנים החל מהמאה ה-18, ואתוס חדש עולה, כזה שרואה ברווח כספי דבר חיובי ובעושר עניין בלתי בעייתי, לכל הפחות. כפי שכותבת דירדרי מקלוסקי (McCloskey) בסדרת ספריה על האתוס הבורגני, הפיכת המסחר לחיובי מתרחשת במקביל להפיכת כל אדם ליזם פוטנציאלי, ודבר זה אפשרי רק כשרואים כל פרט כאוטונומי ושווה לאחרים. כסף הוא המשווה הגדול, ושמא נאמר: המרדד הגדול. כולם שווים מפני שכל אחד מתפרק ממאפייניו (דת, גזע, מין, עדה, מעמד) והופך לסוחר. במסחר בשוק רק הכסף מדבר, ולכסף, כידוע, אין ריח.

זהו העולם הבורגני, שארצות הברית היא ההתגלמות המובהקת שלו. זהו העולם שבו כל יחיד הוא מלך – כל עוד יש לו מספיק כסף כמובן. זהו העולם שמחלן את הקדוש ומפרק את ההיררכי. זהו העולם שמשווה ומשטח, שמרוקן ממשמעות.

אין בדברים אלה תגלית חדשה, קרל מרקס כתב אותם לפני יותר ממאה וחמישים שנה:

הבורגנות, בכל מקום בו הגיעה לשלטון, הרסה את כל היחסים הפאודלים, הפאטריאוכליים, האידליים. היא שניתקה בלי-רחם את כל הקשרים הפאודאליים הרבגוניים, שקשרו את האדם לאדוניו הטבעיים, ולא הותירה שום קשר בין איש לרעהו זולת האינטרס העירום, זולת "תשלום-המזומנים" חסר הרגש. […] היא הפכה את הרופא, את המשפטן, את הכומר, את הפיטן, את איש המדע – לפועלים שכירים המקבלים שכרם מידיה. […] כל היחסים היציבים שהעלו חלודה, על שלל המושגים וההשקפות אשר הדרת שיבה חופפת עליהן, מתפוררים, וכל שנולדו מקרוב מתיישנים בטרם תהא להם שהות להתאבן. כל המיוחס והקבוע-ועומד מתנדף, כל הקדוש נעשה חולין. (המניפסט הקומוניסטי, תרגום מנחם דורמן)

הבורגנות הרסה את היחסים הפאודליים, הפטריארכליים והאידיאליים. שימו לב, מרקס ואנגלס מודים: הבורגנות מקדמת דמוקרטיזציה, פמיניזם וחילון. קל לראות שאכן כך הוא. העולם הבורגני הוא עולם דמוקרטי יותר, שוויוני יותר, חילוני יותר. הרי "כל הקדוש נעשה חולין", ובכלל זה מלוכה, אצילות והיררכיה מגדרית. ארצות הברית היא התגלמות החזון הזה והחלום האמריקאי הוא החלום הזה.

קוסמופוליטיים, מנוכרים, חילונים, נצלנים

Monsieur Jourdain, the protagonist in Molière's play Le Bourgeois gentilhomme (1670)

כנראה שקל מאוד לשנוא את הבורגנות, שכן מכל צד קמו לה שונאים. השמאל הרדיקלי כמובן שונא אותה מפני שהעולם הבורגני הוא עולם של "ניצול" ו"ניכור", המכונן את קשרי האנוש אך ורק על "ערך חליפין". ובכלל, בורגנים הרי לא באמת מתעניינים באמנות וספרות וצופים רק בתוכניות בישול וריאליטי. איכס.

הימין הקיצוני גם שונא את הבורגנות, שאינה אלא יוזמה "קוסמופוליטית חסרת-שורשים", שחותרת תחת המסורת, מחבלת בדת ומקדמת להט"בים (ויש שיוסיפו: יהודים). איך אפשר לסמוך על אותם בורגנים "ניידים" שמרוויחים מספיק כדי לקום וללכת, ואשר לא קשורים לאדמה, למסורת ולזהות האתנית? איכס.

הפאשיסטים תיעבו בורגנים לא פחות מהקומוניסטים, פשוט מסיבות אחרות. אפשר להוסיף לרשימת השונאים גם את הקתולים המלוכנים, האיסלמיסטים הפנאטים, היפנים האימפריליסטים, הסופרים האקזיסטנציאליסטים וההוגים הפוסט-מודרניסטים. שונאי הבורגנים של כל העולם התאחדו – אין לכם מה להפסיד לבד משגשוג כלכלי ודמוקרטיה.

שני הקצוות, מימין ומשמאל, בסופו של דבר עומדים על נקודה אמיתית: יש משהו לוקה בבורגנות, והוא חוסר במטא-נראטיב משותף (לבד מלאומיות). ויש משהו לא בריא בפרגמנטציה החברתית שהעולם הבורגני מאפשר, ומובן לכולנו שחיים המבוססים על מסחר לוקים בחסר. הקיצונים משני הצדדים (סליחה) מבקשים להחזיר לאדם שני דברים חשובים: את הלכידות החברתית של החברה המסורתית, ואת האופק האוטופי שבליבו הבטחה לטרנסצנדנציה.

כשפרנסיס פוקויאמה כתב שהדמוקרטיה הליברלית מייצגת את "קץ ההיסטוריה" הוא צדק במובן שונה ממה שמקובל לחשוב. אנו ניצבים לא מול סופה של ההשתלשלות ההיסטורית – סוגי משטרים וניסויים חברתים עתידים לקום וליפול. אין העניין גם שהגענו למסקנה הבלתי ניתנת לערעור שהדמוקרטיה הליברלית היא השיטה הטובה ביותר (או לפחות הרעה פחות), למרות שלדעת רבים זה המצב. באופן עמוק יותר, קץ ההיסטוריה שמסמן הסדר בורגני הוא קץ התקווה האוטופית, קץ החזון, קץ החלום, קץ הנכונות לצייר צורה חדשה ואחרת של קיום. במילים אחרות, קץ ההיסטוריה הוא שביעות הרצון.

חירות, שוויון, כבוד סגולי

ארצות הברית שבעת רצון, וברביעי ליולי היא מפגינה זאת. לפני מותו יצא הסנטור ג'ון מקיין כנגד קבוצות 'העליונות הלבנה' ואמר שארצות הברית נוסדה לא על "אדמה ודם", אלא על רעיונות. אמריקה צמחה לא מאחידות אתנית היונקת מנאמנות לאדמת מולדת מסויימת, אלא מהשאיפה ל"חירות, שוויון לפני החוק, כבוד (dignity) של כל בני האדם", כדבריו.

הרעיונות האלה נטועים בלב הדמוקרטיה הליברלית, אולם לא פחות מכך בלב הכלכלה הליברלית והסדר הבורגני. אין זה מקרה שהנשיא טראמפ, המפנה עורף לראשונה ביחסו למוסלמים, מהגרים ולהט"בים, נסוג גם מהשניה בביטול הסכמי השכר והצבת תעריפי סחר. המהלך הראשון נעשה לזוועת השמאל הפרוגרסיבי, השני לחרדת הימין השמרני, אולם שניהם משרתים כיוון אנטי-ליברלי כולל. טראמפ פשוט אינו חלק מהמסורת הזאת – הוא אנטי-ליברלי כשם שהוא פוסט-בורגני.

ללא חירות (המפורשת כאוטונומיה), חוק שוויוני (שאינו תלוי במעמדות ופריווילגיות מוּלדות) וכבוד סגולי – אין יזמות ואין מסחר חופשי. הקפיטליזם עולה עם הדמוקרטיה, ובמקביל לשני אלה עולה הבורגנות. הרביעי ליולי, על כן, הוא חג הבורגנות, ולמרות שזה לא אסתטי, כדאי לשלוח לכיוונו לפחות הנהון ראש חיובי קטן. כי על אף האוטופיות מימין ומשמאל, הסדר הבורגני הוא הבסיס שעליו אנחנו חיים. למעשה, הוא זה אשר מאפשר את קיומן של אותן אוטופיות זו לצד זו, ללא שיזיקו יותר מדי אחת לשניה (או לכולנו).

נעים ואף מחמיא להיות אנגלופיל או פרנקופיל, אבל לאהוד את ארצות הברית נחשב למעשה לא תרבותי. אמריקה כל כך גדולה וחזקה, אמריקה כל כך בורגנית, שחיבובה מרמז על וולגריות. אבל יש סיבות טובות לחבב אותה. אני, בכל מקרה, למדתי לחבבה.

פורסם באתר מכון שלום הרטמן ב-4 ביולי

החרדים נגד השמאל

כשחברי המפלגות החרדיות אומרים שוב ושוב שיתמכו בבנימין נתניהו לראשות הממשלה, אפשר היה לצפות שהאגדה הפוליטית על היותם "לשון מאזניים" תדעך, אולם נראה שיש המתעקשים להחזיק בה. לא מובן, למשל, כיצד נשמעות בארשת רצינית הטענות שעל פיהן אם מפלגתו של בני גנץ רק תיפטר מיאיר לפיד היא תקבל את אות כשרות בד"ץ העדה החרדית, או איך מועלות תהיות שמא דווקא עם אהוד ברק החרדים יוכלו לרקוד טנגו.

תקוות שווא אלה מבוססות על ההנחה, שבסוגיות הקשורות למעמד השטחים הכבושים אין לחרדים עמדה אידיאולוגית סדורה השוללת נסיגה, ולכן ממשלת שמאל החותרת לחלוקת הארץ לשתי מדינות לא תרתיע אותם. אולם לפנינו מקרה של הסקת מסקנות שגויות מעובדות נכונות. רוצה לומר, נכון שהן הרב אלעזר שך והן הרב עובדיה יוסף פסקו שמותר להחזיר שטחים ולפנות יישובים תמורת שלום, אלא שזה לבדו לא אומר שהיתה להם חיבה מיוחדת לשמאל הישראלי. ההפך הוא הנכון.

כך הרב שך, גדול הדור שעיצב את תפישתה של החברה החרדית כיום, קבע מחד גיסא ש"לפי ההלכה אין כל מניעה לוותר על חלק מארץ ישראל למען השלום", ואף היה יוני עד כדי כך שהתנגד לחוק לסיפוח רמת הגולן וגרס שאין לחוקק את חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל (1980). מאידך גיסא הוא הקפיד להביע שוב ושוב את הסתייגותו מהשמאל הישראלי.

ב–1990, למשל, קבע כי בין אנשי השמאל נמנים "שונאי תורה ושונאי מצוות", וכי הליכוד הוא מפלגתם של "בעלי האמונה התמימה". ב–1992 פסק, כי "אין להתחבר כלל עם השמאלנים שהם לגמרי דבר טרף", וזאת משום ש"השמאלנים מצהירים בגלוי שאין הם מאמינים, שהם כופרים בכל", ואילו בימין "עוברים על הדת רק בתור יחידים אך בפרהסיא הם מכבדים ונותנים דרך ארץ להדת".

ההכללות הגסות הללו נשמעות אולי כמו עוד פליטה של בני ציפר, אולם הן נושאות נקודה של אמת. הרב שך מביט מגבוה על הימין ועל השמאל לדורותיהם. הוא יודע שהשמאל העולמי עלה מתוך רוח הנאורות, שנטתה לכיוונים אנטי־דתיים ואנטי־מסורתיים. הימין הוא הצד השמרן יותר, וממילא הדתי יותר. ללא קשר לעמדותיהן של המפלגות בנושאי ביטחון, יחסו של השמאל למסורת הוא לכל הפחות מורכב, בעוד שבקרב הימין היחס למסורת פשוט הרבה יותר.

כפי שקבע הרב שך, "תמיד היו הרבה פורקי עול, [אולם] זה היה באופן פרטי, לא בתור שיטה" — לאמור, הן השמאל והן הימין אינם מקפידים על איסור בשר בחלב, אלא שעבור חלקים מהשמאל זה עניין אידיאולוגי. יש הבדל בין מומר לתיאבון לבין מומר להכעיס. המפלגות החרדיות, אפוא, הן "השותפות הטבעיות" של הליכוד לא בגלל יחסן לארץ ישראל, אלא בגלל החיבה המשותפת למסורת (וכיום, אפשר לומר, גם בגלל הנטייה לאנטי־ליברליזם). אין מדובר במחלוקת בין יונים לנצים’ אלא במחלוקת בין שמרנים לפרוגרסיביים. פשוט: בעוד המנהיגות החרדית מסוגלת להיות יונית כמו ניצן הורוביץ, השמאל לעולם ייחשד בעיניה בנשיאת דגל החילוניות.

אם נבין שזו עמדת המוצא ביחס של העולם החרדי למפה הפוליטית, נבין שבחירתן הראשונה של מפלגות החרדיות תמיד תהיה הימין. זה המצב הבסיסי ולא תעזור כל חנופה. מנגד, גם התקפות מצד המרכז־שמאל על החרדים לא ישפיעו לרעה ולא "יקלקלו" שום דבר, מכיוון שאם תגענה המפלגות החרדיות לממשלת שמאל זה ממילא יהיה רק מחוסר ברירה. ואמנם, כשאינטרסים חשובים יהיו על הכף כל איבה ועלבון יישכחו. ראינו כיצד גם בצלאל סמוטריץ', כשהוא רוצה מספיק להיות שר התחבורה, יכול לסבול עבודת יהודים ברכבת בשבת.

טוב יעשו מפלגות השמאל אם ישלימו עם המציאות הזאת. לפיד כבר התפכח מפרק החנפנות לחרדים בקריירה הפוליטית שלו אחרי שראה שאין לזה כל השפעה על עמדותיהם. חלילה אין להסית נגד הציבור החרדי, ובהחלט מוטב וראוי שהשמאל לא יגשים את חששותיהם של החרדים ולא יקדם עמדה אנטי־דתית, אולם יש להחזיר את יחסי המדינה עם המגזר החרדי לפרופורציות התקינות. אצל נתניהו היה לחרדים צ'ק פתוח, והוא נפרע כלכלית על חשבון משלמי המסים, מדינית על חשבון הקשר עם יהדות ארצות הברית, וחברתית על חשבונן של הנשים, שהודרו באקדמיה, בצבא ואף במרחב הציבורי. הגיע הזמן, גם כאן, לחזור לעקרונות הדמוקרטיה הליברלית.


פורסם במדור הדעות של הארץ