מחבר: תומר פרסיקו

ברקלי 101

בחוזה השכירות נקבע שאסור לעשן בבית, במרפסת הבית, במרתף של הבית או בגראז' של הבית. כתבתי מייל לבעל הבית ובו הבעתי במילים עדינות את רצוני לעשן סיגריה אחת, מקסימום פעם בשבוע, בגינה של הבית. "בסדר", הוא ענה, "אבל רחוק מהבית. ועליך להפסיק אם השכנים מתלוננים. אל תעשן כשהם בגינות שלהם. אנשים בברקלי מאוד רגילים שלא מעשנים בבתים או בחוץ. ואם אתה מעשן עלי להעלות את סכום הפיקדון הראשוני."

בברקלי, כמו בקליפורניה כולה, המריחואנה חוקית, אבל אין איך לעשן אותה. אפשר אמנם לקנות בחנויות המיועדות לכך מני מזונות המחזיקים חומר טוב, אם כי גם עליהם דאגו לציין אילו יסודות מזיקים הם נושאים. על חפיסת עוגיות גרנולה-גראס תמצאו אזהרה עבור האלרגיים לאגוזי קשיו ולקוקוס. בכל גן עדן יש נחש, וכאן הוא מתגלם כטופס. הבירוקרטיה הבורגנית יודעת לגלות לך טוב ורע. יש תקנה לכל דבר.

לפעמים זה טוב. ביום הראשון שלי כאן (הטיסה הישירה של יונייטד נוחתת בסן פרנסיסקו בשש בבוקר, אין בעיה להיות כבר בשמונה אחרי מקלחת) קניתי זוג אופניים. המחשבה היתה להתנייד אל הקמפוס וחזרה עד שאתארגן על מכונית, אבל מהר מאוד גיליתי שבתוך ברקלי כלל אין צורך בשום דבר אחר. לא בכל כביש יש נתיב לאופנים, אבל ברבים יש, ויש אפילו רחובות שלמים שהוסבו ל"שדרות אופניים". זה לא אומר שמכוניות לא תוכלנה לנסוע בהם, אבל אם הן נוסעות ברור להן שעליהן להיזהר. בעלי הבית הם המדוושים. אפליקציית המפות של גוגל יודעת איזה רחוב הוא מה, ואם אדם מורה לה לספק הדרכה ליעד מסויים היא תסמן את המסלול הקצר ביותר המותאם לאופניים.

הקמפוס הוא בעצם פארק. הוא משתפל על צלע גבעה גדולה ונחל זורם לאורכו. עצים מטופחים, תאווה לעיניים ונחמדים להשכיל, נטועים לאורכו ולרוכבו, מדשאות מוריקות רובצות בכל פאה פנויה ומכל צלע מתנשאים מבנים עצומים, נאו-קלאסיים. עמודים דוריים מעטרים את כניסותיהם של אלה, מחדירים בסטודנט ענווה ראשונית שמוחלפת במהרה בגאווה על כך שהוא ולא אלפי אחרים זוכה להשלים דיפלומה בינותיהם. שני שליש במעלה הגבעה עומד מגדל-שעון עצום המעוצב כהומאז' לקמפנילה די סן מרקו בונציה. מהמגדל בונציה הדגים ב-1609 גלילאו גליליי את יכולות הטלסקופ. קשה שלא לחשוב שהארכיטקטים בברקלי כיוונו את עיניהם לתעוזה המדעית, האיקונוקלסטית, בה אחז גליליי.

מגדל השעון בקמפוס

באוניברסיטת קליפורניה שבברקלי אין חוג לדת השוואתית, ונראה שהם די מרוצים מזה. חוגים כאלה התפתחו באופן מסורתי מתוך המחלקות להכשרת אנשי דת נוצריים (ה-Divinity Schools). ברקלי הוקמה כאוניברסיטה הראשונה של מדינת קליפורניה, אבל זה היה רק ב-1868, וכנראה שאנשיה כבר ספגו מספיק מתהליך החילון כדי לוותר על מוסד שכזה. היתה אמנם תוכנית קטנה ללימודי דתות והאוניברסיטה סגרה אותה לפני כמה שנים. הם רוחניים, לא דתיים כאן. באחד מימי הראשון ביקרתי בכנסייה הקרובה למקום מגורי, כנסיית ה-Christian Science. הזרם הפרוטסטנטי הזה הוא פרי מוחה של אישה אחת, מרי בייקר אדי, שחוותה התגלות והסבירה בספרה שיצא לאור ב-1875, Science and Health, כי המסר האמיתי של הנצרות ושל ישו הוא שהחומר הוא אשליה, שאין בעולם דבר שאינו חיים-אלוהים-תודעה, שמחלה היא חטא והחטא הוא מחלה, ושכל מה שיש לעשות כדי להיות בריאים הוא להאמין.

תוך הכנסייהבתחילת המאה העשרים אדי כבר עמדה בראש כנסייה שמנתה רבבות, ולא פחות חשוב מכך, שימשה כאחד מחלוצי האידיאולוגיה הרוחנית המוכרת כ"תודעה בוראת מציאות". התפיסה הזו, שתעשה עשרות מיליוני נפשות בעולם המערבי, מחזיקה שה-mind שלנו קובע מה יקרה לנו ושהרצון שלנו, אם רק יהיה כן ועז, יכול לברוא עבורנו חיים טובים. לאחר שבמעגלי הניו-אייג' נפרדה השקפה זו ממטען שנחשב עודף כדמותו של ישו או של אלוהים חיצוני לאדם היא הצליחה לתרגם את עצמה לרבי מכר בינלאומיים כמו הסרט 'בליפ', הספר 'הסוד' ושלל סדנאות רוחנו-קפיטליסטיות שמלמדות איך "למשוך שפע מהקוסמוס" הישר אל חשבון הבנק.

בינתיים התנועה של אדי נשארה מאחור. הכנסייה בברקלי מחזיקה במבנה מרשים, אחת מהיצירות המזהירות של ברנרד ראלף מייבק, ארכיטקט מבריק שטבע את חותמו על העיר לפני מאה שנה. הגג הענק נתמך על ידי שתי קורות עצומות המוצלבות מלמעלה, והמבנה כולו, מבטון אפור ועץ, מעוצב בשילוב שובה לב של סגנון גותי, רומנסקי וסיני. התפאורה המרוממת הזאת נמצאת ביחס הפוך למצב המאמינים: יחד איתי ישבו באולם הגדול פחות מעשרה איש, מספר שהיה מביך עוד יותר מכיוון שאת התפילה (לא מיסה, הם הרבה יותר מדי פרוטסטנטים בשביל זה) הובילו שתי נשים, עם עוד אחת ששרה מזמורים, ועוד נגן עוגב. הנצרות התודעתית של מרי בייקר אדי כבר אינה בחוד החנית. אור הניו-אייג' האמורפי נשא את כולם.

הכנסיה

ברקלי נדמית כמקום האידיאלי לאופטימיות קוסמית. מזג האוויר נעים כל השנה והצמחייה חוגגת את העניין עד תום. פרחים בשפע, עצי פרי, צמרות אדירות מסוככות על הרחוב. בתים פרטיים מעץ נטועים בנחת מענגת מאחורי גינות מטופחות, ותחרות חרישית מתקיימת בחניותיהם בין הג'יפים המבריקים לרכבים ההיברידים. אם אמריקה היא "אוטופיה מוגשמת" כדברי ז'אן בודריאר, הרי שברקלי היא הרקיע השביעי של אותה אוטופיה, השיא האביוני של כל מה שארצות הברית יכולה להיות, של מה שהיא נועדה להיות. ככה זה נראה כשזה עובד.

אמריקה אינה סימולקרה. היא המקור. לפחות עבור כל מי שמגיע אליה מבחוץ. הרי לא רק סדרות הטלוויזיה ולא רק סרטי הוליווד שמזינים אותנו הם עליה. גם ערכות הלגו שאנחנו קונים לילדים, למרות מוצאן הדני, מחקות את המשטרה האמריקאית ואת מכבי האש האמריקאים, כך גם הפלימוביל הגרמני. האופנות והטרנדים שלנו ממנה, הפרסומות שלנו מציעות לנו מוצרים כאילו אנחנו אמריקאים. אמריקה, ורסנו, אמריקה.

שבע-מאות אלף הישראלים שגרים כאן לא נשארים בארצות הברית רק מפני שנוח. ההגירה לכאן נותנת הרגשה מוזרה של שיבה הביתה. פה, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, תתגשמנה כל התקוות. או שמא אף מעבר לכך, מדובר בחזרה לגן עדן. קדמת עדן של סטיינבק נכתבה, בסופו של דבר, על העמק מעט מדרום. "ויצא קין מלפני ה' וישב בארץ נוד קדמת עדן". וישמעו את קול דונלד טראמפ מתהלך בגן לרוח היום.

ספריית האוניברסיטה

מחר אני מתחיל ללמד במכון למשפט עברי ולימודי ישראל. אעביר הסמסטר את הקורס של האוניברסיטה על המסורת המיסטית היהודית. קיבלתי עצה לחלק כרטיסיות בתחילת השיעור ולבקש שכל סטודנט/ית יכתבו את שמם ואיך לפנות אליהם – he, she, they או משהו אחר. כמובן שאעשה זאת. נמתין ונראה איך תתקבלנה ההכרעות המגדריות של הקבלה.

ליברליזם: אינדיבידואליזם ומרחבים מודרניים של משמעות וזהות

עניינו של הליברליזם בחירות, אולם לא כל תפיסה של חירות היא ליברלית. הליברליזם מציג תפיסה מסוימת מאוד של חירות, תפיסה מודרנית ופרטית, המדגישה את האוטונומיה של היחיד. בעולם המערבי הקדום משמעותה של חירות היתה חירות פוליטית. אדם היה חופשי כאשר הוא היה חלק מקהילה שקבעה עבור עצמה את דרכה, כלומר קהילה שהיתה ריבונית לקבוע את חוקיה.

עבור הפרט ביוון העתיקה, ביטוי השיא של חירותו היתה השתתפותו במועצה הציבורית של הפוליס, וגם ברומא החלוקה בשלטון נחשבה כתנאי לחופש. קיקרו ביטא היטב תפיסה זו כשקבע כי "תחת שלטון אריסטוקרטי ההמונים לא נוטלים חלק בחירות, שכן אין להם כל גישה לכוח". גם כשבני ישראל "יוצאים מעבדות לחירות" הם יוצאים ממצב של כפיפות לשליט זר למצב של אוטונומיה פוליטית, אשר במסגרתו הם כורתים ברית עם האל ומקבלים על עצמם את חוקיו. חירותו של עם ישראל היא חירותו כקולקטיב. לפרטים מתוכו לא היתה אפשרות לנהוג אחרת מהמקובל (לא לשמור שבת, למשל).

בנג'מין קונסטנט (1767–1830), מהראשונים שהתהדרו בתואר "ליברל", ניסה להסביר בפתח המאה ה–19 את ההבדל בין תפיסת החירות העתיקה לזו החדשה. לדבריו, "מטרת הקדמונים היתה ההשתתפות בכוח הציבורי בין אזרחיה של אותה מולדת: לכך הם קראו חירות. מטרת המודרניים היא ההנאה מהביטחון שבשמחות אישיות, והם מכנים חירות את ההגנות שניתנות על ידי המוסדות לשמחות הללו". קונסטנט ביקש לעמוד על חשיבותה של חירות הפרט בעידננו, שהיא בסיס הליברליזם. חירות זו אינה מתגשמת במגע עם השלטון, אלא דווקא בהגנה מפניו.

זו נקודה מהותית. המסורת הליברלית המודרנית נוצרה על רקע עלייתו של האינדיבידואל ומתוך הצורך להגן על מרחבים חדשים של משמעות ושל זהות: האוטונומיה שלנו, חופש המצפון שלנו, והמימוש העצמי שלנו. ליסודות אלה, שעבורנו נחשבים לעיקר הטוב שבחיים, לא הוענקה חשיבות בעולם הפרה־מודרני, ועם התגבשותם עלתה גם הדרישה להגן עליהם.

ג'ון לוק (1632–1704), המכונה "אבי הליברליזם", ניסח את עקרונותיו בחיבור "שתי מסכתות על הממשל המדיני". על פי לוק, בהסכימם על "אמנה חברתית" וביצירת קהילה, מצפים בני האדם מהממשל שהעמידו שידאג לזכויותיהם וישמור עליהן. ממשל בלתי לגיטימי יהיה ממשל שלא מגן על הזכויות הללו, או שפוגע בהן ללא סיבה מוצדקת שמעוגנת בטובת הכלל.

ליברליזם קשור אפוא להגנה על זכויות, שהן הכינוי שאנחנו נותנים ליישומים השונים של אותם מרחבים מודרניים של משמעות וזהות. הזכויות שלנו מבטאות אוטונומיה, חופש מצפון ומימוש עצמי. כפי שהיטיב לנסח רונלד דבורקין (1931–2013), חברה ליברלית היא חברה שאינה כופה פרשנות מסוימת על המושגים הללו. יש בה כמובן חוקים, אולם אלה הסדרים "נוהליים", כלומר כאלה הנוגעים לסידורי החיים, ולא "מהותים", הנוגעים למטרות החיים.

מובן אפוא מדוע שלטון פשיסטי או בולשביקי אינו ליברלי. בצורות שלטון אלה, אותם מרחבים של משמעות מוכפפים לשלטון, אם על מנת לבטא את "רצון העם", "מהות העם" או ייעודו, ואם על מנת לאלץ את הפרט להיות "חופשי באמת" או "לממש את עצמו באמת", על פי פרדיגמה דוגמטית כלשהי (למשל, כפרולטריון בלתי מנוכר). המרקסיזם מציג אמנם תפיסה מודרנית של חירות, אבל כזו שאינה ליברלית.

ליברליזם קשור גם לכלכלה חופשית. ליברלים אשר ביקשו הגנה על זכויותיהם על ידי השלטון ומפני השלטון ביקשו גם שהשלטון לא יצמצם את זכויות הקניין שלהם ויאפשר להם להפעיל, להזיז ולממש הון כאוות נפשם. ליברטריאניזם הופך את הממד הזה לעיקר, לעתים עד כדי כך שבשם הזכות להגנה על הקניין מצומצמות זכויות אדם אחרות.

ליברליזם קשור גם לשוויון. שוויון לא היה אידיאל בעיני הליברלים הראשונים, אולם הליברליזם נשא אותו כהנחה מובלעת. עלייתו של האינדיבידואל המודרני מתרחשת בקורלציה הדוקה עם שבירת ההיררכיות המעמדיות של העולם הפרה־מודרני, ושני אלה מוזנים מתפיסה חדשה של האדם, אשר מוצאת בו מהות אוניברסלית. אותה מהות היא זו אשר על האוטונומיה והביטוי שלה חובה עלינו להגן. ואותה מהות, שאינה אלא התרגום המודרני לעקרון "צלם אלוהים", משותפת לכל בני האדם באופן שווה.

ליברליזם שמבקש לקדם שוויון לוקח את ההגנה על האוטונומיה, חופש המצפון והמימוש העצמי של הפרט לשלב חדש. ההגנה על אלה מפני שרירותיות השלטון מתרחבת להגנה עליהם מפני שרירותיות החיים. שהרי אדם שנולד במקרה עני, או במקרה נכה, או במקרה אשה, זכאי ככל אחד אחר לאפשרות למימוש עצמי, לא? ומכיוון שחסמים כלכליים, בריאותיים או חברתיים מגבילים אותו, האין זה תפקידו של השלטון הנאור למזער אותם ככל האפשר?

כאן הדברים נוטים להסתבך. מחד גיסא, חירות לכל דורשת, לכאורה, תנאי חיים מינימליים לכל, שהרי לרובנו אין אפשרות למימוש עצמי אם אנחנו (למשל) דרים ברחוב. מאידך גיסא, קידום השוויון מגביל בצורות שונות את החירות (במסים, באפליה מתקנת, בלימודי ליבה). גם העזרה למימוש עצמי מניחה תפיסה מסוימת של המימוש העצמי, וכפי שדבורקין לימד אותנו, מדינה ליברלית אמורה להימנע מכך.

דוגמה זמינה לעיוות שנובע מכך הן המגבלות על חופש הביטוי בשם ההגנה על מיעוטים. ביסודו, ליברליזם יגרוס שהחירות לבטא את עצמנו היא זכות בסיסית שהשלטון אמור להגן עליה, אולם ליברליזם שאימץ עמדה פרוגרסיבית יגרוס שההגנה על רגשות המיעוט, על מנת לקדם את זכויותיהם, חשובה יותר, ועל כן יאסור על ביטויים פוגעניים (כפי שקורה, לדוגמה, בקמפוסים אמריקאיים). דרך אחרת להבין זאת היא לומר שבעוד הימין הליברלי נוטה לקדם את חירות הקניין מעל לחירויות אחרות, השמאל הליברלי נוטה להרחיב עוד ועוד את ספקטרום הזכויות, באופן שמסגיר ומקדם תפיסה מסוימת של "החיים הראויים", ועל כן, לעתים, פוגע בחירויות שונות.

כפי שלחירות יש היסטוריה, גם לליברליזם יש, והוא בהתפתחות מתמדת. בעולם שבו הגיוון האנושי הולך וגדל, האינדיבידואליזם מקצין, והממדים הפנימיים שלנו — הרגשיים, האמוניים והרצוניים — הולכים ומתרחבים. הליברליזם נוטה להתרחב גם הוא, ולאמץ תפיסות שונות, כגון פוליטיקה של זהויות ועיסוק מתפרט בזהויות מיניות. התרחבות זו, למרבה הצער, באה על חשבון עמידות ועוצמה. מנגד, קשה מאוד להתנגד לה, שכן היא אינה רק מענה לקריאה אתית, אלא מהווה בעצמה צורה חדשה של מימוש עצמי.

:

פורסם במוסף הארץ כחלק מ'פרויקט ליברליזם' בו כותבים גם אסף שגיב, עופרה רודנר, גדי טאוב ורוית הכט

סופה של הפוליטיקה החרדית

חוק הגיוס האחרון חשף את עומק המשבר בחברה החרדית. מחד, החוק כאילו נתפר עבורם על פי מידה. הוא מאפשר מרחב תימרון עצום לישיבות ולא יגייס אף אברך. מדובר במתנה גדולה כל כך עד שיוסי אליטוב, עורך המגזין החרדי 'משפחה', קבע שרק בזכותו ייכנס אביגדור ליברמן לעולם הבא. מאידך גיסא, החוק בכל זאת דורש, פורמלית, גיוס.

חוק זה חוק, אבל יהודים מתמחים זה כאלפיים שנה בפרשנות יצירתית לחוק. לא פחות מכך, שומרי מצוות פיתחו גם חושים חדים המסייעים להם להבחין מתי לא רק אפשר אלא גם חשוב להתעלם מהחוק. ואין כחברה החרדית שמצטיינת בכך. אם זה לגבי כדורגל בשבת או האיסור ההלכתי להתדיין בפני בבתי המשפט החילוניים, החברה החרדית, הרגילה לחיות כמיעוט תחת תנאים שלא היא קובעת, מבינה היטב שאי אפשר לממש כל אידיאל ואף לא כל הלכה. הקריצה היידישאית היא מוטיב קלאסי עוד מימי מנדלי מוכר ספרים.

זה סוד כוחה של הפוליטיקה החרדית. נציגי החברה החרדית בכנסת ידעו מתי להתעקש ומתי להרפות, מתי ללחוץ ומתי להתפשר, מתי לזעום ומתי לקרוץ, ובדיוק משום כך לא רק קיבלו את מה שהיה חשוב להם (בעיקר תקציבים), אלא היו פרטנרים פוליטיים נאמנים ומצוינים (בעיקר לימין). לכן היה יכול הרב שטיינמן לתמוך בחוק טל. הוא לא עשה זאת משום שאהב את החוק, אלא משום שחשב שיתרונותיו מרובים על חסרונותיו. כך נראית פרגמטיות יהודית מסורתית.

לעומת זאת, הפוליטיקה החרדית הנוכחית נראית כבלתי כשירה לשום פשרה. החרדים החליטו לא לתמוך בחוק הגיוס לא משום שהוא לא מקובל עליהם (הם עצמם מכנים אותו "חוק הדיחוי"), אלא מפני שבכל ציבור חרדי קמה קבוצה של קיצונים המסרבים לכל פשרה. הכרנו כבר את "הפלג הירושלמי" שהפך האופוזיציה הפנים-ליטאית, ואת חסידויות גור וסלונים שמהוות את הסמן הקיצוני של החסידים. כעת, כפי שדיווח אהרן רבינוביץ, גם לספרדים יש את הקיצונים שלהם, עם הרב משה צדקה, ראש ישיבת פורת יוסף, ואחרים. קבוצות אלה מתנגדות לחוק לא משום תוצאותיו המעשיות אלא בשם העיקרון שאסור בכלל להעלות על הדעת גיוס של לומדי תורה.

בעבר קולות כאלה היו שוליים וממילא מושתקים מיד על ידי גדולי הדור. אלא שכיום אין גדולי דור. הרב שטיינמן נפטר ואין לו מחליף. כנ"ל הרב עובדיה. הואקום שנוצר לא רק מאפשר הרמת ראש, אלא מחייב את מרימים, הרוצים להתבלט, לעשות כן בהתאם להגיון הפנימי של המסורת, בו הדרך לצבור הון פוליטי היא להפגין אדיקות הלכתית. הקבוצות הקיצוניות נענות גם להתפתחויות חדשות: השוליים המתרחבים והמתגוונים של הציבור החרדי, שכוללים הקפדה פחותה על המנהגים השבטיים ו"ישראליזציה" (כביטויו של ההיסטוריון קימי קפלן), מעלים צורך בהגבהת החומות ובהסתגרות מחודשת של הצד החושש מתהליכים אלה. כך נוצרות בכל חברה אותן קבוצות קיצוניות שהגדרתן העצמית היא אדיקות יתר, שלא לומר פונדמנטליזם.

מולם לא עומד איש שיכול לבנות על סמכות כריזמטית על מנת להתנגד לדבקות שלהם באידיאלים ההלכתיים הנשגבים. כך יוצא שהפרגמטיות נזרקת מהחלון והעיניים פקוחות לרווחה. אין קריצה. וכאן הבעיה: מיסודות הפוליטיקה הפרלמנטרית היא החתירה לפשרה, ואילו מיסודות האדיקות האמונית היא ההתנגדות לכל פשרה. אם האדיקות תהפוך למיינסטרים החרדי, לא יהיה מקום לפוליטיקה חרדית.

המרכז לא מחזיק. החברה החרדית מתפרקת. תהליך זה הופך את שוליה הקיצוניים לחזקים יותר, אבל אותה כולה לחלשה יותר. אם לא תימצא דרך להעניק לגיטימציה לפרגמטיות לא תתאפשר פוליטיקה חרדית. המפלגות החרדיות תאבדנה מכוחן, כמו גם מערכן עבור מפלגת השלטון. ייתכן שההישגים הפוליטיים החרדיים לא יבלמו הפעם על ידי מפלגה שבראשה עומד בן למשפחת לפיד, אלא בשל קריסה פנימית. קריסה מהעדר קריצה.

:

פורסם היום במדור הדעות של הארץ

הברית החדשה–ציונות דתית ונצרות אוונגליסטית

"אם ראית מלכויות מתגרות אלו באלו", קובעים חז"ל, "צפה לרגליו של משיח". מכיוון שטבען של מלכויות להתגרות זו בזו, נמצא שרגליו של משיח, לשמחתם של המשיחיים, מהלכות בינינו כמעט תמיד. ממילא מובן שכאשר נשיא ארצות הברית מתגרה באיראן ומעביר שגרירותו לירושלים המשיח בדרך. זה מובן לחה"כ סמוטריץ' שסבור ש"טראמפ הוא חלק מתהליך החזרת השכינה לציון", וזה ברור לסגן שר הביטחון אלי בן דהן שקבע שמדובר ב"פעמי משיח".

טראמפ ככורש המודרני, משיח ה'אם כי אולי יש לשאול – איזה משיח? עבור אנשי הדת שהבית הלבן שלח אל הטקס די ברור שמדובר בג'יזס. בשביל מי שאינו אדם מאמין זה כנראה פרט שולי – מה נפקא מינה לו אם לא יבוא זה או לא יבוא ההוא. אולם מה שמפתיע הוא שנראה שגם למאמינים זה הפעם לא משנה.

מרתק היה לעבור על עיתוני סוף השבוע של הציונות הדתית ולחזות בכך. ב'בשבע' החרד"לי, לבד מהערה אחת קטנה, פשוט התעלמו מכל הזווית הנוצרית-האוונגליסטית. ב'מקור ראשון' הגדילו לעשות: בעוד העורך חגי סגל כותב כי מדובר "בהתגשמות בהירה של חזון הנביאים", סגניתו אורלי גולדקלנג הקדישה את טורה לשינוי הכולל שעבר על "הנצרות", שפעם רדפה וכעת מהללת אותנו, ואילו הטור של הכתב אריאל שנבל היה כולו כתב הגנה לאוונגליסטים, שעל פיו אך ורק אוהבים אותנו אהבה ללא תנאי.

יש לומר, האוונגליסטים באמת אוהבים אותנו, אם כי לא תמיד זו אהבה שאינה תלויה בדבר. על פי סקר שנערך בדצמבר האחרון 52% מהאוונגליסטים מציינים שאחת הסיבות לתמיכה בישראל היא משום ש"ישראל חשובה למימוש הנבואות של כתבי הקודש" – נבואות קץ הימים. 12% מהאוונגליסטים ציינו סיבה זו כסיבה החשובה ביותר לתמיכתם.

האוונגליסטים, המהווים כ-25% מאוכלוסיית ארה"ב, הם פלח אוכלוסייה מגוון מאוד, ורבים ביניהם חיים את חייהם בלי מחשבה שניה על מדינת ישראל. אולם חלק גדול מהם הם "נוצרים ציונים", ובין אלה נמצאים אותם אוונגליסטים העוקבים בדריכות אחר כל התפתחות מדינית בישראל. עבורם כל תנועה פוליטית כאן מתורגמת לתזוזה שמימית בהיכלות הנצח. התנועות הנכונות, הם בטוחים, יביאו את הגאולה, לא לפני שנאלץ להתייסר בפורענויות מלחמת גוג ומגוג.

רצה הגורל – או ידה של ההשגחה האלוהית – ודווקא את הקיצונים ביותר מבין האוונגליסטים המשיחיים הזמין טראמפ לפתיחת השגרירות בירושלים. רוברט ג'פרס, שפתח את הטקס, הכריז בספרו 'הספירה לאחור לאפוקליפסה' מ-2015 כי ישו בדרכו לשבת על כס מלכותו של דוד, וכי "יחזקאל ל"ח מתאר את פלישת האומות מצפון ומזרח לישראל לתוכה". ג'ון הייגי, שחתם את הטקס, כתב כבר ב-2006 כי "הדו-קרב הגרעיני עם איראן הוא ודאי. המלחמה העצומה במזרח התיכון תאסוף את העולם אל ארמגדון."

העובדה שדווקא מנהיגים דתיים שמאחלים לנו מלחמה קרובה נבחרו כאורחי הכבוד בטקס בירושלים היא אילוסטרציה פורה לשני תמורות משמעותיות העוברות עלינו בזמן הזה. ראשית, השפעתה הגוברת של פוליטיקה משיחית לא רק על ישראל, אלא גם על ארצות הברית. המטיפים הלוחשים באוזני טראמפ אינם אותם שמרנים מוכרים שמבקשים "ערכי משפחה", אלא מחשבי קיצים המשוכנעים שטראמפ הוא כורש, ראש האיחוד האירופי יהיה האנטיכריסט ושאחרי מלחמת גוג ומגוג ישו ימלוך מהר הבית. הם קונים את לבו של הנשיא במחמאותיהם (הייגי אמר לפני שבוע שטראמפ "ייזכר גם בעוד אלף שנים") ומכוונים אותו למימוש חזונותיהם.

ודוק: אותה דתיות משיחית לא זכתה למידת השפעתה משום שנציג מתוכה נבחר להנהיג. ישראל וארצות הברית מונהגות על ידי אתאיסטים ידועים שעברו כל אחד, אם להתנסח במתינות, על אי אילו דיברות. ניתן גם לומר בביטחון כי לנציגי המשיחיים לא היה מעולם סיכוי לזכות ברוב הקולות במדינותיהם. השפעתם נגזרת מתוך המוטיבציה העצומה שמתוכה הם פועלים ומקרבתם למנהיגים הנבחרים. זה כמובן לגיטימי לחלוטין. זה גם מראה על נחישותה של הדת לא רק שלא להיעלם במאה ה-21, אלא גם להשפיע באופן מכריע על המרחב הציבורי.

תהליך משמעותי שני הוא הברית החדשה בין הציונות הדתית לנצרות, כמוה לא היתה בהיסטוריה היהודית. העובדה שמנהיגי ועיתוני המגזר מתעלמים במודע הן מהנבואות האפוקליפטיות של הנ"ל, הן מתחזיותיהם על התנצרות היהודים והן מההיסטוריה הבעייתית, בלשון המעטה, בין הנצרות ליהדות אינה רק עניין של אופרטוניזם ציני. מכיוון שאותם סרוגי-כיפה פוסלים, מחרימים ומבזים מיליוני יהודים רפורמים וקונסרבטיבים מתברר שהמישור המדיני-פוליטי הפך עבורם לעקרוני ומשמעותי הרבה יותר מזה המסורתי-דתי, אף מזה המשפחתי-אתני.

לעומת האוונגליסטים, יהודים רפורמים חולקים עמם שיעור גדול הרבה יותר של מסורת, תיאולוגיה והיסטוריה, אולם הם מעדיפים את הראשונים מפני שכמוהם גם הם ניצבים כנגד תפיסות חברתיות פרוגרסיביות ומחזיקים בעמדות פוליטיות ניציות. שמרנות ומשיחיות הופכות למסגרת תיאולוגית חדשה, המאחדת בין לאומנים ומשיחיים, יהודים ונוצרים. הבדלים אמוניים ופולחניים נשכחים ופוליטיקה מחליפה מסורת כיסוד העיקרי של הזדהות.

שני תהליכים אלה קשורים זה לזה, ומביאים לידי ביטוי לא רק את ההדתה של הפוליטיקה אלא את הפוליטיזציה של הדת. ככל שהמסורות הדתיות מנסות להשפיע על הפוליטיקה המודרנית, כך הן מושפעות ממנה. ככל שהן משקיעות יותר במהלכים מדיניים, כך הן שוקעות בתוכם. התוצאה היא שהדת הופכת לעמדה פוליטית. לא עוד דרך חיים אלא אידיאולוגיה מחנאית שבה עקרונות אמוניים נשכחים והמסורת מיותרת. המאמינים, מצידם, הופכים לשמרנים גנריים, החושבים ופועלים בצורה זהה (בזמננו: רפובליקאית). אם לא ניכחד במהרה בימינו בארמגדון, נוכל אולי לחזות במיזוג המלא בין ציונות דתית לנצרות אוונגליסטית.

:

פורסם היום במדור הדעות של ’הארץ’

מ”לפיכך נברא” עד “לפיכך נתכנסנו” – צלם אלוהים, זכויות אדם ומדינת הלאום

הקמת מדינת ישראל החזירה את צלם אלוהים לבניו של העם שהוריש אותו לעולם. יותר מכל דבר אחר, את זה עלינו לחגוג ביום העצמאות. הרבה מעבר לחזרה אל הארץ שעליה צעדו האבות ושעליה שלט דוד המלך, עצמאותו של העם היהודי פירושה שיבה לעקרון צלם אלוהים, והפעם תוך מימושו בפועל. שכן הקמת מדינה ריבונית לעם היהודי יצרה, לראשונה בהיסטוריה, את התנאים שבהם יכולות להתממש ההגנות האפקטיביות על אותם מישורים אנושיים שמכוננים את צלם אלוהים שבנו, אותם מימדים שאנחנו מכנים "זכויות אדם".

אין חדש בקביעה שיש קשר מהותי בין האידיאל המודרני של זכויות אדם לבין האמונה הקדמונית בדבר המהות המשותפת לאדם ולאלוהים. אמונה זו, שהתפתחה במסורת העברית העתיקה, נתפסה בראשיתה כדמיון פיזי בין האל לאדם, אולם היא הפכה לימים לסגולות הפנימיות שמכוננות את מה שעבורנו היא הישות האנושית, הפרסונה, הסובייקט המודע לעצמו. מתוך שסגולות אלה נחשבו כמתת אלוה, נולד החיוב להגן עליהן.

מקורן ההיסטורי של זכויות האדם נתון בפולמוס מסועף. ניתן לומר ללא הגזמה שמאות ספרים נכתבו סביב השאלה. יש הסבורים שהרעיון חב את לידתו לתומס הובס, אחרים למשפטן ההולנדי הוגו גרוטיוס, ועוד אחרים לפילוסופיה הנומינליסטית של וויליאם מאוקהם. לפעמים ייקבע שתפיסות מודרניות של זכויות אדם נולדו מתוך פילוסופיה אתאיסטית (הובס) ועל כן מהוות שבירה של המסורת הדתית שבאה לפניהן (כך למשל גרס לאו שטראוס, שמצא בכך חיסרון). פעמים אחרות נמצא ראייה של המשכיות ולא שבירה בין המסורת הדתית לבין רעיון זכויות האדם (למשל אצל הוגה הקתולי ז'אק מריטיין, שגם לקח חלק בניסוח הצהרת זכויות האדם של האו"ם). דומני שבריאן טירני (Tierney), היסטוריון של ימי הביניים ומומחה לחוק כנסייתי, הראה באופן משכנע שהנקודה המכרעת להתפתחותו של הרעיון הגיעה כבר במאה ה-12, וזאת מתוך דיונים של מלומדים קתולים.

לא שלא היה דיבור על זכויות גם קודם. היה, ובני אדם בהחלט התעקשו שזכויותיהם יכובדו. אולם היו אלה זכויות שונות, לא שוות. לכל מעמד, עדה, דת ותפקיד היו את הזכויות שלו. כאשר נחתמת המגנה כרטה ב-1215 היא מבטיחה להגן על זכויות האצולה, הכנסייה, הסוחרים, האנגלים החופשיים ואף הצמיתים – אולם לכל קבוצה כזאת היו זכויות משלה. גם הרמב"ם, ביושבו במצריים, קובע מעט לפני כן ש"צדק הוא לספק לכל מי שיש לו זכות את מה שמגיע לו" (מו"נ, ג, נג, תר. מיכאל שורץ), אלא שלא מדובר על זכויות מהותיות שמשותפות לכל אדם באשר הוא אדם. שורשי הרעיון הזה, אשר עתיד, מאות שנים לאחר מכן, לשנות את תפיסת האדם את עצמו ואת החברה בה הוא חי, נעוצים ברעיון צלם אלוהים העברי, שמאומץ ומתפתח בלמדנות הנוצרית.

לפיכך נברא אדם יחידי

היסודות המהפכניים של עקרון צלם אלוהים מנוסחים במסכת סנהדרין שבמשנה:

לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא. ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו, אבא גדול מאביך. ושלא יהיו מינין אומרים, הרבה רשויות בשמים. ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד, וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל האדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהם דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חיב לומר, בשבילי נברא העולם.

"אדם", האדם הראשון, נברא יחיד כדי ללמדנו שהאדם, כל אדם, הוא עולם ומלואו. כפי שאדם הראשון היה נזר הבריאה ויחידי בעולם, כך כל אדם נחשב לשיא חד פעמי של ההוויה. ועוד: כולנו צאצאיו של אדם, ולכן כולנו שווים. אין לאיש "אבא" גדול משל זולתו, ואין "הרבה רשויות", כלומר אלים שונים שבראו גזעי-אדם שונים, ולכן נבדלים בערכם. האנושות היא אחת, ובניה שווים. והנה, למרות שבני האדם שווים, הם לא זהים. "אין אחד מהם דומה לחברו". כל אדם אינו רק יחיד בעולמו, אלא גם ייחודי. כאשר מלך טובע מטבעות ועליהם דמותו, כל המטבעות דומים זה לזה וכל דמויותיהן דומות לו. אולם כאשר מלך מלכים המלכים יצר את האדם הוא יצר גיוון. כל אדם הוא מיוחד. מכאן שכל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא (המילה "מישראל" נוספה מאוחר יותר). לפנינו אפוא הרעיון שבאופן מהותי לא רק שכל בני האדם שווים, אלא שלכל אחד ואחד מהם ערך סגולי ייחודי. כל אדם הוא צלם אלוהים, והוא מגלם ומנכיח את דמותו של האל באופן מיוחד וחד פעמי.

תפיסת ייחודו של הפרט עומדת בניגוד חריף למה שהיה מקובל במזרח הקדום ובעולם ההלניסטי. עם הזמן, ה"צלם" הייחודי שלנו הופך למה שמכונן אותנו כסובייקטים: תבונתנו ויכולתנו לבחור. כבר במאה הראשונה לספירה קבע פילון האלכסנדרוני שצלם אלוהים הוא ה"שכל, מנהיגה של הנפש", ופרשנות זו מאומצת ומודגשת בעולם הנוצרי (למשל אצל אוגוסטינוס). עד המאה ה-12 היא הולכת ונפוצה בכנסייה. באותו זמן גם הרמב"ם קובע שצלם אלוהים הוא ההשגה השכלית, ובמאה ה-13 תומס אקווינס, התיאולוג הדגול, עומד מאחורי תפיסה זו. ההשקפה המתגבשת היא שהאידיאל האנושי, חיי האדם הראויים, קשורים באופן יסודי בתבונתו של האדם ובבחירתו החופשית, אשר הוענקו לו כמובן על ידי האל.

ברתולומה דה לאס קסאסבמקביל מתעורר שיח על המשמעויות הפוליטיות של האמת התיאולוגית הזאת. משפטנים של הכנסייה, קובעים כי צלם אלוהים הוא "החוק הטבעי", השקול ליכולת התבונית לבחור בחירה מוסרית חופשית. מושג ה"זכות" עובר מעיגונו בחוק לעיגונו בפרט. החוק מובן כמגן על זכויות הפרט הקיימות לכתחילה, ולא כמעניק לאדם את זכויותיו. ומפני שכולנו נושאים את אותו צלם אלוהים, על החוק להגן על כולנו באופן שווה. צלם אלוהים הופך אפוא לביטוי מהותי ואוניברסלי של אנושיות, "חוק טבעי", שוויוני, של סובייקטיביות המחזיקה מרחב פנימי חופשי, אוטונומי וזכאי להגנה.

מרגע שצלם אלוהים נקשר בחוק טבעי הוא הופך לכלי משפטי ופוליטי. במאה ה-13, לא הרבה אחרי מסעות הצלב האכזריים כנגד האלביגנזים (שלא חסו גם על היהודים), מכריז האפיפיור אינוקנטיוס הרביעי כי אין לכנסייה אפשרות להפקיע את רכושם או את כושר שיפוטם של כופרים, מפני שגם הם יצורים תבוניים ובעלי בחירה. יש להם "זכות" לרכוש ולממשל עצמי. במאה ה-16 מתעוררים פולמוסים על זכויותיהם של פגאנים כאשר תיאולוגים ומצביאים ספרדיים צריכים לקבוע האם הילידים שפגשו ביבשת אמריקה זכאים גם הם להגנה על זכויותיהם. ברתולומה דה לאס קסאס, מלומד קתולי שהפך לרפורמטור חברתי, קבע אז כי "כל עמי העולם הם בני אדם, וישנה רק הגדרה אחת לכל האנושות ולכל אדם בנפרד, והיא שהם תבוניים". משום כך אי אפשר לשעבד את ילידי אמריקה, גם לא לגזול את רכושם ובוודאי לא לזרוע בהם הרג המוני. בתור בני אדם הנושאים את צלם אלוהים יש להם זכויות טבעיות, זכויות אדם.

איגוד רצוני של פרטים

כמובן שזה לא עזר לבני המאיה או לאצטקים. המלומדים הקתולים זעקו, והקונקיסטדורים שחטו. ההכרה בזכויותיהם גם לא סייע לקיוגה, לאונידה, לאונונדגה, לגאויופה, לפקווט, להיווי, לוומפונג, ללנפה, להופי, לזוני, ליאקי, לפיז'או, ליומה, לנאווחו, לאלגונקוויאן, לאפאצ'י, לנוטקה, לטינגיט, לצ'ינוק ולעוד כמאה וחמישים עמים ותרבויות שמילאו את אמריקה הצפונית והדרומית. את שרידיהן ניתן למצוא בשמורות שארצות הברית העניקה לניצוליהן ובאמנוּת נאו-ילידית שמוצאת למכירה במלכודות התיירים בדרום-אמריקה. זכויות אדם, הסתבר, לא מגינות על עצמן. יש צורך בלא מעט כוח כדי להפוך אותן מרעיון יפה למציאות פוליטית.

הכוח הזה, התברר בסוף המאה ה-18, נמצא ברפובליקה. התפתחות הרפובליקה, ואחריה מדינת הלאום, היא כמובן תהליך אדיר מימדים, אולם לעניינינו חשוב היבט אחד מתוכו, והוא רעיון "האמנה החברתית". רעיון זה, שגרסאות שלו ניתן למצוא כבר בעולם ההלניסטי, מתגבש במאה ה-17 כצורה של ביקורת פוליטית. כאשר ביקשו הוגים שונים באותה עת להעריך את מצב החברה בזמנם (ואף לנסות לארגנה מחדש), בדרך כלל מתוך מאמץ לשים סוף למלחמות הדת האיומות שקרעו את אירופה, הם היו זקוקים לדרך חדשה להבין את ייסודה של החברה. ברצונם להימנע מלחזור על הסברים תיאולוגיים, פיתחו הוגים שונים מיתוס גנאולוגי אלטרנטיבי, על פיו קהילות נוצרו מהסכמה וולנטרית בין פרטים.

תומס הובספרטים אלה, נטולי הקשר חברתי, התאגדו יחד כדי להגן על עצמם מהמצב הטבעי האכזרי שבו כל דאלים גבר (תומס הובס) או כדי לכונן שלטון מרכזי שיגן על זכויותיהם וימשול בצורה שלא תפגע בזכויותיהם (ג'ון לוק). יש לשים לב שבכל מקרה מדובר בסיפור בראשית של חברה התואם את התפיסה של האדם כאינדיבידואל שמחונן בתבונה ובבחירה חופשית. אין כאן הסבר על פיו, למשל, הגבר החזק ביותר פשוט כופה על השאר את שלטונו, אלא תיאור של איגוד רצוני, בחירי, של פרטים, המסכימים ביניהם על הסדר תבוני. החברה, על פי תפיסה זו, אינה אלא אוסף של בני אדם המסכימים להתכנס יחד. כל בן אדם מבטא את תבונתו ובחירתו – כלומר את צלם אלוהים שבו.

כפי שכתב תומס הובס בפסקה הראשונה של ספרו 'לויתן': המדינה אינה אלא

אדם מלאכותי, שאמנם גדול הוא בקומתו ובעוצמתו מן האדם הטבעי אשר להגנתו ולהצלתו נועד, ואשר בו הריבונות היא נשמה מלאכותית […] ההסכמים והבריתות שעל ידיהם נעשו בתחילה חלקי הגוף הפוליטי הזה, ועל ידיהם צורפו ונתחברו, דומים הם לאותו צו "יהי" או לאותו "נעשה אדם" כדבר אלוהים בבריאה. (תר. אהרן אמיר)

האדם הוא יצור מלאכותי שיצר האל. המדינה היא יצור מלאכותי שיצא האדם. האדם נברא בצלם אלוהים. המדינה נבראה בצלם האדם. הובס מנתק אמנם את המדינה מהציווי האלוהי (ה"יהי" כאן הוא אנושי לחלוטין), אולם מכונן אותה באופן אנלוגי לו, ועל בסיס הסגולה האנושית הייחודית לבחירה תבונית, שהוענקה לו על ידי האל. ה'לוויתן' של הובס הוא אל חומרי, וכמו הברית עם אלוהי אברהם יצחק ויעקב, גם איתו מתקיימת ברית. ברית זו היא אותה "אמנה החברתית".

ג'ון לוקעל פי תפיסה זו הרפובליקה קמה מתוך כוונה להגן על זכויות האדם של חבריה וכאמצעי לעשות כן. "כדי להבטיח זכויות אלה", מסבירה הכרזת העצמאות האמריקאית, "מוקמות ממשלות בקרב בני האדם". מובן שמעולם לא התקיימו אותם בני אדם אבסטרקטים, חסרי הקשר, אשר כשנמאס להם לחיות בפחד הסכימו לכאורה, באופן תבוני ובחירי, להקים קהילה. אותו דגש על תבונה ובחירה אינו אלא התרגום לשפת ההגות המדינית של הרעיון התיאולוגי שהורישה המסורת היהודית לעולם: צלם אלוהים. ולא רק תרגום, אלא גם חילון. כפי שכתבה חנה ארנדט, "מכיוון שהאנושות, מאז המהפכה הצרפתית, נתפסה בדמות משפחת האומות, התברר בהדרגה כמובן מאליו שהעם, ולא האדם היחיד, הנו דמות האדם" ('יסודות הטוטליטריות', תר. עידית זרטל). העם הופך לדמות, כלומר לצלם האדם. והרי מהעם, כלומר ממדינת הלאום, האדם גם מקבל את זכויותיו בפועל, כלומר את ההגנה עליהן, את ההגנה על צלמו. המעגל הושלם.

הגורל של ימינו

בהדרגה מקורן המטאפיזי של הזכויות נשכח. בהכרזת העצמאות של ארצות הברית עוד מסופר לנו שבני האדם "קיבלו, מאת בוראם, זכויות מסויימות, בלתי ניתנות לשלילה". בהצהרת זכויות האדם והאזרח של צרפת (1789) אלוהים כבר אינו מוזכר, אם כי הזכויות הן "קדושות". בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם של האו"ם (1948) גם זה לא קיים. אותו "לויתן" הופך עד מהרה לאלוהות מעשה אנוש. האלוהות הטרנסצנדנטית, שקדמה לאדם, נשכחת, אם לא מוכחשת. המדינה היא מושא הסגידה שלנו – ומקור חרדותינו.

ב-1808, כשנפגש נפוליאון עם גתה בארפורט (מזרח גרמניה של היום, אז בשליטת האימפריה הצרפתית), הוא התלונן בפניו על התיאטרון הצרפתי: "למה הם עוסקים בגורל? הגורל של ימינו הוא פוליטיקה!" הפילוסוף של המוסר ברנרד וויליאמס מצביע על כך שנפוליאון עמד על נקודה מעניינת: המדינה המודרנית ממלאת אצלנו את התפקיד שמילא הגורל בעולם ההלניסטי. אנחנו חוששים מהכוח העיוור של המדינה כפי שהיוונים חששו מהמוירות (Moirai, "הגורלות"), אותן אלות שחלקו לכל אחד את גורלו, כולל רגע מותו. נדמה, אכן, שהמיתוסים המודרניים שפורצים מתוך כתיבתו של פרנץ קפקא מתארים במדויק את החרדה מהכוח העיוור של המדינה, אותו לויתן עצום שמסוגל לשפוט אותנו, לכלוא אותנו ולהרוג אותנו כרצונו.

ועם זאת, מדוייק יותר יהיה לתאר את המדינה לא כגורל ההלניסטי אלא כאל המקראי – ולא רק משום שצמחה מתוך המסורת המונותאיסטית. המדינה היא אותו אל שכרתנו איתו, כאמור, ברית. הגוף הפוליטי אמנם שופט כל הארץ, קנא ונקם, אולם ניתן גם לפנות אליו בדברים, אף בקובלנות. במדינה מתוקנת יש לאזרח קול, או לכל הפחות שוויון לפני החוק. האל החילוני שומע את מאמיניו, כלומר את אזרחיו. הוא לא מעניש אותם באופן אקראי. בזמנים טובים הוא אפילו מספק להם בתי ספר וקופות חולים. רחום וחנון הוא, רב חסד.

האנלוגיה לאל המקראי יכולה ללמד אותנו דבר נוסף. שלא כמו האל הנוצרי, הכורת "ברית חדשה" עם כל אדם ואדם ברחבי העולם, אלוהי אברהם כורת ברית עם עם מסויים. הברית שלו מכוננת אומה, והחוקים שהוא מצווה עליה הם חוקי ממלכתה. זכויות אדם, הגם שנולדו מתוך הפרשנות הנוצרית לרעיון 'צלם אלוהים', מתוך תפיסת האדם כיצור מופשט, אינדיבידואלי ואוניברסלי, נשמרות רק בתוך מערכת פרטיקולרית, כלומר בתוך מדינת לאום מסויימת.

חנה ארנדטנחזור לחנה ארנדט ב'יסודות הטוטליטריות': "זכויות האדם," היא קובעת, "שהוגדרו כאלה שאינן פקיעות, הוכיחו את עצמן דווקא ככאלה שאינן ניתנות לאכיפה – גם בארצות שחוקותיהן היו מבוססות עליהן – למן הרגע שבו הופיעו בני אדם אשר שוב לא היו אזרחים של מדינה ריבונית כלשהי." (שם) אנשים אלה הם כמובן הפליטים. ארנדט, שכותבת שנים מעטות לאחר מלחמת העולם השניה, ערה באופן זוועתי לאמת הפשוטה הבאה: אדם שברח או גורש ממדינתו הוא אדם שאיבד את זכויות האדם שלו. אולי לא מטאפיזית, אבל בכל מובן מעשי. רק המסגרת הלאומית מסוגלת לשמור על זכויות האדם שלנו. להפוך את הרעיון למציאות, את ההלכה למעשה.

אין פשוט מלראות זאת מול עינינו כיום בסוריה המפורקת או בפניהם של מבקשי המקלט האפריקאים בדרום תל אביב. דווקא כשהאדם הופך לאותו יצור אבסטרקטי, חסר הקשר, פרטי, יחידי ועצמאי – "אזרח העולם" – צלם אלוהים שבו באופן מפתיע לא מתבלט עוד יותר, אלא דווקא דוהה. הוא הופך לחרק, מיטלטל בין כוחות גדולים ממנו בהרבה, והפעם כאלה שאין לו איתם ברית כלשהי. "חסרי הזכויות סבלו", כותבת ארנדט, מ"אובדן ההגנה הממשלתית, ופירוש הדבר היה לא רק אובדן של מעמד משפטי בארצם-שלהם אלא בכל הארצות. […] העולם לא מצא שום דבר קדוש בעירום האבסטרקטי של היות אדם". האדם המאבד את הגנת ממשלתו מאבד את מקומו בעולם. הוא כניצול על קרש צף בים הסוער: הגורל העיוור יכתוב את עתידו.

אדם ללא הקשר הוא בקושי אדם. צלם אלוהים מאיים לסור ממנו. בה במידה, הבניין הלאומי הרי הוא גם הצלתו של האדם והצלתן של זכויות האדם – והרי זה היה, כאמור לעיל, ביסודו של רעיון "האמנה החברתית". ארנדט מזכירה בהקשר זה את הקמתה של מדינת ישראל: "לא זו בלבד שאובדן זכויות לאומיות בכל צורותיו כרוך באובדנן של זכויות האדם; שיקומן של זכויות האדם, כפי שמוכיחה הדוגמה בת הזמן הזה של מדינת ישראל, הושגה עד כה רק באמצעות תיקונן של זכויות הלאום, או כינונן". מדינת ישראל הצליחה לשקם את זכויות האדם של היהודים, שנרמסו בשנים שלפני שהוקמה עד אבק. רק כאזרחים חזרו היהודים להיות בני אדם.

מדינת ישראל, אם כן, העניקה את צלם אלוהים במלוא משמעותו לבני העם שהוריש אותו לעולם. מדינת היהודים השיבה לבניה את מה שנתנו לאנושות אלפי שנים לפני כן. זאת משמעותה העמוקה של הציונות, ואולי המשמעות הנסתרת של אמירתו של הרצל כי "הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני שהיא שיבה לארץ־ישראל". מדינת ישראל משקמת ומאפשרת ביטוי מלא לצלם אלוהים של היהודים. יותר מאשר החזרה לקברי אבות או לאתרים מקודשים, השלמת המעגל הזה היא הראויה ביותר להיחגג בשנת השבעים למדינה.

הצלם הוא ציווי

אלא שהיא לא תיחגג, וכולנו מבינים מדוע. שכן בשונה מהשליטה באתרים קדושים או בשטחים ואדמות, עקרון צלם אלוהים לא רק מחמיא לנו אלא גם מצווה עלינו. דורש מאיתנו. היחס לזולת, היחס לפליטים, היחס לפלסטינים – כל אלה נגזרים ממנו. והנה האירוניה ההיסטורית במלוא אומללותה: בניה של המסורת שהביאה לעולם את ערכו של האדם לא מושיטים יד לבני אדם חסרי ישע המתדפקים על דלתותיהם. בניו של העם ששיקם את צלם האלוהים שלו כשהקים מדינה מסרבים לאפשר לשכניהם לעשות אותו דבר, ומתעקשים להחזיק אותם תחת כיבוש צבאי, תוך התכחשות לזכויותיהם כבני אדם, כצלם אלוהים. ייתכן, יש לומר בצער, שהמימוש השלם של צלם האלוהים שלנו עדיין מתבקש.

:

___

פורסם ב’מוסף הארץ’ ב-20.4