אנחנו זקוקים להסבר שלא מסתפק ב"בורות" כדי להבין למה סטודנט אמריקאי יציג לראווה דגל חיזבאללה. לא חסרה בורות בעולם, אבל משהו מעניין יותר מתרחש כאן, ודאי כשאנחנו מבינים שגם אנשים שבהחלט אינם בורים תומכים, ולפעמים אוהדים ממש, ארגוני טרור כחיזבאללה.

המסתורין אינו שאישים בשמאל הרדיקלי תומכים בטרור – השמאל הרדיקלי המציא את הטרור – אלא שהם מקדמים את ההנחה, שקל להראות שהיא שגויה, שארגוני טרור איסלמיסטים מהווים תנועות שחרור באיזשהו מובן שגור של המונח הזה.

למרות זאת, התפיסה של תנועות טרור אסלאמיות, ובפרט חמאס וחיזבאללה, כתנועות שחרור, הפכה נפוצה בחוגים רדיקליים. הליגה נגד השמצה אספה עשרות הצהרות בנושא זה על חמאס שפורסמו על ידי ארגוני סטודנטים ב-7-9 באוקטובר 2023. אמנם אין לצפות ליותר מדי מסטודנטים הלומדים באוניברסיטאות עילית, אבל מה לגבי אינטלקטואלית מוערכת כמו ג'ודית באטלר, שבשנת 2006 טענה ש"הבנת חמאס וחיזבאללה כתנועות חברתיות פרוגרסיביות, שנמצאות בשמאל, שהן חלק משמאל עולמי, היא חשובה ביותר"?

בערך באותו הזמן נורמן פינקלשטיין, פרופסור למדעי המדינה ואקטיביסט אנטי-ישראלי ותיק, כתב כי פעולת לכידתם והריגתם של חיילים ישראלים על ידי חיזבאללה ביולי 2006 היתה "מחווה אצילית", ולאחר ה-7 באוקטובר 2023 הוא קבע כי "אם נכבד את ההתנגדות האלימה של ג'ון בראון לעבדות; אם נכבד את היהודים שמרדו בגטו ורשה, כי אז עקביות מוסרית מצווה עלינו לכבד את ההתנגדות ההרואית בעזה".

הנקודה שיש לעמוד עליה כאן אינה ההשוואה הנלוזה בין התנגדות הגרילה בגטו ורשה לוורמאכט ולאס-אס לבין מעשי רצח המוני של אזרחים, אונס שיטתי, חטיפה של משפחות שלמות וניסיון טיהור אתני של יותר מעשרים קיבוצים ושלוש ערים ישראליות. הנקודה שיש לעמוד עליה היא ההקבלה של הטרור האסלאמיסטי לתנועות שחרור פרוגרסיביות מהעבר.

באטלר נוקטת באותה עמדה. בכנס בצרפת במרץ 2024, היא הדגישה שזה "ישר ונכון מבחינה היסטורית" לטעון ש"התקוממות" של ה-7 באוקטובר היה "מעשה של התנגדות מזוינת" ובשום אופן "אינה מתקפת טרור". שוב, מה שמעניין כאן אינו טיוח פשעי חמאס אלא הלגיטימציה לטרור של חמאס על ידי הגדרתו מחדש כמעשה של התנגדות אנטי-קולוניאלית.

דוגמה אחרונה וגרוטסקית אביא מספרו של פיטר ביינרט, 'להיות יהודי לאחר חורבן עזה: חשבון נפש' (2025). ביינרט, אקטיביסט יהודי ותיק שבשנים האחרונות הפך מציוני לתומך במדינת כל-אזרחיה, מגנה בתוקף את פעולות חמאס ב-7 באוקטובר, אך אינו משתמש ולו פעם אחת במילה "טרור" כדי לתאר אותן ולא במילה "טרוריסטים" כדי לתאר את חמאס. עבור ביינרט מחבלי חמאס הם תמיד "לוחמים", וחמאס אינו ארגון טרור אלא "ארגון חתרני (insurgent)" או ארגון "גרילה" (מה שיוצר ניסוחים מאולצים משהו, כגון "מוקדם יותר באותו בוקר, לוחם חמאס נכנס לביתה של עמליה ורצח את אמה" – עמ' 34).

לאורך הספר חמאס מתואר כתנועת שחרור. ביינרט קובע כי

ל-7 באוקטובר יש יותר במשותף עם הרצח, העינויים והאונס של אלפי אירופאים בהאיטי הנאבקת לעצמאותה ב-1804, או לטבח המתיישבים הלבנים בפורט מימס על ידי אינדיאנים משבט הקריק ב-1813 במה שכיום הוא אלבמה, או לטבח בלארי על ידי מורדי מאו מאו שביקשו להפיל את הקולוניאליזם הבריטי בקניה ב-1953 – התקפות מחרידות וחסרות רחמים על ידי עמים מדוכאים המתנגדים לנישול. (עמוד 39)

עבור ביינרט חמאס הוא פשוט עוד פרט בסדרה ארוכה של תנועות שחרור. אכזרי, אין ספק, כי שחרור מדיכוי לעולם אינו קל וגם לא ג'נטלמני. אבל למה אפשר לצפות? דיכוי מייצר אלימות ודה-קולוניזציה אינה מטאפורה. בסופו של דבר, כשם שאנו רואים את העבדים המשוחררים של האיטי כגיבורים, כך עלינו לראות גם את הלוחמים (אל תגידו טרוריסטים) של החמאס.

האנלוגיה לעבדים ולילידים חיונית כמובן עבור הביקורת על ישראל כמעצמה קולוניאלית, כמו גם להצדקת הזוועות שביצע חמאס. היא מאפשרת להחליק את המעשים המתועבים שבוצעו על ידי התנועות האלה ולתת לגיטימציה לכל ברבריות שמושתת על ישראלים ויהודים. אבל יש כאן יותר מאשר ויתור טקטי על מוסר למען גינוי מדינה שנואה או עם שתמיד אשם. יש כאן טרנספורמציה עמוקה יותר, במחשבה של חוגים מסוימים בתוך השמאל הרדיקלי. אנו עדים לשינוי במשמעות של פרוגרסיביזם. כדי להבהיר זאת, עלינו לבצע צלילה קצרה אל תוך ההיסטוריה של הטרור.

***

המסגרת התיאורטית השימושית ביותר לכך תהיה עבודתו של דיוויד רפפורט אודות "ארבעה גלים" של טרור מודרני: האנרכיסטי, האנטי-קולוניאלי, טרור השמאל החדש והדתי הפונדמנטליסטי. ראשית הסיפור במאה התשע עשרה, כאשר המונח "טרור" נודד בהדרגה מהמובן שקיבל במהפכה הצרפתית (אלימות שננקטה על ידי ממשלה מהפכנית כדי להפחיד ולשנות את החברה) למשמעותו המודרנית: אלימות כנגד מדינות ואזרחים על מנת לייצר פחד ולהשיג מטרה אידיאולוגית.

גל הטרור הראשון היה מהפכני ואנרכיסטי. הוא מתחיל עם תנועת נרודנאיה ווליה הרוסית ("רצון העם" – נוסדה בשנת 1879 ואחראית להתנקשות בצאר אלכסנדר השני בשנת 1881), ומתפשט הלאה למספר רב של פעילים אנרכיסטים וסוציאליסטים. עקרונות מודרניים של ריבונות עממית (סמכות פוליטית הנובעת מ"העם", בו הכל נחשבים שווים), ההבנה המודרנית של מהפכה פוליטית כדבר טוב, ערכי הנאורות של חירות ושוויון ואידיאולוגיות שמאל רדיקליות משתלבים יחד ליצירת רצף יוצא דופן של התנקשויות (הקיסרית אליזבת מאוסטריה, המלך אומברטו הראשון מאיטליה, נשיא ארה"ב ויליאם מקינלי, ועוד) ופיגועים רבי נפגעים, תוך כוונה לנצל את העיתונות הפורחת והשימוש המתרחב בטלגרף כדי להגיע לתודעה ציבורית רחבה.

מלחמת העולם הראשונה משנה את הסביבה האידיאולוגית. התפרקות האימפריות וקביעתו של נשיא ארה"ב וודרו ווילסון בדבר זכותם של עמים להגדרה עצמית משנים את המניע העיקרי לטרור ממהפכה רדיקלית לעצמאות לאומית. רפפורט מזהה אפוא את הגל השני כלאומי ואנטי-קולוניאלי. ה-IRA באירלנד מהווה דוגמא נחשונית לגל הזה: הארגון מבצע מאות פיגועים בתחילת שנות ה-20 של המאה העשרים. הטרור הלאומני המצרי פעל כמעט באותו הזמן, ופעילות טרור במהלך המאבק ההודי לעצמאות החלה בשנת 1925 ונמשכה עד הכרזת העצמאות ב-1947. מקרים מאוחרים יותר כוללים את המרד הערבי בפלסטין המנדטורית (1936–1939); ארגוני טרור יהודיים כמו האצ"ל והלח"י; המאו מאו בקניה (1952–1960); ה-FLN באלג'יריה (1954–1962) וה-EOKA בקפריסין (1955–1959).

תוך השהיית השיפוט המוסרי של מעשיהם (לדעתי טרור הוא תמיד מגונה), חשוב לציין שאנו עדים שוב למה שהן בבירור תנועות שחרור פרוגרסיביות. כולן נאבקות נגד דיכוי קולוניאלי ולמען התפיסה המודרנית של זכות ההגדרה העצמית. האסטרטגיה היתה להפוך את השלטון הקולוניאלי לבלתי אפשרי מבחינה פוליטית, כלכלית ונורמטיבית, וחשיבותו של גל זה היא שבניגוד לראשון, הוא מצליח. כוחות קולוניאליים נסוגים, מדינות לאום נולדות.

הגל השלישי (שנות ה-60-80) מציע ביטויים מגוונים של תנועות שמאל חדש (New Left). גל זה, שהושפע במיוחד ממלחמת וייטנאם, מהמהפכה הקובנית ומתנועות מהפכניות קומוניסטיות ומאואיסטיות בעולם השלישי, ושהיה חדור ברדיקליזציה שהתבשלה באוניברסיטאות מערביות, מציג רבים מהארגונים הידועים לשמצה של שנות ה-60-80: סיעת הצבא האדום/באדר-מיינהוף, ה- Weather Underground, ה- Action Directe, ועוד.

הגל הזה גם מעלה על נס את המאבק הפלסטיני לשחרור לאומי. ארגון השחרור הפלסטיני (אש"ף) נוסד בשנת 1964 ומושך אליו אזרחים מערביים. ארגונים המקדישים את עצמם למטרה זו (כמו באדר-מיינהוף) ממלאים תפקיד מרכזי בשינוי פני הטרור, ועוזרים להפוך אותו לעל-לאומי ובינלאומי, תוך כדי ביצוע פעולות ראווה נועזות ופומביות מאוד. זוהי התקופה בה אנו נחשפים לחטיפות מטוסים, החזקת בני ערובה, השתלטות על שגרירויות ופעולות טרור באירועים בינלאומיים (לנו זכורה במיוחד אולימפיאדת מינכן בב- 1972 וחטיפת מטוס אל-על לאנטבה, 1976, שבוצע בשיתוף פעולה של תאי טרור גרמנים ופלסטינים).

ושוב: על אף האלימות הרצחנית, כל המעשים הללו מבוצעים על מנת לקדם מטרות פרוגרסיביות. כולם, לפחות לפי הבנתם של מבצעיהם עצמם, אנטי-אימפריאליסטיים, אנטי-קולוניאליים, אנטי-קפיטליסטיים, וכולם מכוונים לקדם שוויון ושחרור למדוכאים – כאשר שחרור כאן משמעותו אוטונומיה אישית והגדרה עצמית לאומית.

***

בגל הרביעי הדברים משתנים. רפופורט מתארך את תחילתו לשנת 1979, תוך הדגשת שני אירועים גיאופוליטיים: המהפכה האיראנית והפלישה הסובייטית לאפגניסטן. לאלה הוא מוסיף את ההשתלטות על המסגד הגדול במכה, באותה שנה, על ידי מאות סונים קיצונים משנים-עשר מדינות שנות, תוך הכרזה על ביאת המהדי. התפתחויות אלו מעוררות גל של פעילות טרור שבמרכזה הדת הפונדמנטליסטית, ובפרט האסלאם.

המהפכה האסלאמית של איראן הופכת אותה ליצואנית טרור עולמית, מממנת ומכוונת פעילות טרור ואף ארגוני טרור שלמים. באפגניסטן, האסלאם משפיל ומביס מעצמה חילונית, ומעורר התלהבות ברפובליקות סובייטיות עם אוכלוסיות מוסלמיות גדולות. כוחות אסלאמיים עולים בבוסניה, קשמיר ההודית מתחממת על רקע מתחים עם המיעוט המוסלמי. פיגועי התאבדות והקרבה עצמית הופכים לפעולות הטרור הבולטות בגל זה, והוא נמשך למעשה עד לאל-קאעידה ולדאעש. שתי התנועות מבקשות לכונן ח'ליפות שבה השלטון האסלאמי מחליף את מדינות הלאום המודרניות, שתיהן אכזריות ביותר ושתיהן בעלות כישרון תקשורתי ויכולת חסרת תקדים ליצירת ספקטקל ויזואלי.

בעוד שקבוצות אסלאמיות אחראיות למספר הגדול ביותר והקטלני ביותר של פיגועי טרור בגל הרביעי ("האסלאם", כותב רפופורט, "נמצא בלב הגל הזה"), דתות אחרות לא תמנו ידן בצלחת. המחתרת היהודית של תחילת שנות ה-80 תכננה לפוצץ את כיפת הסלע על מנת להביא את הגאולה, ואום שינריקיו, תנועה יפנית ששילבה תאולוגיה בודהיסטית, הינדית ונוצרית, שחררה גז עצבים ברכבת התחתית של טוקיו בשנת 1995 במטרה להשיב את "הבודהיזם המקורי" ולצפות ל"ארמגדון". לרשימה זו אפשר להוסיף טרור נוצרי נגד מרפאות הפלות, והיא כמובן מגיעה עד לטרור היהודי שמשתולל בימים אלה ביהודה ושומרון.

השינוי שהגל הרביעי מביא הוא קודם כל בקנה מידה: פעולות הטרור הופכות רבות יותר, גדולות בהרבה, קטלניות יותר, ובמקרה של טרור בחסות איראן, ממומנות על ידי מדינה. מנקודת מבט אידיאולוגית, בגל הרביעי האלימות כבר אינה המוצדקת באמצעות נרטיבים מהפכניים, לאומיים והיסטוריים אלא מוטמעת בנרטיבים מטא-היסטוריים או טרנסצנדנטיים. לגיטימציה לפעולה אינה מגיעה מ"העם", אלא מאלוהים.

וחשוב מכל: בגל הרביעי הטרור לראשונה אינו מתעקש שמאבקו מוקדש למימוש ערכי הנאורות. למעשה, הוא דוחה אותם ומצהיר בבירור על רצונו בחורבנם. שלושת הגלים הראשונים הצדיקו את עצמם באמצעות המסגרת הנורמטיבית של הנאורות והמודרנה באופן כללי; גם כאשר דחו באופן קיצוני את הליברליזם הם דגלו בריבונות עממית, באמנציפציה, בשוויון, בהגדרה עצמית לאומית ובהתקדמות היסטורית חילונית (זה ההבדל העקרוני בין אש"ף לחמאס, וזו הסיבה שפיוס עם הראשון אפשרי, ועם השני כנראה בלתי אפשרי).

הגל הרביעי הוא הגל הגדול הראשון של הטרור המודרני שתרומתו האידיאולוגית הייחודית אינה פרשנות רדיקלית נוספת של ערכי הנאורות, לא הבטחה מודרנית נוספת לחירות, אלא דחיה עקרונית של כל אלה. מדובר במרד נגד ההומניזם האוניברסלי וערכי החופש והשוויון, שלא לדבר על החילוניות, כפי שהובנו במודרנה המערבית.

***

מה ניתן אפוא להבין מהתעקשותם של אינטלקטואלים בולטים בשמאל הרדיקלי להתייחס לגל הזה כאילו היה גרסה נוספת של שלושת הקודמים, כאילו הוא מקדם חירות ושוויון במובן שהם עצמם דוגלים בו?

להמשך המאמר:

באתר תלם

פורסם גם באנגלית בסאבסטק שלי

ההפגנות התחילו ב-7.10. לעולם לא לשכוח את זה. לפני התגובה הישראלית, לפני הפלישה הקרקעית. הפגנות נגד ישראל וכן, גם בתמיכה בחמאס, התחילו כשבבארי, בניר עוז ובשדרות עוד טבחו באזרחים. האיור של הרחפן הפלסטיני שפולש לישובי ישראל, הפרופסורים האמריקאים שעולצים למשמע הידיעות המגיעות מהאזור – הכל התחיל מיד אחרי המתקפה.

כעבור ימים התחילו ההאשמות בג'נוסייד. ב-13.10, שישה ימים בלבד אחרי הטבח, כבר פורסם מאמר מלומד במגזין השמאל-רדיקלי היהודי Jewish Currents תחת הכותרת "A Textbook Case of Genocide", כלומר לא רק רצח עם, אלא מקרה קלאסי של רצח עם. שישה ימים ארורים אחרי שהחמאס רצח, אנס, שרף וחטף.

אותו מאמר, שנכתב על ידי פרופ' רז סגל (חוקר שואה וג'נוסייד באונ' סטוקטון, ניו-ג'רזי) מעניין אותנו גם מפני שהוא קושר באופן מפורש בין רצח עם לקולוניאליזם. על פי מאמרו של סגל "קולוניאליזם וכיבוש" מזמינים שימוש מכוון בשפה שעורכת דה-הומניזציה בנכבשים, וזאת על מנת לאפשר הצדקה ל"חיסול בקנה מידה נרחב" שלהם.

ואכן, השימוש במונח "קולוניאליזם", ובאופן ספציפי "קולוניאליזם התיישבותי" (Settler Colonialism), רווח בקרב החוגגים את הטבח שביצע החמאס. על פי התפיסה הזאת ישראל כולה (לא רק הכיבוש והשליטה הצבאית ביהודה ושומרון) הוקמה כפרוייקט של קולוניאליזם התיישבותי. דבר זה לבדו מצדיק התנגדות של ה"ילידים", ובכלל זה התנגדות אלימה, שהרי "דה-קלונזציה אינה מטאפורה" וכו'. ניכר שבמקביל לדה-הומניזציה שמזמין קולוניאליזם כלפי המקומיים על מנת להצדיק את חיסולם, מזמין המושג "קולוניאליזם התיישבותי" דה-הומניזציה כלפי הישראלים על מנת להצדיק את חיסולם.

לא אירוע, סטרוקטורה

בזה, בתמצית, עוסק ספרו החדש, הקצר, הבהיר והחד, של אדם קירש, משורר ומבקר ספרות אמריקאי. קירש מגיש לקורא את קיצור תולדות המונח, ומבאר גם את ההגיון שמאחוריו. יש בזה חשיבות מיוחדת, משום ש"קולוניאליזם התיישבותי" משמש לא רק על מנת לתאר צורה מסויימת של כיבוש עויין שהיה נהוג בעבר, אלא גם, ובמעגלים מסויימים בעיקר, כדי לתלות אשמה במדינות ובחברות שלמות בהווה.

"קולוניאליזם התיישבותי" שונה מקולוניאליזם מפני שלא מדובר רק בשליטה של אימפריה בפרובינציה כבושה על מנת לדלות את מחצביה ולהשתמש בכוח האדם שלה (לדוגמא, האימפריה הבריטית בהודו), אלא בהתיישבות של חברים בכוח הכובש בשטחי הארץ הכבושה (האימפריה הבריטית בצפון אמריקה, אוסטרליה וכו'). התיישבות כזאת מהווה לעיתים אסון הרבה יותר גדול עבור המקומיים, מפני שהפולשים רוצים לקחת לא רק את משאביהם, אלא את אדמתם, ועל כן רואים בהם לא כוח עבודה זול, אלא איום (ע"ע הילידים האמריקאים).

כפי שמראה קירש, עבור חלק מהתיאורטיקנים של התחום כיום, הבעייתיות בקולוניאליזם התיישבותי לא נעלמת לעולם, ולא רק מבחינת האשמה המוסרית. על פי תפיסה זו המתיישבים יבקשו להדיר ואף להשמיד את הילידים כל עוד הם קיימים, גם מאות שנים אחרי הפלישה. גם בארה"ב ובקנדה כיום, רוצים יוצאי אירופה, לכאורה, להשמיד את הילידים. ודוק: יש כאן קפיצה מהתיאור ההיסטורי של תופעה בעבר, לתיאור – ולשיפוט המוסרי – של תופעה בהווה. קירש מציין שהמשפט הכי מצוטט בספרות העוסקת בקולוניאליזם התיישבותי הוא קביעתו של החוקר האוסטרלי פטריק וולף, "פלישה היא סטרוקטורה, לא אירוע". כלומר הפלישה לעולם אינה מסתיימת – קולוניאליזם התיישבותי מחיל הגיון מסדר מסויים על המרחב, והגיון זה שואף להעלמת המקומיים – לעולמי עד.

“הכחדת צורות של אחרוּת ילידית”

כאן נמצא גם הקשר העמוק לג'נוסייד: קולוניאליזם התיישבותי מוביל לרצח עם, ולמעשה הוא הוא רצח עם. הראשון לא קיים ללא השני, שכן ה"סטרוקטורה" של הראשון מכילה את השני. "החידוש האמיתי בתיאוריית הקולוניאליזם ההתיישבותי הוא הרעיון כי העוול הקדמון הזה מתרחש בכל רגע ורגע על ידי כל מיני צורות של דיכוי", כותב קירש, ומכאן מובן מדוע השדה המחקרי הזה הופך בידי מרצים וסטודנטים נלהבים לכלי נשק פוליטי בהווה, כלי נשק שמופנה בעת הזאת בעיקר כלפי ישראל.

הכללת ישראל תחת המבנה התיאורטי הזה היא בעייתית, מפני שהפולשים (כלומר החלוצים היהודים ואחריהם הפליטים היהודים) לא היגרו (כלומר עלו) לפלשתינה (כלומר לארץ ישראל) על מנת ליישב ולהשתלט חבל ארץ לא מוכר, אלא שבו לארץ שיש להם קשר היסטורי אליה, ברחו מתופת אל חוף מבטחים, ודיברו מפורשות על דו-קיום עם המקומיים (הרצל, בן גוריון וז'בוטינסקי דיברו וכתבו כולם על חיים של שני העמים יחד, לנצח, באותה הארץ). מעבר לכך, אין כל אימפריה שממנה יצאו היהודים, שלא היו ריבונים בשום מקום, ולמעשה היו מופלים לרעה, נרדפים ונטבחים בכל מקום.

כלומר המונח, שאינו מתאים בדיוק למקרה של ישראל (ומתאים הרבה יותר לכיבוש ביהודה ושומרון), משמש בפועל כדי לתקוף את ישראל ולדרוש, למעשה, את היעלמותה. כי זו בעצם המטרה כשמדובר בשימוש בקולוניאליזם התיישבותי ככלי נשק פוליטי: פירוק מוחלט של הישות הקולוניאליסטית. יש להבין: שום פתרון אחר אינו קביל. לא שוויון זכויות, לא אזרחות, לא אוטונומיה תרבותית – כל דבר שאינו העלמות של הקולוניאליסטים לא יפתור את הבעיה, שהרי "פלישה היא סטרוקטורה, לא אירוע".

לכן הענקת זכויות שוות לצאצאי הילידים ששרדו בארה"ב אינה תיקון של עוול, אלא המשך של עוול, ואף העצמתו. קודם נטבחו אבותיהם ברצח עם זוועתי, וכעת הם נידונים ל"רצח עם תרבותי". כל דבר, גם הקמת פארקים לאומיים לילידים האמריקאים, היא חלק מ"מכונת רצח העם", שימור תרבויות ילידיות על ידי המדינה הוא "רעיון גזעני" ואפילו פיוס בין המתיישבים לילידים פירושו "הכחדה של צורות של אחרוּת ילידית" (הציטוטים הם של חוקרים שמביא קירש, לא של קירש עצמו). למתיישב אין שום דרך לחמוק או לכפר על אשמתו: הוא ישות בלתי-לגיטימית מעצם קיומו.

לטפח התנכרות כרונית

לכן חוקרים-פעילים בתחום מבקשים, למשל, שארצות הברית תתפרק וש-99% מתושביה, כלומר כל מי שאינו ילידי (ובכלל זה גם מהגרים שהגיעו מאז המאה ה-17 ועד השבוע) יאבד את כל זכויותיו. כמובן שתרחיש כזה הוא דמיוני לגמרי וחסר כל היתכנות, אבל זה לא משנה. כפי שכותב קירש, המטרה אינה להשפיע על המציאות אלא "לטפח התנכרות כרונית" כלפי המצב הנוכחי, כלפי רוב בני האדם וכלפי המדינה. ואפשר גם להוסיף: לטפח רגשות עליונות מוסרית, שהרי רק אותם חוקרים, הגם שהם עצמם לרוב "מתיישבים קולוניאליסטים", מצליחים לאמץ עמדה מוסרית.

התוצאה היא שהמונח "קולוניאליזם התיישבותי", הגם שיש לו ערך אקדמי כשלעצמו, נוכס על ידי פעילים שמאל-רדיקלים ומשמש במקרה הטוב לצורך גיבוש עמדה של התנשאות מוסרנית, ובמקרה הרע על מנת להכפיש את מדינת ישראל בעלילות דם בנות זמננו. כאן גם נכנסת ההאשמה בג'נוסייד, שהיא חלק מובנה, כאמור, של ההגיון המסדר של הקולוניאליזם ההתיישבותי.

הספר מבאר זאת היטב, כתוב בבהירות וברהיטות, והתרגום של אביעד שטיר מעולה כרגיל. הוא מהווה תרומה חשובה לכל מי שמבקש להבין מהו המבנה האינטלקטואלי שממנו מגיעות חלק מההאשמות הלא תקפות (להבדיל מאלה התקפות, שקיימות כמובן) כלפי ישראל, ובכלל להבין את אחד הגידולים הממאירים שצמחו באקדמיה בעת הזאת. זהו הספר השלישי של הוצאת לוין שיוצא לאור, ויש להודות לעורך, אסף שגיב, שמגיש מזון אינטלקטואלי נחוץ בעת הזאת.

הכישלון המיוחד של השמאל

ורק עוד מילה. ההיסטוריה של הקולוניאליזם מלאה בזוועות נוראיות, במקרים של רצח עם, כיבוש, רודנות, עבדות ודיכוי. כך גם ההיסטוריה של הקולוניאליזם ההתיישבותי. קולוניאליסטים אכן נוהגים להתעלם מאנושיותם של ילידים, ולהכשיר כך את השמדתם. הם עושים זאת בשם עליונותם הצבאית והטכנולוגית, בשם זכותם האלוהית או מתוקף היותם בני גזע עליון – כלומר בשם תפיסות שנדחות לחלוטין בשיח הפוליטי והמוסרי כיום. גם כיום יש כמובן מי שעורך דה-הומניזציה מוחלטת לתושבי יו"ש, ואף יותר מכך לתושבי רצועת עזה, ומבקש את השמדתם הכללית או את גירושם.

מנגד, הכשל העקרוני של מנופפי הקולוניאליזם ההתיישבותי כלפי ישראל אחרי ה-7.10 דומה מאוד לכישלונם של הבולשביקים בזמנו. אפשר לומר שהשמאל מתייחד באידיאולוגיות המצליחות דווקא בשם ההומניזם לעוות את ההומניזם ולהגיע למחוזות אנטי-הומניסטים, ובפועל אנטי-הומניים. בשם הדאגה לחלש, למודר, לקורבן – עמדות לא רק לגיטימיות אלא ראויות – מבקשת האידיאולוגיה להבדיל בין קבוצות שונות של בני אדם (מעמד הפועלים ומעמד בעלי ההון, ילידים ומתיישבים וכו') ולהכשיר כמעט כל פגיעה באחת הקבוצות, תוך התעלמות גמורה מכך שגם היא, בסופו של דבר, מורכבת מבני אדם.

הזוועות מתחילות כשאנחנו שוכחים את האנושיות של הזולת. הרוע הוא הוא מחיקת היותו של הזולת סובייקט שלם, בן אדם, גם אם הוא במקרה בוגרני, קולוניאליסט או מתנחל. כשאנחנו שוכחים את האדם עצמו, את כבודו הסגולי, את זכויותיו וחירויותיו האוניברסליות, את היותו נברא בצלם אלוהים – אז נפתח הפתח לחורבן, שלו ושלנו. יש תמיד לאחוז באדם. אסור לעולם לשכוח את ייחודו, כבודו וחירותו המהותית. מעבר ומעל כל דת או אידיאולוגיה, יש תמיד לקדש את אדם.

הדרישה התקיפה ביותר להתקדמות אל פתרון שתי המדינות תגיע בקרוב, דווקא כשאזרחי ישראל יימצאו בהתנגדות הכי גדולה שלהם כלפיה.

היא תגיע עם דעיכת הלחימה, תוך כדי קימה שפופה וניסיון לחזור לשגרה, כשחטופים עדיין נמצאים במחילות עזה וישובי הדרום עדיין בחורבנם. היא תגיע מפני שהמערב מבין ש"ניהול הסכסוך" כבר אינו אופציה ושבעיית הפלסטינים מאיימת לסחוף את העולם כולו למערבולת חוסר יציבותה.

אינטרסים גאופוליטיים עצומים ישחקו תפקיד מרכזי: ארצות הברית צריכה את האמירויות וסעודיה לצידה אל מול ציר סין-רוסיה-איראן. אבל יהיו גם צרכים זוטרים יותר: ביידן יהיה חייב להחזיר אליו מצביעים צעירים ומוסלמים שהוא איבד בתמיכתו הבלתי מסוייגת בישראל. אירופה תצטרף ללחץ בשמחה. סין ורוסיה ודאי לא יתנגדו.

הדרישה הזאת תגיע גם מקרב יהדות ארה"ב. שותפות הגורל העמוקה שמורגשת עכשיו בין שתי הקהילות היהודיות הגדולות ביותר, זו שבישראל וזו שבארצות הברית, היא אמיתית ומשמעותית, אבל היא לא תכסה על חילוקי הדעות הערכיים והפוליטיים. יותר מכך: יהודי ארצות הברית מבינים כעת שדמותה של ישראל משפיעה באופן ישיר על תדמיתם, על ביטחונם, ואף על יהדותם.

בעוד שהם תומכים בניסיונה של ישראל לחסל את החמאס, הם לא שוכחים שהכיבוש קיים, ושהכיבוש הוא מגונה. כעת יהיה להם לא רק מניע מוסרי אלא אינטרס אישי בקידום פתרון שתי המדינות, שיסיר מעליהם את אות הקין של שותפות בפשעי המדינה היהודית.

הרוב המכריע של יהודי ארה"ב אינם כמובן אנטי-ציונים כקצוות הרדיקליים יותר של יהדות ארה"ב, אולם אם לפני המלחמה התגובה להסתאבותה של ישראל היתה ניתוק, כעת ברור שהניתוק הוא בלתי אפשרי. שמה שישראל עושה משפיע על חייהם. שדמותה של ישראל מעצבת את פניה של היהדות כולה. האחדות והסולידריות הנוכחית תתורגם למעורבות ולדחיפה קדימה אל חלוקת הארץ.

ישראל לא תהיה חייבת להגיע מיידית להסכם עם הפלסטינים – ספק אם זה כלל אפשרי אף המצד הפלסטיני – אולם היא תהיה חייבת לאותת שהיא מוכנה לכך. ראש הממשלה הבא של ישראל יהיה חייב לומר שהוא "תומך בפתרון שתי המדינות", ולבצע צעדים לחיזוק הרשות. נתניהו, שודאי יגנה אותו מהיציע, השאיר בנושא זה אדמה חרוכה. אפילו במרכז ובמרכז-שמאל לא מדברים על שתי מדינות, והזעם בימין כלפי חזרה למתווה הזה יהיה עצום.

ייתכן שמורא הימין על הממשלה הבאה יהיה כזה, שמכונת הרעל הביביסטית והקצה הפונדמנטליסטי של הציונות הדתית ילחצו כל כך חזק, שהיא תימנע אפילו מזיוף עניין בפתרון שתי המדינות. אם זה יקרה, אם ישראל תחזור ל"ניהול הסכסוך", המלחמה הזו תהיה האחרונה בה ישראל תזכה לתמיכה חד-משמעית ממנהיגי המערב. בפעם הבאה שנסבול מהתקוממות פלסטינית, ברברית ככל שתהיה, גם ידידינו הטובים יסרבו לעמוד לצידנו. 'תאכלו את הדייסה שבישלתם' יהיה המסר שתסמן הכתף הקרה שנקבל.

ישראל אינה "פרויקט קולוניאליסטי" ואפשר למצוא הבדלים בין הכיבוש ביו"ש לאפרטהייד, אולם כשהכוח החזק בסכסוך מסרב אף להצהיר שהוא מעוניין בסיום שליטתו על מיליוני נתינים נטולי זכויות לא תישאר לליברלים המערביים ברירה, והם יצטרפו לפוסט-קולוניאליסטים הרדיקלים. ללא נושאות המטוסים ואספקת התחמושת המתמדת מארה"ב, ללא הוטו המובטח במועצת הביטחון של האו"ם, ישראל תמצא עצמה במשבר גדול פי כמה. אולי כזה שהיא לא תוכל להתגבר עליו.

המלחמה הזאת תהיה קו פרשת מים לא רק בפוליטיקה הישראלית ולא רק מול האנטישמיות בעולם. היא תתחיל מהלך מדיני אזורי. תגובתה של ישראל תקבע אם היא תייצב את עצמה במסלול של שיקום, או חלילה תמשיך בסחרור מטה, באותו מסלול בו שנות שלטון נתניהו כלאו אותה. סופה של התדרדרות כזו יהיה בידוד, קריסה חברתית וכלכלית, ולבסוף חורבן.

פורסם במדור הדעות של הארץ

גליון חדש של כתב העת Sources של מכון הרטמן בארה”ב יצא לאור ובו מאמר שלי תחת הכותרת (באנגלית) "מעשה טבעי של נקמה: אלימות מתנחלים ושני סוגים של פונדמנטליזם יהודי".

במאמר אני כותב על עלייתה של ציונות דתית פונדמנטליסטית: קנאית, לאומנית, אולם לא ממלכתית ולעיתים לא ציונית. חבריהן אימצו את הבסיס המקראי שהתנועה הציונית בנתה עליו את יחסה לארץ ישראל, אולם זאת מתוך פרשנות מילולית ואקסקלוסיביסטית, ותוך דחייה חד-משמעית של הסדר הליברלי והמדינה המודרנית על ערכיהם ומנגנוניהם הממלכתיים.

אני כותב על שתי קבוצות, שדרכיהן שונות אולם מטרתן הסופית היא חיסול ישראל כמדינה דמוקרטית המקיימת מרחב ציבורי חילוני וליברלי, והן נשענות על תפיסות תיאולוגיות פונדמנטליסטיות, כמו גם רומנטיות. צמיחתן מתוך הציונות הדתית רומזת על משבר הזהות בו נמצא ציבור זה, והן מאתגרות ללא הרף את הרוב הבוגרני של הציבור הסרוג.

במאמר אני מבחין בין שני זרמים של פונדמנטליזם יהודי-דתי בישראל כיום:

הראשון הוא חרד"ל פוסט-ממלכתי שמנהיגו הפוליטי הנוכחי הוא בצלאל סמוטריץ'. פונדמנטליזם כזה מבקש להצעיד את ישראל לכיוון תיאוקרטי ואתנוצנטרי תוך שאיבת סמכות מפירוש מילולי וסלקטיבי של כתבי הקודש (למשל ספר יהושע).

השני הם נערי גבעות אנטי-ממלכתיים. כאן המטרה המפורשת היא ריסוק מדינת ישראל כפי שהיא, ולעומת ההקפדה ההלכתית של החרד"ל אנחנו מוצאים אתוס רומנטי של "קרבה לטבע" ו"אותנטיות", שמגיעה הן מתוך החיים הפשוטים בארץ המקרא (רעיית צאן וכו'), והן מתוך הסיכון וההתלהבות שבאלימות כנגד פלסטינים וכוחות צבא ושיטור ישראלים.

שני הזרמים האלה נבדלים בתפיסותיהם, אבל משלימים זה את זה במעשיהם: האחד בשטח, השני בפוליטיקה. האחד קורא תיגר על שלטון צה"ל בשטחים על ידי אלימות, השני, ממשרד הביטחון, עושה זאת על ידי מדיניות. האחד מקים מאחזים לא חוקיים, השני מכשיר אותם. האחד שורף את חווארה, השני מגבה אותו מדינית ומסביר שצריך אמנם "למחוק" את הכפר, אבל שהמדינה צריכה לעשות זאת.

בעת הזו קבוצות אלה נמצאות בשיא של השפעה פוליטית וחברתית בישראל, כאשר מחד הן מיוצגות על ידי שר האוצר, מאידך הן פועלות בדרגי ביניים (חמנאל דורפמן כדוגמא זמינה) ולבסוף זוכות לעצימת עין בפעילות השטח האלימה שלהן. המערכת הפוליטית כולה נתונה למנופי לחץ שהם מפעילים עליה.

כאן קישור לאתר וכאן פידיאף.

נכתב עם ד”ר אבי שילון

"מעולם לא הינו חופשיים כפי שהיינו תחת הכיבוש הנאצי", כתב ז'אן-פול סארטר בדצמבר 1944, שלושה חודשים בלבד לאחר שפריס שוחררה. סארטר התכוון לכך שרק בתנאים של סכנה ודחק בני אדם הופכים ממוקדים בשאלות החשובות באמת, ביסודות הקיומיים של החיים, בשאלת החירות עצמה. רק אז הם באמת חופשיים. בדבריו היתה טמונה גם ביקורת – גם תחת המשטר הנורא מכל, קבע סארטר, האדם הוא סך כל הכרעותיו: הוא יכול להתנגד, להשלים, לחפש פתרון או להתייאש.

ואומנם, הצד חיובי במשבר הפוליטי הנוכחי טמון באופן שהוא מחדד את יכולתינו לבחור בעצמנו את הברירות שעומדות לפנינו. רבים מאיתנו שמעולם לא טרחו לעסוק במשמעות הקיום החופשי במדינה, טרודים בחשיבותה של הפרדת רשויות, ואחרים שמעולם לא הפגינו, החליטו לעמוד על זכויותיהם. בכך הופכים ישראלים רבים לאזרחים במלוא מובן המילה, ואי אפשר שלא לשמוח על כך.

האינטנסיביות של הימים האלה כופה עלינו עיסוק בעקרונות היסוד של הפוליטיקה המודרנית. כך, מול ההתעקשות בימין הביביסטי על פן אחד בדמוקרטיה, שלטון הרוב, שמתוכו נגזר רצונם בהסרת כל מגבלה על נבחרי הציבור, עלינו להתמקד בעקרונות היסוד של התפיסה הליברלית בדמוקרטיה, בשאלת החירות עצמה. דרך אחת להרהר בכך היא חזרה למסמכי היסוד של מדינת ישראל.

במגילת העצמאות, כידוע, מובטח שישראל תושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל ותקיים שויון זכויו​ת חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין. הסימן המובהק להסתייגותם של חברי הקואליציה הנוכחית מהתפיסה הליברלית המובהקת הזו נעוץ בסירובם לחוקק את מגילת העצמאות כחוק יסוד.

אולם כדי ללמוד עד כמה התרחק הליכוד בימינו ממקורותיו הליברליים הבסיסיים כדאי לשוב למסמך אחר, שאף הוא נכתב בימי הבראשית של ישראל: החוקה שהציעה תנועת החרות בראשות מנחם בגין למדינת ישראל. את החוקה ניסח יוחנן בדר, יד ימינו של מנחם בגין, והיא משקפת את האופן שבו שאף הימין הציוני המקורי לעצב את המדינה.

החוקה שניסח בדר (כאן ב-pdf) היא מלאכת מחשבת של לאומיות ליברלית. בהשראת כתבי ז׳בוטינסקי, המסמך נפתח בהכרזת האמיתות הנצחיות על כך שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים, ומתוך כך הם חולקים חירויות וזכויות שוות. החוקה של 'חרות' נועדה, כך נאמר, להיות "חומת מגן לזכויות האדם והאזרח", ולהקפיד על הפרדת רשויות, שהוא התנאי ל"ממשל צדק".

בדר, כמו בגין, לא היה מוכן להתפשר על ארץ ישראל השלמה. ישראל נועדה לפי המסמך להתקיים על פני שתי גדות הירדן, אולם הוא הכיר במציאות שנוצרה אחרי 48׳ ופסק שיש לקבוע גם את גבולותיה "הזמניים" של המדינה בחוק.

החוקה מלאה בכל טוב. היא אוסרת אפליה "מטעמי גזע, צבע-עור, דת, לשון, מין או מטעמי מוצא לאומי, חברתי או עדתי", וניכרת בה התפיסה הז'בוטינסקאית של שוויון מלא לאזרחי ישראל הערבים. היא אוסרת "הפצת רגשי בוז או שנאה" מטעמי לאום, גזע וכו', וקבעת שלאדם יש זכות לא רק לחיים, לכבוד, לחופש ולביטחון, אלא גם "להכרה באישיותו". בדר קרא לאסור עונש מוות ועינויים במדינה – וכשבגין התמנה כראש ממשלה הוא אסר על השב״כ לנקוט עינויים – והביע התנגדות לכפייה דתית מכל סוג.

החוקה המוצעת אף ביקשה לאפשר נישואים אזרחיים, ועמדה על כך שישראל תקלוט כל אדם הנרדף פוליטית במדינתו. גם את הסעיף הזה יישם בגין כשהורה עם כניסתו למשרד ראש הממשלה לאחר המהפך של 77׳ לקלוט מאות פליטים מוויאטנם. החוקה אף קובעת זכות בסיסית למזון, מלבוש, רפואה, כלומר תנאים סוציאליים בסיסים המגיעים לכל אזרח, ואף זכות ל"תנאי עבודה צודקים". החוקה גם מבהירה שכל חוק שיחוקק במנוגד לה יהיה חסר תוקף. כלומר, בית המשפט יכול לבטלו. העובדה שמרכיבים כה רבים ברשימה לעיל ייחשבו על ידי הפופוליסטים היום ל"טרלול פרוגרסיבי" ממחישה עד כמה הם התרחקו מיסודות הליברליזם.

סעיף 33 מעמיק בשאלת החירות. הוא קובע כי "זכאי אדם להתנגד בפועל לדיכוי ועריצות… חיללה הרשות את זכויות האדם והאזרח, וגם הערובות החוקתיות חדלו למעשה מלהיות למגן לו – יהא המרד לזכות ולחובה לעם ולכל חלק בקרב העם".

מה שבדר – שהיה מהרוויזיוניסטים שפעלו למען מינויו של בגין כמפקד האצ״ל ותמכו בהכרזת המרד שלו בשלטון הבריטי – קובע כאן הוא לא רק צורת השלטון, אלא גם את התנאים המצדיקים את קיומו של השלטון. כמורד לשעבר, הוא קובע כי שלטון שאינו מגן על זכויות אזרחיו, או שאינו מקפיד על הערובות החוקתיות שמגנות על אותן זכויות, אינו לגיטימי.

בדר, חשוב להבין, לא היה מהרדיקלים ב״חרות״. להיפך: הוא התבקש על ידי בגין לנסח חוקה ליברלית לנוכח העובדה שהיה פלג ב״חרות״, שהלל קוק היה חברים בו, שהציע חוקה קיצונית יותר, שבכלל נטלה מישראל את משמעותה כמדינה יהודית. את חוקתו בדר ביסס בדר על הלאומיות-הליברלית הקלאסית של מייסד התנועה הרוויזיוניסטית, זאב ז׳בוטינסקי, שראה בשמירת זכויות האדם והאזרח היא התנאי הבסיסי לקיומו של שלטון צודק. למעשה, דווקא הימין הציוני היה ליברלי יותר במקורו מהשמאל הציוני שהאמין בקולקטיביזם, ולכן כתב ז׳בוטינסקי ״בראשית ברא אלוהים את היחיד״.

נתניהו, שאמר לאחרונה בראיון לפודקאסט של לקס פרידמן, כי הוא ״דמוקרט מהמאה ה-19״, ריפרר בדיוק לעמדות ז׳בוטינסקי שאפיינו בהמשך את בגין. אבל בפועל, משיקולים שלו, הוא פועל באופן מפורש נגד דרכם.

בסעיף 59.2. קובע בדר כי "מדינת ישראל היא רפובליקה ריבונית, עצמאית, דמוקרטית, המיוסדת על הצדק החברתי". למרבה האירוניה, מה שהמחאה הנוכחית מבקשת לעשות הוא להקפיד בדיוק על המאפיינים שהימין הציוני המקורי ביקש להשיג בישראל.

—

פורסם במדור הדעות של הארץ