פרופ' יוסי דהאן כתב ביקורת מלומדת על ספרי "ליברליזם: שורשיו, עקרונותיו, משבריו", ביקורת שמאשימה אותי, בצדק, בהצגת סוג מסוים של ליברליזם; ושלא בצדק בכך שאני סוג של גזען, כי הליברליזם שלי אינו כולל ערבים וכי איני מציין בספר את הכיבוש.
אני מכבד מאוד את חשיבתו של דהאן, אולם דומני שהרבה מן הביקורת מפספסת את אופיו של הספר. מדובר בספר מבואי, ואין בו כוונה להביא את כלל הזרמים של ההגות הליברלית ושל הפוליטיקה הליברלית בעולם כיום. הרשימות השמיות הארוכות שהביא דהאן, של הוגים שהייתי אמור להתייחס אליהם ולא התייחסתי, כוללות, אם ספרתי נכון, 21 הוגים והוגות – מג'ון רולס ועד יהודה שנהב-שהרבני. הוגים אלה אכן חשובים, אולם מובן מאליו שבספר בן 94 עמודים לא תיתכן בחינה רצינית של תרומותיהם השונות. הדרישה לעשות כן היא דרישה לכתוב ספר אחר.
מבחינה עקרונית, דהאן מבקר את הדגש שלי על אוטונומיה אישית כיסוד הליברליזם. הוא כותב:
ליברליזם של אוטונומיה – תפיסה שנטועה, בין היתר, במשנתם של ג'ון לוק, עמנואל קאנט, ג'ון סטיוארט מיל ואחרים – מציב במרכזו את יכולתו של היחיד לשלוט בחייו ולעצבם, תוך בחינה רציונלית וביקורתית של עצמו, של אמונותיו וערכיו… לעומת זאת, ליברליזם של גיוון דוגל בחברה שאינה משמרת ומטפחת אידיאל מוסרי יחיד, אלא תומכת בקיומם של הבדלים לגיטימיים בין יחידים וקבוצות בסוגיות מרכזיות, כגון אופי החיים הטובים, מקור הסמכות המוסרית והבסיס להצדקת אמונות וערכים.
בזה דהאן צודק. הצגתי בספר את הליברליזם מבית מדרשם של לוק, קאנט ומיל, שכן לתפיסתי הוא מהווה את הקו המרכזי של החשיבה הליברלית. יש כמובן אסכולות ליברליות אחרות, כמו ליברליזם של שגשוג (מנחם מאוטנר כתב רבות על ההיסטוריה שלו), ליברליזם רב-תרבותי (ההוגה הקנדי שמצטט דהאן, ויל קימליקה, דווקא מבסס אותו על אוטונומיה אישית), ליברליזם קהילתני (שעימו אני נמנה) ועוד. גם אותו ליברליזם של גיוון, שמקדם דהאן, שייך לשדה הרחב של אסכולות אלה. אלא שהניסיון של דהאן לנמק דחייה של התפיסה הליברלית של אוטונומיה נשען על השמטה ומוביל לטעות.
ההשמטה היא הייחוס הפשוט של תפיסת הליברליזם של גיוון להוגה הליברלי ויליאם גלסטון. גלסטון בהחלט סבור שהחברה הליברלית צריכה לאפשר כמה שיותר גיוון, לא רק מתוך סובלנות אלא כמטרה חיובית בפני עצמה. אלא שהוא אינו מסתפק בכך. הוא מבין היטב שתמיכה בגיוון פירושה גם קיומן וטיפוחן של חברות מיעוט לא-ליברליות או אנטי-ליברליות בתוך המרחב הליברלי. משום כך הוא קובע את מה שמכונה "זכות היציאה", כלומר יכולתם של הפרטים בקבוצות הללו לממש את האוטונומיה שלהם על ידי היפרדות מאותן קבוצות ומעבר אל קבוצת הרוב.
כפי שכותב גלסטון (במאמר Two Concepts of Liberalism מ-1995):
קבוצות עשויות להיות לא-ליברליות במבנה הפנימי והתנהלותן כל עוד חופש הכניסה והיציאה נשמרים בקנאות על ידי המדינה. […] בנסיבות של פלורליזם אמיתי, חופש הפרט מוגן כראוי על ידי זכויות יציאה בטוחות בשילוב עם קיומה של חברה רחבה יותר הפתוחה לאנשים המעוניינים לעזוב את קבוצות המוצא שלהם.
זכות היציאה מקבוצה לא-ליברלית שומרת כמובן על האוטונומיה של הפרט שחי בקבוצת המיעוט שאינה ליברלית, ועל המדינה הליברלית, על פי גלסטון, לשמור על אותה אוטונומיה "בקנאות"(!), ולדאוג שזכות היציאה תיאכף. מובן מכך מהי הזכות הבסיסית ביותר, על פי גלסטון, שעומדת לכל הפחות לצד הגיוון, אם לא מעליו – האוטונומיה של הפרט. דהאן לא מזכיר זאת כלל.
גלסטון אומנם דוחה את האוטונומיה האישית כאידיאל שהמדינה רשאית לכפות על כלל אזרחיה (כמו שחושב, למשל, יוסף רז), אולם הוא אינו מעניק לקבוצות זכות בלתי מוגבלת לעצב את חיי חבריהן. מבחינת גלסטון, המדינה חייבת להגן על האוטונומיה של הפרט במובן הבסיסי של חירות שלילית, ולאפשר למי שירצה או תרצה לקום וללכת. גם אבחנה זו, הנוגעת ללב הפולמוס שלו נגד ספרי, אינה נזכרת במאמר של דהאן.
השמטות אלה של דהאן מעלות תמיהה, ויכולות, אולי, להיות מובנות על רקע מה שנראה ככוונתו לעודד את מי שהוא תופס כמיעוטים מודרים בישראל. על פי דהאן, הבעיה עם ליברליזם ששם אוטונומיה במרכזו היא שעל פיו,
המדינה צריכה לחנך תלמידים להפוך לבוגרים אוטונומיים. אולם תשובה זו בעייתית, למשל, עבור קבוצות דתיות אנטי-ליברליות, כמו הקהילה החרדית בישראל, שכן חינוך הילדים לאוטונומיה מנוגד לערכיה הדתיים המרכזיים. […] כך גם באשר לנורמות הנוגעות לנשים – לדוגמה, הדיון הסוער המתקיים בימים אלה בישראל על הסדרי הפרדה מגדרית במרחבים ציבוריים, במוסדות חינוך ובצבא, הפוגעים בזכויות היסוד של נשים.
ליברליזם של אוטונומיה (שוב: לא כל סוג של אוטונומיה, אבל נניח לזה) הוא בעייתי אל מול החברה האנטי-ליברלית של החרדים, שם מעוניינים לחנך ילדים לחוסר-אוטונומיה ולהסליל נשים להדרה, אפליה ונחיתות מובנית. לכאורה, הנה מגיע ליברל שדוגל באוטונומיה כמו פרסיקו, ובתקיפות גסה מבקש ללמד ילדים חרדים גם אנגלית ומדעים, ולאפשר לנשים לחיות בשוויון, כבוד ואוטונומיה. חוצפה!
דהאן לא ממשיך לכתוב מה בדיוק הוא היה עושה אחרת. האם אותו ליברליזם של גיוון שבו הוא תומך היה מאפשר לחברה החרדית לגדל ילדים לבורות ולנחשלות ולהסליל נשים לאפליה ולצייתנות? יש לשאול במפורש: האם על המדינה לאכוף לימודי ליבה בחינוך החרדי – כן או לא? אם כן, הרי שהאוטונומיה עולה על הגיוון, והמחלוקת בינינו היא על מינון ולא על עיקרון. אם לא, צריך דהאן לומר לקוראיו מה בדיוק צפוי לילדים ולנשים שיישארו מאחור.
כתיבתו של דהאן מזכירה את רעיונותיה של תנועת הוגים ישראלים שמערערים על הסדר הליברלי. ראש וראשון שבהם הוא ניסים מזרחי, שמציע ביקורת מבריקה על נקודות התורפה וכשליו של הליברליזם – לא רק כעמדה אידיאולוגית, אלא גם כבשורה שאמורה לרכוש את ליבם של המדוכאים, שבתורם דוחים אותו שוב ושוב. שלל עמותות (שחרית הבולטת שבהן) הן הזרוע הביצועית של תפיסות אלה.
הבחינה הביקורתית של הליברליזם חשובה מאוד, אולם עד כה לא מצאתי ביוזמות אלה את החלק המשלים: אם לא ליברליזם, מה כן? האם "ליברליזם של גיוון", המאפשר לחברה החרדית לדכא את בניה ובנותיה, הוא הפתרון? האם מרחב אזרחי "מסורתי", שבו אין הקפדה ליברלית על שוויון זכויות בין גברים לנשים או בין יהודים ללא-יהודים, ייצור כאן חברה טובה יותר?
שוב: איני מכחיש שהליברליזם מוגבל משלל בחינות. אני כותב על כך בספרי (אף שדהאן לא מתייחס לחלק הזה), אבל זה כמובן לא אומר שהאלטרנטיבה טובה יותר. מה שחסר לי בביקורת של דהאן הוא ההתמודדות עם תוצאות הדרך שהוא מציע. בחברה החרדית פירוש הדבר המשך האוטונומיה החרדית כפי שהיא קיימת כיום. במרחב הציבורי הישראלי פירוש הדבר הדרת נשים, להט"ב, חילונים ולא-יהודים. מי שמקדם תפיסה כזו צריך להתמודד עם השלכותיה.
[שלוש פסקאות אחרונות, שעוסקות ביחס המכוער של אתר שיחה מקומית כלפי, באתר שיחה מקומית.]
לולאת האל 