זאת העונה בה העצים בשדרה מקושטים ואנשים מאירים את גינותיהם, זאת העונה בה המודעות נצבעות בירוק ואדום והחנויות מכריזות על מבצעים, זאת העונה בה דמותו של סנטה קלאוס מודבקת באופן אקראי על שלטים, ארונות חשמל ועמודי תאורה, זאת העונה בה קבוצות מתפללים עומדות ברחוב שלפני הכנסייה ושרות מזמורים, זאת עונה בה מבשרים לך ש"מושיענו היקר נולד" ו"המלך הגיע", זאת כבר חודש שלם העונה בה תחנות רדיו מקדישות עצמן באופן טוטאלי ובלתי פוסק לשירי חג ושניתן, תבורך הבתולה הקדושה, לשמוע את Last Christmas חמש פעמים ביום.

אני לא יודע על איזו "מלחמה בכריסמס" אוהבים לדבר ברשתות הטלוויזיה השמרניות. מפרץ סן פרנסיסקו בוודאי אינו האזור האדוק ביותר בארצות הברית ומרגישים כאן את החג כאילו אנחנו ברולדין בחנוכה. כלומר, יש כאן הרבה הרבה סוכר. קיטש, אפשר לקרוא לזה, ומכיוון שאני חובב ותיק של קיטש, אני די נהנה מזה. כבר חודש שהחג באוויר, אופף ומפלש כל מקום וכל דקה, ויש בזה, על רקע החורף והקור, הרבה יופי ואפילו לא מעט נחמה.

יש בזה גם תחושה מוזרה של אמביוולנטיות. מצד אחד, כשרואים מקרוב את העיר עוטפת אור, כפי שראינו פעמים רבות בסרטים וסדרות, עולה הרגשה מוזרה של פמיליאריות. סיפרו לנו את הסיפור כל כך הרבה פעמים – חג מולד מושלג, כל בני המשפחה מתרפקים יחד ליד האח, סנטה מביא מתנות לילדים – שקל מאוד לאמץ אותו כשהוא מגיע מכל כיוון בתלת-מימד. מצד שני, הרגע חגגת את חנוכה.

האיש בחליפה האדומה

גם לא ממש משאירים לך ברירה. כמרצה אורח שיש לו ילדים קטנים הוזמנתי לאירוע מיוחד לכבוד החג. הגיעו רבים עם משפחותיהם – כמה מאות אנשים – והתאספו באחד האולמות היפיפיים של הקמפוס. היו חטיפים ופיצות לילדים, אחריהם מופע של קוסם. אחר כך סנטה קלאוס הגיע. הוא נופף לשלום וצחק את צחוקו העמוק מראש גרם מדרגות שהוביל אלינו, ואז נכנס עם פמליית עוזרים ועוזרות בתחפושות גמדים. מבעוד מועד הוכנה לו כורסה גדולה שמוקמה תחת עץ האשוח הענק במרכז האולם. הילדים הוזמנו לשבת על ברכיו ולקבל מתנה.

עברי, בני הבכור, זינק לעבר האיש הזר בחליפה האדומה והצליח להשתחל השלישי בתור. הקטן יותר, שילה, התחיל לבכות מפני שהוא רצה מתנה אבל פחד מסנטה (לילד חושים בריאים). אני עמדתי בצד וחשבתי על הקלות של הדבר, על המובנות-מאליה שלו. הנה כולנו כאן, ערב רב של זרים מארבע רוחות הארץ. שוודים, צרפתים, יפנים, איטלקים, ארגנטינאים, בריטים, פולנים, סינים, קוריאנים – כולם משתתפים בחגיגה לכבוד "הולדת המושיע", וכולם בעניין. אינקלוסיביות אוניברסליסטית של דת-עולם, של אמונה שופעת ונדיבה שמכנסת תחתיה אנשים מכל עדה וזן.

אבל החגיגה הזו כמובן לא מכנסת תחתיה אנשים מכל מסורת דתית. הנהלת האוניברסיטה שולחת הזמנות לכולם, נוצרים ושאינם, באופן שמבחינתה הוא בלתי בעייתי בעליל, אבל החגיגה היא נוצרית בהחלט. בואו, מזמינים אותנו, שבו איתנו תחת עץ האשוח, הוא הוכן עבור כולם. אכלו מהפיצה הזאת המחולקת בחינם, שכן היא גופי, שתו מהקולה כי היא דמי, דם הברית הַחֲדָשָׁה הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים לִסְלִיחַת חֲטָאִים.

החגיגה האוניברסלית הזאת היא נוצרית כפי שהנצרות היא אוניברסלית. באחד מפרקי 'משפחת סימפסון' ליסה מביעה פליאה על זה שקראסטי הליצן משתתף בתוכנית מיוחדת לכריסמס, שהרי הוא יהודי. בארט מסביר לה ש"כריסמס הוא הזמן שבני אדם מדתות שונות מתאחדים כדי לעבוד את ישו". הבדיחה הזאת עובדת מפני שזה באמת המסר המובלע של הסיפור הזה.

סלבוי ז'יז'ק מעלה אבחנה מעניינת לגבי האוניברסליזם הנוצרי בספרו On Belief. הוא עומד על כך שדווקא היומרה הבלתי-מתפשרת לאוניברסליזם משמעה דחיית מי שאינם שותפים לה. "בדתות 'פרטיקולריסטיות'", טוען ז'יז'ק, "ואף באסלאם, על אף שאיפות ההתפשטות הגלובליות שלו, יש מקום לאחרים, הם נסבלים, גם אם מתנשאים מעליהם. ברם המוטו הנוצרי 'כל בני האדם אחים' משמעו גם כי כל אלה שאינם אחיי אינם בני אדם."

אפשר להרגיש משהו מהדחייה הזאת דווקא בהזמנה הפתוחה להשתתף בחג. מי שלא נענה לה הוא 'לא בסדר', או שמשהו לא בסדר בו. והרי איזה אדם חיובי יתנגד לאחוות כל בני האדם? אם אתה מוציא עצמך מהכלל הרי שכפרת בעיקר (וממילא לא תיגאל). רוס דות'ת (Douthat), בעל תור שמרן בניו-יורק טיימס שאני נהנה לקרוא, כתב באחד ממאמריו בתחילת דצמבר על החזון האידיאלי מבחינתו: "לו היה לי מטה קסמים כדי לברוא אליטה […] היא היתה אריסטוקרטיה קתולית רב-גזעית ורב-לשונית המושלת מקוויבק עד צ'ילה." באריסטוקרטיה הקתולית של דות'ת (ופירוש המילה "קתולי" הוא הרי "אוניברסלי") יש בהחלט מקום (וחייב להיות מקום, אם הוא לא רוצה לאבד את עבודתו) לכל העמים והגזעים. אבל אין בה מקום ליהודים.

זה לא שחגיגות כריסמס זרות לי. כמי שגדל בחיפה ראיתי קישוטים נתלים ברחובות בעיר (בשכונות מסויימות כמובן) וכשגרתי בירושלים נהגתי לבקר במיסת בחג בכנסיית דורמיציון. אבל המופעים האלה של תרבות מיעוט המקבלת את מקומה המצומצם אינם דומים למצב בו אתה עצמך חלק מהמיעוט. ואין הסובלנות היהודית אל האחר (פגומה ככל שתהיה כיום בישראל) דומה להזמנה הנוצרית להיפרד מהאחרות ולהצטרף אל "כולנו".

ההזמנה הזאת, שאולי מדאבת את הלב מצד חיצוניותה, משמחת אותו מצד פנימיותה. כי למרות שיש בינינו רבים שהקיטש הנוצרי, או אף יותר מכך דמותו הפלסטית של הצלוב על מכונת מותו, דוחים אותם, החזון של האחווה האנושית האוניברסלית בהחלט לא דוחה, אלא אף מושך מאוד את רובנו. גם במובן הזה, כמו במובנים אחרים, כבר הפנמנו את תמונת העולם הנוצרית. חג המולד כבר נחגג בתוכנו.

התשוקה לאסימילציה בכלל האוניברסלי היא בבסיס האתגרים הגדולים שעומדים בפני היהדות בארה"ב. ויש לומר, לא מדובר על נטיית לב רדודה שמקורה בכניעה נוחה לדעת הרוב. מבט קצרצר בדברי ימי האנושות ייתן לנו סיבות רבות להסתייג מפרטיקולריזם, אקסקלוסיביות ואתנוצנטריזם. מבט ארוך יותר ייתן עוד כמה סיבות.

ועם זאת חייבת להיות דרך להציג שונות – שונות מהותית, לא שונות חסרת משמעות – באופן שאינו נחשב נחות או בעייתי. וגם כאן, זה לא רק מפני שחשובה לנו קבוצת הייחוס שלנו ואנחנו לא רוצים לראות אותה נבלעת בהומוגניות הכללית, וזה לא רק משום "זכותנו" להיות מי שאנחנו. זה מפני ששונות מהותית היא חיונית לחתירה אל האמת. מכיוון שהמציאות היא רבת פנים ומימדים, הומוגניות היא חיסול האפשרות לראות. אחידות היא עיוורון.

ג’ון קליז מדבר על דת

לפני חודשיים יצא ספר ובו מבחר מאמרים של ג'ון קליז: Professor at Large: The Cornell Years. מסתבר שכוכב מונטי פייתון היה במשך שנים מעין מרצה אורח באוניברסיטת קורנל, וערך כל מני שיחות במסגרות שונות שם. יש לקליז לא מעט מה לומר על דת ורוחניות. הרבה קלישאות, אבל הוא גם מגלה שהוא מאמין ב"משהו", כלומר אלוהות כלשהי, וגם בחיים אחרי המוות, ומצד שני שהכנסייה האנגליקנית, לתוכה נולד, כמעט שחסלה אצלו כל אמונה או חשק להאמין. קליז סבור שדתיות יותר קונטמפלטיבית, של חיפוש ותרגול רוחני, היא הדרך הראויה להיות אדם דתי.

מאידך, כשסטודנט שואל אותו למה בכלל להיות חלק ממסורת דתית כלשהי, קליז, שלאורך הספר מלא בביקורת על הכנסייה, משיב לו ש"הבעיה בהמצאת מסורת חדשה היא שהאגו שלך תמיד יכול לסדר אותך. בסופו של דבר האגו שלך ידאג שתפנק אותו תוך העמדת פנים שזו דתיות". אלו דברים חכמים.

הייתי שמח לחשוב שפסטיבל כריסמס שנחגג במרץ רב בשבועות האחרונים כאן הוא עדות לקשר אמיץ עם המסורת הנוצרית, אבל ברור לי שיש כאן גם לא מעט אינרציה, מסחור, ואהבה פשוטה לקיטש. ועם זאת, מתחת לאורות המהבהבים יש גם אמת. יש כנות בקיטש, כנות כמו בשמחה מוגזמת של ילד. וכמו באותה שמחה יש בקיטש חיבור אמיתי למשהו גדול יותר, למשהו שהחוגגים מרגישים ומאפשרים גם לאחרים להרגיש.

ספרו של פרופ' זאב שטרנהל, אנטי-נאורות: מהמאה ה-18 עד המלחמה הקרה (עם עובד), יצא לא מזמן בעברית, לאחר שתורגם מהמקור הצרפתי מ-2006. כסוג של קונטרה למגוון עשיר של ספרים שסוקרים את לידתה והתפתחותה של הנאורות, המשימה ששטרנהל שם לעצמו בספר היא לעקוב אחר ההיסטוריה האינטלקטואלית של הצד שכנגד – או לפחות אחד מהם. שטרנהל לא כותב על הכנסייה, לא על האצילים תומכי החברה המעמדית והמלוכה, אף לא על השמרנים החברתיים הבוטים שביקשו באופן פשוט ומוצהר למדי לשמר את הפריווילגיות שבמעמד ובעושר. תחת זאת הוא מתמקד באותם הוגים שראו בכניסתה של האנושות אל העידן המודרני מעשה מוגמר, אבל ביקשו לכוון את החברות האירופאיות אל כיוונים שאינם נושאים את דגלי התבונה והשוויון.

עבור שטרנהל אלה אנשי ה"אנטי-נאורות". הם שזינבו ברעיונות "הפילוסופים החדשים", הוגי הנאורות שהביאו לאירופה ולעולם כולו את הבשורה הטובה של השוויון בין כל בני האדם, החירות מסמכותה של הדת והמסורת, האוניברסליות המפכחת של התבונה, והחירות המוחלטת לחשוב, לומר ולפעול כאינדיבידואלים אוטונומיים. מהאנטי-נאורים הגיעו אלינו השמרנות, הלאומיות והלאומנות, הפלורליזם והרלטיביזם, ולבסוף הדרוויניזם החברתי, הגזענות המודרנית, הפאשיזם והנאציזם.

מי הם אותם ארכי-נבלים? שטרנהל מסמן שתי דמויות שכבר במאה ה-18 הניחו את היסודות ל"מודרניות האנטי-רציונלית [שהפכה] כעבור מאה שנים לכוח פוליטי בעל עוצמת הרס אדירה [אשר] הצליחה לערער את יסודות הדמוקרטיה" (עמ' 19): יוהאן גוטפריד הרדר ואדמונד ברק. הרדר ידוע כאחד מאבות הלאומיות, וברק כאחד מאבות השמרנות המודרנית. שלא כהוגים אחרים – נניח, למשל, מקיאבלי או קרל שמיט – שהקונצנזוס האינטלקטואלי מקבל את השמצתם המתמדת, הרדר וברק (והאחרון יותר מהראשון) זוכים למחמאות גם מיריביהם האידיאולוגיים. הרדר, בין השאר, נחשב למנסחו החשוב של רעיון האותנטיות האישית, כמו גם למי שהניח את היסודות לקומיוניטריאניזם. ברק כמובן נערץ על ידי שמרנים ליברלים, שרואים בו את הגיבור שהצליח בזמן אמת לזהות את הסכנות שבמהפכה הצרפתית.

הצבתם על ידי שטרנהל כחוליה ראשונה במסורת הרעיונית שהובילה לנאציזם היא אפוא קביעה מרחיקת לכת (ושטרנהל לא מסתפק בזאת, אלא גם דואג לבקר קשות את מהלליהם העכשוויים). ממשיכיהם של הרדר וברק, משנות השלושים של המאה ה-18, היו תומס קרלייל, איפוליט טן וארנסט רנאן. הדור השלישי לשמרנות לאומנית – סוף המאה ה-19, תחילת המאה העשרים – שייך לשרל מוראס, אוסוולד שפנגלר, מוריס בארס, בנדטו קרוצ'ה, פרידריך מיינקה, ז'ורז' סורל וישעיהו ברלין. כן כן, ישעיהו ברלין.

כמובן שאני מפשט כאן את הדברים מאוד. הספר, בן מעל שש-מאות עמודים (כולל הערות ואינדקס), מצייר תמונה מורכבת וצבעונית בהרבה. ועם זאת, לדעתי, לא מורכבת מספיק. נאמר מיד: הספר כתוב מצויין. הוא קולח ומהנה לקריאה, בהיר ועסיסי. שטרנהל ממתיק הארות על הא ודא, מסלסל אנקדוטות וחותך בלהב דק רעיונות ואישית. הוא באופן ברור בקיא בצורה מאלפת בחומר (וכידוע, מומחה עולמי להיסטוריה של הפאשיזם), והספר עשיר מאוד, בהתאם, בהתייחסויות למקורות ראשוניים, בהערות על מחקרים שונים, ובציטוטים נהדרים מפי הוגים מוכרים יותר ופחות. אלא שאלה לא מצליחים לחפות על כמה חולשות עקרוניות שבו. אנסה לעמוד עליהן.

יוצר אור ובורא חושך

החלוקה לבני נאורות ובני אנטי-נאורות מעלה קודם כל שאלות של קטיגוריזציה. איך קובעים מי שייך למחנה מסויים? להגדיר "אנטי-נאורות" זה עניין אחד, לתת רשימה של אנטי-נאורים – זה כבר דבר אחר לגמרי. גם שטרנהל עצמו מודה שבמחנה האנטי-נאורים יש מגוון גדול של דעות, שלא כולם חושבים אותו דבר, ושחלק מהאנטי-נאורים מסכימים עם הנאורים בכמה עניינים מהותיים. אבל איכשהו הוא לא מהסס למרות זאת לעמוד שוב ושוב על החלוקה החדה לשני מחנות.

כך למשל מקדיש שטרנהל עמודים לא מעטים לעמדות האנטי-דמוקרטיות של אדמונד ברק. אכן, ברק לא היה דמוקרט גדול, וכתב, בין השאר, שהרעיון שהעם יכול להדיח את המלך אינו יכול אלא לגרום ל"הרס מוחלט", שהובלת החכמים, המנוסים והעשירים(!) יותר מגנה על ההמונים הנבערים, ושר שיר הלל למארי אנטואנט. שטרנהל מסיק משום כך ש"הוא היה אנטי-ליברל, אנטי-דמוקרט במידה קיצונית, אליטיסטי בכל רמ"ח אבריו" (256).

אלא שלפקפק בדמוקרטיה בסוף המאה ה-18 זה לא דבר נדיר, גם בקרב אינטלקטואלים, וזה עדיין לא עושה אותך אנטי-ליברל. ודאי שצריך לשבח את מי שכבר אז נאבק לשוויון זכויות והצבעה, אבל לא נכון לראות בכל מי שהסתייג מכך את אבי אבות הפאשיזם. יש לזכור שגם בארה"ב וצרפת, הדמוקרטיות הראשונות, הגיעה זכות ההצבעה לנשים רק במאה העשרים. יש גם לזכור שלא רק ברק, אלא גם וולטר, למשל, היה אנטי-דמוקרט ואליטיסט בכל רמ"ח אבריו. הוא הילל את יקטרינה השנייה, קיסרית רוסיה, כ"רודנית נאורה", התנגד לאורך כל חייו למטרות אגליטריות, קבע שרוב האנשים ממילא לא מעוניינים להשכיל ומעדיפים לציית להוראות מאחרים, ופסק שתשע עשיריות מהאנושות לא ראויות להפוך לנאורים. שטרנהל כותב ש"שנאת העם [היא] אחד המאפיינים המרכזיים בהגות האנטי-נאורה" (287), אולם וולטר נמצא אצלו ברשימת הנאורים.

אצל הרדר מוצא שטרנהל, בצדק, את הנטייה לרלטיביזם תרבותי ומוסרי. עבור הרדר כל עם הוא ייחודי מבחינה היסטורית ותרבותית ועל כן גם ערכיו ייחודיים ובלתי ניתנים לצמצום לערכים של עם אחר. על כן "ייסד הרדר את ההיסטוריציזם […] וגיבש את רעיון היחסיות של הערכים והאמיתות [… ולכן הגותו] היתה החוליה הראשונה בשרשרת שהובילה לערעור אותם יסודות של העולם האירופי שהיו נטועים בנאורות הצרפתית-קאנטיאנית." (33-34)

אלא שגם מונטסקייה, ששטרנהל ממקם היטב במחנה הליברלים כאחד מ"ההוגים הגדולים של הנאורות" (42) גרס שבני אדם מושפעים מסביבתם ודרכם אל האושר שונה ממקום למקום. הוא חשב שהניסיון לכפות על כולם תפיסה אחת תהפוך אותם לאומללים, ובאופן שזעזע את בני זמנו טען ש"כאשר מונטזומה עמד על שלו והתעקש שדתם של הספרדים אינה מתאימה לארצו, מקסיקו, הוא לא קבע דְבר אבסורד."

גם רוסו חשב שעמים הם שונים ושעליהם להישאר שונים. רוסו, כידוע, היה טיפוס רב-מימדי, ואין זה כלל מובן מדוע שטרנהל מתעקש למקם אותו בצד הנאורים. אני כמובן לא בא לשלול את תרומתו האדירה של רוסו לתנועת הנאורות, אבל לא הייתי גם שולל את תרומתו לאנטי-נאורות. שטרנהל מתעקש לעשות כן, ולזכות את רוסו מההאשמה המוכרת שרעיונותיו הם משורשי הרודנות השמאלית (המהפכנית צרפתית והבולשביקית) בדיוק כפי שרעיונותיו של הרדר הם משורשי הרודנות הימנית (פאשיזם לסוגיו).

על ההגנה של שטרנהל על רוסו קשה, לעניות דעתי, להגן. שטרנהל ממעיט במסקנות שהגיע אליהן יעקב טלמון בספרו ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית. הוא גולש לתיאור היסטורי של ההתקפות על רוסו, ואף מגייס את קאנט כמליץ יושר של הוגה הצרפתי (86). אולם כיצד אפשר לטעון שרעיון "הרצון הכללי" של רוסו, שמבטל כל רצון אינדיבידואלי "לא אמיתי" ושבשמו "חייבים להכריח" את המתנגדים "להיות חופשיים" אינו מתנגש עם עצם הרעיון של זכויות הפרט?

רוסו גרס שבמדינה מתוקנת יש להנהיג צנזורה חריפה, שכן שלמותה של קהילה תלויה בקונצנזוס על ענייני מוסר, ואין להרשות ביקורת פנימית שמאתגרת את המסגרת המוסרית. שטרנהל כותב ש"כל אויבי הנאורות […] פנו לדת" (214), אבל רוסו היה דאיסט מושבע, חשב שאמונה דתית היא הכרחית לצורך קיום חברתי, וקבע שמשום כך יש לגרש אתאיסטים מן המדינה. הוא גם גרס שספרטה הציגה חברת מופת של משמעת וחינוך לחיילות. אפשר לדמיין בקלות ספר שבו רוסו מגלם את הארכי-נבל שעומד בראש האנטי-נאורות.

כמה שאלות יסוד

לא באתי לנטפק. ודאי שאין מונטסקייה זהה להרדר, גם לא רוסו. כל פרשנות בוחרת נקודה אותה היא מדגישה יותר, וזה לגיטימי כמובן. שטרנהל, אומר שוב, הוא ממומחה בעל שם עולמי, ואם כל העניין היה סידור האנשים בקבוצות הנאורים והאנטי-נאורים לא הייתי טורח לבקר את הספר. אלא שהסיפור גדול מזה, ונוגע לעצם העמדתם של שני מחנות, שלכאורה נאבקים זה בזה (או, על פי הספר, אחד מהם מנסה לתקן את העולם והשני מפריע). שכן החלוקה לשני מחנות מנוגדים לא רק משטיחה את הדיון, אלא מעוורת אותנו לתובנה החשובה בדבר הסתירות הפנימיות של הנאורות.

גם אם הוגי הנאורות, רובם ככולם, ביקשו לערער את סמכותה הטוטלית של המסורת, להעמיד את התבונה ככלי ראשון במעלה ליצירת חברה צודקת, להעצים את האדם ואת כוחו, להגן על הפרט וזכויותיו ולהביא לליברליזציה של השלטון, הרי שהם ניסו לעשות זאת בדרכים שונות. חלקם דרשו דמוקרטיה מלאה מיד, חלקם זכות הצבעה רק לגברים לא-שחורים בעלי רכוש, חלקם מונרכיה פרלמנטרית. חלקם ראו בדת את הרוע המוחלט, חלקם ראו רע רק בדת מסורתית ואילו בדאיזם תמכו, וחלקם חשבו שאין לוותר על המסורת הדתית. חלקם היו אופטימים מאוד, חלקם גילו אופטימיות זהירה, חלקם לא היו אופטימים כלל.

חילוקי הדעות לא נבעו מסיבות פרוזאיות של מיקום ומעמד, אלא מתוך שהוגים אלה נתנו תשובות שונות לשאלות עקרוניות. ושאלות אלה, מעצם טבען, אינן שאלות שניתן להכריע אך ורק באמצעות התבונה או בעזרת מחקר אמפירי. הנה כמה שאלות שכאלה:

• מה קודם למה, הפרט או החברה?
• מהי חירות אמיתית, חופש מכפייה או מיצוי הפוטנציאל האנושי?
• האם יש ערך כלשהו למסורת?
• האם התבונה היא אוניברסלית?
• האם המוסר הוא אוניברסלי?
• האם להיסטוריה יש מטרה?
• האם בני אדם הם טובים ביסודם, או רעים?
• מהי תכלית החיים?
• האם האנושות מתקדמת או מתדרדרת?
• האם יש אלוהים (במובן בו קיומו דורש התנהגות אנושית מסויימת ולא אחרת)?

כל השאלות האלה, נדמה לי, הן לגיטימיות במסגרת שיח ליברלי (שלא כמו השאלה "האם נשים הן בני אדם?", למשל), וברור כיצד תשובות שונות על כל שאלה כאן תקבענה את הדרך שבה הוגה מסויים יבקש לשפר את המצב האנושי. אין ספק גם שברק והרדר ענו על כמה מהן בצורה מנוגדת לאופן שבו ענו עליהן לוק, יום, וולטר או קאנט. אולם אם נסכים שלגיטימי לשאול את השאלות האלה במסגרת נהיה חייבים להודות שלגיטימי להסיק מסקנות שונות מהתשובות אליהן.

לשטרנהל ודאי יש את התשובות שלו לשאלות האלה, אבל חולשתו של הספר היא שעל פי התשובה הפרטית שלו הוא מסדר את תולדות האנטי-נאורות, ומצד שני מתיימר לתאר תיאור היסטורי. שטרנהל, לדוגמא, מחזיק שהתבונה היא אוניברסלית. זאת כמובן עמדה לגיטימית ואף מכובדת, אבל זו עמדה נורמטיבית יותר מאשר אמפירית. אפשר להתאונן על כך שאנשים אחרים שחושבים אחרת, אבל להציג את דרכם כנובעת מרצון לחבל במצעד הנאורות אל החברה המושלמת יהיה פגום.

למעשה הקורא בספר לא יכול שלא להבין שהנחת המוצא של שטרנהל היא שסביב 1760 בני האדם באירופה גילו את התשובה הדפיניטיבית לכל שאלה חברתית חשובה. שהם הבינו איך לכונן חברה אנושית צודקת, מהי צורך המשטר האולטימטיבית ומהו סט ההגנות המלא שהפרט זכאי להם מהמדינה. משום מה קמו "אנטי-נאורים" והחליטו לעכב את הגאולה.

אלא שאין שום סיבה לחשוב שהנאורות אכן סיפקה תשובות סופיות לכל השאלות לעיל, והרחקת כל תשובה "בעייתית" לשאלות האלה והעמדתה במחנה ה"אנטי-נאורות" הופכת את הנאורות לפלקט שמסתיר את ערפיליה הפנימיים של התבונה ואת כבליה העצמיים של החירות. זוהי בדיוק הגישה שתעודד אותנו, למשל, לראות בעלייתו של טראמפ "תקלה" זמנית ברצף חסר מורא והפסק של קידמה ליברלית בלתי נמנעת, או כריאקציה נואשת ואחרונה של האנטי-ליברלים. ראייה כזאת היא טיפוסית לחלק מהנאורות (ולמודרניות), שמאוהבת בפתרונות טוטליים, חזיונות אוטופיים, ופנטזיות על חופש מוחלט.

אלא שהליברליות לא תתקדם ליניארית לנצח מפני שאין לה נוסחה מושלמת, אין לה תשובות לכל השאלות והיא בטח לא נעה על מסילות של גורל אלוהי קבוע מראש. זאת לא מפני שהיא עדיין לא מצאה את הנוסחה או את התשובות או את המסילות האלה, אלא מפני שכל אלה אינן קיימות. המאבק בין הנאורות ל"אנטי-נאורות", כלומר בין תשובות שונות לשאלות לעיל, הוא מאבק תמידי ועתיד להימשך, מפני ששני הצדדים מחזיקים באמת.

אני כמובן גם לא טוען שהשיגי הליברליזם פשוט יימחקו. בלית אפוקליפסה אקולוגית או גרעינית האינדיבידואליזם, הפמיניזם והחילון כאן כדי להישאר. אלא שהתנועה הלאה היא תמיד דיאלקטית (וכן, תמיד בסוף חוזרים להגל).

זהו את השמרן המקביל היום

כל זה לא אומר שלא כדאי לקרוא את הספר. כאמור, הוא כתוב מצויין. הוא גם נותן הצצה נאה לתודעה האנטי-דמוקרטית והאנטי-ליברלית. נחמד גם לקרוא את כל נבואות החורבן של הוגים פרוטו-פאשיסטים (או סתם בוקים שונים) על הליברליזם המערבי, או על העולם כתוצאה מהליברליזם המערבי, או כל מני שמרנים שההומניזם עבורם הוא גאווה אתאיסטית ריקה, שהתבונה לדעתם מסרסת את האינסטינקטים, שזכות הצבעה לנשים או לעניים היא עבורם הרס הציביליזציה – בקיצור כל מני נשמות טובות שניתן בקלות רבה למצוא כיום את בני דמותם. חלקו האחרון של הספר, הקוטל את ישעיהו ברלין, להפתעתי משכנע, ומביא כמה דוגמאות מעציבות למדי על פגמים בכתיבתו.

נספח

זה לא זמן טוב לכתוב את הביקורת הזאת. ה"אנטי-נאורים" עלו לגדולה בשנים האחרונות, ונהר עכור של אנטי-ליברליזם ואנטי-הומניזם שוטף את הפוליטיקה העולמית. הכוחות האלה, בהרגישם שמבחינתם זוהי עת רצון, מפגינים ביטחון ולהט עצומים. לאחר שרוב שנות המאות האחרונות, אולי לבד משנות העשרים עד הארבעים של המאה העשרים, הם שחו "נגד הזרם" (כשם ספרו המפורסם של ברלין על הרעיונות האלה ממש), הם על הגל, ואולי מתוך התפיסה, בין אם מודעת ובין אם לא מודעת (אבל ללא ספק נכונה), שההצלחה חייבת להיות זמנית ושמעמדם בסופו של דבר רעוע (שכן שמרנות דוגמטית מגוחכת אף יותר מפרוגרסיביות דוגמטית), משתלחים בצורה מפוחדת בכל קול "נאור" שקורא עליהם תיגר.

מאידך, אותם "נאורים" מרגישים מובסים ותשושים. ספר כמו של שטרנהל יכול (ואני מתאר לעצמי שזו גם מטרתו), להפיח רוח חדשה ואמיצה בנושאי דגל הנאורות, דבר שאני כמובן מעוניין בו. אולם יחד עם הרצון הכן לעודד את המחנה הליברלי, חשוב לדעתי להבין את המניעים של הצד השני, שחלקם, מה לעשות, טובים. השמרנות המודרנית, אני מקווה שמיותר לומר, לא מורכבת מרשעים, אלא מאנשים שמודאגים באמת ממגמות שמערערות עולם שיקר להם. צריך להודות יום יום על מזלנו להיוולד בתקופה שבה המובן מאליו (לפחות במערב) הוא דמוקרטי והומניסטי, ועם זאת אסור להתעלם מכך שהמודרנה לא באה ללא מחיר. בדרך אל חברה של פרטים אוטונומים ושווים איבדנו כמה דברים. המאבק על שימור שרידיהם, ואולי אף החזרתם, ילווה אותנו הלאה.

הדס לנציאנו ונועם אורן ערכו איתי רעיון מעמיק עבור האתר זווית אחרת. זה הראיון הראשון איתי שאני מעלה בפוסט לבלוג, וזאת מכיוון שהוא לדעתי רציני במיוחד ונוגע בדיוק בנושאים שהקדשתי להם רשימות רבות בבלוג.

בחלק א’ אנחנו מדברים בעיקר על תהליך החילון, על מסורת מול אינדיבידואליזם, ועל יהדות חילונית ולא-חילונית, ובסוף מדברים גם קצת על הדתיות שלי.

בחלק ב’ אנחנו מדברים על הפרדת דת ממדינה: איזה מודל כדאי להנהיג בישראל, אופיה המסויים של הדת היהודית בהקשר לזה, הרבנות הראשית, שילוב חרדים בצה"ל ובאקדמיה, נישואים, תחבורה ציבורית ועוד.

אני מקווה שזה יעניין.

ייתכן שהחידה הפלאית ביותר בנוגע לטבע האדם היא גם מתכונותיו הבנאליות ביותר. העובדה הפשוטה אך המוזרה באופן נהדר היא שאנשים רוצים להיות טובים. מדוע שבכלל יהיה כך? מדוע שירצו בני האדם לראות את עצמם כמתואמים עם הטוב? אלא שכך הדבר, ולמרות שהרעיונות שיש לנו לגבי מהותו של אותו טוב שונים ומגוונים, התשוקה שלנו לממש אותם היא שגרתית למדי.

והנה, ידוע גם כי בני אדם משעבדים אלו את אלו. העבדות היתה תופעה נפוצה בזמני קדם, ומכיוון שכך, היה על בני אדם להפוך אותה בעיניהם ללגיטימית. ניכר היה שהמשועבדים עצמם מאוד לא מרוצים מהמצב, ואלו שרצו לשמר את המוסד החברתי הותיק הזה חשו מחוייבים להצדיקו. רצינו הרי לדעת שאנחנו עושים את הטוב כאשר אנחנו קונים, מוכרים ומדכאים אחרים.

לכן תאוגניס, המשורר היווני בן המאה השישית לפני הספירה, מסביר ש"ראשו של העבד לעולם אינו זקוף, אלא מכופף, ויש לו צוואר עקום". הבדל פיזי מולד משמש כאן כדי להצדיק שיעבוד. אריסטו גם הוא דיבר על בני אדם שגופם מיועד מלידה לעבדות. במקרא, מנגד, משתמשים בדרך שונה לצידוק הדין: נח, הכועס על בניו כיוון שראוהו ערום, מקלל דווקא את נכדו כנען כי "עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו" (בראשית 9). פה נדחפת קללה רטרואקטיבית אל תוך הטקסט הקנוני על מנת להצדיק לכתחילה את שעבודם של הכנענים בידי בני ישראל. פרעה עצמו, כשזמם לשעבד את העבריים בארצו הצדיק את עצמו וטען כי יש צורך בכך על מנת שלא יתרבו, "וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ" (שמות 1). הרי אי אפשר פשוט לשעבד עם שלם.

והנה, לעומת המסורות המצדיקות עבדות, סיפור יציאת מצריים קורא עליה תיגר. לא עוד שימור העבדות אלא מרידה בה. לא פלא שתנועות שחרור רבות ושונות, לאומיות ואחרות, מצאו בו השראה. מרקסיסטים, לוחמים למען זכויות אזרח וכמובן המתנגדים לעבדות במאה ה-19 השתמשו בסיפור כדגם ארכיטיפי של שחרור משעבוד. למעשה קשה לדמיין את העולם המודרני ללא אותו מיתוס מכונן על עם שלם הפורץ מעבדות לחירות. יש להניח שבין שאר הסיבות לפופולריות של הפסח בזמננו קיים גם החוב התרבותי העצום שחבה לו הציביליזציה המערבית.

השנה אנחנו מציינים את שנת החמישים למלחמת ששת הימים, וסימון יובל שנים לכיבוש דורש מאיתנו חשבון נפש. כמה זמן נוכל להעמיד פנים שהשליטה על בני העם הפלסטיני אינה יותר מתקלה מקרית בהיסטוריה של מדינת ישראל? גם ההגדרה הרשמית של המדינה (ובג"צ) של השליטה בשטחים כ"זמנית" חסרה כבר כוח שכנוע אמיתי, ומדינת ישראל לא מעוררת אמון שבכוונתה לחדול מכך. אירוניה היסטורית חדה ומרירה היא זו בה האומה שהורישה לאנושות את סיפור השחרור הבסיסי מכולם היא זו שנותרה אחרונה בעולם הדמוקרטי ששולטת באוכלוסיה ללא שוויון זכויות. הנה כי כן, העם שחוגג כל שנה את יציאתו לחירות מונע מעם אחר לזכות בחופש ובעצמאות.

כמובן, יש לנו סיבות טובות מאוד להמשיך את השליטה בפלסטינים. נמצא דרכים מתוחכמות להסבירה ולהסדירה, ונציע תירוצים שיעניקו למצב הנוכחי לגיטימציה. אנחנו הרי רוצים להיות טובים. אלא שכל אלה לא ישנו את העובדות היבשות והקשות, שאחרי כל הפלפולים והתירוצים – חלקם באמת טובים – לא ישתנו ויישארו קשות. משמעות המשך השליטה במיליונים היא הכתמתה של ההיסטוריה היהודית, והמסורת היהודית, לנצח. סיפור יציאת מצריים ופסח, חג החירות, יעברו עיוות אירוני וארסי.

ביובל הצטווינו בתורה: "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ" (ויקרא כה, י). על פי הדין המקראי יש לשחרר עבדים ולהחזיר אדמות לבעליהם המקוריים. שחרור העבדים ביובל מצטרף בחג הפסח השנה לשחרור בני ישראל מעבדות לחירות, וזה בעצמו מוזכר שוב ושוב כסיבה שעומדת מאחורי הציוויים לדאוג לחלשים ולזרים: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא, יט, לד). המסורת שלנו דורשת מאיתנו לא לשקוט ולעשות הכל על מנת להפסיק לגזול את חירותם של שכנינו.

פורסם במדור הדעות של ‘הארץ’.

לכבוד פסח השנה ערכתי את ‘הגדת היובל’, שהוציא ארגון SISO. פרטים על רכישה והורדה כאן.

בין מעגלי המחפשים הרוחניים בזמן הזה כמעט שאין צורך להציג את קרישנמורטי. מי שנחשב ללא ערעור לאחד המורים הרוחניים הגדולים של העת המודרנית; מי שכילד נבחר על ידי האגודה התיאוסופית להיות ה-world teacher הבא, כלומר להיכנס לנעלי משה, הבודהה, ישו או מוחמד ולהיות המבשר הנוכחי של האמת הנצחית; מי שב-1929, בנאום מפורסם ומרשים זרק מעליו כל יומרה להיות מנהיג המונים או גורו נערץ ויצא לדרך עצמאית; מי שהפך להיות מורה רוחני ופילוסוף נודד שגם זכה מג'ורג' ברנרד שואו לתואר "האדם היפה ביותר בעולם"; ומי שעד סוף חייו (1986) נדד ממדינה למדינה, מגנה את הלאומיות והאתנוצנטריות, מדבר על כך ש"אתה הוא העולם" ומבקש ממאזיניו לחפש לא פתרונות לשאלותיהם, אלא את מקור השאלות עצמן – האדם הזה הוא עבור רבים התגלמות הפסגה הטהורה של ההוראה הרוחנית.

אותו טוהר רוחני נובע לא רק מאורח חייו מעורר ההשראה, אלא אף יותר מכך מתורתו, שנראה שאין "נקייה" ממנה. קרישנמורטי בעצם הטיף לאי-לימוד. הוא דחה כל אמונה, כל מסגרת מטאפיזית, כל טקס, כל מצווה, ואפילו כל תרגול רוחני או מדיטטיבי. הוא ביקש מתלמידיו (אחרי שהתעקש שהוא לא מורה והם לא תלמידים) שירפו מכל מאמץ אקטיבי להתפתח רוחנית או מוסרית, שירפו גם מכל מה שידוע להם על עצמם או על העולם, וינסו אך ורק להבין, ברגע אחד, מי הם באמת ומהי המציאות לאשורה. עם הזמן (מאז שנות השלושים בשיחותיו ומאז שנות החמישים בספריו) גם נתן מעין מיני-תרגול רוחני אחד פשוט: להתבונן בעולם מתוך "מודעות חסרת בחירה" (choiceless awareness). רק תפיסה כזו של העולם יכולה להביא לחירות אמיתית, התעקש.

במאמר שהתפרסם עכשיו, A Pathless Land: Krishnamurti and the Tradition of No Tradition, אני מנסה לנתח את מקורות תורתו של קרישנמורטי. אני לא מקבל את העמדה שגורסת שמדובר ביצירה מקורית של קרישנמורטי, ומציע ששורשיה מצויים בנצרות הפייטיסטית, שהיא עצמה התפתחות של הפרוטסטנטיות הלותרנית. אני גם מציע שהפריצה שלו מתוך האגודה התיאוסופית, שסימן אותו נאום מפורסם ב-1929, לא נבעה רק מהמשבר האמוני שנקלע אליו עם מות אחיו הצעיר ניטיננדה, אלא היתה תוצאת הבשלתה של אישיותו, בתוספת השפעות שונות שנחשף אליהן במסעותיו במערב. כל אלה יחד הובילו את קרישנמורטי למה שניתן לכנות "המסורת של אי-מסורת", כלומר אותה מסורת שמתיימרת לדחות כל מסורת.

המאמר פורסם בספר Theosophical Appropriations: Esotericism, Kabbalah, and the Transformation of Traditions בעריכת פרופ' בועז הוס וד"ר ג'ולי חייס ובהוצאת אוניברסיטת בן גוריון. הוא מסכם כנס שנערך באוניברסיטת בן גוריון בדצמבר 2013, ומכנס מאמרים מעניינים רבים. ראו כאן רשימת תוכן והקדמה מאת העורכים.

כאן המאמר כולו (יחד עם הקדמת העורכים לפניו)