"אם יש כרגע גרסה כלשהי של 'הדת האמריקאית' היא חייבת להיות, כפי שגרס טולסטוי, הדת המורמונית."

כך כתב מבקר הספרות והתרבות הידוע הרולד בלום בתחילת שנות התשעים. עבור בלום המורמונים מגלמים תמצות של הרוח הדתית האמריקאית וביטוי מייצג של תרבותה. והוא צודק: כדי להבין את הדת המורמונית יש ראשית להבין שמדובר בדת צעירה, מודרנית, ואמריקאית מאוד. זוהי דת שהיא קהילתית ומשפחתית, ועם זאת מבוססת על אתוס אינדיבידואליסטי המפאר את האדם ומאדיר את הפרט. זוהי דת שלא מתגעגעת לעבר, לאיזה "תור זהב" אבוד, אלא מביטה אל העתיד ומטפחת אופטימיות קוסמית. זוהי דת שלא שקועה בפרשנות כתבי קודש עתיקים, אלא נסמכת על התגלויות נבואיות רעננות, ומקבלת את הוראותיה גם היום הישר מאלוהים.

מייסד הדת, ששמה הרשמי הוא "כנסיית ישו המשיח והקדושים המאוחרים", היה אמריקאי בשם ג'וזף סמית (1805-1844). סמית נולד במדינת ורמונט כילד החמישי מבין אחד-עשר, לזוג הורים עניים. כנער התבלט כבעל כישרון חזיוני: הוא היה מסוגל לגלות היכן קבורים אוצרות, ומחפשי זהב שונים היו שוכרים את שירותיו של סמית כדי שיאמר להם היכן לחפור.

בגיל 14 חווה סמית משבר דתי. בהיותו בשדה בר – מאוחר יותר הוא יאמר שלא היה יכול ללכת לכנסייה, משום שהיה בטוח שכולן לא משקפות את דבר האל לאשורו – הוא ירד על ברכיו והתפלל למחילה על חטאיו. תפילתו נענתה, והוא ראה, כפי שכתב ביומנו, "עמוד של אור אש בהיר יותר מהשמש בצהריים יורד מלמעלה ונח עלי. התמלאתי ברוח ה' והאלוהים פתח לפני את השמיים וראיתי את האלוהים. הוא דיבר אלי ואמר לי: 'ג'וזף בני, חטאיך נמחלו לך.'"

היה זה, יבהיר סמית מאוחר יותר, חזיון של אלוהים האב ובנו יחידו. לבד ממחילה על חטאיו הבהירו לו השניים שכל הכנסיות של ימיו שרויות בחטא ונשענות על אמונות שאינן נכונות. הם גם הבטיחו לו שהאמונה הנכונה תתגלו לו במועד מאוחר יותר. מועד זה הגיע שלוש שנים לאחר מכן, ב-1823. כשהיה במיטתו הופיע לפניו מלאך בשם מורונָיי (Moroni). הפעם שלח המלאך את סמית לגבעה סמוכה, שם על פי דבריו קבור ספר עתיק המתאר את סיפורם וגורלם של שבטים עבריים קדומים. שבטי בני ישראל אלו זכו, על פי דברי המלאך, להתגלות מלאה וסופית של ישו ותורתו – דהיינו התגלות שמשלימה ומתעלה על זו של הנצרות כפי שהתהוותה עד לימיו של סמית.

סמית הצליח לשים ידו על הספר רק ב-1827, דהיינו ארבע שנים מאוחר יותר. הוא הגיע למקום קבורתו לפני כן מספר פעמים, אך בכל פעם חסם את דרכו מלאך. רק אחרי שנישא לאשתו הראשונה, אמה הייל (Emma Hale) בראשית 1827, בהיותו בן 21, הצליח סמית לחלץ את הספר מהאדמה. הספר, שנודע לימים כ"ספר מורמון" (Book of Mormon), היה לעדותו של סמית לוחות זהב שעליהם חרוטות אותיות בשפה שסמית כינה "מצרית משופצת" (Reformed Egyptian).

ספר מורמון מחולק לחיבורים שונים, שכולם מספרים בצורה פחות או יותר כרונולוגית את מעלליהם של אותם שבטים עבריים קדומים, שלכאורה הגיעו לחופי צפון אמריקה בכמה גלים, החשוב שבהם בדיוק לפני חורבן בית המקדש הראשון (מורמון עצמו הוא אחד מהם, אביו של מורוניי, ומחברו ועורכו של רוב הספר). עיקרו סיפור עלילותיה של החברה שהוקמה במאות הראשונות לספירה בעקבות ההתגלות האחרונה והמשמעותית ביותר של ישו. על פי הנרטיב המורמוני ישו הגיע לאמריקה אחרי שנצלב וקם לתחייה, ולימד בה את תורתו בצורה המושלמת ביותר. הוא ייסד חברת מופת שמבוססת על תורתו, אולם למרות זאת כמה מאות שנים לאחר מכן אותה חברה קדמונית נחרבה בעקבות מלחמות פנימיות.

סמית תרגם את הספר לאנגלית והכתיב את התרגום לאשתו. הוא יצא לאור לראשונה בפלמירה, ניו יורק, ב-1830, והפך לסנסציה. לא כולם האמינו במה שכתוב בו כמובן, אולם דיבורים על חזיונות היו אז נפוצים, וגם היומרה העצומה של סמית, שבעצם הכריז שהוא מביא את המסר האחרון והשלם ביותר של ישו, עוררה עניין רב. יש להדגיש עד כמה מעשיו של סמית היו משמעותיים. המאה ה-19 בצפון אמריקה היתה מלאה בנביאים וחוזים, ובכך סמית לא חידש דבר. ברם סמית הביא לעולם לא עדות למפגש עם האל, אלא ספר קודש חדש. דבר כזה לא עשה איש. גם המתיימרים להתגלויות שהיו סביבו כמעט תמיד נופפו בתנ"ך כששאגו את בשורתם. סמית, שכינה את עצמו "נביא", הביא את הספר שיחליף אותו. את הברית החדשה החדשה. בני זמנו שרצו להדגיש את הסכנה שהיווה השוו אותו למוחמד.

סמית היה אדם יוצא מהכלל: מבריק, כריזמטי, יפה תואר ופוליטיקאי בחסד. בתוך 15 שנה יימנו חסידיו יותר מרבבה, והוא עצמו יהפוך לראש העיר השנייה בגודלה במדינת אילינוי (אחרי שיקגו), נאוו (Nauvoo), אשר כמעט כל המורמונים גרו בה וכמעט כל אוכלוסייתה היתה מורמונית. סמית יהיה גם לגנרל של מיליציה פרטית בת כמה אלפי חיילים, שהיו כמובן כולם מורמונים, ולכוח משמעותי מאוד בכל מערכת בחירות שהתרחשה במדינת אילינוי ובארה"ב, פשוט משום שהוא היה יכול לתת למועמד המועדף שלו רבבת קולות במילה אחת.

אולם כשבחר להתמודד כמועמד עצמאי בבחירות לנשיאות ארה"ב ב-1844 (הוא תכנן לכונן תיאוקרטיה) חברו כוחות שונים להפילו: הוא נעצר והושם בתא, שם חיכה למשפטו בעוון הריסת בית דפוס של אדם שביקר אותו. המון שנשלח על ידי גורמים שונים פרץ לתא המאסר ורצח אותו.

***

מותו של סמית היה רק פרק אחד במסכת של רדיפות אשר ממנה סבלו המורמונים, או "הקדושים" כפי שהם נקראים בפיהם (הרי זו הכנסייה של "הקדושים המאוחרים"). עד מותו של נביאם הראשון גורשו המורמונים משלושה ישובים שונים וראו עצמם, בצדק רב, כדת נרדפת. אחרי שאויביהם שרפו למעלה ממאתיים בתים בנאוו, הם הבינו שעליהם לעזוב גם את העיר הזו.

מי שהנהיג את הכנסייה אחרי נביאה הראשון היה בריגהם יאנג, שגם הוביל את הקהילה מערבה, עד לערבות המדבריות של מה שלימים יהיה מדינת יוטה. ביוטה התכוונו המורמונים לעשות ניסיון נוסף ולכונן את "ציון" שלהם, עיר אידיאלית שנבנתה על פי נבואותיו של סמית. למרות שבתחילה נטו המורמונים לאימוץ רעיונות שוויוניים, בעלי אופי קומוניסטי, עם הזמן רכוש פרטי הפך מובן מאליו. יחד עם זאת גם היום ידועים המורמונים בדאגתם לנזקקים.

יוטה הפכה למרכז העולמי של המורמונים, אולם כיום כמחצית מחברי הכנסייה חיים מחוץ לארה"ב, באירופה ובדרום אמריקה (בעיקר במקסיקו וברזיל). יש כ-15 מיליון מורמונים בעולם, וכמו מיעוטים דתיים אחרים (למשל, היהודים וההינדואים) מעמדם הכלכלי יחסית גבוה.

המורמונים רואים עצמם כקהילה מגובשת, ואף כאליטה בעלת תחושת שליחות ועליונות. הם מפרישים מעשר משכרם לכנסייה, מתנדבים בשרותי דת שונים כמה שעות בשבוע, והגברים יוצאים בצעירותם לשנתיים שלמות של שירות מיסיונרי בעולם (בכל רגע נתון פועלים מעל שמונים אלף מיסיונרים מורמונים בעולם). המאחד בינם הוא האמונה, והיא גם זו שמבדילה אותם מזרים: קשה מאוד להאמין בתיאולוגיה המורמונית, ובזאת היא עצמה הופכת למכשול שמבדיל בבהירות בין פנים הקהילה לעולם שמחוץ לה.

חברי הכנסייה של ישו המשיח והקדושים המאוחרים מאמינים שג'זף סמית היה נביא שהביא את בשורתו המלאה של ישו. הכנסיות הנוצריות האחרות מחזיקות בבשורה חלקית, ואף מעוותת, של הנצרות, ועל פי הכנסייה המורמונית אי אפשר להגיע דרכן לגאולה שלמה. מחליפיו של סמית בהנהגת הכנסייה גם הם נביאים, ויכולים בכל רגע לזכות למסר הישר מהאל. הכנסייה מונהגת על ידי היררכיה מאוד ברורה של נביא עליון ותחתיו גופים דתיים וניהוליים שונים, והכנסייה לא מהססת לגרש משורותיה מי שבעיניה כופרים בעיקרי אמונה.

עם זאת, התקווה להתגלות אינה מוגבלת לנביאים. מורמונים מחפשים השראה בכל ענייני היומיום, והמגע האישי עם האל הוא אפשרות זמינה תמיד, לפחות פוטנציאלית. כפי שג'וזף סמית זכה להתגלות בהיותו נער, שערי השמיים פתוחים לכולם, גם לפשוטי המאמינים. בכך מבטאים המורמונים אתוס אמריקאי של דמוקרטיזציה של הנבואה וקשר אינדיבידואלי עם האמת.

לכנסייה המורמונית אין כמורה רשמית, בשכר. כל גבר מורמוני נחנך לכהונה בהתבגרותו, ומצופה ממנו להתנדב לפעילות כנסייתית, ולפעמים למלא בהתנדבות תפקיד של בישוף או מנהיג דתי. הכנסייה כולה, אפוא, נתמכת ותלויה בקהילת המאמינים.

המורמונים מקדשים את המשפחה, וזאת במובן המילולי ביותר של המילה. בני משפחה אחת קשורים זה לזה לנצח, ואחרי מותם ימשיכו ויפגשו בעולמות הבאים, וזאת במסגרת תהליך הפיכתם לאלים. המשפחה היא אבן הבניין המרכזית של הקהילות המורמוניות, והחתונה במקדש המורמוני היא הרגע המשמח ביותר בחייו של המאמין. לכנסייה אין נזירים וההימנעות מנישואים מגונה.

החל משנות השלושים של המאה ה-19 החל סמית לשאת נשים נוספות, מעבר לאשתו הראשונה. במהרה הפך המנהג לציווי דתי: גברים מורמונים הנהיגו משפחות פוליגמיות. מבחינת סמית היה המנהג בנאמנות לדוגמא שהציבו האבות מקראיים (אברהם ויעקב) ומלכי ישראל הקדומים. בהקשר הנכון מובנת הפוליגמיה כחלק משאיפתו של סמית לחדש ימים כקדם. סמית, כנביא ומנהיג רוחני, התכוון לכונן את ישראל האמיתית, זו שלפני קלקולי התלמוד או הכנסייה. עבריות שכזו, ממש כמו במקורות התנ"כיים, מדברת על האל כישות אנושית, קרובה וזמינה ומנהיגה נישואים פוליגמים. בניה הם כהנים, והמוכשרים שבהם נביאים.

לא עברו שנים רבות ואורחות הפוליגמיה של המורמונים נודעו ברחבי ארצות הברית, דבר שגרר גינויים חריפים ואף את זעם הממשל הפדרלי. ב-1877 פסק בית המשפט העליון בארה"ב שריבוי נשים אינו חוקי, גם אם מדובר, כפי שטענו המורמונים, בציווי דתי ולכן זכאי לכאורה להגנת חופש הדת. ב-1890 הגיע המנהג לקיצו, אחרי שראש הנכנסייה והנביא המורמוני דאז, ווילפורד וודראף, זכה להתגלות אלוהית שאסרה אותו (היה זה מעט אחרי שבגלל הפוליגמיה החרימה ממשלת ארצות הברית את כל רכוש הכנסייה).

כיום כנסיית ישו המשיח והקדושים המאוחרים אינה מנהיגה פוליגמיה, ומתוך היחס מלא היראה שלה למונוגמיה ולנאמנות בין בני זוג נשואים קשה להעלות על הדעת את יחסה הקודם של הכנסייה לזוגיות. גם המורמונים בעצמם נבוכים מול מעשי אבותיהם ונביאם, אולם בוחרים להאמין שכפי שזו היתה מצוות האל אז, כיום המצווה היא שונה. עם זאת, קיימות קבוצות מורמוניות שאינן חלק מהכנסייה המרכזית, שרואות באיסור על פוליגמיה כפירה ושעדיין מקימות משפחות מרובות נשים.

המורמונים מנהיגים איסור על צריכת אלכוהול, קפה, תה, טבק וסמים למיניהם. על פי הכנסייה אוסרים גם מין מחוץ לנישואים, מין הומוסקסואלי ואוננות. גם משחקי הימורים אסורים. חברי כנסייה משתדלים להימנע מעבודה בימי ראשון, והאדוקים מביניהם נוהגים לצום בכל יום ראשון הראשון בכל חודש. עוד מנהג כולל לבישת בגדים תחתונים מיוחדים המעוצבים בהשראת בגדי השרד של הכהן הגדול ומיועדים להזכיר למורמוני את אמונותיו ושליחותו. מנהגים יומיים כוללים תפילה, עשיית תשובה על חטאים, עיון בכתבי הקודש של הכנסייה והתנדבות בעבודת הקודש כאמור.

***

במרכז האמונה המורמונית עומדת האפשרות להאלהה אישית. כל בני האדם, קבע סמית, הם צאצאיו של אלוהים, ומשום כך ממילא חולקים איתו מהות משותפת. למעשה האל עצמו, אלוהיו של כדור הארץ, אינו אלא אדם רב עוצמה. יש לו גוף ודמות הגוף, והוא משתתף עם האנושות באותו מישור קיומי, למעשה באותו יקום פיזי. בעבר הרחוק היה אלוהים אדם פשוט, אולם בזכות שמירתו על עיקרי האמונה (אלו שגילה סמית) הוא התעלה והתגדל עד שהפך לאלוהיו של כוכב משלו – הכוכב שלנו. גם אנחנו (או, נכון יותר, הגברים שבינינו), אם נהיה ראויים לכך, נהפוך לאלים המושלים בכוכבים משלהם. מדובר, אם כן, בתיאולוגיה נטורליסטית של האלהה אוניברסאלית, כאשר כל כוכב נשלט על ידי אל, מנביט בני אדם, ואלה בתורם הופכים לאלים וחולשים על בני-אדם בכוכבים חדשים, שגדלים בעצמם להיות אלים. אופטימיות קוסמית, כאמור.

הדת שיצר ג'וזף סמית שונה אפוא מהנצרות לא רק בעיקרי אמונה, אלא גם במסר עבור הפרט. יותר מאשר דוֹגמה דתית מציג סמית דרך רוחנית המכוונת למימוש הפוטנציאל האנושי – וזאת על ידי הפיכתו של האדם לאלוהי. רעיון זה לא רק זר, אלא בפשטות מנוגד להנחות היסוד הבסיסיות של הנצרות הפוריטנית שרווחה בארה"ב. זו ראתה את האדם כישות בזויה, נגועה מינקותה בחטא הקדמון שבקושי מאפשר לה לבחור בטוב. כאן האדם הוא יצור אומלל, רחוק שנות אור מכל שלטון גלקטי על כוכב משלו, נאבק בציפורניו לישועה (ודאי לא האלהה) וסיכויו היחידים לזכות בה הם על ידי כניעה נבוכה לפני בנו של אלוהים שמת על הצלב במיוחד בשבילו. בעוד הפרוטסטנטיות הפוריטנית הציגה נצרות חמורת סבר וסגפנית, סמית הבטיח למאמיניו את חידוש הנבואה, את בנייתו של גן-העדן עלי האדמות ואת ההעצמה האישית האולטימטיבית.

למעשה פיתח סמית לא גרסה נוספת של הדת האברהמית המונותאיסטית, אלא סינתזה של הנצרות עם עקרונות עיקריים מהמסורת האזוטרית המערבית. האלהתו של האדם, נשמתו כאלוהית ובעלת חיי הנצח לכתחילה, האפשרות לזכות בכוח אינסופי, והצורך בידע סודי לשם כך – כל אלה אינם רעיונות נוצריים, אלא מקורם במסורות חכמת הנסתר שליוו את הנצרות במשך אלפי שנים, ועלו על פני השטח רק ברנסנס. הם כולם גם מגולמים בעקרון המרכזי, והוא תפיסת חיי הדת לא כפולחן למען אלוהים, אלא ככלי לטרנספורמציה אישית של הפרט. בזמן הזה הם הפכו לרווחים במיוחד, בין מעגלי הניו-אייג' והרוחניות העכשווית.

עם זאת, כיום אין לחשוד במורמונים שהם "מחפשים רוחניים" המונעים מדחף להאלהה עצמית. הכנסייה המורמונית הפכה לגוף של מאמינים, לקהילה מגובשת ובעלת אופי ייחודי, ובעצם לחברה המפגינה מאפיינים של פרבר בורגני בארצות הברית ונשענת על קידוש "ערכי המשפחה". דבקותם של המורמונים באמונותיהם ואחדותם כלפי פנים, כמו גם שמרנותם וחריצותם הם מאפייניהם העיקריים היום. מזה זמן רב הם הפכו מילדיה הבעיתיים של אמריקה לדוגמא ומופת לאזרחות נאמנה וישרה.

ג'וזף סמית, כמו שכותב הרולד בלום, נתן לעולם את הגרסה האולטימטיבית של "הדת האמריקאית". דת שממוקדת בפרט, ועם זאת בונה קהילה יצרנית ומוסרנית. דת שעבורה אפילו השמיים אינם הגבול והאפשרויות הן בלתי מוגבלות, אולם שמקדשת את המשפחה, את ההשכלה ואת ההצלחה בעסקים. דת שמעבר לכל דבר אחר רואה בעצמה קבוצה מיוחדת ונבחרת, בעלת מסר ייחודי וחיוני עבור העולם כולו, מסר שמשלב בין הפוטנציאל האינסופי של כל אדם לבין הנאמנות המוחלטת למשפחה ולאלוהים.

:

—

זוהי אחרית דבר שכתבתי לספר שיר לאיזי ברדלי, רומן (מצויין) שמספר על התמודדותה של משפחה מורמונית עם אבדן. ביום ראשון הקרוב אדבר על המורמונים באירוע השקת הספר:

לקח לי ארבע שעות להגיע מירושלים לבאר שבע ביום שני בבוקר, ונסעתי אך ורק בתחבורה ציבורית אחרי שעשיתי טעות נוראית ויום לפני כן ניסיתי לנהוג ברחובות החלקלקים של הבירה (כמעט התרסקתי, כמעט נתקעתי). בבאר שבע השתתפתי כסדנת מחקר שהתקיימה באוניברסיטת בן גוריון. סדנת מחקר היא מעין כנס אקדמי קטן, המיועד לחוקרים של תחום מסויים ונמשך בדרך כלל יותר מיום אחד. הסדנה הזאת, בהנהגת פרופ' בועז הוס וד"ר ג'ולי חייס, התקיימה באוניברסיטת בן גוריון ועסקה באגודה התיאוסופית. הכותרת הרשמית: Theosophical Appropriations: Kabbalah, Western Esotericism and the Transformation of Traditions.

האגודה התיאוסופית היא אחת התנועות הדתיות החדשות המצליחות ביותר של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים. היא ניסתה להגיע ל"אמת האחת" שנמצאת על פי טענותיהם של מייסדיה בבסיס כל הדתות והדרכים הרוחניות, התמקמה בהודו, והפיצה חיבורים תיאולוגים ואזוטרים לרוב. קצרה היריעה אפילו מהגדרה מצומצמת של האגודה והשפעתה (כתבתי עליה עוד קצת כאן), ולהלן אני בסך הכל רוצה להביא דברים מעניינים שנישאו בשתי ההרצאות הראשונות של הסדנה, ולפתח אותם מעט. ההרצאות נסבו על הטרנספורמציה שעברה התיאולוגיה של האגודה בשנות השמונים של המאה ה-19. בקצרה, מקור היניקה עבר מהאזוטריה המערבית (קבלה, אלכימיה, הרמטיצזם, רוזנקרוציזם, ספיריטואליזם, מיסטיקה נוצרית) לדרכים הרוחניות של המזרח (בעיקר גרסאות וזרמים של הינדואיזם ובודהיזם).

אלכימיה פנימית

הנה דוגמאות מתוך ההרצאות: בתחילת דרכה של האגודה המייסדת, H.P. Blavatsky, העלתה על נס את תהליך האלכימיה הפנימית שעלינו לעבור, במסגרתו עלינו לאחד את הנפש (הפרטית, המוגבלת, הזמנית, הנחותה) עם הנשמה (האלוהית, האינסופית, הנצחית, העליונה). איחוד זה יבטיח שהנפש שלנו, שהיא היא האישיות האינדיבידואלית שלנו, תחיה לנצח. המטרה אם כן היא אל-מוות אינדיבידואלי. עלינו להספיק לאחד את הנפש והנשמה עוד בימי חיינו, עוד בהיותנו בגוף, שאם לא כן הנפש תתפרק עם הגוף במוות (ולא תתגלגל לגוף נוסף), והניצוץ הנשמתי האלוהי יעלם במרומים האינסופיים. מטרתה של בלווצקי היתה אפוא להסביר לחסידיה כיצד מתבצעת מלאכת איחוד זו, וכללה בין השאר דיבורים מוצנעים (בשל המימד המוסרי הבעייתי) של הדרכים האפשריות להשתלט על גוף של אדם אחר אם נראה שאנחנו בסוף חיינו והאיחוד הנשמתי עדיין חומק מאיתנו.

(במאמר מוסגר נאמר שמאמצים אלה של אלכימיה פנימית כללו בתנועות אזוטריות שונות, אבל לא אצל בלווצקי, תרגילים של מין מקודש, המבוססים על ההנחה שלנוזל הזרע סגולות שמימיות, והכוללים השתדלות מצד הגבר שלא להוציאו מהגוף במהלך יחסי מין, אלא להפנותו פנימה לצורך אותה אלכימיה, או להוציאו אבל להכניסו שוב בכל מיני דרכים.)

כל זה היה נכון לבלווצקי א'. לאחר המהפך הדוגמטי שעברה, שכלל אימוץ של ההגיון התיאולוגי של המזרח, הנפש האישית הפכה למכשול שעומד בדרכנו להעלמות שלמה בתוך האינסופי והפסקת גלגול הנשמות, שבאופן רגיל כולא אותנו בעולם הזה. כלומר כאן הנפש הפרטית כן מתגלגלת מגוף אל גוף, ולכן במובן מסויים נצחית, אבל לידה-מחדש מחזורית שכזו נחשבת שלילית, תוצאה של חוסר השגה רוחנית שלנו, והאידיאל הוא ההבנה שבמהותנו אנחנו לא שונים מהברהמן האינסופי, דהיינו עלינו להשיל מעלינו את האינדיבידואליות שלנו. (כל זה על פי ההרצאה של John Patrick Deveney – טעויות בהבנה על אחריותי בלבד כמובן.)

(במאמר מוסגר כדאי לשים לב לכך שברוחניות העכשווית המערבית של ימינו גלגול נשמות נחשב עניין חיובי, מעין הרפתקה מגניבה שאנחנו עוברים, ואף מקבל מימד אבולוציוני-התפתחותי, כאילו עם כל גלגול אנחנו משתפרים והולכים, עד לסוף הטוב. כל זה רחוק מרחק רב מהרעיון במקורו ההודי.)

מונותיאיזם, כן ולא

דוגמא שניה: בתחילת דרכה העלתה בלווצקי על נס את המונותיאיזם (מונח שהוטבע רק במאה ה-17), וטענה שהכנסייה הנוצרית אינה מונותאיסטית באמת, ושרק היא, בלווצקי, הממשיכה את המסורת האזוטרית המערבית שתחילתה בדת הקדומה של מצרים, מונותאיסטית. דתות המזרח כמובן היו נחותות, בתור פוליתיאיסטיות בברור. בלווצקי ב', לאחר המהפך, דווקא התנגדה למונותיאיזם, ובשלב זה גינתה את הנצרות הממוסדת על שדווקא היתה מונותאיסטית. בשלב זה היא טענה שהנוצרים עובדים אלוהות פרסונלית, תחתונה ונחותה, בעוד שמי שיודע את האמת האזוטרית עובד את האלוהות המופשטת, האינסופית והעליונה. ההינדואיזם, שמכיר באותה אלוהות מופשטת, מבין זאת, ומונותיאיזם אינו אלא אשלייה. (חלק מהפרטים על פי הרצאה של Julie Chajes – טעויות הבנה על אחריותי בלבד כמובן.)

התמונה שעולה אינה אלא אילוסטרציה בולטת למעבר של הרוחניות הניו-אייגי'ת המערבית בסוף המאה ה-19 מהשורשים הקלאסיים של האזוטריקה המערבית, אל המזרח. מדובר בהתפתחות משמעותית ביותר, שאנחנו, שחיים יותר ממאה שנים לאחר מכן, מוקפים בתוצאות שלה, הכוללות יבוא ואימוץ מקיפים של רעיונות ופרקטיקות רוחניות מהמזרח. יש להבין שלא היתה אמורה להיות כל בעיה להמשיך ולפתח את הרוחניות שמחוץ לדתות הממוסדות במערב מתוך המקורות המערביים (כפי שאכן רבים המשיכו לעשות, עד לתנועות הנאו-קבלה של ימינו כמובן). המשיכה מזרחה היא על כן שאלה שדורשת הסבר, לדעתי כזה המתבסס על שינויים בתנאים חברתיים ובתפיסות עולם במערב.

אנחנו רק עוד לבנה בחומה

אז מה קרה? קרו הרבה דברים. הנאורות, המהפכה המדעית, הרומנטיקה, החילון. כל אלה לדעתי תרמו את תרומתם בפנייה מזרחה (מעט מאוד על כך כאן). אבל כאן אני רוצה להתייחס לתהליך אחד חשוב. בקצרה, תמונת העולם האזוטרית המערבית תלויה מאוד במבנה היררכי של היקום. ראשית, מבחינה פשוטה: ישויות עליונות מושלות מאחורי הקלעים ומנווטות את האנושות ו/או ההיסטוריה. שנית וחשוב מכך, מבחינת הרצף האונטולוגי שלכאורה נמשך מעליונים לתחתונים. הכוונה היא לתפיסה שמהנקודה העליונה ביותר (האחד, האינסוף, האלוהות) ועד לתחתונה ביותר (נפש האדם ו/או מדורי הגהנום) קיים רצף מתמשך, דהיינו מדובר במדרגות עולות ויורדות של מציאות שלמה אחת.

אפשר לדמות את המציאות הזאת למכונה גדולה, בה כל חלק הוא גלגל שיניים המתואם בשלמות כמרכיב בפעולתה. בדימוי כזה, למשל, משתמש יהודה ליבס כאשר הוא מדבר על הקבלה הלוריאנית:

כל המציאות היא מכונה מרובת פרטים, שאין הבדל עקרוני בין שכבותיה, ולפיכך אין לדבר על שכבה מיתית ועל שכבה המסמלת אותה […] התחום האנושי הוא חלק מן המכונה האדירה המשתקפת בתמונה זו [תמונת המציאות הלוריאנית], ואין הוא שונה עקרונית מכל חלק אחר. לדעת האר"י, הנשמות הן 'פנימיות העולמות' העליונים. ("מיתוס לעומת סמל בזוהר ובקבלת האר"י", אשל באר שבע, ד, ירושלים, תשנ"ו, 202-203)

ליבס ממשיך וקובע שם כי חוסר תשומת לב לתפיסותיו של האר"י גרמה לשלום לקבוע בצורה לא מדוייקת שעל פי התיאוסופיה הלוריאנית האדם והאל מרוחקים ונבדלים בצורה חריפה, בעוד שלמעשה עבור האר"י האלוהות נמצאת על רצף אחד עם האדם (או לפחות הגבר היהודי המקובל), גם אם היא גבוהה ממנו בתכלית.

בדומה לכך גם תמונת העולם ההרמטית או האלכימאית היתה מבוססת על ההנחה שאנחנו כולנו חלק משולב ומוטמע מתוך שלמות אורגנית (או מכאנית) יחידה. במילים אחרות, כולנו רקמה אלוהית אחת חיה.

הקריעה הגדולה

הרקמה הזאת מתחילה להיקרע בתקופתו של האר"י, עם עלייתו של הסובייקט המודרני. זה האחרון מבדיל – ועושה מההבדלה זאת עניין גדול – בין חיי הנפש שלו מחד, ובין העולם החיצוני מאידך. האבחנה החדה הזאת משנה את הצורה שבה אנחנו תופסים את העולם. חשבו למשל על הקטגוריות "אובייקטיבי" ו"סובייקטיבי", או על הניגוד החריף בין "תודעה" ל"חומר". כל אלה עבורנו מובנות ומובנים מאליהן, אבל לחלוקות הטרמינולוגיות הללו יש משמעות רק בעולם שבו יש חציצה חדה בין פנים לחוץ.

בעולם המודרני המרקם האנושי-אלוהי מתפורר לשניים: סובייקט ואובייקט. הרצף האונטולוגי, המאחד בין פנים לחוץ ובין מעלה למטה, מפנה את מקומו לתפיסה מודרנית המבדילה בצורה קשוחה בין תודעה למעשה, בין העולם הסובייקטיבי לעולם האובייקטיבי. דווקא איחודם המחודש (ולא ניצול שלשלת הקיום הגדולה כדי להשפיע על המרומים ולהוריד שפע אל תחתונים) הוא האתגר הניצב כעת בפני המיסטיקן. האיחוד בין פנים לחוץ (ולא העליה למרומים) נתפש כעת כשיא ההשגה המיסטית.

הרקמה המאחדת עליונים ותחתונים קיימת גם במזרח, אבל היא פחות חיונית עבור האידיאלים הסוטריולוגים, הגאוליים, של המסורות הרוחניות המזרחיות. כדי להגיע לשחרור או להתעוררות אין צורך לתקשר עם העליונים. הטרנספורמציה הפנימית היא, ובכן, פנימית, למרות שבזמני קדם היה לה קשר עם העולמות העליונים (ראו הרקיעים השמימיים של הבודהיזם למשל).

הסולם והרפסודה

המבנה התיאולגי המערבי (הרשו לי לרגע להכליל) הוא באופן מובהק אנכי – האל נמצא "למעלה", אנחנו "למטה", עלינו להגיע אליו, ולשם כך עלינו, למשל, לזנוח את היסודות התחתונים (חומר, גוף, מין, תשוקה). המשל המתאים לתיאור התפיסה התיאולוגית הזאת הוא הסולם: המחפש הרוחני המערבי עולה בסולם עליה, מלמטה למעלה, מתחתונים לעליונים. זה ההגיון הפנימי הדתי המערבי.

לעומת זאת, המבנה התיאולוגי המזרחי הוא יותר אופקי. אין לאן לעלות, מפני שהאלוהות נמצאת בנו, וסביבנו. אין מימד טרנסצנדנטי במובן המערבי. המשל המתאים לתיאור המבנה הזה הוא חצייתו של הנהר: המחפש הרוחני משתמש בפרקטיקה הרוחנית כרפסודה כדי להגיע בעזרתה מגדה אחת, נוכחית ומוכרת, לגדה השניה, הבלתי מוכרת והמוחלטת. זה ההגיון הפנימי הדתי המזרחי (שוב, אם יסולח לי על ההכללות הנוראיות).

הרצף האונטולוגי בין תחתונים לעליונים נשבר במערב עם עליית תמונת העולם המדעית. אין יותר סולם בין עליונים לתחתונים, אלא עולם חומרי העונה לחוקים נצחיים, ולמי שעדיין מאמין, אלוהות טרנסצנדנטית ומרוחקת, מנותקת למעשה, שאינה מתערבת בעולם ושאי אפשר בעצם להגיע אליה (כך בזרמים פרוטסטנטים שונים, וביהדות ליטאית-סולובייצ'יקאית-לייבוביצ'ינית). ברצוני להציע ששבירת הרצף מקשה מאוד על המשך האימוץ והשכלול של האזוטריקה המערבית, ומזמינה את המעוניינים בדרך רוחנית לפנות מזרחה.

אני לא טוען שזה התהליך שעברה מאדאם בלווצקי. בכנות, אני לא בקיא מספיק בחייה ומחשבתה כדי לקבוע. אבל לדעתי זה חלק אחד (ודוק: רק חלק אחד) מהתשובה לעניין האזוטרי של מערביים במזרח. עדיין אפשר להתייחס ברצינות למסורות האזוטריות המערביות – רודולף שטיינר עשה את זה כשהקים את האנתרופוסופיה, וכאמור לעיל הנאו-קבלה של היום עושה את זה (אם כי היא כבר ממוזרחת למדי), אבל לחלק מהפופולריות של המזרח יש לדעתי חוב לעובדה שמלכתחילה המודל שהיא הציגה לא היה של עליה, אלא של מעבר. מודל כזה מאפשר עיבוד ותרגום זמין, קל ונוח יותר למונחים של טרנספורמציה פנימית, כלומר פנים-נפשית, תודעתית, שאינה תלויה – ומצד שני גם לא משפיעה – על העולם החיצוני, החומרי, החילוני.

מאוחר יותר הרצתי אני על הטרנספורמציה שעבר בן טיפוחיה של האגודה התיאוסופית, ג'ידו קרישנמורטי (קצת עליו כאן, כאן, וכאן), ממועמד למשיח למורה רוחני חתרני הדוחה כל אמונה ופרקטיקה דתית. חזרתי הביתה אל זוגתי ובני החולים, אבל אל בית שאחרי שאבד לו החשמל ושוב חזר ושוב אבד – שוב חזר. ובלי חשמל קשה מאוד לאחד את הנפש הזמנית לנשמה הנצחית.

:

—

קול קורא: שלא כמו במדינות מערביות שונות, בישראל אין מרכז מידע שמוקדש למחקר מקצועי של תנועות דתיות חדשות. כעת יש כוונה לבנות מרכז שכזה, שיציע מידע מבוסס, מפורט ואובייקטיבי ככל שניתן, הן כדי למנוע גלישה לגידופים המכנים כל דבר שלא מוצא חן בעינינו "כת", והן כדי להציע מידע חיוני עבור פרטים וקרובי משפחה שמעורבים בקבוצות שכאלה ורוצים לדעת עליהן, לטוב ולרע. מכון ון ליר מזמין תלמידי מחקר להציע פרוייקטים מחקריים בתחום. אלו שיתקבלו יזכו לתמיכה כלכלית. פרטים כאן.

נאציזם ואוקולטיזם – הילכו שניים יחדיו רק מפני שלכאורה נועדו?

מאז שנות השישים התפרסם מספר לא קטן של ספרים המתיימרים להתחקות אחר הכוחות האזוטריים והשטניים שעמדו מאחורי עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה וניצחונותיו הראשוניים ביחסים הבינלאומיים ובמלחמת העולם השנייה. נדמה שתופעת הנאציזם נראית כל כך פלאית ומוזרה, עד שבאופן טבעי מבקשים לה הסבר על-טבעי. אלא שרוב הספרים הללו מלאים בבדיות. למעשה, יותר מאשר חשיפת הכוחות האזוטריים שמאחורי הנאציזם, ספרים אלה בעצמם הם אזוטריקה, כלומר הם עצמם מתפקדים כתורת סוד המזכה את המיעוט הנכנס בשעריה בראייה פנימית ובתיאוריה סודית המסבירה תהליכים שעל פני השטח נראים חסרי פשר. אפתח אפוא ואומר שרשימה זו אינה עוסקת כלל בניסיון להסביר את התופעה הנאצית על ידי פנייה לכוחות קסם.

כוונתי להלן היא לתאר מקצת ממקורותיה הפגאניים-אזוטריים של התפיסה הנאצית, ואת השפעתה של התפיסה הזאת על העמדה של הנאצים כלפי הדת הרווחת בגרמניה, הנצרות. אוסיף פרק קצר על תגובת חלק מהנוצרים בגרמניה הנאצית לדבר. כל זאת אעשה על ידי התבוננות בכמה הוגים גרמנים, ומעקב בדילוגים אחרי התייחסויותיהם לנושאים הנ"ל. עלי לומר שיחסית לחומר הטעון ולהיסטוריה העשירה התיאורים האלה קצרים מאוד מאוד, ורחוקים מלמצות את מורכבות הנושא. המעוניינים להרחיב יפנו לביבליוגרפיה הראשונית שבתחתית הרשימה.

לפני שאתחיל חשוב לי לציין שאינני מומחה לתחום, וזאת בלשון המעטה. האידיאולוגיה הנאצית נחקרה בצורה מקיפה ומעמיקה ביותר החל משנות השלושים של המאה העשרים ועד ימינו, ומאז גם נכתבו ונכתבים ספרים רבים וארוכים על ההיסטוריה הגרמנית בכלל וההיסטוריה הנאצית בפרט. בדברים להלן, לבד מספרו של אלפרד רוזנברג (שהיה לי בו איזה עניין מיוחד), אסתמך אך ורק על מקורות משניים, ועל כן אני מתנצל מראש על כל חוסר דיוק, בין בעובדות ובין בהקשר שאינו מלא, ומודה מראש לכל תיקון שידענים גדולים ממני בנושא יוכלו לתקן.

ההשראות האזוטריות של הנאציזם

גידו פון ליסט

כבר בסוף המאה ה-19 החלו גרמנים שונים להרגיש שהאימפריה האוסטרו-הונגרית אינה מספקת את שאיפותיהם הלאומיות. כמובן, זה היה מפני שהיא היתה מורכבת מלאומים שונים, וגרמנים אלה, בעיקר חברי מה שנקרא "התנועה הפאן-גרמנית", ביקשו לייסד אימפריה על טהרת ה-Volk. רבים מהם ראו בכנסייה הקתולית את הסיבה העיקרית למפלתם, משום שתמכה באצולת האימפריה האוסטרו-הונגרית, והן משום שהקתוליות היתה הדבק שהדביק את בני האימפריה. וזאת לבד מהחשבון ההיסטורי של ניצור השבטים הגרמאנים על ידי מיסיונרי הכנסייה.

ב-1901 תורגם The Secret Doctrine, ספרה של הלנה פטרובנה בלבצקי, מייסדת האגודה התיאוסופית, לגרמנית, ומיד הוליד גל של כתיבה תיאוסופית גרמנית. העניין הרב של חסידי תורות הנסתר הגרמנים בסיפורי נפלאות על גזעים עליונים ויבשות אבודות חב לא מעט לבלבצקי וכתביה. על פי בלבצקי האנושות בעת הזו מהווה את גזע-השורש (root race) החמישי, שחי על גבי כדור הארץ בעידן הקוסמי הרביעי. גזע-השורש החמישי הוא הגזע הארי, שממשיך היכן שגזע השורש הרביעי, האטלנטי, הפסיק, כאשר יבשת אטלנטיס טבעה במצולות הים. הארים הקדמוניים הזדווגו עם אחרוני האטלנטיים, וכך הורישו לצאצאיהם את יכולותיהם המאגיות של גזע-השורש הרביעי, גם אם אותם הצאצאים, דהיינו הארים כיום, עדיין לא גילו אותן.

בפרק מתוך ספר שיצא לאחרונה* מצביע עמיתי מאוניברסיטת תל-אביב אייזיק לובלסקי על כך שבלבצקי לא היתה אנטישמית יותר מאשר המקובל בתקופתה, ותקפה את היהודים בעיקר כדי להשחיר את הנצרות, אותה היא תיעבה. האזוטריקנים שבין הפאן-גרמנים, שכמו אחיהם ראו כאמור בכנסייה הקתולית את שורש מצוקתם הלאומית, מצאו בבלבצקי אחות לנשק.

על פי ניקולס גודריק-קלרק** גידו פון ליסט (Guido von List, 1848-1919) היה הראשון שחיבר אידיאולוגיה פולקית ואזוטריקה. הוא ביקש לחזור לדת הגרמאנית המקורית, חלם על פגאניזם, ומצא רמזים אוקולטים ברונות (runes), האותיות הסקנדינביות העתיקות. מהתיאוסופיה הוא לקח את הצפייה לעידן חדש שבו הגזע הארי ישוב למקומו העליון תוך שילמד את סודות הבריאה.

פון ליסט טען שדתם של הגרמאנים הקדמונים, השבטים הארים המקוריים, היתה סודית, וכללה טקסי חניכה עבור בניה. האל ווטן (Wotan, המקביל לאודין הנורדי) היה אלוהיהם, ומצוותו העיקרית היתה גבורה בקרב. יחד עם זאת, כל הטבע רווי באלוהות ובאנרגיה אלוהית, ועל האדם לחיות בהתאם לטבע כדי להיות מתואם עם האלוהות ועם אותה אנרגיה. הטבע גם מחייב שרק הפרטים המוצלחים ביותר יזדווגו ויולידו צאצאים, ולכן יש לדאוג לטהרת הגזע הארי (וכאן יש לשים לב להשפעת הדרוויניזם על חשיבתו, כאשר את הסיסמה הפשטנית של "שרידות המתאים ביותר" הופכים לדרישה נורמטיבית). ככל שהארי טהור יותר, קרבתו לאנרגיה האלוהית-טבעית גדולה יותר, והוא יכול להשתמש בה טוב יותר. צלב הקרס, טען פון ליסט, הוא סמל ארי עתיק.

על פי פון ליסט הארים הפגאנים חיו בשלום ובסימביוזה עם הטבע. הצרות התחילו כשהגיעו הנוצרים. בכוח הזרוע נרדפה וכמעט הוכחדה הדת הארית המקורית, והארים הפכו ל"ברברים" – דהיינו נוצרים. הכנסייה הקתולית, על כידוני הלגיונרים של האימפריה הרומית, נלחמה מלחמת חורמה בעובדי ווטן, והם היו חייבים להפוך את תורתם לאזוטרית. הדת הארית החלה, אם כן, להלמד כתורת סתרים. כהני הדת הארים העבירו את תורתם דרך שורה של אישים מוכשרים, ביניהם רבני קלן (Cologne), שכמובן לא ידעו מה הם משמרים. על פי פון ליסט אותם רבנים העבירו את התורה הלאה כחלק מהקבלה היהודית, והמשיכו אותם אישים שונים כפיקו דלה מירנדולה, גיאורדנו ברונו, יוהן רוייכלין, ועוד.

אולם כעת התורה סוף סוף מתגלה, ועל הגזע הארי לתפוס מנהיגות, לנער מעצמו את הנצרות הבזויה, לשעבד תחתיו את כל הגזעים האחרים, הנחותים ממנו, להזדווג רק בינו לבין עצמו, לבטל את הדמוקרטיה, להכחיד את הפמיניזם, לתקן את עולם האומנות המעוות, ולשלוט בעולם כפי שמגיע לו מימים ימימה.

יורג לנץ פון ליבנפלס

בניגוד לדרכו של פון ליסט, יורג לנץ פון ליבנפלס (Jörg Lanz von Liebenfels, 1874-1954) לא חשב שעל הארים לחזור אל דתם הפגאנית, אלא לגרסה פגאנית וגזעית (לא cool אלא racial. אם כי אולי היא גם יותר cool) של נצרות. על פי פון ליבנפלס הארים הקדמונים שלטו שלטון מוחלט בעולם, אלא שאז הם התפתו וחטאו בזיווגים עם קופי-אדם. התוצאה היתה יצירתם של כמה וכמה גזעי אדם נחותים, שסיכנו את שלטונם של הארים בעולם. ב-1905 הוא פרסם ספר שייתכן וזכה לכותרת המטורפת ביותר אי פעם: Theozoologie oder die Kunde von den Sodoms-Äfflingen und dem Götter-Elektron ("תאו-זואולוגיה או אוצר-הידע של קופיפי-סדום והאלקטרון של האלים").

מדובר בשילוב של (1) מדרש על התנ"ך, (2) מדעי החיים המעודכנים של תחילת המאה העשרים (שוב, שימו לב להשפעת הדרוויניזם) ו(3)גילוי קרינת הרנטגן בסוף המאה ה-19 וגלי הרדיו בתחילת המאה העשרים. על פי פון ליבנפלס האלים מסוגלים להשתמש בקרינה אלקטרו-מגנטית כדי לתקשר בטלפתיה ולראות למרחוק. הארים הם צאצאי האלים, ולכן גם להם כוחות אלה, אילו רק ידעו להשתמש בהם. הבעיה היא כאמור שהעולם מלא בגזעים נחותים שמקלקלים הכל. ישו הגיע כדי ללמד מחדש את העם הנבחר, כלומר הארים, לשלוט בכוחותיהם ובעולם כולו, וצליבתו אינה אלא ניסיון האונס שלו (ממש, מינית) על ידי אותם גזעים נחותים.

הנצרות אם כן מחזיקה את גרעין האמת (וגם לפון ליבנפלס יש שרשרת חכמים שהעבירו את הידע הסודי מדור לדור), אולם ההיא הושחתה על ידי הגזעים הנחותים, והפכה לדוקטרינה אלטרואיסטית ורגשנית שמלמדת שכל בני האדם נולדו שווים, ושמצווה על מאמיניה לאהוב את שכיניהם ולהושיט את הלחי השניה. בימי הביניים איכשהו הצליחו כוחות האור לבסס שלטון דתי אמיתי:

לא דת אנושית תפלה, אלא כת דתית אריסטוקרטית ואריוקרטית ביותר, ואיתה ארגון מדעי, פוליטי וכלכלי נוקשה שהקיף את כל העמים הארים-גיבוריים. הדת הזאת השמידה בנחישות את תת-האנושות, או לחילופין סגרה אותה בגבולות העבדות, הצמיתות או בגטאות יהודיים.

אבל גם זה נגמר. כיום היהודים והמוסלמים עומדים בחזית המאבק בגזע העליון, והם גם משתמשים בדמוקרטיה, סוציאליזם, פמיניזם וקפיטליזם כדי להילחם בארים. אולם יש תקווה: פלישה מונגולית חדשה לאירופה, שתתחיל ב-1960, תבשר את מלחמת יום הדין, אשר בסופה, בתוך כעשרים שנה, הארים יחזרו למקומם הטבעי, כלומר העליון, וישלטו על העולם כולו מבירתם, וינה.

פון ליבנפלס כנראה השפיע ישירות על היטלר: ב-1932 כתב פון ליבנפלס כי "היטלר הוא מתלמידינו", וב-1951 העיד כי היטלר ביקר אותו בוינה בסביבות 1909. על פי פון ליבנפלס הוא התעניין בתיאוריות הגזעניות שלו וביקש לקנות כמה מכתביו, למרות שהיה עני מרוד. מחקר מאוחר גילה כי היטלר אכן התגורר באותו אזור באותה תקופה, וקשה להניח שפון ליבנפלס היה יכול לדעת זאת לולא פגש בו אז. יש גם לזכור שבאוסטריה הכבושה ב-1952 הכרות אישית עם היטלר לא היתה דבר שמתגאים בו. מנגד, גם אם התקיימה פגישה בין שני הארים, די ברור שהיטלר לא התרשם יותר מדי מההיסטוריה הפנטסטית שהמציא פון ליבנפלס, ואם הוא לקח משהו מהמפגש ומהכתבים איתו, היה זה אולי חיזוק מסויים לגזענותו, ולא יותר. למעשה בספרו 'מיין קאמפ' היטלר מוצא לנכון ללעוג ל"משכילים נודדים שמוכרים פולקלור גרמאני ושלא הצליחו לעשות שום דבר חיובי או פרגמטי מימיהם" (עמ' 299 בתרגום לאנגלית שכאן ב-pdf.), ונראה שכוונתו לאותם מפריחי תיאוריות אזוטריות שמתגלים כאימפוטנטים לחלוטין בשדה הפרגמטי.

נצרות ואנטי-נצרות ברייך השלישי

אלפרד רוזנברג

אלפרד רוזנברג היה מהחברים הותיקים של המפלגה הנאצית, ובמשך הקריירה הפוליטית שלו הפך למה שניתן לכנות "פילוסוף המפלגה" ואחד האידיאולוגים המרכזיים שלה. את ספרו Der Mythus des 20. Jahrhunderts ("המיתוס של המאה העשרים") הוא פרסם לראשונה ב-1930, אחרי קבלת רשות מהיטלר. רוזנברג חשש שמא היטלר לא יסכים שיפרסם את הספר משום ההתקפות הקשות שבו על הנצרות, ומכיוון שהמפלגה, עוד כשתפיסת השלטון היתה לפניה, לא תרצה להעליב את רגשותיהם הדתיים של הגרמנים. כאמור, היטלר אישר את הפרסום, והספר (שתרגומו לאנגלית כאן או כאן ב-pdf) הפך לאחד מרבי המכר של הרייך, ונמכר עד 1945 ביותר ממיליון עותקים (וזאת למרות שב-1934 הכניס אותו הותיקן לרשימת הספרים האסורים שלו).

אז מה היה המיתוס של המאה העשרים? המיתוס שמדבר עליו הספר הוא

מיתוס הדם: האמונה שלהגן על הדם פירושו להגן על הטבע האלוהי של האדם באופן כללי. זוהי אמונה, הזוהרת בידע המבריק ביותר, שהדם הנורדי מייצג את ה-mysterium שהתעלה מעל והחליף את כתבי הקודש הישנים. (עמ' 113 בתרגום לעיל)

רוזנברג מבשר על החלפת כתבי הקודש הישנים. במה? בתורת הגזע. על כל אומה להבין ולהחצין את הגזע המרכיב אותה. אם מרקס ביקש מאיתנו לפתח תודעה מעמדית, רוזנברג מבקש שנפתח תודעה גזעית. חשוב מאוד להבין שעבור רבים במאה ה-19 והעשרים גזע נתפס ככלי מרכזי להבנת החברה, קצת בדומה לדת כיום במזרח התיכון. רוזנברג עצמו כתב כי "הנשמה מסמנת את הגזע מבפנים. הגזע הוא צורת הנשמה מבחוץ."

חלוקת האנושות לגזעים היא עמוד השדרה של חשיבתו של רוזנברג. בדומה להוגים שונים שלפניו (בעיקר ה.ס. צ'מברלין, אבל גם אלה שמנינו לעיל) גם הוא סימן את הגזע הנורדי (שעבור רוזנברג היה זהה פחות או יותר לגזע הארי) כגזע העליון, אשר השלטון העולמי נשלל ממנו שלא בדין, ואשר חייב לחזור ולתפוס אותו על ידי שמירה על טוהר הגזע, כיבוש העולם ושיעבודם של הגזעים האחרים תחתיו. בציטוט האחרון רוזנברג מסביר שהגזע הנורדי נושא את "הטבע האלוהי", ומייצג את ה-mysterium – כלומר המסתורין, אותה מילה שמתארת במסורת המיסטית המערבית את הסודי והקדוש ביותר שבדת.

יש לציין שרוזנברג היה האחראי העליון לרצח-העם שבוצע בצוענים בזמן מלחמת העולם השניה. הוא האמין שמדובר בתת-גזע של בני-תערובת, וזאת בניגוד לדעתו של הימלר, שראה בצוענים עם ארי, בהסתמך על מקורם ההודי. (אני מודה לאייזיק לובלסקי על שהפנה את תשומת לבי לכך. ולא נוכל להרחיב על עיסוקיו האזוטריים של הימלר, שהיו רבים ומשונים.)

עם רוזנברג אנחנו עולים מצלילה עמוקה בתיאוריות אזוטריות לאידיאולוגיה גזענית רציונלית פחות או יותר, אם כי גם אצלו ניתן למצוא שרידים של מה שראינו לעיל. כך למשל, באשר למקורו של הגזע הנורדי, רוזנברג כותב כי

בסך הכל, האגדות הישנות על אטלנטיס נראות באור חדש. נדמה שאי אפשר לשלול שבאזורים שמעליהם גועשים גלי [האוקיאנוס] האטלנטי וקרחונים ענקיים צפים נחה פעם יבשת פוריה ועליה גזע יצירתי שהפיק תרבות שהגיעה רחוק, וששלח את ילדיו אל העולם כיורדי ים ולוחמים. אבל אפילו אם ההיפותזה האטלנטית הזאת תוכח כבלתי מציאותית, חייבים להניח [קיומה של] תרבות נורדית פרה-היסטורית. (57)

יצאו להם הנורדים טהורי הגזע מאטלנטיס (או, אם לא משם, ממקום מושבם הפרה-היסטורי), והפליגו לכבוש את העולם. מה אם כן הפריע להם, עליונים שכמותם? מה שהפריע היה שילוב של אמונות תפלות, תשוקה מינית וכסף – את כל אלה הציעו להם הגזעים הנחותים שהנורדים האטלנטים פגשו בכיבושיהם. עייפים מכיבוש העולם (ועל פי רוזנברג הם אכן כבשו את רוב העולם העתיק) חושיהם של הנורדים קהו. הגברים התפתו למאגיה ולאמונות בניסים. הנשים התפתו לכהי העור שסביבן. "הכסף, ואיתו תתי-האדם, ניצחו את [טוהר] הדם" (74). תקופה של דגנרציה תרבותית החלה.

תקופה זו הופרעה קלות על ידי בואו של ישו. ישו בה מהגליל, והגליל, כך טוען רוזנברג, היה אז מושבה אמורית. האמורים על פי רוזנברג היו סוג של נורדים. ישו אם כן היה נורדי, וממש לא יהודי. למעשה, הוא היה פגאני גאה (58). ישו ניסה לבשר לנורדים שסביבו את הבשורה הטובה, כלומר את בשורת טוהר הגזע, ועל כך נצלב מיד על ידי היהודים. אבל אז "האישיות הגדולה של ישו, מה שלא היתה צורתה המקורית, התעוותה והתערבבה מיד אחרי מותו עם כל הזבל של החיים היהודיים והאפריקאיים." (87).

מי שעיוות אותה במיוחד היה פאולוס, אותו יהודי ערמומי, שהבין שבשורה של משיח אוניברסאלי היא דרך מצויינת להשתלט על העולם. (למעשה, היטלר עצמו קבע שישו אינו יהודי, וש"פאולוס הפך תנועה מקומית של התנגדות ארית ליהדות לדת על-זמנית שמקדמת שוויון בין כל בני האדם […] וכך גרם למות האימפריה הרומית.") כשהשתלטה "הנצרות השלילית" של פאולוס על האימפריה הרומית העולם העתיק הוכרע, ועידן של חושך התחיל בעולם.

כיום אנחנו מבינים שהערכים המרכזיים והגבוהים של הכנסיות הקתוליות והפרוטסטנטיות, כצורה שלילית של נצרות, אינם מתאימים לנשמותינו. שהם עומדים בדרכם של הכוחות האורגניים של העמים השייכים לגזע הנורדי (176)

הבעיה עם הנצרות כמכשיר שליטה עולמי היא כמובן תהליך החילון, שרוזנברג שם לב אליו. מי שעוד שמו לב אליו, על פי רוזנברג, הם היהודים, שפיתחו שיטות חדשות לשליטה בהמונים: קפיטליזם ומרקסיזם. על פי רוזנברג הכלכלה כולה נשלטת על ידי היהודים, בין אם היא קפיטליסטית או קומוניסטית. במקום אחד הוא מכריז ש"המדע הכלכלי [של שוק המניות] אינו אפילו בינלאומי. הוא פשוט יהודי" (118); מיד אחר כך הוא קובע ש"התלמוד וקארל מרקס מייצגים חזונות דומים למדי" (120). רוזנברג, על כן, מבקש מהגרמנים לדחות את הנצרות, וגם עוד כמה השקפות עולם:

[על] הפועלים האמיתיים של העם הגרמני ליצור חזית כנגד כל אלה שמכרו עצמם למסחר, לרווחים ולמניות, בלי קשר לצורת ההסוואה של עובדה זו, אם היא מכוסה בדמוקרטיה, בנצרות, באינטרנציונליזם או בהומניטיאניזם.

רוזנברג אם כן דוחק בנו (כלומר לא בנו. בהם) להחלץ מהנצרות ומשאר השקרים של היהודים, ששקרים שמטשטשים את התודעה הגזעית של הנורדים. על פני אלה יש לפתח "רעיון של כבוד – כבוד לאומי – לא אהבה נוצרית, לא הומניטריאניזם מסוני, לא פילוסופיה רומאית." (354) הכבוד הלאומי קשור גם לפאגניזם הגרמאני העתיק:

אודין [או ווטן] כדמות הראי הנצחית של הכוחות הרוחניים הראשוניים של האדם הנורדי חי היום בדיוק כפי שהוא חי לפני 5,000 שנה. (456)

ואולי בזה הוא דווקא צדק.

ולטר גרונדמן

ב-1936 שלחה מועצת הכנסיות הפרוטסטנטיות, ובין חבריה מרטין נימלר ("תחילה הם לקחו את…") מחאה רשמית לפיהרר, בה הם הביעו זעם על התבטאויותיו של רוזנברג נגד הנצרות (הם גם הביעו דאגה לנוכח הפניות ההולכות ונשנות להיטלר בתארים שאמורים להיות שמורים, לדעתם, לאל, וגם התנגדות נחרצת לנסיון של המפלגה הנאצית לצמצם את הנוכחות בכנסיות). המשטר הנאצי לא אהב את הכנסייה כפי שכל משטר טוטליטרי לא יאהב מקורות סמכות מתחרים (באותה שנה יצאה הוראה מצד המשטר שיש להסיר את כל דגלי צלב-הקרס מהכנסיות), אולם רוזנברג נתפס כמי שניסח בצורה הברורה ביותר את התיאולוגיה האנטי-נוצרית של הנאצים. הכנסייה בגרמניה היתה במצוקה. חלק מחבריה, כנימלר הנ"ל, מחו, מחו עוד קצת, וכשנמאס לשלטון נשלחו למחנות ריכוז. חלק אחר לקח על עצמו להוכיח את הפטריוטיות של הכנסייה לאדמה ולגזע.

שני מכשולים עיקריים עמדו בדרכם של המאמינים הנוצרים להוכחת נאמנותם. ראשית, הנצרות היא דת אוניברסלית, ובה בשורת גאולה לכל בני האדם. פאולוס מתעקש ש"אֵין עוֹד יְהוּדִי וְלא יְוָנִי אֵין עֶבֶד וְלא בֶן־חוֹרִין אֵין זָכָר וְלא נְקֵבָה כִּי כֻלְּכֶם אֶחָד אַתֶּם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ". איך משלבים בשורה הרואה בכל בני האדם שווים עם אידיאולוגיה הרואה ברובם נחותים ובמיעוטם עליונים? בנוסף, אמונה נוצרית גם לא תלויה בגזע – כל אחד יכול להיטבל, ואילו עבור הנאצים יהודים שנטבלו לנצרות הם עדיין יהודים, צוענים עדיין צוענים, ואפריקאים עדיין אפריקאים. אכן, ב-1933 הוציאה המפלגה הוראה להפטר מתפקידו בכנסייה כל נוצרי שאינו מהגזע הארי. שנית, וזה באמת בעייתי, ישו היה יהודי. כמו גם פאולוס. כמו גם פטרוס. וגם שאר השליחים. בכלל, אפילו בדיקה שטחית מגלה שכל הנוצרים הראשונים היו תתי-אדם. איך זה משתלב עם אמונה בהם כקדושים?

לצורך פתרון בעיות קשות אלה קם ה-Institute zur Erforschung und Beseitigung des Jüdischen Einflusses auf das deutche kirchliche Leben, כלומר 'המוסד לחקר והכחדת ההשפעה היהודית על חיי הכנסייה הגרמנית'. בראש המוסד הזה (שהיה שייך לכנסייה הלותרנית בגרמניה – הקתולים היו בכלל מחוץ לסיפור, דחויים לחלוטין מבחינת המפלגה הנאצית, ללא שום סיכוי לשיקום) עמד ולטר גרונדמן (1906-1976), והוא ריכז את המאמצים להוכיח שלא רק שישו לא היה יהודי, אלא שהוא למעשה נלחם ביהודים ובתפיסת הדת הנפסדת שלהם.

הרעיון לא היה מקורי. כבר במאה ה-19 הכריע הפילולוג פול דה לגרדה שישו לא היה יכול להיות יהודי, ורק פאולוס הוא ש"ייהד" את הנצרות. באותה עת גם צ'מברלין המוזכר לעיל קבע כי לא ייתכן שישו היה יהודי. בשנות השבעים של המאה ה-19 הסיק אמיל שורר שבהיותו גלילי ישו ודאי לא היה יהודי, שהרי כתוב בישעיהו ח, כג שמדובר ב"גליל הגויים" (ויפה שישעיהו הנביא מקובל כמקור מוסמך). אבל המכון קיבץ ואסף את הנתונים, הדגיש את הזוית הגזעית ופרסם את הדברים בצורה מסודרת.

בספר מרתק*** שיצא לפני כמה שנים מסבירה שושנה השל כי המכון ראה עצמו כמגלה את ההיסטוריה הנוצרית האמיתית, שהוסתרה על ידי כל מני תרגילים קונספירטיבים במהלך הדורות. כאמור לעיל, הגזע נחשב ככלי להבנת החברה, וכבסיס לכך להבנת טבע האדם. אנשי המכון יצאו מנקודת הנחה שבשורתו המהפכנית של ישו לא היתה יכולה לצאת מפיו של יהודי, מכיוון שיהודי, מעצם טבעו, אינו מסוגל לנסח בשורה שכזו.

יותר מכך. כפי שמסביר גרונדמן, "תורה שלא יוצאת מתוך דם נורדי ושלא נושאת רוח נורדית אינה יכולה להתקבל על ידי נורדים." ומכיוון שהנצרות הצליחה בגרמניה בצורה נאה ביותר, ממילא ברור שהיא תורה נורדית, שהגיעה מדם נורדי. ואם כל ההגיון המעגלי הזה עדיין לא שכנע אתכם, כנראה זה רק בגלל שאתם יהודים: גרונדמן גם טען שכל התנגדות למפלגה הנאצית מבתוך הכנסייה (כמו של נימלר הנ"ל) מקורה בהשפעה יהודית נבזית שחדרה לנצרות – שהרי איך אחרת אפשר להסביר שארים טובים לא יאמצו בחום בשורה ארית טהורה שכזו?

נחזור לישו: גרונדמן מסביר שהגליל אכן היה מלא בלא-יהודים, ויותר מכך: ידוע שאביו של ישו כלל לא היה יהודי, אלא החייל הרומי פנתירא – קביעה שכבר חז"ל החזיקו בה כידוע (סנהדרין ס"ז.). נמצא שגרונדמן מסתמך על מקורות יהודיים כדי להוכיח שישו אינו יהודי. המחקר של המכון היה דקדקני, וישו הפך בעזרתו לא רק ללא-יהודי ולארי, אלא, וזה לא פחות חשוב, לדמות שסביבה אפשר לברר, לתפארת הרייך והגזע, את ההבדל בין ארי ליהודי.

המהלך כלל אפוא את טיהורו של ישו מיהדות, הצבתו למעשה כניגודה המוחלט, והכרזת בשורתו כנצרות האותנטית, הארית. נשארה בעיה: פאולוס. שלא כמו פילוסופים כרוזנברג, כהני דת נוצרים לא היו יכולים פשוט לוותר עליו, עוד פחות להאשים אותו ב"יהוד" הנצרות. בכל זאת, הוא שני לישו בחשיבותו מבחינת התיאולוגיה הנוצרית, לא כל שכן ללותרנים שכמוהם. השל מוסרת שאת הבעיה הזאת המכון, על כל כשרונותיו, לא הצליח לפתור.

והיו עוד בעיות. היה אפשר בקלות לחתוך את הברית הישנה, כלומר את התנ"ך, מחוץ לביבליה, אבל מה לעשות עם פסוקים מעצבנים מהברית החדשה כמו "כִּי הַיְשׁוּעָה מִן־הַיְּהוּדִים הִיא" (יוחנן 4, 22)? לא אלמן הגזע הארי: גרונדמן חקר את הנושא ומצא שהפסוק הוא תוספת מאוחרת, ושאפשר לוותר עליו. מאוחר יותר פשוט הוציאו לאור גרסה ערוכה ומעובדת של האוונגליונים שכוללת רק את המסרים הנכונים. שם בכל מקום שקוראים לישו "מלך היהודים" המילה השניה נמחקה, מילים עבריות כמו "הושענה", "אמן", "משיח", "שבת" ו"פסח" מוחלפות במילים גרמניות בעלות משמעות דומה יותר או פחות, וגם מילים בעיתיות מבחינה מוסרית כמו "רחום וחנון" נמחקות, כי ישו הארי הוא גיבור ולוחם, ולא קורבן רכרוכי.

בסופו של דבר המכון, שקיבל באופן סדיר כתף קרה מהמשטר הנאצי, העביר את המלחמה (לפני הגיוסים הכלליים בסופה) בארגון כנסים והוצאת פרסומים. אחרי המלחמה אנשי המכון טענו שפעולתם היתה אקדמית ותיאולוגית גרידא, ואם לפעמים עיוותו קצת את הכתובים, הרי זה מפני שנרדפו על ידי הנאצים, בעוד שהם עצמם אף פעם לא היו באמת אנטישמים. רובם המשיכו בחייהם כרגיל, והשתלבו בכנסייה או באקדמיה הגרמנית.

סיכום אישי

תיאוריות קונספירציה, אמר פעם מישהו, הן ההיסטוריה של הלוזרים. תיאוריות הקונספירציה המוזכרות לעיל בהחלט הגיעו מתוך מצוקה, זו של הגרמנים הלאומנים בתחילת המאה העשרים. אותם "פאן-גרמנים" גזענים רקחו עבר מפואר וציפו לעתיד מזהיר כאשר הגזע הארי ישתלט שוב על העולם. מאוחר יותר הן, או שרידיהן הרעיוניים, שימוש להצדקת חלק מהזוועות הגדולות ביותר של בהיסטוריה האנושית.

אני רוצה לסיום לשתף אתכם בשלושה דברים שעליהם חשבתי תוך כדי הכתיבה של הרשימה הזאת. חשבתי על הצורך העמוק שלנו בעבר, על הכוח של האידיאולוגיה לשעבד תחתיה את האקדמיה ואת הדת, ועל שנאת הנצרות שמופגנת כאן מכיוונם של גרמנים כה רבים.

על הצורך העמוק שלנו בעבר נאמר כבר רבות. זה קשור לזהות וקשור לקהילה. זה קשור לנחמה וליציבות שבמסורת, וזה כנראה תכונה אנושית שקשה מאוד להתחמק ממנה (אלא אם כן אתה סוג של בודהה כמובן). אנחנו חיים את חיינו כנראטיב, וממילא כך רואים גם את חיי העם שלנו, אף את חיי האנושות. כמה מאמץ ודמיון הושקעו באותו עבר בדוי שההוגים האלה יצרו לעצמם. אולי מקור נוסף לכעס שלהם כלפי היהודים היה שלאלה יש עבר שאין צורך להמציאו. ואולי אף יותר מזה: כדי לברוא עולם חדש יש צורך להתחיל מהתחלה; השמדת היהודים, אם כן, שימשה כהשמדת העבר. מזה זמן ברור לי שיש באנטישמיות גם מימד של ניסיון להתכחשות לעבר, למחיקת העבר.

את הכוח של האידיאולוגיה לשעבד את האקדמיה ואת הדת הכירו גם בברה"מ, אם כי באופן קצת שונה. בעצם, כמובן, מכירים אותו בכל מקום, במידות שונות של עוצמה ועומק. אם כי חשוב לציין שגם בברה"מ וגם בגרמניה הנאצית הכוח הזה נבע מתוך התיאוריות הקונספירטיביות שהיו חלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה (כלומר, לא רק מתוך הסובייקטיביות הפשוטה של כל נקודת מוצא). כוחות השחור, בין אם אלה הקפיטליסטים והאימפריאליסטים ובין אם אלה היהודים והנוצרים, הם שחיבלו לא רק בהיסטוריה כמאורעות אלא גם בהיסטוריה כטקסטים. הם שהמציאו סיפורים שנחשבים היסטוריה, הם שהחדירו פסוקים חתרניים לכתבי הקודש – ומכאן גם הלגיטימציה להתעלם מכל אלה, למחוק אותם, לשנות על פי הצורך. ההתבוננות במציאות מתוך הרמנויטיקה של חשד אבסולוטי מביאה להתעלמות ממנה.

וכמה שפשוט לא אהבו שם את הנצרות. את הכנסייה הקתולית כמובן, אבל גם את הלותרנית (ולותר בכל זאת גיבור גרמני). היטלר וכל שסביבו ראו במוסר הנוצרי פגע רע, תרבות חולה שמרעילה את הפולק ומחלישה את המדינה. אבל זה עמוק יותר מזה. יש כאן משהו שקשור לדעתי בפריקת עולו של החטא הקדמון, בהתנערות מהציווי לכניעה בפני האל ולצפייה לישועה מתוך תחושה שאנחנו חלשים וטמאים. יש כאן מוטציה חולנית של הומניזם. אכן, uber-הומניזם. ובאופן אירוני אבל הגיוני לגמרי מכאן גם נובע הכיוון הנגדי: החזרה לטבע, לפגאניות, ל"גבורה". ועד כמה זה דומה לזרמים שונים ברוחניות העכשווית כיום (האמינו לי, עוד יותר ממה שנדמה מהקריאה המצומצמת כאן). היום כמובן ההקשר הוא שונה לחלוטין (דמוקרטי, הומניסטי (ואף תת-הומניסטי), פוסטמודרני), ואף אחד לא חולם על גזע עליון, אבל הדמיון מעניין. ועוד לא דיברנו על הדמיון לזרמים שונים ביהדות הפונדמנטליסטית בזמננו. בני אדם הם בני אדם, לטוב ולרע.

סתם

—

* Lubelsky, Isaac, “Mythological and Real Race Issues in Theosophy”, Handbook of the Theosophical Current, ed. Olav Hammer & Mikael Rothstein, Brill, 2013

**Nicholas Goodrick-Clarke, The Occult Roots Of Nazism: Secret Aryan Cults and their Influence on Nazi Ideology, TPP, 2005

*** Susannah Heschel, The Aryan Jesus: Christian Theologians and the Bible in Nazi Germany, Princeton University Press, 2008

ג'וזף סמית […] היה גאון דתי אמיתי, והתעלה על כל האמריקאים, לפני זמנו או אחריו, בהחזקתו ובהבאתו לידי ביטוי של מה שניתן לכנות דמיון יוצר-דתות.

כך כותב הרולד בלום על הנביא המורמוני (The American Religion, עמ' 96-97), ומי מכם שעקב אחרי ארבעת הפרקים הקודמים שבסדרה הזו יודע שאכן כך. לא היה עוד אדם בהיסטוריה האמריקאית שהציג ספר קודש חדש, היסטוריה חדשה, בנה מקדשים וייסד מסדרי כהונה, הוריד את האל לדרגת אדם ואת האדם העלה לדרגת אל, שילב הרמטיקה, קבלה, אסטרולוגיה, אלכימיה ונצרות, ערבב הכל בתוך כובע שבו "אבן חזיון" ושאל תוכו הציץ כדי להתנבא כנביא – והצליח לייסד דת חדשה המונה, נכון להיום, מיליונים.

סמית חי את החיים בתנופה אדירה שהביאה אותו בתוך 14 שנה, מאז שייסד את דתו ועד שנרצח, להיות לא רק נביא של דת חדשה אלא גם ראש עיר גדולה, גנרל של מיליציה פרטית, ולבסוף מועמד לנשיאות ארצות-הברית בבחירות של 1844. "אני אבן גסה המתגלגלת במורד גבעה" אמר על עצמו ב-1843, וכוונתו היתה הן לחוסר בחינוך שקיבל על מנת להיות ג'נטלמן, והן באינרציה שנושאת אותו הלאה, ללא כל אפשרות לעצירה, גם לא כדי לחשוב ולשקול את מצבו בצורה אחראית.

ואכן, כפי שכל משיח סופו לאכזב, כך רבים הסיכויים שאם אתה נביא, סופך להיצלב. בעיקר אם אתה מצליח לעצבן את כל מוקדי הכוח בסביבתך, לערער על הנורמות המוסריות והדתיות הנהוגות בחברה, ולהסתכסך גם עם האנשים הקרובים לך ביותר. סמית הצליח.

בשעה טובה נגיע, אם כן, לסדרת האירועים שתביא בסופה, ב-27 ליוני 1844, להרצחו של סמית בלינץ' אכזרי. סדרת אירועים זו החלה בסוף 1843, כאשר סמית הציע נישואין לגברת ג'יין לוֹ (Jane Law), במסגרת מנהגו להתחתן עם עוד ועוד נשים שהיו סביבו, ביניהן כאלה שהיו כבר נשואות לאחרים. ג'ייו, למשל, היתה אשתו של ויליאם לוֹ. וויליאם, בתורו, היה אחד ממנהיגי הכנסייה, שאז כבר מנתה כעשרת אלפים איש (מספר אדיר באותם ימים לדת בת 13), והיה חבר במה שנקרא ה-First Presidency, כלומר אחד משני היועצים והסגנים של מנהיג הכנסייה, הוא כמובן סמית עצמו. את הצעת הנישואין לאשתו של לו ערך סמית כאשר בעלה לא היה בבית (זה יכול לפגוע ברומנטיקה של הרגע), וכנביא הכנסייה הוא ביקש ממנה שתיתן לו את "מחצית אהבתה; היא חופשייה לשמור את המחצית השנייה לבעלה".

אלא שג'יין לא הסכימה. היא גם גילתה את דבר ההצעה לאישהּ, וויליאם. וויליאם לקח את זה קשה. הייתכן שנביא ה' מעוניין לשכב עם אשתו? משבר אמונה לא פשוט פקד אותו. בסופו עדיין האמין שנבואתו של סמית אמת והתורה המורמונית אמת, אבל הסיק שסמית עצמו הוא נביא "נפול", ושמידותיו הושחתו. סמית מצדו החליט שוויליאם הוא כופר, ובינואר 1844 הוא זרק אותו מהכנסייה. בתגובה הקים וויליאם מיד כנסייה משלו (True Church of Jesus Christ of Latter Day Saints), שתוך כמה שבועות מנתה מאות מאמינים. במקביל, הוא החל לעמול על נקמה.

נביא, כהן ומלך

קצת רקע: כאמור, בפחות מ-15 שנות קיום הכנסייה שלו, סמית צבר לא רק אושר, אלא גם עושר לא מבוטל, והיה בעל מעמד ארצי, ולא רק שמימי, מרשים ביותר: הוא היה ראש העיר השנייה בגודלה במדינת אילינוי (אחרי שיקגו), נאוו (Nauvoo), אשר כמעט כל המורמונים גרו בה וכמעט כל אוכלוסייתה היתה מורמונית. הוא היה גם גנרל של מיליציה פרטית בת כמה אלפי חיילים, שהיו כמובן כולם מורמונים. הוא היה Master Mason בסניף המקומי של הבונים החופשיים, דרגה שבדרך כלל לוקח שנים רבות להגיע אליה. הוא היה כוח משמעותי מאוד בכל מערכת בחירות שהתרחשה במדינת אילינוי ובארה"ב, פשוט משום שהוא היה יכול לתת למועמד המועדף שלו רבבת קולות במילה אחת, והוא גם היה מועמד לנשיאות ארה"ב, לבחירות 1844.

ב-1843 בחש סמית בבחירות למחוז הקונגרסיונלי המקומי באילינוי. הוא הבטיח את קולו למפלגת ה-Whig, מאבותיה של המפלגה הרפובליקאית (ואשר אחד מאנשיה באילינוי היה מר אברהם לינקולן, ש-18 שנים מאוחר יותר ייבחר לנשיא ארה"ב), בתמורה להבטחתם להגן על המורמונים, שנרדפו על ידי שכניהם בצורה שגורה ומתמשכת. הוויגים מצידם הבינו ממנו שצאן מרעיתו יצביע כמוהו. אלא שהדמוקרטים גם הם הבטיחו למורמונים גדולות ונצורות, וברגע האחרון המאמינים קיבלו הוראה להצביע לסמולנים. סמית עצמו עמד בהבטחתו והצביע Whig, אבל המחוז כולו הלך לדמוקרטים. לוויגים עלה הדם לראש. גם זה יהווה גורם במותו של סמית.

ב-1844 החליט סמית לרוץ לנשיאות כמועמד עצמאי, וזאת אחרי שקצה נפשו בחוסר יכולתם של מנהיגי ארה"ב, כפי שראה זאת, להגן על המורמונים מפני התנכלויות. העניין הוא שלבד מהמורמונים, אף אחד לא אהב את המורמונים, וככל שמספרם גדל כך גדלה האיבה כלפיהם, עד כדי רציחות ואף פוגרומים (למעשה, הדת המורמונית היא הדת הנרדפת ביותר בתולדות ארה"ב). אבל היתה עוד סיבה לרצונו של סמית להיות נשיא ארה"ב. סמית ביקש לכונן באמריקה ממלכת כוהנים וגוי קדוש, או במילים אחרות, תיאוקרטיה. באופן מעניין את זה הוא בחר לא לפרסם במצע הבחירות שלו.

אעמיד ממשלה בארצות הברית הללו, אשר תמוטט את הממשלה הנוכחית, ואעמיד דת חדשה שתמוטט כל צורה אחרת של דת במדינה.

הוא לא היה חסיד נלהב של התיקון הראשון לחוקה. את המילים האלה שמע ממנו אחד מהקרובים אליו, וכמובן, רק המקורבים אליו שמעו על תוכניתו זו. סמית הקים גוף מיוחד של חמישים איש, שהיה בסוד העניינים, "עם סמכות מלאה לכונן את מלכות האלוהים על פני האדמה", כפי שנכתב במנשר שהגדיר את סמכויות הארגון, ושאכן התחיל בהכנות לעניין זה. באפריל 1844 סמית הוכתר כ"נביא, כהן ומלך" (איחוד של שלושת הרשויות בממלכת ישראל הקדומה) של מלכות האלוהים, או, בתוארו הנוסף, "מלך ישראל", והגביר את הציפייה בין קרוביו למה שהוא כינה ה"תיאודמוקרטיה" בראשותו. העתיד נראה מבטיח.

החושף הנאוואי

אבל אז צץ לו וויליאם לו – בדיוק ברגע הנכון לנקמה מתוקה. לו ייסד לעצמו עיתון (בתקופה ההיא הפרינט הלך יופי) וקרא לו "החושף הנאוואי" (Nauvoo Expositor), ובו הוא התכוון אכן לחשוף בפני בני העיר את הצד האפל של הדת המורמונית, שמבחינתו היה מנהג ריבוי הנשים של סמית ושאיפותיו הדיקטטוריות. במנשר הראשון שהוציאו (ב-10 למאי, 1844), שהכריז על קום העיתון נכתב שהוא מתכוון

להסיר את שבט הברזל שמרחף מעל ראשי האזרחים הנאמנים של נאוו וסביבתה, לתמוך בהתנגדות נחושה לחזיונות פוליטיים [כלומר התגלויות אלוהיות בעלות מסר פוליטי – ת.פ.] [… שניתנים על ידי] מלך שהכתיר את עצמו […] להתנגד באיבה חסרת פשרות לכל איחוד של דת ומדינה או כל צעד שמוביל לכך. (ההדגשות במקור)

הגיליון הראשון פורסם ב-7 ליוני, באלף עותקים. רובו הוקדש להתקפה אישית על סמית ולחשיפת מנהג הפוליגמיה לרבים. למרות שהכותבים אישרו כי התגלויותיו הנבואיות הראשונות של סמית מקובלות עליהם, הם הבהירו שמאז הוא "נפל", וקבעו שהוא הגיע לדרגת "אחד מהנבלים השחורים והעלובים ביותר שהופיעו מעל במת הקיום האנושי מאז ימי נירו וקליגולה". לא אדם בעל אגו כשל סמית יישב בשקט אחרי פרסום שכזה.

סמית כינס את מועצת העיר – הוא, כאמור, היה ראש העיר. הוא הבטיח שאין שום פוליגמיה בתורתו או בחייו (כלומר, שיקר), והביא להחלטה שהעיתון הוא "מטרד ציבורי". בפקודתו יצא המשמר המקומי – שהוא, כאמור, גם עמד בראשו – וניתץ לרסיסים את בית הדפוס הקטן של וויליאם לו. זו היתה טעות קשה. דבר פגיעתו החמורה בחופש הביטוי פורסם בהבלטה בעיתונים בעיירות שבסביבה, ונוצל על ידי שונאיו (וכאלה לא היו חסרים) כדי לדרוש את הבאתו לדין. לא אמריקאים ישתקו על פגיעה, ללא משפט, בזכות לפרסם את כל מה שעולה על רוחם. הוצא צו מעצר.

לינץ' בקרתגו

אחרי איומים שונים לגבי גורל העיר עצמה ותושביה, הסגיר עצמו סמית ונכלא בכלא העיר קרתגו הסמוכה. למרות שמושל אילינוי הבטיח לו ולתומכיו שהוא אישית אחראי לביטחונו של סמית, כמה ימים אחרי שנכלא הגיעו כמאתיים איש למקום כדי לרצוח את הנביא המורמוני. לא היה מדובר ב"המון משולהב", שכן העניין תוכנן על ידי בעלי אינטרסים רבים, מפוליטיקאים ועד אנשי צבא, שמכיוון שצבר יותר מדי כוח והשפיע על הפוליטיקה האמריקאית בצורה לא הוגנת לדעתם, ביקשו להסיר את נוכחותו המטרידה של סמית מעל פני האדמה. (אפשר לקרוא על הקנוניה לרצוח את סמית בספר Junius and Joseph*)

סמית, אחיו הקטן היירום (Hyrum), ושני בכירים נוספים בכנסייה שהו בקומה העליונה של המבנה שבתמונה משמאל. הם ניסו לחסום את הדלת בגופם, אבל הרוצחים הצליחו לדחוף אותה מספיק כדי להכניס קנה של רובה ולירות לכל הכיוונים. שני הבכירים המורמונים ניסו להדוף במקלות ההליכה שלהם את קני הרובים שהציצו מבעד לפתח הדלת, אולם בהצלחה חלקית בלבד. היירום שלף אקדח זעיר שהוברח לתוך הכלא ותוך כדי שירה בפולשים חטף כדור בפנים. "אני איש מת" הוא זעק, והמציאות אישרה את קביעתו עוד לפני שחבט באדמה.

סמית שלף אקדח משלו וירה שלוש פעמים לעבר הפתח, פוגע בשלושה מהפולשים. שלוש פעמים נוספות האקדח איכזב והוציא יריות סרק, ובזאת סיים סמית את התחמושת שהיתה לו. בעוד שני המורמונים הנוספים, אחד מהם פצוע מארבע יריות, נסוגים ומתחבאים מתחת לערימות חציר ששימשו בכלא כמזרונים, סמית נסוג אל עדן החלון, עתה גם הוא פצוע מירי בירכו. הדלת כבר היתה פתוחה לרווחה, והרוצחים התכוונו להשלים את המלאכה. סמית, הישוב על אדן החלון הרים את ידיו בצורה משונה (ראו תמונה), צעק "Oh Lord, my God", ונתן לעצמו ליפול כחמשה מטרים לאדמה שמתחת לחלון. שם הוא נתפס על ידי שאר חברי הקבוצה, וגופו המרוצץ הושען על הבאר שבחצר. חולייה של ארבעה חמושים, פניהם מרוחים בבוץ על מנת שלא יזוהו, כיוונה אליו את רוביה וירתה בו מטווח אפס.

באופן טבעי, נאים בעיני הכנסייה המורמונית מילותיו האחרונות של סמית. למעשה, בשילוב עם תנועת הידיים המיוחדת שהציג, סמית התחיל לומר את הסיסמה המסונית שמחייבת כל חבר בארגון 'הבונים החופשיים' ששומע אותה לעזור ל- Master Mason שמוציא אותה מפיו. הסיסמה המלאה היא "Oh Lord, my God, is there no help for the widow's son?". סמית ביקש להסתמך על המסונים שבמקום, שלפחות מתוך נאמנות לשבועתם יצילו אותו. אולם חברותו באגודת הסתרים המפורסמת לא עזרה לסמית. למרות שהיו בונים חופשיים בקהל המרצחים (באותה תקופה הם היו בכל מקום בארה"ב), הם לא קיימו את שבועתם ולא ניסו לעזור לסמית. מנהיג המורמונים, שהיה לא רק נביא אלא גם אזוטריקן בכל חלבו ודמו, נפח את נשמתו.

אחרי מות

כך הסתיים לו השלב הראשון בהתהוותה של הדת המורמונית, השלב הפורמטיבי בו הנביא מגבש סביבו תיאולוגיה ומאמינים. הקהילה המורמונית תתפצל מכאן לכמה קהילות מקבילות, אשר אחת המרכזיות בהן מונהגת על ידי בנו של סמית, ג'וזף סמית השלישי, ואשר אליה גם הצטרפה אלמנתו, אמה. מורמונים אלה התנגדו כבר אז לנישואים פוליגמיים (לרווחתה של אמה, שהתחתנה מחדש ולא היתה הפעם צריכה לחלוק את אישהּ), ובהמשך גם הסמיכה נשים לכהונה. עד היום היא קיימת, ונחשבת לגרסה היותר מתונה וליברלית של הדת המורמונית, אך גם היותר קטנה מספרית. הרוב הגדול של המורמונים שייכים כיום לכנסיית הקדושים של הימים המאוחרים, עליה כתבתי מעט כאן. כנסייה זו הונהגה אחרי מותו של סמית על ידי בריגהם יאנג, שהוביל את אנשיה ליוטה, שם הם בנו את ביתם במדבר.

וסמית? הוא נקבר כמובן, אבל הויכוח על מורשתו ממשיך. קל מאוד לסווג את סמית כנבל ושרלטן או, לחילופין, כנביא אמת. החלוקה הבינארית הזאת מאפשרת למי שאינו מורמוני מחד, או מי שמורמוני מאידך, תמונה פשוטה של הסיפור. ברשימותיי על סמית ניסיתי לצייר תמונה שונה, שמתאימה יותר לתופעה הדתית כפי שאני מבין אותה. זו תמונה מורכבת, שנוצרת ממפגש של השראה יצירתית ודתית אמיתית (עם או בלי אלוהות שמאפשרת אותה – לא חייבים להניח שום דבר מטאפיזי) עם בני אדם מסויימים מאוד, במקום ובזמן מסויימים מאוד. במקרה של סמית מדובר באדם מבריק ומוכשר ביותר שהאמין, בצדק או שלא בצדק, שהאל מפרה את נשמתו ומחולל דרכו תורה חדשה. על ידי כניסה לטראנסים הוא הצליח לילד מתוכו נראטיב פסאודו-היסטורי ותיאולוגיה מורכבת שעיצבו מסגרת דתית חדשה ומקורית ביותר. יחד עם זה, ברור שאת אותה תורה הוא בנה תוך שימוש בחומרי הבניין שהיו סביבו, ומתוך המבנה הפסיכולוגי הספציפי שלו. בצורה מדהימה, זה הצליח לו. בצורה לא פחות מדהימה, ייתכן שהנשיא האמריקאי הבא יהיה מצאצאי אמונתו.

—

* Robert S. Wicks and Fred R. Foister, Junius and Joseph: Presidential Politics and the Assassination of the First Mormon Prophet, Utah State University Press, 2005

למאמרים הקודמים בסדרה: חלקים 1, 2, 3, 4. בנוסף, כאן על הרקע הקבלי של סמית. אני מתכנן עוד מאמר על יחסה של הכנסייה המורמונית כיום לפוליטיקה בארה"ב ועל מיט רומני כמשיח מורמוני. כן כן.

למתעניינים, עמיתי מאונ' תל-אביב, ד"ר אייזיק לובלסקי, תרגם לעברית מאמר ראשון מתוך הקורפוס ההרמטי.

בספרו מראשית שנות התשעים, The American Religion, מבכה הרולד בלום את הפיכתה של הפרוטסטנטיות האמריקאית ההגונה למרקחת של גנוסטיציזם, אורפיזם, "התלהבות" ופונדמנטליזם. על פי בלום על אדמת אמריקה המשוחררת עברה דתם של הפוריטנים האירופאים סדרה אלימה של מוטציות, שבסופן התקבלו אותן תנועות דתיות חדשות שממלאות כיום בססגוניותן את היבשת: אוונגליזם לגווניו, ניו-אייג' לסוגיו וזניו, וכמובן: הדת המורמונית המשונה מכל. דת אחרונה זו מקבלת תשומת לב מיוחדת מבלום (הרבה לפני ששמו של מיט רומני הפך לנחלת הכלל), ולו משום נביאה-מייסדה הייחודי. על פי בלום נביא המורמונים ג'וזף סמית יצר במחצית הראשונה של המאה הי"ט את "הדת האמריקאית" המובהקת, המלמדת את חסידיה אדיקות רליגיוזית בכל הקשור למשפחה, לקהילה, ולהצלחה כלכלית.

אולם לא "ערכי המשפחה" הידועים בלבד הובילו את המורמונים לאמץ את האתוס האמריקאי (וממילא, אותה משפחה היתה בתחילת ימי הדת כזו המתבססת על נישואים פוליגמים). ג'וזף סמית היה, מלבד תיאולוג מקורי ומבריק ואדם כריזמטי ביותר, ברייה המשוקעת בצורה עמוקה ברזי התורות האיזוטריות שרווחו באותה תקופה. לא זאת אף זאת: סמית ינק לא מעט מהתפיסה התיאולוגית-מאגית שלו מתורת הקבלה. בלום עצמו שואל בספרו אודות "השפעה ישירה יותר של הקבלה על סמית ממה שאנחנו יודעים", מפני שנקודות הדמיון שהוא מוצא בין האמונות המורמוניות לבין הקבלה זועקות לקראתו מתוך ההיסטוריה.

את נקודות הדמיון האלה יש לבחון על רקע האמונות הפרוטסטנטיות הקונבנציונליות מהן יצא סמית לדרכו, וכך להבחין במרחק העצום שהוא תפס מהן. על פי התיאולוגיה שפיתח סמית, האל השולט בעולמנו היה פעם אדם כמונו, יש לו בת זוג, ולשניהם יש "גופים מוחשיים מבשר ודם", כדבריו. בהתאמה לכך, כל גבר מורמוני יכול גם הוא להתעלות לדרגת אל השולט על כוכבו הפרטי, וזאת יחד עם בת-זוגו. מסתבר, אם כן, שיש אלים רבים ששולטים על כוכבים רבים, ובדיוק לצורך האלהתו של כל אדם העמיד סמית את התורה המורמונית. אותה תורה אינה אלא שחזור של החכמה האזוטרית שגילה האל של הכוכב שלנו לאדם הראשון, ושממנו עברה בשלשלת מסירה דרך נח ועד לאברהם אבינו, וממנו עד משה רבנו ושושלת הכהונה העברית הקדומה. אותה חכמת סוד עומדת גם בבסיס הנבואה המקראית, זו אשר פסקה אחרי ישו, וזו אשר סמית, כנביא מוצהר, מחדש ומגלה למאמיניו.

סמית מציג, אם כן, תורה איזוטרית המכוונת למימוש הפוטנציאל האנושי – על ידי הפיכתו לאלוהי. רעיון זה לא רק זר, אלא ממש הופכי להנחות היסוד הבסיסיות ביותר של הנצרות הפוריטנית שרווחה בארה"ב. זו ראתה את האדם ככלי מלא כלימה, רע מינקותו משום החטא הקדמון שרובץ בפתח נשמתו. יצור אומלל זה, רחוק שנות אור מכל שלטון גלקטי על כוכב משלו, נאבק בציפורניו לישועה (ודאי לא האלהה) וסיכויו היחידים לזכות בה הם על ידי כניעה נבוכה לפני בנו של אלוהים שמת על הצלב במיוחד בשבילו. בעוד הפרוטסטנטיות הפוריטנית הציגה נצרות חמורת סבר וסגפנית, סמית הבטיח למאמיניו את חידוש הנבואה, את בנייתו של גן-העדן עלי האדמות ואת ההעצמה האישית האולטימטיבית. וכן, גם ריבוי נשים היה כלול אז בעסקה.

ג'וזף סמית נולד ב-1805, כבן החמישי מתוך אחד-עשר למשפחה ענייה בורמונט. בגיל ארבע-עשרה, אחרי מצוקה נפשית קשה, זכה סמית להתגלות הראשונה שלו, בה האל עצמו הבטיח לו שחטאיו נמחלו. יחד עם זאת, הזהיר אותו אלוהים שלא להצטרף לאף אחת מהכנסיות שסביבו, משום שכולן מעוותות את תורת האמת. ב-1823, כשלוש שנים לאחר ההתגלות הראשונה, שוב ירד סמית על ברכיו וקרא ממעמקיו של משבר נפשי להוראותיו של האל. הפעם הופיע מולו המלאך מורוני (Moroni), שסיפר לו שהוא השריד האחרון לציביליזציה עברית קדומה שהגיע לחופי ארה"ב סביב חורבן בית ראשון. אותם יהודים קדמונים עשו מה שיהודים תמיד עושים, דהיינו רבו ביניהם, עד כדי כך שקבוצה אחת מהם (להלן, "הרעים") הכתה לפי חרב את השנייה ("הטובים") והכחידה אותה. בעוד הרעים, אחרי שקוללו על ידי האל, הפכו ברבות השנים לשבטים השונים של האינדיאנים האמריקאים, כל מה שנשאר מהטובים הם לוחות זהב ועליהם חרותות קורותיהם במצרית עתיקה.

מורוני הוליך את סמית למקום קבורתם של אותם לוחות מוזהבים, והורה לו לחפור במקום ולהוציאם. אחרי שסמית הצליח לשים ידיו על הזהב הוא מיד התחיל לתרגם את הכתוב עליו. התוצאה היתה כרך מרשים בהיקפו שאצר מאות עמודים ובהם היסטוריה העתיקה של אותם טובים ורעים, ועוד משהו חשוב: התגלותו השנייה של ישו, בן האלוהים, לבני האדם, שהתרחשה על אדמת אמריקה ובפני אותם עבריים קדמוניים. זו "העדות השניה של ישו המשיח", כפי שמצהירה תת-הכותרת של כתב הקודש המורמוני (The Book of Mormon), וכשהוא אוחז בה יצא סמית לקנות לה מאמינים. הוא הצליח בכך מעל ומעבר למה שניתן היה לצפות.

כדי להבין את סוד הצלחתו – כמו גם את סודות תורתו – רצוי להתרחק לכדי מבט ציפור מההתרחשויות לעיל ולשים אותן בהקשרן. הימים ימי שיאה של "ההתעוררות השנייה" בארה"ב, דהיינו ההתעוררות הדתית השנייה בתולדות המדינה הצעירה, שהחלה בסוף המאה הי"ח ואשר במסגרתה הצטרפו רבים לזרמים הפרוטסטנטים השונים. מסביב לסמית רוחשות המוזות הרליגיוזיות, ונביאים ונביאות מתעוררים להתנבא כמעט תחת כל עץ רענן.

סביב חייו וביתו של סמית פעלו ג'מימה ווילקנסון, שהטיפה לפרישות מינית ונאמנות לעשרת הדיברות; הנסום לייק (כלומר, "אגם נאה"), נביא אינדיאני שהטיף בגנות אלכוהול, כישוף, הימורים, אלימות כלפי נשים והומוסקסואליות; ג'וזף דילקס (Dylkes), שהכריז שהוא המשיח שהגיע כדי לבנות ירושלים חדשה; ג'ורג' רפ (Rapp), שהקים קהילה נזירית והכריז על ביאתו הקרובה של ישו; ברנהרד מולר, שכינה עצמו "אריה יהודה" והכריז שדווקא הוא המשיח; וויליאם מילר, שייסד את התנועה המשיחית הגדולה בתולדות ארה"ב והכריז שישו יגיע עד מרץ 1844; ג'ון המפרי נויס (Noyes), שהקים את קהילת Oneida הסוציאליסטית, בה הטיף למין ללא שפיכה כאמצעי להתעלות רוחנית; וכמובן ראלף וולדו אמרסון, שעזב את משרתו ככהן דת בכנסייה היוניטרית, ציווה "השלך מאחוריך כל צורה של קונפורמיזם והכר מיד ראשונה את האלוהות!", והיה, לעניות דעתי, מבשרה המובהק של רוחניות הניו-אייג'.

העת היתה בשלה, אם כן, לנביאים ובני נביאים, וסמית לא היה יוצא דופן בכך. כפי שניתן להבין, גם בניסיונו ליצור חברה חדשה ובהתמקדותו במין כמוקד רוחני חשוב הוא לא היה מקורי. אבל כאמריקאי אמיתי סמית חשב בגדול, והתיאולוגיה שיצר היתה מהפכנית בכל קנה מידה. לא רק התגלות אלוהית, אלא ספר-קודש חדש. לא רק חברה חדשה, אלא קהילה קומוניסטית להפליא. לא פרישות מינית או מין ללא שפיכה, אלא פוליגמיה (סמית עצמו התחתן עם כארבעים נשים, חלקן בעודן נשואות לאחרים). לא הבטחה קלושה לביאתו העתידית של המשיח, אלא ניסיון מגלומאני להקים כבר עכשיו את ממלכת השמיים על פני האדמה.

מאיפה קיבל סמית את ההשראה לכל זה? ללא ספק, מדובר היה באדם יוצא דופן, בעל דמיון מפותח וכושר יצירתי עצום, כמוהו ניתן למצוא ביחידי סגולה כאר"י הקדוש או ג'.ר.ר טולקין. אבל כל רוח יצירתית זקוקה לחומר גלם שאותו הדמיון שלה ילוש לכדי מאפה. סמית מצא את שלו בספרות האיזוטרית של תקופתו, ובתוכה בקבלה.

"ספרות אזוטרית" היא מונח קצת מצחיק, בהיות משמעותו התיאורטית הפוכה מהתופעה אותה הוא מייצג בפועל. ספרות איזוטרית, מעצם היותה ספרות, לא יכולה להיות ממש איזוטרית, על אחת כמה וכמה בעידן הדפוס. מה שלא מועבר בעל פה עתיד להיות מופץ לכל דיכפין, וגרוע מכך, נדרש ומפורש על ידי כל דיצריך. אם לא די בזה, הרי שמה שמכונה "איזוטרי" ימשוך אליו גם קוראים אשר לא היו טורחים לקרוא כל ספר אחר. ואכן, כנער סקרן זכה ג'וזף סמית לקרוא לא מעט ספרות איזוטרית מערבית, בין אם בבתי שכנים ובין אם בספריות ציבוריות שונות.

בקורפוס האזוטרי של תקופתו הוא מצא את מורשת הרנסנס, דהיינו את כתבי ההרמטיציזם, הקבלה, הנאופלטוניזם, האלכימיה, האסטרולוגיה והמאגיה. ההרמטיציזם היא תורה אזוטרית המתבססת על כתבים עתיקים, שנכתבו לכאורה על ידי האל/המלך/הנביא/רב המג, הרמס טריסמגיסטוס. הרמס זה היה לכאורה בן זמנו של משה, וגילה לבני האדם את סודות היקום בדיוק כשרבנו נתן לבני ישראל את התורה. מקורו ההיסטורי של החלקים העתיקים יותר בקורפוס ההרמטי נמצא במאות הראשונות לספירה, באלכסנדריה היוונית-מצרית, והוא אכן כולל שילוב מלבב של מיתוסים יוונים ומצריים.

בניגוד לתורות מערביות רבות בזמנה ובזמנים שיבואו, ההרמטיקה הדגישה את גדולתו של האדם ואת אפשרות הסינטזה השלמה בין הרוח לחומר. למעשה, על פי תורה זו הנשמה היא סוג מעודן של חומר, ולכן ממילא אין החיים האלה, החומריים, בזויים, ויש גם אפשרות להגיע לאלוהות מבלי להיפרד מהם. "אתה האור והחיים, כמו האל האב אשר ממנו האדם נולד", קובע הרמס, וקל כבר כאן לראות את הדמיון לתיאולוגיה המורמונית. יש להדגיש גם את התפקיד הנכבד שהיה להרמטיקה בהעצמתו של האדם עבור ההומניזם של הרנסנס.

באשר לקבלה המדוברת כאן, היא כמובן לא זו עליה שקדו בערך בשנים אלה תלמידי הגאון מוילנה מחד או תלמידי ר' שניאור זלמן מלאדי מאידך. כאן מדובר בקבלה בתרגומיה הלועזיים והנוצריים. עבור הנוצרים שהתעניינו בה נחשבה הקבלה, באופן אולי לא מפתיע, לתורה הסודית שמסר משה רבנו ליהושע, וממנו לזקנים, ומהם לנביאים, אבל במקרה הזה גם לכוהנים, משום שכל סיפור בית המקדש נחשב גם הוא לבעל ערך סודי ומיסטי (וכך חשבו גם הבונים החופשיים, עוד תנועה שפרחה אז). הקבלה הנוצרית, אם כן, כללה תרגומים שונים של הטקסטים העבריים ללועזית, בתוספת פרשנות שהציגה אותה כתורה אוניברסאלית, ולמעשה פרניאלית (כלומר, כעומדת בבסיס כל החוכמה האנושית כולה).

רק על רקע ענינו בהרמטיקה ובקבלה ניתן להבין את המשפט שנמצא מיד בפתיחת הקאנון המורמוני. בספר הראשון מתוך ה-The Book of Mormon, ספר נפי (Nephi), אחרי הפסוק הראשון בו המספר מציג את עצמו, מגיע הפסוק השני בו הוא קובע כי "אכתוב תיעוד בשפתו של אבי, שכוללת את לימודיי היהודים ואת שפת המצריים". "לימודיי היהודים" היה אחד הכינויים שניתנו בתקופתו של סמית לתורת הקבלה. שפת המצריים קושרת אותנו אל ההרמטיקה.

במחקר מקיף פורש מייקל קווין, היסטוריון של הדת המורמונית ומורמוני בעצמו (שמחקריו הביאו לבעיטתו מהכנסייה) את הרקע האיזוטרי לחייו ותורותיו של סמית (D. Michael Quinn, Early Mormonism and the Magic World View). קווין מצייר את דמותו של סמית כאזוטריקן מעמיק למדי, למרות השכלתו האקלקטית והאוטודידקטית. עולמו האוקולטי של הנביא המורמוני הצעיר כלל אסטרולוגיה, מאגיה, הכנת קמעות, סחר בעתיקות קדושות, ראייה למרחוק ובעיקר, כמובן, חזיונות נבואיים. אנו נתמקד בתלמודו הקבלי.

קווין מדגים קשרים שונים בין נבואותיו של סמית לספר Traditions of the Jews מאת יוהנס אנדראס אייזנמנגר (Eisenmenger) האנטישמי, ושתורגם מגרמנית לאנגלית במאה הי"ח. נראה שהיה זה ספר זה שלימד את סמית שהמילה "אלוהים" היא בגוף רבים, תובנה שעזרה לו לפתח את התיאולוגיה האנטי-מונותאיסטית שלו, המצהירה במפורש על ריבוי אלים.

ספרים נוספים שקווין מראה שנמצאו בסביבתו של סמית מכליאים בין משמעותו הקבלית של "אדם קדמון" (כהאצלה הראשונה של האלוהות אחרי הצמצום) לבין משמעותו המקראית של "אדם" (כאדם הראשון, בגן עדן). תרכובת זו הועברה אל סמית, וכפי הנראה היתה בין הסיבות שהובילו אותו לתפוס את האדם הראשון כישות בעלת כוחות אלוהיים, ומכאן את צאצאיו, כלומר את בני האדם כיום, כבעלי פוטנציאל אלוהי נסתר.

מעל ומעבר לספרים שקרא סמית, נראה שאת מירב השכלתו בתורת הסוד היהודית רכש הנביא המורמוני מיהודי בשם אלכסנדר נייבאור (Neibaur), שהגיעה לחופי ארה"ב מלונדון והמיר שם את דתו לזו של הנביא המורמוני. כפי שכותב משה אידל בספרו עולם המלאכים, יש בידנו את רשימת ספריו של נייבאור, שכוללת כמה ספרי קבלה חשובים. הפגישה ביניהם התרחשה ב-1841, ובין 1842 ל-1843 כבר פרסם העיתון המורמוני הרשמי מאמרים על קבלה, חלקם פרי עטו של היהודי המומר, בהם הוזכר, למשל, ספר ה-"Sohar".

כפי הנראה היה זה מנייבאור שסמית למד לפרק את הפסוק הראשון של התנ"ך על פי הקבלה, כלומר למילים "בראש יתברא אלוהים", ולפרש אותו, באחת מדרשותיו האחרונות לפני הנרצח, כמדבר על הזמנתו של ראש האלים את ה"אלוהים" האחרים למועצה עליונה, בה דובר על בריאת האדם והעברת סודות חיי הנצח אליו ואל צאצאיו.

משימתו של סמית היתה אחת: לחדש את ימי עם ישראל כקדם. לצורך כך חודשה הנבואה, לצורך כך הקים מסדרי כהונה, ולצורך כך בנה מקדשים (ולא כנסיות), לצורך כך חידש את מנהגי הפוליגמיה של האבות. סמית רצה כאמור לכונן את מלכות השמיים על פני הארץ, לבנות את "ציון" (כך בלשונו) על אדמת אמריקה. בחזונו של סמית עלתה חברה חדשה, בה בני האדם חולקים ברכושם ונאמנים לתורת האמת היוצאת מפי מנהיגם. אותו מנהיג, סמית כמובן, התיימר אף לשלוט באוטופיה זו כ"נביא, כהן ומלך" המופקד מטעם האל על נתיניו.

בשנת 1844, אחרי שנרדפו וגורשו ממיזורי, עברו עשרות אלפי המורמונים דאז לאילינוי. שם הקים סמית את העיר נָאווּ (באנגלית Nauvoo; השם לקוח מהפסוק "מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר", ישעיהו נב, ז). העיר צמחה במהירות, ותושביה מנו מעל לרבבה (בערך גודלה של שיקגו באותם ימים). סמית עצמו היה ראש העיר, וכאשר התחדשו ההתנכלויות למורמונים הכריז שעל מנת למנוע אותם הוא מציג את מועמדותו לנשיאות ארה"ב, לבחירות שנערכו באותה שנה. תוכניתו הסודית היתה לבטל אחרי בחירתו את ההפרדה בין דת ומדינה, ולהקים ממלכת כוהנים תיאוקרטית אשר הוא עצמו יעמוד בראשה. כמה חודשים אחרי כן הוא נרצח בלינץ' אכזרי.

בספרו שהוזכר בתחילת דברינו כותב הרולד בלום ש"אם יש כרגע גרסה כלשהי של 'הדת האמריקאית' היא חייבת להיות, כפי שגרס טולסטוי, הדת המורמונית. עתידה יכול להיות הרה גורל עבור האומה, ועבור יותר מהאומה הזאת לבדה." בלום קלט בחושיו החדים שמסלול אזוטרי לאלוהות (או לכל הפחות להצלחה כלכלית) קורץ בימינו הרבה יותר מאשר אתוס של כפרה על חטא קדמון.

עתידה של הדת המורמונית אכן לפניה. מועמדותו של מיט רומני לנשיאות מכניסה אותה בפעם הראשונה לכל בית ובית באמריקה, אם לא בעולם כולו. בחירתו של מורמוני לנשיאות ארה"ב אולי לא תיזכר בדברי הימים כנקודת ציון השקולה בחשיבותה להתנצרותו של קונסטנטינוס, קיסר רומא, במאה הרביעית לספירה, אולם היא ללא ספק תהיה נקודת ציון בעלת חשיבות אדירה ליציר כלאיים שהוליד ג'וזף סמית מתוך הנצרות, ההרמטיציזם והקבלה.

סתם

—

פורסם במוסף 'תרבות וספרות' של הארץ

יצא לאור הגיליון הראשון של רוח הארץ, מגזין חדש על הרוחניות העכשווית בארץ. פרטים עליו ועל אפשרויות ההזמנה כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על מדיטציה עברית בנביעה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על משיחיות יהודית מודרנית בבית המדרש של בינה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.