(קוראים יקרים, יש לנו השבוע קצת מנת יתר של בני ברוך, נכון, אבל פשוט אין ברירה, כי בדיוק הוגשה תביעה גדולה נגד התנועה, ומדובר בסיפור רציני. נתחיל אם כן בהקדמה לטובת מי שלא ראה את הפרקים הקודמים, ומיד אחרי כן נעבור לעסיס.)

פרסום ראשון

בני ברוך היא התנועה הדתית החדשה המצליחה והגדולה ביותר בישראל. התנועה נוסדה על ידי ד"ר מיכאל לייטמן בשנת 1991, ומקבוצת תלמידים קטנה גדלה להיות ארגון עצום, המונה כיום כחמישים אלף חברים שרואים עצמם חלק ממנו, ועוד רבבות, ואולי אף מאות אלפים בארץ ובחו"ל, של מתעניינים מהצד. התנועה מקדמת עיבוד פופולרי של קבלת הרב יהודה לייב אשלג (1884-1954), מגדולי מקובלי תחילת המאה העשרים, ונקראת על שם בנו ואחד ממשיכיו, הרב ברוך אשלג (1907-1991).

הרב אשלג הציג פרשנות לקבלה הלוריאנית, המשולבת עם רעיונות מרקסיסטים ואתוס רומנטיציסטי. עבורו השתלמות האנושות כרוכה בצורה מהותית בישום ערכי השוויון והערבות ההדדית בין בני אדם, והפיכתו של כל אדם ליצור אלטרואיסטי. דבר זה ניתן להגשמה על ידי הפצת "חכמת הקבלה", כלומר פרשנותו שלו לקבלה הלוריאנית, ולימודה של זו בקבוצה, דבר שיאפשר טרנספורמציה פנימית אצל כל פרט, וממילא רבולוציה גלובלית לטובת כולם.

הרב לייטמן הקים את קבוצתו כדי להגשים אידיאל נשגב זה. כאמור, הקבוצה ראתה פריחה עצומה, מרשימה ביותר, וכיום חולשת על מפעל הוצאת ספרים ענף, מחזור הרצאות וקורסים, כמה אתרי אינטרנט, ערוץ טלוויזיה ייעודי ובניין גדול בפתח תקווה. הרב לייטמן הוא המנהיג הבלתי מעורער של התנועה, והוא מלמד את פרשנותו לקבלת אשלג, אותה הוא מכנה "מדע", והכוללת, לבד מהעקרונות האשלגיים הנ"ל, גם ויתור על החיוב בקיום מצוות, פתיחת השערים בפני לא-יהודים, ודגש חריף על "הפצה", כלומר על פעילות מיסיונרית. על פי לייטמן תקופה זו היא קריטית, שכן אנו עומדים ב"דור האחרון" לפני הגאולה, ועלינו להכין את עצמנו בהתאם.

לכאורה

לפני יותר משנה נפגשתי עם ראשי התנועה ועם הרב לייטמן, לפגישה שבה התרשמתי מכנותם ונעימותם של הגברדיה שמנהלת, תחת לייטמן, את התנועה (וראו שם את התרשמותי, הפחותה משהו, ממערך אמונותיהם). תביעה גדולה שהוגשה לבית המשפט השבוע כנגד בני ברוך מעמידה את התרשמותי החיובית מול פני אתגר רציני.

התביעה הוגשה על ידי רונן דבח ואשתו, שהיו חברים בתנועה יותר משבע שנים. דבח אף הקים להקה ככלי להפצת רעיונות הקבלה הבני-ברוכית, ועל גורלה של להקה זו עומדת התביעה. דבח מאשים את חברי התנועה, הן אלו שהיו איתו בלהקה והן חלק מהמנהיגים, בדחיקתו בכוח מחוץ ללהקה ובגניבה של זכויות היוצרים שלו. הוא תובע 2.5 מיליון שקלים. כל כתב התביעה נמצא להורדה ב-doc כאן.

הנה כמה ציטוטים, בדילוגים, מתוך כתב התביעה:

תביעה זו עניינה, ואין זו הגזמה, בהפרת זכויות היוצרים מהחמורות שהתבצעו בשנים האחרונות במדינת ישראל.

בית המשפט הנכבד [יתבקש] לפסוק, כי מעשי ארגון בני ברוך, המצטייר בפרשה זו כארגון אלים, כוחני וסחטן בעל סממנים וקודי התנהגות של כת, כנגד התובעים – גזילת קניינו הרוחני של התובע; איומים על חייו ועל חיי משפחתו וסחיטתם; תקיפה מילולית ופיזית של התובעים והטרדתם השיטתית – מהווים הפרה בוטה ורמיסה של זכויותיהם הבסיסיות ביותר של התובעים כאזרחים במדינת ישראל, ועל בני ברוך לפצות את התובעים בגין התנהלותו זו כלפיהם.

"גיבורי" פרשה זו הנם התובע, רונן דבח, מוזיקאי נאיבי ומוכשר בעל רעיון מקורי וחזון ייחודי והתובעת – אשתו. הנתבע 1, ארגון בשם "בני ברוך", ארגון דתי […] בו היו חברים התובעים, המתיימר להפיץ את תורת הקבלה ומסרים של אהבה, נתינה ושיתוף אך בפועל, כפי שיפורט להלן, פועל ככת הנוקטת בשיטות מאפיונריות אלימות ופליליות כנגד חבריה אשר אינם מצייתים לפקודותיה; והנתבעים 2-6, חבורת מוזיקאים תאבי בצע ופרסום, אשר הצטרפו ללהקה שהקים התובע, להקת "הדור האחרון" ולפרויקט שלו, התגשמות חזונו וחלומו, ולאחר מכן, בסיועו מנהלי ההפצה של בני ברוך, השתלטו עליה בכוח וסילקו את התובע מהלהקה, ולאחר מכן הפרו את כל זכויות היוצרים של התובע בלהקה שהקים, בשמה, בלוגו שלה שאותו עיצב, באלבום שהפיק- "הפרויקט של הדור האחרון", בעטיפת האלבום שעיצב, בחומרים שכתב, הלחין ועיבד במסגרת הלהקה ועוד'.

לא רק זאת. בנוסף להפרת כל זכויות היוצרים שלו, פעל בני ברוך כנגד התובע, וכנגד משפחתו, בשיטות פעולה אלימות ופליליות וניסה לסחוט אותו בכדי שיוותר על זכויות היוצרים שלו. בין השאר, אשתו של התובע וילדתם הקטנה הותקפו פיזית ומילולית על ידי בכירים בארגון; גן הילדים של בנם של התובעים, אשר פעל במסגרת הארגון, נסגר; התובע ואשתו איומו ונסחטו ע"י בכירים בארגון, כי במידה והתובע לא יוותר על זכויות היוצרים שלו הוא יסולק מקהילת בני ברוך אליה השתייכו הוא ומשפחתו, קהילה אשר לה תרם את כל מרצו במשך 7 שנים ושימש בה בתפקידים ניהוליים בכירים, ואשר במסגרתה ביקש לחיות את חייו; ולבסוף סולקו התובע ומשפחתו מקהילת בני ברוך. וכל זאת, אך ורק משום שהתובע סירב להשלים עם הפרת זכויות היוצרים שלו על ידי בני ברוך ועל ידי שאר הנתבעים, ובשל סירובו לדרישות הנתבעים כי יעביר את זכויות היוצרים שלו בלהקה, באלבומיה ובכל החומרים שכתב, לידיהם!

כתב התביעה ממשיך ומפרט את השתלשלות העניינים, באריכות ובדקדקנות. איך רונן, לטענתו, הקים את הלהקה למרות שהנהלת בני ברוך לכאורה לא חפצה בה, איך היא הצליחה למרות חוסר העזרה שקיבל, ואיך ברגע שהיא הצליחה, מתוך עירוב של אינטרסים כלכליים וסלידה אישית, נדחק לכאורה דבח מהלהקה על ידי חבריה ועל ידי חלק מהקודקודים בבני ברוך. כתב התביעה גם מביא ראיות לכאורה לכך שאישים שונים בלהקה ובבני ברוך ידעו היטב שהזכויות על החומרים השונים של הלהקה הם של דבח, וגם ראיות לכאורה לכך שמשום כך הם ניסו לאלץ אותו בדרכים שונות לוותר עליהן.

על היררכיה ואמונה יוקדת

אך אם אכן נכון כל זה, מדוע הרשה להם דבח לנהוג בו כך? כאן אנו מגיעים לחלק שיותר מעניין אותנו בתביעה. על פי כתב התביעה

החברים המשתייכים לכת של בני ברוך נתונים למרות הארגון ולהחלטותיו בצורה טוטאלית, והם חיים במעין "בועה" המנותקת כמעט לחלוטין מהווי החיים המוכר לאדם הרגיל מהישוב. לכת בני ברוך קודי התנהגות וחוקים אשר אינם עולים בקנה אחד עם החוקים הקיימים במדינת ישראל. חברי הכת נתונים להשפעת הבכירים בכת, המהווים סמכות רוחנית עבורם, ולהחלטותיהם בצורה כמעט עיוורת, ואלו מהחברים אשר פועלים כנגד הארגון, או שלא ממלאים אחר החלטותיו, כפי שפעל התובע בסירובו להעביר לידי בני ברוך את זכויות היוצרים שלו, זוכים להטרדות, איומים ושאר פעולות אלימות מצד מנהלי ו"חיילי" בני ברוך. במקרים מסוימים, כפי שקרה בפרשה זו, מגיעים העניינים לכדי תקיפות פיזיות ואיומים על חייהם, הן מצד בכירי הארגון והן מצד חברים בארגון.
[…]
רונן ידע כי כל התנגדות מצידו להחלטות חברי הלהקה תדווח ישר לבכירים בארגון (כפי שאכן קרה), ובאופן כללי- ההתנהלות בארגון בין החברים הנה כזאת שחברי הארגון חוששים לומר את דעתם באופן ישיר מחשש לתגובת הארגון ולכך שיסולקו ממנו. נוכח ההשפעה הגדולה לה נתונים החברים בכת ואמונתם הגדולה בדרכי הקבלה, סילוק מהכת פירושו, בעיני החברים המצויים בו, מניעת האפשרות להגיע לדרגה רוחנית- מה שמהווה מבחינתם את ייעודם בחיים אלו. לכן, איום זה בסילוק מהארגון פועל בצורה כה חזקה על החברים בארגון, ועל רונן בפרט. בנוסף, פעילות החברים בארגון נעשית באצטלה של אהבה, אחדות, גיבוש, נתינה, וסיסמאות רוחניות כאלו ואחרות, ואין זה מקובל כי חבר בארגון יפעל בצורה שאינה תואמת "ערכים אלו", ויעמוד על זכויותיו, אף במקרה של רמיסת זכויותיו בצורה בוטה וגסה, כפי שהתבצעה כלפי רונן. על כן, נאלץ רונן להשלים עם המצב החדש שנוצר בו הנתבעים 2-6 השתלטו למעשה על הלהקה והפקיעו אותה למעשה מידיו.

הדברים כאן קשים, אם כי, אם הם נכונים, הם מאפיינים דינמיקה כיתתית שגורה. אני לא מכיר מספיק את בני ברוך כדי לדעת עד כמה הם מדוייקים, אולם שלושה "תקנונים" פנימיים וסודיים של בני ברוך שהגיעו לידי מצביעים על כך שיש אמת לפחות בטענות בדבר הסמכות הדרקונית של הארגון על חיי חבריו.** בנוסף אני יכול לומר ששמעתי מפי כמה חברים לשעבר בתנועה שיש בקרב חלק מחבריה מרמור גדל והולך כלפי הנהגת הארגון. ההנהגה אינה דמוקרטית, ואף אינה מתיימרת להיות דמוקרטית (על פי פרשנותו של לייטמן על בני אדם שבדרגות נמוכות של השגה רוחנית לבטל את רצונם בפני אלה שבדרגה גבוהה יותר – ראו כאן), אולם הרושם שאני קיבלתי מדבריהם הוא שמתגלעים חיכוכים חוזרים ונשנים בין ההנהגה לחברים בארגון.

אולי אנסה לפרט: על פי מיטב ידיעתי בני ברוך בנויה כארגון היררכי אשר בראשו עומד כאמור הרב לייטמן. מתחת לרב לייטמן נמצא "דירקטוריון", המונה כתריסר אנשים, ביניהם שתי נשים (שהן קרובות משפחה של לייטמן). הדירקטוריון הוא זה שמנהל בפועל את התנועה, ובעצם משאיר את הרב לייטמן נקי מהתעסקות בתכלס המלוכלך. מקומם של האנשים בדירקטוריון נובע על פי הידוע לי בעיקר מותיקותם בארגון (מרונן דבח ומאחרים שמעתי כי "הדירקטוריון כבר נקרא בפי רבים זמן רב 'דיקטטוריון'"). מתחת לדירקטוריון נמצאות ועדות שונות, כגון ועדת הפצה, שתפקידה ברור, וכן ועדת משמעת, שמטפלת בחריגות מהתקנון של התנועה.

קל להבין איך המבנה ההיררכי הזה, בצירוף אמונה יוקדת שאכן בני ברוך מחישים ואף מממשים את חזון אחרית הימים, עלולים למנוע במידה רבה אפשרות להתנגדות להחלטות שבאות מלמעלה למטה. על פי כתב התביעה של דבח זה בדיוק מה שגרם לו לאפשר למעשה את דחיקתו לכאורה מהלהקה.

התביעה הגיעה

בני ברוך נמצאים בצומת מסויים. בשנתיים האחרונות, כפי שכתבתי כאן, התנועה הפכה לפחות כיתתית, כלומר חוקים שונים שונו או בוטלו כדי לאפשר יתר גמישות, וזאת מתוך רצון להענות לצורכים השונים של חברים רבים יותר ויותר (יותר חברים = גיוון גדול יותר של צרכים). מצד שני ניתן לשער שקיים הרצון להמשיך ולשמור על המבנה ההיררכי שודאי יקר לאנשים מסויימים, וניתן גם לתלות אותו בכתבי הרב אשלג. רצון זה מחייב דווקא את הקשחת המשמעת.

ברשימה מלפני שלוש שנים כתבתי כך על בני ברוך (כיום אני מסתייג מכינויה של בני ברוך "כת"):

על פי רוב כתות בסדר גודל של "בני ברוך" לא מחזיקות מעמד זמן רב. החיים מורכבים מדי בשביל לאנוס אותם לסד צר של רעיונות או מנהגים. ככל שמספר החברים בכת עולה, כן חייבים לעלות מאמצי השליטה של העומדים בראש. בדרך כלל (אם כי לא תמיד: הסיינטולוגיה תוכיח) זה נגמר בפיצוץ: פילוג פנימי ופיצול, או תביעה גדולה כנגד הכת (שעוצרת את גדילתה, אך מאחדת אותה).
[…]
במקרים המעטים שהכת מצליחה לגדול היא ממילא לא יכולה להמשיך להיות כת – כלומר היא חייבת להרפות מהדרישות הקפדניות, ולאפשר גם לחבריה "הפנימיים" דרגות שונות של מחוייבות. אין מה לעשות: ככל שמשמינים צריך לשחרר ולעלות לאורך נקבי החגורה; בשלב מסויים החגורה כבר בכלל לא יכולה לעלות עלינו: אז פשוט פותחים כפתור ומשחררים. בשלב זה הכת הופכת לעוד זרם דתי.

אני לא מכיר את "בני ברוך" מקרוב, ולכן אני יכול רק לנחש, אבל נראה לי ש"בני ברוך" כרגע קרובה לשיא כוחה. הם יגדלו עוד קצת, אבל לדעתי תוך שנה-שנתיים העניינים יתקעו, ואז יתחילו להתפורר.

גדילתה של בני ברוך אכן נעצרה. וכעת גם עומדת בני ברוך בפני תביעה גדולה. מה אם כן יקרה עכשיו? האם התביעה תאחד אותם אל מול האויב המשותף? או שמא המרמור וחוסר-הנחת בין החברים ישתמשו בה כתירוץ לפיצוץ, והיא תתפורר? ואולי אנו עומדים בפני פיצול (נאמר "בני ברוך המקוריים" מול "בני ברוך האמיתיים")? ועוד אפשרות, והיא של רפורמות, בהנהגת הרב, המבריאות את המערכת והופכות אותה לדמוקרטית ושקופה יותר, או לפחות מציבות בהנהגה אנשים מקובלים יותר.

נראה לי שהאפשרות הראשונה היא הריאלית ביותר, כלומר התנועה תתלכד אל מול האיום החיצוני (ראוי לציין שלא מדובר בשערוריית מין או אלימות רבתי. צווארון לבן, בכל זאת). יחד עם זה, אם העניין יתפרסם במדיה הממוסדת תהיה האטה נוספת בגדילה, ועזיבה של מי שממילא התנדנד. אם יתגלו פגמים נוספים (לכאורה כמובן) במערכת, אז כבר יכול להיות נזק ממשי לתנועה.

תגובות

תגובת בני ברוך:

ביום ראשון ביקשתי את תגובתה הרשמית של תנועת בני ברוך, ורק אתמול בלילה קיבלתי אותה. בני ברוך דרשו שאעלה את כל כתב ההגנה שלהם, והנה הוא להורדה כאן. כמחווה של רצון טוב אצטט כאן כמה קטעים נבחרים מתוך כתב ההגנה (שנשלח אלי על ידיהם לפני זמן מה). בקצרה, אם הבנתי נכון, בני ברוך מכחישים את כל הטענות כנגדם. לא היתה הפרה של זכויות יוצרים. דבח לא יזם דבר, השם "הדור האחרון" אינו שלו בטאבו, ובכלל התנהגותו היתה מחפירה. הנה כמה ציטוטים בדילוגים רחבים:

מדובר ב- "מוסיקאי" (ככל שהתובע 1 מכנה עצמו כך) חסר כל ניסיון מקצועי, בעל נפח יצירה מזערי, שרגליו לא דרכו על במה בטרם הכיר את הנתבעים. יתרה מכך, וכפי שיוכח בהמשך, לא היה התובע זוכה אפילו במעט ההכרה והניסיון שלה זכה, אלא רק בזכות התערבות הנתבעים ותמיכתם הנדיבה, כמו גם הניסיון הבימתי, הרזומה העשיר והיכולת המקצועית המוכחת שלהם.
[…]
רונן […נהג] להתנהג בצורה פרובוקטיבית וגסת רוח, להביע זלזול בערוץ הטלוויזיה ובאנשים העוסקים במלאכה, בצורה שקוממה עליו את כל חברי ההרכב. אל מול ההפצרות הבלתי נשנות של חברי ההרכב, שיחדל מהתבטאויות מסוג זה, הגיב רונן בזלזול והתעלמות מוחלטת. מאידך, רונן השתמש בכל שירותי הארגון בכדי לקדם את השירים שלו בלבד
[…]
רונן העלה לאתר יו-טיוב כמה קליפים עצמאיים מתוך אלבום הסולו שעליו עבד – "סד". הקליפים עוררו תדהמה וזעזוע עמוק בקרב כל חברי הלהקה: הם כללו תמונות זוועה של גופות מבותרות, אברים קטועים, מחלות קשות, תמונות מפיגועים ואסונות מסוגים שונים, וכן טקסטים המעודדים אינוס קטינות, שימוש בסמים ועבירות על החוק. […] לאחר הצפייה בקליפים הוחלט פה אחד שהגיעו מים עד נפש, ולא ניתן להמשיך את העבודה המשותפת עם רונן.
[…]
מוכחשת טענת התובע על "סילוקו" לכאורה, לאור העובדה שיחסי העבודה עם התובע היו מלווים באין ספור מקרים של התפרצויות אלימות, איומים ופרובוקציות מצד התובע עצמו. העובדה היא שהתובע קיבל אין ספור הצעות לסיוע חברתי, מקצועי מצד הנתבעים, שהמשיכו לתמוך ולהאמין לו, למרות התנהגותו הקשה והבלתי נסבלת בעליל.
[…]
לעניין "סילוק" התובע: ההחלטה להפסיק את העבודה המשותפת עם רונן, התקבלה על ידי חברי "הלהקה" פה אחד, באופן לגיטימי ומתבקש, מאחר שהבינו מעל לכל ספק, כי הם לא יכלו עוד להשלים ולהבליג על התנהגותו הכפייתית והאובססיבית של רונן, שניסה לכפות עליהם פעם אחר פעם את דעתו ואת גחמותיו, ובמיוחד נוכח הקליפים שפרסם, כפי שיתוארו בהמשך.
[…]
התובע, כדרכו, בודה את הדברים מליבו. אשתו ובתו של התובע מעולם לא הותקפו ולא הופעלה כנגדם אלימות מכל סוג.
[…]
התובע מעולם לא מילא תפקידים בכירים בארגון. לאורך כל השנים הוא הפגין חוסר כישרון ויכולת דלה בכל אשר עסק בו. חוסר כישרון בולט זה ותחושות הכישלון שחווה התובע, לצד בעיות פסיכולוגיות וחברתיות קשות, הם חומר הדלק האמיתי והיחיד המניע תביעה זו, כאשר אין מאחוריה עילות משפטית כלשהן.

תגובת רונן דבח:

מאוד חשוב לי להדגיש שאני לא אויב הקבלה בפרט או חברי הארגון והרעיון בכלל. אלו הם חיי וחשוב לי שדברים אלו יהיו ברורים. יש חברים מהארגון שתומכים בתביעה, שנמצאים איתנו בקשר, בסתר או שלא בסתר, ולא הייתי רוצה שהם יחשבו שאנו נגד משהו כי ההפך, אנו גם בעד השינוי. ואם הוא צריך לקרות ככה, אז כנראה ככה זה יקרה.

ניסינו בכל כוחנו להימנע מזה ולא היה עם מי לדבר מלבד חבורה של אנשים, בכירים בתנועה, שהתעמרו בנו. כלומר, לא הגענו ישר לתביעה אלא לאחר שנה וחצי של חרם על ילדים, נידוי, סחיטה ואיומים וכדומה. ובעיקר, החלטנו לתבוע כשהבנו שזה מה שצריך לעשות. לעזוב את המקום ולתבוע את הצדק, מפני שהם עצמם לא ממלאים אחרי הכללים של עצמם.

בעניין ההתנהגות הלא-הולמת לכאורה שלו, מוסר דבח:

שימשתי בתפקידים בכירים הדורשים אנשים אחראים ובלתי אלימים ובעלי תכונות מתאימות. הייתי מגיש לרב את האוכל בימי שישי בבוקר, הייתי בצוות השמירה, הייתי מרצה, מורה בגן הילדים ועוד ועוד תפקידים, ואף מעט לפני עזיבתי הסופית, מוניתי לראש הפצה תל אביב על ידי אותם אלו שטוענים שאני אלים.

כככככככככ

—

* הנה שוב כתב התביעה כולו ב-doc כאן, וכתב ההגנה כולו כאן, לעיונכם ולהשכלתכם.

** ראו גם מאמרו של שי בן-טל, שחוקר את בני ברוך, בגליון אקדמות כ"ה, אלול תש"ע, בו הוא כותב כי "המבנה [של בני ברוך] הוא פטריארכלי מובהק, ממוסד ובעל היררכיה ברורה. […] על אנשים המבקשים להפחית את מידת הקרבה או ההקרבה לחיי הקבוצה [היותר פנימית ואינטנסיבית], מופעל לחץ שלא לעזוב את הקבוצה."

קוראים יקרים: אנא נסו לנהל דיון רציני בשדה התגובות. אמחק כל תגובה שתציין שמות של חברים בבני ברוך או שתכלול השמצות על אדם כלשהו.

אחד הדברים המרגשים במחאה החברתית האחרונה הוא לידתה מחדש, כך לפחות עושה רושם, של הערבות ההדדית, או למצער של שיח שדורש ערבות הדדית. אני לא חושב שאפשר להקל ראש במאות אלפי ישראלים שצועקים יחד "העם דורש צדק חברתי", גם אם בהכירנו את טבע האדם ברור לנו שאותו "עם" בהחלט מורכב מהרבה פרטים שדורשים גם סיפוק לצרכיהם האישיים. לדעתי אנחנו עוד רחוקים מלראות את קצה טווח ההשפעה של הזעקה הזאת.

כפי שכתבתי מעט כאן, מהרגע שהמחאה הנוכחית תפסה תאוצה כלל ארצית תהיתי ביני לבין עצמי מה חושבים לעצמם אנשי בני ברוך, אותו ארגון המבקש להביא "קבלה לעם". הרי לב לבה של תורת הרב יהודה לייב אשלג (אותה עיצב הארגון לכדי תורה רוחנית פופולרית עטופה בנראטיב משיחי אפוקליפטי) היא הסולידריות החברתית שאמורה תורת הקבלה להביא לעולם. על פי תפיסת העולם האשלגית יבוא יום ובהתאם לחוקי הקבלה תאוחד האנושות כולה בגוף ונפש, "לב אחד כאיש אחד". והנה קומץ צעירים תל-אביבים מולידים מקרבם את הדרישה ההמונית הבוערת והמלהיבה ביותר לערבות הדדית מזה עשורים, בלי בני ברוך, וגרוע מזה – בלי חכמת הקבלה!

ובכן, כתגובה להתעוררות הציבורית הזאת הקימה בני ברוך את תנועת ערבות, שבמסגרתה יצאו חברי בני ברוך להפגנות עם שלטים שקוראים ל"ערבות הדדית", ונטולי כל סממן קבלי. כפי שהסביר הרב לייטמן בבלוגו:

תנועת "הערבות" נוסדה על ידי תנועת "קבלה לעם". מטרתה היא איחוד העם, בהתאם לצו השעה, שלפיו האנושות צריכה להפוך לגוף אחד שלם ואינטגרלי. כבר היום, נושא הערבות ההדדית שעליו הצהרנו, נדון בצורה אקטיבית באמצעי התקשורת ומתקבל בזרועות פתוחות על ידי הקהל הרחב.

כלומר התהליך, שהתחיל בנטיעת אוהלים בשדרות רוטשילד, אמור להוביל לאחדות עולמית. הנה תמונת העולם הגאול, כפי שצייר אותה לייטמן שוב לפני כחודש (תיאור דומה מופיע כבר בספר הדור האחרון, שיצא בשנת 2006):

למה יוביל בסופו של דבר כל התהליך הגלובלי הזה? – לממשלה עולמית. יישארו הבדלים מקומיים, שיתבטאו באופי, בדת האוכלוסייה, אך הגבולות יימחקו סופית. כבר עכשיו הם חסרי משמעות. הממשלה הכללית תהיה ממשלת החכמים, והיא תהיה אחידה, ללא חלוקה לגדולים ולקטנים. כולם ייכללו בברית הכללית וידאגו לחיבור בלבד.

הרי יותר מזה לא צריך שום דבר: אם אנחנו מחוברים, אנחנו מתאימים לכוח העליון. חיבור פירושו שוויון והדדיות, ערבות. לכן, התזוזות הללו שקורות בכל העולם הן תחילתו של שלב חדש בהתפתחות, במציאות החדשה, במבנה החברתי החדש.

כאמור, כתבתי מעט על העניין כשגיליתי את הקשר בין תנועת ערבות לבני ברוך, וראו שם את הדיון הלוהט ורב היצרים בתגובות (מסתבר שבני ברוך מעוררים רגשות עזים בקרב חבריהם, ולא פחות מכך, בקרב אנשים שהיו פעם חבריהם ואינם עוד). ראוי לציין שבני ברוך היום היא התנועה הדתית החדשה הגדולה ביותר בישראל, ובין שורותיה נמנים כפי הנראה לא פחות מחמישים אלף איש, וזאת רק כאן בארץ. כך שללא קשר לדעות שלנו על טיבה, מדובר בתופעה משמעותית ומרשימה.

כדי להבין טוב יותר את כל סיפור הקשר בין תנועת בני ברוך לבין המחאה האחרונה פניתי אל המומחה הגדול ביותר לענייני בני ברוך, שי בן טל, שחוקר את התנועה מקרוב כבר כמה שנים (בן טל גם כתב מאמר על התנועה: "'בני ברוך' – סיפורה של קבוצה דתית חדשה", אקדמות כ"ה, אלול תש"ע). שאלתי אותו כמה שאלות:

תוכל ראשית לומר כמה מילים על בני ברוך, ועל מצבה כיום?
בני ברוך היא תנועת קבלה מודרנית המשתייכת לקבוצה של מגוון תנועות הרואות עצמן כממשיכי דרכו של הרב יהודה לייב אשלג, "בעל הסולם". בבני ברוך דוגלים בתיקון עצמי, לאומי, ואוניברסאלי, ופועלים להפצה מאסיבית של חוכמת הקבלה. לצורך כך מפעילה התנועה ערוץ טלוויזיה (ערוץ הקבלה 66), אתר אינטרנט המתורגם סימולטנית לשפות רבות, הוצאת ספרים, ורשת ארצית של מכללות בשם 'קבלה קמפוס'. מאז הקמתה שמה בני ברוך דגש רב על הפצה, לצד לימוד נרחב של כתבי הרב אשלג. אם בתחילת דרכה היו רוב חברי התנועה מקרב יוצאי חבר העמים, הרי שבחצי העשור האחרון זכתה התנועה להצטרפות מאסיבית של צברים. יחד עם זאת, לאחר קפיצת דרך וצמיחה מדהימה של התנועה ראו מנהיגיה שהצמיחה נעצרה ויש דריכה במקום בהיבטים רבים.

לפני כחצי שנה, בהנהגת הרב לייטמן, החל ניסיון לפנות אל "ה- 99 אחוז". מה שעומד מאחורי מושג זה היא תפיסתו של בעל הסולם, שרק אחוז אחד (לעת זו) מסוגל להבין ולהתחבר אל חוכמת הקבלה (לדוגמא אחת מני רבות ראה ראה מיכאל לייטמן הדור האחרון עמ' 91-94). אל ה-99 האחוז הנוספים יש לגשת באופן עקיף, כמה שפחות מאיים, ומבלי להזכיר את המילים "תיקון" "בורא" "קבלה" וכו' – כלומר יש לדבר במושגים תועלתנים פשוטים ויום-יומיים, מה יש בה בתורת הקבלה אשר יכול להביא תועלת לפרט. בשעה שבני ברוך נערכו, הכינו אנשים ואמצעים והתחילו בכוון הפצה זה – פרצה אל המרחב הציבורי מחאת האוהלים.

נראה שגל הסולידריות והתביעה לצדק חברתי ששותף את המדינה הוא בדיוק מה שבני ברוך תמיד קיוו לו, ומצד שני הוא התחיל לחלוטין בלעדיהם, בלי כל קשר לקבלה האשלגית, וגם לא נראה שאנשי האוהלים ששים מי יודע מה לשמוע על אורות וכלים. מה עבר בשבועות האחרונים על בני ברוך?
אכן מחאת האוהלים תפסה את הנהגת בני ברוך לא ערוכה. כך למשל, בשיעור בוקר של יום שישי ה 29/7, לאור שאלות של התלמידים ענה הרב לייטמן שאין לו מושג מה לעשות, והוא מצפה מהתלמידים לתת את התשובה. והשטח אכן נתן את התשובה – ההתארגנות הראשונית להגיע אל המאהלים ולקרוא ל"ערבות הדדית" באה מתוך התלמידים.

אולם לאחר מכן נוצר תהליך הדדי בו פעילי השטח ביקשו הנחיות והנהגת בני ברוך החלה לגבש ולהעביר מסרים ברורים יותר ולפעול כארגון בעל מטרה אמצעים וכוח מאורגן. כדוגמא אספר על מעורבות תנועת הערבות בעצרת הגדולה של מוצאי שבת ה 6/8. יומיים שלושה לפני כן החלו מאמצי גיוס קדחתניים. בכל בתי קבלה לעם ישבו טלפנים והתקשרו לחברים ולהאיץ בהם לבוא ולהצטרף לעצרת הגדולה המתוכננת המחרת במצאי שבת. ביום שישי סניף באר שבע הצטרף לקבלת שבת במאהל המחאה, ואף הביא מגשי אוכל לטובת היושבים במאהל. הם גם הכינו שירונים משירי התנועה (אם כי בסופו של דבר אלו נגנזו).

ביום שבת ה- 6/8 התנהלו במרכז בפתח תקווה דיונים קדחתניים, ובעקבותיהם ניתנו הנחיות לגבי ההתנהגות המצופה, ולגבי הסיסמא אשר תלווה את המפגינים מטעם תנועת הערבות. הפור נפל על הסיסמא "לא ימין ולא שמאל, הערבות מעל הכול", סיסמא שמבטאת גישה א-פוליטית ואשר באה להציג את הצורך בערבות הדדית. ואכן עצרת זו הייתה מפגן כוח מרשים של אחדות והתלהבות של תנועת בני ברוך. בהמשך הוחלט על הורדת פרופיל ופעולה סולידית יותר עם אנשי מחאת האוהלים

אז כך בעצם הוקמה תנועת "ערבות"?
כן. יש שיטענו שבני ברוך זיהו אפיק טוב לגיוס חברים חדשים ואפיק נוסף דרכו הם יכולים להסתער על החברה הישראלית ולשכנע עוד אנשים להצטרף אליהם (בהקשר זה חשוב לציין כי בני ברוך מאמינים בעקרון "המסה הקריטית", עקרון לפיו כאשר מספיק אנשים יקיימו את דרך הקבלה ויתקנו את נשמתם, יבוא בעקבות כך התיקון האוניברסאלי).

יחד עם זאת, משיחות עם לא מעט חברים בבני ברוך אני מקבל את הרושם שבני ברוך באמת ובתמים מאמינים שיש כאב אמיתי וצורך ממשי בחברה הישראלית, שהם יכולים לתת להם מענה – כמובן, דרך חוכמת הקבלה. הם מרגישים כחיילים שנקראו לדגל, משום שלשיטתם ערבות היא תנאי הכרחי לפתרון האישי והלאומי.

בנוסף לכך, במישור האישי של המאמין קיימת התפיסה שדרך התחברות למצוקת האחר ולחיסרון של האחר, המאמין מקבל יותר "אור מחזיר למוטב" ובכך מרחיב את ה"כלי" שלו ומחיש את גאולתו האישית.

איך בני ברוך רואים את ההתפתחויות האחרונות במישור הגלובלי? האם זו ראשית צמיחת גאולתנו, כלומר האם לאירועים יש משמעות משיחית, או שמע מדובר רק בפרכוס אחרון של החברה החילונית הריקנית, שלא יוכלה ממילא להחזיק מעמד, משום שהיא לא מבוססת על חכמת הקבלה?
ראשית, אני סבור שאתה טועה בהבנת המושג "קבוצה משיחית". מבחינת בני ברוך משיח הוא יותר "מצב" או "דרגה נפשית" מאשר מציאות פיזית. לכן כל הדיבורים על קבוצה משיחית מסוכנת או לא [בן טל מתייחס כאן לרשימה קודמת שלי – ת.פ.] הם לא לעניין.

לגבי החלק השני של השאלה – יתכן שאתה צודק, שהרי ממילא על פי בני ברוך (כמו גם על פי קבוצות קבליות נוספות) אנו מצויים בפיתחה של הגאולה. ולטענת בני ברוך אם נרצה או לא המציאות תבהיר לנו שללא ערבות הדדית וללא קיום עקרונות הקבלה לא ניתן לקיים חברה שתתפקד בצורה ראויה. לכן ההתרחשויות האחרונות מחזקות את העמדה הבני ברוכית הגורסת שאם לא נאמץ את דרך הקבלה "בטוב" נאלץ לקבל אותה ביסורים ובחוסר שקט חברתי.

אך מבחינתי בתנועת הערבות יש מרכיב חדש שאני מזהה ואני רוצה לשים עליו את הדגש. תנועת הערבות היא תנועה דיאלוגית המקשיבה באמת אל מצוקות העם ומנסה לתת להם במה ומענה. זה חשוב, וזה שונה כי תנועת בני ברוך, תנועת האם אינה דיאלוגית כלל, זו תנועה שברורה לה דרך האמת והיא באה להנחיל אותה בצורה די ברורה ואחידה למי שמוכן לקבל או למי ש"התעוררה אצלו הנקודה שבלב". כמו כן מבחינת בני ברוך התיקון הוא לא במתן צדקה לעניים ולא במעורבות לשינוי סדר פוליטי, כי אם בהתמקדות בהפצה (ולכך מופנה גם המעשר).

לכן תנועה כמו תנועת הערבות שיורדת אל העם, מקיימת דיאלוג ומנסה לשנות מציאות חברתית היא כיוון מעניין, חדש, מפתיע, שמאוד מסקרן לראות לאן הוא יוביל. יחד עם זאת אציין שבני ברוך מורגלים בשינוי כיוון ופעולה בדרך שונה מעת לעת. אסיים באנקדוטה כדי לסבר את האוזן: בדיוק כאשר התקיים קונגרס של התנועה ב- 2009 היה פיגוע בדימונה בו מחבל ירה והרג כמה אזרחים. בקונגרס לא נאמר על כך מאום והדבר לא נזכר, והטעם לכךהוא שחוכמת הקבלה היא מעל מקום וזמן לכן אין היא מתייחסת לפוליטיקה רגעית. לעומת זאת בעקבות הפיגוע האחרון באילת בוטל המשדר של "השולחן העגול" המופיע באתר האינטרנט של תנועת הערבות. כלומר הקשב והיחס למציאות היום-יום עבר שינוי הבא לידי ביטוי בתנועת הערבות.

גאולה זקוקה להיסטוריה. אם לא נדע כמה רע היה, לא נוכל להעריך את הישועה בה זכינו. במידה דומה נתינת תוקף לסדר הנוכחי, הגאול, תלויה בהתבוננות רטרוספקטיבית, המעלה את המסקנות הנכונות. ביצור החוק או המושיע שלנו מתקיים על ידי כלונסאות העשויות מדברי הימים, והרי מצוות ההגדה של פסח מבוססת על האמת הזו. ניתן לומר, אם כן, שמלאך ההיסטוריה לא רק מתקדם ופניו אל העבר, אלא העובדה שפניו אל העבר היא שמאפשרת לו להתקדם. העבר שלנו בונה עבורנו את ההווה.

אולם מה קורה אם הסדר הנוכחי לא מרגיש גאול מספיק, ואנו נדרשים לגאולה נוספת? או אז עולה הצורך גם בהיסטוריה נוספת, כלומר שכתובה של ההיסטוריה ויציקתה לתבניות שיתנו לה צורה שימושית יותר. במהלך שכזה נקטה הנצרות, שפירשה המחדש את התורה כפרפיגורציה המעידה על אמיתות ההתגלות של משיחה. גם מוחמד שכתב לא מעט היסטוריה כאשר הוא ניגש למלאכת הרכבת האיסלאם. בעידן הזה, כשסביבנו עולות ופורחות תנועות רוחניות חדשות, צפוי שניפגש גם עם נראטיבים היסטוריים חדשים, בהם על ידי הסיפור ההיסטורי שהיא מציעה מנסה כל תנועה לתת לגיטימציה למודל הגאולי שהיא מקדמת.

נתבונן בשתי תנועות שכאלה: הזרם הברסלבי של הרב ארז משה דורון, ותנועת הקבלה של הרב מיכאל לייטמן. בחינה קרובה תאפשר לנו לראות כיצד כל אחת מהן מספרת את סיפור יציאת מצריים הפרטי שלה.

הרב ארז משה דורון הוא הידוע מבין רבני ברסלב הפונים אל ההמונים, ובכך אחד מהפופולריזטורים הגדולים של תורתו של ר' נחמן בזמננו. דורון חזר בתשובה אחרי שירותו הצבאי, גילה את ברסלב, וכעשור מאוחר יותר הוציא בהוצאה עצמית את ספרו הראשון, "נתיב לא ידעו עיט", העוסק בצורה מקיפה בהתבודדות הברסלבית. עד היום כבר פרסם למעלה מעשרים ספרים, והוא עומד בראש ארגון "לב הדברים", העוסק, על פי אתר הארגון, "בהעברת סדנאות ושיעורים בארץ ובעולם במשנתו של רבי נחמן". דורון מעיד על עצמו שהוא הפך "לכתובת לשאלות בנוגע להתבודדות".

נראה שההתבודדות היא אכן עיקר הדרך הרוחנית עבור דורון. ההתבודדות היתה כמובן גם מרכזית מאוד עבור ר' נחמן. הצדיק מברסלב דרש מכל אחד מחסידיו להתבודד לפחות שעה ביום, פעילות אשר במסגרתה "ישפוך את נפשו" לפני הקב"ה וישוחח עמו כאילו הוא חברו הטוב. במקרים מסויימים ההתבודדות היתה גם פרקטיקה מיסטית רבת עוצמה עבור ר' נחמן, וכלי מרכזי לגאולה הפרטית של החסיד.

גם עבור הרב דורון ההתבודדות היא כלי המוביל לגאולה, הן פרטית והן כללית. עבור דורון ממילא אנחנו ב"עקבתא דמשיחא", כלומר ב"דורות האחרונים סמוך לבואו" של המשיח, ועלינו מוטלת העבודה שתביא את הגאולה. עבודה זו היא תפילה. התפילה מבוצעת בשלמותה בהתבודדות, דבר שדורון מביא לגביו ראיות ממקורות יהודיים שונים, רק כדי לקבוע בסופם שהיה זה ר' נחמן שלימד את זו "יותר מכל גדולי הדורות שנזכרו".

אלא שלא סתם לימד זאת ר' נחמן, וכאן אנחנו מגיעים לחידוש ההיסטורי של הרב דורון. על פי ההיסטוריוסופיה הדורונית חלו בעולם שינויים רוחניים קיצוניים במאתיים השנים האחרונות, שינויים שהולידו את הצורך בתורתו של ר' נחמן. בספרו "גבול הקדושה" מתאר דורון תהליך היסטורי אשר במסגרתו חל שינוי דרמטי בצורת האמונה היהודית: בעוד שבעבר יהודים עבדו את האל כמלך, כיום יחסים שבנויים בצורה היררכית שכזו כבר לא קורצים לנו, ואף נראים לנו מעוותים. כל זה לא קרה במקרה:

יש בעולם כוח שנקרא 'היכלי התמורות'. אפשר לתאר זאת בצורה ציורית כמו רשת של קורי עכביש בלתי נראית המקיפה את כל כדור הארץ, או לחילופין, את הלב של כל אחד. […] כדרכם להרוס ולקלקל כל דבר שבקדושה, בנו אותם כוחות מיסטיים מערכת שלמה של תפיסת עולם [… שבעקבותיהן] התחלנו לתפוס גם את אלוקים, מלך מלכי המלכים, כקר ומנוכר, מאיים, ולעיתים קרובות גם אכזרי וגרוע מזה. […] היכלי התמורות השיגו את מטרתם המרושעת וניתקו אותנו מן הבורא.

אצל ר' נחמן "היכלי התמורות" הוא מושג המתאר מצב תודעתי הדומה להשגה רוחנית, אבל נמוך ממנה. עבור דורון הפכו אלו לכוח מטאפיזי מרושע, אותו כוח שגרם, כך נראה, לתהליכי האינדבידואליזציה והדמוקרטיזציה, שבעקבותיהם מלוכה נתפשת אצלנו כמנוגדת להגיון ולרווחה הכללית. כניסתו של אותו כוח קלוקל היא שיצרה את הצורך בגואל חדש:

אבל אז קרה משהו. לפני כמאתיים שנה הגיע לעולם רבי נחמן מברסלב. הוא הכיר את תעלולי 'היכלי התמורות' והציג בפנינו לבוש אחר של הבורא: 'חבר טוב אמיתי'.

שלא כמו בזמן שמירת המצוות השגרתית, בה אנחנו כפופים לחוק כנתינים לפני מלכם, ההתבודדות היא ההזדמנות שלנו לדבר עם האלוהים כחבר קרוב. ההתבודדות, אם כן, היא הפרקטיקה הדתית המתאימה לתקופתנו, שכן היא מתחמקת מההשפעות הרעות של 'היכלי התמורות' ומחדשת את הקשר בינינו לבין האל. בשפה פשוטה, ההתבודדות הברסלבית עונה על הצורך של המחפשים הרוחניים היום לקשר ישיר, אינטימי וחוויתי, עם האל.

את הצורך הזה מכירים גם בתנועת הקבלה של הרב מיכאל לייטמן, "בני ברוך", אשר מונה עשרות אלפי חברים והינה ללא ספק התנועה הדתית החדשה הגדולה בארץ. אם הרב דורון שייך לסוגה הברסלבית, הרי שבני ברוך שייכת לז'אנר קבלת-הפופ, כלומר אותן תנועות שמתרגמות, תוך דילול ניכר על פי רוב, מימדים מתורת הקבלה לשפה השגורה בפי ההמונים. כמו רבות בקבוצה זו, בני ברוך מסתמכת על קבלת הרב יהודה אשלג, שבמחצית הראשונה של המאה העשרים שילב בין קבלת האר"י לרעיונות רומנטיים ומרקסיסטים כדי לרקום את תורתו הקבלית המיוחדת.

לימוד קבלת אשלג מהווה עבור התנועה את התפקיד הסוטריולוגי שההתבודדות ממלאת בתנועתו של דורון. בנוסף לכך, כפי שההתבודדות מאפשרת שם גישה ישירה ואישית אל האל, הקבלה מאפשרת לחברים בבני ברוך דרך "רוחנית", דהיינו נטולת מצוות, אל הגאולה. לשון אחר, שתי התנועות מתמודדות עם חוסר החן המובנה בקיום מצוות כיום, וכל אחת מהן מקדמת את השיטה הייחודית לה לצורך יצירת נתיב אלטרנטיבי לאלוהות. וכפי שסלילת הנתיב הזה דרשה מהרב ארז משה דורון את פיתוחה של היסטוריה מיתולוגית חדשה לעם היהודי, כך גם במקרה של בני ברוך נוכל למצוא נראטיב היסטורי שלא הכרנו בעבר.

אכן, על פי מנהיגה של בני ברוך, הרב מיכאל לייטמן, מסתבר אברהם היה המקובל הראשון, ותלמידיו הם הם ראשוני בני ישראל. "אברהם לקח את תלמידיו מבבל והוביל אותם לארץ כנען. הוא בנה מהם קבוצת מקובלים, שהמשיכה להתקיים עד לחורבן בית המקדש".

בספר "נפגשים עם קבלה" מסביר לייטמן ש"עד לחורבן הבית חי כל עם ישראל מתוך הרגשה רוחנית […] אלא שלאחר חורבן בית ראשון זה החל להיגמר, ובתקופת בית שני נפסק לחלוטין. אז כולם נפלו לגשמיות […] על כן נותרו לנו רק אותם סימנים חיצוניים." הסימנים החיצוניים האלה הן המצוות:

הבעיה היא שהדת החליפה את חכמת הקבלה לאחר חורבן בית המקדש, כשעם ישראל נפל מהדרגה הרוחנית לדרגה הגשמית, ומה שנשאר לו כזכר לפעולות הרוחניות הקודמות זה רק לקיים את הפעולות הפיזיות, כמסורת.

לכן עלינו לחזור אל הקבלה. לייטמן מסביר שעלינו להוסיף לדת שלנו את "עבודת השם" האמיתית, שהיא "העבודה הפנימית של האדם", וזו כמובן מובאת בכתבי הקבלה. כיום יש ליהודים הזדמנות חדשה לעשות כן מפני שמצד אחד הם במדינה משלהם, ומצד שני אומות העולם עברו התפתחות ניכרת שבעקבותיה הן מוכנות לראשונה ללמוד מהם. אם אכן יעשו כך הרי ש"לא יישאר מקום לדתות", מפני שהכל יבינו שהקבלה מבטאת את הפנימיות האותנטית שלהן ממילא.

הן דורון והן לייטמן מתמודדים עם חוסר החיבה של מרבית היהודים כיום כלפי המצוות. שניהם מציעים פיתרון שמזמין אותנו לקשר אישי ופנימי יותר עם האל. כדי להעניק לפתרון שלהם ארשת אותנטית, מפתחים שניהם היסטוריה אלטרנטיבית, המובילה אותנו בהכרח אל הדרך שהם מציעים.

בבלוג שלו כותב הרב לייטמן כי "האדם אינו יכול להשיג את התיקון מבלי להבין כיצד ומדוע הדברים התרחשו בהיסטוריה", וזו אכן הנקודה המרכזית. היסטוריה וגאולה קשורות בקשר עמוק. לא בכדי הרעיון המשיחי הפך למרכזי ביהדות האובססיבית לזיכרון, ולא במזרח על תפיסת הזמן המעגלית שלו. סיפור ההיסטוריה הוא שנותן תוקף לגאולה העתידה לבוא, ונותן כוח לפרקטיקה הדתית המסויימת שמספר הסיפור חפץ ביקרה. כפי שההגדה של פסח מעמידה אותנו מול הר סיני, הנראטיב ההיסטורי שבידי הרבנים דורון ולייטמן מציב מולנו את ההתבודדות, או לחילופין את הקבלה האשלגית, כל אחת מהן כשיטה בלעדית ומותאמת במיוחד לזמן הזה כדי לחולל גאולה.

—

המאמר התפרסם במוסף "תרבות וספרות" של הארץ ביום א', ערב החג.

[אולי שמתם לב ששיבצתי פרסומת לתוכנית לדתות זמננו באוניברסיטת תל-אביב, בה אני מלמד, לצד גדולים ממני. ניתן להירשם ללימודי תואר שני בה, ולהתעמק בנושאים כגון אלו שברשימה זו.

כמו כן, סאתיה סאי באבא, מהפופולרים שבקדושים ההודים ואלוהיהם של מיליונים, שחלה לאחרונה, מת ביום ראשון בבוקר, 11 שנה לפני שהתנבא שימות. בקרוב אקדיש לעניין רשימה.]

רשמים מביקור במרכז תנועת "בני ברוך" ומשיחה עם רבם

כל מי שקרא את הבלוג הזה מספיק זמן (או מי שהצטרף לאחרונה אבל דאג, כראוי, להשלים את כל הארכיון) יודע שביני ובין תנועת בני ברוך זרמו מים עכורים למדי לפני כשנתיים, עת כתבתי סדרה של מאמרים לא סימפטיים עליהם בכלי תקשורת שונים. בגדול, יצאתי נגד היומרה של הרב לייטמן* למדעיות של תורתו, הזהרתי מפני הנטיות המשיחיות שלה, וביקרתי את האופי הרודני-משהו של חזונה המשיחי. לכן הופתעתי כאשר נודע לי לאחרונה שהתנועה תשמח לארח אותי במרכזה.

העניין הובא לידיעתי מפיו של שי בן טל, שכותב בימים אלה את הדוקטורט שלו על בני ברוך, ואשר הוזמן על ידי, כמומחה לתנועה, להרצות באחד השיעורים בקורס שלי על ניו-אייג' ביהדות באוניברסיטת תל-אביב. מדבריו של בן טל למדתי עוד דבר, חשוב הרבה יותר: הבנתי ממנו שבני ברוך יוצאים לאיטם ממבנה שניתן להגדיר אותו ככיתתי והופכים בעצם לזרם, וכפי הנראה זרם חשוב, ביהדות זמננו. בכך הם מוכיחים שטעיתי כאשר התנבאתי ברשימה האחרונה שלי אז שהם הגיעו לשיא כוחם, אלא הולכים בדרך שגם תיארתי שם, כלומר, אם יורשה לי לצטט את עצמי,

במקרים המעטים שהכת מצליחה לגדול היא ממילא לא יכולה להמשיך להיות כת – כלומר היא חייבת להרפות מהדרישות הקפדניות, ולאפשר גם לחבריה "הפנימיים" דרגות שונות של מחוייבות. אין מה לעשות: ככל שמשמינים צריך לשחרר ולעלות לאורך נקבי החגורה; בשלב מסויים החגורה כבר בכלל לא יכולה לעלות עלינו – אז פשוט פותחים כפתור ומשחררים. בשלב זה הכת הופכת לעוד זרם דתי.

וממה שהבנתי כך אכן מתרחש, כאשר עם הזמן מתחולל בבני ברוך ריכוך-תוך-כדי-תנועה של מנהגייהם, דהיינו איפשור של דרגות שונות של מחוייבות וניידות חופשית ביניהם (לשם דוגמא נגדית, בכת בדרך כלל החוקים קפדניים ותקפים לגבי כולם במלואם, ובנוסף אי אפשר לפרוש ולחזור – מי שיוצא מהמעגל מוחרם. על פי מה שהבנתי מנהגים כאלה לא קיימים כיום בבני ברוך). זה כמובן תהליך חיובי.

על פי בן טל (וגם על פי אנשי התנועה שפגשתי) בני ברוך מונים כיום כחמישים אלף חברים בארץ, ועוד רבבות רבות בחו"ל. הכוונה כאן לאנשים שלומדים באופן עקבי מתורות התנועה ונמצאים עמה בקשר מתמשך וקבוע. מעבר לכך יש עוד מאות אלפים(!) שהקשר שלהם עם התנועה רופף יותר. בארץ רוב החברים, כ-60%, הם יוצאי מדינות חבר העמים, אבל מספר הצברים הולך וגדל כל הזמן. בעולם כ-95% מהחברים הם לא יהודים (על פי השקפתה של בני ברוך תורת הקבלה מאפשרת התפתחות רוחנית גם להם). אני חושב שאלו מספרים מרשימים ביותר. לשם השוואה, חסידות חב"ד כולה מונה כחמישים אלף איש. בקיצור, ביום שלישי שעבר, ערב שבועות, הלכתי לראות מקרוב.

הביקור

אני רוצה להתחיל ברמה האישית דווקא, שאני חושב שבבואנו להכיר תנועות רוחניות היא לא פחות חשובה מהרעיונית. ובכן, האנשים שפגשתי שם (אביהו סופר, אורן לוי, ועוד) מאוד נחמדים. באמת, מאוד נחמדים. עכשיו כזונת ניו-אייג' ותיקה כבר נכנסתי למטיהן והאזנתי להרצאות נציגיהן של תנועות רוחניות רבות, וכמובן שתמיד האנשים "נחמדים", אבל ברור שיש נחמדות שכולה יוצאת מתוך העמדה המיסיונרית, ולעומתה יש נחמדות שהיא באמת נחמדות, שהאנשים המביעים אותה הם פשוט נחמדים. כזה היה הרושם שלי מהאנשים שפגשתי. הם באמת מאוד נחמדים. ושוב: זה חשוב (וספציפית כלפי זה גם יפה, בהתחשב במה שכתבתי עליהם בעבר).

אחרי סיור מהיר במרכז העצבים (שכולל אולפן טלוויזיה שמשדר ליס, הוט, ולאינטרנט את ערוץ 66) התיישבנו בחדר קטן כדי לדון בעניינים שברומו של עולם. בשלב זה הייתי צריך לבקש רשות להקליט, אבל לא היה לי נעים. נכון: רק על זה אתם צריכים לפטר אותי לאלתר מניהול הבלוג הזה. עזבו לפטר – פשוט להעיף אותי קיבינימט. פישלתי, אני יודע. אבל אם תטו לי מעט חסד, אנסה לשחזר כמה דברים עיקריים מהזיכרון.

על מדע וחוש נסתר

ובכן, העניין העיקרי שרציתי להעלות לפני לייטמן היה הבעייתיות הכפולה שאני חושב שבאה לידי ביטוי בכינוי הקבלה שהוא מלמד מדע, ובכינוי הקבלה שהוא מלמד הקבלה. כי היא לא מדע (ולייטמן אמור לדעת את זה – יש לו דוקטורט בביולוגיה), וכי יש כמובן זרמים שונים של קבלה. פתחתי אם כן בבעייתיות בהיתלות בקרדיט המדעי כאשר לא מקבלים את ממצאי המחקר המדעי המודרני, למשל על כך שספר הזוהר לא נכתב על ידי רשב"י במאה השנייה אלא על ידי ר' משה דה-ליאון וחבריו במאה ה-13.

בתגובה אמר לייטמן שאני צריך להבין למה הכוונה במילה 'מדע'. הכוונה היא לפיתוח של חוש נוסף, רוחני, שעל פיו מתגלה לנו האמת על העולם. בעזרת אותו חוש רוחני, אך בצורה אמפירית, משיגים מקובלים אמיתות שכרגיל אין לנו גישה אליהם, ואיתו הם כולם השיגו שרשב"י כתב את הזוהר – ולראייה, כך הם כולם כותבו בספריהם.

אני אז טענתי שאם כך, מתברר לנו שהמילה 'מדע' משמשת את הרב לייטמן בצורה שונה לגמרי מאשר שימושה השגור בפי דוברי עברית אחרים, ולכן השימוש שלו בה מטעה. הרב טען שהשימוש אינו שונה מבחינה מהותית, שכן זו עדיין חקירה של המציאות, שפשוט מתבצעת בעזרת חוש נוסף, שאינו מפותח ושיש לפתח. שאלתי אם כל המקובלים פיתחו את החוש הזה, וכאשר הרב השיב שכן, שאלתי אם כך איך ניתן להסביר שהם סותרים האחד את השני בדבריהם, דהיינו אם כולם פיתחו את אותו חוש, למה הם מעידים עדויות שונות על המציאות הנסתרת שהם רואים?

מי אומר שהם מעידים עדויות שונות, שאל הרב. אתה חושב כך, מתוך הבנתך המוגבלת. אבל זה רק בגלל שעדיין לא פיתחת את אותו חוש קבלי. לכשתפתח אותו תראה שאין באמת סתירה בין דברי מקובלים שונים. כלומר, שאלתי, אם אפתח את החוש אראה למשל שהתורות המשיחיות של חב"ד ושל אשלג הן זהות, כלומר אומרות את מה שאשלג אומר, למרות שבספריהם כתובים דברים שונים לחלוטין? כן, אמר לייטמן, כי הם שונים רק לעיניים שלא זכו לאור הקבלי.

כל הדיון שעברתי עליו כאן בארבע פסקאות ערך כעשרים דקות של פינג-פונג מילולי (ששולבו בו גם ציטוטי פסוקים שאני לא זוכר לצערי). כאשר הגענו לנקודה הזו בעצם שאלתי את לייטמן האם, אם כך, הוא לא מבקש ממני למעשה מתחילת השיחה פשוט לבטל את דעתי, שכן אם אין לי את אותו חוש ממילא כל מה שאני אומר נובע מחוסר הבנה בסיסי. כן, אמר הרב, בשלב ראשון אין ברירה אלא לבטל את דעתך.

סיכום ביניים: למדנו שאנחנו יכולים להבין שרשב"י כתב את הזוהר מפני שכל המקובלים כותבים כך, ובניגוד לחוקרים הם פיתחו את אותו חוש רוחני ולכן הם יודעים את האמת. למדנו גם שאנחנו לא יכולים להבין למה הם לכאורה סותרים אחד את השני בכתביהם מפני אנחנו לא פיתחנו את אותו החוש. כלומר כאשר הם כותבים על רשב"י אנחנו יכולים להבין שזו אמת היסטורית גם בלי לפתח חוש רוחני, אבל כאשר הם כותבים דברים אחרים (למשל, על משה רבנו) אנחנו לא יכולים להבין כי לא פיתחנו חוש רוחני. כך או כך, עלינו לבטל את דעתנו בפני דעת המקובלים ולקבל את אמיתותיהם ללא שאלות. ועוד: בתוך כך גם למדנו שתורת הקבלה היא אחת, אין בה סתירות, והיא למעשה תורתו של הרב יהודה לייב אשלג, 'בעל הסולם' (אביו של הרב ברוך אשלג, מורו של הרב לייטמן). כעת נשאלת השאלה: הלזאת יקרא מדע?

תפיסת ההיסטוריה והמצוות של בני ברוך

שאלתי את הרב לייטמן גם על קביעתו על פיה בימי בית המקדש כל העם היהודי כולו היו מקובלים, ואילו עם החורבן "נפלנו" אל הגלות הרוחנית והפיזית. הוא התעקש שאכן כך. הבעתי תמיהה על כך שכל הקבוצות השונות שהיו אז (פרושים, צדוקים, כת קומראן, עמי ארצות) היו כולם מקובלים, למרות שרבו ביניהם כל הזמן. הרב לא חשב שזה משמעותי. ולמה בכל זאת נראים כתבי המקובלים שונים זה מזה? על פי לייטמן הקבלה מתגלה מאז בהדרגתיות, בהתאם לרמתו הרוחנית של הדור. לכן, אמר בתשובה לשאלתי, קבלת האר"י מגלה את מה שהזוהר מסתיר, אבל מסתירה את מה שקבלת אשלג מגלה. כלומר קבלת אשלג היא הגילוי של סתרי התורה שיש בקבלה הלוריאנית, שבתקופת האר"י לא היו יכולים להתגלות מפני שהדור לא היה מוכן לכך, בדיוק כמו שקבלת האר"י היא גילוי של סודות הזוהר וכו'.

שאלתי האם קבלת אשלג היא הגילוי האחרון, או שעדיין יש דברים נסתרים שיתגלו בדור עתידי שיהיה מוכן לכך, ולייטמן אמר שהוא חושב שלא יהיה פירוש נוסף. קבלת אשלג, אמר, היא הפירוש הברור לקבלת האר"י, והאר"י עצמו היה משיח בן יוסף (המשיח שמתחיל את עידן הגאולה אבל מת לפני בואה – דבר שהופך את קבלת אשלג למכשיר הדפניטיבי להבאת הגאולה הסופית).

אגב, אם הבנתי נכון (לא דובר על זה בפירוש) בדורות הראשונים אחרי החורבן התרכז העם בקיום מצוות, כי לזה התאימה רמתו הרוחנית, אולם כמובן שאין המצוות עבודה רוחנית אמיתית, שהיא פנימית (זה נאמר בפירוש, וכן הדברים הבאים), ולכן ברור שכיום, כאשר הדור מוכן לכך, העבודה האמיתית היא לימוד הקבלה, שמשנה אותנו מבפנים. את המצוות דווקא כן מקיימים הרב ותלמידיו הקרובים, אולם זאת על פי דבריהם משום כבוד למסורת ולתרבות, ולא מפני שזו חובה (או שזו הדרך לגאולה, אישית או קולקטיבית).

האם זו לא חריגה ממה שלימד הרב אשלג, שאלתי. לא, כך הוא לימד. האם הרב ברוך אשלג, בנו, לא עמד על כך שיש לקיים מצוות, שאלתי. לא. אולם הרב אדם סיני, שגם היה תלמיד של הרב ברוך אשלג, טוען אחרת, אמרתי; הוא טוען שאתה סטית מדרכו של הרב אשלג, שחייבה קיום מצוות. הרב סיני, אמר הרב לייטמן, למד בקושי חודש אצל הרב ברוך אשלג, והוא טועה.

על העבודה הרוחנית

עניין אותי מאוד כמובן מהו התרגול הרוחני שמבוצע בקרב הקבוצה, ושאלתי את הרב האם הם מבצעים מדיטציות שונות, כלומר תרגילים של התבוננות פנימית, מניפולציה תודעתית וכו'. לא, אמר לייטמן, אין שום דבר כזה. מה שעושים הוא לומדים את תורת הקבלה (האשלגית) ביחד. על ידי לימוד בקבוצה של תורת אשלג (בשלוש בבוקר, אגב) מתחוללת טרנספורמציה תודעתית, והאדם לומד להתעלות מעל צרכיו ולהעפיל במעלה ההשגה הרוחנית. הלימוד המשותף מוריד אור שמעלה אותנו בדרגות רוחניות. זה הכל. ואין, למשל, מדיטציה המשתמשת בשמות האל, או באותיות המקרא, כמו אצל אברהם אבולעפיה למשל? לא, אמר לייטמן, וגם אצל אבולעפיה זה לא הסיפור. הוא לא עושה שום תרגילים מדיטטיביים עם אותם שמות, אלא לומד אותם, אמר לייטמן. ניסיתי למחות, אבל זה כמובן לא עזר.

סיכום

דיברנו כשעה וחצי, ואני מאוד מודה לרב ולתלמידיו על הזמן שהקדישו לי. וכאמור, אני מאוד מאוכזב מעצמי על שלא הקלטתי. בכל אופן, איך אפשר לסכם את השיחה? נדמה לי שברורים הדברים הבאים: עבור הרב לייטמן ותלמידיו תורת ישראל כולה, על כל מימדיה, מסתכמת בקבלה האשלגית.

הנה: ההלכה היהודית מתבטלת אל מול הקבלה כנר בצהריים: דורות על גבי דורות של ספרות הלכתית – מהמשנה דרך שולחן ערוך ועד ספרות השו"ת – כולם חסרי משמעות בדורנו, שהוא דור שבו סוף סוף מתקיימת היהדות כעבודה פנימית. זרמי הקבלה השונים – הקבלה הנבואית, קבלת רמ"ק, החסידות על חצרותיה – מכוונים כולם לדעתו של הרב אשלג ומוצאים בה את ביטויים המלא, שכן אשלג פירש את הקבלה באופן סופי ומוחלט. וההיסטוריה היהודית כולה מתכנסת כמשפך אדיר אל הדור הזה, שבו תנועת בני ברוך מפיצה את האמת כפי שהיא; אכן, ההיסטוריה בנוייה כפירמידה עצומה שקודקודה הוא הוראתו של הרב לייטמן את הקבלה האשלגית, שעתידה לגאול את העולם.

יש כאן אם כן רדוקציה מאוד קיצונית של הדת היהודית מחד, וההיסטוריה האנושית מאידך, והעמדתם על עקרון אחד ויחיד: קבלת הרב אשלג. קבלת אשלג היא משמעותה האמיתית של היהדות כולה, והיא מיצוייה השלם של ההיסטוריה כולה.

אם נתבונן בהיגיון הפנימי שבהשקפת העולם של בני ברוך, נראה שהיא עומדת כולה על רצף הטיעונים הבא:

• הקבלה היא תורת האמת על העולם והאנושות
• הקבלה מתגלה בהדרגתיות, לאורך ההיסטוריה, בהתאם לרמתו הרוחנית של הדור
• בזמן הנוכחי הרמה הרוחנית של האדם היא אופטימלית, ולכן הקבלה נחשפת לחלוטין
• חשיפה זו מתגלמת בעולם כקבלה האשלגית, כפי שהועברה מהרב ברוך אשלג לרב לייטמן
• מי שלא מבין זאת לא ניחן בחוש רוחני אותו יש לפתח כדי להבין זאת

מה ניתן לומר על השקפת עולם שכזו? ראשית, שמדובר בתפיסת זמן אפוקליפטית, הן במובן שהזמן נע לקראת קיצו, והן במובן ש"אפוקליפסה" היא מילולית, ביוונית, התגלות. תפיסת הזמן הזו היא שמאפשרת, אם לא ממש מכתיבה, את ראיית ההיסטוריה של הקבלה (ושל העולם בכלל) כרצף עולה של התגלויות הולכות וגדלות: מאברהם, דרך משה, דרך הרשב"י, דרך האר"י ועד השלב האחרון, הסופי, אצל הרב אשלג, 'בעל הסולם'. בני ברוך, אם כן, היא תנועה משיחית מובהקת.

האם היא גם תנועה "מדעית"? ודאי שלא, וניתן לראות זאת על פי אותה תפיסה היסטורית ממש, שכן חוקר אקדמי שיביט בהיסטוריה של הקבלה לא יבין אותה בצורה הזאת. המבנה האפוקליפטי הזה זר לחשיבה המדעית. על פי החשיבה המדעית, הנטורליסטית והרציונלית, הקבלה "נחשפה" (כלומר ככל הנראה פותחה) במאה ה-13 בגלל שהיה בה צורך חברתי (ראו כאן). אחר כך היא הלכה ושוכללה: קבלת האר"י היא פרשנות ובנייה על הזוהר, ולא גילוי "משמעותו האמיתית"; החסידות היא בניית קומה נוספת, על מאפייניה המיוחדים, על המסורת הקבלית ולא גילוי נוסף (ועל פי חב"ד, למשל, אחרון) של "מהותה", של "אמיתוּתה הנסתרת", של "מה שהאר"י באמת התכוון לומר". עבור חוקרים קבלת אשלג היא פשוט פרשנות נוספת (שיכולה להיות יפה, מתוחכמת, מעניינת – או לא (היא כן)) על הקורפוס הקבלי שהוא קיבל, וקבלת לייטמן היא שוב פרשנות לזו הקודמת.

כי החוקר האקדמי, מדען 'מדעי הרוח', ייצא מתוך נקודת הנחה שהעולם מתנהל בצורה טבעית, שחיי אנוש ותרבויות אנוש מתפתחות על פי צרכים חברתיים, כלכליים ופסיכולוגיים, ושאין שום "סוד" גנוז שאמור להתגלות מתישהו, מפני שאין גם שום תוכנית אב שהאנושות אמורה לממש. אדרבה: חוקר רציני יחשוד מאוד בכל יומרה להסבר התרבות האנושית כולה על ידי עיקרון אחד, בטח ובטח אם הוא מוגדר כסוד שלשם הבנתו צריכים לפתח חוש רוחני.

וזה העניין: אותה הנחה בדבר "תוכנית על" שהאנושות מונהגת על פיה, לא רק שהיא יומרנית בצורה שערורייתית, הרי היא גם כלל אינה ניתנת לבדיקה. אי אפשר לקבוע אמפירית שהיא קיימת, או שלא. ממילא דתות ותנועות חברתיות שונות מציעות תוכניות שונות כאלה. לקרל מרקס גם היתה תוכנית (והוא גם טען שהיא מדעית). גם לרודולף שטיינר (והוא גם טען שהיא מדעית). גם לל. רון האברד (והוא גם טען שהיא מדעית). וגם לפאולוס, ליואכים מפיורה, לבהאללה, לשרי אורובינדו, לא. צ'. בהאקטיודאנטה פרבהופאדה, לרב קוק, לאיסלאם השיעי, לרבי מליובאוויטש, ולעוד, ועוד, ועוד. באמת, לא חסרו הוגים שסרטטו את ההיסטוריה האנושית כולה במשיכת מכחול אחת. האם כל זה אומר בוודאות שתוכנית העל שמציעים בני ברוך אינה נכונה? ודאי שלא; אבל זה אומר בוודאות שהיא איננה מדע.

אחרית דבר

מה שאני לא אוהב בבני ברוך הוא ההתעקשות המוטעית והמטעה שמדובר במדע, המשיחיות הלוהטת שלדעתי מעוורת ומסוכנת (וכמובן לדעתי גם אין לה ביסוס), והיומרה המצחיקה להוות את הדרך הרוחנית השלמה היחידה. במהלך השנתיים האחרונות גם נחשפתי לכמה וכמה אנשים שנפגעו מהתנועה, בעיקר במצב בו אחד מבני זוג נשבה בקסמה והאחר לא, וצריך אולי לשים לב שמצב כזה יפגע כמה שפחות במשפחה. במילים אחרות, יש עוד דרך לעשות כדי שהתנועה תיפטר מכמה מאפיינים כיתתיים. מה שאני כן אוהב בבני ברוך הוא הדגש על עבודה פנימית, העמידה על ההתעלות מעל האגו וראייתו כבעיה העיקרית, וכן, האנשים הנחמדים שפגשתי.

בסוף הפגישה הזמינו אותי מארחי להגיע לשיעור בוקר, דבר שמעניין אותי ואני מתכוון לעשות בקיץ. לבד מזה גם הועלתה אופציה לשיחה מוקלטת ומצולמת עם הרב לייטמן, דבר שגם מעניין אותי, ואני מקווה שיקרה. כך שהמשך כפי הנראה יבוא.

* אני יורד מהעניין של לא לכנות את לייטמן רב מפני שלא הוסמך. הגעתי למסקנה שזה די שטותי.

1. הגליון האחרון של המגזין המהולל שמוציא אנדרו כהן, EnlightenNext, שהגיע לתיבת הדואר שלי לפני כמה ימים צפן בחובו הפתעה: פרסומת בגודל עמוד, באנגלית כמובן, ללימוד "קורסים בקבלה" מפי מיכאל לייטמן. "בני ברוך", אם כן, מנסים להתרחב לארה"ב, ואם נגלוש ללשון מאפיונרים, הרי שמדובר בטריטוריה המובהקת של "המרכז לקבלה" (הרב ברג, מדונה ושות').

לי כזכור היה חיכוך מסוים עם כת קבלת-הפופ הזאת, כאשר כתבתי עליה בהארץ, באתר מעריב, וכאן בבלוג, דבר שזיכה אותי באיום לתביעת דיבה, שלא התממש גם כשלא נסוגתי מאף מילה שאמרתי. באותה רשימה אחרונה סיכמתי את האירוע ונתתי ניחוש: שבני ברוך קרובים לשיא כוחם, ושהם יתחילו להתפורר, או לחילופין יהפכו למשהו שקרוב יותר לתנועה דתית מן המניין (כלומר לכל הפחות ללא ההנהגה ההיררכית-רודנית של לייטמן). האם טעיתי? האם ארה"ב תתמסר כשפחה חרופה ותלגום מלוא הלוע מהמשקה-קל-בטעם-קבלה של לייטמן? האם לייטמן יצליח להמשיך ולדכא כל מתיחות פנימית? ימים יגידו.

בכל מקרה, המודעה מבטיחה לימוד של קבלה "אותנטית", גילוי מטרת החיים וחוויה של "הארה ייחודית". לייטמן, אגב, מקבל כאן את התואר (תנשמו עמוק): The world's foremost Kabbalist Rav Michael Laitman PHD. אז ראשית, לגבי היומרה כבר תהיתי איפשהו: האם רשב"י, האר"י או הבעש"ט אי פעם הכריזו על עצמם בפומבי כמקובלים הבכירים בעולם? עוד מצחיק בעיני התואר Rav. ודוק: לא Rabbi, שזה סתם, אה… רב. אלא Rav, שדוברי אנגלית יכולים לטעות ולחשוב שזה איזשהו תואר רוחני רם דרג. ושני דברים נוספים מעלים חיוך בנוגע לזה: אחד, שלייטמן בכלל לא רב, לא משנה איך נבטא את המילה הזאת; ושניים, שאם הוא באמת מעוניין להביא גאולה לעולם, הרי שהוא צריך לתת קרדיט על התרגיל היחצ"ני הזה לRav ברג מ"המרכז לקבלה", שכבר שנים מכנה כך את עצמו. גם כאן, כאמור, הוא היה כבר קודם. 

2. נעה ידלין במאמר מצויין על הטרנד החדש של "המיליארדר הרוחני". כך ידלין:

אם בעבר שימשה המלה "רוחני" כדי לתאר את האדם המתרחק מהבלי העולם הזה, מן החומרי ומן הגשמי, בוחר על פניהם בנשגב, בעיוני, במופשט, ואף מוכן לשלם על כך מחיר – הרי שכעת הרוחני אינו אלא מי שבצד רדיפת בצע, רהבתנות ושחץ – כהגדרתו המצוינת של שוקי טאוסיג – עוסק גם במיני הבלים אסקפיסטיים ואמונות תפלות, ועושה זאת על פי רוב בצורה מופגנת, פטפטנית ואקסטרווגנטית.

"רוחני" היה "אנטי-חומרני" בעיקר בקונטקסט נוצרי, אבל נכון שהמילה אומצה כמעט תמיד על ידי פרטים שאתגרו את המובן-מאילו, לא רק ההגותי אלא גם התרבותי, החברתי, וכן: הכלכלי. היום, כפי שאומרת ידלין, בידי שרי אריסון ואילן בן דב, "רוחני" משמש כ"נדל"ן מילולי מניב" שמשדרג את מעמד הטייקון מסתם איש עשיר לישות בעלת עומק. ידלין ממשיכה:

אריסון ובן-דוב […] נמנים עם קומץ זעיר של בני מזל שיכולים להרשות לעצמם להתמסר לחיים שכולם רוח; ובכל זאת הם בוחרים יום-יום, שעה-שעה, להמשיך להשקיע את עיקר זמנם ומרצם בלעשות עוד כסף.

שוב, הדיכוטומיה בין רוח לכסף לא הכרחית, אבל יש מימד של צביעות בהשתטחות, בחליפות ספורט-אלגנט של גוצ'י, על קברי צדיקים שהסתגפו כל חייהם. מה שמביא אותנו לסיפור הבא:

3. הסיפור הזה כוסה בידיעות, בהארץ דה מרקר, במוספשבת של מעריב ובערוץ היהדות של אתר מעריב, ורק זה מספיק כדי להראות לנו עד כמה הניו-אייג' בכותרות כיום. אז מה העניין? בגרסת מעריב מדווח שלום ירושלמי מסילסטרה, בולגריה, שם פקדו בן דב, שועים אחרים וכמה סלבס את קברו של הרב אליעזר פאפו. כמובן שזה אמור לא רק לפתוח את הצ'אקרות (בסדר, לתת טעימה מזיו השכינה) אלא גם לעזור לעסקים.

אלא שהרב, בעל ה"פלא יועץ", היה ידוע בצניעותו, ונתי סוקר מביא במוסף הארץ ציטוט מספר אחר שלו, "יעלזו חסידים": "כל מעשיך," קובע הרב פאפו, "יהיו לשם שמיים. לא יהיה אדם אוכל וישן וכוונתו שיהיה בריא ושמן לעשוק בדברי העולם הזה, ולהיות רודף אחר הממון." כאן נכנס עניין הצביעות.

וגם כאן: ירושלמי מצטט את בן דב כאומר: "עשינו היום מעשה טוב. כמה הזדמנויות יש לנו לעשות מעשה טוב, לא לעשות רע, לנקות את הנפש ואת המחשבות?" על כך נעה ידלין היתה אומרת: כמה הזדמנויות שאתה רוצה. אתה מיליארדר.

אגב, דווקא בעיניין הזה שרי אריסון, שהזכרנו אותה באותה נשימה, הרבה יותר רצינית: היא לוקחת את הרוחניות שלה יותר ברצינות ומשקיעה הרבה יותר במתן צדקה, כלומר תרומות. בכל אופן, הנה המשך השיחה בין ירושלמי לבן דב. יש כאן ערבוביה ניו-אייג'ית שלמה, ובן דב אף מצליח לחדש בצורה מקורית מאוד את משמעותה של המילה הותיקה, "תיקון":

פעם אמרת שאתה זורבה בודהיסטי.
אני יהודי גאה שכל הזמן נושא תפילה. האדם הוא מכלול שלם, שלוקח משהו מכל דבר. אני נושא תפילות, מקבל ברכות. למילה יש ערך עליון בעיני. כולנו מתפללים וחושבים מה יהיה. מי שצריך בשביל זה שטריימל זה בסדר גמור, אבל לא בהכרח.
אתה ער לגל הרוחניות ששוטף את הארץ?
זה הבסיס של העם היהודי.
מה דעתך על שרי אריסון והמסרים שהיא מקבלת?
נפלא, אתה לא מקבל מסרים? אתה יכול לקרוא לזה גם אינטואיציה.
אריסון מתייחסת אל המסרים שהיא מקבלת כמו אל נבואות.
אפשר להסתכל על זה בצורה שונה. כל אחד חושב על העתיד. כל אחד מסתכל על זה בצורה אחרת.
איזה עתיד כלכלי אתה צופה לנו השנה?
בסדר גמור. אני ישבתי תקופה ארוכה עם הרבה מזומנים ביד. לא רציתי לעשות עסקה עד שלא תגיע הציפור עם עלה הזית. עכשיו יש תיקון.

4. מה שמביא אותנו לסיפור הבא: בסוף אוגוסט התפרסם ראיון בגלובס עם ניסים אמון, "זן מאסטר ישראלי", על עצותיו לאותו בן דב ממש – קנייתו את פרטנר, למשל, היא לדעתו של אמון תוצאה של אומץ אותו הוא פיתח על ידי תרגול רוחני תחת הנחייתו. על עצמו אומר אמון:

אני תופש את עצמי כבעל מקצוע בתחום המודעות. לא קדוש, לא גורו, לא שום דבר מיוחד. אני בסך הכול בעל מלאכה […] גם בתעשייה שלנו, שאני מכנה אותה: 'תעשיית המודעות', יש דירוג עולמי ואני שואף להתקדם לשם. אני עדיין רוצה לכתוב יותר ספרים, והיעד הבא שלי הוא לצאת עם התורה שלי לארה"ב […] בשנים האחרונות התעשייה הזו בזינוק, והיא הולכת לגדול אפילו בקצב גדול יותר בעולם המערבי."

אז הוא בעל מלאכה, עוסק בתעשייה, ושואף להתקדם בדירוג העולמי. שיהיה בכיף, וברוחנית עמוקה.

5. ראיון עם רוברט בלה, מהסוציולוגים של הדת הוותיקים והחשובים בעולם כיום. הוא מדבר על מגוון של נושאים, ומה שתפס את עיני היתה ההתיחסות שלו למימד הטקסי שבדת. בלה אומר שהמימד האמוני, התיאולוגי-תיאורטי-דוגמטי של הדתות הוא רק פן אחד שלהן, וממילא כזה שהתהווה רק באלפי השנים האחרונות. לפני זה דתות היו בעיקר מערכות של טקסים.

היום אנשים רבים, ובכללם המבקרים בחריפים ביותר של הדת כגון דוקינס, היצ'ינס וכו', חושבים שהדת היא תיאוריה או קבוצה של תיאוריות שהן פשוט שגויות. [… אבל] אני חושב שהטקס הוא היסוד הפנומנולוגי של כל דת. הטקס, כמובן, הוא חלק מחיינו. […] לכן הכחשת הדת כאילו מדובר בסט של תיאוריות מפספסת את הנקודה, מפני שאתה לא מבין על מה בכלל מדובר. […הטקס מנסה] לבטא את הדברים החשובים בחיים יחד, על ידי קבוצה.

וכדוגמא נותן המראיין, מרק יורגנסמאייר, סוציולוג של הדת בעצמו, דוגמא לכך שגם כאשר מותר ומקובל לגור יחד ולקיים יחסי מין ללא חתונה, אנשים רבים עדיין רוצים להתחתן, ואפילו הומוסקסואלים מרגישים שזו "זכותם" לקיים את הטקס הזה. לבד מזה בראיון גם על תהליכי החילון שעוברת החברה המערבית, ועל ארה"ב כאומה לא נוצרית, אלא דאיסטית – ישו לא ממש נחשב, רק אלוהים, וגם הוא כישות מופשטת.

6. שחר שילוח בבלוגה הראוי לציון כבר המליצה על הסרט הזה, ואף נימקה (ראו שם), ואני מוסיף משלי: כדאי לראות את Jesus Camp, סרט מצויין שעוקב אחרי קייטנה לילדים אוונגליסטים בארה"ב. הסרט לא רק מביא תמונות נדירות, אלא עשוי בחוכמה וברגישות, נותן לדברים לדבר בעד עצמם, ולמעשה מראה כמה אותם אוונגליסטים ה"מדברים בלשונות" הם חבורה די נחמדה והגונה של אנשים (לא שאני מסכים עם דרכם וכו').

ה"דיבור בלשונות" הוא באמת אחת הסוגיות המעניינות ביותר בסרט, לפחות בשבילי. מדובר בתרגולת רוחנית שנהוגה אצל האוונגליסטים הארד-קור (בעיקר פנטקוסטלים) ומתבססת על הפסוקים הבאים, שהם מעין הוראות אחרונות של ישו לשליחיו:

וְאֵלֶּה הָאֹתוֹת אֲשֶׁר יִלָּווּ אֶל־הַמַּאֲמִינִים יְגָרֲשׁוּ שֵׁדִים בִּשְׁמִי וּבִלְשֹׁנוֹת חֲדָשׁוֹת יְדַבֵּרוּ׃ נְחָשִׁים יִשְׂאוּ בִּידֵיהֶם וְיִשְׁתּוּ סַם־הַמָּוֶת וְלֹא יַזִּיקֵם עַל־חוֹלִים יָשִׂימוּ אֶת־יְדֵיהֶם וְיִיטַב לָהֶם׃ (מרקוס, 16, 17-18)

דיבור בלשונות תחילה היה דיבור בשפות שהאדם המדבר לא הכיר, אבל שאנשים זרים מבינים. שימושי אם אתה מיסיונר, לא? אבל מהר מאוד (עוד בתקופת השליחים) זה הפך למלמולי ג'יבריש שלכאורה מגיעים בהשראת רוח הקודש. אם אני לא טועה החל מדקה 8 אפשר לראות בסרט דוגמא לכך.

אז האם מדובר בחבורה של נוצרים הזויים? לפני שפוסקים משפט כדאי לדעת שעל פי סקרים שונים האוונגליסטים למיניהם הם כיום הזרם היחיד שמראה יציבות (כלומר שלא עוזבים אותו יותר אנשים מאשר מצטרפים אליו) או אף גדילה. איך זה? פשוט: האוונגליסטים מציעים דת שבמסגרתה עוברים חוויה רוחנית. בין אם דיבור בלשונות (נדיר) או חוויה של קונברסיה, של גילוי של קשר אישי עם ישו (תמיד), המאוויים העמוקים של המאמין לסיפוק רוחני (פנימי, נפשי) נענים. וזה, כידוע, מה שמחפשים היום. הנה, שוב, הסרט.

7. בית כנסת מתקופת בית שני התגלה באזור מגדל, ומה שמעניין ביותר בו היא אבן שעליה דמותה של מנורת המקדש. על פי הידיעה במעריב זוהי תמונת ה"מנורה הראשונה המתגלה בהקשר יהודי מימי בית שני"  – עד כה הדימוי המפורסם ביותר למנורה שהיה ברשותנו נמצא על שער טיטוס, ותיאר את המנורה כשלל של הרומאים.

שני דברים מעניינים כאן: ראשית, אם אכן המנורה הזאת פוסלה על ידי מישהו שראה במו עיניו את המנורה במקדש, כפי שנטען על ידי החוקרים, הרי שזה מטיל עוד ספק בציור המנורה על פי שיטת חב"ד, בה הקנים ישרים ועולים באלכסון (כך גם נראות החנוכיות שפעילי חב"ד מפזרים ברחבי הארץ בכל חנוכה). חב"ד בעניין הזה נלחמת ראש בראש, או ראש בקיר, מול כל העולם היהודי, בגלל שהרבי מליובאוויטש טען שכך אמורה להראות המנורה (על סמך ציור בכתב יד קדשו של הרמב"ם). זו לא ממש סוגיה הלכתית, אלא יותר מאבק יוקרה שבו הרבי, שהוא לאמונתם של החסידים נביא ומשיח, פשוט לא יכול לטעות.

לבד מזה, הביטו בתמונה: לבד מהמנורה היפה, מהם האייקונים האלה מעל ומתחת לפרח המרכזי? האם אלו לבבות? האם ייתכן שכבר אז השתמשו בדימוי המוכר כל כך היום כדי לתאר כך את המשאבה במרכז החזה? ואם כן, האם משמעותו היתה שבבית הכנסת ההוא הדגישו את האהבה? ואהבה למי? האם תפרו שם חולצות עם ההדפס I ♥ Ha'Shem?

8. ראיון בכלכליסט עם קארן ארמסטרונג, חוקרת הדתות המפורסמת (והקצת פשטנית), שאומרת:

אנחנו צריכים לתת למסורות קול עכשווי. לכל האמונות יש היסטוריה של שינוי והתפתחות. מאמינים תמיד מצאו פרשנויות חדשות בטקסטים שאולי אף לא עלו על דעתם של המחברים. הרבנים התלמודיים, למשל, עשו זאת היטב עם הפרשנות שלהם. אם מסורת מסוימת נכשלת בהתאמה שלה לימים העכשוויים, או חסרה יכולת להגיב באופן גמיש ויצירתי לטראומות של זמנה, היא תיכחד.

המראיין, איתי להט, מבשר ש:

הניסיון של ארמסטרונג עצמה לייצר מסגרת פרשנית לחמלה הוא כאמור אמנה בינלאומית, שאותה מקדם ארגון שהקימה לצורך העניין (charterforcompassion.com). […] בימים אלה שוקדים בארגון על הנוסח הסופי של האמנה; לכשיושלם, בתוך כמה חודשים, יחתמו עליה אלפי מנהיגים דתיים מכל העולם, ואז ייצא לדרך גם קמפיין בינלאומי ש"אפשר יהיה לראות בכל מקום על פני הגלובוס", לפי ארמסטרונג.

9. זה מיוני, אבל שווה לינק: גלגולו החדש לכאורה של לאמה יֶשֶה (אושיה רוחנית בולטת של הבודהיזם הטיבטי), נער ספרדי בשם היטה טורס, מאס בתפקיד שכפו עליו ופשט את גלימות הנזורה. אני זוכר ששמעתי עליו לפני 13 שנה כששהיתי במנזר טיבטי שייסד לאמה ישה: שמו הוזכר בעיניים בורקות, ותקוות גדולות נתלו בו. מסתבר שתינוקות מערביים יותר קשה לשכנע שהם גלגולי לאמות. טוב, אולי אחרי מרד הנעורים הוא יחליט שהוא בכל זאת לאמה ישה.

10. גם זה מיוני, אבל רק שיהיה מתועד: 54% בעד הכרת המדינה הרפורמים והקונסרבטיבים כזרמים יהודיים שווי מעמד. 44% בעד להכיר בגיורים שלהם.

11. אבי לבקוביץ מוצא כל מני אתרים מבדרים של מכשפים, ידעונים ומשיחים בעיני עצמם. הנה "יוסף חי – מאגיה והחזרת אהבה", והנה "קולו של משיח", שמנבא שאחרי אסונות שונים (פצצת אטום על תל-אביב ועוד) הגאולה תבוא ב- 2015. יש למה לחכות.

12. הספר החדש של דן בראון ("צופן דה וינצ'י" וכו') אמור לראות אור עוד יומיים, וכפי הנראה הוא מעליל עלילות על המסונים (הבונים החופשיים). אלה מצידם נכנסים לכוננות ספיגה, אם כי לדעתי לא משנה מה יהיה כתוב שם, זה יעשה להם רק טוב, בהיות התנועה שוקקת חיים בערך כמו כנסייה באירופה.

13. גיליתי בלוג מופלא של אשה חרדית שכותבת את תסכולי הוויתה בצורה מרגשת ביותר. למשל הפוסט הזה. הבלוג נקרא "חור בסדין". נודע לי עליו כי קיבלתי איזה קומוניקט לקראת סרט, "סוררת", שעשתה עליה ענת צרויה ושיוקרן בערוץ 8 ב- 17/10.

14. לסיום אני רוצה להמליץ בחום על ערבים שיתקיימו עם מורה הוויפאסאנה שינזן יאנג. שינזן הגיע לארץ מארה"ב כאורח של עמותת תובנה, שבחסותה הוא גם יערוך קורס (לפרטים). מדובר במורה רציני מאוד משלב ניסיון וידע עמוק בתרגול מדיטציה בודהיסטית עם חוד החנית של מדע המוח המודרני. הערבים יקראו: The Science of Enlightenment: Mindfulness for the Modern Mind". הראשון יתקיים ביום שלישי, 29 בספטמבר, 20:00, ברחוב עין סהרונים 3 במצפה רמון, והשני ביום רביעי, 30 בספטמבר, 19:45, בסטודיו PLAY לבונטין 7, תל אביב (מפה). הכניסה חופשית וכאמור מומלצת.