בשלהי 1978, בעוד באיראן המחאה נגד השאה הולכת ומתעצמת, נפגש יהודה עציון, ממייסדי ההתנחלות עפרה, עם שבתאי בן דב, מהוגי הדעות המקוריים שצמחו לציבור הציוני דתי. עציון ביקש לברר עם בן דב האם החרבת כיפת הסלע תהווה זרז מכריע לתהליך הגאולה. "אם אתה רוצה לעשות מעשה שיפתור את כל הבעיות של עם ישראל", השיב בן דב, "עשה את הדבר הזה."

עציון בהחלט התכוון לעשות. יחד עם חבריו למחתרת היהודית, ישועה בן שושן, מנחם לבני ודן בארי, נאספו עשרות קילוגרמים של חומר נפץ תקני, הוכנו מטעני חבלה ונערכו תצפיות על המקום תוך תכנון הפעולה, שהיתה עלולה, בסבירות גבוהה, להטיל את מדינת ישראל למלחמה מול כל העולם המוסלמי. כפי שכותב חגי סגל בספרו 'אחים יקרים: קורות המחתרת היהודית', עציון הודה שהפעולה לא התבצעה משום שמיעוט המצטרפים לתוכנית לא איפשר טכנית את הוצאתה לפועל.

נהוג לומר שפונדמנטליסטים דתיים מבינים את גבולות חלומותיהם ואת אילוצי הריאל-פוליטיק, וזה נכון, במידה. איראן לא היתה הופכת לשחקן אזורי משמעותי אילו מנהיגיה היו חסרי כישורים או תבונה בניהול מדינה מודרנית. מאידך, איראן היתה היום חזקה הרבה יותר אילו לא היתה מגבילה עצמה על פי שאיפותיו התיאולוגיות של "המנהיג העליון". משבר המים הנוכחי, לשם דוגמא, נובע מקידום מדיניות של "עצמאות תזונתית" על פיה יש לגדל במדינה מזון שאפשר לייבא בקלות ממדינות אחרות. מובן גם שאילו היתה הרפובליקה האיסלאמית משקיעה באזרחיה את המיליארדים שהוקדשו להקמת "טבעת האש" הקטלנית סביב ישראל הדבר גם היה עוזר למצבה הפנימי.

אותה טבעת אש, כמובן, לא הוקמה בטעות. חמינאי חזר שוב ושוב על רצונו להשמיד את ישראל. לא את ישראל "כמדינה יהודית", לא לקדם במקומה מדינת כל אזרחיה דמוקרטית, אלא את ישראל כמדינה, על אזרחיה. כך למשל, ב-2001, בישיבת תמיכה באינתיפאדה השניה, קבע חמינאי כי "משימתה הנצחית של איראן היא מחיקתה של ישראל מהאזור", ב-2010, בציוץ שעדיין על הרשת, תיאר חמינאי את ישראל כ"ישות נוראית במזרח התיכון, שללא ספק תושמד", וב-2018 כתב ש"ישראל היא גידול סרטני ממאיר שחייב להיות מוסר ומושמד".

אל התבטאויות אלה מצטרפות שלל התבטאויות של בכירים רבים במשטר האיראני, הידוע בהם מחמוד אחמדינג'אד, שכולן גרסאות שונות של המסר לעיל. מי שסבור שאיש מהם לא התכוון ברצינות לדבריו או שלא היה עושה זאת לו ניתנה לו ההזדמנות, צריך להסביר מה בפונדמנטליזם השיעי הופך אותו לפרגמטי או מתון יותר ממקבילו היהודי. לעציון וחבריו, כמו לסיקריקים בימי בית שני, לא היתה בעיה להתחיל מלחמה מול כל העולם מתוך אמונה שלמה שישועת ה' כהרף עין.

למרות שקל מאוד ללמוד מההיסטוריה היהודית כיצד קנאות דתית מובילה לחורבן, בציבור הדתי דואגים באופן מתמיד להפחית מחומרתה. בישראל מתקיימת תעשיית שלמה של הכחשה, על פיה אין טרור יהודי, משיחיות היא דבר נפלא ומילים מפורשות של אנשי ציבור ופוליטיקאים בכירים אינן, למעשה, אומרות את מה שהן אומרות.

כך, למרות ששר האוצר סמוטריץ' אמר בפירוש כי רצונו "שמדינת ישראל תתנהל על פי התורה", כלומר, "תחזור להתנהל כפי שהתנהלה בימי דוד המלך ושלמה המלך", יש מי שמכחיש שהוא מעוניין למוטט את הדמוקרטיה בישראל, ולמרות שהרב יוסף קלנר, המלמד בישיבת בני דוד בעלי, קבע כי "לא לשמור תורה ומצוות זה חוסר מוסריות ובוגדנות לאומית" שנגדה "כל סנקציה היא לגיטימית, עד כדור בראש", יש מי שסבור שהמדינה אמורה לממן את שיעוריו בישיבה.

יותר ויותר אפשר לשמוע מנציגי האורתודוקסיה בכנסת כי מטרתם היא מדינת הלכה. בתחילת החודש הנוכחי, למשל, היה זה חה"כ פינדרוס (יהדות התורה) שאמר בכנסת כי מטרת החוק להרחבת סמכותם של בתי הדין הרבניים היא "שכולם יבינו שיש אלוהים אחד ותורה אחת שניתנה, והיא מחייבת את כולנו". במקביל נשמעות הכחשות נמרצות ותלונות על היועמ"שית, שלכאורה מסכנת את הדמוקרטיה.

יש להודות: עבור אנשי שמאל רבים, ואני כולל בכך את עצמי, החשש מפונדמנטליזם דתי מעורר תחושות לא נעימות של חוסר-סובלנות לאחר מצד אחד, ושל מציאת יריב קל מדי, גרוטסקי מדי, מאידך. יש בהדהוד אמירות מפלצתיות את מידת האלגנטיות שיש בהצבעה על אדם מכוער ברחוב. אולם המחשבה המאלחשת, שהצהרות לחוד ולמעשים לחוד, אינה תקפה במקרה של פונדמנטליסטים, אשר הנאמנות המוחלטת שלהם למסורת (בפרשנותם כמובן) היא עבורם עיקרון יסוד דתי וזהותי.

פונדמנטליזם פועל באמצעות צמצום: הוא מרדד מסורת דתית לשלד נוקשה של עקרונות, הנאכף באמצעות כניעה מוחלטת לכתבי הקודש. אלה מופשטים מרבדי פרשנות ותיקים המאפשרים למסורת להישאר גמישה וחיה והופכים לעדות קפואה לאמת אחת ויחידה. כאשר קבוצה פונדמנטליסטית מחזיקה גם בתפיסת היסטוריה נוקשה ובתחזית לגבי סוף העולם, היא עלולה לנסות לכופף את העולם החברתי והפוליטי לצורה שהתאולוגיה שלה דורשת על מנת להביא את הגאולה השלמה. אותו כיפוף לא יכול לבוא אלא באלימות.

אסור, אפוא, שאיראן תשיג נשק גרעיני. בזה נתניהו צודק. הסיבה איננה רק עוינותה של איראן לישראל, אלא אופיו של המשטר. פונדמנטליזם דתי מתקיים בסיפור קוסמי בו ההיסטוריה היא זירה למימוש רצון האל. כאשר תפיסה כזו מקבלת לרשותה מנגנונים של מדינה מודרנית התוצאה היא אסון. אותה אמת תקפה גם פנימה. פונדמנטליזם דתי איננו הופך לנסבל משום שהוא חבוש כיפה ואיננו מאבד מכוח ההרס שלו משום שהוא מדבר עברית. פונדמנטליזם שמחזיק בכוח פוליטי, באיראן או בישראל, מסוכן לקיומה של המדינה.

[פורסם בגרסה מקוצרת במדור הדעות של הארץ]

יש תמונה שחוזרת על עצמה בהיסטוריה הפוליטית העולמית: על סיפו של עימות צבאי הצד החלש מעלה טיעונים על צדק ואנושיות והצד החזק מעמיד פני חירש. הנימוקים לצדק טובים, ראויים ולעיתים אף מנוסחים היטב, אך הם נכשלים, לא משום שהטיעון אינו תקף, אלא משום שבעלי הכוח כבר צעדו אל מעבר למציאות שבה לטיעונים יש חשיבות.

תוקידידיס מציג רגע כזה בדיאלוג מפורסם בין האתונאים למִלֵאִים ביצירתו האדירה, 'תולדות המלחמה הפלופונסית'. אותה מלחמה התנהלה בין ברית של ערי-מדינה בהנהגת אתונה לבין ברית של ערי-מדינה בהנהגת ספרטה. המליאים היו עם קטן שמוצאו מהספרטנים, אולם הם בחרו להישאר נייטרלים במלחמה. למרות זאת האתונאים החליטו להכניע אותם, וב-416 לפנה"ס צרו על האי מילוס, בו ישבו.

במפגש בין המשלחת האתונאית למילאים מבטיחים האחרונים שהם לא מהווים כל סכנה לאתונה, שאינם מתכוונים להשתתף במלחמה. הם גם מסבירים לאתונאים שאם יתקפו עמים נייטרלים הדבר יקרין מוסרית על כל מאמציהם, וגם לא תהיה סיבה לערים אחרות להישאר נייטרליות. "אנו עומדים כאנשי-צדק אל מול תוקפנים", הם קובעים, אולם האתונאים ממאנים לשמוע. "בעניינים האנושיים," קובעים אנשי אתונה, "הצדק בא על אישורו רק כשכוח הכפייה של שני הצדדים שקול; אחרת החזקים פועלים כיכולתם והחלשים נכנעים לרצונם" (תרגום, בשינויים, א.א. הלוי, מוסד ביאליק)

"החזקים פועלים כיכולתם והחלשים נכנעים לרצונם" הוא ניסוח קלאסי למה שאפשר לכנות חוק הג'ונגל, שאינו חוק כלל אלא מצב בו החזק שולט, החלש נאכל ועקרונות כמו צדק או יושרה הם חומר לבדיחות. זו תפיסה שהיתה לא רק שלטת אלא לחלוטין לגיטימית במשך אלפי שנים ביחסים בין מדינות: החזקות שלטו בחלשות במסגרות אדירות שנקראו אימפריות, מלחמות הסתיימו בכיבושים שנחשבו חוקיים לחלוטין והמצנחים "לקחו הכל": מחצבים, משאבים, קרקעות, בני אדם.

הרצון לשים קץ למצב הזה התעורר רק אחרי מלחמת העולם הראשונה, והגיע לבשלות אחרי מלחמת העולם השניה. אמנת האומות המאוחדות שנחתמה ב-1945 ביקשה להביא סוף למלחמות על ידי שלילת הלגיטימציה שברווחים שניתן להשיג מהן: כיבוש שטח, נקבע, אינו לגיטימי ולחזק אין רשות להכפיף את החלש לרצונו. גם מלחמות אמורות להתנהל על פי אמות מידה של צדק – הן בטעמים לפתיחתן והן באופן בו הן נערכות. "חוק הג'ונגל" נדחה ובמקומו הונהג חוק ממש, כלומר מערכת של נורמות בינלאומיות שגם החזקות במדינות אמורות להיות כפופות להן.

הנורמות האלה מתפרקות כעת, ואחת התופעות המבהילות ביותר בתהליך התפרקותן היא החדווה שבה אנחנו מקבלים זאת. כדוגמא אחרונה ומובהקת אפשר להביא את לכידתו של נשיא ונצואלה על ידי ארצות הברית. ניקולס מדורו היה רודן שפל שמשל בארצו בחוסר לגיטימיות, ויש לשער שוונצואלה רק תרוויח מהרחקתו, אולם לכידתו נעשתה בניגוד לכמה וכמה מוסכמות בינלאומיות ואין לה כל לגיטימציה מבחינת החוק הבינלאומי. עם זאת המבצע עצמו זכה לתשואות בקרב מעגלים רחבים, ודאי אם יש להתרשם מהפעילות ברשתות החברתיות. אני מודה: גם בי עבר רעד של ריגוש מההפתעה, התעוזה והמקצוענות המרשימה בה הכל התנהל.

יש מקום אמיתי לחשוש מהתרגשות שכזאת. היא באה על רקע של מיאוס משועמם מאותה מסגרת נורמטיבית, כובלת, של אידיאלים וחוקים. בכך היא מזכירה מאוד כוחות שעלו בתוך אקלים פוליטי דומה לפני מאה שנה, כאשר תנועות קומוניסטיות משמאל ופשיסטיות מימין קראו לקרוע לגזרים את הסדר הקיים, את הפוליטיקה הפרלמנטרית הליברלית, שנחשבה הססנית, איטית ואימפוטנטית.

בספרה 'יסודות הטוטליטריות' מתארת חנה ארנדט את שורשי הפשיזם בטיפוס שמרגיש "נעלה לאין שיעור בהשוואה לאותם אנשים 'לא מעשיים' המסבכים עצמם לדעת ב'דקויות משפטיות' וכך אפוא נשארים מחוץ לתחום הכוח, שהוא לדידו מקור הכל וחזות הכל" (תר. עידית זרטל, הקיבוץ המאוחד). היא מתארת את ההתלהבות ההמונית מ"האקטיביזם המודגש של התנועות הטוטליטריות", שהעלו על נס את הרצון ואת הפעולה על חשבון החוק והתבונה.

ואמנם, הפשיזם בעיקר הדגיש את הצורך בהכרעה רצונית שתחליף את הציות לחוק. לא מערכת של נורמות קבועות אנחנו צריכים, אלא מנהיג גדול שישנה את העולם בכוח רצונו. קרל שמיט, מההוגים הפוליטיים החשובים של התנועות הפשיסטיות, קבע שיש צורך ב"הכרעה מוחלטת, שנובעת מתוך האַיִן". הכרעה שכזאת, שמתקבלת על ידי אישיות חד-פעמית, על-אדם שממלא תפקיד של מנהיג משמעותי-היסטורית, שקולה לריבונות אמיתית, ליכולת למשול באופן מוחלט, דהיינו לא מתוך הסכמה של ההמונים או נציגיהם בפרלמנט אלא מתוך רצון גולמי, מתוך כוח עירום.

יש להבדיל היטב בין הפשיזם של אז לפופוליזם הנוכחי, אולם אפשר להודות שבעת הזאת אנחנו שוב מרגישים את הפיתוי הערמומי שבהכרעה המנהיגותית. הנה לפנינו: מנהיג גדול, לרשותו הצבא החזק בעולם, והוא "עושה סדר" תוך שהוא חותך דרך עקרונות עבשים וסדרי מנהל מסורבלים. הנה הוא: האישיות הכבירה שבכוח רצונה בלבד מעצבת מחדש את העולם, ולנו רק נותר להביט בה בהערצה.

מיד גם יבואו הסברים על כך ש"ככה זה" ושתמיד שלט הכוח, שזה "העולם האמיתי" ושמילים גבוהות על ערכים וצדק הם במקרה הטוב צביעות, במקרה הרע כיסוי אינטרנסטי לשליטה ודיכוי. את התירוצים הללו, המפוכחים לכאורה והעצלים למעשה, מספקים הרדיקלים הן מימין והן משמאל. כן, הכוח תמיד היה ותמיד יהיה מרכיב מרכזי במציאות. אבל מהותה של תרבות היא פרידה מהג'ונגל, וכל תולדות היסטוריה של הפוליטיקה הן הניסיונות המתמשכים להחליף את הכוח בחוק.

בסיום ספרו 'קץ ההיסטוריה והאדם האחרון' (מאותם ספרים מפורסמים שמושמצים תדיר על ידי אלה שלא קראו אותם) כותב פרנסיס פוקויאמה על האתגרים העתידיים עבור הדמוקרטיה הליברלית, אותה שיטת ממשל שהאנושות הבינה שטובה ממנה אין. הבעיה תתחיל, הוא טוען, דווקא מתוך הצלחתה:

הניסיון מלמד שאם בני אדם אינם יכולים להאבק לטובת מטרה צודקת משום שהמטרה הצודקת כבר נחלה הצלחה בדור קודם, הם ייאבקו כנגד המטרה הצודקת. הם ינהלו מאבק לשם המאבק. הם יאבקו, במילים אחרות, מתוך סוג של שיעמום, משום שהם לא מסוגלים לדמיין חיים בעולם ללא מאבק. ואם חלק הארי בעולם בו הם חיים מתאפיין בדמוקרטיה ליברלית שלווה ומשגשגת, הם יאבקו נגד השלווה והשגשוג ונגד הדמוקרטיה.

ההתפעלות המשכרת מהשימוש בכוח ערום יכולה לגלות לנו שפוקויאמה צדק. בין שאר הגורמים למשבר הנוכחי בסדר הליברלי נמצא גם השיעמום והצורך במאבק, נמצאת גם המחאה כנגד הסדר, כנגד החוק, כנגד השלווה השבעה, המשגשגת, המהוגנת, הבורגנית.

השאלה אינה אם לכוח יש משמעות פוליטית – ודאי שיש לו, ותמיד תהיה – אלא אם נסכים לוותר על המאמץ לרסנו. ההתמסרות להתלהבות מהכרעה שרירותית, ממהלך נועז ונקי מ"דקויות משפטיות", אינה ריאליזם מפוכח אלא עייפות תרבותית. היא סימן לוויתור על ההישג הגדול ביותר של הציביליזציה שלנו: ההכרה שגם החזק חייב דין וחשבון.

החוק הבינלאומי והנורמות הליברליות אינם רק מגבלות על הכוח, אלא תנאים לקיומו של עולם שבו גם החלש יכול לחיות בלי פחד תמידי. כשאנחנו מוחאים כפיים למי שמפר אותם בשם "העולם האמיתי", אנחנו מוותרים על הפריבילגיה הגדולה ביותר שהתרבות שלנו העניקה לנו: היכולת לחיות במציאות שבה הכוח אינו חזות הכל.

---

[פורסם במוסף ספרות ותרבות של ידיעות אחרונות]

מה היינו עושים בלי השבת? לכל הפחות, לא היה לנו שבוע. באימפריה הרומית, לפני שהתנצרה, עבדו עם מחזורים של עשרה ימים. כך גם בסין העתיקה, ואילו בהודו היו מחזורים של שבועיים, על פי שלבי הופעתו והיעלמותו של הירח. המחשבה שיש לשבות כל יום שביעי הייתה זרה לכל התרבויות האלה, והפכה למוסכמה אוניברסלית רק עם התפשטותן של הנצרות והאיסלאם, שנסמכו כמובן על התפיסה היהודית. בין שאר התרומות של היהדות לעולם, גם את השבוע ואת השבת תרמנו.

באופן אירוני, לפי ההלכה ללא־יהודים אסור לשבות בשבת. על פי התלמוד "גוי ששבת חייב מיתה", שכן השבת היא אות וברית (רק) בין ישראל לבין אלוהיו. עונש מוות על שמירת שבת נראה כטירוף מוחלט, ודאי על רקע הגאווה המוצדקת של היהדות בהפצת הרעיון האוניברסלי של יום מנוחה שבועי. קשה להלל את אימוץ המנוחה ביום השביעי ובד בבד לעמוד מאחורי סקילת כל לא־יהודי שמקיים אותה.
כאן, כמו במקרים אחרים, ההלכה חורקת. כמובן שאיש לא מעלה על דעתו באמת להוציא מישהו להורג כיום, ויש להלכה כלים שונים וטובים לנטרל את האיום הזה, אולם בבסיסה הבעיה קיימת, ואנחנו מכירים מקרים אחרים שבהם החריקות ההלכתיות בעייתיות עוד יותר.

חשיבות ספרם החדש של דב אלבוים ואריאל פיקאר היא בהתמודדות הישירה והנחושה עם הבעייתיות הזאת, שקשורה לתפיסת ההלכה. שכן מעבר לספר המדריך את הקוראים כיצד לכונן לעצמם שבת משמעותית, ספרם של השניים מציג גישה חדשה ואמיצה כלפי ההלכה.

אבל אולי נברר קודם מהי בעצם ההלכה. באופן מסורתי, ההלכה היא מסגרת נורמטיבית שמגלמת בחיי היום־יום את הברית בין היהודי לאלוהיו ובין העם היהודי לאלוהיו. היא מבוססת על פרשנות מסועפת ויצירתית של כתבי הקודש היהודיים, ומטרתה לפרט בעזרת מסד ערכי ושלל כללי עשה ולא־תעשה את מגוון האפשרויות לממש בחיי היומיום את מערכת היחסים שלנו עם האל ועם הקדושה.

הדבר אולי מפתיע, אבל לא הייתה הלכה אחת לאורך רוב שנות קיומו של העם היהודי. יהודים כמובן ידעו שעליהם לשמור שבת ולאכול כשר, אולם לא הסכימו איך בדיוק יש לעשות זאת. הרב יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, כותב כי בתקופתו התורה נעשתה ל"תורות אין מספר", ולפניו כתב רבי יעקב בן אשר, בעל הטורים, כי "לא נשארה הלכה פסוקה אשר אין בה דעות שונות". שני אלה, כמו גם הרמב"ם לפניהם, ביקשו להאחיד את ההלכה ולהפוך אותה לגוף בהיר וקבוע. הם הצליחו במידה רבה, לא מעט בזכות המצאת הדפוס. כפי שמראה דוד סורוצקין בספריו (ראו האחרון, 'לידתה של יהדות נורמטיבית'), הדפוס איפשר את הפצתם של ספרי הלכה וחיזק מאמצים לקנוניזציה והאחדה.

תהליכים אלה הועצמו מאוד בעידן המודרני. בתגובה לחילון ולזרמים היהודיים הלא־הלכתיים (כמו היהדות הרפורמית והציונית), יהודים שההלכה הייתה חשובה להם ניסחו מחדש את גישתם לשמירת הלכה, והפכו אותה לפעילות מחייבת, קפדנית ודקדקנית הרבה יותר. בעוד לפני 200 שנה רוב היהודים נעו על הציר המסורתי, האורתודוקסיה — התפתחות מודרנית בפני עצמה — הפכה את ההקפדה על קלה כחמורה לעיקרון מרכזי והכניסה קשיחות ודוגמטיות להלכה.

ספרם של אלבוים ופיקאר קורא תיגר על התפיסה ההלכתית הזאת. לא מכיוון שהוא לא עוסק בהלכה, אלא דווקא משום שהוא מציע הלכה מתוך תפיסה אחרת. פיקאר הוא ציוני־דתי, בעברו רב הקיבוץ הדתי שלוחות. אלבוים בא מבית חרדי ויצא בשאלה. שניהם מסכימים שההלכה היא יסוד מוסד בתרבות היהודית ושכולנו זקוקים להלכה, אולם שניהם דוחים את תפיסת ההלכה האורתודוקסית.

שניהם גם מסרבים לוותר על השבת. בספרם הם מדריכים את הקורא כיצד להפוך את היום השביעי לאוצר. הספר מחולק לשערים שונים דרכם השניים מבארים כיצד לעשות שבת של מנוחה, שבת של עונג, שבת של חירות ושבת של קדושה, כל אחת ודרכה. הם מזהים היטב שכללים וריטואלים קבועים אינם מנוגדים להתרגשות ולספונטניות, אלא מאפשרים אותם. מעבר לכך, אותם טקסים מחזוריים הם מה שמכונן ייחוד, מבנה זיכרון ואף, באופן אידיאלי, מגלה קדושה.

מצד שני, אין כאן כאמור ספר המשך ל'שמירת שבת כהלכתה'. המחברים סבורים שגישה דוגמטית וחרדתית להלכה תביס את עצמה, והשבת תהפוך מיום של עונג וחירות למסע מעיק של איסורים. אלבוים אינו רוצה לחזור לשבתות של ילדותו, שבהן "האיסורים הרבים, ההחמרות והחרדה ההלכתית שאפפה את השבת, נתפסו בעיני ככלא שהושלחתי לתוכו ליממה שלמה בכל שבוע".

המחברים מעוניינים "לשוב למסורת של היהדות החיה — דיאלוג מתמיד וסוער בין החוק לחיים". ההלכה עבורם אינה סט סגור של פקודות מלמעלה, אלא "תנועת חיים של תרבות במהלך ההיסטוריה". בכך הם מהדהדים את גישתם של אחד העם וביאליק, וקרובים גם ליוזמות שונות שעולות לאחרונה מתוך העולם האורתודוקסי, כמו תנועת 'לכתחילה' של ד"ר יואב שורק והרב חיים וידל (ראו למשל ספרו החדש והיפה של האחרון, 'אל מעבר לדתיות ולחילוניות').

אין זה אומר שהמחברים מחליטים תמיד להקל. יש פעמים שמתוך דאגה לאופי השבת הם מציעים שלא לנהוג כהלכה האורתודוקסית ולהחמיר יותר ממנה. כך למשל, הוראה אינה נחשבת מלאכה אסורה, אולם המחברים סבורים שמי שזו עבודתו, ראוי שישבות ממנה בשבת. גם הליכה ארוכה בעיר יכולה להיחשב לטעמם של המחברים יציאה מתחום שבת ולכן אסורה, אף אם העיר מוקפת בחוט "עירוב". התכלית היא כאמור חירות, עונג וקדושה, והמפתח הוא ההאזנה למשמעות ולמטרת החוק, ולא לפירושו הטכני או הפורמלי.

הספר נכתב בחן רב ובידענות רבה. המחברים עסוקים כל חייהם בבירור הרבדים השונים של המסורת היהודית, השכלתם היהודית מקיפה, והדברים ניכרים. הקוראים ייחשפו לתמונה עשירה שכוללת מקורות מגוונים על השבת והצעות מעשיות להפיכתה ליום מיוחד. בסוף כל פרק מופיעים עמודים של "אבני דרך", שהן מעין הצעות הלכה, שהרי פסיקות הלכה אין כאן.

לדאבון הלב, השבת, מתנת החירות של היהדות לעולם, הפכה עבור ישראלים רבים לזמן של כפייה דתית וגזילת חירות. הדבר תלוי בבחירה של רובנו להפקיר את השבת בידי הממסד האורתודוקסי, כמו גם בתפיסת ההלכה הקשיחה של אותו ממסד. אלבוים ופיקאר מציעים צעד ראשון בכיוון השני. הם מבקשים לתת כלים לקורא/ת לעצב את השבת שלה או שלו באופן משמעותי. להחזיר את הסמכות ואת האחריות של כולנו על השבת, כך שאינה רק עניין של "דתיים" וכך שדמותה לא נקבעת על ידי רבנים.

הנביא ישעיהו מכנה את השבת "עונג" (נח, יג), וכך ראוי שהיא תהיה. זה תלוי בראש ובראשונה בנו.

—

פורסם במדור ספרות ותרבות של ידיעות אחרונות

באמצע ספטמבר ביקר מזכיר המדינה האמריקאי מרקו רוביו בישראל ונלקח, כמנהג המקום, לכותל. ברחבה שלפני שריד בית מקדשנו עמד רוביו, לימינו שגריר ארה"ב בישראל והפסטור הבפטיסטי מייק האקבי, לשמאלו ראש הממשלה נתניהו ומעבר אליו הרב מרדכי (סולי) אליאב, מנכ"ל הקרן למורשת הכותל, שהוביל תפילה משותפת. מסביב עמדו אנשי תקשורת שסיקרו את האירוע. אנשי תקשורת ולא נשות תקשורת, שכן על נשים נאסרה הגישה. הסיבה לכך, כפי שהוסבר לעיתונאיות, הייתה ש"נתניהו ורוביו מתכוונים להתפלל במקום". מסתבר שאין כל קושי להתפלל כתף אל כתף עם גברים נוצרים ואף מנהיגי כנסיות, אבל נשים שיסקרו את האירוע מבחוץ נחשבות לבעיה דתית. מי שרצה ראייה ליסוד הפטריארכלי העמוק שבהגבלות הדתיות על נשים, קיבל.

המחלוקת סביב הפרדה מגדרית במרחב הציבורי הגיעה בשנים האחרונות לנקודת רתיחה. לכולנו זכור פיצוץ התפילה בהפרדה שניסה לקיים הגרעין התורני 'ראש יהודי' בכיכר דיזינגוף ביום כיפור תשפ"ד, פחות משבועיים לפני טבח 7 באוקטובר. במקביל, ככל שבני המגזר החרדי משתלבים, מרצון או מכורח, במרחב הישראלי כך עולה ביתר תוקף הדרישה להפרדה ואף למרחבים נטולי נשים. ספרה הקצר והחיוני של פרופ' יופי תירוש מבקש לנתח את לב המחלוקת ולהבהיר מדוע כמעט כל מקרה של הפרדה מגדרית פוגע בנשים.

תירוש היא פרופ' למשפטים באוניברסיטת תל־אביב ופעילה ותיקה מאוד במאבק למען שוויון מגדרי. לזכותה הגדולה ייאמר שבנוגע להפרדה מגדרית היא חזתה במדויק את הרעה שתבוא בעקבות הכוונות הטובות. בעוד נציגים נאיבים יותר של הצד הליברלי (כמו כותב שורות אלה) תמכו בהפרדה באקדמיה בתואר ראשון, תירוש הזהירה שלמרות ההבטחות ההפרדה תתפשט גם לתואר השני ותהפוך גם להפרדה מרחבית בקמפוס, כולל שעות או ימים בהן אסור לסטודנטיות להיכנס לספריה. כל זה קרה.

תירוש מגיעה, אפוא, לא רק עשירה בידע אלא מאושרת על ידי המציאות. במוקד הניתוח שלה עומד העקרון הליברלי רב־תרבותי להתחשב ולכבד מנהגים של קבוצות מיעוט אי־ליברליות. היא לא פוסלת את השאיפה לאפשר לקבוצות שכאלה לשמר את אורחות חייהן, אבל מסבירה כיצד בישראל ההתייחסות באופן הזה לחברה החרדית שגויה מכמה בחינות.

ראשית, תירוש מראה כיצד הסיסמה "נפרד אבל שווה" ידועה לשמצה לא במקרה. גם אם לוגית אין מניעה שנפרד יהיה שווה, בפועל, כפי שהנתונים והמקרים שהספר מביא מוכיחים, נפרד כמעט לעולם אינו שווה. נשים תקבלנה קורסים פחות יוקרתיים, שעות פחות טובות בכיתות, ימים פחות אטרקטיבים בבריכה, מתחמים פחות ראויים לתפילה ומושבים פחות טובים במופע. כפי שהבין בית המשפט האמריקאי כבר ב-1954, הניסיון ליצור הפרדה תוך שמירה על שוויון מועד לכישלון ולכן בלתי חוקתי.

גם מבחינה עקרונית, ההפרדה תמיד תציג את הנשים כבעיה. "ההפרדה בין המינים מתרכזת בהרחקת הנשים מעיני הגברים. [לעומת זאת] הגוף הגברי הוא שקוף, לא מסומן כמחטיא ורשאי לשהות בכל מקום". שלא כמו במרחבים אינטימיים (שירותים, חדרי הלבשה), ההפרדה במרחב הציבורי מכוונת תמיד נגד הנוכחות הנשית, לא הגברית. נשים הן בעיה כשהן לבושות באופן חושפני, כשהן שרות, כשהן פזורות שיער, כשהן מרצות בפני גברים. גברים? שיעשו מה שהם רוצים.

שלישית, החברה החרדית כבר מזמן אינה חברת מיעוט שברירית שזקוקה להגנה. אדרבה, מדובר במגזר הגדל בקצב המהיר ביותר בישראל והמפגין שאיפות ברורות להשפיע על המרחב הציבורי. מאיסור חמץ בבתי חולים בפסח ועד עצירת פעולת (ואף תיקוני!) הרכבת בשבת, האורתודוקסיה מבקשת לעצב את הפרהסיה בדמותה. משום כך ה"התחשבות" של הרוב הופכת מהר מאוד למיסוד של נורמות לא־שוויוניות ומדירות במדינה. אין כאן שמירה עדינה על טהרת קהילה קטנה, אלא הפיכת המדינה כולה למקווה.

רביעית, תירוש מראה שעל אף הרצון הטוב, הפרדה לא מובילה לשילוב. הכפפתם של מרחבים ישראלים תחת הנורמות חרדיות וחרד"ליות לא מביאה את אלה להתאים עצמם בהמשך הדרך לנורמות הישראליות, אלא לבקש שגם המרחבים הבאים במסלול חייהם יוכפפו לנורמות שלהם. כך מה שמתחיל בתואר ראשון נמשך לשני ואף למקומות העבודה, ומה שמתחיל בבריכות השחיה נמשך למעיינות ולשמורות טבע.

לבסוף, תירוש מראה כיצד התנגדות ועמידה נחושה כנגד תפיסות ההדרה החרדיות הובילה לנטישת אותן תפיסות על ידי החרדים. כך למשל, עד בג"ץ לאה שקדיאל ב־1989 נשים לא הורשו להיות חברות מועצות דתיות. הרבנות איימה להחרים מועצות דתיות אשר ישלבו נשים ואף פרסמה פסק הלכה האוסר זאת. בג"ץ קבע שאין כל מניעה לשילוב נשים במועצות דתיות, והרבנות… ישרה קו. כיום נשים משרתות במועצות דתיות ופסק ההלכה ההוא נשכח.

זו רק דוגמה אחת מני רבות, והיא מלמדת אותנו שיעור חשוב על טיבה של ההלכה: היא תמיד תתרחב בדיוק עד המקום שיאפשרו לה. ההלכה היא אורגניזם שגדל לכל חלל פנוי: ההיגיון הפנימי שלה מורה על התפרטות להוראות רבות ככל האפשר על תחומי חיים רבים ככל האפשר. מצד שני, אותו אורגניזם מגלה גמישות מרשימה: כאשר הוא נתקל בקיר הוא פשוט משנה כיוון. במקום להתחשב ולכופף את המרחב הליברלי לצרכי ההלכה, עמידה יציבה תאפשר להלכה להתכופף בפני צרכי המרחב הליברלי, מה שיעשה טוב לשני הצדדים.

אם בחלקיו הראשונים הספר דן במתח בין הפרדה מגדרית לזכות לשוויון ובאתגר הרב תרבותיות, בחלקו האחרון מקשרת תירוש בין היוזמות להפרדה מגדרית לבין ניסיון ההפיכה המשטרית. תירוש מבארת כיצד מיסוד המימדים ההיררכיים והסמכותניים של המסורת משתלב באופן בלתי נמנע עם פירוק הדמוקרטיה הישראלית. ההתקפה על בית המשפט העליון הרי הייתה מיועדת, על פי הודאת נציגי החרדים עצמם, לנטרל את כוחו כשיפסוק נגד אי־שוויון בגיוס, נגד הרחבת סמכותם של בתי הדין הרבניים או נגד הדרת נשים.

אחת המהפכות הגדולות של העידן המודרני היא השוואת מעמדן של נשים לזה של גברים. קשה כיום לדמיין שעד לפני כ־100 שנה גם בדמוקרטיות המתקדמות ביותר לנשים כלל לא הייתה זכות לבחור ולהיבחר — מצב שבהיווסדה של המדינה החרדים וחלק מהציונות הדתית רצו לשמר. התנועה הפמיניסטית היא אחת המצליחות בתולדות האנושות, אבל בדיוק בגלל זה היא מאיימת כל כך על כל תנועה מסורתית. את האיום הזה מתרגמים עבורנו לדרישות להפליית נשים: לכאורה כדי שדתיים יוכלו להשתלב, נשים צריכות להיות מודרות.

ספרה של תירוש מנסח במילים ברורות מדוע אסור להסכים להדרת נשים, מדוע זכויותיהן של נשים חייבות להיות חלק בלתי נפרד מכל חברה מתוקנת ומדוע מדובר בחלק מהותי מהמאבק על ישראל דמוקרטית. כי אין דמוקרטיה ללא שוויון. כפי שכותבת תירוש, "שוויון הוא השבת של הדמוקרטיה: ערך שמותר לפגוע בו רק כשמדובר בפיקוח נפש". עד שלא נבין את זה נמשיך לראות גברים יהודים ונוצרים מתפללים יחד בעוד נשים מורחקות מהמקום על ידי סדרנים.

—

פורסם במוסף 'ספרות ותרבות' של ידיעות אחרונות. ספרה פרופ' יופי תירוש, הופרדנו כך: מורה נבוכים להפרדה מגדרית, יצא בהוצאת קרן ברל כצנלסון.