לקראת תודעה הלכתית מודרנית – על ספרו החדש והחשוב של הרב עידו פכטר

כתבתי לא מזמן על ספרו החדש של הרב שי פירון, וכיצד הוא מצטרף לשורה של ספרים שכולם מסמנים שינויים בזהות היהודית בישראל. בקצרה, אנחנו רואים טשטוש גבולות בין המגזרים, כאשר חילונים מחדשים קשר (תרבותי או רוחניקי) עם המסורת וציונים דתיים (ובמידה פחותה אבל קיימת, חרדים) נעים לעבר זהות לאומית יותר והלכתית פחות.

בתווך נמצאים המסורתיים שרק מחכים לצעוק 'אמרנו לכם!' ומביעים בדרכים שונות את דבר היותם שם כבר קודם. ואכן, לעיתים השינויים האלה מתפרשים כתנועה כללית אל עבר המסורתיות, משני הכיוונים. המסורתיות נתפסת כמעין נקודת אמצע שנוחה לכולם, גם לחילונים שמגלים את המסורת וגם לאורתודוקסים שמרפים מעט מההלכה.

המסורתיות אפוא הופכת לדבר החם ברגע הנוכחי (עם כנס מרשים שהתקיים לפני כמה שבועות וגיליונות של 'דעות' ו'שבת' שהוקדשו לנושא), אבל יש כמובן גבול למידה שבה אפשר למתוח את המושג היחיד הזה כך שיכסה את כל מה שקורה כיום במרכז הישראלי. לא צריך לגרד את פני השטח יותר מדי כדי להבין, למשל, שיהדות מופרטת, רפלקסיבית ואוטונומית, כזו שנהנית לבחור את מידת קיום המצוות באופן אינדיבידואלי, שונה באופן עקרוני מיהדות שהיא מטבעה קהילתית, משפחתית, מובנת מאליה ולא בחירית – שהיא היהדות המסורתית בגרסתה המקורית.

הספר של עידו פכטר, רב קהילה וד"ר למחשבת ישראל, מגיע לאותו מרחב מכיוון אחר. שמו של הספר, 'יהדות על הרצף' (כרמל), מטעה מעט, מפני שפכטר כותב על יהדות הלכתית. אלא שהוא מבצע לא פחות מרצף של מהפכות עקרוניות ותפיסתיות באופן שבו הפרט היהודי אמור לגשת אל ההלכה ולקבלה על עצמו/ה. הספר, בפועל, מכוון לקיים רביזיה בתפיסת ההלכה (כלומר, המטא-הלכה) של היהדות, והוא עושה זאת באופן מנומק היטב, שיטתי וקוהרנטי. באופן הזה לדעתי זהו הספר ההלכתי החשוב ביותר שנכתב בעשור האחרון, אם לא למעלה מכך.

מפני שקרה משהו משמעותי במאות השנים האחרונות

פכטר מציב במרכז ספרו תשובה חיובית לשאלה שהגדרתי בספרי האחרון כחשובה ביותר עבור היהודי כיום: האם קרה משהו משמעותי במאות השנים האחרונות. פכטר מקבל את העובדה שהעידן המודרני שונה באופן עקרוני מהעידנים הפרה-מודרניים, ומתוך כך הוא מבקש להתמודד עם מסגרת ההלכה, שתקועה, מבחינתו, בתודעה פרה-מודרנית. "החיים הריאליים לא יכולים לקבל השראה מההלכה, אם זו מבוססת על תודעה הפוכה לחלוטין" הוא קובע.

בהתאם לכך הוא מבקש לבצע את "שינוי התודעה ההלכתית" כך שתתאים לאדם המודרני. לשמחתו, הוא סבור שזה אפשרי. למעשה, הוא טוען שההלכה במקורה קרובה הרבה יותר לתודעה המודרנית, ואילו ש"התודעה ההלכתית המקובלת כיום […] אינה דרכה המקורית של ההלכה אלא עיוות שלה" (כל חדשן שפועל במסגרת מסורתית טוען שהוא בעצם חוזר למקורות).

הספר מוקדש לניסיון להראות כיצד ההלכה מתאימה למודרנה, ולא סותרת אותה. ופכטר ניגש להפריך כמה חידושים בתפיסה ההלכתית של מאות השנים האחרונות. הוא קובע, למשל, שלא כל המצוות שוות. יש חשובות יותר ויש פחות. זה אולי נשמע מובן מאליו לחילונים (ומסורתיים), אבל החתם סופר קבע אחרת והרב עקיבא יוסף שלזינגר, מבית מדרשו, הדגיש ש"כל מנהג ישראל שווה לעשרת הדיברות". כלומר התפיסה המטא-הלכתית *השתנתה* במאה ה-19, ופכטר מבקש להשיבה למקורותיה.

פכטר מקדיש כל פרק להפרכת קו הלכתי עכשווי אחר. הוא יוצא נגד מקומו המרכזי של השולחן ערוך (שתפיסתו כסמכות בלעדית מצמצמת "את היהדות לכדי ריטואלים וחוקים יבשים"(!)); מבקש להמיר צייתנות הלכתית דוגמטית ב"הקשבה" ודיאלוג עם ההלכה מתוך "תודעה אברהמית"; דורש להדגיש את *הבחירה* להיות אדם הלכתי, שכן "החופש ויכולת הבחירה הם צלם אלוהים שבאדם" (ועל כן הוא גם יוצא חד משמעית נגד כפיה דתית); מדגיש את חשיבות האפשרות לבצע "עבירה לשמה"(!); דורש להחליף את הגישה המסורתית המפוחדת של "ירידת הדורות" בגישה אופטימית, בטוחה בעצמה (ומודרנית מאוד) של "התעלות הדורות"; ובאופן כללי דורש יושר אינטלקטואלי והתמודדות כנה עם המציאות בעכשווית ("העולם הדתי נדרש להפסיק לחיות באשליות שהחילון ייעלם ולהתחיל להכיר בו כחלק אינטגרלי מעם ישראל").

“לגאול את ההלכה”

פכטר מביא מספר דוגמאות לדרך שבה העקרונות שהוא מציע ישפיעו על פסיקת ההלכה – תהיה, למשל, שמחה וברכה על הולדת בת (ולא רק על הולדת בן), תהיה כוונה בתפילה, תהיה גישה מקלה כלפי מחללי שבת בפרהסיה (ללא תירוצים מקושקשים על תינוקות שנשבו) ועוד ועוד – אלו באמת רק דוגמאות לרביזיה הכוללת שהוא מבקש לערוך.

בסופו של דבר פכטר מבקש לשנות את אופי ההלכה. הוא מציע שמירה הלכתית "על הרצף", בין הקפדה אדוקה, לבין חיים הלכתיים שדומים למה שמכונה מסורתיות, אלא שהם נעשים מתוך בחירה מודעת ותחת לגיטימציה לכתחילה ("לא יעלה על הדעת שאדם הטרוד בעמל יומו יהיה מחוייב בחיובים הלכתיים זהים לאדם אחר היושב כל היום בכולל ולומד תורה"). הוא מציע גישה אחרת לקבלת עול מצוות, שאישית יותר ומותאמת יותר לפרט ולחוויות החיים שלה או שלו. הוא דורש הלכה שהולכת ומשתנה בהתאם לנסיבות המשתנות, הלכה "שתהווה ביטוי לזהות יהודית […] שתשלב בחיים העכשוויים ותהווה מקור רוח והשראה לכל שמזהה את עצמו כיהודי."

פכטר מבקש לא פחות מאשר "לגאול את ההלכה": להציל אותה משימוש קטן וצר של מגזר מסויים, מיחס יבש וקפוץ שלא עונה על צרכיו של האדם, מתפיסה אשלייתית וילדותית שלא מתיישבת על לבו של כל אדם חושב. הוא מנסה לעשות זאת על ידי טיפול שיטתי בזוויות שונות של ההלכה ושל החיים ההלכתיים, ובעיקר על ידי סרטוט מטא-הלכה אחרת, מודרנית.

ודוק: הספר אינו מציע את התאמת ההלכה ל*ערכים* המודרניים (פמיניזם, אוניברסליזם וכו'), אלא ל*תודעה המודרנית*. כמובן שזו עשויה להביא לאימוצם של ערכים מודרניים, אבל יש בה גם מה לומר על עבודת השם (כגון התאמתה לתודעה שדורשת כנות, אותנטיות ולימוד מניסיון) וגם על דחייה של ערכים.

מהפכה בגישה ההלכתית כולה

הכתיבה מובנת ובהירה, וההסברים בנויים היטב, דבר דבור על אופניו. מדובר בספר שאינו רק מצויין אלא חשוב ביותר. עם זאת, זה אינו, בעיקרו, ספר לחילונים. פכטר פונה למי שההלכה חשובה לו, ולמי שדווקא מפני שההלכה חשובה לו מבין את האתגרים שנמצאים בפניה כיום – ואת נקודות העיוורון שלא מאפשרות להתגבר עליהם. הדיון הוא הלכתי בעיקרו, לפעמים פורמליסטי (פכטר מגלה כשכעומדים על פורמליזם הלכתי ההלכה גמישה ופתוחה הרבה יותר מאשר כשנצמדים ל"השקפה" חרדית או תפיסה "תורנית" ציונית-דתית).

הספר (שיצא בהוצאת כרמל בסדרה של אבי שגיא, בתת-הסדרה 'פנים' שנערכת יחד עם טובה הרטמן), דומה בכך יותר לספרים שיוצאים מנקודת מוצא הלכתית (כמו אלה של אריאל פיקאר או יואב שורק), מאשר לאלה שמגיעים מהכיוון המסורתי (מאיר בוזגלו, במידה רבה גם שי פירון). הוא מהווה תרומה חשובה לשיח ההלכתי הישראלי – יש להדגיש שוב: הוא קורא למהפכה בגישה ההלכתית כולה – ואחרי ההתקפה הרבנית המחוייבת שהוא יספוג, יש לקוות שהוא ייקרא ברצינות הראויה לו – וישפיע.

על פייסבוק ועל חירות

לו היתה החירות היכולת לעשות מה שרוצים כל פעוט אבוד בקניון היה היצור החופשי בעולם. בין אם לשמחתנו או לדאבוננו, החופש שלנו מותנה בהקשר רחב הרבה יותר מרצוננו המיידי. התפלאתי אפוא לקרוא את טורו האחרון של יאיר אסולין, בו הלה לא רק שולל את הכוונה לערוך רגולציה לענקיות האינטרנט, אלא מניף תוך כדי התנגדותו את דגל החירות.

אסולין ממסגר את הרצון למתן את ההשפעות השליליות של פייסבוק כמאבק של "הסדר הישן" מול הסדר החדש שמגיע. "פייסבוק," הוא טוען,

היא רק הקורבן הראשון, המתאבן, במאבק גדול הרבה יותר של הסדר הישן, מערכות הכוח הישנות — שנבנו מסביב למדינות הלאום ומתוכן… נגד המהפכה הטכנולוגית, [אשר] אי אפשר להכחיש את הדמוקרטיזציה הגדולה שהיא הביאה אתה.

מבלי להכחיש את הדמוקרטיזציה שהביאה הרשת, תהיה זו טעות גדולה להחזיק שכל מה שהרשת עושה מעצים את הדמוקרטיה. פייסבוק אמנם מערערת את הסדר הישן, אבל מי שסבור שחברה מונופוליסטית שנמצאת בבעלות פרטית תקדם, אם רק נניח לה לעשות כרצונה, את חירויות הפרט, לא עיין דיו בהיסטוריה של הקפיטליזם.

בל נתבלבל, זה אינו סיפור של עלות מול תועלת. אין ספק שפייסבוק נותנת קול למיליארדים ומקדמת מאבקים חברתיים, כפי שאין ספק שמנגד היא עושה נזק למרחב הציבורי ולאפשרות לדיון מושכל. מדידת יתרונותיה על חסרונותיה לא רלוונטית לשאלת הדמוקרטיה. הסיבה פשוטה: פייסבוק אינה נשלטת על ידי הציבור. לציבור יש אפס השפעה על המדיניות שלה. החברה כפופה לעמדות (הפוליטיות, המוסריות, הכלכליות), כמו גם לשאיפות ולקפריזות של אדם אחד בלבד. ככה לא נראית דמוקרטיה. למעשה ככה נראה השלטון לפני שהיתה דמוקרטיה.

מעבר לכך, מי שמעוניין ברגולציה של הענק שזז מהר ושובר דברים לא רוצה להשתיק את ריבוי הקולות, אלא לאפשר שליטה גדולה יותר לרצון הציבור על המרחב שהקולות נשמעים בו, על האלגוריתם שקובע אילו קולות נשמעים (וכן, הוא קובע, לא אנחנו), על הכיוון ועל האופן. ציבור שנעזר בנבחריו בכנסת ובממשלה על מנת לעשות זאת – זו דמוקרטיה.

על פי אסולין "מי שמדברים היום בלהט על 'לפרק את פייסבוק', חייבים להכיר בכך שהם בעצם מדברים בלהט על הפיכת המערב לסוג של סין", אבל הקבלה בין רגולציה על ידי ממשלה נבחרת לבין דורסנות של משטר רודני היא חסרת תוקף. דווקא ממשלה דמוקרטית היא שמבטאת את רצון הציבור, ודאי יותר מטריליונר רנדומלי.

ובאמת, נראה שלאורך מאמרו אסולין מתעלם לחלוטין ממשמעותה הישנה של דמוקרטיה. זו אינה מתחילה ונגמרת בחופש הביטוי, אלא כוללת גם, באופן הכרחי, הנהגה נבחרת שמתווה דרך קולקטיבית. כשהוא יוצא נגד "מערכות הכוח הישנות שנבנו מסביב למדינות הלאום" שוכח אסולין שמדינות הלאום הם הדרך היחידה שנמצאת כיום להבטחת זכויות וחירויות הפרט, שלא לדבר על מערכת בריאות מתפקדת וחוק חינוך חינם. לפחות בנקודת הזמן הנוכחית אין פטנט אחר, ופייסבוק בוודאי לא תתנדב לממן לכולנו חיבור למים, ביטוח לאומי או תשלומי פנסיה.

אסולין מצטרף כאן לאופנה נוכחית, אינדיבידואליסטית באופן קיצוני, שנהנית להיפרד כלאחר יד ממדינת הלאום, וזאת בלי למצוא אלטרנטיבה טובה (או בכלל). שהרי ללא הרגולציה על ידי ממשלה שבחרנו פשוט אין מי שייגן על האינטרסים של הציבור מפני האינטרסים של אנשים כמו מארק צוקרברג, שבהיותו טריליונר קליפורנאי צעיר צרכיו כפי הנראה אינם חופפים לגמרי את אלה שלנו.

אסולין קובע ש"כוכב הצפון היחיד שצריך להנחות את מי שהאנושות עומדת בראש מעייניהם הוא, איפה באמת נמצאת החירות", אבל איפה באמת נמצאת החירות? מי שחושבת שחירות היא היכולת שלה לכתוב משהו ברשת חברתית הקובעת עבורה מי יראה ואיך יראה את מה שכתבה מחזיקה מושג מאוד דל של חירות.

לפני שמת ב-2006 הספיק מילטון פרידמן לנבא כי "האינטרנט יהיה אחד הכוחות שיקטינו את תפקידה של הממשלה", אולם אלא אם אנחנו ליברטריאנים הסבורים ש"הממשלה היא הבעיה", אין כל סיבה לחשוק בכך. הממשלה הנבחרת היא הדרך שלנו לשלוט בגורלנו הקולקטיבי, והשליטה שלנו בגורלנו היא עצמה ביטוי מרכזי של חירות. בהתאם לכך היכולת שלנו לכוון, על ידי ממשלה נבחרת, את האופן בו המידע שלנו והטקסטים שכתבנו ינועו בחלל היא מרכיב בסיסי ביכולתנו לשלוט בחיינו. שם "נמצאת החירות" שלנו. ביכולת של אדם יחיד לכוון את תודעת ההמונים נמצאת רק החירות שלו.

פורסם בגרסה מקוצרת במדור הדעות של הארץ


הערות קצרות על ביקורת על ספרי החדש מאת ירין רבן

פרסיקו משרטט בשפה קולחת ובהירה ובעזרת שטף של מקורות מבוארים ומונגשים את האופן שבו רעיון "בצלם אלוהים" נהפך לתשתית של הרעיונות המודרניים שמהם צמחו מושגי החירות, השוויון והמצפון.

ספרו של פרסיקו מתבלט בנוף דווקא בגלל התנועה שהוא עושה הלוך ושוב בין מחשבה והגות "כלליות" לסיפור היהודי הפרטיקולרי. דווקא העולם היהודי, שאין בו הפרדה ברורה בין דת ללאום, משמש נקודת התייחסות מרתקת וחשובה לשאלות כמו מיהו האדם המודרני.

ביקורת יפה מאוד על ספרי ב’הארץ’ מאת ירין רבן, שאני מודה לו. לרבן יש הסתייגות אחת גדולה מהספר, והיא כי

המרחב שהספר פועל בתוכו מוגבל למדי. הוא נשען לחלוטין על היסטוריה אינטלקטואלית, על השפעתם של רעיונות ושל טקסטים. משום כך, ואולי במודע, לא מוקדשת בספר תשומת לב לתהליכים מטריאליים — כלכליים, פוליטיים, אקלימיים או חברתיים. פרסיקו חולש על כמעט 3,000 שנות היסטוריה בלי להתייחס למה שמניע את ההיסטוריה האנושית מלבד הרעיונות היפים של האליטות האינטלקטואליות. חיסול העבדות אצלו אינו תוצר של מלחמה או תהליכים כלכליים, אלא נובע ממיאוסה של הנצרות מההגדרה העתיקה של האדם כ"כלי חי", כלשונו של אריסטו.

ובזה רבן צודק. הגבלתי את עצמי להיסטוריה תרבותית ואינטלקטואלית, וזאת משני טעמים: ראשית ובנאלית, זה תחום המומחיות שלי. אבל שנית, אני בהחלט מבקש לטעון טיעון כללי, והוא שרעיונות (וערכים ואידיאלים), משנים את העולם לא פחות ולעיתים אף יותר מתנאים מטריאלים. רעיונות משנים את המציאות לא על ידי כך שהם מוסיפים לעולם טכנולוגיה מסויימת אלא על ידי כך שהם משנים את צורת החשיבה שלנו, את הדרך שבה אנחנו תופסים את עצמנו ואת זולתנו, את עצמנו ואת העולם. רעיונות משנים את המציאות לא מפני שהם מאפשרים לייצר או לייצא או לייבא יותר מזון או נשק, אלא מפני שהם משנים את ההתייחסות שלנו למזון או לנשק.

אני מתחיל את הספר עם הצגת האדם, הפרט, ביוון ובמסופותמיה העתיקות, כדי שנבין עד כמה העולם הקדום היה שונה לא מפני שלא היתה בו הטכנולוגיה שקיימת כיום, אלא משום שחשבו בו אחרת. בני אדם הבינו את עצמם, את החברה בה הם חיו, את הקשר שלהם עם הטבע ואת הקשר שלהם עם האלים בצורה שונה לגמרי. ואני מנסה להראות לקורא שרעיון מסויים – על כך שכל בני האדם ללא יוצא מהכלל נבראו בצלם אלוהים – הצליח לשנות את האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו ואת העולם, ובכך להשפיע על החברה שלנו הרבה יותר מאשר הרעב הגדול באירלנד או המצאת הטלפון.

חזרה לרבן:

ספרו של פרסיקו מתבלט בנוף דווקא בגלל התנועה שהוא עושה הלוך ושוב בין מחשבה והגות "כלליות" לסיפור היהודי הפרטיקולרי. דווקא העולם היהודי, שאין בו הפרדה ברורה בין דת ללאום, משמש נקודת התייחסות מרתקת וחשובה לשאלות כמו מיהו האדם המודרני.

אכן. היה חשוב לי להראות גם כיצד המסורת היהודית השפיעה על העולם, וגם כיצד היא הושפעה, כלומר השתנתה, בהיזון חוזר, על ידי עצם השינויים שהיא עמדה בבסיסם.

פרסיקו עושה זאת מתוך הבנה עמוקה של תהליכים תיאולוגיים, פרשניים והיסטוריים. לכן, ספרו אולי לא יימכר במיליוני עותקים, אבל הוא מעמיק, רציני וחשוב הרבה יותר מספרי היסטוריה ומדע פופולרי אחרים, המשרטטים תהליכים היסטוריים ארוכים בקווים גסים.

אני לא יודע אם יש כאן עקיצה כלפי ספריו המצליחים של יובל נח הררי, אבל הייתי מאוד רוצה שהספר דווקא כן יימכר במיליוני עותקים. אם אתם מיליונים אנא שקלו לרכוש את הספר. הנה קישור (בהנחה!)

הספר

עצמיות וחירות – דברים מהשקת הספר אתמול

פרופ' משה הלברטל, פרופ' אלכס יעקובסון ואנוכי. צילום: לילי הלפריןלא רק את המסע הרוחני, אלא במידה רבה גם את המסע האינטלקטואלי שלי התחלתי בהודו. למדתי פילוסופיה הודית במובן העתיק של המילה: פילוסופיה כדרך רוחנית, אמנציפטורית. דרך של שחרור, של יציאה לחירות.

והדרך לחירות, ברבים מהזרמים שם, כוללת שחרור מהעצמי שלנו. חירות היא איון עצמי. לא במובן של מוות פשוט כמובן, אלא במובן שבו הפרט "מבין" שהוא מעולם לא היה פרט, שמעולם לא היה לו מרכז או מהות, שהוא – תומר, למשל – אינו קיים.

אם נדבר הערב על עצמיות וחירות, הרי שהקשר בין אלה שם הוא קשר הופכי: ככל שיש פחות עצמיות, יש יותר חירות.

החירות ההינדואיסטית או הבודהיסטית העתיקה מובנת אפוא באופן שונה מאוד מכפי שהיא מובנת לרובנו כיום. זו אינה חירות שלילית של אוטונומיה והחופש לבחור ולעשות, אלא חירות כדעיכת הרצון לבחירה, או כמיזוג עם ההוויה באופן שמייתר בחירה.

אנחנו חושבים היום הפוך: ככל שיש יותר עצמיות, יש יותר חירות. ככל שהעצמי שלנו חזק יותר, גדול יותר, יכול יותר, ככה הוא חופשי יותר. אם אני יכול "לעשות מה שבא לי", אני חופשי.

אולי כדי להבין מעט טוב יותר את ההבדלים במשמעות החירות בין שתי התפיסות נצייר את החירויות השונות הללו על פי העמדה הקיומית שהן מבקשות מהפרט.

נדמה לי שהחירות ההינדואיסטית והבודהיסטית (בפשטנות, ולא של כל הזרמים כמובן), היא חירות של מנוחה, ושל אינטימיות. האדם נמצא בבית, מקושר להוויה. הוא בהתבוננות, ברגישות שיא לקיים, בהווה. הוא מאוחד, אפשר לומר שהוא יודע את ההוויה – יודע במובן התנ"כי של המילה, כלומר נמצא-בקשר-אינטימי-עם.

החירות המערבית המודרנית היא חירות של עשייה, ואף של בריאה. של סוכנות. האדם יוצר את המציאות שלפניו. הוא מחקה בזעיר אנפין את פעולתו הראשונה של האל המקראי: הוא יוצר מציאות בתנאי חוסר מציאות, כלומר ללא הגבלות. אז הוא חופשי.

לכן כשאנחנו רוצים להבחין – ואולי לבחור? – בין שתי החירויות השונות האלה, אנחנו בעצם צריכים לבחור בין עמדה קיומית של מנוחה ואינטימיות לבין עמדה קיומית של עשייה ושל סוכנות. מה טוב יותר, להיות אינטימי או להיות יוצר? להיות ברגישות שיא או בעשיית שיא? להיות באחדות או דווקא בפירוד, שהרי יצירה היא בהגדרה עשיית עוד משהו.

בנוסף לשתי התפיסות האלה קיימת עוד אחת, זו שהיתה נפוצה במזרח התיכון הקדום, ואולי בעיקר ביוון וברומא. התפיסה על פיה ההשתתפות בגוף המחוקק והמנהל של החברה שלנו היא חירות. חירות היא חקיקה קולקטיבית. זו אינה חירות אישית. לא היו על הפרט הגנות מפני השלטון, הגם שהשתתף בו. הקהילה היתה יכולה להעניש את הפרט באופן חריף, כולל הכאתו, הגליתו או הריגתו – מקרה האזרח האתונאי הידוע סוקרטס יעיד. לא היו אז "זכויות", כלומר מימדים של עומק פרטי שלמדינה או לחברה אסור לפלוש אל תוכם. זו היתה חירות אחרת, חירות של השתתפות בקהילה, כבן אליטה, כחכם, כרב, כמחוקק. כשהחוק שחוקקנו חרות על הלוחות, אומרים לנו חכמים, "אל תקרא חרות אלא חירות".

מהי העמדה הקיומית שחירות כזאת מציירת? זו עמדה קיומית של של הצבת גבולות, של חקיקה, של שליטה. הפרט מחוקק ולכן הוא חופשי. בזה שבכוחו הוא מצווה ומגביל בני אדם – קהילה שלמה, כולל את עצמו – הוא חופשי. חופש בשבילו הוא לא לעשות מה שהוא רוצה, אלא לחיות בהתאם לחוקים שהוא עצמו השתתף בחקיקתם. יש כאן חופש שעל פיו הפרט פועל באופן מפורש בתוך מסגרת ולא יכול לחרוג ממנה, אבל שהוא השתתף בבניית המסגרת הזאת.

אינטימיות. סוכנות. חקיקה. שלוש חירויות שונות. שלוש תפיסות שונות של חירות, ושלושתן קשורות לתפיסות שונות של עצמיות: העצמי כמכשול לחירות, העצמי כמקור בלעדי לחירות, העצמי כחתיכה מתוך שלם, כחלק מקהילה ומהסכם שהם המקום, האתר, להתממשותה של חירות.

אפשר להוסיף כאן עוד תפיסה, של חירות כהתפתחות, חירות שהיא תוצאה של מסע שעובר הפרט ובמסגרתו הוא או היא עוברים גדילה, צמיחה, אולי אף טרנספורמציה שמאפשרת להם לצאת משיעבוד לחירות (דוגמא קלה לתפיסה כזו של חירות היא חירות מהתמכרות. אדם שהיה אלכוהוליסט נאבק עם התמכרותו – כלומר עם עצמו – ומצליח להשתחרר מההתמכרות להפוך לחופשי (או חופשי יותר)).

ניסיתי להראות בספר שכיום אנחנו מנויים על – אפילו הייתי אומר מכורים ל – תפיסת החירות שרואה בפרט את מקור החירות הבלעדי, ואת החירות כחוסר בכל הגבלה על הפרט. אני חושב שקל לראות את זה מולנו בתקופה הנוכחית, כשרבים כל כך, גם אנשים טובים וחכמים, נזעקים להגן על "זכותם" להיכנס לבית קולנוע כשהם לא מחוסנים. התפיסה כאן היא שכל הגבלה על הפרט היא שערוריה. מדובר ב"פאשיזם" או "דיקטטורה" כפי שאנחנו שומעים פה ושם. בלי קשר לעמדתם על הוירוס והמאבק בו, אנחנו עדים כאן לדוגמא ברורה של תפיסה יחידה, בלעדית, וקיצונית מאוד, של חירות כמצב של חוסר בהגבלות.

במקרה היא גם ניצבת מול התפיסה החקיקתית של החירות. הרי כולנו, באופן עקיף אמנם, מחוקקים את המסגרת שמגבילה אותנו, באמצעות נציגינו הנבחרים בבחירות שאנחנו משתתפים בהן. הם אלה שמגבילים אותנו על ידי החוק שכולנו שותפים, שוב, לחקיקתו. אבל כפי שאנחנו רואים, התפיסה החקיקתית נדחקת לחלוטין אל מול התפיסה של החירות כסוכנות.

יש לשאול עד כמה אפשר לדמיין עתיד של חיים משותפים, של קהילה ושל מדינה, אם תפיסת החירות היחידה היא זו של הפרט כסוכן חופשי.

יש גם לשאול עד כמה אנחנו מוגבלים כאשר אנחנו אוחזים רק בתפיסה אחת של חירות. עד כמה ההתמכרות לתפיסה יחידה של חירות וההתעלמות מכל תפיסה אחרת לא מצמצמת אותנו. לא מגבילה, בסופו של דבר, את החירות שלנו.

צילום: לילי הלפרין

את הדברים האלה אמרתי בתחילת ההשקה הירושלמית לספרי 'אדם בצלם אלוהים', שהתקיימה אתמול בקפה ‘תמול שלשום’.

יחד עם פרופ' משה הלברטל ופרופ' אלכס יעקובסון (פרופ' פניה עוז-זלצברגר לא היתה יכולה להגיע לצערי הרב) דיברנו על מקומו של הרעיון הגדול הזה בתולדות המערב. דיברנו על משמעות של צלם אלוהים לתפיסות העצמיות והחירות שלנו, על העולם הפגאני שלפניו ("כנציג של הפגאנים, יש לי נטיה כשאני קורא טקסטים כאלה לנסות לצאת להגנתם" – יעקובסון), על עבדות וההתנגדות לעבדות (אצל הסטואיקנים, אצל הנוצרים, אצל המוסלמים), על אינדיבידואליזם ("האינדיבידואליזם הוא הישג אדיר. פגשתי אולי תריסר אינדיבידואלים בימי חיי" – הלברטל), על פאולוס, על בדיו וז'יז'ק, על הודו, על שאלת ההשפעה ההיסטורית ו/או בלתי-נמנעותה של ההיסטוריה, על האנושות ("ברבריזם היא חברה שאין בה את מושג האדם" – הלברטל).

ודיברנו גם על הספר:
אלכס יעקובסון: "ספר מרתק ומלהיב, יומרני במובן הטוב של המילה."
משה הלברטל: "צירוף של יכולת אבחנה דקה ומיומנות גדולה. ספר אנושי מאוד, עמוק מאוד."

להלן הוידאו שמתעד את האירוע.
קישור לרכישת הספר, למעוניינים.

תודה מקרב לב למשתתפים, כבוד גדול היה לי. ותודה ל’תמול שלשום’ וללילי הלפרין על ההנחיה.

סרבנות חיסונים, חירות המצפון והכניסה לבתי קולנוע

ההגנה על חופש הדת והמצפון שלנו היא מיסודות החברה הליברלית. מקורה במאבקי דת במאה ה-16, עם התפשטות הרפורמציה, והיא נחשבת כיום לזכות בסיסית. במילים פשטות: לשלטון אין רשות לכפות עלינו דבר שמנוגד למצפוננו, ועליו לאפשר לנו להביא את הכרעותינו המצפוניות לידי ביטוי. ככל זכות, גם זו אינה אבסולוטית, אבל ההגבלות עליה אמורות להיות מינימליות והצדקה להגבלות אמורה להיות נדירה.

הכרעה מצפונית אינה עוד בחירה יומיומית. זו אינה בחירה להזמין סנדוויץ' מסויים או התלבטות בין סוברו כחול ומיצובישי אדום. הכרעה מצפונית נוגעת לממדי עומק בזהותנו, היא מסוג ההכרעות שאנחנו לא מחליטים עליהן, אלא שהן מחליטות עלינו. דהיינו, זו הכרעה שמגיעה מרבדים נפשיים שמכוננים אותנו, ועל כן ניצבים לפני הרצון, ולא אחריו.

לדוגמא, אשה מוסלמית תכריע משום כך לא לקוד קידה לפני פסל זאוס. זהותה קובעת את מעשיה, עוד לפני שהיא בוחרת לכאורה. בשאלות כאלה אנחנו לא יכולים אחרת, ולו היינו יכולים אחרת, לא היינו מי שאנחנו. ההכרעה נובעת מתוך עצמיותנו, מכלל תפיסת עולמנו, והיא מאפשרת לנו לשמור על נאמנות לעצמנו, על כבודנו ועל זהותנו.

המצפון הוא במהותו פרטי וסובייקטיבי, וחירות המצפון היא אתגר בדיוק מפני שהמצפון מורה לנו, לפעמים, לנהוג בניגוד למקובל, אם כנגד מנהג חברתי, ממסד דתי או משטר פוליטי. מכיוון שהם חריגים, אנשי מצפון נתפסים לעיתים קרובות כמפונקים, בוגדים, משוגעים או מתיפיפים. בנוסף לחריגותם, הם מואשמים (למשל במקרה הפציפיסטי) בהנאה עקיפה ממעשי הרוב שאינם דבקים בעקרונותיהם.

החריגה מהכלל מביאה איתה אפוא קשיים חברתיים ונפשיים, ואדם העומד על עקרונותיו לעיתים קרובות נפגע מכך. ליברלים מעוניינים לאפשר ליחידים להיות נאמנים למצפונם וכך לשמר את זהותם ואת תפיסת הטוב שלהם, ולכן במדינה ליברלית הפרט זכאי לעשות כן, ובאופן אידיאלי גם ללא כל סנקציה. ניתן לומר שמדינה שמבקשת להעניש אזרחים שחורגים מהכלל אינה מכבדת את היותם בני אדם שלמים, בעלי כבוד סגולי וזהות ייחודית.

מנגד, לא כל קושי שנתקל בו החריג נחשב כפגיעה בה או בו. אדם הדורש חופש מצפון אמור להביא בחשבון שייתכנו קשיים מסוימים בביצוע הכרעותיו – הרי הוא הולך, בהגדרה, כנגד הרוב. לכן שומרי מצוות משלימים עם קשיים כלכליים שנובעים מחוסר נכונותם לעבוד בשבת, וצמחונים מוותרים ברצון על מנת סטייק שחבריהם לשולחן נהנים ממנה.

במדינות טוטליטריות יושבים אסירי מצפון – כשמם כן הם – בכלא, וזאת משום שהונעו על ידי מצפונם לפעול בניגוד לחוקי מדינתם. רובם המוחלט פעל כפי שפעל מתוך ידיעה ברורה שהתנהגותם תוביל לכליאתם, אולם הן והם היו מוכנים לכך. כאשר אנטולי שרנסקי פעל בברית המועצות למען הגירה לישראל הוא פוטר מעבודתו, הושם במעקב של הק.ג.ב., נעצר כמה פעמים ולבסוף נכלא. הוא לא נרתע מכיוון שסבר שלהיות נאמן למצפונו עדיף עשרות מונים מאשר לעשות שקר בנפשו ולשמור על עבודתו.

כעת נניח לצורך העניין שכל מתנגדי החיסונים פועלים מתוך הכרעה מצפונית עמוקה. התנגדותם/ן אינה קפריזה רגעית וגם לא בחירה שטחית. זה לא "קטע". לא: מדובר באנשים בוגרים שסבורים, מסיבות שונות, שהחיסון מסוכן, שהוא חלק מקונספירציה גלובלית, או שקבלתו פירושה כניעה לכוחות כלכליים או אידיאולוגים שהם מתנגדים להם בתוקף.

למדינה ליברלית אסור לכפות עליהם חיסון, ובכך לרמוס את האוטונומיה שלהם על גופם. בהנחה שהסכנה שהם מציבים לחיי זולתם אינה גדולה מידי, גם איומים לכלוא אותם או לקנוס אותם באופן חמור אינם ראויים. אולם מה עם האיסור שמושת עליהם להיכנס לאירועים המוניים?

איסור כזה, כשמדובר רק באירועים של מעל מאה איש, וגם אז באופן שניתן לעקיפה עם הצגת תוצאה שלילית מבדיקת קורונה, רחוק מלהיחשב כסנקציה כבדה. הוא לכל היותר מונע בילויים, ובוודאי לא מכביד על חייו של הפרט באופן מוגזם. כשמביאים בחשבון שההגבלה הזאת מושתת מסיבה טובה – כדי לשמור על בריאותם, אולי אף על חייהם, של אזרחים אחרים – מבינים שמדובר בזוטות.

למעשה, דווקא מתוך ההנחה שמתנגדי החיסונים עושים זאת מתוך דבקות עמוקה במצפונם האיסור על כניסה לבתי קולנוע או לאירועי ספורט נראה כעניין זניח לחלוטין. בהשוואה ליכולת לשמר את הזהות והכבוד העצמי הויתור על עוד סרט עם חברים הוא מגוחך. כאמור, כל שומר מצוות או צמחוני עורך ויתורים שכאלה כעניין יומיומי.

משום כך זעקות השבר שמגיעות מקהילת האנטי-וקסרז מפתיעות. במקום לגחך על הקורבן הפעוט הנדרש מהם ולוותר על אותם אירועים המוניים בראש מורם ומתוך גאווה בהכרעתם המצפונית, אנחנו עדים להתפרצויות קולניות שתמציתן חוסר נכונות לסבול משום סנקציה, ואף במחיר סיכון אזרחים אחרים.

אלמלא ידענו שמדובר באנשים מצפוניים היה אפשר לחשוב שהכניסה לעוד מועדון או הצגת תיאטרון שקולה בעיניהם לשמירה על זכותם המצפונית לא להתחסן, כלומר שעבורם הסרבנות אינה יותר מאשר עוד סוג של בילוי חברתי.

מרטין לותר עומד על הכרעתו המצפונית בועידת ורמס, 1521. ציור של Emile Delperée, המאה ה-19

פורסם במדור הדעות של ‘הארץ’.