חתונות מחוץ לרבנות: מספרים, מאפיינים ומשמעותו של טקס

המאמר להלן נכלל בגיליון הראשון של כתב העת כיכר העיר בעריכת פרופ’ אבי שגיא, היוצא לאור על ידי ארגון פנים ועל ידי רכס – פרוייקטים חינוכיים. כתב העת מיועד להיות בימה קבועה לדיון מעמיק על קיום יהודי-ישראלי בן זמננו, ומוקדש לזכרו של מיכאל בהט ז"ל, חבר קיבוץ כפר בלום, מחלוצי ההתחדשות היהודית בחינוך, בהגות ובמעשה). הגיליון הראשון מוקדש לטקסי חיים. בין הכותבים: ‏תומר פרסיקו‏ , רות קלדרון, דב אלבוים, אביטל הוכשטיין, רני יגר, דבורה עברון, אבי דבוש, רגב בן דויד, יעקב מעוז, לילאת בן דויד, ארנה פילץ,אליזבט גולדווין, גילי זיוון, חיזקי שוהם, אריאל הורוביץ, אהוד רבין ומיכל מושקט-ברקן. כאן התוכן, ואפשר לכרוש את הגליון באתר פנים ובאתר רכס

Capture

החוק במדינת ישראל המחייב אזרחים יהודים הרוצים לקבל הכרה מהמדינה להתחתן בתחומיה בחופה אורתודוקסית הוא כנראה הדוגמא החריפה ביותר בספר החוקים שלנו לפגיעה בחופש דת. קשה להעלות על הדעת יהודי אורתודוקסי שהיה משלים עם חוק שמחייב אותו להתחתן בחופה שאינה הלכתית, אולם לא נראה שלנציגי היהדות האורתודוקסית בכנסת יש בעיה לעשות את מה ששנוא עליהם לחבריהם. משום שהמפלגות הלא-אורתודוקסיות נכנעות לרצונם, מאז קום המדינה סובלים אזרחי המדינה מכפייה דתית בכל הנוגע לדיני האישות שלהם.

החוק פוגע בעיקר בשני ציבורים גדולים: ראשית, מאות אלפי יוצאי ברית המועצות לשעבר שנחשבו כזכאים לעליה על פי חוק השבות, אולם אינם נחשבים כיהודים על פי הרבנות הראשית לישראל, ולכן לא יכולים להתחתן במדינתם.[1] שנית, החוק פוגע במאות אלפי יהודים חילונים או לא-אורתודוקסים שלא מעוניינים מטעמי דת ומצפון שרב אורתודוקסי יעמוד תחת חופתם, אבל שאין להם ברירה אלא להסכים לכך אם הם מעוניינים להתחתן במדינת ישראל.

אין זו בעיה חוקתית-משפטית בלבד. חתונה, יש לזכור, היא מהמעמדים המשמעותיים ביותר בחייו של אדם. מדובר ברגע שאינו רק אינטימי ורב חשיבות, אלא שמסמן כריתה של ברית עולם בין בני זוג, והצהרה עליה בפני הקהילה שסביבם. מדובר אפוא במסד מרכזי בעיצוב זהותם הפרטית והקהילתית של הזוג. פעמים רבות חתונה היא גם הצהרה על הקמת משפחה, ולא במקרה זוגות רבים מתחתנים אחרי שהם מנהלים יחסים רומנטיים כבר זמן רב, אולם לפני שהם מתכוונים להפוך להורים.

במובן הזה, חתונה היא אירוע הנטוע עמוק בזהותו של הפרט ובזהות קהילתו. ללא חשיבותה יוצאת הדופן הזו של החתונה, האפשרות להתחתן ולהקים משפחה לא היתה הופכת לזכות במגילת הזכויות של האו"ם. סעיף 16 בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם שנחתמה באו"ם ב-1948 קובע כי יש לכל גבר ואישה מגיל בגרות את הזכות להתחתן ולהקים משפחה. הזכות הזו שמורה ומוגנת מפני שהיא מביאה לידי ביטוי חלק מהותי מתפיסתו העצמית של הפרט, כמו גם חלק מהותי מהצורה בה קהילה או חברה מסויימת מגדירה את עצמה. במילים אחרות, החתונה היא אחד מהכלים החשובים ביותר שבאמצעותם מעצב האדם את עצמו ואת קהילתו, ומעניק משמעות לחייו.

הפגיעה בחופש להתחתן כרצונו של הפרט וכדרכה של קהילתו, או חוסר יכולתו של אזרח להתחתן כלל במדינתו, מסמנות מציאות חמורה מאוד, וממילא מערערות את תפיסתה העצמית של מדינת ישראל כדמוקרטיה. אלא שבנקודה זאת גם נחשף הפער הגדול בין לשון החוק והסטטוס קוו הפוליטי ובין הלכי הרוח בציבור הישראלי. בעשור האחרון נערכו לא מעט סקרים בהם נשאלו אזרחי ישראל (על פי רוב, היהודים בלבד) האם הם תומכים בהנהגת נישואים אזרחיים בישראל, דהיינו בשינוי החוק כך שיאפשר לכל אדם להתחתן כרצונו. בסקר אחרי סקר נמצא שרוב אזרחי ישראל, בדרך כלל מעל 60% מהם, תומכים בכך.[2]

***

המרחק בין עמדת הציבור ללשון החוק לא היה תמיד גדול. למרות מאבקים פנימיים במפא"י לגבי עיצוב ה"סטטוס קוו" בענייני דת ומדינה עם קום מדינת ישראל, רוב הציבור היהודי בישראל לא הרגיש שכניסתו תחת סמכות הרבנות הראשית היא בעיה.[3] הסטטוס קוו נחשב להסדר חיובי, כאשר במסגרתו החילונים קיבלו רשיון להתרחק מהמסורת ולדבוק בלאום ברוח מפא"י החילונית-סוציאליסטית, ושומרי המצוות גויסו כדי לשמש מעין סגל של כוהנים המספקים להם שירותי דת (משגיחי כשרות, קברנים, עורכי חופות). מבחינת היהודים החילונים, איפשר הדבר שמירה על אורחות חיים "חופשיים", תוך שמירה על זיקה למסורת שבאופן אירוני (ויש יאמרו, בעייתי) הגדירה עבורם את גבולות הלאום. מבחינת שומרי המצוות, ההסדר איפשר להם שמירה על המרחב הציבורי כבעל צביון יהודי-אורתודוקסי, ותחושת שליחות כשומרי גחלת המסורת של מדינת ישראל. ישראלים שלא נחשבים יהודים על ידי הרבנות לא היו כמעט, ולכן גם חתונות מחוץ לרבנות מכיוון זה היו מעטות.

ערעור ההסכמה שבשתיקה כלפי הסטטוס קוו על ידי הזרם המרכזי של הציבור החילוני החל בשנות השמונים, וכלל מספר תהליכים מקבילים שמועד ראשיתם, כמו גם קצב התקדמותם, משתנה, אולם שיחדיו משתלבים לכדי אותה תמורה ביחסו של הציבור החילוני אל מול הסטטוס קוו. תהליכים אלה כללו תמורות במבנה הכלכלי של ישראל (אימוצה של כלכלה נאו-ליברלית תהליכי הפרטה מקיפים), ביחס הציבורי אל השלטון (משבר האמון סביב מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה), בפרדיגמה המשפטית (התעצמותו של שיח הזכויות), ובדמוגרפיה (העלייה הגדולה מברהמ"ל), וכל אחד מהם תרם לשקיעתו של האתוס הקולקטיביסטי-רפובליקאי שאפיין את שלטון מפא"י-מפד"ל עד שנות השמונים, ועודדו את עליתו של אתוס ליברלי ואינדיבידואליסטי. ההפרטה הכלכלית וחדירתו של ההיגיון התועלתני והצרכני השפיעה גם על השדה האידיאולוגי והערכי בישראל, ורעיונות מערביים (בעיקר אמריקאים) בדבר חיפוש רוחני אישי ועיצוב זהות דתית באופן אינדיבידואלי נפלו על אוזניים כרויות. לראשונה מאז קום המדינה נחשבו צורות פרטיות של זהות יהודית כלגיטימיות, וגיבושן האוטונומי, ללא תלות בממסד האורתודוקסי, הפך לשכיח.

התפתחויות אלה (בתוספת המיאוס הכללי שמרגיש הציבור החילוני מהרבנות הראשית) הביאו לדחיית הסטטוס קוו, להתרחקות מהעמדה הרואה בממסד האורתודוקסי את תו התקן היחיד של היהדות ה"אותנטית", ולחיפוש של דרכים שונות ומגוונות להביע את הזיקה והזהות היהודית של הפרט. גם העולים הישנים מברהמ"ל, שלא היו יכולים להתחתן ברבנות הראשית, חייבו את יצירתה הפרטיזנית של אלטרנטיבה אזרחית לעריכת חופות. יש לראות את תפוצתן המתגברת של טקסי חופה מחוץ לרבנות הראשית על רקע תמורות חברתיות אלה.

הן התנועה הקונסרבטיבית והן הרפורמית מעידות על עלייה במספר החופות שהן עורכות כל שנה. הרב גלעד קריב, מנכ"ל התנועה ליהדות מתקדמת בישראל, מסר לי שרבני ורבות התנועה עורכים ועורכות כאלף חופות בשנה, וזאת אחרי עליה, אמנם מתונה, במשך כל העשור האחרון. על פי עו"ד יזהר הס, מנכ"ל התנועה המסורתית בישראל, רבני ורבות התנועה ערכו כשלוש מאות טקסים בשנה השלמה האחרונה (2015), וזאת לעומת כמאתיים טקסים בשנה שלפניה. ארגון 'הויה', שמאגד כמה עשרות עורכי ועורכות חופות הנמצאים על מלוא הרצף בין חילונים-אתאיסטים למסורתיים ואף שומרי מצוות, מדווח על עלייה הדרגתית בשנים האחרונות, מ-148 חופות שערך ב-2013, דרך 219 ב-2014, 241 ב-2015 ו-298 טקסים שכבר נערכו או רשומים נכון לחודש יולי 2016. עיון באתר ארגון 'טקסים', המקבץ בין שורותיו עורכי טקסים "יהודיים-חילונים" מגלה עלייה מ-23 טקסים בשנת 2004, ל-197 טקסים בשנת 2015.[4]

נתונים אלה מצטרפים למספרים המשמעותיים של הישראלים שמתחתנים בחו"ל. כחמישית בכלל הנישאים בישראל מתחתנים לא במדינתם, אלא מעדיפים, או נאלצים, להתחתן בארצות אחרות. כך ב-2012 למשל, התחתנו בסך הכל 46,950 ישראלים, ומתוכם 9200 ערכו את חופתם במדינה שאינה ישראל. 21% מהם היו זוגות יהודיים משני הצדדים והשאר זוגות בהם לפחות אחד מבני הזוג לא נחשב יהודי על פי הרבנות הראשית, ולכן מנוע מלהתחתן במדינתו.[5] מצב בו במדינת חוק מעט יותר מחמישית הנישאים מעדיפים או נאלצים להתחתן מחוץ למדינתם הוא בלתי נסבל, ומעיד על המשבר החמור בו נמצאת מערכת דיני האישות בישראל.

***

אופיין של החתונות מחוץ לרבנות מגוון כמובן, אולם יש להן כמה מאפיינים מרכזיים משותפים, שאותם עצמם ניתן לגזור מתוך המניע לעריכתן. במאמרה על טקסי חתונה ולוויה לא אורתודוקסים בישראל[6] מוצאת אנא פרשיצקי שתי מגמות עיקריות שמניעות את עיצוב הטקסים האלטרנטיבים. האחת היא הפרטתה של הדת, דהיינו העצמתם של "מרכיבי הזהות האישית, ביטוי עצמי וחיפוש עצמי" בכל הנוגע לעיצוב הטקס.[7] על עניין זה עמדנו לעיל והבאנו בקיצור נמרץ את הרקע להתפתחותו. המגמה השניה שפועלת בעיצובן של הטקסים האלטרנטיבים על פי פרשיצקי היא השינוי במעמד האישה. מאחר שעבור מרבית החילונים המעמד השווה של האישה לגבר הוא מובן מאליו, האופי הלא-שוויוני של הטקס האורתודוקסי היהודי הופך לאבן נגף. בשילוב עם החירות שזוגות רבים לוקחים לעצמם, וזאת על בסיס הלגיטימציה הגוברת לעיצוב דתיות יהודית אישית ובתוכה טקסי חופה פרטיים, נושא מעמד האישה הופך לאחד מהצירים העיקריים שסביבו מתבצעים שינויים בנוסח או בהנהגות של הטקס הפרטי.

על פי פרשיצקי "הטקסים החדשים מאופיינים בשאיפה לשוויון בין המינים, ונשים מקדשות את החתנים בקידושים הדדיים, חותמות על כתובה שוויונית, מברכות ברכות, משמשות בתפקידי עדות ועורכות טקסים בחתונות".[8] מניסיוני כעורך חופות (בשלוש השנים האחרונות ערכתי מעל חמישים חופות), אני יכול להעיד שאכן רוב השינויים שנערכים בטקס החופה המסורתי נוגעים למעמדה ותפקידה של האישה בטקס. טקס הקידושין המסורתי, שהתגבש כמובן הרבה לפני שנשים נחשבו לשוות-מעמד לגברים, מנוהל כך שלמעשה אין כמעט צורך באישה. אמנם יש צורך בהסכמתה, אבל קולה לא נשמע (מה ששם באור אירוני את הפסוק "קול חתן וקול כלה"), היא פסיבית לחלוטין, ולפעמים גם מכוסה לגמרי על ידי הינומה.

בחופות שמחוץ לרבנות הראשית הנשים הן בדרך כלל שותפות אקטיביות למתרחש: הן מעניקות טבעת לחתן מיד לפניו או אחריו, מקדשות אותו או אומרות לו כמה מילים משמעותיות עם נתינת הטבעת,[9] מנסחות יחד כתובה שבה מובעות מחויבויות, כוונות ותקוות משותפות, ולעיתים גם אומרות מילים אישיות אל מול החתן, לפניו או אחריו. לבד מזה, בחופות מחוץ לרבנות יש כמובן גם עורכות, ולא רק עורכי, חופות, דהיינו נשים שמנהלות את הטקס.

החופה אלטרנטיבית לא רק מתעצבת על רקע השינויים במעמד האישה, אלא שפעמים רבות השינויים במעמד האישה הם הגורמים לפנייה אל מחוץ לרבנות. זאת לא רק משום שמבינים שבחופה תחת הרבנות לאישה יהיה מקום משני, אלא מפני שלא מעוניינים להגיע למצב שבו הכלה לעתיד מחוייבת לעבור "הדרכת כלות" או להביא פתק המאשר שטבלה במקווה. כמובן, גם הפחד מפני בית הדין הרבני במקרה של גירושין פועל להרחקת רבים מהאפשרות להתחתן במסגרת הרבנות הראשית.

מאידך, יש לציין כי במקרים בהם החתונה מחוץ לרבנות נכפית על הזוג (בשל היותו לא-יהודי בעיני הרבנות) החופה היא בדרך כלל מסורתית יותר, וזאת משום רצון להידמות עד כמה שאפשר לדרך הכלל. באופן מכמיר לב, דווקא זוגות שלא יכולים להתחתן ברבנות בוחרים לעתים להעתיק את הטקס המקוים ברבנות בדיוק עד כמה שיותר נאמן. עם זאת, בהחלט לא כל אותם זוגות נוהגים כך, ורבים מהם מעצבים את הטקס בהתאם למאפיינים שהוזכרו לעיל.

***

עיצוב הטקס מעלה בעיני שאלה חשובה, הנוגעת לעצם היותה של החופה "טקס", ולהשלכות התרבותיות והחברתיות הנגזרות מכך. הטקס הוא מאפיין מרכזי כל כך של התרבות עד כי מתבקש כמעט לזהות בין אנושיות לבין טקסיות. ובעוד שברור שהאדם הוא הרבה יותר מיצור טקסי בלבד, ללא ספק ניתן לומר שהיכן שנמצא אדם, נמצא טקס. המחקר האקדמי של הטקס הוא מהתחומים הראשונים והקלאסיים של האנתרופולוגיה והסוציולוגיה, ולפיענוח מקומו של הטקס בחייו של האדם הוקדשו אינספור חיבורים. אין לי שום כוונה לכלול במאמר קצר זה סקירה של המחקר, וברצוני להתייחס רק לרעיון בסיסי יחיד, והוא המימד המסורתי והקהילתי שהופך רצף מסויים של מעשים לטקס.

בדיונו על תפיסת הזהות העצמית של הפרט במודרנה עומד אנתוני גידנס על הפער בין תפיסת טקסי המעבר בחברה הפרה-מודרנית לבין תפיסתם כיום. בעוד שטקסי מעבר היו בעבר ציונים קבועים לתמורות מוכרעות-חברתית של הפרט, תמרורים קהילתיים שסימנו את הפרט כמי שעבר מקטגוריה חברתית אחת לאחרת, כיום לא המעמד אל מול החברה (ואל מול כוחות קוסמיים שונים) תופס את עיקר משמעות הטקס, אלא מעמדו של הפרט אל מול עצמו. המעבר מפרק חיים אחד למשנהו הופך אצל הפרט למשבר פסיכולוגי פנימי, והטקס, אם קיים בצורה מודעת ומתוכננת, נועד לסייע לעבור את אותו משבר.[10]

כפי שכתבתי לעיל, כך בדיוק התרחש, כתופעה חברתית מרכזית, החל משנות התשעים בישראל: עבור יותר ויותר חילונים (וכן מספרים גדלים של ציונים-דתיים), החתונה דרך הרבנות הראשית לישראל הפכה לבלתי קבילה, והם יוצאים לדרך עצמאית המבקשת לעצב חופה על פי צרכיהם. לחתונה אמנם מימד קהילתי מובהק, אולם היא נתפסת פחות כאירוע מסורתי ויותר כמענה לתשוקות אישיות, וכניסיון לעצב דרך הטקס חותמת של לגיטימציה לעולם הערכים של הזוג, כמו גם לתקוותיהם הפרטיות.

מוקד הטקס הופך אפוא להיות הזוג עצמו, ולא מפתיע שהוא או היא מעצבים אותו בהתאם לצרכים הפרטיים שלהם. מאידך, טקס מעצם טבעו הוא אירוע חברתי – אין טקס פרטי כפי שאין שפה פרטית – ועל כן כל טקס, על מנת לממש את תפקידו הריטואלי, חייב להבנות על יסודות תרבותיים מוכרים, ואף על יסודות טקסיים מסורתיים.

במילים פשוטות, בדיוק כפי שכפייתה של חופה אורתודוקסית על זוג שאינו מעוניין בה תהפוך את החתונה לאירוע מעוות ופגום מבחינת משמעותו, כך המצאתה של חופה פרטית שלא תקיים שום קשר עם דרך מסורתית כלשהי להתחתן תהפוך למופע, לא לטקס. גם משמעותה תיפגם. זו בעיני נקודה חשובה: זניחתה של הרבנות הראשית מאפשרת, ולעיתים אף נעשית עבור, עיצוב פרטי של טקס החופה. אולם עיצוב זה לא יכול להיות המצאתה של חופה פרטית. קהל האורחים באותה חתונה שכזו ישמש כצופה במחזה שיוכל אולי להיות מעניין או משעשע, אולם שלא יוכל לסמן להם את המעבר המתבקש בין פרקי החיים. אדרבה: כל סימון כזה של מעבר בין פרקי חיים יימשך אך ורק מהיסודות באותו אירוע שאינם מומצאים (עצם כינויו "חתונה", למשל), ואילו כל פעולה שלא תיתפס כמנהלת דיאלוג עם הטקס המסורתי תיתפס כקישוט או משחק.

החופה האלטרנטיבית, אם כן, אינה יכולה להיות חופה שטרם נראתה כמוה. לצד הפנייה אל הפרט, אל הזוג וצרכיו, חייבת מבחינה עקרונית להישמר זיקה אל האופן המסורתי שבו נערך הטקס. המתח הזה, שבין עיצובה של החופה על פי תפיסות הזוג, לבין עיצובה המסורתי של החופה, אינו מגביל, אלא מפרה. מניסיוני כעורך חופות אני יכול להעיד שרוב רובם של הזוגות מעוניינים לבסס את הטקס שהם עורכים על הטקס המסורתי, ושהשינויים שהם עורכים בחופה המסורתית מתכנסים, כאמור לעיל, בעיקר לענייני הדדיות בין החתן והכלה. החופות שמתעצבות כך דומות אחת לשנייה יותר ממה שהזוגות מתארים לעצמם. בדיאלוג שנוצר בין העולם הערכי הנוכחי ובין המסורת הולכת ומתעצבת מסורת מתחדשת, חופה יהודית ישראלית בת זמננו.

 


[1] לאלה יש להוסיף קבוצות קטנות יותר של פסולי חיתון כגון כהנים וגרושות וממזרים.

[2] על פי דו"ח שהכינו קרן אבי חי והמכון הישראלי לדמוקרטיה ב-2009 51% מהיהודים הישראלים תמכו באפשרות לנישואים אזרחיים. סקר שערך מכון סמית עבור עמותת חדו"ש ב-2011 הראה ש-62% מאזרחי ישראל היהודים תומכים בהכרת המדינה בכל סוגי הנישואים, ואותן תוצאות התקבלו ב-2013. ב-2014 שיעור התומכים בכך עלה ל-66%, וב-2015 ירד ל-64%. באותה שנה מסקר שנערך בפיקוח הפרופ' קמיל פוקס עבור עיתון 'הארץ' ב-2015 עלה ש-61% מהיהודים במדינת ישראל רוצים בנישואים אזרחיים. ראו אשר אריאן, יהודים ישראלים – דיוקן: אמונות, שמירת מסורת וערכים של יהודים בישראל 2009, מרכז גוטמן לסקרים והמכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים, 2009, עמ' 52; חדשות חדו"ש, "מדד הדת והמדינה שעורך מכון סמית עבור חדו"ש: 80% מהציבור לא מרוצים מפעילות הממשלה בתחומי דת ומדינה", אתר חדו"ש, 28.9.11 ; קובי נחשוני, "ערב ראש השנה: 61% בעד הפרדת דת ממדינה", ynet, 3.9.13 ; שחר אילן, "אז מה אם הציבור רוצה?", אתר חדו"ש, 8.1.15; גדעון לוי, "אין אוטובוסים בשבת? החילונים אשמים", הארץ, 12.9.15.

[3] יצחק גל-נור, דנה בלאנדר, המערכת הפוליטית בישראל: שנים ראשונות, מבנה מוסדי, התנהגות פוליטית, בעיות לא פתורות, הדמוקרטיה הישראל, עם עובד, מכללת ספיר, המכון הישראלי לדמוקרטיה, חולון, 2013, כרך ב, עמ' 1042. ראוי לציין שתמיד היו חילונים שלא קיבלו את הסטטוס קוו, ואף יזמו הפגנות ופעולות פוליטיות בניסיון לערערו (למשל, "הליגה למניעת כפייה דתית"). עם זאת, מרבית הציבור החילוני הסכים, גם אם בשתיקה, להסדר הסטטוס קוו.

[4] שיחת טלפון עם גלעד קריב, 20.7.16; תכתובת מייל עם יזהר הס, 19.7.16; נתונים מארגון הוויה בתכתובת מייל, 24.7.16; נתונים מאתר 'טקסים' http://www.tkasim.org.il/.

[5] הנתונים הם עיבוד של נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שערכה עמותת חדו"ש.

[6] אנה פרשיצקי, "המצאת טקסים יהודיים: טקסי חתונה ולוויה לא אורתודוקסים בישראל", בתוך מעבר להלכה: מסורתיות, חילוניות ותרבות העידן החדש בישראל, עיונים בתקומת ישראל, כרך שביעי, ידגר, יעקב; כ"ץ, גדעון; רצבי, שלום; ער., מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, שדה בוקר, 2014, עמ' 242-282

[7] שם, עמ' 280.

[8] שם עמ' 281.

[9] על פי דעת רבנים רבים קידושין הדדיים פוסלים את הקידושין של הגבר. עבור זוגות שמעוניינים בחופה הלכתית, הפתרון בדרך כלל כולל אמירה של מילים שאינן קידושין על ידי הכלה. לעתים קרובות נבחר הפסוק "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ" מתוך שיר השירים.

[10] Anthony Giddens, Modernity and Self-Identity: Self and Society in the Late Modern Age, Polity, Cambridge, 1991, p. 147-148, 203.

על טקסיות – תגובה למאמר של רוגל אלפר

מאמריו של רוגל אלפר תופסים בתקופה האחרונה פוזיציה קבועה: קינה והספד על המדינה העוברת תהליכים של לאומנות והדתה, תלונה וטרוניה על כך שכאזרח המדינה הוא חייב להיות נוכח ולסבול תחת התהליכים האלה. כאותו מוהיקני אחרון אלפר הוא החילוני האחרון, היחיד שעדיין עומד על עקרונות התבונה הטהורה והמטריאליזם האדוק, ואין לו אלא להביט בעיניים פעורות מאימה ומצער על החברה הישראלית הפרימיטיבית המתדרדרת אומללה אל סופה התיאוקרטי.

יש בהחלט מה להעריך בחילוניות מיליטנטית, הן מצד עצמה, שכן הפועלים בשמה לוקחים את תפיסת העולם שלהם ברצינות ונאבקים על ערכיהם, והן מצד הדת, שכפי שלימדה אותנו ההיסטוריה ללא ספק זקוקה לביקורת חיצונית מתמדת. לפעמים אלפר גם נוגע בנקודות ראויות. אולם לפעמים, כמו במאמרו האחרון, הוא יורה לפני שהוא בודק על מי. אלפר כותב:

"לא איחלתי לאיש 'גמר חתימה טובה'. אין אלוהים, והוא לא חותם. כשאיחלו לי 'גמר חתימה טובה', לא עניתי. ממילא אף אדם שבאמת קרוב אלי לא איחל לי את הברכה החלולה הזאת, ואני מעדיף יושרה על נימוס מזויף. לא הלכתי לבית הכנסת. אני מתייחס ברצינות למלים. ולכן לא יכול לזמר ברצינות תפילות."

הנה לכם חוסר הבנה מוחלט על מעמדו וערכו של טקס. אלפר "מתייחס ברצינות למילים", ולכן לא מברך 'גמר חתימה טובה' ולא מתפלל. אבל הברכה הזאת, כמו התפילה, היא טקס. נכון שיש אנשים שלוקחים את המילים האלה במובנן המילולי, אבל עבור רוב האנשים, כולל שומרי המצוות, 'גמר חתימה טובה' אינו איחול מילולי יותר מאשר 'להתראות'. אלה פשוט נוסחאות שאנחנו אומרים אחד לשני בזמנים מסויימים, ומשמעותם הכרה הדדית בשותפות שלנו בקהילה מסויימת, בהיותנו חולקים תרבות משותפת.

טקס, מעצם טבעו, הוא נוסחתי ורפטטיבי. מכאן שהוא נעשה בלי קשר הכרחי לרגש המלווה או לא מלווה אותו. לפתוח שיחה ב"מה שלומך" – זהו טקס, וב-99% מהמקרים אין לנו כוונה שהשאלה הזאת תקבל תשובה. לומר בתחילת אירוע "ערב טוב וברוכים הבאים" – זה טקס, ואין כאן כל כוונה להכריז שהערב באמת טוב או שהקהל אכן מבורך. לסיים ישיבה במילים "תודה רבה לכולם" – זהו טקס, ואין בו כוונה באמת להודות לכולם או לקבוע שלכולם מגיעה תודה. גם נימוסים הם סוג של טקס. גם ללבוש עניבה.

החיים שלנו מלאים טקסים, ולמעשה אין חיי אדם ללא טקסים. חלקם מסורתיים יותר וחלקם חדשים, אבל הם תמיד חוזרים על עצמם, קבועים, ולא מיועדים להיות מובנים מילולית. למעשה, כפי שכותב חוקר הדת אדם סליגמן (אוניברסיטת בוסטון), טקסים רבים מיועדים במפורש ליצור לרגע מציאות שאיננה, כך הדרישה שהם יתאימו למציאות שקיימת היא אבסורדית. זה פשוט לא העניין.

מעבר לזה, המחשבה שאפשר פשוט לוותר על טקסים, שאפשר לחיות חיים נטולי מחוות, נימוסים או אופנה דומה למחשבה שאפשר להתנתק באופן מוחלט מהעבר, שאפשר לברוא את עצמנו כל יום מחדש, שכאנשים מודרניים אנחנו פרטים חסרי הקשר או היסטוריה. כל אלה הם מיתוסים חסרי תוקף שהחילוניות המודרנית מספרת לעצמה באדיקות לא פחותה מאגדות גן העדן של הדתות.

אלפר כותב: "באוקטובר נחטפים ממני חיי, באופן אלים ממש." אם אלפר מתייחס ברצינות למילים, הוא כנראה מתכוון לכך שכאשר מברכים אותו "גמר חתימה טובה" או כאשר הוא רואה סוכה ברחוב חייו נשאבים ממנו בכוח, שהסמלים הדתיים האלה מכים בו וחובלים בו ובורחים עם נפשו או בריאותו, והוא נותר ככלי ריק ורצוץ, גוסס ברחוב, עד שמת. אבל כמובן שכל זה לא קורה לו. אלפר פשוט מבקש לומר שכופים עליו מפגש עם מסורות שהוא לא מכבד. המשפט הזה מגיע כמשפט האחרון של הרשימה, ולכן הוא מלודרמטי ומוגזם. כך מסיימים כותבים רשימות פובליציסטיות, ולא צריך לקחת כל מילה כאן באופן מילולי. גם זה סוג של טקס.

מתוך ויקיפדיה, הקליקו למקור

פורסם במדור הדעות של הארץ

רשות הגברים: גבולות הפלורליזם והסובלנות

דבר מוזר הוא: החברה הדתית נוהגת ללעוג לחילונית על רדידות ערכיה ודלות השקפת עולמה, אבל בכל פעם שזו האחרונה עומדת על עקרונותיה, כמו סביב המופע מדיר הנשים 'מרימים לכיפור', היא זוכה לזעם קדוש וזעקות שבר. אלו מלווים בדרך כלל בתמיהה מיתממת: האם אכן אתם, הפלורליסטים, מונעים מאדם דתי לנהוג כרצונו? איפה כל הסובלנות המפורסמת שלכם?

קובלנות שכאלה מנגנות על הרצון האמיתי של הדמוקרט לאפשר ריבוי קולות, אלא שהן משתמשות באיש קש ליברלי. לכולנו ברור שלסובלנות ולפלורליזם יש גבולות. הרי לא "נכיל" תפיסת עולם דאעשית ולא נהיה סובלניים לאנטישמיות. המנסים לשכנע אותנו שבשם הדמוקרטיה עלינו לתת מקום לכל עוול תחת השמיים שוכחים שפלורליזם ואף סובלנות אינן מטרות בפני עצמן, אלא מבוססות על תפיסת עולם הומניסטית וליברלית. אלו מבקשות לתת את זכות הביטוי לתפיסות שונות של "הטוב" ואכן מעוניינות בריבוי קולות. אלא שברגע שחותרים תחת ההומניזם עצמו, כמו בניסיון לתת לגיטימציה לאפלייה כנגד נשים, אי אפשר לצפות ממנו לסובלנות.

בסופו של דבר זו שאלה של הקשר. הבעיה עם המופע המדובר לא היתה שהוא מבטא קול שנוי במחלוקת של קבוצה קטנה באוכלוסייה היהודית. הבעיה היתה שהוא מנסה להפוך את הקול הזה לסטנדרטי, ואף לנורמטיבי. הציבור הליברלי לא היה מוכן לסבול אירוע שפונה לקהל הרחב אבל מפלה נשים באופן מכוון ועקרוני. זאת מפני שעצם הפנייה לציבור הכללי, וקיום המופע בכיכר העיר המרכזית, הופכים את המופע לפעולה שמבקשת להגדיר מחדש את המרחב הציבורי שלנו.

מופע בעל אופי שכזה, כמותו ראינו גם במקרה כיסוי הרקדניות של להקת 'מחולה' במופע לחנוכת גשר המיתרים בירושלים ב-2008, בעצם מבקש לקבוע שהמרחב הציבורי במדינת ישראל הוא קודם כל גברי. שזאת ברירת המחדל. שקולן של נשים הוא מראש מוגבל. שמי שיקבע אם הן תשרנה או לא הם גברים (רבנים), ומה שיאפשר להן לשיר או לא הוא הסכמתם של גברים (קהל ממגזר מסויים). באופן כזה רשות הרבים הופכת לרשות הגברים. לזה כאמור אי אפשר להסכים.

מצד שני, האם אין מקום בכלל למופע שמדיר נשים משירה בכיכר העיר? הקולות שסבורים שאכן אין לאפשר זאת מובנים, אבל נדמה לי שאת זה דווקא אפשר להכיל. מה שחשוב, כאמור, הוא ההקשר. מופע שמיועד מראש לקהילה שדורשת מטעמי דת אפלייה בין נשים לגברים יכול להתקיים, ולא רק בבני ברק אלא גם בכיכר רבין. מופע שכזה מצד אחד נותן קול לקהילה דתית-שמרנית ומאפשר לה להצטרף כשווה בין שווים אל המרחב הציבורי, לבטא את תפיסת עולמה. מצד שני, אירוע כזה ממקם את האפלייה במקום הראוי לה: כהיבט מסויים (מכוער ומצער לדעת רבים) של המסורת. בתור שכזה, הוא חלק ממערך המשמעות והזהות של אנשים מסויימים, וראוי להתחשב בו. אבל אין כאן נתינת לגיטימציה לכתחילה לעניין. גם מופע של מקהלת נזירות קתוליות שלא מאפשרות גברים על הבמה יהיה מקובל ככזה.

הבעיה עם 'מרימים לכיפור' היתה אפוא היומרה למופע של "אחדות לבבות" עבור חילונים, שלא היה יותר מלכודת דבש שמטרתה "לעשות שבת" מוזיקלית אצל שומרי המצוות היותר קיצונים – ורק על פי תנאיהם. היה כאן ניסיון להשתמש בכיכר העיר המרכזית, במופע לקהל הרחב, כדי לתת לגיטימציה לאפלייה, כדי לומר ש"לא נורא" אם במופע ציבורי כללי תיאסר שירת נשים. באופן ראוי לשבח הציבור הליברלי עמד על עקרונותיו ודחה את הניסיון הזה. בכך הוא שמר, כראוי, על רשות הרבים שוויונית, ליברלית ודמוקרטית.

Capture

פורסם היום במדור הדעות של ‘הארץ’

קרישנמורטי והמסורת של אי-מסורת

theosophical001בין מעגלי המחפשים הרוחניים בזמן הזה כמעט שאין צורך להציג את קרישנמורטי. מי שנחשב ללא ערעור לאחד המורים הרוחניים הגדולים של העת המודרנית; מי שכילד נבחר על ידי האגודה התיאוסופית להיות ה-world teacher הבא, כלומר להיכנס לנעלי משה, הבודהה, ישו או מוחמד ולהיות המבשר הנוכחי של האמת הנצחית; מי שב-1929, בנאום מפורסם ומרשים זרק מעליו כל יומרה להיות מנהיג המונים או גורו נערץ ויצא לדרך עצמאית; מי שהפך להיות מורה רוחני ופילוסוף נודד שגם זכה מג'ורג' ברנרד שואו לתואר "האדם היפה ביותר בעולם"; ומי שעד סוף חייו (1986) נדד ממדינה למדינה, מגנה את הלאומיות והאתנוצנטריות, מדבר על כך ש"אתה הוא העולם" ומבקש ממאזיניו לחפש לא פתרונות לשאלותיהם, אלא את מקור השאלות עצמן – האדם הזה הוא עבור רבים התגלמות הפסגה הטהורה של ההוראה הרוחנית.

אותו טוהר רוחני נובע לא רק מאורח חייו מעורר ההשראה, אלא אף יותר מכך מתורתו, שנראה שאין "נקייה" ממנה. קרישנמורטי בעצם הטיף לאי-לימוד. הוא דחה כל אמונה, כל מסגרת מטאפיזית, כל טקס, כל מצווה, ואפילו כל תרגול רוחני או מדיטטיבי. הוא ביקש מתלמידיו (אחרי שהתעקש שהוא לא מורה והם לא תלמידים) שירפו מכל מאמץ אקטיבי להתפתח רוחנית או מוסרית, שירפו גם מכל מה שידוע להם על עצמם או על העולם, וינסו אך ורק להבין, ברגע אחד, מי הם באמת ומהי המציאות לאשורה. עם הזמן (מאז שנות השלושים בשיחותיו ומאז שנות החמישים בספריו) גם נתן מעין מיני-תרגול רוחני אחד פשוט: להתבונן בעולם מתוך "מודעות חסרת בחירה" (choiceless awareness). רק תפיסה כזו של העולם יכולה להביא לחירות אמיתית, התעקש.

במאמר שהתפרסם עכשיו, A Pathless Land: Krishnamurti and the Tradition of No Tradition, אני מנסה לנתח את מקורות תורתו של קרישנמורטי. אני לא מקבל את העמדה שגורסת שמדובר ביצירה מקורית של קרישנמורטי, ומציע ששורשיה מצויים בנצרות הפייטיסטית, שהיא עצמה התפתחות של הפרוטסטנטיות הלותרנית. אני גם מציע שהפריצה שלו מתוך האגודה התיאוסופית, שסימן אותו נאום מפורסם ב-1929, לא נבעה רק מהמשבר האמוני שנקלע אליו עם מות אחיו הצעיר ניטיננדה, אלא היתה תוצאת הבשלתה של אישיותו, בתוספת השפעות שונות שנחשף אליהן במסעותיו במערב. כל אלה יחד הובילו את קרישנמורטי למה שניתן לכנות "המסורת של אי-מסורת", כלומר אותה מסורת שמתיימרת לדחות כל מסורת.

המאמר פורסם בספר Theosophical Appropriations: Esotericism, Kabbalah, and the Transformation of Traditions בעריכת פרופ' בועז הוס וד"ר ג'ולי חייס ובהוצאת אוניברסיטת בן גוריון. הוא מסכם כנס שנערך באוניברסיטת בן גוריון בדצמבר 2013, ומכנס מאמרים מעניינים רבים. ראו כאן רשימת תוכן והקדמה מאת העורכים.

כאן המאמר כולו (יחד עם הקדמת העורכים לפניו)

capture

יש כוח, אין אחריות: על מאבקי השבת

הנה סוד כמוס שלא צריך לגלות לחברי הכנסת החרדים: במדינת ישראל עובדים גופים ומוסדות רבים בשבת. כל שבת. הנה רשימה חלקית: נמל חיפה, נמל אשדוד, חברת החשמל, נתב"ג, חברות המים, בנק לאומי, רשות השידור, מפעלי ים המלח, מפעלי תרכובות ברום, גלי צה"ל, משרד המשפטים, חברות הסלולר, מפעלי 'טבע', ואפילו חברת 'נספרסו ישראל'. אה, כן, גם משחקים כדורגל בשבת. הנה עוד סוד: לא כל העבודות האלה הן פיקוח נפש.

האם נראה כעת את חברי הכנסת החרדים דורשים מנתניהו להפסיק את כל חילול השבת הזה? לא ולא. וזאת לא מפני שלא אכפת להם שמחללים שבת. אלא שהם מבינים היטב שאין קיום למדינה מודרנית ללא עבודה בשבת של ארגונים ומפעלים רבים. כך למשל, לא נפסיק את עבודת הנמלים בשבת מפני שלא נוותר על שביעית מהיבוא והיצוא שלנו, לא נפסיק את פעולת נתב"ג מפני שלא נוותר על התיירים שמגיעים, ותנסו רק לומר ליצחק תשובה ולנובל-אנרג'י שאסדות הגז לא ישאבו גז – שאחרי זה ישמש את אזרחי ישראל – בשבת.

המציאות במדינת ישראל תמיד כללה חילול שבת, ושגשוגה של המדינה תמיד חייב זאת. וכאן אנחנו מגיעים לסוד שהחילונים לא יודעים: נכון להיום אין ליהדות האורתודוקסית כל תוכנית ריאלית לקיומה של מדינה מודרנית בהתאם להלכה. בפרט בעניין השבת, אין שום פתרון הלכתי לעבודתם של מפעלים חיוניים שאינם פיקוח נפש אבל דרושים לקיומה של כלכלה מודרנית. ולא, שימוש בלא-יהודים כ"גוי של שבת" לא ממש נחשב, אלא אם אנחנו מתכוונים לחזור לשטעטל. אם מדינת הלאום של העם היהודי תלויה בלא-יהודים כדי שידליקו לה את האור בשבת אפשר לכבות את האור ולסגור את הבסטה.

מכאן עולה ששומרי המצוות בעצם תלויים בחילונים כדי שמדינת ישראל לא תדרדר למציאות כלכלית של עולם שלישי. למעשה האינטרס של האורתודוקסיה חייב להיות שתמיד יישארו מספיק יהודים שיחללו שבת ויתפעלו את המדינה. כל מנהיג אורתודוקסי בר דעת יודע זאת, ולכן אין כל דרישה אמיתית שהמדינה תכפה על כל המפעלים המנויים לעיל לחדול מלפעול בשבת. המעמד הבינוני לא רק מממן את עולם הישיבות החרדיות ולא רק שומר עליהן במילואים, הוא גם יודע איך לחלל שבת כך שיגיעו אליהן מספיק חשמל ומים.

מה שנחשף לעינינו בסוגיית הרכבת, אפוא, אינו באמת מאבק של קידוש השם למען טהרת השבת, אלא ניצול כוחם הבלתי-פרופורציונלי של החרדים באופן שגם הם עצמם לא מעונינים בו. איש מחברי הכנסת החרדים לא רצה לעשות עניין מעבודת הרכבת בשבת, אלא שעיתונאים חרדים שונים העלו את העניין בפגישתם עם נתניהו, וחברי הכנסת לא היו יכולים אלא ליישר קו. מפני שלנתניהו חשובה שרידותו כמעט יותר מכל דבר אחר, הוא מוכן להיכנע להם. חברי הכנסת החרדים יודעים את זה, ויודעים גם שהעיתונאים החרדים יודעים את זה. אין להם ברירה אלא לדרוש את מה שברור שיקבלו, והתוצאה היא בלגן כללי וגידול באיבה כלפיהם בקרב הציבור החילוני.

גם בסוגיית מתווה הכותל נציגי החרדים כבר הסכימו על הכל עד שהתקשורת החרדית פוצצה את העניין ובעצם חייבה אותם, בניגוד לרצונם, להקים זעקה. כי אם יש להם כוח, הם מחוייבים לכאורה להשתמש בו כדי לכפות את "דעת התורה" – גם כשזה בניגוד לאינטרסים שלהם. כאן גם מתחבר סיפור השבת לעקרון כללי גדול ומטריד הרבה יותר: באופן עמוק החברה החרדית לא יודעת מה לעשות עם כוח ועם אחריות. חברה שנוצרה בגולה, בתנאים של כפיפות גב ותלישות, פיתחה הלכה שמתאימה לתנאים אלה. כעת היא מוצאת עצמה במציאות שונה לגמרי, ובלי להתאים את עצמה לא יכולה שלא לעשות נזק.

Capture

פורסם היום במדור הדעות של ידיעות אחרונות