כולם מדברים על ג'נוסייד. האשמת ישראל בפשע הגדול מכולם, והפולמוס שהתעורר בעקבות זאת, הפכו את המונח המצמית לשגור על לשוננו, וסביר שהוא ילווה אותנו זמן רב אל העתיד. תרגום הספר 'ג'נוסייד ויחסים בין לאומיים' הגיע מן הסתם על רקע מציאות זו, וטוב עשתה הוצאת האוניברסיטה הפתוחה שלקחה על עצמה להנגיש לקורא הישראלי את הנושא, שכן הספר פורש מצודתו לאורך ולרוחב, מהדיון בשדה המחקר עצמו ועד לניתוח אירועי ג'נוסייד לאורך המאה האחרונה.

מרטין שו, פרופ' אמריטוס באוניברסיטת סאסקס, הוא מהמומחים הגדולים בתחום, ובספר הוא מתפלמס עם חוקרים אחרים שלדעתו מגדירים את המונח באופן צר מדי. אפילו הגדרת אמנת האו"ם לג'נוסייד אינה מספקת על פי שו, שסבור שמניעים פוליטיים לא-ענייניים בלמו הגדרות רחבות יותר. לדידו יש לכלול תחת המונח כמעט כל פגיעה מכווונת והרסנית בקבוצה של אזרחים.

מטרה נוספת ששו שם לעצמו היא להזים את ההנחה שג'נוסייד מתחולל בעיקר בין שלטון לאזרחיו, ולהראות שלרוב האירוע דווקא חוצה גבולות ומכוון כלפי אזרחי היריב. בנוסף, שו ממקם את אירועי הג'נוסייד בתוך הקשר בינלאומי, וטוען שהיחסים הבינלאומיים משפיעים על דפוסי הג'נוסייד המקומיים, ובהם נמצא המפתח להבנתם.

בתחילת הספר סוקר שו את תחום המחקר. הוא מציין שמאחר שחקר תופעת הג'נוסייד צמח בצל שואת יהודי אירופה, הכרה במקרי ג'נוסייד אחרים נתקלה תחילה בהתנגדות. היה צורך במאמצים רבים כדי להכיר גם בשואת הארמנים כג'נוסייד, ואחריה, עם קץ ההתייחסות לשואה כאירוע ייחודי ובלתי-ניתן-להשוואה, נפתחה הדלת לאפיין כך אירועים נוספים. הבעיה היתה, כותב שו, שהשואה עדיין הוחזקה כפרדיגמה לכל ג'נוסייד, ותפיסה זו המשיכה למנוע הכרה באירועים שונים, מצומצמים יותר בהיקפם.

כך, לדוגמא, על פי שו הנאצים ביצעו "אירועי ג'נוסייד" גם בנכים, צוענים, פולנים, אוקראינים, בלארוסים, סרבים ואחרים, כפי שהאימפריה העות'מאנית ביצעה ג'נוסייד לא רק נגד הארמנים, אלא גם נגד היוונים והנוצרים האשורים. אירועים אלה לא נספרים כמקרי ג'נוסייד משום שהיו מצומצמים יותר, אולם על פי שו יש להכיר גם בהם. הוא קובל על כך שה"מגה-ג'נוסיידים" – כך הוא מכנה את שואת היהודים, הארמנים והטוטסי – מאפילים על ג'נוסיידים אחרים בהם לא נרצחו חלקים גדולים מעמים שונים.

בניגוד לחוקרי ג'נוסייד אחרים, שו אינו רואה בג'נוסייד תופעה שמייחדת אידיאולוגיה מסויימת כלאומיות, פאשיזם, אימפריאליזם, קולוניאליזם התיישבותי או מרד בקולוניאליזם התיישבותי. לא רק שהיא קיימת בכל אחת מתצורות פוליטיות אלה, אלא שניתן למצוא דוגמאות בהם היא לא קיימת בכל אחת מהן. על פי שו יש לבחון כל מקרה ג'נוסיידי לגופו ולהשוותו לאחרים, תוך עמידה על ההקשר הבינלאומי המשתנה תדיר.

כדי להדגים את התזה שלו מנתח שו שלל דוגמאות. אם לפני המאה העשרים היה ג'נוסייד תופעה רווחת, ונבע בעיקר ממלחמות דת (פוגרומים ביהודים, גירוש המוסלמים מספרד ומלחמות שונות בין קתולים לפרוטסטנטים היו כולם ג'נוסייד על פי שו), עם המעבר לעידן המודרני הדת חדלה להיות הגורם העיקרי לאירועים ג'נוסיידים, והאידיאולוגיה, על פי רוב זו הלאומית, תפסה את מקומה.

במאה העשרים הסובייטים לבדם ביצעו ג'נוסייד בקולאקים (מעמד האיכרים בעלי החוות), באוקראינים (בהולומודור, הרעב הכפוי שהמית מיליונים), ובמבצעי הגליה של קבוצות אתניות שונות בתוך ברית המועצות (הצצ'נים, הטטרים, ועוד). גם הטיהורים של סטאלין היו ג'נוסייד, וכן גירוש האוכלוסיות הגרמניות ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השניה. היפנים ביצעו ג'נוסייד בקוריאה כבר ב-1910, הסינים ביצעו ג'נוסייד בטיבט, כמו גם בבני עמם ב"קפיצה הגדולה קדימה" של מאו (1958-1962), אשר כתוצאה מ"מנטליות הג'נוסייד של התורה המאואיסטית", הביאה למותם של עשרות מיליונים.

העצמאות ההודית/פקיסטנית הביאה לאלימות ג'נוסיידית בהעברת אוכלוסיות בין המדינות, הלאומנים הקוריאנים הפעילו אלימות ג'נוסיידית במלחמת קוריאה, החאמר רוז' ביצע ג'נוסייד בקמבודיה, בשנות החמישים הפעילה בריטניה "דיכוי ג'נוסיידי" בקניה, האמריקאים ביצעו ג'נוסייד בווייטנאם, חצי מיליון איש נרצחו בג'נוסייד שבוצע על ידי הממשלה האינדונזית כלפי האופוזיציה שלה החל מ-1965, ובאותן שנים ערכו המוסלמים ג'נוסייד כנגד הנוצרים בניגריה. בתחילת שנות השבעים החלה בנגלדש בביצוע ג'נוסייד כנגד מיעוטים אתניים במחוז צ'יטגונג, ממשלת מוגאבה בזימבבואה ערכה ג'נוסייד ביריביה מבית החל מ-1979, ב-1983 ביצע סדאם חוסיין ג'נוסייד בכורדים בצפון עיראק, וגם האפרטהייד בדרום אפריקה הביא ל"תוצאות ג'נוסיידיות" באוכלוסיית השחורים. אפריקה בכללה היא אזור אסון: על פי שו "ניתן בהחלט להתייחס כמעט לכל אפריקה כאל אזור סכסוכים ג'נוסיידיים".

המצב לא השתפר אחרי תום המלחמה הקרה. אדרבא, התפרקות הסמכות המרכזית של מוסקבה איפשרה אלימות ג'נוסיידית בין ארמניה לאזרבייג'ן, בין המדינה הגאורגית ללאומנים אבחזים, בין קבוצות אתניות שונות בטג'יקיסטן ובין קבוצות שונות של מוסלמים באוזבקיסטן. כל זה לבד מהג'נוסייד הסרבי בבוסנים, שהגיע ב-1991 אחרי התפרקות יוגוסלביה. הפלישה והכיבוש האמריקאי בעיראק "הובילו למלחמת אזרחים ג'נוסיידית" בין שיעים לסונים, בשנות האלפיים הפעילה סרי לנקה אלימות ג'נוסיידית כלפי המורדים הטמילים בתחומה, מלחמת לבנון השניה (2006) ומבצע עופרת יצוקה בעזה (2009) נשאו "אלמנט ג'נוסיידי", במלחמת האזרחים בסוריה קיים "חשד לג'נוסייד", וארגון אל-קאעדה, שהשתתף בה, מחזיק ב"נטיות ג'נוסיידיות". בבורמה הופעלה אלימות ג'נוסיידית נרחבת כלפי מיעוטים אתניים בין 2016-2017, והתקפת חמאס ב7.10, כמו גם מלחמת עזה הנוכחית, הינם, על פי שו, ג'נוסייד.

בעוד מלאך ההיסטוריה של ולטר בנימין עף לאחור ומביט פעור פה ברצף הג'נוסיידים ממנו מורכב העבר, עלינו לתת דין וחשבון על הרשימה שלפנינו. קשה שלא להסיק שבני אדם הנמצאים בסכסוך דמים מגדירים כברירת מחדל את מטרתו כהשמדה או גירוש מלאים של הצד השני, ומכיוון שהם גם מנסים להגיע למטרה הזו, ג'נוסייד אינו דבר נדיר. למעשה, על פי מחקרו של שו נראה כי הסכסוכים האלימים היוצאים מהכלל הם המלחמות "הרגילות" ולא אירועי הג'נוסייד.

ניתן להבין עד כמה ג'נוסייד רווח גם מהעדרו. את העובדה שלא התחולל ג'נוסייד באירופה מסוף מלחמת העולם השניה ועד שנות התשעים מקנה שו לא למנגנונים בינלאומיים שידעו לבלום אותו ולפתור סכסוכים, אלא להצלחת הג'נוסייד, כדבריו, שבוצע מיד אחרי מלחמת העולם על ידי הצבא האדום, שגירש אוכלוסיות גרמניות במזרח אירופה: "את העובדה שבאירופה לא התרחש ג'נוסייד במשך דור שלם יש לייחס לניצחונו של פרוייקט ג'נוסיידי אחד – הסובייטי, על פני זה הנאצי".

חוסר ג'נוסייד הוא מצב המצריך הסבר, וההסבר הוא ג'נוסייד. בני אדם כרגיל מעוניינים להשמיד זרים הנמצאים בסמיכות אליהם, ואינם עושים זאת רק אם הזרים כבר הושמדו. יצר לב העם רע כלפי שכניו, תמיד ובכל מקום. על פי הגיון זה אזורים מגוונים אתנית מועדים לג'נוסייד, ושו אכן מבהיר שאירועי ג'נוסייד חוזרים על עצמם שוב ושוב באותם מקומות.

המציאות, על פי שו, מדכדכת מאוד, ומנגד קשה שלא להרגיש שההקבלה הכמעט מלאה בין מקרי טבח או מלחמות לג'נוסייד מרוקנת את המונח ממעמדו הייחודי. לא בכדי, כאשר רוצה שו לדבר על שואת היהודים או הארמנים הוא נזקק לטבוע מונח חדש, "מגה-ג'נוסייד". קיים מתח בין הרצון לעורר את דעת הקהל הבינלאומית לבין השימוש בקטגוריה, שככל שהיא רווחת, הופכת לבנאלית.

מתח קיים גם בין הקלות שבה מסווג שו אירועים אלימים כג'נוסייד לבין הדחיפות שבה הוא קורא למניעתם, ואכזבתו מחוסר היכולת של הקהילה הבינלאומית לעשות כן. האם אפשר לצפות שהאנושות תשים סוף לג'נוסייד כאשר מדובר במציאות שמתממשת כל שנה שניה? אכן, על פי שו "עולם שבו לא יהיו עוד אירועי ג'נוסייד יהיה גם עולם ללא מלחמות". קשה להניח שעולם כזה יגיע בקרוב, או אי פעם.

[פורסם במוסף ספרות ותרבות של ידיעות אחרונות]

אנחנו זקוקים להסבר שלא מסתפק ב"בורות" כדי להבין למה סטודנט אמריקאי יציג לראווה דגל חיזבאללה. לא חסרה בורות בעולם, אבל משהו מעניין יותר מתרחש כאן, ודאי כשאנחנו מבינים שגם אנשים שבהחלט אינם בורים תומכים, ולפעמים אוהדים ממש, ארגוני טרור כחיזבאללה.

המסתורין אינו שאישים בשמאל הרדיקלי תומכים בטרור – השמאל הרדיקלי המציא את הטרור – אלא שהם מקדמים את ההנחה, שקל להראות שהיא שגויה, שארגוני טרור איסלמיסטים מהווים תנועות שחרור באיזשהו מובן שגור של המונח הזה.

למרות זאת, התפיסה של תנועות טרור אסלאמיות, ובפרט חמאס וחיזבאללה, כתנועות שחרור, הפכה נפוצה בחוגים רדיקליים. הליגה נגד השמצה אספה עשרות הצהרות בנושא זה על חמאס שפורסמו על ידי ארגוני סטודנטים ב-7-9 באוקטובר 2023. אמנם אין לצפות ליותר מדי מסטודנטים הלומדים באוניברסיטאות עילית, אבל מה לגבי אינטלקטואלית מוערכת כמו ג'ודית באטלר, שבשנת 2006 טענה ש"הבנת חמאס וחיזבאללה כתנועות חברתיות פרוגרסיביות, שנמצאות בשמאל, שהן חלק משמאל עולמי, היא חשובה ביותר"?

בערך באותו הזמן נורמן פינקלשטיין, פרופסור למדעי המדינה ואקטיביסט אנטי-ישראלי ותיק, כתב כי פעולת לכידתם והריגתם של חיילים ישראלים על ידי חיזבאללה ביולי 2006 היתה "מחווה אצילית", ולאחר ה-7 באוקטובר 2023 הוא קבע כי "אם נכבד את ההתנגדות האלימה של ג'ון בראון לעבדות; אם נכבד את היהודים שמרדו בגטו ורשה, כי אז עקביות מוסרית מצווה עלינו לכבד את ההתנגדות ההרואית בעזה".

הנקודה שיש לעמוד עליה כאן אינה ההשוואה הנלוזה בין התנגדות הגרילה בגטו ורשה לוורמאכט ולאס-אס לבין מעשי רצח המוני של אזרחים, אונס שיטתי, חטיפה של משפחות שלמות וניסיון טיהור אתני של יותר מעשרים קיבוצים ושלוש ערים ישראליות. הנקודה שיש לעמוד עליה היא ההקבלה של הטרור האסלאמיסטי לתנועות שחרור פרוגרסיביות מהעבר.

באטלר נוקטת באותה עמדה. בכנס בצרפת במרץ 2024, היא הדגישה שזה "ישר ונכון מבחינה היסטורית" לטעון ש"התקוממות" של ה-7 באוקטובר היה "מעשה של התנגדות מזוינת" ובשום אופן "אינה מתקפת טרור". שוב, מה שמעניין כאן אינו טיוח פשעי חמאס אלא הלגיטימציה לטרור של חמאס על ידי הגדרתו מחדש כמעשה של התנגדות אנטי-קולוניאלית.

דוגמה אחרונה וגרוטסקית אביא מספרו של פיטר ביינרט, 'להיות יהודי לאחר חורבן עזה: חשבון נפש' (2025). ביינרט, אקטיביסט יהודי ותיק שבשנים האחרונות הפך מציוני לתומך במדינת כל-אזרחיה, מגנה בתוקף את פעולות חמאס ב-7 באוקטובר, אך אינו משתמש ולו פעם אחת במילה "טרור" כדי לתאר אותן ולא במילה "טרוריסטים" כדי לתאר את חמאס. עבור ביינרט מחבלי חמאס הם תמיד "לוחמים", וחמאס אינו ארגון טרור אלא "ארגון חתרני (insurgent)" או ארגון "גרילה" (מה שיוצר ניסוחים מאולצים משהו, כגון "מוקדם יותר באותו בוקר, לוחם חמאס נכנס לביתה של עמליה ורצח את אמה" – עמ' 34).

לאורך הספר חמאס מתואר כתנועת שחרור. ביינרט קובע כי

ל-7 באוקטובר יש יותר במשותף עם הרצח, העינויים והאונס של אלפי אירופאים בהאיטי הנאבקת לעצמאותה ב-1804, או לטבח המתיישבים הלבנים בפורט מימס על ידי אינדיאנים משבט הקריק ב-1813 במה שכיום הוא אלבמה, או לטבח בלארי על ידי מורדי מאו מאו שביקשו להפיל את הקולוניאליזם הבריטי בקניה ב-1953 – התקפות מחרידות וחסרות רחמים על ידי עמים מדוכאים המתנגדים לנישול. (עמוד 39)

עבור ביינרט חמאס הוא פשוט עוד פרט בסדרה ארוכה של תנועות שחרור. אכזרי, אין ספק, כי שחרור מדיכוי לעולם אינו קל וגם לא ג'נטלמני. אבל למה אפשר לצפות? דיכוי מייצר אלימות ודה-קולוניזציה אינה מטאפורה. בסופו של דבר, כשם שאנו רואים את העבדים המשוחררים של האיטי כגיבורים, כך עלינו לראות גם את הלוחמים (אל תגידו טרוריסטים) של החמאס.

האנלוגיה לעבדים ולילידים חיונית כמובן עבור הביקורת על ישראל כמעצמה קולוניאלית, כמו גם להצדקת הזוועות שביצע חמאס. היא מאפשרת להחליק את המעשים המתועבים שבוצעו על ידי התנועות האלה ולתת לגיטימציה לכל ברבריות שמושתת על ישראלים ויהודים. אבל יש כאן יותר מאשר ויתור טקטי על מוסר למען גינוי מדינה שנואה או עם שתמיד אשם. יש כאן טרנספורמציה עמוקה יותר, במחשבה של חוגים מסוימים בתוך השמאל הרדיקלי. אנו עדים לשינוי במשמעות של פרוגרסיביזם. כדי להבהיר זאת, עלינו לבצע צלילה קצרה אל תוך ההיסטוריה של הטרור.

***

המסגרת התיאורטית השימושית ביותר לכך תהיה עבודתו של דיוויד רפפורט אודות "ארבעה גלים" של טרור מודרני: האנרכיסטי, האנטי-קולוניאלי, טרור השמאל החדש והדתי הפונדמנטליסטי. ראשית הסיפור במאה התשע עשרה, כאשר המונח "טרור" נודד בהדרגה מהמובן שקיבל במהפכה הצרפתית (אלימות שננקטה על ידי ממשלה מהפכנית כדי להפחיד ולשנות את החברה) למשמעותו המודרנית: אלימות כנגד מדינות ואזרחים על מנת לייצר פחד ולהשיג מטרה אידיאולוגית.

גל הטרור הראשון היה מהפכני ואנרכיסטי. הוא מתחיל עם תנועת נרודנאיה ווליה הרוסית ("רצון העם" – נוסדה בשנת 1879 ואחראית להתנקשות בצאר אלכסנדר השני בשנת 1881), ומתפשט הלאה למספר רב של פעילים אנרכיסטים וסוציאליסטים. עקרונות מודרניים של ריבונות עממית (סמכות פוליטית הנובעת מ"העם", בו הכל נחשבים שווים), ההבנה המודרנית של מהפכה פוליטית כדבר טוב, ערכי הנאורות של חירות ושוויון ואידיאולוגיות שמאל רדיקליות משתלבים יחד ליצירת רצף יוצא דופן של התנקשויות (הקיסרית אליזבת מאוסטריה, המלך אומברטו הראשון מאיטליה, נשיא ארה"ב ויליאם מקינלי, ועוד) ופיגועים רבי נפגעים, תוך כוונה לנצל את העיתונות הפורחת והשימוש המתרחב בטלגרף כדי להגיע לתודעה ציבורית רחבה.

מלחמת העולם הראשונה משנה את הסביבה האידיאולוגית. התפרקות האימפריות וקביעתו של נשיא ארה"ב וודרו ווילסון בדבר זכותם של עמים להגדרה עצמית משנים את המניע העיקרי לטרור ממהפכה רדיקלית לעצמאות לאומית. רפפורט מזהה אפוא את הגל השני כלאומי ואנטי-קולוניאלי. ה-IRA באירלנד מהווה דוגמא נחשונית לגל הזה: הארגון מבצע מאות פיגועים בתחילת שנות ה-20 של המאה העשרים. הטרור הלאומני המצרי פעל כמעט באותו הזמן, ופעילות טרור במהלך המאבק ההודי לעצמאות החלה בשנת 1925 ונמשכה עד הכרזת העצמאות ב-1947. מקרים מאוחרים יותר כוללים את המרד הערבי בפלסטין המנדטורית (1936–1939); ארגוני טרור יהודיים כמו האצ"ל והלח"י; המאו מאו בקניה (1952–1960); ה-FLN באלג'יריה (1954–1962) וה-EOKA בקפריסין (1955–1959).

תוך השהיית השיפוט המוסרי של מעשיהם (לדעתי טרור הוא תמיד מגונה), חשוב לציין שאנו עדים שוב למה שהן בבירור תנועות שחרור פרוגרסיביות. כולן נאבקות נגד דיכוי קולוניאלי ולמען התפיסה המודרנית של זכות ההגדרה העצמית. האסטרטגיה היתה להפוך את השלטון הקולוניאלי לבלתי אפשרי מבחינה פוליטית, כלכלית ונורמטיבית, וחשיבותו של גל זה היא שבניגוד לראשון, הוא מצליח. כוחות קולוניאליים נסוגים, מדינות לאום נולדות.

הגל השלישי (שנות ה-60-80) מציע ביטויים מגוונים של תנועות שמאל חדש (New Left). גל זה, שהושפע במיוחד ממלחמת וייטנאם, מהמהפכה הקובנית ומתנועות מהפכניות קומוניסטיות ומאואיסטיות בעולם השלישי, ושהיה חדור ברדיקליזציה שהתבשלה באוניברסיטאות מערביות, מציג רבים מהארגונים הידועים לשמצה של שנות ה-60-80: סיעת הצבא האדום/באדר-מיינהוף, ה- Weather Underground, ה- Action Directe, ועוד.

הגל הזה גם מעלה על נס את המאבק הפלסטיני לשחרור לאומי. ארגון השחרור הפלסטיני (אש"ף) נוסד בשנת 1964 ומושך אליו אזרחים מערביים. ארגונים המקדישים את עצמם למטרה זו (כמו באדר-מיינהוף) ממלאים תפקיד מרכזי בשינוי פני הטרור, ועוזרים להפוך אותו לעל-לאומי ובינלאומי, תוך כדי ביצוע פעולות ראווה נועזות ופומביות מאוד. זוהי התקופה בה אנו נחשפים לחטיפות מטוסים, החזקת בני ערובה, השתלטות על שגרירויות ופעולות טרור באירועים בינלאומיים (לנו זכורה במיוחד אולימפיאדת מינכן בב- 1972 וחטיפת מטוס אל-על לאנטבה, 1976, שבוצע בשיתוף פעולה של תאי טרור גרמנים ופלסטינים).

ושוב: על אף האלימות הרצחנית, כל המעשים הללו מבוצעים על מנת לקדם מטרות פרוגרסיביות. כולם, לפחות לפי הבנתם של מבצעיהם עצמם, אנטי-אימפריאליסטיים, אנטי-קולוניאליים, אנטי-קפיטליסטיים, וכולם מכוונים לקדם שוויון ושחרור למדוכאים – כאשר שחרור כאן משמעותו אוטונומיה אישית והגדרה עצמית לאומית.

***

בגל הרביעי הדברים משתנים. רפופורט מתארך את תחילתו לשנת 1979, תוך הדגשת שני אירועים גיאופוליטיים: המהפכה האיראנית והפלישה הסובייטית לאפגניסטן. לאלה הוא מוסיף את ההשתלטות על המסגד הגדול במכה, באותה שנה, על ידי מאות סונים קיצונים משנים-עשר מדינות שנות, תוך הכרזה על ביאת המהדי. התפתחויות אלו מעוררות גל של פעילות טרור שבמרכזה הדת הפונדמנטליסטית, ובפרט האסלאם.

המהפכה האסלאמית של איראן הופכת אותה ליצואנית טרור עולמית, מממנת ומכוונת פעילות טרור ואף ארגוני טרור שלמים. באפגניסטן, האסלאם משפיל ומביס מעצמה חילונית, ומעורר התלהבות ברפובליקות סובייטיות עם אוכלוסיות מוסלמיות גדולות. כוחות אסלאמיים עולים בבוסניה, קשמיר ההודית מתחממת על רקע מתחים עם המיעוט המוסלמי. פיגועי התאבדות והקרבה עצמית הופכים לפעולות הטרור הבולטות בגל זה, והוא נמשך למעשה עד לאל-קאעידה ולדאעש. שתי התנועות מבקשות לכונן ח'ליפות שבה השלטון האסלאמי מחליף את מדינות הלאום המודרניות, שתיהן אכזריות ביותר ושתיהן בעלות כישרון תקשורתי ויכולת חסרת תקדים ליצירת ספקטקל ויזואלי.

בעוד שקבוצות אסלאמיות אחראיות למספר הגדול ביותר והקטלני ביותר של פיגועי טרור בגל הרביעי ("האסלאם", כותב רפופורט, "נמצא בלב הגל הזה"), דתות אחרות לא תמנו ידן בצלחת. המחתרת היהודית של תחילת שנות ה-80 תכננה לפוצץ את כיפת הסלע על מנת להביא את הגאולה, ואום שינריקיו, תנועה יפנית ששילבה תאולוגיה בודהיסטית, הינדית ונוצרית, שחררה גז עצבים ברכבת התחתית של טוקיו בשנת 1995 במטרה להשיב את "הבודהיזם המקורי" ולצפות ל"ארמגדון". לרשימה זו אפשר להוסיף טרור נוצרי נגד מרפאות הפלות, והיא כמובן מגיעה עד לטרור היהודי שמשתולל בימים אלה ביהודה ושומרון.

השינוי שהגל הרביעי מביא הוא קודם כל בקנה מידה: פעולות הטרור הופכות רבות יותר, גדולות בהרבה, קטלניות יותר, ובמקרה של טרור בחסות איראן, ממומנות על ידי מדינה. מנקודת מבט אידיאולוגית, בגל הרביעי האלימות כבר אינה המוצדקת באמצעות נרטיבים מהפכניים, לאומיים והיסטוריים אלא מוטמעת בנרטיבים מטא-היסטוריים או טרנסצנדנטיים. לגיטימציה לפעולה אינה מגיעה מ"העם", אלא מאלוהים.

וחשוב מכל: בגל הרביעי הטרור לראשונה אינו מתעקש שמאבקו מוקדש למימוש ערכי הנאורות. למעשה, הוא דוחה אותם ומצהיר בבירור על רצונו בחורבנם. שלושת הגלים הראשונים הצדיקו את עצמם באמצעות המסגרת הנורמטיבית של הנאורות והמודרנה באופן כללי; גם כאשר דחו באופן קיצוני את הליברליזם הם דגלו בריבונות עממית, באמנציפציה, בשוויון, בהגדרה עצמית לאומית ובהתקדמות היסטורית חילונית (זה ההבדל העקרוני בין אש"ף לחמאס, וזו הסיבה שפיוס עם הראשון אפשרי, ועם השני כנראה בלתי אפשרי).

הגל הרביעי הוא הגל הגדול הראשון של הטרור המודרני שתרומתו האידיאולוגית הייחודית אינה פרשנות רדיקלית נוספת של ערכי הנאורות, לא הבטחה מודרנית נוספת לחירות, אלא דחיה עקרונית של כל אלה. מדובר במרד נגד ההומניזם האוניברסלי וערכי החופש והשוויון, שלא לדבר על החילוניות, כפי שהובנו במודרנה המערבית.

***

מה ניתן אפוא להבין מהתעקשותם של אינטלקטואלים בולטים בשמאל הרדיקלי להתייחס לגל הזה כאילו היה גרסה נוספת של שלושת הקודמים, כאילו הוא מקדם חירות ושוויון במובן שהם עצמם דוגלים בו?

להמשך המאמר:

באתר תלם

פורסם גם באנגלית בסאבסטק שלי

פרופ' יוסי דהאן כתב ביקורת מלומדת על ספרי "ליברליזם: שורשיו, עקרונותיו, משבריו", ביקורת שמאשימה אותי, בצדק, בהצגת סוג מסוים של ליברליזם; ושלא בצדק בכך שאני סוג של גזען, כי הליברליזם שלי אינו כולל ערבים וכי איני מציין בספר את הכיבוש.

אני מכבד מאוד את חשיבתו של דהאן, אולם דומני שהרבה מן הביקורת מפספסת את אופיו של הספר. מדובר בספר מבואי, ואין בו כוונה להביא את כלל הזרמים של ההגות הליברלית ושל הפוליטיקה הליברלית בעולם כיום. הרשימות השמיות הארוכות שהביא דהאן, של הוגים שהייתי אמור להתייחס אליהם ולא התייחסתי, כוללות, אם ספרתי נכון, 21 הוגים והוגות – מג'ון רולס ועד יהודה שנהב-שהרבני. הוגים אלה אכן חשובים, אולם מובן מאליו שבספר בן 94 עמודים לא תיתכן בחינה רצינית של תרומותיהם השונות. הדרישה לעשות כן היא דרישה לכתוב ספר אחר.

מבחינה עקרונית, דהאן מבקר את הדגש שלי על אוטונומיה אישית כיסוד הליברליזם. הוא כותב:

ליברליזם של אוטונומיה – תפיסה שנטועה, בין היתר, במשנתם של ג'ון לוק, עמנואל קאנט, ג'ון סטיוארט מיל ואחרים – מציב במרכזו את יכולתו של היחיד לשלוט בחייו ולעצבם, תוך בחינה רציונלית וביקורתית של עצמו, של אמונותיו וערכיו… לעומת זאת, ליברליזם של גיוון דוגל בחברה שאינה משמרת ומטפחת אידיאל מוסרי יחיד, אלא תומכת בקיומם של הבדלים לגיטימיים בין יחידים וקבוצות בסוגיות מרכזיות, כגון אופי החיים הטובים, מקור הסמכות המוסרית והבסיס להצדקת אמונות וערכים.

בזה דהאן צודק. הצגתי בספר את הליברליזם מבית מדרשם של לוק, קאנט ומיל, שכן לתפיסתי הוא מהווה את הקו המרכזי של החשיבה הליברלית. יש כמובן אסכולות ליברליות אחרות, כמו ליברליזם של שגשוג (מנחם מאוטנר כתב רבות על ההיסטוריה שלו), ליברליזם רב-תרבותי (ההוגה הקנדי שמצטט דהאן, ויל קימליקה, דווקא מבסס אותו על אוטונומיה אישית), ליברליזם קהילתני (שעימו אני נמנה) ועוד. גם אותו ליברליזם של גיוון, שמקדם דהאן, שייך לשדה הרחב של אסכולות אלה. אלא שהניסיון של דהאן לנמק דחייה של התפיסה הליברלית של אוטונומיה נשען על השמטה ומוביל לטעות.

ההשמטה היא הייחוס הפשוט של תפיסת הליברליזם של גיוון להוגה הליברלי ויליאם גלסטון. גלסטון בהחלט סבור שהחברה הליברלית צריכה לאפשר כמה שיותר גיוון, לא רק מתוך סובלנות אלא כמטרה חיובית בפני עצמה. אלא שהוא אינו מסתפק בכך. הוא מבין היטב שתמיכה בגיוון פירושה גם קיומן וטיפוחן של חברות מיעוט לא-ליברליות או אנטי-ליברליות בתוך המרחב הליברלי. משום כך הוא קובע את מה שמכונה "זכות היציאה", כלומר יכולתם של הפרטים בקבוצות הללו לממש את האוטונומיה שלהם על ידי היפרדות מאותן קבוצות ומעבר אל קבוצת הרוב.

כפי שכותב גלסטון (במאמר Two Concepts of Liberalism מ-1995):

קבוצות עשויות להיות לא-ליברליות במבנה הפנימי והתנהלותן כל עוד חופש הכניסה והיציאה נשמרים בקנאות על ידי המדינה. […] בנסיבות של פלורליזם אמיתי, חופש הפרט מוגן כראוי על ידי זכויות יציאה בטוחות בשילוב עם קיומה של חברה רחבה יותר הפתוחה לאנשים המעוניינים לעזוב את קבוצות המוצא שלהם.

זכות היציאה מקבוצה לא-ליברלית שומרת כמובן על האוטונומיה של הפרט שחי בקבוצת המיעוט שאינה ליברלית, ועל המדינה הליברלית, על פי גלסטון, לשמור על אותה אוטונומיה "בקנאות"(!), ולדאוג שזכות היציאה תיאכף. מובן מכך מהי הזכות הבסיסית ביותר, על פי גלסטון, שעומדת לכל הפחות לצד הגיוון, אם לא מעליו – האוטונומיה של הפרט. דהאן לא מזכיר זאת כלל.

גלסטון אומנם דוחה את האוטונומיה האישית כאידיאל שהמדינה רשאית לכפות על כלל אזרחיה (כמו שחושב, למשל, יוסף רז), אולם הוא אינו מעניק לקבוצות זכות בלתי מוגבלת לעצב את חיי חבריהן. מבחינת גלסטון, המדינה חייבת להגן על האוטונומיה של הפרט במובן הבסיסי של חירות שלילית, ולאפשר למי שירצה או תרצה לקום וללכת. גם אבחנה זו, הנוגעת ללב הפולמוס שלו נגד ספרי, אינה נזכרת במאמר של דהאן.

השמטות אלה של דהאן מעלות תמיהה, ויכולות, אולי, להיות מובנות על רקע מה שנראה ככוונתו לעודד את מי שהוא תופס כמיעוטים מודרים בישראל. על פי דהאן, הבעיה עם ליברליזם ששם אוטונומיה במרכזו היא שעל פיו,

המדינה צריכה לחנך תלמידים להפוך לבוגרים אוטונומיים. אולם תשובה זו בעייתית, למשל, עבור קבוצות דתיות אנטי-ליברליות, כמו הקהילה החרדית בישראל, שכן חינוך הילדים לאוטונומיה מנוגד לערכיה הדתיים המרכזיים. […] כך גם באשר לנורמות הנוגעות לנשים – לדוגמה, הדיון הסוער המתקיים בימים אלה בישראל על הסדרי הפרדה מגדרית במרחבים ציבוריים, במוסדות חינוך ובצבא, הפוגעים בזכויות היסוד של נשים.

ליברליזם של אוטונומיה (שוב: לא כל סוג של אוטונומיה, אבל נניח לזה) הוא בעייתי אל מול החברה האנטי-ליברלית של החרדים, שם מעוניינים לחנך ילדים לחוסר-אוטונומיה ולהסליל נשים להדרה, אפליה ונחיתות מובנית. לכאורה, הנה מגיע ליברל שדוגל באוטונומיה כמו פרסיקו, ובתקיפות גסה מבקש ללמד ילדים חרדים גם אנגלית ומדעים, ולאפשר לנשים לחיות בשוויון, כבוד ואוטונומיה. חוצפה!

דהאן לא ממשיך לכתוב מה בדיוק הוא היה עושה אחרת. האם אותו ליברליזם של גיוון שבו הוא תומך היה מאפשר לחברה החרדית לגדל ילדים לבורות ולנחשלות ולהסליל נשים לאפליה ולצייתנות? יש לשאול במפורש: האם על המדינה לאכוף לימודי ליבה בחינוך החרדי – כן או לא? אם כן, הרי שהאוטונומיה עולה על הגיוון, והמחלוקת בינינו היא על מינון ולא על עיקרון. אם לא, צריך דהאן לומר לקוראיו מה בדיוק צפוי לילדים ולנשים שיישארו מאחור.

כתיבתו של דהאן מזכירה את רעיונותיה של תנועת הוגים ישראלים שמערערים על הסדר הליברלי. ראש וראשון שבהם הוא ניסים מזרחי, שמציע ביקורת מבריקה על נקודות התורפה וכשליו של הליברליזם – לא רק כעמדה אידיאולוגית, אלא גם כבשורה שאמורה לרכוש את ליבם של המדוכאים, שבתורם דוחים אותו שוב ושוב. שלל עמותות (שחרית הבולטת שבהן) הן הזרוע הביצועית של תפיסות אלה.

הבחינה הביקורתית של הליברליזם חשובה מאוד, אולם עד כה לא מצאתי ביוזמות אלה את החלק המשלים: אם לא ליברליזם, מה כן? האם "ליברליזם של גיוון", המאפשר לחברה החרדית לדכא את בניה ובנותיה, הוא הפתרון? האם מרחב אזרחי "מסורתי", שבו אין הקפדה ליברלית על שוויון זכויות בין גברים לנשים או בין יהודים ללא-יהודים, ייצור כאן חברה טובה יותר?

שוב: איני מכחיש שהליברליזם מוגבל משלל בחינות. אני כותב על כך בספרי (אף שדהאן לא מתייחס לחלק הזה), אבל זה כמובן לא אומר שהאלטרנטיבה טובה יותר. מה שחסר לי בביקורת של דהאן הוא ההתמודדות עם תוצאות הדרך שהוא מציע. בחברה החרדית פירוש הדבר המשך האוטונומיה החרדית כפי שהיא קיימת כיום. במרחב הציבורי הישראלי פירוש הדבר הדרת נשים, להט"ב, חילונים ולא-יהודים. מי שמקדם תפיסה כזו צריך להתמודד עם השלכותיה.

[שלוש פסקאות אחרונות, שעוסקות ביחס המכוער של אתר שיחה מקומית כלפי, באתר שיחה מקומית.]

250 שנה אחרי, קשה לתפוס היום עד כמה היווסדותה של ארצות הברית כרפובליקה זעזעה את המובן מאליו החברתי והפוליטי. מאז חורבן הרפובליקה הרומית, בסוף המאה הראשונה לפנה"ס, ולמעט מספר מצומצם של ערי מדינה קטנות, בעיקר באיטליה, לא היו מסגרות פוליטיות שלא היו ממלכות, אימפריות או בעלות ממשל תורשתי כלשהו. עצם המחשבה שאפשר *לבחור* בראש המדינה ושהוא גם *מתחלף* כל כמה שנים היתה דמיונית.

לא בכדי, כאשר סיפרו לו שג'ורג' וושינגטון מתכוון, אחרי הניצחון במלחמה וביסוס עצמאותה של ארה"ב, לפרוש לביתו (כלומר לא להישאר כשליט צבאי או להכתיר את עצמו למלך), אמר יריבו הגדול, ג'ורג' השלישי מלך בריטניה, שאם הוא אכן יעשה זאת, "הוא יהיה האדם הגדול בעולם". ויתור מרצון על שלטון נשמע כמו מעשה של טירוף אידיאליסטי.

מימי הביניים ועד המאה ה-18 נחשבה בריטניה לבעלת צורת הממשל הליברלית ביותר. אולם על אף הפרדת הרשויות שנהגה ואשר מונטסקייה שיבח, מדובר היה בחברה מעמדית והיררכית מאוד, שבראשה כמובן עמד מלך – שהוריש את מעמדו לצאצאיו. הרפובליקה האמריקאית, על מסר החירות והשוויון שבהכרזת העצמאות שלה, על חברתה נטולת האריסטוקרטיה והאצולה, ועל ממשלה הנבחר, על מגילת זכויותיה, פתחה בבת אחת אופק חדש של אפשרויות לעולם כולו.

הקמתה של ארצות הברית חילצה את הרעיון הרפובליקני לא רק מדפי היסטוריה אלא מהדיונים התיאורטיים של ההוגים והמדינאים. היא הבהירה שמלוכה, אריסטוקרטיה, היררכיה ודיכוי אינם בלתי נמנעים. לבני אדם רגילים היה כוח לפרק אותם ולבנות חברה שונה, שוויונית יותר. האומה היתה יכולה לקחת את גורלה בידיה, להכחיד מוסדות ישנים ולכונן חדשים בעצמה, באמצעות ממשל נבחר.

הרעיון של קידמה, של היסטוריה שמונהגת בידי אדם ושיכולה להציע שיפור מתמיד, הרעיון שמה שהיה הוא לא מה שיהיה, הרעיון ששינוי פוליטי רדיקלי יכול להיות חיובי, קיבלו כולם ממשות ב-1776. המהפכה הצרפתית חבה הרבה למהפכה האמריקאית, שלא רק נתנה לה שפה ועקרונות, אלא תקדים חי והוכחה שהדבר אפשרי. גם דרום אמריקה התמלאה ברפובליקות שלקחו השראה משכנתם הצפונית: כאשר בוליבר וסן-מרטין שחררו את היבשת מהאימפריה הספרדית המדינות שנוצרו לא העמידו מלך אלא הפכו לרפובליקות (ברזיל היתה יוצאת הדופן).

האליטות האירופיות היו מרותקות לאומה החדשה שפרצה את גבולות ההיסטוריה והמובן מאליו הפוליטי והנהיגה לראשונה דמוקרטיה ליברלית. הנה כי כן: ממשל הנוסד על ידי העם, באמצעות העם, למען העם. "אמריקנופיליה" הפכה לתשוקה אופנתית, ודיבורים על "לידתו מחדש של הרפובליקניזם" התפשטו. המונח "אמריקאי" הפך לזהות פוליטית על-לאומית שמשמעותה לא רק מישהו מארצות הברית אלא אדם המחויב להחליף את המלוכה ברפובליקה ואת שלטון האצולה בדמוקרטיה.

ההשפעה היתה קודם כל פסיכולוגית: היא גרמה לאנשים להרגיש שהם חיים בעידן חדש(Novus Ordo Seclorum, כמובן). אמריקה הראתה שעקרונות הנאורות – זכויות האדם, האמנה החברתית, חירות, שוויון, ריבונות העם, הפרדת דת ממדינה, חופש הביטוי, הפרדת רשויות וחוקה המגינה על כל אלה – לא היו רק תיאוריות דמיוניות או הפשטות פילוסופיות, אלא עקרונות ממשיים שיכולים להתגלם במוסדות ציבוריים ולנהל חברה של מיליוני בני אדם.

היום, כאמור, כל זה נשכח או נראה מובן מאליו. כמבקרים חברתיים מלומדים אנחנו גם נהנים למצוא ולהתרכז דווקא בכישלונות, בסתירות הפנימיות ובפגמים של הרפובליקה הצעירה, בראש ובראשונה שיעבודם של מיליוני בני אדם. אבל מבט כזה מפספס עד כמה המהפכה האמריקאית היתה מהפכנית במובנים גדולים הרבה יותר מהחלפת השלטון. עבדות היתה בכל מקום, כמו גם גזענות, מיזוגניה, אימפריאליזם, אכזריות ודיכוי. ארצות הברית הביאה לעולם סדר פוליטי חדש: דמוקרטי וליברלי, המוקדש לשלטון העם ולהגנה על זכויותיו. לא היה כדבר הזה, ובמשך עשרות רבות של שנים אף ארץ אחרת גם לא הצליחה להקים מסגרת מקבילה.

לפני 250 שנה קרה אירוע היסטורי עצום, שכל דמוקרטיה ליברלית בהווה לא רק חבה לו חוב גדול אלא ממשיכה את המורשת שהוא הוליד.