אין שום דבר חדש בטרור יהודי. הוא מלווה אותנו עוד מלפני קום המדינה, כשארגונים כלח"י וכאצ"ל הניחו מטעני חבלה בשווקים, זרקו רימונים אל תוך אוטובוסים ורצחו ערבים, בריטים, נשים וילדים. פיגוע הטרור הגדול ביותר בהיסטוריה של הארץ הזאת עדיין רשום על שם האצ"ל, פיצוץ מלון המלך דוד, בו נהרגו כתשעים בני אדם.

מה שכן חדש הוא המניעים העמוקים לפיגועים. אם בעבר הטרור היהודי נאבק על זכותו של העם היהודי להקים מדינה ריבונית בארץ ישראל, היום כבר יש מדינה, ומי שעוסק בטרור, מבאר רועי שרון בספרו החדש, עושה זאת משלוש סיבות עיקריות: על מנת לנקום דם יהודי שפוך; על מנת לסכל תהליך מדיני כלשהו הכולל נסיגה משטחי הארץ; או על מנת להחיש את הקץ, כלומר לקרב את הגאולה (שעל פי רוב כוללת את המעבר מדמוקרטיה למדינת הלכה מלוכנית).

מרבית הטרור כיום יוצא מהגבעות בשומרון, ומונהג על ידי קבוצה מטושטשת גבולות המכונה "נערי הגבעות". בספר 'ואנקמה' (כנרת-זמורה-דביר) מביא רועי שרון, עיתונאי 'כאן' כיום, את סיפורם של מגוון פיגועים ומעשי טרור שביצעו יחידם וקבוצות מבינם וגם מציבורים אחרים בישראל.

שרון מתרכז בטרור היהודי מאז שנות התשעים (ולכן לא מטפל, למשל, במחתרת היהודית של ראשית שנות השמונים), ומציג כרוניקה מרתקת של כל מקרה ומקרה: מי עשה מה, איך, כמה ולמה, וזאת לרוב תוך שימוש בחומרי החקירה של החשודים או המורשעים. הספר הוא בעצם דוקו-טרור יהודי: כל פרק מוקדש למחבל אחד או יותר, ולפיגועים שהוא או הם ביצעו.

האחים קהלני, ברוך גולדשטיין (רצח 29 מתפללים מוסלמים), גור המל (רצח זקן פלסטיני), מחתרת בת עין (שמונה פלסטינים, וכן תכננו לפוצץ עגלת תופת בין מאות תלמידות בית ספר פלסטיניות), אשר ויזגן (ארבעה פועלים פלסטינים), עדן נתן זאדה (ארבעה אזרחים ערבים), ג'ק טייטל (רצח שני פלסטנים, הניח מטען ליד ניידת משטרה, ניסה לרצוח את פרופ' שטרנהל), תופעת תג מחיר, עמירם בן אוליאל (שריפת המשפחה בכפר דומא), יוסף חיים בן דוד (רצח מוחמד אבו-ח'דיר), ועוד כמה.

שרון במיטבו כשהוא מביא פרטים מתוך חקירות השב"כ, כולל חשיפת שיטות החקירה השונות (שלצערנו החשודים המיידיים כבר מכירים). הוא גם פורש באופן מעניין מאוד את התפתחותה של תופעת 'תג מחיר', מרעיון שנועד להרתיע את רשויות מדינת ישראל ועד לתופעה רחבה ומסוכנת, שהגיעה עד מקרי רצח מזוויעים. הוא גם מזכיר את מניפסט 'המרד', שכתב מאיר אטינגר, נכדו של הרב כהנא, שנותן משהו מהתשתית הרעיונית מאחורי פעולות תג מחיר, כולל מטרתן הסופית: מיטוט מדינת ישראל והקמת מדינת הלכה.

מה שהספר אינו עושה כלל הוא עיון בתפיסות האמוניות והתורניות (כלומר, התיאולוגיות) שעומדות מאחורי התופעות והמקרים השונים שהוא מתאר. במאמרים שונים התייחסתי לתפיסת הנקמה הכהניסטית, כמו גם זו של הרב גינזבורג. כתבתי גם על הפונדמנטליזם החרד"לי, שבא לידי ביטוי למשל בתפיסותיו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. ייתכן כמובן שזה תפקידם של אקדמאים ולא עיתונאים, אבל לי זה היה חסר.

הספר דן בהשפעתם של רבנים שונים על גורמי הטרור היהודי, ומתאר, למשל, את אזהרות השב"כ לרב גינזבורג לבל יגזים עם דברי ההסתה שתומכים באלימות כלפי פלסטינים. סביב עניין זה רציתי לברר עם שרון, עד כמה ההשפעה של הרבנים אכן משמעותית. הנה:

אני: שמות הרבנים יצחק גינזבורג ודוב ליאור מופיעים בספר, יחד עם עוד כמה רבנים זוטרים יותר. עד כמה הרבנים משפיעים על תפיסותיהם ו/או על פעולותיהם של נערי הגבעות?

רועי שרון: להערכתי, עד בערך שנת 2014 לרב גינזבורג היתה השפעה חזקה על פעילי גבעות, במובן שהוא היה הסמכות התורנית המקובלת על רוב יצרני התג מחיר. גם גבעונים שלא קראו בחיים שלהם יותר משני עמודים, ידעו לצטט חצאי משפטים ששמעו בהתוועדות של הרב ג׳ על ערבים ועל קליפות ועל גאולה. זו גם הסיבה שהוא זומן לשיחת שב"כ שבה הוזהר שאם לא יגנה בפומבי הפרות חוק הוא יישא בתוצאות במקרה של פגיעה בחיי אדם. בנוגע לרב ליאור, צריך לומר שמשנתו פחות קיצונית ויותר ציונית משל גינזבורג, אבל גם אותו ציטטו בגבעות, הוא העניק גיבוי לספר תורת המלך, והיו נערים שפירשו את דבריו כתמיכה במה שמכונה ״יוזמות פרטיות״.

מתישהו סביב 2013 קם דור חדש שלא הזדקק יותר לרבנים שיסמנו את הדרך במאבק על ארץ ישראל. כך יצא שלמרות שהרב גינזבורג נשא דרשה נגד תג מחיר, כעבור חצי שנה התרחש הפיגוע בדומא. דור המאחזים החדש שקם באותה שנה והיה מזוהה עם תשתית המרד, לא חיפש אישורים הלכתיים מרבנים. הסמכויות הרוחניות של נערי גבעות בני 15 היו נערים בני 17. וזו מגמה שנמשכת עד היום. ישנם לא מעט נערי גבעות שלא שמעו מימיהם שיעור של ג׳ ולא קראו עמוד שכתב.

יש כאן תופעה שהחלה אחרי ההתנתקות של חיזוק המוטיב החסידי – חיזוק האינדיבידואל על חשבון המוטיב הקהילתי של דור המייסדים, שאכזב במאבק על גוש קטיף. זה התבטא בלבוש חיצוני, בסגנון תפילה, בחיבור לאלמנטים חסידיים, וגם בחיפוש אחרי מנהיגים מקומיים שזיהו את הצורך בזן חדש של עבודת ה׳. בין היתר, זה הצמיח דור של נערי גבעות, לעתים גם בני 14, לתוך סביבה המאפשרת ניתוק מכל מסגרת רשמית, ודור שמלא בתחושת בוז לכל מי שמייצג עבורם את הממסד, וזה כלל לא רק את מערכת המשפט או המשטרה או מועצת ישע, אלא גם רבנים מהימין העמוק, כמו הרבנים לבנון ואליעזר מלמד. תהליכים כאלה מטבע הדברים לא נשלטים מלמעלה, ככה שהגיע היום שגם הגורו של הימין הקיצוני – הרב ג׳ – גם הוא כבר הפך מתון מדי בשביל נערים שאימצו רעיונות אנרכיסטיים ביחס למדינה ולרשויות.

מה שכן, השפעת רבנים קיימת על המעגל השני והשלישי של נוער הגבעות, אלה שלומדים במסגרות מוכרות, וקופצים מדי פעם לביקור או לחיזוק מאחזים, בשגרה או לקראת פינוי צפוי.

אני: טרור יהודי נחשב פעם לתועבה בציבור הסרוג. כשאנשי המחתרת היהודית נתפסו הציבור הציוני דתי היה בהלם, ויצאו גינויים למעשה גם מגדולי הרבנים כשפירא וטאו. כיום נראה שהמצב שונה, ואפילו כהניזם מפורש זוכה להכשר. אילו תהליכים חברתיים עבר הציבור הציוני-דתי שגרמו לשינוי הזה?

רועי שרון: קרו להבנתי שלושה תהליכים. אחד הוא הצורך הפוליטי, שהביא את נתניהו, שפסל בעבר שיתוף פעולה עם אנשי כהנא, ליזום חיבורים פוליטיים להכנסת עוצמה יהודית לכנסת, ובהמשך גם לממשלה. זה גם 'סייע' לרבנים וגם למנהיגי ציבור שהסתייגו מאנשי כהנא להתגבר על הקושי ולתמוך באנשי עוצמה יהודית ולהכיר בהם כלגיטימיים.

הציר השני הוא השפעת הרשתות החברתיות על מנהיגי הציבור. כמו סיפור נתניהו ואלאור אזריה, כך גם פועלים הלייקים והווצאפים על עולם הערכים של נבחרי הציבור. ה'בייס' הוא תמיד קיצוני יותר, הרשתות מקצינות את השיח, (כמו בכל העולם), יש פחות מקום למורכבות, ובעיקר אין לזה טראפיק. זה מאפשר בולטות לדעות פופוליסטיות וגזעניות, ומנהיגי ציבור לעתים נאלצים ולעתים ששים ליישר קו עם השיח המתלהם. בשיח הזה מי שחורג משורת המקהלה משלם מחירים בפריימריז או במספר הלייקים או בזמן המסך או במספר הודעות הנאצה שיקבל למכשיר הנייד.

הציר השלישי שהוא גם תוצאה של שני הקודמים וגם יש לו חיים משל עצמו הוא חילופי דורות בהנהגת הציונות הדתית. אם לפני עשור עד עשור וחצי היו בהנהגת המגזר גם דמויות כמו זבולון אורלב ושאול יהלום ואורי אורבך, שהיו חכים במפלגה המגזרית, היום לזרם הליברלי, לימין המתון, אין שום ייצוג במפלגות המגזריות של הציונות הדתית. יש להם ייצוג בכחול לבן או ביש עתיד, אבל יש ציבור שמתקשה למפלגות שאינן דתיות או נכללות בגוש השמאל. ככה שאם בעבר היית שומע מצד מנהיגי ציבור מהימין אמירות ערכיות חריפות ונחרצות נגד פשיעה לאומנית, היום אתה מתקשה לשמוע. זה מטריד כי מדובר במגמה מתחזקת המשלבת ציפוף שורות לצרכים פוליטיים, של כניעה לשיח ברשתות החברתיות, ושל וואקום בהנהגת הימין הדתי.

אני: תודה רבה.

הדברים של שרון כאן חשובים, ומלמדים על תהליכים מדאיגים הן בקרב נוער הגבעות והן בהנהגה הציונית דתית. שתי הקבוצות מוותרות על גבולות גזרה שהיו מאפיינים אותן בעבר. תהליך של התפרקות ערכית, שהיא הרקע העצוב לאירועים שמתוארים בספר. מעניינת גם לדעתי האבחנה של שרון על המוטיבים החסידיים שגוררים אינדיבידואליזם, דבר שכמובן מובנה בחסידות, וכאן נלקח למקום אנרכיסטי ואלים.

הספר מביא בפני הקורא את נתיביו השונים והמזוויעים של הטרור היהודי מאז שנות התשעים, וכמובן מגביל עצמו באופן טבעי לטרור שהתממש (שרון מציין כדרך אגב את תפיסתה מבעוד מועד של חוליה שתכננה לירות טיל לאו על כיפת הסלע על מנת לסכל את הנסיגה מעזה. לא קרה, אין הרבה מה לספר), וגם, בגדול למקרים שפוענחו (הספר מביא רשימה של פיגועים בהם נרצחו פלסטינים שאין לשב"כ קצה חוט לפתרונם).

שרון צמוד לפרטים, ואינו מנתח מגמות חברתיות או תיאולוגיות מעבר להן. אני כאמור מצטער על כך, אם כי אני מבין ששרון אינו חושב שזה תפקידו. אולם לא קשה להעלות מסקנה מתוך הספר: אם לפני קום המדינה שימש הטרור היהודי ככלי להפלת המנדט הבריטי ולהקמת מדינת לאום יהודית בארץ ישראל, כעת משמש הטרור ככלי להפלת ממשלת ישראל ולהקמת מדינת הלכה. ועוד הבדל: בשונה מימי המנדט, כיום יש לטרוריסטים נציגים בדרגים הגבוהים ביותר בממשלה, שחזונם משותף, שמגינים עליהם, שמעניקים להם גב, ושאף מעודדים את מעשיהם.

מאמר אקדמי שלי על נאו-חסידות פורסם בגליון האחרון של כתב העת Modern Judaism, תחת הכותרת Neo-Hasidic Revival: Expressivist Uses of Traditional Lore. במאמר אני מנסה לתת תמונה כללית ועקרונית של התופעה. אני סוקר את התופעה מתחילתה בראשית המאה העשרים עם מרטין בובר והאדמו"ר מפיאסצנה כחלוצים של שני כיוונים נאו-חסידיים שונים, האנטי-הלכתי וההלכתי. משם אני ממשיך בדילוגים עד למקומה בניסיונות בני זמננו לערוך "תחיה רוחנית" או "התעוררות" ביהדות העכשווית.

באשר לזמננו, אני מנסה לאפיין את התופעה ולתת בה סימנים, וחלק הארי של המאמר הוא בחינה של התופעה הנאו-חסידית כפי שהיא באה לידי ביטוי בשלושה מנהיגים רוחניים בישראל של זמננו: הרב שג"ר, הרב ישראל יצחק בזאנסון והרב יצחק גינזבורג, וגזירת המימדים המשותפים שלה מתוך פועלם – שלושתם מייצגים נתיבים שונים אבל בעלי מאפיינים משותפים של נאו-חסידות. כפי שאולי לא יפתיע את קוראי הותיקים, אני מדבר על מגמת ההפנמה של מוקד המשמעות והסמכות הדתית בעידננו, שמביאה איתה דרישה לצורה פסיכולוגית וחוויתית יותר של קשר עם האלוהות. כמובן, כיוון כזה יוצר מתח עם המסורת ההלכתית, ההטרונומית באופיה, ואני דן גם בדרכים השונות שההוגים הללו מתמודדים עם המתח הזה.

אני לא יכול לפרסם את הגרסה הרשמית של המאמר – כתב העת רוצה שתשלמו כדי להוריד אותו מכאן. אבל המאמר בגרסה טקסטואלית זהה כאן ב-pdf, כאן ב-scribd, וכאן בחשבון ה-academia.edu שלי.

יותר ממאתיים וחמישים שנה אחרי לידתה תחת שמי פודוליה הרחבים, תנועת החסידות עדיין מהווה את המקור העשיר ביותר לכל ניסיון יהודי לתחייה רוחנית. בניגוד לקבלה הלוריאנית, שתמונת המציאות שלה התבססה על תפיסה היררכית של "עולמות" הקשורים ביניהם ועל ניסיון להשפיע על העליונים דרך פעולה בתחתונים, החסידות התמקדה בפרט ובחייו הנפשיים. אין זה פלא, אם כן, שעבור אינדיבידואלים מודרניים, הרחוקים ממטאפיזיקה ותיאוסופיה, היא מתאימה הרבה יותר כמקור לדליית משאבים רוחניים.

בהתאם לכך מאז תחילת המאה העשרים אנחנו יכולים למצוא יסודות משמעותיים מתוך תנועת החסידות המשמשים, תוך עיצובם מחדש, ביצירותיהם של מרבית ההוגים היהודיים, בין אם אלו שומרי מצוות ובין אם לא. זוהי, אם תרצו, נאו-חסידות, שנגדיר כתופעה תרבותית שמתאפיינת בכוונה המודעת לינוק השראה, כלים והון תרבותי מטקסטים ומנהגים חסידיים מוקדמים על מנת להביא להתעוררות רוחנית בהווה.

ניצנים ראשונים

נאו-חסידות הופיעה לראשונה בתחילת המאה העשרים. בהיענותו למה שתפש כצמא רוחני ואידיאולוגי של האליטה היהודית באירופה, כתב מרטין בובר את ספרו 'אגדת הבעל שם' (1908). תוך הצגת הסיפורים המעובדים של הצדיקים החסידיים, ביקש בובר להביא להתעוררות רוחנית ביהדות האירופאית, כשהוא מכריז במפורש כי "התורות החסידיות הן בשורה של לידה מחדש. לא תיתכן התחדשות יהודית שלא מכילה בתוכה את יסודות החסידות."

בובר עיצב את האבטיפוס הנאו-חסידי: הוא מתח ביקורת חריפה על החסידות של זמנו (הוא כינה אותה "רקובה"), ומנגד תיאר בצורה אידיאלית – אולי אידיאלית מדי – את ראשית תנועת החסידות, במאה ה-18, כתקופה של רוחניות אותנטית ויצירתיות שופעת. יותר מכך: עבור בובר החסידות במהותה היתה תנועה פורצת גדרות וגבולות, תנועה שאפשר לשאוב ממנה השראה לדתיות יהודית שאינה כוללת שמירה על ההלכה. כאן האופי המודרני של החסידות מאפשר לתפוס אותה כדרך רוחנית יותר מאשר מסגרת דתית קולקטיבית.

לאחר בובר, ובניגוד לגרסה האנטינומית שלו למסורת היהודית, הציגו מנחם עקשטיין, קלונימוס קלמיש שפירא (האדמו"ר מפיאסצנה) והלל צייטלין את תשובתם שלהם למה שהם תפסו כדלדולה של הרוח ביהדות. שלושתם, דרך ערוצים שונים של התפתחות, ביקשו להחיות את החסידות האורתודוקסית, שומרת המצוות, ולהציל אותה ממה שלדעתם היה צל חיוור של תהילת עברה. מנהיגים רוחניים אלה הסכימו עם בובר שהיהדות זקוקה לריענון רוחני, הסכימו גם שהמרענן הרשמי הוא החסידות, אולם חלקו עליו בכל הנוגע למעמד ההלכה: עבורם החסידות לא אמורה לאפשר לנו יהדות ללא הלכה, אלא אדרבה – להחיות את שמירת המצוות.

האדמו"ר מפיאסצנה, למשל, דיבר על כך שיש לחזור אל "החסידות האמיתית", שבשונה מהחסידות שמצא סביבו בפולין של שנות העשרים היתה "לבביית ונפשיית", ולא יבשושית וקרה. הוא יזם הקמתן של חבורות רוחניות שיתרגלו יחד פרקטיקות של דמיון מודרך ומדיטציה אינטרוספקטיבית אותם פיתח. במקביל אליו קידם מנחם עקשטיין בספרו 'תנאי הנפש להשגת החסידות' תפיסה על פיה "תכלית החסידות" היא "הכרה בטוחה ופנימית", דהיינו מסע רוחני שבמסגרתו החסיד מגיע מתוך עצמו לראייה של האלוהות הממלאת את העולם. באשר להלל צייטלין, הוא דיבר על "מהפכה רוחנית", ואימץ, אחרי שנים בהן לא שמר מצוות, את החסידות כתרופה משיחית לחברה שנקרעה לגזרים על ידי מלחמה.

דוגמאות גלעיניות אלה לתופעה מחזיקות בתוכן את שני הזרמים המקבילים של הנאו-חסידות לאורך ההיסטוריה של התפתחותה. מחד נראה יהודים שאינם שומרי מצוות הנחושים להביא להתחדשות רוחנית אשר במסגרתה הפרט יתקן את נפשו, ובמקרים אחדים אף הקהילה כולה תעבור תהליך של הרמוניזציה. נאו-חסידות אנטינומית זו תפרש את המקורות החסידיים בצורה שתיתן לגיטימציה לרוחניות בעלת אופי אישי ופסיכולוגי, אשר לא רק שלא תטריד עצמה בסמכות ההטרונומיה של ההלכה או בזו של הרבנים, אלא אף תתנגד להן באופן מפורש, בראייתה אותם כ"יבשים", "ארכאים" או "רודניים".

מאידך גיסא נפגוש רבנים ומנהיגים רוחניים אורתודוקסים, אשר בהכירם בכך שצורות הפולחן המסורתיות אינן מפתות חלקים גדולים מהאוכלוסייה היהודית המודרנית, יבקשו להעשיר את חיי הדת על ידי גיוס תנופה ותחכום ממקורות החסידות בתחילתה. אלה לעיתים קרובות גם יעצבו את התורות הרוחניות שיציעו בעזרת ידע שהם רכשו ממקורות לא-יהודיים, מדעיים או רוחניים, או אף יעטרו את מה שהם מציעים בלא יותר מאשר כותרת של פרקטיקה מיסטית מסורתית (למשל, "התבודדות"), בעוד שאת התוכן שלה הם יחליפו במתודה פופולרית מתוך ההיצע הרחב של רוחניות הניו-אייג'.

פריחה ושגשוג

לפני שנמשיך אל התפתחותם במחצית השנייה של המאה העשרים, הייתי רוצה לעמוד על המהות המשותפת של הנאו-חסידות, מהות שנמשכת דרך שני זרמים אלה, מתחילת התופעה ועד ימינו. בפשטות, לכל צורות הנאו-חסידות יש לוז מהותי משותף: כולן מנויות על תפיסה מודרנית מאוד של הדת, כזו שניתן לאתר את שורשיה בעבודותיו של וויליאם ג'יימס (או רחוק יותר בעבר, של פרידריך שליירמאכר). תפיסה זו מציבה את החוויה הדתית כלבה הפועם של הדת, ואת חיי הנפש של המאמין כמוקד העליון של הדרמה הדתית.

בהמשך לכך ניתן לראות ששני הזרמים של הנאו-חסידות ידגישו את מערכת היחסים האישית והאינטימית עם האלוהות, ועבור שניהם הפרט הנאמן לעצמו, המתרגש, האותנטי והאקספרסיבי הוא האידיאל-טיפוס של האינדיבידואל הדתי. אנו חוזים, אם כן, בשני המקרים, באימוצו של המפנה שביצעה כבר החסידות מן התיאוצנטרי אל האנתרופוצנטרי ומן ההיסטורי אל הפסיכולוגי, וכל זאת כחלק מהמיקוד המודרני באינדיבידואל.

למרות שהנאו-חסידות החלה בראשית המאה העשרים, רק מאז שנות החמישים, אחרי ההתאוששות הקולקטיבית ממוראות מלחמת העולם השנייה, נראו הניצנים הראשונים של עניין פופולרי ברוחניות בקהילות יהודיות. על אדמת ארצות הברית השלווה והפורייה פיתחו רבנים והוגים כאברהם יהושע השל, מנחם מנדל שניאורסון, זלמן שחטר-שלומי, שלמה קרליבך, ארתור גרין, ארתור ווסקו, אריה קפלן ואחרים את הפרשנות האישית שלהם לחסידות, ובכך סללו נתיבים חדשים ליצירה ולשימוש באוצרות החסידות בהווה.

גל זה של נאו-חסידות, עשיר ורחב הרבה יותר של מהראשון, מתאפיין בהעמדתן של קהילות ותנועות שלמות השמות במרכז חייהן מוטיבים נאו-חסידיים. כך למשל, תנועות ה- Chavurah וה– Jewish Renewalבארה"ב מייצגות את הפלג האנטינומי של הנאו-חסידות, ומבקשות להחיות את הרוחניות היהודית שלהם בעזרת אוצרות חסידיים. ר' זלמן שחטר-שלומי הוא המנהיג הבולט ביותר של הזרם הזה, ומביא ידע נרחב של הרוח והפרקטיקה החסידית, יחד עם נכונות מוצהרת ללמוד מדרכים רוחניות אחרות (בעיקר בודהיסטיות וסופיות). היהדות הניו-אייג'ית האמריקאית, שמכונה לעיתים "אגף המחקר ופיתוח" של היהדות, צובעת את החברה היהודית בארה"ב, והשפעתן רחבת היקף גם בקהילות שאינן רואות עצמם קשורות קשר כלשהו לתופעה.

גם חב"ד הציגה נאו-חסידות משל עצמה, כאשר פיתחה, תחת הנהגת הרבי מליובאוויטש, את מוסד ה"שלוחים" שמטרתו קירוב והחזרה בתשובה של יהודים חילונים (ובסופו של דבר, הבאת המשיח). חב"ד משתמשת בגמישות ובשמחה החסידית על מנת להוות מעין גשר בין העולם החרדי לזה החילוני, וכדי לחזק את עולם ההלכה בכלל ואת המנהגים החסידיים של חב"ד בפרט.

ורייציות ישראליות

מאז שנות התשעים אנו עדים לתחייה מרשימה של זרמי ברסלב (או, ליתר דיוק, נאו-ברסלב) בעיקר בישראל, כאשר דמויות מרכזיות כגון עופר גיסין, ארז משה דורון, ישראל יצחק בזאנסון ושלום ארוש הופכות בעזרת אלפי תלמידיהן את מרבית חסידות ברסלב לכזו המורכבת מבעלי תשובה. דמויות אלה, פעמים רבות יותר מורים רוחניים מאשר רבנים, מציעים סוגים חדשים של קהילה, פולחן ואף "מדיטציה" (המונח בו משתמשים בזאנסון ודורון), תוך עיבוד תורותיו של ר' נחמן על מנת להתאימה לטעמים העכשוויים. פרץ יצירתי של אמנות הוא חלק מהתופעה בישראל, כאשר זמרים, מוזיקאים ומשוררים המזוהים עם ברסלב מושכים קהל רב ועניין תקשורתי ער, והופכים רעיונות נאו-חסידיים לנפוצים.

בישראל נמצא גם גרסה לאומנית ואתנוצנטרית של נאו-חסידות. הרב יצחק גינזבורג, שלו תלמידים ומעריצים רבים בין הקהילה החיה במרחב הלימינלי של מפעל ההתנחלויות והמכונה "נוער הגבעות", מציג פרשנות רדיקלית של התורה המיסטית של חסידות חב"ד, המבוססת על אתוס רומנטי ואקספרסיביסטי, ועושה שימוש מתוחכם ביסודות קבליים וחסידיים בכדי להתוות מודל אורגני ומלוכני של האתנוס, המונהג על ידי המשיח והנענה לחוקי התורה (על פי פרשנותו של גינזבורג). צעירים הרואים בו רועה רוחני מטפחים נאו-חסידות המציגה קרבה אל הטבע, שאיפה ליצירתיות וביטוי אישי, והמקדמת שוביניזם לאומי וגזענות. החיפוש אחר אותנטיות לעיתים מוביל את חבריה אף לפעולות אלימות בשם ערכים אטביסטיים ושבטיים כנקמה וקשרי דם.

לסיכום, ניתן לטעון שתנועת החסידות מספקת משאבים רוחניים לחלק גדול מהתחייה הרוחנית היהודית של זמננו. אם ניקח מצב זה כמובן מאליו לא נוכל להבין מה היה חסר בקבלה הלוריאנית, בתנועת המוסר ואפילו בהלכה שלא אפשר לשדות התרבותיים האלה לתפוס את אותו מקום. כפי שכתבתי לעיל, אופייה המודרני, שכולל דגש על הפרט ועל חייו הנפשיים, אחראי ללא ספק לעדיפות של החסידות על זרמים יהודיים אחרים אלה של המסורת היהודית בכל הנוגע להעשרת חיי יהודים בהווה. מצד שני, כפי שראינו, בדיוק הממשק בין החסידות לבין אותם זרמים אחרים, השונים ממנה באופיים, מאפשר כיום עושר וגיוון בין זרמים שונים של נאו-חסידות.

:

—

פורסם בשני חלקים (א, ב) באתר אבי חי.

עבור חלק מאיתנו להיות יהודי אותנטי זה לתקוף כפר ערבי. בשביל אחרים פירושו לחבר פיוט חסידי חדש על אהבה.

מילים אלה, שנאמרו השנה מפי תושב גבעות-יצהר, מקפלות בתוכן את הסיפור כולו. זהו הסיפור על צמיחתו של אתוס יהודי חדש, רגשני, גזעני ואלים, אשר מתגשם בתנועה רוחנית מקורית היוצאת מבית מדרשו של הרב יצחק גינזבורג. הבסיס הרעיוני נחשף לציבור לראשונה לפני עשרים שנה בקונטרס 'ברוך הגבר'. באותו חיבור קצר, שנכתב לכבודו של ברוך גולדשטיין, הציג גינזבורג מוטציה רומנטית ולאומנית של תורת חב"ד אשר בשנים שאחרי פרסומו פותחה בהרחבה מבחינה אינטלקטואלית (בחיבורים כגון 'תורת המלך') ומבחינה מעשית (בקבוצות נערי גבעות ובפעולות "תג מחיר"). במלאות עשרים שנה לטבח גולדשטיין במערת המכפלה ננסה לסכם את עקרונותיה ואת דרכי הביטוי שלה מאז ועד היום.

'ברוך הגבר' יצא כחוברת דקה כמה חודשים אחרי שד"ר ברוך גולדשטיין רצח עשרים ותשעה מתפללים מוסלמים ופצע מעל מאה ועשרים נוספים בבוקר ה-25 לפברואר 1994. הכותרת לקוחה מדבריו של הנביא ירמיהו, וכותרת המשנה מסבירה שהחיבור עוסק ב"חמש מצוות כלליות שהן חמשה היבטים פנימיים במעשהו של הקדוש ברוך גולדשטיין ה' יקום דמו". בקונטרס מסביר גינזבורג, מהמקוריים והחריפים שבמקובלים ובהוגים החסידיים של זמננו, מדוע מעשהו של גולדשטיין לא רק שאינו מגונה, אלא מהווה מופת של עשייה יהודית שורשית וטהורה.

שלוש נקודות עיקריות שמעלה הטקסט חשובות במיוחד: החיבור אל הטבע כשיבה אל האלוהות; חשיבותה של הפעולה המיידית, הספונטנית, שבאה לידי ביטוי ברצח; ומשמעותה הקדושה של הנקמה, אשר בתנאים מסויימים פירושה, לדעת גינזבורג, נגיעה במהותנו הפנימית ביותר, דהיינו באלוהות שבנו. על פי גינזבורג שלוש נקודות אלה משתלבות בצורה מושלמת ובאות לידי מיצוי עליון ברגע המדוייק בו פתח ברוך גולדשטיין באש.

"הנקמה היא מעין חוק טבע"

הטקסט מורכב ורב-שכבות. כהנחת מוצא (וכמעין פרומו ל'תורת המלך') קובע גינזבורג מפורשות ש"נראה בפשטות כי חיי ישראל עדיפים על חיי גוי … במצב בו יש חשש (אפילו רחוק) שהגוי יפעל (אפילו בעקיפין) לפגוע בחיי ישראל, הרי אז אין משגיחין כלל בחיי הגוי אלא אדרבה – 'טוב שבגויים הרוג'". קצה קצהו של חשש לפגיעה של לא-יהודי ביהודי מכשיר את רציחתו, שכן, כפי שאמר לא מזמן סגן השר אלי בן דהן, "ליהודי יש נשמה הרבה יותר גבוהה מזו של הגוי". בזאת כבר ניתנת לגיטימציה למעשיו של גולדשטיין, אולם גינזבורג אינו מבקש רק לאשר את הטבח, אלא לעלות את גולדשטיין למעלת קדושי עליון.

לצורך כך הוא עובר להסבר הנשען על התורה הקבלית של חסידות חב"ד, ממנה הוא מגיע. גינזבורג יוצא מתוכה ומחדש בה: הוא מבהיר כיצד מעשיו של גולדשטיין הגיעו מתוך "רטיטה של ה'מקום' העמוק ביותר בנפש היהודי – 'יחידה שבנפש'". ה'יחידה' היא הניצוץ האלוהי הטהור שנמצא בתוככי כל יהודי (ורק יהודי), מקום שלשכל אין אליו גישה. נהפוך הוא – השכל, כמו גם המצפון, מנסים לשמור על הגבולות המוכרים של ההגיון והמוסר, ויכולים אפילו להפריע לנו להגיע אל ה'יחידה'.

כיצד אפוא ניתן להגיע אל אותו מקום אלוהי רוטט? החיבור אל ה'יחידה' בתוכנו יכול להתבצע בכל מני דרכים, ועל פי גינזבורג אחת מהם היא הנקמה. הנקמה, כותב גינזבורג, היא "תגובה טבעית ספונטנית", היא "עמידה על ישותי החיובית". יותר מכך: "הנקמה היא מעין חוק טבע. מי שנוקם מצטרף בזה ל'זרמים האקולוגיים' שמציאות, "היש האמיתי" שלו והעולם נפגשים."

הנקמה היא רגע עמוק של "זרימה עם הטבע", התאחדות עם "הזרמים האקולוגיים" של הקיום, וזאת מפני שהיא מגיעה מהמעמקים הפראיים ביותר שלנו, מתוך אינסטינקט המשתחרר בצורה ספונטנית ואלימה. עבור גינזבורג – וזהו אחד מחידושיו הנועזים – החיבור אל הטבע יכול, בתנאים מסויימים, לחבר אותנו אל האלוהות. גינזבורג מתבסס על תפיסה חב"דית דיאלקטית הרואה בניגודים ישויות המשלימות זו את זו ובהפכים קטבים הנושאים זה את מהותו של זה. על פי תפיסה זו שלמות אמיתית היא אחדותם של הפכים ולא העלמתו של הצד שמנגד. ממילא, את האלוהות בתפארתה לא ניתן לתפוס אלא ככוללת את כל הניגודים כולם. גינזבורג מרחיב רעיון זה וממקם בתוכו את הטבע החומרי והגס ביותר, הן זה אשר מחוצה לנו והן זה אשר בפנימיותנו. המסקנה היא שדווקא משום שפלותו ובהמיותו של הטבע ניתן למצוא בו את האלוהות הגבוהה ביותר. עלינו אם כן "לשוב" אל המגע הבראשיתי עם האדמה, ועם הגוף.

קל לראות עד כמה כיוון זה זר למסורת היהודית. ההלכה עושה מאמצים לא קטנים דווקא להרחיק אותנו מ"זרימה עם הטבע", ורבים הם האיסורים המוקדשים בדיוק לכך. גינזבורג מודע לזה, אולם כותב שאף על פי ש"הדברים נשמעים צורמים לאוזן דתית … המעמיקים יבינו שתכלית הכל היא להתפייס בסופו של דבר עם ה'יש' הטבעי". המעמיקים מבינים שמעשהו של גולדשטיין היה מעשה של פיוס עמוק עם טבעו הפנימי. השטחיים, הרדודים, אותם יהודים שלא מחוברים לפנימיותם ולאלוהות שבהם, יחשבו כנראה שמדובר במעשה אכזרי ומגונה של טירוף רצחני.

הטבע קשור לנקמה, הנקמה קשורה לטבע. שניהם – עבור היהודי שיש לו 'יחידה' – קשורים לאלוהים. על פי הרב גינזבורג הנקמה היא הרגע שבו השכל מסולק הצידה והאדם מאפשר לטבעיות הפראית שבו להתפרץ. אצל היהודי אותה טבעיות עמוקה ופנימית מערסלת לא פחות מאשר ניצוץ אלוהי, ועל כן הנקמה היא ביטוי מושלם של פעולה מאוחדת, טבעית-יהודית-אלוהית.

גינזבורג כותב שפגישת היהודי עם שורש נשמתו היא אפשרות "לחוש אלוקות" ולכוון לעשות כרצונו של הקב"ה. זהו רגע של ביטול שכלי ורצוני אל מול האלוהות. ברגע הבא כבר משתחררים הכוחות לכיוון הנכון ואנו פועלים ככלי טהור בשירותו של הקב"ה. כפי שכתב ד"ר שלמה פישר (המכון למדיניות העם היהודי והאוניברסיטה העברית) במחקר על תורה זו של גינזבורג:

ההחלטה הקיומית האי-רציונלית מתרחשת באמצעות מעשה של איון עצמי. ברגע הקיצוני, ברגע שבו אדם מחליט להפוך לשהיד, הרגע שבו הוא מחליט לבצע רצח המוני ולהקריב את עצמו, הוא מאמץ עמדה מיסטית שתקנית קוויאטיסטית (quietist). ההכרזה על עצמיותו, המעשה החופשי, הטבעי והפשוט של היותו הוא עצמו, מתרחשים ברגע הבא, כאשר הוא מתחיל לירות." (מתוך טבע, אותנטיות ואלימות בהגות הציונית הדתית הרדיקלית)

כעת ניתן לצעוד צעד אחורה ולהתרשם מהתמונה הקבלית שמצייר לפנינו גינזבורג: באותה שעת בוקר מוקדמת כאשר נחה אמתו של ברוך גולדשטיין על הדק ה'גליל' נחלצה נשמתו מקליפות הזיוף השכלי האחרונות וביטלה עצמה אל הניצוץ האלוהי שחבוי בעומק העומקים של ישותה. מתוך נקודה טהורה ומקודשת זו עלתה הקריאה לנקמה עיוורת ורצחנית, נקמה טבעית כל כך ועם זאת קדושה מכל קודש. רגע אחרי כן נתן ד"ר גולדשטיין דרור לחיתיות הטבעית האלוהית שבו והפך את מערת המכפלה למרחץ דמים.

רצח על רקע רומנטי

הקבלה היא מסורת מסועפת ומתוחכמת, ואפשר להשתמש בה כדי להצדיק כמעט כל דבר. בעבר, במסגרת תנועת השבתאות, היו שהצדיקו בעזרתה התאסלמות המונית. הרב גינזבורג מצדיק בעזרתה רצח המוני. אולם טעות היא לתת לאימה שמעוררת בנו תורתו של גינזבורג למנוע מאיתנו לנתח אותה ולהבין את מקורותיה, כמו גם את השלכותיה.

ראוי לשים לב למושגים בהם משתמש הרב גינזבורג: ספונטניות. טבע. זרימה. אלו לא מונחים שתמצאו בספרי קבלה. אלו מונחים שתמצאו בספרי הוגי הרומנטיקה האירופאית, ובמיוחד הרומנטיקה הגרמנית. ז'אן ז'ק רוסו (1712-1778) היה שגרירם העליון של רעיונות אלה. הוא קשר טבעיות עם ספונטניות, והעלה למעלת אידיאלים נשגבים את הפראיות האצילה, הרגש הגולמי והצורך לחתור תחת האילוצים החברתיים ה"מלאכותיים" כדי לבטא בצורה ספונטנית את צרכינו ה"טבעיים". השפעתו על התנועה הרומנטית הגרמנית, שתכונה לימים "הסער והפרץ" (Sturm und Drang), היתה עצומה.

בעוד שרוסו סבר שקיימים ערכים משותפים ואמיתות נצחיות, היה זה יוהן גוטפריד הרדר (1744-1803, מאבות הלאומיות המודרנית) שהחליף את התפיסה בדבר רציונליות אוניברסלית בספונטניות אישית. הוא קידם את הרעיון שיש בתוכנו נקודה אינדיבידואלית של דחף אישי וייחודי. מדובר באימפולס סובייקטיבי אשר הינו ראשוני וטבעי יותר – ולכן גם אמיתי יותר – מכל עקרון אובייקטיבי. הרעיון הפך ליסוד מרכזי בתנועה הרומנטית.

המשורר והסופר היינריך פון קלייסט (1777-1811) פיתח תפיסה זו הלאה, וטען שאין באמת טוב ורע כלליים, ועלינו לעשות בכל רגע "מה שהטבע מניע אותנו". רק היצר הספונטני הטבעי יכול להבטיח לנו אותנטיות מוחלטת ונאמנות מלאה למהותנו הפרטית ביותר – ולהיות אותנטי חשוב הרבה יותר מאשר להיות טוב. קלייסט הביא עקרונות אלה לידי ביטוי מושלם בנובלה 'מיכאל קולהאס' (1810), בה יוצא סוחר גרמני למסע הרס של ביזה ורצח שמערבב באופן מרתק נקמה וצדק. הנקמה המוצדקת הופכת לשרפה משתוללת המתלקחת מתוך הניצוץ הפראי הפנימי. אצל קולהאס היענות מלאה לדחפינו העמוקים ביותר נעשית בשם הצדק המוחלט, והתוצאה היא חורבן ושמד.

עוד לפני קלייסט היה זה פרידריך קלינגר אשר ב-1776 פרסם מחזה המציג רגשנות שעולה על גדותיה ותשוקה אינסופית לחירות, אהבה ונקמה. "אינני דבר לאיש ולא לעולם עד שאזכה לנקמה, נקמה נוראית ביותר!" זועק וויילד, אחד הגיבורים במחזה. למחזה קראו Sturm und Drang ועל שמו נקרא מאוחר יותר אותו זרם של רומנטיקה גרמנית. הנקמה הרגשנית והפרועה עומדת אפוא בנקודת עיבורו.

לשני קודקדי המשולש הרומנטי שהוזכרו לעיל, הספונטניות והטבע, הוסיפו הוגים כשליגל, שלינג, ונובליס קודקוד שלישי: אלוהים. הרעיון הבסיסי היה שאחדות הטבע והנשמה נמצאת באלוהות הפלואידית. "הטבע הוא הרוח המתגלה", קבע שלינג, והוסיף ש"אלוהים הוא החיים". על פי פיתוח זה העולם הטבעי הוא האלוהות הרדומה, והגאון הוא זה שמבין זאת מתוך העמקה פנימית. הגאון גם מסוגל למשוך את האנושות אחריו מתוך התהומות הברוכים של אישיותו לקראת ראייה הנכונה של המציאות האלוהית.

הרב גינזבורג מבטא עיבוד יהודי-חסידי של תפיסות אלה. בקונטרס 'ברוך הגבר' משתמש גינזבורג במילה "ספונטני" מספר פעמים, והיא הכרחית עבור תורתו. מיותר לציין, מקור המילה אינו בעברית ואין לה מקבילה בעברית. לא במקרה. על מעמדו המרכזי של הטבע בהגותו כבר עמדנו, וכן על ערכה של נקמה. ראינו גם שאת האלוהות ניתן על פיו לפגוש ברגע של מגע עם הטבעיות העמוקה והפראית ביותר שלנו. גולדשטיין הוא עבורו "קדוש", אולם נראה שגינזבורג מעצב את דמותו של הרוצח מחברון על פי ארכיטיפ הגאון הרומנטי, זה שעל ידי ביטול שכלו ונגיעה בעומק רגשותיו מאפשר ל"טבעי" שבו ללדת יצירת מופת.

נאו-חסידות אקולוגית, גזענית ואלימה

יש להבהיר: אין הכוונה כאן שהרב גינזבורג קרא את הרדר, קלייסט ושלינג ועיצב את תורתו בהתאם. הרוח הרומנטית חרגה מזמן מכתביהם של הוגי עבר, ונמצאת כיום סביבנו, כמעט בכל מקום. התשוקה לחיים אותנטיים, לקרבה אל הטבע, לחיבור לפנימיותינו ול"זרימה" משותפת לחלקים נרחבים מהאוכלוסייה, שומרי מצוות ושאינם. מופע מובהק של התגלמות עכשווית של נטיות נפשיות אלה ניתן למצוא ברוחניות העכשווית, בניו-אייג'. מבט מהיר בשלל התנועות והרעיונות המרכיבים את זו יגלה לנו שהחיפוש אחר נקודת העומק הפנימית/טבעית/אלוהית נפוץ בה בצורה נרחבת. המקוריות של גינזבורג נמצאת בראיית האלימות הבין-דתית כביטוי שיא של אותו חיבור אותנטי לפנימיותינו.

את הרעיון הזה מוציאים לפועל ההולכים בדרכו של גינזבורג בקרב מה שמכונה "נערי הגבעות" (שגילם לפעמים עולה על שלושים). קהילות אלה, החיות בשוליים הגיאוגרפיים והתרבותיים של מפעל ההתנחלויות, מציגות כמיהה לחיים "קרובים אל הטבע", רצון ל"פשטות" ו"אותנטיות" ותודעה גזענית-קסנופובית. עבורם התרבות הישראלית, גם זו שבהתנחלויות הבוטיק אדומות הרעפים, היא רקובה ומושחתת, בורגנית ומלאכותית. פוסט-ציונות משתלבת כאן עם ערגה לחזור לימי המקרא, עבודה חקלאית ורצון להקים את ממלכת יהודה.

כפי שמצוטט תושב בת עין בן 17: "המגע עם העולם הטבעי אפשר לי להתבגר. חברים שלי, שלומדים במסגרות הרגילות, מחוברים כל היום לכיסא, לשולחן או לאינטרנט. הם לא יודעים למשל מה זה טבע. […] אני חושב שבזכות ההתבוננות הזאת הצלחתי לגלות את א-לוהים ממקום יותר עמוק" (נקודה, אוגוסט 2007). נעמוד על הנקודה החשובה בדברים אלה: הקרבה לאלוהים עוברת דרך הקרבה לטבע.

גינזבורג עצמו קורא לחזרה לעבודת אדמה ומעלה על נס את החיבור הישיר אל הטבע, הפעם לא זה הפנימי אלא זה החיצוני, הטבע של ארץ ישראל – ארץ הקודש. "השיבה הזאת אל האדמה היא מעין חזרה בתשובה, שיבה אל השורש" הוא כותב. ההתיישבות באזורי הספר שביהודה ושומרון משדרת אותנטיות וצניעות ומעודדת חלומות על חברה שבטית-מקראית החיה בהתאם לחוק האלוהי וציוויי האקולוגיה. היא גם מחייבת חיכוך תמידי עם האוכלוסייה הפלסטינית.

כפי שכבר כתב בעבר שלמה פישר, האלימות המופנית מצד נערי הגבעות אל הפלסטינים שסביבים היא חלק אינטגרלי מהאתוס שלהם. אין כאן מקרה ולא גלישה אקראית לחוסר נעימות מזדמן. האלימות כאן היא צורה נוספת של הסער והפרץ הרומנטי, עוד פן של החיפוש אחר אותנטיות, נקמה ו"טבעיות". כעת ניתן להבין טוב יותר את הציטוט בו פתחנו (שמקורו בדו"ח האחרון של 'קבוצת המשבר הבינלאומית' – pdf). אותו איש גבעות מיצהר קובע בו שעבורם להיות יהודי "אותנטי" פירושו או "לתקוף כפר ערבי" או "לחבר פיוט חסידי חדש על אהבה". שני כיוונים אלה, שנראים לכאורה סותרים, למעשה משתלבים היטב: שניהם מבטאים הלך רוח אקספרסיבי, רגשני ורומנטי. שניהם מממשים חיפוש אחר רוחניות מתלהבת ואמוציונלית. שניהם גם קשורים בטבורם לתורתו של הרב גינזבורג.

נערי הגבעות מציגים פן יהודי ולאומני של הרוחניות העכשווית הכללית. למרות היניקה המשותפת מהרומנטיקה, ההבדל העקרוני בין הרוחניות הניו-אייג'ית הכללית לזו ה"גבעתית" הוא בחלוקות בין אוניברסליזם ואתנוצנטריים, פציפיזם ואלימות. כך, תודעתם האקולוגית של נערי הגבעות ממוקדת לא בטבע בכלל, אלא רק בארץ ישראל, ה"טבע" הקדוש ביותר לדידם. יחסם לבני אדם אינו שוויוני, אלא נגזר מתפיסות גזעניות ונשען על ההנחה המחמיאה שהם בניו של עם ייחודי ועליון. על נתינת כבוד למסורות רוחניות אחרות אין כמובן מה לדבר.

בעשרים השנים שחלפו מאז הטבח במערת המכפלה נוצרה לפנינו תנועה רוחנית יהודית חדשה. מדובר בנאו-חסידות וולקיסטית (Völkisch, כאותן תנועות לאומניות שהעלו את העם והדם לכדי אידיאל עליון), גזענית, פוסט-ציונית ואנטי-דמוקרטית. תנועה זו מציגה אתוס יהודי שכמוהו טרם נראה, ואחראית, בין היתר, לתופעת "תג-מחיר". לא במקרה קשר השב"כ פעולות אלימות אלה ישירות ליצהר, שם ראש הישיבה הוא הרב יצחק שפירא, תלמידו של גינזבורג וממחברי 'תורת המלך'. מכל האמור לעיל יש להבין שאין לראות פעולות "תג מחיר" כפשעי שנאה, אלא כמימושם של עקרונותיהם הדתיים של חברי אותה תנועה. עד כמה שזה עשוי להישמע מוזר, אלימות זו היא ביטוי לחיפוש הרוחני שלהם.

—

פורסם במוסף הארץ. עוד על הרומנטיקה הגרמנית כמקור לאתוס יהודי מודרני ראו כאן.

לפני כשבועיים כתבה גילי איצקוביץ ב'הארץ', על סדרת הטלוויזיה החדשה המבוססת על ספרה של נועה ירון-דיין, מקימי (שעליו כתבתי בעבר). בכתבה היא מראיינת את יובל דיין, בעלה של ירון-דיין, שמנסה להסביר לה את הגרסה המאוד משוחררת שלו לפעילות קירוב רחוקים. אצלו, כמסתבר, התשובה באה מאהבה. "כנגד דבר אחד אני עומד ומשתאה", הוא מצוטט אצל איצקוביץ,

איך זה שאתם עומדים ורבים מה הקדוש ברוך הוא לובש? מה זה משנה, קרחת או שטריימל? זה סובייקטיבי. אני נותן לך ולכל אחד את הכבוד להיות הוא. להאמין באמונותיו, להעדיף את העדפותיו. אני לא מתיר או לא מתיר, מי שמי?

אני לא ממש קונה את תדמית הוואלק-שכל-אחד-יעשה-מה-שמגניב-לו-את-האף שמנסה לשדר דיין, אבל למרות שהוא פחות משוחרר ממה שהוא מציג, הוא ודאי שונה לחלוטין מטיפוסי המחזירים בתשובה אליהם שייכים אמנון יצחק או אורי זוהר. המילה "סובייקטיבי" לא במקרה נשזרת בדבריו. באותה כתבה אני מצוטט תוך ניסיון להבחין בתמצית בין גלים שונים של חזרה בתשובה:

משנות ה- 90 ועד ימינו נותנת ברסלב מענה לאנשים שמחפשים חזרה בתשובה, שהיא יותר רגשית ונפשית. בשונה מהחזרה בתשובה של שנות ה-70 וה-80, שהיתה רציונלית יותר, מבוססת על שכנוע בקיומו של אלוהים והכרעה לקיים קלה כחמורה. כיום זאת לא החזרה בתשובה של אורי זוהר, שמנתקת אותך מהחיים הקודמים. כאן החיפוש הוא אחר, חיפוש אחרי רגש, חוויה והבעה. למשל, מה שמאפיין חוזרים בתשובה לברסלב הוא שהם ממשיכים ליצור. אין כאן ניתוק מוחלט מהחברה הכללית ומעבר אל מאה שערים או בני ברק, אלא פתיחות לציבוריות הכללית, לאמנות, מוסיקה וספרות.

במילים אחרות, לו אורי זוהר היה חוזר בתשובה בשנות התשעים היינו רואים ממנו עוד כמה סרטים. ללא ספק, דומים יותר ל'אושפיזין' מאשר ל'מציצים', אבל את מפעל תרומתו לתרבות הישראלית הוא לא היה קוטע. יש כמה תהליכים שמביאים יחד לשינוי הזה (מסמוס הגבולות החדים בין מעגלים ציבוריים שונים בחברה הישראלית, עליית חשיבות הרגש בחיינו כמקור למשמעות, ועוד) ומדובר בהחלט בתמורה משמעותית במרחב הדתי הישראלי.

פסיכולוגיה יהודית, יהדות פסיכולוגית

עדות נוספת לתמורה הזאת, שמציגה גם מאפיין נוסף שלה, היה ניתן למצוא בתחקיר המרשים של יפעת ארליך שהתפרסם בשישי האחרון במעריב/מקור ראשון (הכתבה הוסרה מהרשת). התחקיר עסק בסדנאות 'שקוף' של גידי דבוש, ועולה ממנו תמונה מורכבת של דינמיקה קבוצתית בהנהגתו של דבוש. מה שצד את עיני היתה דווקא תגובתו לתחקיר של צביקה יחזקאלי, שלבד מהיותו הכתב לענייני ערבים של חדשות ערוץ 10, גם יזם את הסדנאות האלה אחרי שחזר בתשובה, יחד עם רבו, הרב ארז משה דורון (על דורון כתבתי מעט כאן).

יחזקאלי אומר דברים מרתקים שמלמדים אותנו רבות על מעמד התשובה בפרט והדת בכלל בזמננו.

לפני חמש שנים ישבנו לשיחה כמה חברים, כולם אבות בתחילת דרכם ובעלי תשובה. בחדר היו רופא, עיתונאי, טייס, רב תלמיד חכם, אמנים ומוזיקאים, ששאלו את עצמם – איך זה שחזרנו בתשובה ואנחנו עדיין כועסים? למה אין קשר אמיתי עם האישה והילדים? למה אני מפחד כמו ילד? גידי, אחרי אלפי שעות של הקשבה ליהודים, הסביר שלכולנו חסרה הקשבה שבאה מלב פתוח ונקי. אין לנו מי שיקשיב לנו. פשוט אין לנו לב.

יחזקאלי, גלוי וכן, מספר לנו על מצוקותיו ומצוקות אחיו לתשובה: כעס, סגירות, פחד. ומעל לכל, הוא מספר על האכזבה שהתעוררה בו ובהם כאשר קיום המצוות לא פתר מצוקות אלה. בכך מאפשר לנו יחזקאלי להבין משהו חשוב: חזרה בתשובה עבורו – ועבור רבים אחרים כמובן – נתפסת כמהלך טיפולי, ככניסה למסלול תרפויטי. משהו בתווך בין דרך רוחנית לעיסוי תאילנדי. אנחנו מקיימים מצוות לא כנגזרת מברית עתיקה בין האלוהים לעמו הנבחר, גם לא כציות נחוש לרצונו החד-משמעי של האל, אלא כטיפול בעצמנו, כחלק מה-care of the self שלנו. ולכן, כמובן, אם אחרי שהתחלנו להניח תפילין ולשמור שבת אנחנו "עדיין כועסים", נרשמת אכזבה.

אני לא יודע אם זה נראה לכם חשוב או זניח. לדעתי זה משמעותי מאוד. אנחנו למעשה רואים כאן שינוי צורה מקיף של ההגיון הפנימי של הדת היהודית. מדת לאומית, המתקיימת כברית, אשר הפולחן בה מתקיים במסגרת פעולות ותפילות – לדת אישית, המתקיימת כדרך רוחנית, אשר הפולחן בה מתקיים כתהליך תרפויטי פנימי (אשר לו המצוות אמורות לסייע). יש כאן העתקה של מוקד הדרמה הדתית מהאומה לפרט ומבחוץ פנימה, כאשר המובן שלה הופך מהגשמה של היסטוריה אלוהית להבראה של נפשנו האישית. נכון, יחזקאלי לא המציא את כל זה, וזה לא שמעולם לא היה שום דבר דומה בהיסטוריה היהודית. אבל הבוטות, המובנות-מאליה של התפיסה הזאת וקנה המידה הציבורי של הפופולריות שלה הם לדעתי מהפכניים.

הרופא הגדול, רבי נחמן

על התמורה התרבותית שעומדת בבסיס הטרנספורציה הזאת כבר כתבתי לא פעם (היא פשוט אחד הדברים שהכי מעניינים אותי בעולם). כאן ארצה להמשיך ולכתוב על מצוקתם של יחזקאלי וחבריו. כאמור, הם מאוכזבים מחוסר יכולותיה הרפואיות-פסיכולוגיות של ההלכה. מסתבר להם, אחרי שחזרו בתשובה, שהמצוות אינן תחליף לפסיכולוג, גם לא לדרך רוחנית מעמיקה. מבחינתם אחרי המעשים אולי נמשכים הלבבות, אבל רק לקראת עשיית אותם המעשים שוב ושוב, לא לכיוון של שינוי נפשי עמוק וחיובי. "פשוט אין לנו לב" אומר יחזקאלי, וכמו הקוסם מארץ עוץ, מסתבר לו שאפילו מושא כל תקוותיו, תורה ומצוות, לא באמת יכול לתת לו לב.

לכאורה, אם הם כל כך מעוניינים בטיפול נפשי, היו יכולים החברים פשוט ללכת לפסיכולוג (או, להבדיל, לקורס מדיטציה). אבל לא: הם מחליטים שאת השינוי שלא מתחיל מבפנים הם יקבלו מחברם גידי דבוש, שיתחיל לערוך "סדנה". מהמתואר באתר 'לב הדברים' אנחנו לומדים שהסדנה בנויה על פי "אוצרותיו המופלאים של הרופא הגדול, רבי נחמן מברסלב זיע"א", שבהם "נחשפים ערוצי זהב מלאי חיות, עצות והדרכות לבני הדור הזה, איך להתרפא מהעצבות, מהבדידות, מחוסר האמון והיאוש." אלו מילים גדולות, אולם על פי הכתבה של ארליך עלה אצלי הרושם שמדובר בלא יותר מאשר עקרונות בסיסיים של פסיכולוגיה עממית ודינמיקה קבוצתית (כנות, חקירה עצמית, וידוי, שיקוף). אני לא יודע אם אני מגלה כאן סוד גדול, אבל ר' נחמן מעולם לא ערך סדנאות לתלמידיו.

תורתו של ר' נחמן נמצאת כיום בחזית האדפטציה והאקולטורציה של המסורת היהודית לאופנות הפסיכולוגיות של זמננו. אפשר למצוא את שורשיו של התהליך הזה כבר בפרשנות לתורותיו אצל מנהיגים רוחניים פופולאריים בשנות השבעים בארה"ב כגון שלמה קרליבך ואריה קפלן, ומאז העניין הולך ומתגבר. תורתו של הצדיק מברסלב היא בעלת גוון אקזיסטנציאליסטי מובהק, מדגישה את העולם הרגשי, ומנגד גמישה ובלתי-שיטתית מספיק כדי להתעצב על פי הצורך. (אין בדברים אלה כדי לומר שלא לגיטימי לדעתי לעצב אותה על פי הצורך.)

פסיכולוגיה למשה מסיני

הבעיה מתחילה כאשר אותה תורת ברסלב מעודכנת מוצגת כשיטה טיפולית רצינית. על פי המתואר באתר 'שקוף', הסדנה "תעניק למשתתף, בסייעתא דשמיא, דרך להתמודדות פנימית, לצמיחה ולשינוי עמוק ומשמעותי." כאשר אותה דרך להתמודדות פנימית היא פרי פיתוחו של אדם אחד (אל דאגה: באישור ופיקוח של הרב שלו), ללא כל הכשרה מקצועית, הסכנה היא רבה. מדובר, בסופו של דבר, באדם נטול הכשרה מקצועית, נטול ניסיון מקצועי, המזמין גברים ונשים במצוקה להפקיד בידיו את נפשם, וכל זאת תוך יומרה להעניק לה טיפול המבוסס על דברי תורה.

ועניין אחרון זה רק מעצים כמה מונים את הסכנה. לא רק חוסר הכשרה וחוסר ניסיון יש כאן, אלא גם חוסר יכולת להקשיב. כשבידינו תורת נפש הניתנה מפי הגבורה ברור לנו בצורה מוחלטת וסופית לאן ואיך אמור המטופל להגיע. תנאי חייו השונים, אישיותו המסויימת, צרכיו האידיוסינקרטים – כולם נדחים מפני אור נשמתו המבקש לבקוע, שהוא תמיד אחד ושאותו אנחנו יודעים מראש איך לתעל ולאן לכוון. הרב בני להמן, פסיכולוג קליני, מסכם בראיון לרועי הורן את העניין:

כשאתה מזהה בין המורשת הדתית שלך לבין אסכולות מערביות, אתה למעשה מפקיע אותן מן התחום המדעי והופך אותן לאקסיומות, לכאלה שאינן עומדות לביקורת. המקבילות המערביות מעולם לא התיימרו להיות 'תורה למשה מסיני', והן מוכנות לפנות את מקומן לו יימצאו שגויות או לא יעילות. ברגע שמקדשים תיאוריה, טמונה כאן סכנה.

הזיהוי בין מורשת דתית לאסכולות מערביות מתקיים מפני שההלכה מעולם לא התיימרה להעניק למישהו טיפול פסיכולוגי – אין ברירה אלא לשבת על פורמט קיים. אולם לא מספיק שהעניין המודרני בנפש מנוכס, אלא שמוטבע עליו חותמו של הקב"ה, דבר שמגביל מאוד את אפשרויות הבקרה והבדיקה העצמית. באותה נימה ביקר ד"ר ברוך כהנא, פסיכולוג קליני (שעוסק בעצמו בפיתוח "פסיכולוגיה יהודית"), את גישתו של הרב יצחק גינזבורג לעניין:

הקשבה דיאלוגית היא עיקר העיקרים בטיפול. דווקא הקשבה כזו חסרה במשנתו של הרב גינזבורג. […] מי שמכיר ויודע את המציאות הפנימית האידיאלית אינו זקוק לדיאלוג עם המציאות החיצונית.

במקרה כזה, גם אם כוונות המטפל טובות וטהורות, מדובר בשיטה שמחד אינה מסתמכת על ניסיון או מחקר, ומאירך גיסא מבטיחה להוריד אל הארץ את דבר האל. כמיעוט ההכשרה כן גודל היומרה. כגובה ההתקדשות כך הקושי בהקשבה.

כל זה לא בא לומר שאני לא חושב שיש למסורת היהודית מה לתרום לטיפול פסיכולוגי (ועבודותיהם של מרדכי רוטנברג, יאיר כספי וברוך כהנא יעידו). אלא שהיא לא יכולה לעשות זאת ללא למידה מעמיקה של תובנות הפסיכולוגיה המערבית. כדוגמא  לשיתוף פעולה פורה אפשר להביא את ההעשרה שמעניקה המסורות הבודהיסטיות לפסיכולוגיה המערבית – הדיאלוג בין שתי אלה נמשך כבר עשרות רבות של שנים, לטובת שני הצדדים. מטפלים מערביים רבים שמחים ללמוד מהבודהיזם (ולהפך), אולם לא מבלי להסתמך על הניסיון והגילויים שעלו ועולים מהשדה הטיפולי המערבי.

מסיבות שונות (הקשורות לכתוב לעיל) קל הרבה יותר לקשר בין מסורות הבודהיזם לפסיכולוגיה המערבית, אולם המבקש ליצור שיטת טיפול יהודית לא יכול להיות פטור מהאתגר הזה.

:

—

לפני כמה ימים התפרסמה כתבה של ניר חסון ויאיר אטינגר על עניין חילוני ביהדות. אני מרואיין בה, ויש גם וידאו.

כנראה לא אוכל לענות ולהגיב בבלוג בימים הקרובים מפני שאני טס הבוקר להודו.