אנושי, אנושי בדיוק

פ"נ יוסף בן ליב זלצמן מורשא

בחול המועד פסח נסעתי לצפון עם נעמה (אתם לא מכירים) לטיול קצר. רצינו לעשות את נחל יבניאל, אבל היה כזה חום שבסוף סתם שרצנו ליד הכנרת. במהלך סיבובים שעשינו בניסיון למצוא מעט צל, נתקלנו בקבר הזה, שנמצא ליד קבוצת כנרת אבל לא בתוך בית הקברות היפה שלה (שבו קבורה המשוררת רחל, בין השאר):

אני לא יודע מי היה אותו יוסף זלצמן. גוגל לא מכיר אותו ואני לא מכיר אף אחד בקבוצת כנרת כדי לשאול. אם מישהו יודע אשמח מאוד לשמוע. אני מביא את הצילום כאן (צילמתי אותו במצלמת הסלולרי – לחצו כאן להגדלה) כי אני חושב שיש בו כמה דברים מעניינים. למי שלא רואה ברור, כתוב כאן:

פ"נ
יוסף בן ליב זלצמן מורשא
נרצח ביום ב' כ"ד מרחשון שנת
את"תמ"ה לגלותנו בן כ"ג שנים תנצב"ה

נפל במרחשון תרע"ד (1913)
בחודש הראשון להתיישבותנו
והוא ליד המחרשה
קבוצת כנרת

הכתובת מחולקת לשני חלקים, והתחתון כנראה הוסף שנִים אחרי הראשון. החלק הראשון חצוב על עמוד שיש שכנראה נמצא באזור, והוא מעניין מאוד: יש לנו כאן סיפור של עולה חדש, בן 23, פולני, בעל שם יידישאי מובהק, שנרצח. השנה שבה הוא נרצח מצויינת כשנת אתתמ"ה, כלומר 1845, "לגלותנו" – זו שיטת תיארוך שקובעת את תחילתה בחורבן הבית השני, בשנת 70 למניינם. כלומר חבריו של אותו יוסף זלצמן, קיבוצניקים צעירים ואידיאליסטים, מלאי סוציאליזם ופורקי עול מצוות, ממשיכים לספור את השנים כמנהג בית אבותיהם, על פי חורבן הבית. לא זאת אף זאת: הם כבר בארץ ישראל והם עדיין סופרים שנים "לגלותנו".

הכתובת הבאה מבארת שיוסף זלצמן נרצח בחודש הראשון להתיישבות במקום, וזה קרה כאשר הוא חרש את השדות. על כן כנראה הוא נקבר במקום ולא בבית הקברות (ושמא, בכלל עוד לא היה בית הקברות – אולי הוא המת הראשון של הקבוצה הקטנה). הפעם כבר מציינים את השנים בלע"ז: 1913 (את חוסר ההתאמה הקטן בין התאריכים – 1845+70=1915 – אפשר אולי לתלות בשוני בין הלוח העברי לגרגוריאני). ודואגים לציין פרטים נוספים על הרצח, ולחתום.

וכן, אני מנחש שמדובר כאן במה שכיום מכונה "פיגוע". אני לא חושב שסביר שמי שרצח את יוסף בן ליב זלצמן היה איזה חייל עותמני, עוד פחות מכך מהגר יהודי אחר. כנראה זה היה איזה מקומי, שאני לא יודע בדיוק איך נכון לכנות אותו (האם מישהו חשב על "פלסטינאים" אז?). היום בטח היו דואגים להבהיר את העניין: כותבים "נרצח בידי בני עוולה" ומוסיפים גם "הי"ד" – אז עדיין לא הגיעו לרמות כאלה של התבהמות. טוב, זאת היתה רק ההתחלה. קרוב למאה שנה לאחר מכן לא הרבה השתנה, ואם זו לא עדות אומללה לאופי המחורבן של בני האדם, מה כן.

 

[אנדרו כהן, מהמורים הרוחניים הידועים בעולם, מגיע לארץ. וכוחותיו של לורד זינו מכים שוב: כתבה שלילית ב-Nightline של רשת abc על הסיינטולוגיה, הכוללת ראיון עם קרובת משפחה של ראש הכנסייה שברחה ממנה: חלק א'; חלק ב']

הפסח הזה אוֹכָל חמץ

לפני כמה ימים שמתי פתאום לב שלא קניתי מצות. ושמתי לב גם שאין בלבי כל כוונה לקנות מצות. שמתי לב שבניגוד לדרכי בשש השנים האחרונות, השנה אוֹכָל חמץ. ותמהתי לעצמי, למה זה. למה החלטתי השנה לא לשמור (לכאורה – את הבית אף פעם לא הייתי מנקה) כשרות בפסח. ונדמה לי שהצלחתי לנסח במילים את הסיבה.

צ'רלסטון הסטון. הוא השנה דווקא לא יאכל חמץ.

העניין הוא כזה: בשנים שעברו, גם מאז שקצת התקרבתי למסורת אבותי, לא לא-אכלתי חמץ כי "אלוהים רוצה". אני לא מאמין בזה. גם לא בתור איזושהי תרגולת רוחנית. התרגולות הרוחניות שלי הן אחרות. פתאום הבנתי ששמרתי (כאמור, לא בצורה מושלמת) כשרות מפני שרציתי להיות חוליה בשרשרת של המסורת הקדומה של העם הזה. ולמה זה? כי רציתי לגלות סולידריות עם אלו שלא אכלו חמץ לכל אורך ההיסטוריה, ובעיקר עם אלה שלא אוכלים חמץ בזמן הזה. כך, חשבתי, אתרום את חלקי לבניין הקהילתיות, ליצירת מעין הרגשה של אחווה. של עם.

וזה לא שמישהו היה רואה אם הייתי אוכל איזו פיתה, וזה לא שמישהו ראה שלא אכלתי, אבל המעשים שלי, כך הרגשתי, נמשכים מעבר לדקות המעטות שאני עושה אותם, ומטעינים איזשהו ערך בכל הקיום שלי, ועל כן בכל הסביבה שלי. וגם אם לא, בשבילי הם משמעותיים (טוב, אז אולי יש כאן מימד של תרגולת רוחנית בכ"ז). לכן לקחתי על עצמי לאכול בפסח מצות.

והשנה? השנה האורתודוקסיה הצליחה להוציא ממני כל חשק להיות איתם באותה קהילה. אני לא יודע מתי זה התחיל, ומתי עלתה אצלי ההרגשה שיש איזו הקצנה, איזו קשיחות שהיא על גבול הרשעות, או רשעות ממש. אולי עם בניזרי והפה המטונף שלו ביחס להומואים. אולי עם הסחטנות הכללית של ש"ס ובניתו מחדש של משרד הדתות. אולי עם החרם החרדי על שפע-שוק שהביא לסגירת סניפי AM-PM בשבת (לא שלא צריך לאפשר לעובדים יום מנוחה וכו', ודאי שכן). אולי עם ההתנפלות של התקשורת החרדית, הוולגארית כדרכה, על הרבנים הספרדים שתמכו ב"חוק המוות המוחי", שגרמה להתקפלותם המבישה של האחרונים. אולי עם התרעומת המג'וננת על זה שתתאפשר מכירת חמץ בבתי עסק, שגרמה לי להפנים את העובדה המדהימה שלפני זה אסור היה. אולי בגלל שכבר כמה חודשים אני לא יכול לקנות "סלטים" (טחינה, חצילים וכו') בסופר שלי כאן בקריית אתא, מפני שהמנהלים החליטו שזה לא כשר לשנת שמיטה, והם כופים את דעתם ודתיותם על כל השכונה, שמלאה ברוסים שבחיים שלהם לא שמעו אפילו את המילה שמיטה. אולי בגלל שמרדכי אליהו אמר (לא לראשונה, נדמה לי) שחיי יהודי שווים חיים של אלף ערבים. אולי המאמר המרגש הזה של רוחמה וייס על עוולות הלכות הנידה. וגם הפוסט הנוקב הזה של יוסי גורביץ לא עזר.

וזהו, אבדה לי כל מוטיבציה לָדבר. השנה חופשת פסח בשבילי היא גם חופשה מהקהילתיות עם החלק האורתודוקסי בעם הזה. שיהיה פסח שמח.

אבל בלי איזה דבר תורה לחג אי אפשר:

יצחק גרינברג הוא רב ותיאולוג יהודי אורתודוקסי אמריקאי. בספרו The Jewish Way: Living the Holidays הוא כותב שהחירות בפסח באה לידי ביטוי (בין השאר) בסדר עצמו, כלומר בכך שאנחנו פשוט יכולים לשבת בנוחות עם משפחתנו לשולחן:

היכולת לקיים משפחה, להנות מארוחה עם חבריה, לדאוג לה, להגן עליה – אלה מסממני החופש. עבד אינו יכול לקיים משפחה. השפחה זמינה לאדונה; זהות האב של ילדיה אינה ברורה. העבד אינו יכול להגן על ילדיו מלהמכר, או אף מגורל גרוע מזה. האפשרות לשבת בליל הסדר יחד כמשפחה ולשיר את שיר החרות היא עצמה הביטוי החזק ביותר של היותנו בני חורין. (עמ' 49, תרגום שלי)

האפשרות שלנו לדאוג לקרובינו, לתת להם מעצמנו (מזון, הגנה, נוחות), היא ביטוי של חירותנו. לולא היינו חופשיים לא היינו יכולים לעשות זאת. סעודת החג היא מימוש של חופש. את הנקודה היפה הזאת הייתי קורא גם מהסוף להתחלה: מי שלא מסוגל לדאוג לאחרים, מי שלא מסוגל לתת מעצמו, מי שיש לו אפשרות להעניק ואינו מממש אותה, הוא עבד. המצרים אולי לא רודים בו בשבטים, אבל הוא זקוק נואשות ליציאת מצריים.

שנצא כולנו, לאט לאט, מעבדויות קטנות לחירויות קטנות.

 

[ותנו לעצמכם מתנה לחג: קראו את הראיון של עמיר פריימן ורות גולן עם אדמיאל קוסמן, שעלה בבלוג של קוסמן (נדמה לי שהבלוג די חדש). קוסמן מבחין בצורה ברורה, יפה ולדעתי נכונה בין הפרדיגמות הגדולות באשר למקור הרוע של הנצרות, הבודהיזם והיהדות, ומספר גם קצת על עצמו. איזה תענוג. כמה שחסרים כאן יותר קולות יהודיים כמו של קוסמן (תודה לאסף פדרמן על ההפניה).]

צריך להיזהר מאוד לא להיות טהורים

 

מדי פעם אכול מעט בשר
הוצא קצת כסף על שטויות
זיין בלי אהבה
מותר אפילו לבזבז זמן ולבטל תורה

נבל את הפה
לבש חולצה עם כתם
היום ותר על מדיטציה
והיה גאה בעצמך

הטוהר מאיים
להשתלט עליך נפש
להתפשט על כל גופך
להעלים אותך

הטוהר מאיים
לעשותך כאלוהים
יודע רק טוב
עשוי זהב
טיפש כעגל

 

פגשתי אשה ללא יצר הרע

פגשתי אשה ללא יצר הרע. באמת. יש דבר כזה. זו לא התחלה של רשימה סטירית. אני רציני: פגשתי אשה ללא יצר הרע. נסענו בטרמפ חזרה מאיזה קורס ויפאסנה שניהלתי (כלומר: לא אני הייתי המורה) והתחלנו לדבר. תוך עשרים דקות התברר לי שהיא אחד האנשים המדהימים שהכרתי. מבינה לעומק, לעומק, עקרונות רוחניים עדינים. לא מבינה הומור ציני. והיא כולה רק בת 24. מובן שמיד החלטתי שזו תהיה אשתי.

נפגשנו כל יום אחרי זה במשך שבוע. ואז היא זרקה אותי. כי לי יש יצר הרע, ואני לא עומד בסטנדרטים שלה. להתפשר היא לא רוצה. בצדק. מגיע לה הטוב ביותר. אשה מדהימה. ייחודית. מעוררת השראה. ללא יצר הרע. בהודו היו אומרים שהיא גלגול של יוגי אדיר. בטיבט היא היתה גלגול של לאמה. בנצרות: קדושה. כאן היא עוד סטודנטית באוניברסיטת חיפה.

היא בדרך הרוחנית. כמובן. אמרה לי שהיא שואפת להיות מורה רוחנית. לעזור לאנשים. אמרה לא ביוהרה או בהתנשאות, אלא בכנות. היא מאוד כנה. אני לא ממש מת על אנשים אמביציוזים, וברגע ההוא כל כך אהבתי אותה. מישהי שמבינה וואטס איט אול אבאוט. בנאדם אמיתי. אישה מדהימה.

אבל היא לא תהיה מורה רוחנית, ולא מפני שהיא לא תכנס ותשתלם ברזי דרזין של רוח הקודש, במיסטריות של האלוהות. זה כנראה יקרה. זה כבר קורה. אבל בשביל להיות מורה רוחני צריך קודם כל להיות אדם. והיא אינה אדם. היא מלאך. כשתלמידיה העתידיים יבואו אליה עם בעיות של קנאה, זעם, חרדה, דאגה, צער, חרטה, חמדנות, עצלות, תשוקה, תאווה, תקווה – היא לא תבין על מה הם מדברים, היא לא תוכל לעזור להם. צריך לצמוח מתוך החרא, כמו לוטוס מתוך הביצה, כדי להיות מורה רוחני טוב. רק אחרי שהפכת את הרוע שלך לזבל אורגני, רק אחרי זה תוכל לראות, לזהות ולהבין את הזבל של אחרים. יותר מזה: רק אז תוכל לראות את היופי שבזבל, את היופי שבחטא. ולכן רק אז תוכל להיות באמת סובלני כלפיו. רק אז תוכל באמת למחול עליו, לסלוח לו.

חטא. היש דבר יפה ממנו? כן. יש הרבה מאוד דברים יפים ממנו. אבל אין יפה כמוהו. לחטא יש יופי משלו, יופי מיוחד. יש לו ניגון מיוחד משלו, לחטא. והניגון הזה, הוא חייב להתנגן, וחייבים לשמוע אותו. הסימפוניה האלוהית אינה שלמה בלעדיו. ראבק: צריך להיות ברור שללא חטא לא היה כלל עולם.

אלוהים ברא את העולם מתוך חטא, מתוך שובבות חסרת אחריות (כלומר משחק, "לִילה", על פי ההינדים), מתוך בורות (על פי הבודהיסטים, אם כי ללא אלוהים כמובן. סתם בורות שקיימת במציאות, ממנה מתגלגל כל הבלגן), או, על פי הקבלה הלוריאנית, מתוך רצון לתקן בתוך עצמו את גרעיני השליליות שהיו בו, ה"רשימו". לכן נברא העולם.
וללא היצר הרע לא היה העולם מתקיים: כאשר הצליחו חז"לנו לכלוא את היצר בבור (בבלי, יומא', ס"ט:) חיפשו ולא מצאו ביצה בת יומה בכל הארץ, כלומר העולם עצר מלכת. קפא.

היצר הוא אבי ההמצאה, וההתפתחות, והתשוקה, והאמנות. כמובן שהוא גם אבי הקנאה והתחרות והאיבה והגסות. ככה זה אצלנו בעולם: הטוב מעורבב לו היטב עם הרע. אם תצליח להפריד אותו תישאר עם אלוהות טהורה ביד. ואין הרבה מה לעשות עם אלוהות טהורה. זוהי בעצם חזרה למצב הבראשיתי, כלומר הטרום-בראשית-י. ההיולי. הלא-קיים.

אבל באמת לא רק שימוש, אלא גם יופי יש בחטא. לצד כיעור רב מאוד כמובן. יופי. יופי של כניעה. יופי כאשר אדם נכנע לתאוותו, נכנע לרוע שבו. כניעה היא דבר כל כך יפה. אם אותו אדם רק היה מודע לרגע ההוא, שזה משתלט עליו, שלא "הוא" אלא משהו אחר תופס פיקוד. זהו רגע שכשהוא ללא מודעות הוא רגע של השתעבדות יתר, אבל עם הכרה נכונה זהו רגע של שחרור. רגע של ניפוץ אשלייה (שאני "טוב", שאני "צודק", שאני "מוסרי", שאני "שולט בעצמי", שאני "עצמי", ש"אני"). כמה יפה הרגע הזה.

ולא רק מהבחינה הזאת: יש בזה גם יופי פשוט של רצון השם. של מעשה אלוהי. גם כי זה חיקוי, Imitatio Dei, של הבריאה בזעיר אנפין (תרתי משמע כמובן), וגם, פשוט, כי זה קורה. וכל מה שקורה הוא רצונו יתברך.

שמעתי אומרים כי יש לאהוב את החוטא ולשנוא את החטא; אמן אמן אומר אני לכם כי יש לאהוב גם את החטא עם החוטא. כי ילוד האל הוא, כמו כל דבר אחר. וכי הם אינם שניים, החטא והחוטא. וכי בכל אופן יש לאהוב הכל.

היופי שבחוסר השלמות גדול, כמה מפתיע, מהיופי שבשלמות. וגם לכן נברא העולם.

בשיר "אלוהים" של מוקי, שהוא בעצם פרק תהילים ניו-אייג'י משובח, ישנה שורה מקסימה: "[אתה] במכת האגרוף של איבוד האמונה". כלומר אלוהים נמצא במכת האגרוף של איבוד האמונה. לא רק מפני שכשהאמונה אובדת אנחנו יכולים לראות את הדברים נכוחה בלה בלה בלה. אלא בפשטות: אלוהים נמצא גם שם. גם זה רצונו. גם זו עצמותו. זה הוא. ויש בזה יופי, אלוהים אדירים, כמה יופי יש בזה. בכאב, בערעור היציבות, בבכי, בקריעה הפנימית. כפירה היא אחד הדברים הכי יפים בעולם. גם אם לא יוצא ממנה כלום אחר כך. על כן הללויה על האפשרות לחטוא. הללויה על החטא. הללויה על ה- Felix Culpa. הללויה. הללו יה.

חזרה לבחורה שחסרה את הרע: לכן היא כמובן לא מבינה הומור ציני. הרי יש משהו שטני בציניות, זה ברור: הציניות פותחת חרך הצצה אל הרע. אל הרע שבנו. ובזאת ברכתה כמובן: טעימה קטנה שכזו של הרע, והכרה בו, דווקא מחסנת אותנו מפני השפעותיו השליליות, ועל כן אין כמוה חשובה. ומי שלא מבין ציניות או שבצורה מסויימת לא מודע לרע שבו, או (נדיר ביותר כמובן) שאין בו רע.

אז מורה רוחנית? לא. היא לא תהיה. מה כן? קדושה. היא תהיה קדושה. היא כבר די קדושה. כן, זה פשוט ז'אנר אחר: יש מורים רוחניים, יש סגפנים, יש תיאולוגים גאונים, יש כל מני דברים. ויש גם קדושים. הקדוש הוא בעצם מעין מלאך שצנח, נמצא בעולם אבל אינו שייך לו. עיסוקו העיקרי הוא הפצת אנרגיות טובות. באים אליו לא כדי ללמוד, אלא כדי לקבל ברכה. לפעמים רק כדי לראות אותו ולקבל השראה. קרבתו נחשבת טובה. הוא נולד ללא יצר הרע. דוגמאות: באבא סאלי, סאי באבא.

קאלי. אשה שיש לה יצר הרע.

היא תהיה קדושה. היא כבר די קדושה. אם היא תצליח לשמור על היושרה, על הכנות האדירה שלה, על הדבקות באל ועל הנחישות להארה – היא תהיה אחת הגדולות. ולמה שלא תצליח? הרי אין לה יצר הרע.

ודבר אחרון: חבל שהיא זרקה אותי. נראה לי שאני בדיוק מה שהיא צריכה. כדי ללמוד את היופי שבחטא כמובן. ובסליחה. ובתשובה. ובעיקר להתפתחות שאינה רק התעלות השמיימה, אלא גם העלאת הניצוצות שתקועים כאן, בקליפה. ללמוד איך מפצחים את אותה קליפה: לא בכוח (ברור: אז אתה שובר גם את הניצוץ), אלא באהבה.