פגשתי אשה ללא יצר הרע. באמת. יש דבר כזה. זו לא התחלה של רשימה סטירית. אני רציני: פגשתי אשה ללא יצר הרע. נסענו בטרמפ חזרה מאיזה קורס ויפאסנה שניהלתי (כלומר: לא אני הייתי המורה) והתחלנו לדבר. תוך עשרים דקות התברר לי שהיא אחד האנשים המדהימים שהכרתי. מבינה לעומק, לעומק, עקרונות רוחניים עדינים. לא מבינה הומור ציני. והיא כולה רק בת 24. מובן שמיד החלטתי שזו תהיה אשתי.
נפגשנו כל יום אחרי זה במשך שבוע. ואז היא זרקה אותי. כי לי יש יצר הרע, ואני לא עומד בסטנדרטים שלה. להתפשר היא לא רוצה. בצדק. מגיע לה הטוב ביותר. אשה מדהימה. ייחודית. מעוררת השראה. ללא יצר הרע. בהודו היו אומרים שהיא גלגול של יוגי אדיר. בטיבט היא היתה גלגול של לאמה. בנצרות: קדושה. כאן היא עוד סטודנטית באוניברסיטת חיפה.
היא בדרך הרוחנית. כמובן. אמרה לי שהיא שואפת להיות מורה רוחנית. לעזור לאנשים. אמרה לא ביוהרה או בהתנשאות, אלא בכנות. היא מאוד כנה. אני לא ממש מת על אנשים אמביציוזים, וברגע ההוא כל כך אהבתי אותה. מישהי שמבינה וואטס איט אול אבאוט. בנאדם אמיתי. אישה מדהימה.
אבל היא לא תהיה מורה רוחנית, ולא מפני שהיא לא תכנס ותשתלם ברזי דרזין של רוח הקודש, במיסטריות של האלוהות. זה כנראה יקרה. זה כבר קורה. אבל בשביל להיות מורה רוחני צריך קודם כל להיות אדם. והיא אינה אדם. היא מלאך. כשתלמידיה העתידיים יבואו אליה עם בעיות של קנאה, זעם, חרדה, דאגה, צער, חרטה, חמדנות, עצלות, תשוקה, תאווה, תקווה – היא לא תבין על מה הם מדברים, היא לא תוכל לעזור להם. צריך לצמוח מתוך החרא, כמו לוטוס מתוך הביצה, כדי להיות מורה רוחני טוב. רק אחרי שהפכת את הרוע שלך לזבל אורגני, רק אחרי זה תוכל לראות, לזהות ולהבין את הזבל של אחרים. יותר מזה: רק אז תוכל לראות את היופי שבזבל, את היופי שבחטא. ולכן רק אז תוכל להיות באמת סובלני כלפיו. רק אז תוכל באמת למחול עליו, לסלוח לו.
—
חטא. היש דבר יפה ממנו? כן. יש הרבה מאוד דברים יפים ממנו. אבל אין יפה כמוהו. לחטא יש יופי משלו, יופי מיוחד. יש לו ניגון מיוחד משלו, לחטא. והניגון הזה, הוא חייב להתנגן, וחייבים לשמוע אותו. הסימפוניה האלוהית אינה שלמה בלעדיו. ראבק: צריך להיות ברור שללא חטא לא היה כלל עולם.
אלוהים ברא את העולם מתוך חטא, מתוך שובבות חסרת אחריות (כלומר משחק, "לִילה", על פי ההינדים), מתוך בורות (על פי הבודהיסטים, אם כי ללא אלוהים כמובן. סתם בורות שקיימת במציאות, ממנה מתגלגל כל הבלגן), או, על פי הקבלה הלוריאנית, מתוך רצון לתקן בתוך עצמו את גרעיני השליליות שהיו בו, ה"רשימו". לכן נברא העולם.
וללא היצר הרע לא היה העולם מתקיים: כאשר הצליחו חז"לנו לכלוא את היצר בבור (בבלי, יומא', ס"ט:) חיפשו ולא מצאו ביצה בת יומה בכל הארץ, כלומר העולם עצר מלכת. קפא.
היצר הוא אבי ההמצאה, וההתפתחות, והתשוקה, והאמנות. כמובן שהוא גם אבי הקנאה והתחרות והאיבה והגסות. ככה זה אצלנו בעולם: הטוב מעורבב לו היטב עם הרע. אם תצליח להפריד אותו תישאר עם אלוהות טהורה ביד. ואין הרבה מה לעשות עם אלוהות טהורה. זוהי בעצם חזרה למצב הבראשיתי, כלומר הטרום-בראשית-י. ההיולי. הלא-קיים.
אבל באמת לא רק שימוש, אלא גם יופי יש בחטא. לצד כיעור רב מאוד כמובן. יופי. יופי של כניעה. יופי כאשר אדם נכנע לתאוותו, נכנע לרוע שבו. כניעה היא דבר כל כך יפה. אם אותו אדם רק היה מודע לרגע ההוא, שזה משתלט עליו, שלא "הוא" אלא משהו אחר תופס פיקוד. זהו רגע שכשהוא ללא מודעות הוא רגע של השתעבדות יתר, אבל עם הכרה נכונה זהו רגע של שחרור. רגע של ניפוץ אשלייה (שאני "טוב", שאני "צודק", שאני "מוסרי", שאני "שולט בעצמי", שאני "עצמי", ש"אני"). כמה יפה הרגע הזה.
ולא רק מהבחינה הזאת: יש בזה גם יופי פשוט של רצון השם. של מעשה אלוהי. גם כי זה חיקוי, Imitatio Dei, של הבריאה בזעיר אנפין (תרתי משמע כמובן), וגם, פשוט, כי זה קורה. וכל מה שקורה הוא רצונו יתברך.
שמעתי אומרים כי יש לאהוב את החוטא ולשנוא את החטא; אמן אמן אומר אני לכם כי יש לאהוב גם את החטא עם החוטא. כי ילוד האל הוא, כמו כל דבר אחר. וכי הם אינם שניים, החטא והחוטא. וכי בכל אופן יש לאהוב הכל.
היופי שבחוסר השלמות גדול, כמה מפתיע, מהיופי שבשלמות. וגם לכן נברא העולם.
בשיר "אלוהים" של מוקי, שהוא בעצם פרק תהילים ניו-אייג'י משובח, ישנה שורה מקסימה: "[אתה] במכת האגרוף של איבוד האמונה". כלומר אלוהים נמצא במכת האגרוף של איבוד האמונה. לא רק מפני שכשהאמונה אובדת אנחנו יכולים לראות את הדברים נכוחה בלה בלה בלה. אלא בפשטות: אלוהים נמצא גם שם. גם זה רצונו. גם זו עצמותו. זה הוא. ויש בזה יופי, אלוהים אדירים, כמה יופי יש בזה. בכאב, בערעור היציבות, בבכי, בקריעה הפנימית. כפירה היא אחד הדברים הכי יפים בעולם. גם אם לא יוצא ממנה כלום אחר כך. על כן הללויה על האפשרות לחטוא. הללויה על החטא. הללויה על ה- Felix Culpa. הללויה. הללו יה.
—
חזרה לבחורה שחסרה את הרע: לכן היא כמובן לא מבינה הומור ציני. הרי יש משהו שטני בציניות, זה ברור: הציניות פותחת חרך הצצה אל הרע. אל הרע שבנו. ובזאת ברכתה כמובן: טעימה קטנה שכזו של הרע, והכרה בו, דווקא מחסנת אותנו מפני השפעותיו השליליות, ועל כן אין כמוה חשובה. ומי שלא מבין ציניות או שבצורה מסויימת לא מודע לרע שבו, או (נדיר ביותר כמובן) שאין בו רע.
אז מורה רוחנית? לא. היא לא תהיה. מה כן? קדושה. היא תהיה קדושה. היא כבר די קדושה. כן, זה פשוט ז'אנר אחר: יש מורים רוחניים, יש סגפנים, יש תיאולוגים גאונים, יש כל מני דברים. ויש גם קדושים. הקדוש הוא בעצם מעין מלאך שצנח, נמצא בעולם אבל אינו שייך לו. עיסוקו העיקרי הוא הפצת אנרגיות טובות. באים אליו לא כדי ללמוד, אלא כדי לקבל ברכה. לפעמים רק כדי לראות אותו ולקבל השראה. קרבתו נחשבת טובה. הוא נולד ללא יצר הרע. דוגמאות: באבא סאלי, סאי באבא.
קאלי. אשה שיש לה יצר הרע.
היא תהיה קדושה. היא כבר די קדושה. אם היא תצליח לשמור על היושרה, על הכנות האדירה שלה, על הדבקות באל ועל הנחישות להארה – היא תהיה אחת הגדולות. ולמה שלא תצליח? הרי אין לה יצר הרע.
ודבר אחרון: חבל שהיא זרקה אותי. נראה לי שאני בדיוק מה שהיא צריכה. כדי ללמוד את היופי שבחטא כמובן. ובסליחה. ובתשובה. ובעיקר להתפתחות שאינה רק התעלות השמיימה, אלא גם העלאת הניצוצות שתקועים כאן, בקליפה. ללמוד איך מפצחים את אותה קליפה: לא בכוח (ברור: אז אתה שובר גם את הניצוץ), אלא באהבה.
לולאת האל 
