אם יש אלוהים, ואם הוא כל יכול, כל יודע, וטוב – איך לעזאזל קורה שהעולם מלא ברוע וסבל? שאלה זו העסיקה נביאים ותיאולוגים מאז נהגה הרעיון כי בראש העולם עומד שליט אומניפוטנטי. פתרון מקורי ומתבקש הציעה הדת הזורואסטרית, אחת הדתות הקדומות ביותר שנציגיה עדיין עמנו כיום. זרתוסטרא, הנביא והמייסד, הגיע למסקנה פשוטה: אם האל הטוב אחראי על כל הטוב, הרי שאם יש רוע חייב להיות גם אל רע האחראי עליו. כך נוצרה המערכת התיאולוגית הדואליסטית מאוד של הדת הזורואסטרית.

כפי שמנסח זאת מאמין נלהב שחי בפרס (אירן) סביב המאה השמינית לספירה:

וראיתי בעולם את שתי הדעות של כל המקיימים זרמים וקבוצות, המחזיקים בשתי תורות מהותיות: אחת היא שכל הטוב והרע שבעולם מקורם בישות הקדושה; השנייה היא שהטוב בעולם, לבד מהתקווה לשימור הנשמה [כלומר הבחירה החופשית הפרטית – ת.פ.], מקורו בישות הקדושה; ושכל הרע שבגוף, לבד מסיכון הנשמה [כנ"ל – ת.פ.], מקורו מאהרימן […] ותשאלו אותם [את המונותאיסטים – ת.פ.] כך: האם הישות הטובה תמיד חומלת ומרחמת, עושה טוב ושופטת ביושר, והאם היא יודעת כל אשר מתרחש וכל אשר עתיד להתרחש? […] כי אם היא אכן חומלת, עושה טוב ומרחמת, מדוע אהרימן והשדים וכל האמונות הרעות של הגיהנום נסבלים על ידו להרע ליצוריו, על ידי חמלתו, עשייתו טוב ורחמנותו? ואם הם לא ידועים לו, היכן הידע הכולל-כל שלו?"
(Shkand Gumanig Wizar, מאת Mardan-Farukh)

הדת הנגלית העתיקה בעולם

דת זרתוסטרא היא הקדומה בדתות המתגלות [לנביא], וכפי הנראה היתה לה השפעה רבה יותר על המין האנושי, במישרין ובעקיפין, מאשר כל דת יחידה אחרת. […] זרתוסטרא היה הראשון שלימד על שכר ועונש פרטיים, על גן עדן וגיהנום, על תחייתו העתידית של הגוף, על יום הדין, ועל חיי הנצח בגוף ולנשמה. העקרונות הללו הפכו לאמונות מוכרות עבור חלק גדול מהאנושות משום שנשאלו על ידי היהדות, הנצרות והאיסלאם.
Mary Boyce: Zoroastrians: Their Religious Beliefs and Practices

הכל התחיל תחת אוהליהם של השבטים האריים (או אריאנים) שחיו בערבות הצחיחות של הקווקז (דרום רוסיה, גאורגיה, ארמניה, אזרביג'ן, טורקיה וצפון אירן של היום). לקראת האלף השלישי לפנה"ס הם התפצלו, וחלקם נדדו לכיוון אירופה של היום (מיוון ועד סקנדינוויה). אלה שנשארו כנראה גם התפצלו לשתי קבוצות גדולות, שכנראה נשארו בקשר כי שפתותיהן היו דומות מאוד: קבוצה אחת דיברה באווסטה (avesta), וקבוצה שניה בצורה מוקדמת של סנקסריט. הם קראו לעצמם ארים, שמשמעותו בשפתותיהם "מכובד" או "אצילי".

סמל הדת הזורואסטרית

הארים האמינו באלים שונים: Varuna האחראי על הסדר הקוסמי, Mithra אל הסערות והגשם, Mazda אל החוכמה והצדק, Indra הלוחם המהולל, ו- Agni, האש. היה להם גם שיקוי פלא הלוצינוגני שנקרא Soma בסנקסריט ו- Haoma באווסטה. ברם האלים האלה היו דומים לאלים היוונים בכך שלא היו כל יכולים ולא שלטו בכל היקום. הדרך לשמור על הסדר הטוב ביקום היתה עבודת קורבנות סדירה, והתמורה לכך היתה חומרית ביותר: גשם, מקנה, פוריות. דיבורים על חיים אחרי המוות לא היו.

ייתכן (שימו לב, מדובר בספקולציה) שכמו שקורה פעמים רבות, מה ששינה את הכל היתה התפתחות טכנולוגית: בסביבות 1500 לפנה"ס חלקם (דוברי הפרוטו-סנקסריט) החלו לסחור עם תרבויות מפותחות במסופותמיה: הם גילו את הברונזה, את הכרכרה (הנמשכת על ידי שוורים), ולבסוף בייתו את הסוס. כך הם הפכו לשבטים לוחמים שיכלו לבצע פשיטות בזק על שכניהם. אינדרה הלוחם הפך לאידיאל שלהם.

סמל מאזדה. דומה?

דוברי האווסטה התנהגו בצורה שונה. ייתכן שההתקדמות הטכנולוגית הגיעה אליהם באיחור, ואולי הם פיתחו אופי שונה. כך או כך, הם היו פחות טובים בכיבושים, הרבה פחות הרפתקנים. סביב 1200 קם להם נביא ענק. שמו היה זרתוסטרא (משמעות השם: "הגמל הזקן" או "זה אשר שולט על גמלים". ביוונית עיוותו את זה ל"זורואסטר"), והוא עתיד היה לייסד את אחת הדתות העתיקות ובעלות השפעה המקיפה ביותר בתולדות האנושות.

הדת הזורואסטרית, כאמור, נחשבת לדת הקדומה ביותר שייסדה על ידי נביא (כלומר, לא כולל מני פגאניזם ואנימיזם, והינדואיזם). ההערכה הזאת לוקחת כמובן מאליו שאברהם אבינו הוא דמות מיתולוגית, ויותר מכך, שגם משה רבנו לא היה ולא נברא (אם משה היה, כפי שטוען חוקר המקרא פרופ' ישראל קנוהל, כי אז יש תחרות צמודה בין דת זרתוסטרא לדת משה על תואר הדת הנבואית הקדומה ביותר, אם כי יש לזכור שמשה, גם אם היה קיים, כנראה לא כתב יותר מדי).

מבין המייסדים של דתות העולם, על זרתוסטרא אנחנו יודעים הכי מעט. למעשה, אנחנו אפילו לא יודעים לבטח מתי חי זרתוסטרא, ומימי קדם הספקולציות נעות בין 4000 ל- 600 לפנה"ס. מרבית החוקרים, על פי ניתוח השפה של חיבוריו, ממקמים אותו כאמור סביב 1200 לפנה"ס, ועם הערכה זו נתקדם. אבל לא רק זאת, אלא שגם הדת עצמה לא ברורה עד הסוף, ואף למאמיניה הנוכחיים, וזאת משום שתשעים אחוז (!) מכתבי הקודש שלה הושמדו לנצח, תחילה עם הכיבוש של פרס על ידי אלכסנדר מוקדון, ובעיקר מאוחר יותר עם השתלטות האיסלאם על אירן. הכיבוש אולי משחיט את מבצעיו, אבל גם לאוכלוסייה המקומית זה לא פיקניק: שני הכובשים הללו הרגו כהנים זורואסטרים בהמוניהם, ומכיוון שרוב הקאנון היה אז זכור בעלפה, הוא אבד לעולמים.

זרתוסטרא לפני וישתספא

אבל כמה דברים אנחנו כן יודעים: זרתוסטרא נולד למשפחת כהנים של הדת האווסטית הקדומה. על פי המסורת הזורואסטרית הוא זכה להתגלות של האל, שהשיקה את השליחות הנבואית שלו: בזמן פסטיבל האביב הוא הלך להביא מים מנהר קרוב, וכאשר חזר ראה לפניו לפתע את המלאך Vahu Mana ("כוונה טובה", "נפש טובה"), שהוביל אותו אל אהורה מאזדה, שלימד אותו את עקרונות דת האמת, וציווה עליו להיות נביאו. הוא היה אז בן שלושים, ובמשך עשר השנים הבאות הצליח "להחזיר בתשובה" רק אדם אחד: את דודו. כל האחרים ראו בו כופר. במצוקתו קרא אל אלוהיו:

לברוח לאן? לאיזו ארץ אברח? הם מנדים אותי ממשפחתי ומשבטי! הקהילה שאני בה לא טובה עבורי, ולא מנהיגיה הרמאים. איך, אם כן, עלי לספק אותך, אדון חכם?"
(Yasna 46.1 – היאסנה הם מזמורים שחיבר זרתוסטרא באוושטה)

שמתם לב שנביאים תמיד רוצים לברוח? בכל אופן, לבסוף הצליח הנביא לעשות נפשות: בגיל 42 הוא העביר על דתו את המלך Vishtaspa, ומשם הדרך כבר היתה קלה יותר. הוא התחתן שלוש פעמים והיו לו שלושה בנים ושתי בנות. בגיל 77 מת, כנראה כאשר נרצח על ידי יריבים דתיים בזמן תפילה במקדש.

קוסמוגוניה ותיאולוגיה

כאמור, העולם הזורואסטרי מחולק לשני כוחות הנאבקים ביניהם: הטוב והרע. למרות שמאזדה חכם וחזק יותר, ולבטח ינצח באחרית הימים, אהרימן הרשע לא קוטל קנים, והוא ימרר לנו את החיים עד ביאת המשיח. אבל איך הכל התחיל?

ובכן, בראשית היו קיימים גם אהורה מאזדה, הרוח הטובה והיודעת-כל, הקיימת כאור נצחי, וגם אהרימן, הרוח חסרת-השכל, המרושעת, הקיימת כחושך כמעט-נצחי. שניהם יצרו את היצורים שלהם: ראשית מאזדה יצר את ששת מלאכי-העל האלמותיים (למעשה אין להם קיום נפרד, ולכן הם יותר היפוסטאזות של מאזדה, כלומר מעין ספירות), ה- Amesha Spenta (שהם: נפש טובה, צדיקות, שליטה טובה, חסידות קדושה, שלמות, חיים נצחיים. יש עוד מלאכים ותתי-מלאכים רבים). מקבילים אליהם ששה שדים שיצר אהרימן.

אז יצר מאזדה את השמים ואת הארץ, המים והצמחים, השור (שמייצג את כל ממלכת החי) את גֶיוֹמָרְד (האדם הראשון) ואת הכוכבים. אהרימן יצר את השרצים והנחשים, הקרפדות והלטאות, הקוצים והעשבים הפראיים והרעילים. בקיצור, לכל דבר חיובי שיצר מאזדה יצר אהרימן מקבילה שלילית. כך נוצרו זוגות הניגודים שאנחנו מכירים: אור/חושך, אמת/שקר, בריאות/חולי, גשם/בצורת, טוהרה/טומאה, חיים/מוות, גן עדן/גיהנום.

הנה התיאור:

1. אהורמאזד היה גדול בידענות וטוּב; מתמיד הוא היה אפוף באור. האור הוא המקום של אהורמאזד: יש המכנים אותו האור הנצחי. […]
2. אהרימן, איטי בידע, שרצונו להכות, היה שקוע בחשכה; הוא היה, והווה, אבל הוא לא יהיה. הרצון להכות הוא המניע הקבוע שלו, והחשכה היא מקומו: יש המכנים אותה החשכה הנצחית. […]
5. אהורמזד, בהיותו יודע כל, ידע שהרוח ההרסנית קיימת, שהיא תתקוף, ושבקנאתה היא תתערבב עמו […]
14. […] אז אהורמזד […] הראה לרוח המשמידה את נצחונו הסופי, את אין-אונותה של הרוח המשמידה, את השמדת השדים, את התחיה, את הגוף הסופי, את שחרורו של היקום מכל תוקפנות לנצח נצחים.
15. כאשר הרוח המשמידה ראתה את אין-אונותה ואת השמדת השדים [העתידית] היא השתופפה, התנודדה ונפלה אל החשכה […]
16. בעוד אהרימן שכב שדוד אהורמזד יצר את יצירתו. ראשית את ואהומאן [=נפש טובה] […] ומבין היצירות החומריות הוא יצר ראשית את השמיים, אז את המים, שלישית את האדמה, רביעית את הצמחים, חמישית את הבקר, שישית את האדם."
(Bundahishn 1 – כלומר הפרק הראשון בבונדהישן, ספר התיאולוגיה הזורואסטרי, שלא ברור אם נכתב על ידי זרתוסטרא)

שני מלאכים נאבקים, ציור מהודו (שאינו הינדי, כך שהוא או מוסלמי או זורואסטרי), המאה ה- 16

מה שקרה כאן בעצם הוא שזרתוסטרא חילק את הפנתיאון הארי חלוקה דואליסטית לטובים ורעים, כאשר את תפקיד כוחות השחור ממלאים האלים שהיו אהובים על דוברי הסקסריט. אינדרה וחבריו הפכו להיות שטנים בעיני דוברי האווסטה, והשם daeva הפך להיות מוקצה. מול הדוות השליליים הציבו את האהורות (ahura, "אדון") החיוביים. בפנתיאון ההינדי זה הפוך בדיוק: הדוות הם אלים טובים, והאהורות, שנקראים בסנסקריט 'אזוּרות', הם שדים רעים. וכאמור, הגדול מכלום הוא אהורה מאזדה, אל החוכמה והחיים. הוא היוצר את כל הטוב.

בעקבות האלים, גם בני האדם מחולקים לשני מחנות: ההולכים-בעקבות-האמת (ashavant), שהם צדיקים ויראי שמיים, והמרושעים (dregvant), שהם כל מי שפועל, מדבר או חושב בצורה רעה. אבל החלוקה הזאת לא דטרמיניסטית, ולכל אדם יכולת – וחובה – לבחור לאיזה מחנה הוא מצטרף. הבחירה החופשית היא עקרון חשוב מאוד אצל הזרואסטרים. כה אמר זרתוסטרא:

הקשיבו באזניכם לדברים הטובים ביותר. בחנו בראש צלול – איש איש לעצמו – את שתי הברירות העומדות לפניכם, שכן עליכם להכריע להצמד אליו [אל האל הטוב] לפני המשפט האחרון. אכן, ישנן שתי רוחות קדמוניות, תאומים אשר ידוע כי הם במאבק. במחשבה ובמילה, בפעולה, הם שניים: הטוב והרע. ובין שניהם אלה, המיטיבים בחרו נכונה, אך לא כך המרעים. ועוד: כאשר שתי הרוחות הללו היו יחד, הן יצרו את החיים ואת המוות, ואיך, לבסוף, הקיום הגרוע ביותר יהיה למכחשים, והמחשבה הטובה ביותר לישרי הלבב."
(Yasna, 30.2-4)

בהמשך לכך, הערך העליון בחיי הזורואסטרי הוא לא אושר או שלווה, חופש או ידע, אלא הפצת הטוב והחוק הצודק. והפצת הטוב היא גם צמצום הרע.היקום עבור הזורואסטרים, אם כן, הוא שדה קרב תמידי של הטוב ברע, ואף על פי שהסוף הטוב מובטח, על האדם לבחור בצד שלו בכל רגע ורגע. על האדם לעשות טוב, לאחרים ולעצמו. לכן לסגפנות, להתנזרות ממין, ולצום אין כל מקום באמונה הזורואסטרית. הדרמה הקוסמית – והאנושית – מצומצמת לנקודה אחת ויחידה: בחירה. הבחירה כל כך חשובה עד שאין כל מקום לכפרה וחזרה בתשובה. חטא הוא חטא, ואי אפשר לתקנו, שכן הוא חיזק את כוחות הרוע והאריך את המלחמה.

הגמול על הבחירה הטוב הוא חיים טובים, וגורל טוב באחרית הימים:

ואכן, כאשר העונש יינתן לחוטאים, אז לך, מאזדה החכם, יהיה שלטון המחשבה הטובה, וזאת על מנת שיתגלה לאלה, אדוני, אשר יתנו את השקר בידי האמת."
(Yasna, 30.8)

…והמכחשים, אשר שלטונם רע, אשר מעשיהם ודיבורם רע, אשר כוונותיהם ומחשבותיהם רעות, נשמותיהם תמשכנה להיתקל באוכל רע, והם יהיו האורחים בבית המִרמה."
(Yasna, 49.11)

חשוב לאכול טוב. הבחירה החופשית מחייבת כל אדם לבחור לאיזה צד הוא שייך, ומול איזה צד הוא נלחם. אבל הסוף, כאמור, ברור וידוע: הטוב ינחל ניצחון על הרע. זאת משום שהוא חזק יותר, וגם משום שמאזדה, בניגוד לאהרימן, חכם ויודע-כל.

כתבי הקודש

ספר אווסטה

כתבי הקודש של הזורואסטרים, האווסטה, שמהווים כאמור חלקיק מהמקוריים, הם הדבר הקדוש ביותר לבני הדת. בהם מפורטת התיאולוגיה הזורואסטרית: כוחותיו של אהורה מאזדה וטבעו, יצירת היקום, מקור הרוע, אחרית הימים, הגמול על התנהגות טובה וכמובן חוקי הדת.

הנה הפסוק הראשון של היאסנה (מזמור) הראשונה באווסטה:

אני מכריז כי אשלים [את עבודתי] לאהורה מאזדה, היוצר, הזוהר והאדיר, הגדול והטוב ביותר, היפה ביותר, החסון ביותר, החכם ביותר […] שמשיג את מטרותיו ללא כישלון, שכן הסדר הטוב בידיו, שמכוון את שכלנו כראוי, שמפיץ את החסד היוצר-אושר שלו למרחקים, שיצר אותנו, ועיצב אותנו, ושהזין והגן עלינו, שהוא הרוח הנדיבה ביותר.
(Yasna, 1)

כמה חוקים

הו יוצר העולם החומרי, אתה הקדוש! אם אדם יקבור באדמה נבלת כלב או נבלת אדם, ואם הוא לא יעלה ויחשוף אותה בשנה השנייה, מהו העונש על כך? מהי הכפרה על כך? מהי ההיטהרות מכך?
אהורה מאזדה ענה: על מעשה שכזה אין מה שיגמול, אין מה שיכפר, ממנו אין מה שיטהר. זו עבירה שממנה אין ישועה, לנצח נצחים.
(Videvdat III.4, 30-39 (130-135))

הו יוצר העולם החומרי, אתה הקדוש! האם כלי אוכל אשר נגעה בהם נבלת כלב, או נבלת אדם, יכולים להתנקות?
אהורה מאזדה אמר: אכן כן, זרתוסטרא הקדוש!
הכיצד?
אם הם מזהב, יש לרחוץ אותם פעם אחת עם גוֹמֶז [שתן פר מקודש], לשפשף אותם פעם אחת עם אדמה, לרחוץ אותם פעם אחת עם מים, ואז הם נקיים. אם הם מכסף, יש לרחוץ אותם פעמיים עם גוֹמֶז, לשפשף אותם פעמיים עם אדמה, לרחוץ אותם פעמיים עם מים, ואז הם נקיים. אם הם מברונזה, יש לרחוץ אותם שלוש פעמים עם גוֹמֶז, לשפשף אותם שלוש פעמים עם אדמה, לרחוץ אותם שלוש פעמים עם מים, ואז הם נקיים. אם הם מברזל, יש לרחוץ אותם ארבע פעמים עם גוֹמֶז, לשפשף אותם ארבע פעמים עם אדמה, לרחוץ אותם ארבע פעמים עם מים, ואז הם נקיים. […] אם הם מאדמה, עץ או חימר, הם לנצח לא נקיים.
(Videvdat VII.10, 73-74 (183-184))

זה אשר ישכב במין עם אישה שלה שכבת דם, אם על פי המחזור הרגיל ואם מחוץ לסדר הרגיל, עושה מעשה שאינו טוב יותר מאם היה שורף את נבלת בנו, דם מדמו אשר מת כתוצאה ממחלה, ויפיל את שומנו אל האש. כל החוטאים הללו […] מזלזלים בחוק. כל המזלזלים בחוק מורדים באל. כל המורדים באל הם חסרי אלוהים. כל חסרי האלוהים ישלמו על כך בחייהם.
(Videvdat XVI.3, 17-18 (39-41()

שימו לב שכמו דתות קדומות אחרות (יהדות, הינדואיזם), יש אצל הזורואסטרים עיסוק גדול בענייני טומאה וטהרה (זהו שלב בהתפתחות הדתות שהמאבק על טוהר היה ברובו חיצוני – מה אני אוכל, במה אני נוגע – ולא פנימי – מה אני חושב, רוצה, בוחר. מאוחר יותר, וראשית כל במזרח, מוקד המעשה הדתי עבר הפנמה). אצל הזורואסטרים ענייני טומאה וטוהרה מודגשים ביותר מפני הדואליזם שלהם, כאשר הטוהרה מושווית עם הטוב, ולהפך. למעשה חוקי הטהרה והטומאה מציעים את הדרך הטובה ביותר שבה המאמין הופך ללוחם בשדה הקרב הקוסמי (וזהו הרי האידיאל הזורואסטרי): כל הטמאות מגבירה את כוחות הרוע, וכל הטהרות מחזקת את הטוב.

הנה כמה דברים מטמאים על פי הדת הזורואסטרית (רשימה חלקית): אישה במחזור, אנשים לפני רחיצה, ספָּרים, נושאי גופות, אנשים שאינם זורואסטרים, אוכל הנעשה על ידי לא-זורואסטרים, דם (גם של עצמך, מחוץ לכליו), ציפורניים גזורות, שיער שלא על הראש, רוק שלא בפה (לכן צריך לדכא פיהוקים, עיטושים, ואנחות), שתן, צואה, זרע, אש השורפת אותך.

אבל יש כמובן אפשרות להיטהר: טקס הטיהור העליון הוא ה- Bareshnum, שכולל שלוש טבילות טקסיות על פני עשרה ימים, הכוללים גם 18 התזות של חול, שתן-שור, ומים, מבט של כלב שלוש-עשרה פעם, ותפילות שונות. טקס טיהור אחר, ה- Riman, כולל לעיסת עלי רימון, שתיית שתן-שור מקודש מתוך קליפת ביצה, התמרחות בשתן-שור לא מקודש, התמרחות באבק, התמרחות במים, ורחיצה במים.

שם השם

זרתוסטרא שאל את אהורה מאזדה: הו אהורה מאזדה, הרוח המיטיבה מכל, יוצר העולם החומרי, צדיק! איזו מילה קדושה היא בעלת העוצמה הגדולה ביותר? מהי המילה המגינה עלינו והמנצחת? מהי המילה המהוללת מכל?  מהי המילה האמיצה מכל?
אז אמר אהורה מאזדה: "השם שלנו, הוא זרתוסטרא, הוא המילה הקדושה בעלת העוצמה הגדולה ביותר. השם הזה הוא המגן והמנצח. השם הזה הוא המהולל מכל, האמיץ מכל.
אז אמר זרתוסטרא: גלה לי, אהורה מאזדה הצדיק, את אותו שם שלך שהוא האדיר ביותר והיפה ביותר והמנצח ביותר והמרפא ביותר והטוב ביותר כדי להתגבר בו על אוינותם של רשעים. […]
אז אמר אהורה מאזדה: אני נקרא 'זה אשר יש להפציר לפניו', הו זרתוסטרא הצדיק; שנית, אני נקרא 'רועה'; שלישית [???]; רביעית, אשא וושישטה; חמישית 'כל הטוב הנוצר על ידי מאזדה, זרע אשא'; שישית, אני 'חוכמה'; שביעית, 'תובנה'; תשיעית, 'ראייה חודרת'; עשירית, 'הטבה', שמי האחד-עשרה, 'מיטיב'; שמי השנים-עשרה, 'אדון' [=אהורה]; שמי השלוש-עשרה, 'בלתי מנוצח' […]
אם, הו זרתוסטרא, תרצה להתגבר על אוינות הדוות ובני האדם, של מכשפים וקוסמים, של רודנים, של נוכלים-הולכים-על-שניים ושקרנים-הולכים-שעל-שניים, של זאבים-הולכים-על-ארבע, של צבא אויב בעל חזית רחבה, בעל דגל רחב, אז חזור על השמות הללו יומם וליל.
(Yasht 1)

מנהגים

מגדל דממה

קרבנות:
טקס הקרבת הקורבן היומי (Yasna) אורך שעתיים וחצי בבוקר וכולל אש קדושה, חלב, אפר ומזמורים. זהו נשק מרכזי במאבק כנגד כוחות השחור, ובלעדיו העולם יחדל מלהתקיים.

קבורה:
מפני שיסודות העולם (אדמה, אש ומים) מקודשים לזורואסטרים, אסור לתת למשהו טמא לגעת בהם במכוון. לפיכך אין לקבור, או לשרוף, או להטביע גופות. הפתרון הוא "מגדלי-דממה" שבצדם הפנימי תולים הזורואסטרים את מתיהם כדי שייצלו בשמש ויאכלו על ידי עופות דורסים (העצמות נזרקות לבור אחרי שהתייבשו). כמובן שבארה"ב אי אפשר לבנות דבר כזה, ובכלל, אוכלוסיית העופות הדורסים מצטמצמת והולכת, והדבר נעשה בעייתי ביותר. אבל זו לא בעיה גדולה מדי, כי גם אוכלוסיית הזורואסטרים מצטמצמת והולכת.

אחרית הימים

ומה יהיה בסוף? מסתבר שבקץ העתים יגיעו שלושה משיחים לגאול את העולם מהרוע, שלושתם תוצאה של עיבור-בתולין של אמם, שתרחץ באגם ובו זרעו של זרתוסטרא. אז יפוצו מעינותיו של זרתוסטרא ודת האמת תתפשט לקצוות העולם, ואחרי כן תהיה תחיית המתים. הרשעים יענשו, וישלחו לגיהנום, שם יעונו קשות. אבל אחרי שלושה ימים כולם יטוהרו ויהפכו לצדיקים. אז כולם יהללו את מאזדה, ויהפכו לבני-אלמוות. הבעיה היא שבינתיים אהרימן יגייס צבא אדיר למלחמה סופית אפוקליפטית. הטבח יהיה כה גדול שנהרות הדם יגיעו לבטנם של הסוסים, אבל הטובים ינצחו. מיד אחרי זה העולם כולו יעלה באש, ואהרימן וצבאו ישרפו ויושמדו. הכל יעלם ויקום חדש יתהווה, שם מאזדה יהולל בפי כל, הוא עצמו ימלוך לנצח וכולם יהיו מאושרים.

שימו לב כמה אלמנטים בנראטיב הזה מוכרים לנו מהיהדות והנצרות: בואו של המשיח, לידת בתולין, תחיית המתים, גיהנום כפורגטוריום, שלושה ימים ואחרי כן תחייה, מלחמת גוג ומגוג, קץ הזמן והעולם. אכן, הדת הזורואסטרית השפיעה רבות על היהדות, ודרכה על הנצרות.

השפעה על היהדות

האמונות משותפות לזורואסטרים וליהודים (ולנוצרים, ומעט גם למוסלמים) הם כדלהלן:

• אלוהים ושטן
• מלאכים ושדים
• גן עדן וגיהנום
• תחיית המתים ואלמוות עתידי
• משפט פרטני בקץ הימים
• ביאת המשיח
• מלחמת "גוג-ומגוג"

אז האם ייתכן שהדת הזורואסטרית השפיעה על היהדות? האם ייתכן שלא? אם ניזכר שבמקרא כלל לא מדובר על חיים אינדבידואלים אחרי המוות (לבד מפסוק בודד בספר דניאל המאוחר), כלל לא מדובר על גיהנום כמקום של סבל, ובקושי מדובר על השטן ככוח שעומד מול האל, הרי שנוכל להניח שהיתה השפעה רבה של הזורואסטרים על היהודים הקדמונים.

אבל איך? היכן ספגו היהודים השפעות זרות שכאלה? התשובה פשוטה להפליא: תחת הכיבוש הפרסי, ובפרס. המלך כורש, משיח ה', היה ככל הנראה זורואסטרי, והצהרת כורש היתה חלק מהמהפכה הדתית הסובלנית שלו. פרק מ"ה של ספר ישעיהו נפתח כך:

כֹּה אָמַר יְהוָה, לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם, וּמָתְנֵי מְלָכִים, אֲפַתֵּחַ לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם, וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ. אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ, וַהֲדוּרִים אושר (אֲיַשֵּׁר); דַּלְתוֹת נְחוּשָׁה אֲשַׁבֵּר, וּבְרִיחֵי בַרְזֶל אֲגַדֵּעַ. וְנָתַתִּי לְךָ אוֹצְרוֹת חֹשֶׁךְ, וּמַטְמֻנֵי מִסְתָּרִים:  לְמַעַן תֵּדַע, כִּי-אֲנִי ה' הַקּוֹרֵא בְשִׁמְךָ, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. לְמַעַן עַבְדִּי יַעֲקֹב, וְיִשְׂרָאֵל בְּחִירִי; וָאֶקְרָא לְךָ בִּשְׁמֶךָ, אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי. אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד, זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים; אֲאַזֶּרְךָ, וְלֹא יְדַעְתָּנִי. לְמַעַן יֵדְעוּ, מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה, כִּי-אֶפֶס, בִּלְעָדָי: אֲנִי יְהוָה, וְאֵין עוֹד. יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע; אֲנִי ה', עֹשֶׂה כָל-אֵלֶּה.

שימו לב ששני הפסוקים האחרונים (ו'-ז') מדברים על ההבדל הגדול בין דתו של משה לדתו של זרתוסטרא: הטוב והרע באים שניהם מהאל היחיד. אולם הפרק מתחיל בקריאתו של הנביא אל כורש, כדי להבהיר לו שה' הוא הוא המזכה אותו בניצחונותיו ובכוחו. לא מן הנמנע שקריאתו של ישעיהו למונותאיזם צרוף באה כפולמוס לדתו הדואליסטית של כורש, והוא כאומר לו: לא, כי אל אחד יש בשמים, יוצר אור ובורא חושך! ואתה, כורש, משיחו, ולא שליחו של אהורה כזה או אחר.

כורש המדובר כאן הוא כורש השני, השליט הראשון של הממלכה הפרסית, שעלה לשלטון ב-  559 ומת בשנת 530 לפנה"ס. ב- 538 הוא הציג את "הצהרת כורש" הידועה, שנתנה ליהודים רשות לעלות לארצם ולבנות את מקדשם. ניתן להניח שבזמן שישבו תחת שלטונו ספגו היהודים עקרונות רבים של הדת הזורואסטרית (אם כי כמובן היו דברים שהתעקשו עליהם, בראש ובראשונה האמונה באל אחד), ושאת הרעיונות המעניינים הללו גם הביאו איתם חזרה ארצה.

ושימו לב לתמונה הבאה:

כפי שניתן לקרוא בתחתיתה, מדובר בתבליט קיר מארמונו של דרייוש (549-486), שעלה לשלטון אחרי כורש. התבליט הזה מציג את סמלה של הדת הזורואסטרית, שהוא סמלו של אהורה מאזדה, ותחתיו שני יצורים מכונפים, שאינם אלא כרובים. "וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" כתוב בבראשית ג' כ"ד, ואכן הכרובים הם מעין חיות מיתולוגיות כאלה, בעלות ראש אדם, גוף של שור, וכנפי נשר, שנועדו לשמירה על מקומות ואוצרות. כפי שאתם רואים, הם גם מעוטרים בזקן בבלי, ואכן מקורן של חיות מיתולוגיות אלה בבבל, שם הכירו אותם היהודים שהיו בגלות (שימו לב שעירוב של החיות האלו נמצא גם בחזון יחזקאל). שם הם נקראו "קריבּוּ"

{ומעניין לציין ששני הכרובים כאן פונים אחד הרחק מהשני, בעוד שעל גבי ארון הקודש היו כידוע שני כרובים שפנו אחד אל השני וכנפייהם נוגעות: וַיִּתֵּן אֶת הַכְּרוּבִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת הַפְּנִימִי וַיִּפְרְשׂוּ אֶת כַּנְפֵי הַכְּרֻבִים וַתִּגַּע כְּנַף הָאֶחָד בַּקִּיר וּכְנַף הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי נֹגַעַת בַּקִּיר הַשֵּׁנִי וְכַנְפֵיהֶם אֶל תּוֹךְ הַבַּיִת נֹגְעֹת כָּנָף אֶל כָּנָף" (מלכים א' ו, כז) "כִּי הַכְּרוּבִים פֹּרְשִׂים כְּנָפַיִם אֶל מְקוֹם הָאָרוֹן וַיָּסֹכּוּ הַכְּרֻבִים עַל הָאָרוֹן וְעַל בַּדָּיו מִלְמָעְלָה" (מלכים א' ח, ז). נחמד לחשוב שזה מסמל את המונותיאיזם היהודי, המאחד, אל מול הדואליזם הזורואסטרי, המפצל. שימו לב גם שמשה מדבר אל ה' דרך, או מעל, הכרובים: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו" (במדבר ז, פט) – בדיוק כמו שאהורה מאזדה יושב בתבליט הזה מעל לכרובים.

אכן, שימו לה לציטוטים הבאים על האל היושב על הכרובים (שאני שואל מתוך הערך בויקיפדיה): "…ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים…" (שמואל א' ד, ד) "…ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו (על הארון)" (שמואל א' ו, ב) "…ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים…" (תפילת חזקיהו) (מלכים ב' יט, טו) "…ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים…" (תפילת חזקיהו) (ישעיהו לז, טז) "רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה" (תהילים פ, ב) "ה' מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים יֹשֵׁב כְּרוּבִים תָּנוּט הָאָרֶץ" (תהלים צט, א) "…ה' יוֹשֵׁב הַכְּרוּבִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם" (דברי הימים א' יג, ו). ראו גם כרובים ששומרים על בית כפי שצילמתים בבומביי, בתחתית הרשימה}

תבליט של אחשוורוש (או דריוש), מהתקופה, בארמון בפרספוליס

ואיפה אותו ארמון שבו ניצב תבליט זה? כמובן: ב- Susa, כלומר שושן הבירה! ואכן, אחשוורוש ממגילת אסתר, הוא חשיארש הראשון (המוכר גם בצורה היוונית של שמו, כסרכסס הראשון, והיה בנו של דריוש ונכדו של כורש), ששלט בממלכת פרס בשנים 486-465 לפני הספירה, היה זורואסטרי אדוק:

אמר אחשוורוש המלך: בין הארצות היה מקום בו לפנים עבדו את הדוות. לאחר מכן, בעזרתו של אהורמאזדה, השמדתי את היכל השדים ההוא, והכרזתי: לא יעבדו יותר את השדים!. היכן שלפנים עבדו שדים, שם עבדתי את אהורמזדה…
(מתוך Kent, Old Persian Grammer, 151-2)

שונה מעט מתמונת המלך ההולל והשתוי שאנחנו מכירים מהמגילה, לא? כמעט בלתי נמנע, אם כן, שהיהודים הושפעו מאוד מהדת הזורואסטרית, ומושגים כגון גהינום, יום הדין באחרית הימים, מלחמת גוג ומגוג ועוד חדרו אליה, ודרכה אל הנצרות והאיסלאם.

היום

היום הדת הזורואסטרית כיום היא על סף כליה. יש כמאתיים אלף מאמינים ברחבי העולם (מקורות שונים נותנים נתונים שונים, אז אני לא יכול למנות מספר מדוייק). הקהילות הגדולות חיות באירן (תחת דיכוי), ובהודו (בשגשוג חומרי רב). זו דת שלא השכילה להשתנות עם הזמן, ורעיונותיה ומנהגיה נראים כיום מיושנים ומנותקים מהמציאות. נראה שעל אף השפעתו הרבה על ההיסטוריה של העולם, זכרו של זרתוסטרא עצמו גווע והולך, ואלמלא פרידריך ניטשה נתן לו חיבוק דב בקראו לנביאו שלו על שמו (ואין לזרתוסטרא של ניטשה שום קשר לזה המקורי) לא היינו זוכרים כלל את שמו של הנביא הקדום, אולי הנביא הראשון.

[כל הטקסטים מתורגמים מהתרגומים לאנגלית בספר The Zoroastrian Faith: Tradition and Modern Research של S. A. Nigosian. בשבועות הקרובים אעלה לבלוג רשימות שמבוססות על הרצאות שאני נותן במכון אבשלום, בקורס 'דתות המזרח', ולעיתים גם בקורס 'מיסטיקה נוצרית'. זו הראשונה.]

אי אפשר לבנות את המלכות דקדושה, כל עוד איננו יודעים איך להיות "רעים" כלפי הזולת הראוי לכך, מצד הקדושה באמת. אך אי אפשר לדעת זאת מבלי להתעצם בתחילה, במדת השפלות של פנימיות המלכות, ליחס את הרע לעצמי והטוב לזולת (לקב"ה) – הרב יצחק גינזבורג

הרב גינזבורג הוא כפי הנראה אחד המקובלים העמוקים ביותר של זמננו. הוא נולד בקליוולנד ב- 1944, ובנעוריו החל תהליך של חזרה בתשובה. ב- 1965 עלה ארצה והחל ללמוד בישיבות, תחילה ב'קמיניץ' הליטאית בירושלים, ולאחר מכן עם חסידי סלונים וחב"ד (ובכלל זה מעט מפי הרבי מליובאוויטש עצמו, שהוא פוסל את אפשרות היותו המשיח). הוא נשיא ישיבת 'עוד יוסף חי' שעד לאינתיפאדה השנייה פעלה מתוך מתחם 'קבר יוסף' בשכם. כיום הוא גר בכפר חב"ד.

תורתו הקבלית, בהמשך למסורת החסידית אשר הוא בשר מבשרה, עומדת על הגעה למצבי תודעה לא שגרתיים, ואינה מסתפקת בחקירה תיאולוגית של מבנה האלוהות. אך שלא כמו רבים מבני החסידות, הוא אינו מסתפק בהשגה רוחנית, אלא מתעקש על שימת המוקד של החיים היהודיים בהבאת המשיח (כאדם ספציפי) ובנייתו הממשית של בית המקדש. הוא מעוניין להחליף את השלטון בישראל מדמוקרטיה לתיאוקרטיה מלוכנית, ולצורך כך מוכן לעודד (בתנאים מסויימים) ביצוע פעולות שחורגות מהחוק (הן של מדינת ישראל, והן של ההלכה).

כפי שמתומצת בציטוט שלעיל, גינזבורג מבקש שהפרט יצמח ויגדל מבחינה אישית-רוחנית על ידי קיום מצוות ומגוון של טכניקות מדיטטיביות (הכוללות התבוננות בשמות האל, צירופי אותיות וכו'), ובד בבד, כהשלמה וכפרי של עבודתו הרוחנית, יסייע לגדילתו של צמח דוד על ידי פעילות קונקרטית בעולם (כגון על ידי מסעות "נקמה" בשאינם יהודים, עליה להר הבית והקמת מני תנועות חוץ-פרלמנטריות בעלות אופי מהפכני). בכך הוא מציג – ומממש – מימד מסויים של תובנה נון-דואליסטית שחסר פעמים רבות ברוחניות של ימינו: הפנימי והחיצוני קשורים זה בזה, או יותר מכך: החלוקה הדיכוטומית לפנימי וחיצוני היא חסרת בסיס.

גינזבורג הוא גזען איום, שכל מי שאינו יהודי הוא עבורו תת-אדם. הוא כאמור גם אנטי-דמוקרט, ואף כזה שלא יפסול פעולות שיביאו לפירור הדמוקרטיה. אני לא יכול לראות את הדעות הללו שלו אלא כליקוי מאורות אקוטי ובעייתי ביותר, ואני כמובן חושב שבנקודות אלה הוא טועה טעות קשה, ומטעה את חסידיו הרבים. נראה שגם הוא סובל מאותו סינדרום בו אדם מסוגל להיות מפוקח ורציונלי ולדבוק בעובדות בכל נושא לבד מזה הקרוב ביותר ללבו, ועל כן שם הוא נופל להזיות מסוכנות ומסתרבל ללא מוצא במשוגות שונות ומשונות.

התכללות: באלוהים ובעולם

בספר "פונדמנטליזם יהודי והר הבית" של מוטי ענברי שיצא לא מזמן, מציג המחבר, בין תיאורים על יחסו של גינזבורג להר הבית, גם מעט מתורתו הקשור להתפתחות האישית של הפרט. הנה:

              (עמוד 171 בספר. הציטוט של גינזבורג מתוך "מלכות ישראל", ב', עמ' רע-רעא)
 
'ביטול' ו'התכללות' הם מושגים נפוצים במיסטיקה החב"דית. ביטול פירושו ההבטלות העצמית של הסובייקט (ולזו כמה רמות – ראו הרשימה על התיאולוגיה המיסטית של הרבי מליובאוויטש), והתכללות (בהקשר הזה) היא התוצאה של הביטול הזה, כלומר ההתערות של המיסטיקן בתוך המציאות האלוהית ("[…] שנמשך כולו ולא נשאר בו כלום אז הוא בלתי מרגיש את עצמו כלל וכלל […] זה גורם מרוצת הנפש ליכלל בעצמות אור אין סוף בתכלית ההתכללות" – קונטרס ההתפעלות, ר' דב בער). 

בחב"ד, בחוכמה ובעומק רב, מקפידים לעמוד על כך שהמציאות החומרית, העולם הזה ממש, אינם שונים כמובן מהאלוהות, ואדרבא שהאלוהות חפצה בקיומם ובהתגלותה בהם, כהם, כלומר חפצה בהבנתנו שהם עצמם אינם אלא היא תתברך. עבור גינזבורג על כן, כמו עבור הרבי מליובאוויטש, ההתכללות האמיתית לא יכולה להיות אל תוך מימד מוחלט, נצחי וחסר אפיונים של האלוהות, אלא רק על ידי הבנה שהעולם הזה על פרטיו וזמניו הוא האלוהות. וזה נון-דואליזם במיטבו. לכן התכללות עבורו איננה התמזגות אמורפית עם האור, אלא דווקא השתקעות שלמה – ומודעת – בעולם החומר (שהוא רוח).

עבור גינזבורג התכללות על כן היא דווקא העמקת הקשר בינינו ובין העולם, בינינו ובין פרטיו של העולם. בקונטרס "בקשו פני: על התשובה וההתבוננות" הוא כותב ש"הכוון המשותף של הפרטים, הוא ההתכללות, והמשותף בין כל היהודים הוא דרישת ה'" (ההדגשה במקור). הנה עוד ציטוט על ההתכללות שנערך מדבריו של גינזבורג (מכאן):

עבודת התיקון מורכבת משני ענינים:
א – שכלול – גילוי כל כוחו של כל פרט ופרט עד להתגלותם השלמה של כל הפרטים.
ב – התכללות – גילוי היחס שבין כל הפרטים כולם. כלומר, איך כל אחד וכולם ביחד – מגלים בתוך המציאות הנפרדת את האחדות השלמה. התכללות זאת היא התכללות אמיתית הבאה בסיום התפשטות הכלל לריבוי פרטיו דוקא – בסוד כלל ופרט וכלל. הכלל הראשון בבחינת נקודת אור כללית , הכלל השני – התכללות ריבוי פרטים יחד ביחוד שלם. ושוב, עולם העשיה הוא בבחינת התגלות פרטית – ברוחניות, בעולם העשיה הרוחנית – ובגשמיות, בעולם העשיה הגשמי – כאשר עולם העשיה הגשמי מלביש את סוף העשיה הרוחנית.
על ידי עבודתנו בקיום התורה והמצוות, אנו מקרבים את היעוד של גלוי השכלול והתיקון השלם – התכללות ויחוד אמיתי בעולם הזה התחתון דוקא. (ההדגשות שלי)

אם נחזור לקטע המצולם שלעיל, נראה שההתכללות הראשונה על פי גינזבורג היא תחילתו של המסע הרוחני, כאשר האדם פונה נגד עצמו, ומכפיף את רצונותיו האגואיסטים מפני מה שהוא יודע (שכלית, או על פי מה שקיבל במסורת) שהוא נכון וראוי יותר. כפי שכותב ענברי בספרו, בשלב זה האדם (כלומר הגבר היהודי, על פי גינזבורג) צריך להדחיק את האני שלו כדי לשמש את עמו נאמנה – הוא מתעלם מרצונותיו ומשמש כלי בידי האומה.

ההתכללות השניה מגיעה כאשר המלחמה הפנימית באדם נפסקת, שכן הוא מצליח 'להמתיק' את האגו שלו לגמרי, כלומר, על פי פרשנותי, לראות אותו נכוחה כחלק אינטגרלי בו ובמציאות, אבל לא כשליט בלעדי על גופו וכו'. האגו אינו מושמד – שהרי גם הוא אלוהי, כמו כל דבר ודבר במציאות – אבל הוא לכאורה נפתח, כלומר מפסיק להדמות לקפסולה סגורה של רצונות וצרכים, ונתפס כלא יותר מאשר מערבולת מקומית בזרם האלוהי השלם.

המימד הקהילתי של ההארה

את כל זה היה חשוב לי להביא מפני שאני חושב שגינזבורג עלה על משהו חשוב בהדגישו את המימד הקהילתי של ההארה הרוחנית. האדם ש"מגיע להמתקה גמורה של מציאותו האישית" כדבריו, למעשה משקף בתוכו את הכלל, את הקהילה שלו, את התרבות ממנה בא. לדעתי דבר זה אמור להיות מובן מאליו לכל מי שאמון על תפיסת השחרור הבודהיסטית. בשונה מזו ההינדואיסטית הקלאסית, אין מדובר כאן על גילוי הנשמה, "האני האמיתי" וכו', אלא על הגילוי שמה שחשבנו אותו כנשמה שלנו אינו אלא מארג של קשרים והקשרים תרבותיים בינינו לבין סביבתנו (על ההבדל בין תפיסת ההארה הבודהיסטית וההינדואיסטית).

השחרור מהאגו אינו נפילה אל תוך ריק מחשבתי או עשייתי (וגם אינו עליה אל מלאות אינסופית אמורפית), אלא דווקא ההפיכה לכלי ביטוי מושלם לתרבות שממנה אתה מגיע – כי מה שנותר ללא היומרה הפיקודית של האגו (שכוללת צימאון אובססיבי להכרה, תהילה, כוח וכו') הוא רק היותנו משבצת נוספת בתוך הרשת התרבותית בה אנו חיים – אנחנו מבינים היטב שאנחנו תא נוסף בתוך הרקמה האנושית החיה המקיפה אותנו, ואנחנו מבטאים את מקומנו בשלמות.

בשפה פשוטה: האגו גרם לנו לחשוב שאנחנו ישויות אוטונומיות הנבדלות מהסביבה. המתקת האגו פוקחת את עינינו להבנה שאנחנו חוּלִיוּת שארוגות אל תוך המרקם התרבותי שממנו נוצרנו. לא נפלנו על האדמה, אלא צמחנו מתוכה, לכן אנחנו ביטוי מושלם של העולם, ולא ישות זרה שמהלכת בתוכו. אנחנו לא אמורים לכבוש את העולם או לבנות עליו מגדל המגיע לשמיים, אלא לחיות בו ומתוכו ולשמור אותו חי ונושם ובריא ואוהב. הביטוי המלא שלנו, כתוצאה משחרור רוחני, אינו התנשאות על כל הסובב אותנו, אלא ההשתתפות איתו בכל רבדי חייו.

אני חושב שהן הבודהיזם והן היהדות הבינו את זה (היהדות ככלל אולי ברמה יותר אינטואיטיבית, הבודהה עצמו כתובנה ברורה), ועל כן שמו דגש כה גדול על המימד הקהילתי שבמסע הרוחני. היהדות ניסתה לכונן עם שיחתור במשותף לקראת שלמות רוחנית. הבודהיזם ניסה לעשות זאת עם קהילות מקומיות (ונזיריות) של סנגהה – אחים לדרך. שתיהן נכשלו בצורות שונות: בבודהיזם הדגש על הקהילתיות התמוסס, ונותרנו מחד עם מסורות דתיות של אלילות צבעונית, ומאידך עם רוחניות שהיא יותר שיטה מאשר חברה. ביהדות הדגש על העם נהיה במקום אמצעי מטרה, והפך להיות אובססיה פאשיסטית וגזענית, כמו אצל גינזבורג. 

 

[בכתיבה נעזרתי בעבודת הדוקטורט "מיסטיקה כרטוריקה משיחית בכתביו ופועלו של הרב יצחק גינזבורג" מאת יחיאל הררי, ובספר "פונדמנטליזם יהודי והר הבית" מאת מוטי ענברי. ראו כאן ניחוש שלי על הפיכה אפשרית מכיוונם של המלוכנים. ובדיוק בימים אלה התחיל לכתוב ניר מנוסי, תלמיד בכיר של גינזבורג, באתר מעריב על קבלה וחסידות. הטור שלו יחליף את הרשימות של "בני ברוך", וניתן להעריך כי הוא מהווה ניסיון מחודש של הפצת מעיינותיו של גינזבורג, למען החשת הגאולה.]

לפני יותר משלוש שנים פרסמתי באתר מעריב את הקטעים המתורגמים הבאים, יחד עם ההקדמה (המעט מליצית מדי, אני מרגיש היום) שלהלן. אני מביא את הדברים לכאן מכיוון שהטקסט הזה הוא באמת מיוחד במינו, וכמו כן, המאמר שהתפרסם היה מקוצץ מעט, וכאן אני מביא גרסה מלאה יותר.

במשך שישה ימים רצופים, שוכבת על מיטת חוליה, ידעה יאקו איווסאקי (Yaeko Iwasaki) יותר חוויות ותובנות רוחניות מאשר יהיו לרובנו כל חיינו. ביום השביעי הלכה לעולמה. סיפורה הוא אחד הידועים והמפוארים ביותר במסורת הזן בודהיזם היפני המודרני, ושמה נישא כמופת לא רק לנחישות בתרגול אלא בעיקר כדוגמא לאפשרויות הרבות, הבלתי צפויות תמיד, לגילוי אמיתות רוחניות הנצורות לאדם שמוכן לפתוח את עצמו לקראתן.

סיפור נפתולי הארתה מזכיר ומחדד לנו גם עד כמה רבת רבדים היא ההתעוררות הרוחנית, כמה עומקים היא נושאת בקרבה, ועד כמה קשה לקבוע סוף מוחלט, חותם, על התעוררותו של אדם. ממכתביה למורה שלה, דאיון סוגקו הארדה (Daiun Sogaku Harada), ומהערותיו שנמצאו בשוליהם, ניתן ללמוד עד כמה חמקמקה היא הבנה אמיתית לטבעה של המציאות, וכמה שלבים של הבנה יכול לעבור אדם בדרכו, גם אחרי ש"הגיע להארה".

יאקו איווסאקי נולדה בתחילת המאה העשרים כאחת היורשות של תאגיד מיצובישי, ובתור שכזאת לא חסרה כל דבר חומרי. אלא שמגיל צעיר היתה איווסאקי חולנית מאוד: ליבה היה פגום, והיא כמעט שלא יצאה מביתה. בגיל עשרים חלתה בשחפת, ובכך רותקה לחלוטין למיטתה.

אחרי כשלוש שנים של מנוחה, התחילה יאקו לתרגל זן בהנחיית מי שהיה מורו של אביה, הארדה רושי. עד מהרה תפס הזן (ובעיקר הקואן "מו") את כל עולמה, והיא חקרה את עצמה באינטנסיביות. חמש שנים עברו עליה כך, עד שזכתה להארה הראשונה שלה. מיד אחריה התחילה לכתוב למורהּ. הנה עיקר מכתביה, והערות המורה בסוגריים ובאותיות נוטות. אני הוספתי הערות בסוגריים מרובעות.

23/12/1935
הארדה רושי יקר,
אני כל כך שמחה שבאת לראות אותי לפני יומיים, ככל שהייתה עסוק. אנא טפל בהצטננות שלך.
אתמול בבוקר אמרת לי: "מה שהבנת עדיין לא ברור דיו", אז הרגשתי שאני חייבת לחפש עמוק יותר. כשהתעוררתי פתאום בחצות הלילה, זה נהיה ברור הרבה יותר. (הפר התקרב עוד מאה מילין! [בעולם המושגים של הזן, הקירבה אל "הפר" מסמלת השגה רוחנית – ת.פ.]) וכל שיכלתי לעשות היה להצמיד את כפות ידי מתוך אושר, אושר טהור. באמת אני רואה שיש דרגות של עומק בהארה. (אכן, אך מעטים יודעים עובדה חשובה זו.) אפילו אתה, מורה שלי, לא חשוב יותר בעיני כלל. הכרת התודה והעונג שלי אינם ניתנים להגדרה. אני יכולה כעת לומר כי כל עוד אנו ערים להארה זו לא הארת אמת. … כעת שעין-המיינד שלי פתוחה, השבועה להציל כל יצור חי עולה בתוכי באופן ספונטאני [שבועת הבודהיסאטווה, לשחרר את כל היצורים החיים מסבל – ת.פ.]. אני כה אסירת תודה לך ולכל הבודהות. אני מתביישת בחסרונותי ואעשה כל מאמץ לחנך את האופי שלי. (ראית את הפר בברור, אבל הנקודה בה תתפסי אותו מרוחקת רבבת מילין. החוויה שלך עדיין מוכתמת בחשיבה קונספטואלית.) … אני מצפה לראותך באושר ב- 21 לחודש הבא. יאקו
( …היא אכן ראתה את הפר, ויעידו על כך הבטחון שלה, הרצון להציל את כל היצורים החיים והנחישות להמשיך ולעמול בדרך הרוחנית. … אבל עדיין נשאר בה הסובייקט הצופה. … עליה לחפש יותר באינטנסיביות!)

25/12/35
הראדה רושי יקר,
היום לראשונה הגעתי להארה גדולה. אני כל כך מאושרת שכל כולי רוקדת בעל-כורחי. רק אתה תוכל להבין אקסטאזה כזו. הגעתי לנקודה בה אני ממש תופסת את הפר, ואין כלל אשליה. (עתה לראשונה מצאת את הדרך – הערת לחלוטין את המיינד שלך. חילצת עצמך מהאשליה, שנותרה ללא שורש קבוע. נפלא! נפלא!) אין לא פר ולא אדם. היה עלי לבוא עכשיו ולהודות לך באופן אישי, אבל משום שאני חייבת לשמור על בריאותי אני לא יכולה, אז אני מביעה במכתב את תודתי העמוקה. … ראיתי את פני כפי שהיו לפני שהורי נולדו ברורים יותר מיהלום בכף ידי. האמת האבסולוטית של כל מילה של הבודהות והסוטרות התגלתה מול עיני בבהירות מזוככת. … למרות שאני רוצה להצילם, אין כל יצורים חיים להציל. אלא שזוכים רק לקנשו [ראייה רגעית לתוך טבע המציאות – ת.פ.] לא מכירים את המצב הזה של חופש בלתי מוגבל ושלווה עמוקה. אכן, אי אשפר להכיר אותו עד שמגיעים להארה מלאה. … כאשר אני זוכרת שהגשמתי למעשה את השבועה שנשבעתי לאורך אינספור חיים קודמים ושכעת אני יכולה ללמד בעצמי, אני אסירת תודה באופן אינסופי. (עדיין מוקדם מדי. אולם כמה מאלו שמכנים עצמם מוארים בימינו ביססו ודאות פנימית כה גדולה?) עין-המיינד שלי זהה לחלוטין לשלך – לא בודהות ולא שטנים יכולים לזעזע אותי. המצב הזה עולה על כל תיאור. אני שכחתי הכל ואני חוזרת לביתי בידיים ריקות. העולם שלי התהפך. כמה יהירים וחסרי-תועלת כל מאמצי בעבר! … כל זה הוא תוצאה של מדיטציה נחושה והחלטה לא להסתפק לעולם בהצלחה קטנה ולהמשיך הלאה לא משנה כמה גלגולים זה יארך. … הכל הוא זוהר, זוהר טהור. אני יכולה עכשיו להמשיך לנצח לקראת שלמות בהרמוניה מלאה עם חיי היומיום. (את אכן מבינה. כך זה בדיוק. כמה "אנשי-זן", לכאורה, הגיעו להבנה עמוקה שכזו?) … אני במרכז של הדרך הגדולה, בו כל דבר הוא טבעי, ללא מאמץ, לא ממהר ולא מתעכב. היכן שאין בודהות, אין אותך, אין כלום, והיכן שאני רואה ללא עיניים ושומעת ללא אוזניים. … אני משתחווה תשע פעמים לפניך. יאקו
(דרגה זו מכונה "לתפוס את הפר", או ההשגה האמיתית של הדרך. זו החזרה של האדם אל ביתו האמיתי, או הקניה של החכמה המהותית. להתקדם עוד צעד יהיה להבין חכמה גדולה עוד יותר.)

26/12/35
הראדה רושי יקר,
אני מלאה בבושה ובחרטה. מכתבי מה- 25 ודאי גרם לך לחשוב שהשתגעתי. (אל תגערי בעצמך. סחרור האושר הוא התגובה הראשונית של כל אלו שזכו להתעוררות עמוקה) הגבתי בשיא של אקסטאזה כזה עד שלא ידעתי מה אני עושה ולא יכולתי להכיל את עצמי. … אך אני חזרתי לעצמי, ואין מה לדאוג לשלומי. … לא רק שלא אזניח כעת את תרגול המדיטציה, אלא שבכוונתי לחדד עוד יותר את יכולת תשומת-הלב שלי (כן, כן, את אכן מבינה!) אני נחנקת מדמעות של תודה, כי כעת אני יכולה להבין לעומקם טוב ורע, ויכולה להתקדם ללא אשליות ולתרגל את הדרך הרוחנית ביומיום. מעומק לבי אני מודה לך. אנא שמור על בריאותך. אני מצפה לראותך בביקור הבא שלך. יאקו
(… עומק ההשגה שלה במכתב הקודם זהה לדרגה השלישית, שוּצ'וּרָאי, בה הכרת האחד עולה על הכרת הפרטים, וזו של המכתב הזה של הדרגה הרביעית, הֶנְצ'וּשִי, כאשר האדם חי בין כל הדברים ללא יומרה של הארה. למרות שלוקח בדרך כלל חמש עד עשר שנים להגיע לדרגה הזו, היא עשתה זאת בפחות משבוע.[יש כאן מעין חזרה אל העולם היחסי, אבל מתוך תובנה של המוחלט, ובעיקר תובנה שהם אינם נבדלים – ת.פ.])

26/12/35
הראדה רושי יקר,
סלך לי שאני כותבת לך כל כך הרבה. הגעתי לדרגה הגבוהה ביותר בה עדיין ניתן לכנות אדם "תלמיד". (אכן הגעת.) חשבתי לפנים: "כמה אדיר נהיה אדם כאשר הוא מגיע להארה!" … אבל טעיתי! מעכשיו אפתח סגולות מוסריות ולא אפסיק לתרגל. לפני ההארה חשקתי בה כל כך וחשבתי לעיתים קרובות: "כמה אצילי האדם ש'חוזר לביתו' עם שלווה ומלאות, אך כעת כשהגעתי להארה מושלמת אני אומרת לעצמי: "למה התלהבת כל כך?? שכן יש לי סלידה ברורה מהכינוי "מוארת". (אני מתמוגג כשאני שומע אותך אומרת כך. רק עם הארה שלמה ניתן להכניס את תרגול הזן לחיי היומיום…) איני יכולה לומר לך כמה אני מודה לך על היותי לנצח אחת עם הדהרמה האמיתית, באופן מוחלט וטבעי. … אני פשוט לא מבינה איך תמיד עשיתי עניין כל כך גדול מלכבד את הבודהיזם או כל אחד שהגיע להארה. האם חלמתי חלום? יאקו
(חלום? ודאי. אבל ככל שישנם חלומות בעולם הזה, זה לא חלום מזדמן אלא חלום בעל משמעות אדירה ומתמשכת, של שקיעה אינטנסיבית בדהרמה. השלב הזה הוא השלב החמישי, הגבוה ביותר, שנקרא קֶנְצ'וּטוֹ, מצב של טבעיות אבסולוטית, בה התלות ההדדית של עולם ההבחנה ועולם השוויון כל כך עמוקה עד כי האדם אינו מבחין באף אחד מהם. אני מופתע שהיא הגיעה לשלב זה כל כך מהר. זה רק משום האמון העמוק שלה בתורת הבודהה ורוח הבודהיסטווה החזקה שלה. מי שהגיע לשלב זה מיצה את תרגול הזן תחת מורה ויצא לדרך של תרגול עצמי. האם יש אפילו קומץ כיום המבינים זאת? קאטסו!)

27/12/35
הראדה רושי יקר,
… לך ולי היתה אשלייה עמוקה: שזה מרומם להישבע להציל את כל היצורים ההוזים ולא משנה כמה עידנים זה יארך. (אך מי שמחזיק באשליה כזו נקרא בודהיסטווה. להבין שאין כלל מי להציל היא ההצלה האמיתית.) הו, כמה מצחיק! בכל זאת, הערכתי אותך כמורה לא יודעת גבולות. אכן, רק אתה יכול להבין את החשיבות של ההארה שלי. … כמה מרומם ועליון הוא החוק האמיתי, וכמה הגיוני וקונסיסטנטי מתחילתו ועד סופו – אני מרגישה זאת בברור! … אני גם מרגישה כמה חד-צדדי קנשו חלש יכול להיות. (את צודקת. ההארה של רוב מורי הזן בימים אלו היא כזו. … מה שאנשים אלו לא מבינים היא שההארה שלהם ניתנת להעמקה ללא-גבול.) … סוף סוף מצאתי את הנינוחות שלי שוב. עם התובנה כי הבודהה הוא עצמי (אני הבודהה. אני אני. אני אני-ללא-אני.) כעת זרקתי מעלי את הריח הנורא של ההארה [הכינוי לגאווה הזדונית שמתעוררת במואר על הארתו, שנרמזת באמירה "אני מואר!" – ת.פ.] (לא ממש. את עדיין מדיפה את הריח הנורא שלה.) והכרת התודה שלי אליך ולדהרמה היא עמוקה עוד יותר. אני מכירה תודה גם למיינד שלי על כי התובנה שהיאחזות למצב ההוזה או למצב המואר מביאה, בעל-כורחנו, לרצון נחוש יותר ויותר לממש את הדהרמה בלהט גדול, כדי להגיע לשלווה. (אדם שאינו חדל לעשות מעשים טובים נקרא בודהה. ברם היאחזות לדהרמה אינה מעשה טוב, וגם לא קל להפטר מהיאחזות כזו.) ההזיה וההארה דוחים באותה מידה. אתה מתאר לעצמך כמה מספק זה לגלות לבסוף, בהארה שלמה, שבדיוק כפי שאני אני לא חסרה דבר. (אני יודע איך את מרגישה. אפילו שקימוני בודהה המכובד נאחז בטעמה המתוק של ההארה שלושה שבועות. אבל אם לא תיפטרי גם משביעות הרצון הזו, לא תדעי בודהיזם אמיתי.) … בכל היקום כולו אני עליונה, וזה טבעי לחלוטין. (מתוך אינספור התופעות ביקום רק אחת מגלה את עצמה בצורה מושלמת. מה היא אם לא את?) אני נדהמת (נדהמת מתוך נקודת המבט של הרגשות ההזיתיות) שאני האחד. כמה נפלא, כמה מופלא! … אני מצפה לראותך שוב בעונג רב. יאקו
(… אימרת זן עתיקה אומרת כי היאחזות בהארה שלך היא חולי בדיוק כמו הצגת אגו פעיל ומטורף. אכן, ככל שעמוקה יותר ההארה, חמורה יותר המחלה. במקרה שלה הייתי מצפה כי יחלפו חודשיים שלושה עד שהסימפטומים הברורים ביותר יחלפו, שנתיים שלוש עד שהברורים פחות, ושבע-שמונה שנים עד לשטניים ביותר. סימפטומים כאלה נגלים פחות באחת עדינה כמוה, אך באחרים הם ממש מבחילים. מי שמתרגל זן חייב להשמר מפניהם. החולי שלי עצמי נמשך כמעט עשר שנים. הא!)

28/12/35
הראדה רושי יקר,
אני פשוט חייבת לראות אותך לפני תום השנה, מה שלא יקרה. אספר לך דבר מטריד. אני מרגישה בעוצמה כי זמן הפרידה שלי ממך קרוב, ואני מתחננת שתבוא לראות אותי בכל מחיר – למען הדהרמה. אני מבקשת זאת אחרי חשיבה רבה. אני מבטיחה לך, אני לא הוזה. יאקו
(הגעתי למיתתה של יאקו למחרת. אחרי שראיתי אותה ודברתי איתה אישרתי את פתיחת עין-המיינד שלה. היא בכתה. גם אני. אני בכיתי מאושר ומצער. היא לא פחדה למות, אלא … שחבריה ומכריה יחשבו בטעות כי תרגול זן או חווית ההארה גרמו לה למות. היא פחדה שאמונה שגויה כזו תוביל את אלו שאין להם עדיין אמון אמיתי בבודהיזם להתכחש לדהרמה. … הרגעתי אותה כי אני אטפל בכל חוסר-הבנה. … החיים שלה הם הוכחה מזהירה כי ניתן לחלוטין לתרגל זן כראוי, ואף לחוות הארה מושלמת ממש בביתו של אדם ואף ממיתת חוליו. אם יש נחישות חזקה, ניתן לתרגל מדיטציה אף עם בריאות שברירית וללא יכולת להפגש עם מורה. … יאקו מתה כעת – אבדה גדולה מאוד. אך חייה האמיצים מעוררים השראה כל כך גדולה והשפעה כל כך רחוקה עד כי ודאי שהם יקדמו את הבודהיזם ויטיבו עם המין האנושי.)

 

כל המכתבים מתורגמים מתוך הספר "The Three Pillars of Zen", של Philip Kapleau

רוח אימים מרחפת כעת הזו מעל פני המחקר המכנה את עצמו "מחשבת ישראל". המדובר באותה רוח רפאים ישישה העונה לשם "מיתוס", ואשר אלה המעלים אותה באוב מעוניינים שתפרוש כנפייה ותכניס תחתיה חלקים גדולים ומרכזיים של הדת היהודית. הקול הבולט ביותר בנושא זה שייך לפרופ' יהודה ליבס, מגדולי חוקרי הקבלה בעולם כיום, שגורס שהמיתוס הוא לוז ועידית הדת בכלל, והמיתוס היהודי הוא עצם חייה ואורך ימיה של הדת היהודית בפרט.

מיתוסים, כידוע, הם יצורים נפלאים, פעמים רבות משפיעים ואף חיים יותר מבני אדם. אם נכון הדבר שג'ורג' לוקס, לשם בניית אפוס "מלחמת הכוכבים" המיתולוגי שלו נעזר בספרו של חוקר המיתוסים ג'וזף קמפבל, The Hero With a Thousand Faces, הרי שהנה לנו דוגמא נאה לכוחו הנורא של המיתוס, כוח שניתן לרתום, ליצור איתו, ובזמן הנכון גם לשחרר על פני האדמה ולחזות בצורה בה הוא מקסים בני אדם. זאת כמובן גם הסכנה שבו, שלא לומר, האלילות שהוא נבנה ממנה.

ברשימה הזאת אני מעוניין להציג ויכוח ישן מעט, בן עשר, שלדעתי שווה להביא לידיעת הציבור, הן מפני גודלם של הטיטנים שמחליפים כאן מהלומות, והן משום שהאגרופים המילוליים שנקמצים כאן מנוסחים היטב ומבטאים תפיסות עולם מרתקות. אני הקטן אסתפק בלצטט את הדברים בהרחבה, ומזמין אתכם להתענג על המילים.

תקווה חדשה

כנקודת התחלה נבחר מאמר שפירסם פרופ' ליבס בכתב העת דימוי (גליון 7, חורף תשנ"ד). דימוי הוא "במה ליצירה יהודית-ישראלית הנכתבת בארץ, בתחומי הספרות, השירה, האמנות וההגות היהודית", והוא הוקם על ידי חוה פנחס-כהן, שעורכת אותו עד היום (ושגם ביקשה ממני פעם לכתוב לה על חוויותי הדתיות בהודו, רשימה ששלחתי אליה אם אני לא טועה לפני יותר מחמש שנים, ושכנראה לעולם לא תפורסם). הוא די נחשב בחוגים מסויימים. בכל אופן, במאמר (הנהו כולו בקובץ וורד) שכותרתו "אהבת האל, וקנאתו", כתב אז ליבס את הדברים הבאים, שעוררו הדים לא קטנים:

'אהבת ה" היא יסוד היסודות של דת ישראל, ובו השקיעו את מיטב הגותם מורי היהדות וחוקריה, והעמידוהו איתן בתודעת כל בעל עניין בדת זו. […] דת ישראל מתייחדת לדעתי דווקא בעוצמת אהבתו של אלוהיה. זוהי אהבה אובססיבית ופוססיבית, שאין בה לא ויתור ולא חיוך, שמוצאה מן האין ואחריתה אל מות. אהבה השורפת ומבטלת את עצמה באש של קנאה, ואתה את מושאה, ובעצם את כל הזולת: 'כי עזה כמות אהבה, קשה כשאול קנאה, רשפיה רשפי אש שלהבתיה'.
[…]
המונותיאיזם היהודי הוא, ביסודו, דווקא עניין מיתי מובהק. הוא מציין את תכונות הנפש של האל, כלומר את עוצמת אהבתו וקנאתו, ואת הדרישה הטוטאלית להיענות: 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך'.
[…]
מכאן, בעיקר, נגזר גם אופיה ההלכתי המובהק של הדת היהודית. האל האוהב אינו יכול לסבול כל הסחת דעת ממנו.  מכאן ריבוי המצוות האופפות את האדם בכל צעדיו ובכל ימיו.  המצב הרצוי בעיני האל הוא מצב של תלות מוחלטת מצד עמו, רעייתו; וכמאמר הנביא: 'זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. קודש ישראל לה" (ירמיהו ב, ב-ג).  כל הסחת דעת הוא כעין בגידה, ויש בה משהו מן החטא החמור שבכל החטאים הוא חטא עבודה זרה. חטא זה איננו, בעיקרו, טעות בסברה אונטולוגית (הכחשת קיומם של אלים אחרים אינה משותפת לכל המקורות […]) עבודה זרה היא חטא של חוסר נאמנות, המתואר לרוב בתורה ובנביאים בתיאורים בוטים של זנות אשה.
[…]
תולדות עם ישראל, לפי תיאורי מקורות הדת, אינם אלא תיאור אהבתו-קנאתו-שנאתו של האל.  תיאורי האהבה המקראיים, שנתחזקו עוד בדברי חז"ל (כגון בדרשנות האליגוריסטית על ספר שיר השירים), מלווים לרוב בתיאורי קינאה-שנאה. לאחר חטא העגל, ראש וראשון לזנויות ישראל, שהיו אז כ'כלה שזינתה בתוך חופתה' לפי ניסוחם של חז"ל, אומר האל למשה: 'הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול' (שמות לב, י). ואם לא כילם בהזדמנות זו, הרי כמה פעמים במהלך ההסטוריה לא נשאר מהם אלא שריד מועט. וזה נשאר בגלל המתח הפנימי בנפשו של האל, שגודל האהבה מוליד בה קנאה המולידה שנאה, וגודל השנאה מעוררת את האהבה; כי אם יושמד ישראל כולו, על מי תחול האהבה? לכך מצאנו ביטוי חריף בדברי הנביא יחזקאל: 'והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כמשפחות האדמה לשרת עץ ואבן. חי אני נאום ה' אלהים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם' (יחזקאל כ, לב).

האימפריה מכה שנית

במאמר ושמו "מיתוס המיתוסים" שפורסם בכתב העת מדעי היהדות (כרך 38, תשנ"ח, עורך רון מרגולין) הגיב לניסיון הקוממיות של המיתוס פרופ' שלום רוזנברג. הוא מתקיף באופן מפורש את רעיונותיו של יהודה ליבס, ולמרבה הפלא גם לא חוסך שבטו וגם מתקיף אותו אישית, מה שנקרא בשפה גסה ad hominem. הנה:

המיתוס העברי קם לתחייה. תחייה זאת לא מתרחשת במקדשים או בבתי-המדרש של המאמינים, אלא בהיכלי האקדמיה. […] זהו נושא המתפתח בשנים האחרונות ולמרות היותו מעוגן בתחום ההגות היהודית, הוא מצריך התייחסות קולקטיבית של חוקרי מדעי היהדות כולם. […] מה שה'נראטיב' עשה במדעי החברה, עתיד ה'מיתוס' לחולל במדעי היהדות; וכל מי שמדעי היהדות יקרים לו חייב להתייחס לתופעה זאת, ההולכת ומקבלת – לדעתי – ממדים של היסטריה מחקרית קולקטיבית.
[…]
מן המפורסמות הוא, שדור המחקר שלפנינו [הכוונה הן לחוקרי המקרא הראשונים והן לגרשם שלום, אבי מחקר הקבלה – ת.פ.] שרטט תמונה קלאסית, שלפיה המקרא וספרות חז"ל ממוקדים בתיאוריה אנטי-מיתית, שהשתחררה בקבלה. כאן נעוץ בעצם החידוש הגדול ביותר של המהפכה בדורנו. עלינו לקרוא מחדש את המקורות הקלאסים, את המשנה והתלמוד, או-אז ניווכח שהאלמנטים המיתיים שולטים בהם. יש לדבר זה השלכה היסטורית פרדוקסלית. השבר והקרע שבין היצירות, בין חז"ל לקבלה, הופכים עכשיו להמשכיות. תמיד ניתן היה לדבר על המשכיות המתקיימת ברבדים שונים של היצירה, אלא שכאן ההמשכיות מתקבלת דווקא על ידי חשיפת היסודות המיתיים של הרובד הקלסי. ננסה לדון בסוגיה זאת מתוך עיון בדוגמא קונקרטית הקשורה בתיאורגיה, ודרכה נעמוד על הניסיון לגשר בין חז"ל לבין הקבלה, תוך חשיפת היסודות התיאורגים במשנתם של החכמים.
[…]
[רוזנברג מביא עכשיו ציטוט ממדרש – הבאתי את גרסת איכה רבה – שבו הוא טוען שליבס וחבריו מבינים לא נכון שחז"ל מתכוונים שישראל ממש משפיעים על הקב"ה עצמו (וזוהי הרי תיאורגיה) – ת.פ.] "עזריה בשם ר' יהודה ב"ר סימון אמר: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה, שנא' 'באלוהים נעשה חיל והוא יבוס צרינו'. בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, כביכול מתישין כח גדול של מעלן דכתיב 'צור ילדך תשי'"
[…]
הוספת כוח בגבורה של מעלה פירושו על פי זה [כלומר על פי הסבריו של רוזנברג שבאו לפני כן ולא הבאתים – ת.פ.] הוא סיוע אלוקי לעם ישראל וגילוי כוחו; ואילו התשת כוחו של מקום פירושו מניעת סיוע לעם ישראל, וממילא חילול שמו בעמים. מעשי בני אדם אינם משפיעים (מחלישים או מחזקים) על כוחו של ה', אלא על רצונו לסייע לישראל במלחמותיהם [ההדגשות במקור – ת.פ.]. […] אנו עוסקים בשאלה עקרונית […]: האם זקוק האל לאדם, ובייחוד לישראל, ואולי אף לשם כך בראם? או שמא העיקרון היחידי הנתון בשאלה הוא גילויו של האל על-ידי האדם, ובייחוד אומות העולם, וחזרתם בתשובה אליו. הגברת כוחו של האל או התשת כוחו מתארים את השינויים ביחסו של האדם לאלוהים, ובשום אופן ופנים לא לצדדים פנימיים באלוהות.
[…]
הדוגמא הקלסית [לחוקר והוגה המנסה לנסח מיתוס-על המסוגל לאפיין את היהדות כולה – ת.פ.] נמצאת בשיטתו של א"י השל, אשר כינה את הגישה מהסוג הזה, 'הפאתוס האלוהי'. בימינו ניתן היסט מיוחד לכיוון זה על ידי יהודה ליבס. נדמה לי, שלא אטעה אם אקבע כי מיתוס זה מתבסס על ניסיון להבין מה שהייתי קורא התיאו-פסיכולוגיה, ה'פסיכולוגיה' האלוהית.
[…]
אם אני מבין נכונה את האינטואיציה הבסיסית של הכיוון הזה, הרי שאלוהים נתפס כאן כמו בעל האוהב את אשתו אהבה נאורוטית.
[…]
לדעתי, בקונספציה זו ישנן הנחות מוצא מסוימות שאין ברצוני לקבלן. הבעיה המרכזית שבשיטה היא, כי המיתודולוגיה שעליה היא בנויה מכשילה אותה כמה פעמים: א) הבעיה המיתודולוגית הראשונה קשורה בעצם בנייתו של המיתוס. ניתן בקלות לבנות מיתוס על-ידי הטלאתם של טקסטים שונים. המיתוס יכול להתקבל על-ידי יצירת קולאז', דהיינו: על ידי תמונה המתקבלת מחיבורם של כתבים שונים מבלי שזאת מצטיירת בטקסטים המקוריים. […] ב) לפנינו ניסיון למצוא מעין מפתח אוניברסלי לתופעות השונות של התרבות היהודית. […] ג) [… בעוד] הכיוונים הראשונים הם פרי יצירתם של אנשי אקדמיה, רציונליסטים, אגנוסטיים, סקפטיקנים, המתארים את עולמם הפרימיטיבי של המאמינים, שחזור המיתוס שלפנינו [כלומר אצל ליבס – ת.פ.] נוצר עם הפתוס של מאמין החי את המיתוס. המיתוס פרץ אל מעבר לגבולות האקדמיה ואף השיל מעצמו את המחלצות העוטפות את מהותו המחתרתית.
[…]
נדמה לי, שלא אעשה צדק עם פרופ' יהודה ליבס אם לא אודה בכל הכנות על התרומה החשובה של רעיונותיו. הוא החיה לפנינו בצורה מרשימה את אחת האפשרויות שבהן ניתן היה במשך הדורות לתפוס את היהדות, ולדעתי, לעוות אותה. בספר התורה, כפי שהוא מצוי לפנינו, נגמרת פרשת העקידה בנצחון החסד על הקנאה, במחאה כנגד קרבן-אדם ובראיית קרבנות בעלי-חיים, ובייחוד קרבן-העולה, כפעולה סמלית הבאה במקום קרבן-האדם. מדברי הנביאים יכולים אנו ללמוד, שכנראה היו כאלה אשר לא קיבלו את סיום הפיוס שבעקידה ולימדו כי אכן הקב"ה מבקש את הקרבתו של בכור האדם ופרי-בטנו. עבורי פתח המיתוס של ליבס אשנב להבין את עולמם הנפשי של בעלי אותה סטייה. על כן אני חייב לו תודה, אך אני נסער עד עמקי נשמתי כנגד הטענה שזאת היא עיקרה של היהדות ההיסטורית.
[…]
מהי אפוא האינטואיציה הבסיסית של היהדות ההיסטורית, לא בצדי הדרכים, אלא בדרך המלך – ההלכה? אנסה להסביר זאת על ידי מיתוס אלטרנטיבי משלי […] הנאתו של הקב"ה קשורה לא בתאוותיו ובהנאותיו האירוטיות של האדם, אלא דווקא בעשיית חסד ואמת, וחסד של אמת – פעילות אידיאליסטית לשמה. זוהי החוויה העמוקה העומדת ביסוד העיקרון של 'עבודה צורך גבוה', זוהי עבודה לשמה – לעשות נחת רוח לקב"ה. דא עקא, שהיא יכולה לה�
�רחש רק תוך נצחון על האגואיזם האישי, תוך היפוך יסודי של מגמותינו הטבעיות.

שובו של הג'דיי

מיד אחרי מאמרו של רוזנברג, באותו גיליון של מדעי היהדות, מובאת תגובתו שלכ ליבס (והנה היא כאן בקובץ וורד), תחת הכותרת "מיתוס ואורתודוקסיה: תשובה לשלום רוזנברג":

במה חולק עלי פרופ' רוזנברג?

במאמר de Natura Dei (הנה בקובץ וורד) יוצא ליבס להכתיר את המיתוס (מחדש מבחינתו) כלוז היהדות וכמקור הראשי של חיותה. הוא יוצא ראשית נגד מחקר המקרא, שבראשיתו ראה את המיתוס כ"שריד פגאני" שהמקרא היה חייב להתמודד איתו, אבל כמובן שלל אותו. על פי ליבס התנ"ך מלא במיתוס: זה שאלוהים בורא את העולם, מדבר עם נביאים, ובעיקר כורת ברית עם עם מסויים ונמצא איתו במערכת יחסים זוגית – כל זה מיתולוגיה. וכאמור בשביל ליבס מיתולוגיה אינה מילה גסה, אלא להפך: זוהי מהותה של היהדות: "מי שסבור, כמוני, שאין המציאות כולה ניתנת לרדוקציה לוגית, יכיר במיתוס כפסגתה", הוא קובע. ליבס (כך שמעתי מד"ר ישי רוזן צבי) רוצה מיתוס יהודי במובן הכי מהותני שאפשר. הוא רוצה מיתוס מיוחד של היהדות, וכזה שמאפשר לחשוב על היהדות באופן טראנס-היסטורי. שיא הפולמוס שלו הוא לא עם חקר המקרא אלא עם חקר הקבלה. גרשם שלום, אבי מחקר המיסטיקה היהודית, ראה בקבלה נטע זר שחדר ליהדות והביא לתוכה יסודות אליליים-מיתיים. ליבס חושב בדיוק ההפך: היתה זו הקבלה שבה עודן ולמעשה סורס המיתוס המקראי והתלמודי. במקום לדבר על אל חי, פועל, כועס ומקנא מדברים פתאום על ספירות ומידות וכוחות שמימיים. הקבלה היא הפיכת המיתוס החי למערכת האינסטלציה הגדולה בשמיים. (אגב, הוא גם מציין שהמקובלים, בניגוד לחז"ל, היו לרוב חסרי חוש הומור.) וכמובן, מאז המאה ה- 19, עם עליית ערכי הנאורות והכתרת הרציונליות למלכת המערב יש מאמץ סיסטמטי להכחיד את המיתוס ביהדות, וליבס רואה בזה סכנה גדולה: הוא קורא במאמר למעשה להחייאה של היהדות, שכן התהליך שהיא עוברת לדידו מרדד אותה עד מוות.

אמרו חז"ל: "אתם מתישים כח של מעלה".  רוזנברג מפרש: 'מעשי בני האדם אינם משפיעים (מחלישים או מחזקים) על כוחו של ה' אלא על רצונו' (ההדגשות במקור!). ואילו אני מפרש: 'כח של מעלה' פירושו כח של מעלה.[1]

מלים נוספות מצדי ודאי לא תועלנה לשכנע את מי שחולק על כך ש'כח' הוא כח. אולי תעזור קריאה חוזרת של דברי חז"ל אלה, ושל ההדגשות וההקבלות למלה כח ('יכולת', ולעומתה 'רפיון ידים'). אולי אחרי מאה קריאות יוכל אדם להשתחרר מן המחסום הפסיכולוגי והתרבותי, ולהאמין שמה שכתוב אכן כתוב. שהרי אמרו חז"ל: 'אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד'.

שהרי בוודאי מחסום פסיכולוגי-תרבותי לפנינו, ולא, חלילה, אינטלקטואלי. מחסום כזה, אגב, היה ידוע גם בימי חז"ל. כפי שלמדנו ממקרהו של רב כהנא (בבלי, שבת סג ע"א), שלמד את כל התלמוד כמה פעמים, ורק בזקנותו שמע לראשונה ש'אין מקרא יוצא מידי פשוטו', וש'חרב' פירושה חרב ולא רק 'דברי תורה'.

שלא כרוזנברג, שסבור שבעניין התשת הכח של מעלה 'לפנינו מכלול מימרות האומר דרשני', לדעתי מכלול זה אינו אומר אלא 'קוראֵני!'. לכך, אכן, מכוונים מחקרַי בדברי חז"ל, לעזור לאנשים לא להתיירא מלקרוא את הכתוב. שכן כוחם של המדרשים נעוץ לדעתי בעזות, בפשטות ובראשונות (בלעז פרימיטיביות) שלהם.

להצבעה על עניין זה נעזר אני במלה 'מיתוס'. […] מלה זו קולעת לצרכי בדיוק. אומנם המיתוס היהודי איננו המיתוס היווני, אבל איננו פחות מיתי ממנו (כפי שהראיתי בכמה מקומות). המיתוס הוא הגורם לדת להיות דת, ובהיות היהדות דת יש בה מיתוס, והמצביע עליו מצביע על העיקר (אגב, המיתוס אינו כלה גם מן הפירושים של רוזנברג, ההופכים 'כח' לרצון, וכו'). בעינַי המיתוס אינו שקר אלא דווקא נקודת האמת אשר בדת, ולא אסור מעמדה זו גם עתה, אחרי שרוזנברג כינה אותה 'דברי התחסדות'. לא אוותר על מלה זו בגלל שאחרים השתמשו בה לרעה (יאבד עולמו מפני השוטים?!), ולא אחליף אותה אלא אם כן אמצא אחרת נאה הימנה.

אך יש לעשות צדק עם רוזנברג ולנסות להבין גם את היסוד הפסיכולוגי-תרבותי האמור, העומד בבסיס שיטתו, המשקפת את עמדתם של רבים בעבר ובהווה. לשם מה לו לאדם לכופף כה חזק את הכתובים ולטעון ש'כח' איננו כח אלא רצון? התשובה לכך תימצא ביסוד נוסף, המלוה גם הוא את ההיסטוריה הדתית, ונקרא 'אורתודוכסיה'.

ב'אורתודוכסיה' אינני מתכוון לקיום המצוות. כוונתי למשמעותה הראשונה של מלה זו, המציינת סוג של גישה אל המקורות, ושכמותה אפשר למצוא גם אצל לא-דתיים, כגון אצל אלה שמאמצים להם את 'ארון הספרים היהודי' כדי להפקיעו מידי שומרי-מצוות ולהוכיח שדווקא אין צורך להניח תפילין. 'דוכסה' ביוונית פירושה סברה ו'אורתוס' פירושו ישר; 'אורתודוכס' הוא אפוא מי שבטוח שבידו מצויה 'סברה ישרה', והוא הולך אל המקורות לא כדי ללמוד מהם דבר חדש, אלא כדי למצוא שם מה שצריך להימצא שם, כלומר מה שנמצא מכבר בסברתו. לפיכך לא יירתע הוא אף מהתערבות בטקסט ככל שהדבר נדרש למטרתו. שכן הטקסט הוא בעיניו אמצעי לשימושה של ה'סברה הישרה', ולא להפך.

גישה כעין זו אפשר אומנם למצוא גם בתולדות מחשבת ישראל, כגון בכתבי הפילוסופים או המקובלים […] אך מה שנקבל ברצון בכתבי הפילוסופים והמקובלים, קשה לקבל מפילולוג והיסטוריון. זה אמור לשאוף לקרבה מירבית לרוח המקור שאותו הוא מבאר (לדעתי יש דבר כזה, אף אם אי אפשר להגיע לכך בשלמות), ובמידת האפשר לתת לטקסט לומר את דברו. אף לא כל 'אורתודוכס' הוא פילוסוף או מקובל, יש גם דרגות מתחת לאלה. לרוב אין מדובר אלא במשגיח כשרות מטעם עצמו (גם כאלה לא חסרו בכל הדורות), שמטרתו העיקרית אחרת: לגרום למקורות הדת להישאר בתחום מה שנחשב להגון ולמכובד. לא קבלה יכניס הוא לדברי חז"ל אלא את הערכים המקובלים, הרגילים והנדושים בחברה, כלומר את התקין פוליטית. 'האורתודוכס' מסוג זה יבקש רק להרחיב את גבולות העריצות של המונוליתיות המחשבתית ולהכילה גם על המפלט האחד שקיים מהם: על לימוד הטקסטים העתיקים.
[…]
מכאן נגזר גם היחס הבוטה כלפי המתנגדים, שגם הוא נמנה עם  מאפייני 'האורתודוכסיה', שהרי אם חולק אדם על 'הסברה הישרה' והקדושה, מצוה להילחם בו בכל האמצעים. […] למרבה האירוניה ההאשמה במניפולאציה של הטקסטים נשמעת דווקא מפי 'האורתודוכס', ונגד החוקרים שמגמת פניהם האמת הטקסטואלית.

וכאילו לא די בכך, רוזנברג קורא כאן אף לגיוס 'כל מי שמדעי היהדות יקרים לו' כנגד חוקרי המיתוס היהודי, שכן מחקר זה הוא לדעתו 'היסטריה מחקרית קולקטיבית'. הגדרת דברי היריב כ'היסטריה קולקטיבית' מעלה על הדעת את עידן ציד המכשפות, בעיקר כשהיא נשמעת מפי מי שנוקט את העמדה המסורתית, האנטי מיתית, בה נקטו מדעי היהדות מאז ימי 'חכמת ישראל', ושגם היום נקוטה היא בידי רוב החוקרים. […] אך דווקא במאמר זה של רוזנברג תימצא כמדומני גם נימה כזאת, והיא עולה בביטויים כגון 'נסער אני עד עומקי נשמתי כנגד הטענה שזאת היא עיקרה של היהדות ההיסטורית'. יושם אל לב שסערת נפש זו אינה מתלווה כאן אל העמקה חיובית במהות היהדות, אלא באה, במקום ראיה, מרוב זעם על עצם השמעתן של דעות בלתי מקובלות.

מכאן כבר קרובה הדרך גם לסתימת פיות, דרכו הידועה של 'האורתודוכס'. ואכן, בעבר ניסה רוזנברג למנוע את פרסומו של אותו מאמר שכתבתי שמשמש עתה לחצי ביקורתו (הוא המאמר 'אהבת האל וקנאתו'),[2] והדבר נמנע רק בגלל  עמידתם האיתנה של עורכת דימוי, המשוררת חוה פינחס כהן, וכמה חברי מערכת, ביניהם רבנים ואנשי תורה שדעתם היתה יותר רחבה ופחות 'אורתודוכסית' (במשמעות האמורה של המלה) מאשר עמדתו של הפרופסור רוזנברג, חברי לחוג באוניברסיטה. וכפי ששמעתי, פולמוס זה כמעט וגרם לסגירתו של דימוי, אותו כתב עת מעולה ויחודי המוקדש לתרבות יהודית.

אומנם במבט עמוק וכוללני יותר אפשר למצוא גם צד זכות לעמדתו של רוזנברג. העמדה 'האורתודוכסית', על שיטותיה, גם היא חלק בלתי נפרד ממהות הדת, ויש לה אף תפקיד בשמירה על מעמדו הדיאלקטי, המיסתורי והנעלה של המיתוס. זאת הסברתי באריכות במאמר אחר, שרוזנברג איננו מזכירו (מאמר זה נתפרסם אף הוא בדימוי, ונקרא 'יהדות ומיתוס').[3]  שם חיוויתי דעתי גם לגבי מקום המוסר האנושי בקרב הדת; – שללתי את הבלעדיות של יסוד זה (אף על פי שטענה לבלעדיות היא עצם מהותו), אך לא את מקומו הראוי לו. כך מבקש אני לנהוג גם לגבי דברי פרופ' שלום רוזנברג.

—

[1] ראה במאמרי 'de Natura Dei – על המיתוס היהודי וגלגולו', בתוך: משואות: מחקרים בספרות הקבלה ובמחשבת ישראל מוקדשים לזכרו של אפרים גוטליב ז"ל, מוסד ביאליק, ירושלים תשנ"ד, עמ' 258. רוזנברג מתקיף כאן מאמר זה בהקשרים אחרים, אך חלק גדול מהטקסטים של חז"ל שאותם מפרש רוזנברג כאן בדרך 'אורתודוכסית' (ראה להלן) בלי להזכירו, מפורשים במאמר זה בדרך מיתית; למשל עניין אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה (256-254), ועניין הקב"ה מתפלל (עמ' 252 ואילך). [וראו על כך בבוקסה שלעיל – ת.פ.]
[2] דימוי 7, חורף תשנ"ד, עמ' 36-30.
[3] דימוי יד, חורף תשנ"ז, עמ' 6-15.

את נקודת פריצתו של הניו-אייג' אל מרכז הבמה בישראל אפשר לציין במדויק: ב- 17.12.02 [תוקן] הודיעה שרי אריסון במסיבת עיתונאים על פיטורי 900 מעובדי הבנק שלה, בנק הפועלים. לבד מלהבטיח לדאוג לזכויותיהם של המפוטרים, הרגיעה אותם אריסון גם בדבר חוכמה עתיק יומין: תמיד כשנסגרת דלת, היא אמרה, נפתח חלון. וכך זה קרה: ההיגיון הרוחני של הניו-אייג' פרץ מתוך הטלוויזיות שלנו בשידור חי ופגע לנו בול בעין השלישית.

למה שעשתה אריסון ישנן כמובן משמעויות מרחיקות לכת, שכן היא למעשה השתמשה בצורת חשיבה ניו-אייג'ית כדי להצדיק מהלך כלכלי קפיטליסטי. כבר לפני מאה שנה קבע הסוציולוג וחוקר הדתות הידוע מקס ובר שמה שדורשים המעמדות העליונים מהדת הוא בראש ובראשונה לגיטימציה לעושרם הרב, להבדל הגדול שקיים בין אורך חייהם לבין זה של רוב בני האדם. אין כל ספק שכיום מקבלים העשירים המעוניינים בכך את ההכשר המוסרי לרדיפתם הבלתי נלאית אחרי רווח מתורות רוחניות פופולריות, אולם כדי להבין כיצד פרח הניו-אייג' מעל כל מיליונר (ותחת כל סֶלֶבּ רענן), צריך לחזור אל תחילתו, כשהקבלה עוד היתה תורת סוד ויוגה עשו רק הודים.

קצת רקע

אבל ראשית כדאי שנבהיר לעצמנו מהו בכלל הניו-אייג'. בלי להכנס להגדרות אקדמיות מדי, ניתן לומר שהניו-אייג', כתופעה תרבותית, מורכב משלל גדול של תנועות רוחניות, אורחות חיים ומוצרים, שניתן לאפיין אותם בנכונות לאקלקטיות (כלומר גיוון) וסינקרטיות (כלומר מיזוג) של אמונות ותרגולים מכל הבא ליד. זו דת אישית מאוד, הנתונה לבחירתו הבלעדית של הפרט, ודורשת רמה נמוכה מאוד של מחוייבות. המוקד של החיים הדתיים בניו-אייג' הוא לרוב החווייה הערומה (לעיתים: תרתי משמע), והניו-אייג'יסטים שואפים פחות להאמין ויותר להרגיש את המציאות האלוהית. מרבית המוצקים במרק הניו-אייג'י מחולצים מתורות המזרח, אולם כידוע אין בוחלים גם בדתות המונותאיסטיות על נגזרותיהן, ואף בשמאניזם ופגאניזם.

הניו אייג', כפי שאפשר להבין גם משמו, הוא תופעה מודרנית, ושורשיו נעוצים במהפכה הפרוטסטנטית של המאה ה-16 באירופה: אז לראשונה קיבלה לגיטימציה רחבה התפיסה שאת הקשר שלנו עם האל אנחנו מכוננים בראש ובראשונה בעצמנו, כפרוייקט אינדבידואלי שבו כל אדם דואג לגאולתו האישית. לאורך מאות השנים הבאות השינויים הכלכליים, הטכנולוגיים והמדיניים איפשרו פתיחות והפרייה הדדית לא רק בין ארצות המערב, אלא גם ביניהן לבין המזרח, ושעריהן של הודו וסין נפתחו כדי לגלות את העושר התרבותי והדתי שהסתתר מאחוריהן. הרעיונות המוזרים של דתות המזרח הגיעו אל המערב בדיוק כשהדמוקרטיה והדאגה זכויות האדם הבשילו, וכך התאפשר לכל אחד לאמץ אל לבו איזו אמונה או מנהג דתי שרצה.

עד תחילת המאה העשרים כל המרכיבים של הניו-אייג' כפי שאנחנו מכירים אותו כבר היו קיימים: היוגה כבר הגיעה למערב, הבודהיזם, ובראשו הזן, כבר ריתק אינטלקטואלים ואמנים, וגם סודות הסוּפים עשו להם נפשות. אבל רק אחרי מלחמת העולם השנייה, וביתר שאת עם פרוץ תנועת-הנגד ומהפכת ילדי הפרחים של שנות השישים הפך הניו-אייג' לתופעה תרבותית רחבה ותוססת. היאוש מהאידיאולוגיות הגדולות שהכזיבו, הפחד הפתאומי מהמדע ומההרס שבכוחנו לעולל באמצעותו לעצמנו, העלייה החדה ברמת החיים ואיתה תרבות הפנאי, הראקציה לשמרנות של שנות החמישים וכמובן עצם זמינותם הגואה של טקסטים ומורים רוחניים – כל אלה הביאו לפריחתה של צורה חדשה, עליזה ומבוזרת של דתיות. זהו למעשה הזמן שבו הפירמה המיושנת והלא אטרקטיבית "דת" מוחלפת באופן סופי במותג הצעיר והמגניב "רוחנית".

בשנות השישים הניו-אייג' התפוצץ כמו הר-געש: כנגד "שטיפת המוח" של "המערכת" הועצם הדגש על האינדבידואל, והקריאה לאותנטיות ויצירתיות תורגמו לרוחניות בה לא רק מותר, אלא חובה על כל אחד לבחור בדיוק את הכיוון הפרטי המתאים לו. הפניית העורף לממסד כללה גם ויתור על שירותיה של הדת הממסודת, וכדי לספק את צרכיהם הרוחניים פנו ההמונים מזרחה: דתות הודו וסין קיבלו הילה של אמת נסתרת, שרק מחכה שיגלו אותה, ודיבורים על גלגול נשמות, יוגה ומדיטציה הפכו לחומר לשיחות סלון וחוגי בית. יחד עם אלו החזרה הרומנטית אל הטבע הולידה את הענף השמאני-פגאני של הניו-אייג', שיונק מהמסורות העתיקות של הדתות האירופאיות שלפני הנצרות, מהאינדיאנים האמריקאים, ומאגדות אטלנטיס האבודה למינהן, ושבדרך כלל גם שם דגש על המימד הנקבי של האלוהות.

כך נפתח רחב השער לעידן הדלי בארה"ב, ועבור עברה בו רכבת זהב של מורים רוחניים וטכניקות מדיטטיביות: ב- 1963, אחרי שנהנו קצת יותר מדי מניסויי ה- LSD אותו חקרו, מסולקים ד"ר טימותי לירי וד"ר ריצ'רד אלפרט מהארוורד. אלפרט משוכנע שגילה את אלוהים, מגיע להודו, מוצא גורו ומשנה את שמו לראם דאס. לירי הופך כידוע לאחד מחלוצי, ונביאי, התנועה לעידוד שימוש בסמים פסיכודליים. ב- 1964, בבית מלון בני-יורק, מלמד בוב דילן את הביטלס לעשן גראס, וב- 1968, עדיין בהיי, הם תרים אחרי הארה אצל המהארישי מהש יוגי בהודו, והופכים אותו לגורו המפורסם בעולם. באותו זמן מגיע סוואמי פרבהופאדה לחופי ניו-יורק ותנועת "הרה קרישנה" שהוא מקים מתפשטת ברחבי ארה"ב ומונה במהרה רבבות מאמינים. בצד השני של אמריקה, בקולורדו, מקים צ'ונגים טרונגפה, לאמה טיבטי כריזמטי ופרוע, מכללה ללימודי בודהיזם. סן פרנסיסקו הופכת למֶכָּה של הרוחניות החדשה וילדי הפרחים יוצאים להפיץ אור ואהבה.

בינתיים בארץ הקודש

אבל אלינו כידוע הכל מגיע מאוחר. בישראל עסוקים אז בבניין וביצור הארץ, ומעט מאוד תשומת לב מוענקת להופעות הראשונות של הניו-אייג' בארץ הקודש. יחד עם זאת המתבוננים היטב יכלו להבחין בראשית הפריחה: ניצנים ראשונים של רוחניות אינדבידואלית נראו בארץ בסוף שנות החמישים, כאשר פנחס שדה מפרסם את ספרו האוטוביוגרפי "החיים כמשל", בו הוא מתאר, לצד שיריו וסיפורי אהובותיו, גם את מאבקו למצוא משמעות וקשר אישי עם האלוהות. "אחוש את חוויתך המוצנעת בתוכי כמו תקווה / וכמו פרי / אתה שורש הדברים ורעיונם / אתה פרים ותכליתם" כתב באחד משיריו הרליגיוזים.

בתקופה זו גם מוקם הישוב יודפת על פי העקרונות הרוחניים שלימד יוסף שכטר, מורה בבית הספר הריאלי בחיפה. שכטר היה לא רק מחנך, אלא הוגה דעות חריף, והגותו נמשכת מהאקזיסטנציאליזם ועד לדתיות מיסטית. שכטר היה מראשוני הישראלים שדיברו במפורש על חידוש וסובייקטיביזציה של היהדות: "אחת הטענות של המחזיקים בישן הוא שאי אפשר לסמוך על ההרגשה הסובייקטיבית שלנו בענייני ערכים, ועל כורכנו עלינו לסמוך על המסורת הישנה שהיא מוצקה ומוחלטת. […] חשוב להכיר שההשקפה הזו נולדה מתוך מבוכה, מתוך פחד מפני היחסי, ואינה מובילה אל המוחלט האמיתי. במוחלט האמיתי חשים אנשים בעלי מדרגה נפשית גבוהה במצבים מיוחדים בחייהם" (מתוך "על בעיות הדת"). אותה הסתמכות על עצמנו ושאיפה ל"מצבים מיוחדים" היא, כאמור, מאבני היסוד של הרוחניות הניו-אייג'ית.

כמעט עשור מאוחר יותר, בתחילת 1969, זוכה שלמה קאלו, על פי עדותו, להארה תוך כדי נסיעה באוטובוס: "יום ראשון הראשון של שנת 1969 לספירה, שתיים בצהריים. שמיים נעלמים, לא היו מעולם, ארץ נמוגה והיתה כלא היתה. אור. אושר. חרות. אהבה. נצח. אינסוף" (מתוך "ערעל"). עוד באותה שנה מקים קאלו את הוצאת דע"ת ("דע עצמך תמיד"), ומיד פונה לתרגם את מיטב הכתבים המיסטיים של המזרח, אז עדיין חסרים מאוד לדוברי העברית. בעקבות הספרים הגיעו התלמידים, והסמל שבחר קאלו לקהילתו, Y, מציין V מעל I, כלומר את הניצחון על האני, ניצחון שכדי להגיע אליו התשוקות, ובראשן המין, הם מכשלות, האישה מהווה פיתוי שלילי תמידי, ויש לדאוג לרסן היטב את החושים. עם השנים הפנה קאלו עורף למזרח, ופיתח זן מיוחד של רוחניות יהודית-נוצרית. כיום, ממקום מושבו ביפו, הוא עדיין מלמד מאות חסידים על חסדו ואהבתו של ישוע, אותו הוא טופס כמשיח עליו התנבאו נביאי ישראל, והמקור העליון לגאולה, שיכולה לבוא רק כחסד אלוהי.

בעשור הבא, בשנות השבעים, האירו שני כוכבים את שמיו הדלילים של הניו-אייג' הישראלי: הראשונה היתה רינה שני, שאחרי סוטול חיובי במיוחד גילתה את האור, שינתה את שמה ל- Rain Shine והחלה להפיץ את תורתה הרוחנית. היא הקימה קומונות במגדיאל ובזכרון יעקב עליהן פיקדה ביד רמה, כאשר ביד השניה העבירה עשב לעישון במעגלי חסידיה ההולכים ומתרחבים. היא דיברה על פתיחת התודעה, ההתמסרות למודעות, הויתור על האגו למען האל. ב- 1983 נפטרה בהודו אחרי שסירבה לקבל תרופות לצהבת בה חלתה.

משה קרוי, הכוכב השני שזרח בשנות השבעים התחיל אמנם כנביא האגואיזם המחושב, אבל במהרה שקע בהזיות על מלחמת בני האור בבני החושך וערבב קבלה, גנוזיס, הינדואיזם וסיינטולוגיה. העולם, כתב (ב"מלחמת בני האור בבני החושך"), "איננו פרי בריאתו של אל אוהב. אין הוא פרי מקרה. הוא פרי בריאותו של סדיסט קוסמי נתעב." העידן החדש שלו הוא עידן משיחי-אפוקליפטי בו העולם מתמוסס חזרה אל האינסוף. ב- 1989 התאבד בדירתו בתל-אביב תוך ציפיה שמותו יביא את האפוקליפסה שתגאל את העולם. בין אלה לאלה צצו בארץ גם מתרגלי יוגה, מדיטציה טרנסאנדנטלית, סיינטולוגיה ו"אימן". אבל משום מה העסק לא המריא. הניו-אייג' נותר בשוליים, והשוליים נותרו סהרוריים.

על כנפי היד הנעלמה

אבל היכן שהרוח הטהורה נכשלה, יצליחו בגדול כוחות השוק – ראשית בארה"ב, ואחריה אצלנו. התעשיינים והפוליטיקאים, שלא שבעו נחת מהאינדבידואליזם הגואה, הבינו שדיכויו בדרך הסובייטית לא רק שאינו אפקטיבי, אלא כלל אינו מן הנצרך. בהברקה גאונית הם תפסו שדווקא את אותה רוח של אינדבידואליות שמתמרדת נגד רודנות פוליטית, שמתנערת מהממסד הדתי, שמבקשת לבטא אותנטיות, יחודיות וחירות אישית – את אותה רוח של אינדבידואליות אפשר בקלות לשעבד לצרכיו של השוק החופשי. התעשייה הקפיטליסטית למדה לנתב את הכמיהות למקוריות ויחודיות ולעשות מהן מנוף ליצירת כסף. היא לימדה אותנו אמצעי מאוד פשוט לביטוי עצמי: דרך המוצרים שאנחנו קונים. מעתה אין צורך להתאמץ יותר מדי כדי לבטא את הייחודיות שלי: אם אני קונה "קלווין קליין" אני מיוחד, ואם אני קונה סנדלי "טבע נאות" אני אותנטי וקרוב לטבע. פשוט, לא?

כמו תחומים רבים אחרים בחיינו, עברה הרוחניות בשנות השבעים והשמונים תהליך של קומודיפיקציה, כלומר הפיכתה למצרך. ההפרטה של החוויה הדתית חדלה להיות רק קריאה לשחרור מהממסד הדתי המאובן, והחלה לתפוס את אותה משמעות שהיא תופסת במערכת החינוך או במערכת הבריאות, דהיינו נתינת הכוח והלגיטימציה לחברות ואנשים פרטיים למכור לנו את צרכי חיינו הבסיסיים. מה שקרה הוא שהמסורות הדתיות הגדולות פורקו ונחתכו לפרוסות קטנות וקלות לבליעה, נארזו מחדש באריזות צבעוניות ויפות לעין, ושווקו לקהל הרחב – תמורת מיטב כספו כמובן. כך קיבלנו, למשל, את אושו, הגורו ההודי חובב הרולס-רוייסים, שהקים מתחמים שדמו יותר לגני-שעשועים מאשר לאשרמים; קיבלנו אלפי "מתקשרים" שתמורת סכום הגון ישמשו בשבילכם ככלי לקולו של פרעה מצרי קדום, וקיבלנו קניוני יוגה בהם ניתן להצטופף עם מאות אנשים אחרים ולבחור בין עשרות סוגי יוגה (שלמעטים מהם קשר ממשי ליוגה ההודית).

עד לשנות התשעים כבר היה הניו-אייג' תחום המוגדר בגלוי כ"פלח שוק", ואת המסע הרוחני היה ברור שעושים פשוט כחלק ה"אלטרנטיבי" של מסע הקניות. כעת פרקטיקות רוחניות שימשו באופן תדיר כשמן ארומטי לגלגלי השוק: מה שמשווק כרוחניות נועד במוצהר לאפשר לנו להרוויח יותר כסף. כשדיפאק צ'ופרה, המחבר הסדרתי של רבי המכר הרוחניים, מלמד אותנו איך למשוך "עושר ושפע" לצד המסע לקראת הארה, רובין שארמה מורה איך להיות נזירים ולמכור את הפרארי (כלומר איך להצליח בעסקים ולקנות פרארי), והספר והסרט "הסוד", המבטיחים גם הם רווחה כלכלית תחת יומרה רוחנית, הופכים לרבי מכר כלל-עולמיים, ברור שהניו-אייג' הוא בסך הכל אחד מזרועותיו המתוחכמות של השוק החופשי.

כחלק מהשוק, מפתה הקוקטייל הניו-אייג'י את האזרח לצרוך "רוחניות" בצורה שלמעשה מעולם לא התקיימה, כלומר כמוצר סינתטי ומעושה. האם מישהו, איפשהו, בכל תולדות ההיסטוריה האנושית, חשב שיש לו צורך לערוך "שחזור גלגולים", לדאוג שיקראו את ה"הילה" שלו או לעבור "סדנת מיצים"? האם לא ניתן להניח שלרוב אין הפרקטיקות הללו הרבה יותר מאשר מוצרים המהונדסים מראש להתאים לחיכו הענוגה של הצרכן? הייתכן ששדה הרוחניות פשוט עבר השתלטות עוינת על ידי הקפיטליזם, שכעת משתמש בסמליו ותכניו (ובהון התרבותי שקשור אליו) כדי למכור לנו מוצרים "רוחניים" שאנחנו בכלל לא צריכים?

אחת הדוגמאות הטובות ביותר לשיתוף הפעולה ההדוק בין השוק החופשי לרוחניות הניו-אייג'יסטית היא אותן סדנאות רוחניות למיניהן שמארגנות חברות מסחריות לעובדיהן. אין להעלות על הדעת שבעלי החברה מעוניינים בשחרורם הרוחני של עובדיהם כמובן. האמת שונה בתכלית: אותן סדנאות נועדו לתפקד כשסתום חירום ללחץ המצטבר בשעות העבודה הבלתי אפשריות שבהן עובדים כיום מרבית המערביים. ברור לכל שכיום אפילו בדרגות הבכירות עובדים אנשים בצורה אינטנסיבית וחסרת-מנוחה שבחברות קדומות רק עבדים היו נתונים לה. לא שחרור רוחני, אלא שחרור לחץ עומד אל מול עיניהם של המארגנים סדנאות אלה. לא מדובר בפינוק העובדים, אלא בהליך מבוקר והכרחי המונע את "שריפתו" של העובד, והניו-אייג' הופך ללא יותר מאשר פרוזק רוחני.

מה רע בזה?

התנאים האלה מביאים לכך שבמקום להוות מסגרת שבתוכה מכוננים החיים כולם, במקום להקנות לנו ערכים והשקפת עולם, הרוחניות שלנו הופכת פעמים רבות ללא יותר מאשר "מחלקת השירות והתמיכה" של חיינו. מפני שכל כך קשה לנו בעבודה, במשפחה ועם עצמנו, אנחנו פונים לשדות הרוח כדי למצוא מזור זמני לכאבים שלנו – וממילא נסתפק בדיוק במידת הרוחניות שתאפשר לנו להמשיך באורך החיים שהביא אותנו מלכתחילה כמעט לכדי קריסה.

וכמובן, כאן אנחנו חוזרים לנקודה בה פתחנו, כאשר בפיה של שרי אריסון ההיגיון הרוחני של הניו-אייג' משמש להצדקת קפיטליזם אנוכי שמטרתו היחידה היא השגת רווח כספי (כמובן שתמיד פיטרו אנשים מעבודותיהם – מה שמשמעותי כאן הוא הגושפנקא ה"רוחנית" לפיטורין). הרוחניות של אריסון היא לפחות בחלקה תוצר של המצרוך הנרחב שעברה תרבות הניו-אייג', ושל שעבודה בידי כוחות השוק. בתחילת שנות התשעים, אם כן, סוף כל סוף פרצה הרוחניות בישראל בקול גדול אל חיינו – אבל זו כמובן כבר היתה רוחניות מבוייתת, שלא קוראת תיגר על המובן מאליו, אלא אדרבא, משמשת כשופרו ומסייעת להמשך שליטתו.

לא זאת אף זאת: אמירתה של אריסון יכולה לגלות לנו גם את הצד המאוד לא קהילתי שמביאה איתה הרוחניות האינדבידואלית של ימינו. מכיוון שכמעט שאין מימד של קהילתיות ברוחניות של הניו-אייג', הופכת הדת, שפעם היתה גורם מאחד (בכך שהציעה השקפת עולם משותפת ומערך של תמיכה חברתית), במקרה הטוב לדרך חיים אישית, ובמקרה הרע ללא יותר מאשר תחביב. כאשר אנשים מאמצים גישה פאטליסטית בה הכל נגזר מראש, או שנמנעים מעזרה הדדית משום ש"ממילא לכל אחד הקארמה שלו", הסולידריות הבסיסית של החברה נפגעת. כך יוצא שלא רק שהמארג החברתי חסר את המימד הרוחני שתמך בליכודו בעבר, אלא שהרוחניות הפרטית יכולה גם לשמש תירוץ להתחמקות מדאגה לחברה.

כל זה לא בא כדי להספיד את הניו-אייג', וודאי שלא צריך לחזור למצב הנורא שבו הדת הממוסדת נכפית על האזרחים. טוב שכל אחד מאיתנו יכול לבחור את דרכו, וטוב שיש לנו מגוון כה רחב של שיטות רוחניות לבחור מתוכן. ארצנו הקטנטונת היא כיום אחד השווקים התוססים ביותר של רוחניות ניו-אייג'ית. רבבות "יוצאי הודו" מביאים איתם את טעם דתות המזרח, וגם בלעדיהם אוויר ארץ ישראל עשיר ב"אנרגיות": אין טרנד עולמי שמתפספס אצלנו (כולל יבוא ה"קואוצ'רים" – ללא תרגום המונח), אין כמעט מורה רוחני שלא מגיע אלינו (מאנדרו כהן, דרך ג'ק קורנפילד ועד הדלאי לאמה), ואנחנו גם ממציאים כמה אופנות רוחניות משלנו ("ימימה" זה להיט).

השפע הזה יכול לגרום לבלבול או לשטחיות, אבל הוא יכול גם להיות הזמנה להעשרה והעמקה. מעולם לא עמד בפני האדם הפרטי מבחר כזה של מידע פסיכולוגי, רוחני ודתי. אולם בדיוק משום שאין עוד מי שיכפה עלינו את אמונותינו, האחריות לחיפוש הרוחני נופלת כולה עלינו. מול מגוון שכזה דרושה רצינות, ומספיק אומץ וכנות כדי לחקור מה באמת טוב בשבילנו, ומה משמש, כפי שאמר מרקס, רק כאופיום להמונים. מכיוון שזה אפשרי עבורנו, יהיה זה כמעט חטא מצידנו לא להענות לאתגר הזה ולבדוק בצורה אותנטית את החיים שלנו.

אם זה לא מספיק, הרי שנראה שעתיד כדור הארץ הקטן שלנו תלוי ביכולת שלנו להעמיק ולהבין את עצמנו ואת החיים. ייתכן שהאדמה הזאת לא תאפשר חיים ראויים לשמם אם לא נשנה את דרכינו. האחריות, כאמור, היא עלינו, וכל אחד כמובן אחראי לבחור בכנות את הדרך המשמעותית בשבילו. אבל אם עלי להציע קו מנחה עקרוני שניתן על פיו לזהות תורה רוחנית אותנטית, הרי שאומר שזו תהיה תורה הכוללת בבסיסה ראייה פתוחה וכנה של הדברים, והתייחסות מוסרית וטובה לא רק כלפי עצמנו, אלא גם כלפי הזולת.

 

[הופיע היום בגרסה מעט מקוצרת במוסף מיוחד לחג המצורף לעיתון מעריב. עדכון 16.10: עלה גם באתר מעריב]