הבה נתחיל לאסוף שירי זן עבריים. הכוונה היא לשירי א"י הישנה והטובה,שכלל לא התכוונו, ודאי, לחבוק בקרבם את האמת האבסולוטית, אך בלא שהתכוונו לכך (ואי-הכוונה היא עצמה מוטיב זֶני ידוע) יצא להם והם נושאים מסר שהוא על-זמני ואלמותי. אני אתן שתי דוגמאות למה הכוונה.

הדוגמא הראשונה היא למעשה שיר הזן העברי הטוב ביותר לפי דעתי, ולא נראה לי שאי פעם נוכל להתעלות עליו במסרים זניים. מאידך, מפני שהוא כל כך עמוס בהם, עמוס עד כדי בחילה (וגועל מהסירחון שעולה מההארה הוא עצמו מוטיב זני ידוע), טוב לנו להוציא אותו כבר עכשיו מהמערכת, ולחפש שירים בהם הזן מגיע מעודנוֹת, בצורה רכה, שמעוררת אותך בדגדוג, ולא במכה לפנים. אז הנה הזוכה המאושר והמסריח מהארה, שיר הזן העברי של כל הזמנים:

 

שיר סתיו / עמוס קינן
 
כל הנחלים הולכים לים
ולי כבר אין לאן ללכת
אני עכשיו מצב קיים
ואת היסטוריה מתמשכת
כל העצים לבשו ירוק
אני לבשתי ג'ינס וכובע
עכשיו הכל נראה רחוק
רוצה לדעת למה כובע

השושנים פרחו אתמול
אך האתמול פרח לפתע
היום התחיל ברגל שמאל
וגם האהבה כבר מתה
כל הכבוד לנחלים
כי הם יודעים לאן ללכת
והעצים והעלים
הם יודעים מתי תהיה שלכת

שלום, שלום אהובתי
מדוע זה ברחת ממני
אני חוזר לי אל ביתי
אם ישאלו אני אינני
כל העצים לבשו ירוק
אני לבשתי ג'ינס וכובע
עכשיו הכל נראה רחוק
רוצה לדעת למה כובע

מה יש לנו כאן שהוא זני? מה אין!?! כל שורה מקפלת בתוכה חוכמת דורות ואיִן. הבה ניתן ניתוח מהיר לשיר:

כל הנחלים הולכים לים [התעכבות על המובן מאיליו. עקרון זני ידוע]
ולי כבר אין לאן ללכת [לאן ילך איש הזן? אין לו לאן לשאוף, אין לו מה לעשות, אין לו מי להיות]
אני עכשיו מצב קיים [קיים קיום שלם בהווה. ברור]
ואת היסטוריה מתמשכת [את, האשה, רבת הפנים והמשתנה ללא הרף (varium et mutabile semper femina כתב ורגיליוס באנאיס, שורה 569)]
כל העצים לבשו ירוק [שוב: מובן מאליו]
אני לבשתי ג'ינס וכובע [שוב: מה יעשה איש הזן? את הפשוט, הברור ביותר]
עכשיו הכל נראה רחוק [איש הזן מביט בעולם בשוויון נפש אבסולוטי]
רוצה לדעת למה כובע [ואין סיבה לזה, ולא להוא. כי הכל בדיוק כמו שהוא. הכל פשוט כך, בככיותו. למה? ככה]

השושנים פרחו אתמול
אך האתמול פרח לפתע [הזמן הוא יציר המיינד. איש הזן נמצא בהווה הנצחי. מבין כי האתמול איננו]
היום התחיל ברגל שמאל[הזן שייך לצד "השמאלי", האנרכי, של התורות הרוחניות, בכך שהוא דוגל בגאולה אינסטנט, או לחילופין, שהכל כבר עכשיו רק טוב] 
וגם האהבה כבר מתה [מתה האהבה הרגילה, המותנית, האגואיסטית (אלא מה חשבתם?)]
כל הכבוד לנחלים
כי הם יודעים לאן ללכת [זני לאללה: הנחלים, חופשיים ממיינד, נעים בטבעיות בדיוק לאן שצריך. לו רק היינו זורמים כמוהם]
והעצים והעלים
הם יודעים מתי תהיה שלכת [איך הם יודעים? על ידי אותה חכמה האדירה שמזיזה את הפלנטות במסלולן. חכמה קוסמית, אורגנית, פשוטה, תת-סיפית, אינסופית וא-מילולית]

שלום, שלום אהובתי
מדוע זה ברחת ממני [האהובה אינה יכולה לשאת את הנוכחות המתמדת (בהווה) של איש הזן. היא בורחת. הוא מאחל לה שלום, שלום, שאנטי שאנטי]
אני חוזר לי אל ביתי [החזרה: מוטיב חשוב מאין כמוהו בזן עמוק (ובכל רוחניות אמת, לדעתי). החזרה הביתה. החזרה אל השוק. אחרי ההארה – הכביסה. אם אנחנו לא מבינים שהעולם הזה ממש, עם כל החרא שבו, הוא הוא הטאו, הברהמן, הקב"ה בכבודו ובעצמו, לא עשינו כלום. אקסטאזה זה נחמד, אבל עלינו להבין שגם ללא אקסטאזה אנחנו לא פחות אלוהים]
אם ישאלו אני אינני [אינני. אני איני. אין אני]
כל העצים לבשו ירוק [אלא מה הם ילבשו? מובן מאיליו]
אני לבשתי ג'ינס וכובע [פשוט, מובן, צלול, חסר אני, חסר יומרות]
עכשיו הכל נראה רחוק [רגוע, רגוע]
רוצה לדעת למה כובע [רוצים לדעת למה?]

טוב. אז זה היה השיר. האם עמוס קינן ידע שהוא איש זן? ואם ידע, האם התכוון לכתוב שיר זן? ואם התכוון, האין זה מוריד מהזניות של השיר? שאלות קשות, אך לא כאן המקום לפתרן. בכל אופן, בפעם הבאה אנסה להביא שיר יותר "רגיל", יותר "אותנטי", פחות מסריח מהארה. והצעות תתקבלנה בברכה.