במאמציה לגלגל את האחריות על המחדל שהוביל לטבח ביישובי העוטף מתמקדת לאחרונה מכונת התעמולה של נתניהו בארגון 'אחים לנשק'. הטענה היא שאיומי הסרבנות של הטייסים מבין חבריו פגעו בכושר של חיל האוויר, מה שמסביר לכאורה את הישגיו המזוועים של החמאס.

בתגובה ממהרים חלק מהמוכפשים להכחיש שסירבו, לעמוד על כך שמבחינה טכנית הם רק הפסיקו להתנדב, להבהיר שהממשלה ולא האזרחים אחראית לשמירת כושרו של הצבא, ולטעון שממשלה שבוחרת לפטור משירות רבבות אינה יכולה לדרוש שירות מבודדים.

יש טעם בכל הטיעונים הללו, אולם הם מקבלים ללא שאלה את הנראטיב הביביסטי ומסיתים את המוקד מהעיקר, והוא שהאיומים בסרבנות הגיעו לא מתוך ניכור למדינה או רצון אגוצנטרי בהסתגרות כמו בקרב החברה החרדית, אלא מתוך אחריות למדינה והתנגדות עקרונית לפעולות אנטי-דמוקרטיות של הממשלה. סרבנות כזו מהווה כלי לגיטימי של אי-ציות אזרחי בלתי-אלים, והיא ראויה לשבח.

מוראות המלחמה הנוכחית השכיחו מאיתנו שממשלת נתניהו השישית ביקשה לשנות מן היסוד את סדרי הדמוקרטיה הישראלית, באופן שהיה מרסק את הפרדת הרשויות, מחליש באופן דרמטי את שומרי הסף ופוגע אנושות בהגנה על זכויות האזרחים ובמרחב הציבורי הליברלי של המדינה.

לא רק ביטול עילת הסבירות, אלא פסקת התגברות שהיתה מאפשרת לכל ממשלה לחוקק כל חוק, שליטה מוחלטת במינוי שופטים, נטרול סמכות היעוץ המשפטי, חקיקת חוק שהיה מאפשר אפלייה מסיבות דתיות (ועל פי חה"כ רוטמן מעניק לבעל מלון רשות לא לארח להט"בים), הפעלת חוק צרפתי שהיה מבטל את משפטו של נתניהו וגיבוש חוק יסוד לימוד תורה שהיה מקבע פטור נצחי לחברה החרדית.

זו תוכנית שלו היתה עוברת במלואה היתה מביאה, כפי ששר המשפטים לוין עצמו הודה בראיון לערוץ 14 במרץ 2023, למצב בו "שלוש הרשויות תהפוכנה לרשות אחת", כלומר מבטלת את הפרדת הרשויות בישראל ומעניקה לממשלה כוח מוחלט. "דבר כזה לא יכול להתקיים במדינה דמוקרטית", סיכם לוין. ואכן, רוב מוחלט של מומחי המשפט בישראל ובעולם סברו שה"רפורמה" תפגע באופן אנוש בדמוקרטיה הישראלית.

במצב כזה סרבנותם של הטייסים ומשרתי מילואים נוספים, כמעשה של אי-ציות אזרחי, לא היתה רק לגיטימית אלא מתחייבת. צה"ל אינו צבא של שכירי חרב הנדרשים לנטרל שיקולים מוסריים, אלא צבא של אזרחי מדינה דמוקרטית וליברלית. זכותם וחובתם של אזרחים כאלה הוא לעמוד מול ניסיון לחסל את האיזונים והבלמים של הדמוקרטיה.

בבסיס הסדר הליברלי עומדת האמנה הבלתי כתובה בין האזרח למדינתו, אמנה המחייבת את השלטון להגן על זכויותיו של הפרט. כפי ששלטון במדינה ליברלית שואב את הלגיטימציה שלו ממחוייבותו לשמור על זכויות אזרחיו, כך שלטון המבקש להתנער ממחוייבות זו מאבד הלגיטימציה שלו.

מדובר בעיקרון יסוד שנקבע כבר בכתבי ג'ון לוק ומופיע גם בהכרזת העצמאות האמריקאית ובהכרזת זכויות האדם והאזרח שנכתבה בעת המהפכה הצרפתית. הוא מהווה תנאי סף לקיומה של מדינה ליברלית, ובעברית זכה לניסוח המובהק ביותר בהצעה לחוקה שכתב, בהוראת מנחם בגין, חבר מפלגת חרות (והליכוד בהמשך) יוחנן בדר.

החוקה של בדר, שמהווה מופת של לאומיות ליברלית, קובעת כי אם "חיללה הרשות את זכויות האדם והאזרח, וגם הערובות החוקתיות חדלו למעשה מלהיות למגן לו – יהא המרד לזכות ולחובה לעם ולכל חלק בקרב העם" (סעיף 33).

בדר מדבר במפורש על מרד כנגד הממשלה, ואילו הטייסים בסך הכל סירבו להמשיך להתנדב ולשרת שלטון שביקש לרסק את אותן ערובות חוקתיות ששומרות על זכויות האדם והאזרח. לא רק שאין בכך גנאי, אלא שמעשה כזה הוא הכרחי.

חבל לנסות להצטדק מול מכונת הרעל. יש לומר בפה מלא: הצלנו את המדינה מלהפוך לאוטוקרטיה, ונעשה זאת שוב אם יהיה צורך. סירבנו ונסרב לשרת רשות המחללת את זכויות האדם והאזרח של אזרחי ישראל.

פורסם במדור הדעות של ’הארץ’