הדרישה התקיפה ביותר להתקדמות אל פתרון שתי המדינות תגיע בקרוב, דווקא כשאזרחי ישראל יימצאו בהתנגדות הכי גדולה שלהם כלפיה.

היא תגיע עם דעיכת הלחימה, תוך כדי קימה שפופה וניסיון לחזור לשגרה, כשחטופים עדיין נמצאים במחילות עזה וישובי הדרום עדיין בחורבנם. היא תגיע מפני שהמערב מבין ש"ניהול הסכסוך" כבר אינו אופציה ושבעיית הפלסטינים מאיימת לסחוף את העולם כולו למערבולת חוסר יציבותה.

אינטרסים גאופוליטיים עצומים ישחקו תפקיד מרכזי: ארצות הברית צריכה את האמירויות וסעודיה לצידה אל מול ציר סין-רוסיה-איראן. אבל יהיו גם צרכים זוטרים יותר: ביידן יהיה חייב להחזיר אליו מצביעים צעירים ומוסלמים שהוא איבד בתמיכתו הבלתי מסוייגת בישראל. אירופה תצטרף ללחץ בשמחה. סין ורוסיה ודאי לא יתנגדו.

הדרישה הזאת תגיע גם מקרב יהדות ארה"ב. שותפות הגורל העמוקה שמורגשת עכשיו בין שתי הקהילות היהודיות הגדולות ביותר, זו שבישראל וזו שבארצות הברית, היא אמיתית ומשמעותית, אבל היא לא תכסה על חילוקי הדעות הערכיים והפוליטיים. יותר מכך: יהודי ארצות הברית מבינים כעת שדמותה של ישראל משפיעה באופן ישיר על תדמיתם, על ביטחונם, ואף על יהדותם.

בעוד שהם תומכים בניסיונה של ישראל לחסל את החמאס, הם לא שוכחים שהכיבוש קיים, ושהכיבוש הוא מגונה. כעת יהיה להם לא רק מניע מוסרי אלא אינטרס אישי בקידום פתרון שתי המדינות, שיסיר מעליהם את אות הקין של שותפות בפשעי המדינה היהודית.

הרוב המכריע של יהודי ארה"ב אינם כמובן אנטי-ציונים כקצוות הרדיקליים יותר של יהדות ארה"ב, אולם אם לפני המלחמה התגובה להסתאבותה של ישראל היתה ניתוק, כעת ברור שהניתוק הוא בלתי אפשרי. שמה שישראל עושה משפיע על חייהם. שדמותה של ישראל מעצבת את פניה של היהדות כולה. האחדות והסולידריות הנוכחית תתורגם למעורבות ולדחיפה קדימה אל חלוקת הארץ.

ישראל לא תהיה חייבת להגיע מיידית להסכם עם הפלסטינים – ספק אם זה כלל אפשרי אף המצד הפלסטיני – אולם היא תהיה חייבת לאותת שהיא מוכנה לכך. ראש הממשלה הבא של ישראל יהיה חייב לומר שהוא "תומך בפתרון שתי המדינות", ולבצע צעדים לחיזוק הרשות. נתניהו, שודאי יגנה אותו מהיציע, השאיר בנושא זה אדמה חרוכה. אפילו במרכז ובמרכז-שמאל לא מדברים על שתי מדינות, והזעם בימין כלפי חזרה למתווה הזה יהיה עצום.

ייתכן שמורא הימין על הממשלה הבאה יהיה כזה, שמכונת הרעל הביביסטית והקצה הפונדמנטליסטי של הציונות הדתית ילחצו כל כך חזק, שהיא תימנע אפילו מזיוף עניין בפתרון שתי המדינות. אם זה יקרה, אם ישראל תחזור ל"ניהול הסכסוך", המלחמה הזו תהיה האחרונה בה ישראל תזכה לתמיכה חד-משמעית ממנהיגי המערב. בפעם הבאה שנסבול מהתקוממות פלסטינית, ברברית ככל שתהיה, גם ידידינו הטובים יסרבו לעמוד לצידנו. 'תאכלו את הדייסה שבישלתם' יהיה המסר שתסמן הכתף הקרה שנקבל.

ישראל אינה "פרויקט קולוניאליסטי" ואפשר למצוא הבדלים בין הכיבוש ביו"ש לאפרטהייד, אולם כשהכוח החזק בסכסוך מסרב אף להצהיר שהוא מעוניין בסיום שליטתו על מיליוני נתינים נטולי זכויות לא תישאר לליברלים המערביים ברירה, והם יצטרפו לפוסט-קולוניאליסטים הרדיקלים. ללא נושאות המטוסים ואספקת התחמושת המתמדת מארה"ב, ללא הוטו המובטח במועצת הביטחון של האו"ם, ישראל תמצא עצמה במשבר גדול פי כמה. אולי כזה שהיא לא תוכל להתגבר עליו.

המלחמה הזאת תהיה קו פרשת מים לא רק בפוליטיקה הישראלית ולא רק מול האנטישמיות בעולם. היא תתחיל מהלך מדיני אזורי. תגובתה של ישראל תקבע אם היא תייצב את עצמה במסלול של שיקום, או חלילה תמשיך בסחרור מטה, באותו מסלול בו שנות שלטון נתניהו כלאו אותה. סופה של התדרדרות כזו יהיה בידוד, קריסה חברתית וכלכלית, ולבסוף חורבן.

פורסם במדור הדעות של הארץ