את קרישנמורטי אין צורך להציג, ושמו נישא למרחקים כמופת של עומק רוחני וחוכמה. לפני כשנה היה לי העונג לבקר במרכז קרישנמורטי שליד ורנסי (בהודו), ומצאתי שם ספר חדש שבדיוק יצא לאור ובו תמלול של דיאלוגים שערך קרישנמורטי בשנים 1978-1979. המיוחד בשיחות שנאספו בספר הוא שבכולן משתתף וולפולה רהולה. רהולה, צעיר מקרישנמורטי בכעשר שנים, נזיר בודהיסטי וד"ר לפילוסופיה בודהיסטית, הוא זה אשר כתב את הספר הקלאסי "מה שלימד הבודהה" והוא נחשב כמובן מומחה לא קטן לבודהיזם. הדיאלוגים ביניהם סובבים מטבע הדברים סביב הדמיון והשוני בין תורתו של קרישנמורטי לזו של הבודהה.

קרישנמורטי

רהולה

אני רוצה להביא כאן תרגומים של שני קטעים משיחות בין השניים. לדעתי חילופי הדברים ביניהם מרתקים, ואפשר כמעט מכל משפט לפתח דיון שלם של "למה הוא התכוון בזה" וכו'. אני הייתי רוצה להצביע מתוך הדברים על משהו שלדעתי לוקה בהבנה של קרישנמורטי את המציאות. לדעתי קרישנמורטי מחלק את המציאות חלוקה דואליסטית: הוא רואה בָּאמת משהו נצחי ומוחלט, ואילו בכל תופעות העולם משהו מוגבל, דבר שמפוברק על ידי המחשבה ומשום כך גם לא אמיתי. דבר זה לא מתיישב עם הכיוון העיקרי של תורתו, כלומר יש דיסוננס מסוים בין קריאותיו החוזרות ונשנות של קרישנמורטי להיות מודע, להכיר ולחייב את מה שיש (כסיסמתו הידועה: "What is, is holy"), לבין מה שעולה משיחות אלו, כאילו האמת אינה במה שיש, אלא היא במקום אחר. הנה:

ג'ידו קרשינמורטי: אז, אדוני, מהו אם כן הקשר בין האמת למציאות [truth and reality]? היזהר. אני מתכוון, האם שתי אלה נפרדות לנצח?
וולפולה רהולה: לא.
ג'.ק.: לא?
וו.ר.: לא. אני לא מהסס: הם אינן נפרדות.
ג'.ק.: איך אתה יודע?
וו.ר.: אני יודע.
ג'.ק.: "הן אינן נפרדות" – למה אתה מתכוון בזה אדוני?
וו.ר.: זה מה שאמרתי: לראות [רהולה דיבר עם ק' קודם לכן על אפשרות של ראיה ללא המטען המחשבתי – ת.פ.].
ג'.ק.: לא, רק רגע אדוני. אמת ומציאות, אתה אומר, אינן נפרדות. זאת אומרת שהמחשבה והאמת הן תמיד יחד. אם הן לא נפרדות, אם משהו לא מחולק, מובדל, הוא יחד, בתנועה אחת שלמה. מחשבה…
וו.ר.: לא המחשבה.
ג'.ק.: רגע, המציאות – לכן נכנסתי לתוך זה אדוני – המציאות היא כל מה שהמחשבה בנתה. אנחנו מסכימים שזה כך. אנחנו יכולים להשתמש בטרמינולוגיה, במילה "מציאות", כמשהו אחר, לא איכפת לי, אבל לעת עתה אנחנו אומרים שהמציאות היא כל מה שבנתה המחשבה, כולל האשלייה. ולאמת לא יכול להיות שום קשר עם זה! לא יכול להיות! לכן השתיים לא יכולות להיות יחדיו.
וו.ר.: לראות את האשלייה הזאת, או מה שזה לא יהיה, לראות את "מה שיש", זה לראות את האמת. "מה שיש" זו האמת. אין אמת נפרדת מזה. "מה שיש" הוא האמת – מה שלא, הוא לא-אמת.
ג'.ק.: לא, אדוני, לא. אנחנו אמרנו שהמציאות היא תנועתה של המחשבה, נכון אדוני? והאמת היא ללא זמן. האמת היא מחוץ לזמן. היא לא האמת שלי, האמת שלך, האמת שלו – היא משהו מעבר לזמן. המחשבה היא בתוך הזמן, והשתיים אינן יכולות ללכת יחד. זה מה שאני אומר.
וו.ר.: ומה שאני אמרתי הוא שאין שניים. זהו דואליזם. אתה שוב מחלק.
ג'.ק.: לא, אני לא. אני מצביע על משהו אדוני. ייתכן שאני טועה, אבל אני מצביע על כך שהמחשבה יצרה אשלייה כזו והביאה איתה כל כך הרבה הטעיה, וייתכן שהיא תטעה את עצמה כשתאמר: "כן, אני ראיתי את האמת". לכן אני חייב להיות מאוד בהיר, חייבת להיות בהירות, שאין שום הטעייה בכלל. ואני אומר שההטעיה קיימת, והיא תתקיים בהכרח, אם אני לא אבין את טבע המציאות.
וו.ר.: אני חושב שהגענו אל האמת.
ג'.ק.: אני לא הגעתי אל האמת. אני לא יכול לבוא אל האמת.
וו.ר.: לא, אתה רואה את האמת.
ג'.ק.: אני לא רואה את האמת. יש הבדל גדול: אני לא יכול לבוא אל האמת, אני לא יכול לראות את האמת. האמת יכולה להיות קיימת רק, יכולה להיות רק, או היא קיימת רק, כשהעצמי אינו.
וו.ר.: זה נכון.

לקראת סוף השיחה רהולה ממש "מאשים" את קרישנמורטי בדואליזם, ואני חושב שאפשר באמת לראות את התפיסה הדואליסטית של קרישנמורטי, כלומר את השקפתו לפיה מפני שהמציאות היא תוצר המחשבה, אין בה אמת. האמת והמציאות, שרהולה מתעקש שהן אינן נפרדות, מופרדות על ידי קרישנמורטי.

כדי להבין טוב יותר למה אני מתכוון כשאני מדבר על הפרדה דואליסטית של המציאות אביא בית מתוך שיר יפיפה של פרסי ב. שלי:

The One remains, the many change and pass;
Heaven's light forever shines, Earth's shadows fly;
Life, like a dome of many-colour'd glass,
Stains the white radiance of Eternity,
Until Death tramples it to fragments. — Die,
If thou wouldst be with that which thou dost seek!

אנסה כוחי בתרגום:

האחד נשאר, הרבים שונים הם וחולפים;
אור השמיים פז לנצח, צלָלי האדמה עפים;
החיים, כְּכיפת זכוכית רבת-צבעים,
מכתימים את בוהק הנצח הלבן,
עד שהמוות רומס אותם לרסיסים. — מות,
אם תהיה עם זה אשר איתו אתה רוצה להיות!

מה שמפוספס בתרגום (לבד ממורכבות החריזה) הוא הקפיטליזציה של המילים באנגלית. כי שלי מדבר על ה-אחד מול הרבים, כלומר על ה-אחד ה-מוחלט מול המון היחסיים. ואל המוחלט הזה הוא רוצה להתעלות על חשבון כל הדברים. הוא שואף לשם, ורוצה לברוח מכאן. הוא חושב ששם טוב, וכאן רע, ששם האלוהים הנצחי והמושלם ואילו כאן הכל ארצי וזמני ופגום. כלומר הוא מפריד בין שמיים וארץ, וזה דואליזם, מחלה דתית (ומיסטית) קשה ונפוצה שלא מאפשרת לראות את השלמות האלוהית בכל פגם ומגרעת ארציים, שמדמיינת עולם מושלם, סטרילי, לבן-בוהק שנמצא רחוק, כנגד, מעבר לעולם הפגום, המלוכלך, האפרפר שלנו. זה דואליזם, שמכניס עצמו לסכסוך קשה עם המציאות בגלל שהיא, מה אפשר לעשות, רק המציאות, ולא איזה חלום אפלטוני של שלמות אידיאלית. הדואליסטים יכלו את חייהם בשאיפה לגן עדן, למשיח, לאלוהים, להארה – למשהו אחר, בלי להבין שאת האחרות הזאת אפשר וצריך למצוא ממש כאן, בעולם הזה.

כי אין מקום אחר: העולם הזה הוא אכן האלוהות, והאלוהות היא אכן כל שריטה וכיעור, כל עיוות ולכלוך על פני האדמה – והם בשלמותם הנצחית אכן היא. השלמות לא באה לידי ביטוי באיזה גן עדן אבוד ונצחי, אלא מתממשת בכל מקום ובכל רגע כאן, על פני האדמה ועל פני האנשים המשתנים תדיר. ואפשר לראות את מלכות האלוהים פרושה על כל פנים אם רק נבוא לידי אינטימיות עם המציאות הזאת, אם רק נפגוש אותה באמת, וצעד ראשון בכיוון הוא כמובן לא לנסות לברוח ממנה, לא לשקוע בחלומות עקרים על מקומות וזמנים אחרים. נירוונה היא סמסארה, או כפי שכתוב בסוטרת הלב: Emptiness is not other then form.

אביא עוד תרגום שמצביע על התפיסה הדואליסטית של קרישנמורטי, משיחה אחרת שבספר, הפעם גם בהשתתפות מרי צימבליסט, אחת החברות הקרובות שלו, כאשר רק בשלב מאוחר נכנס וולפולה רהולה שוב, ושוב חושף את הדואליזם של קרישנמורטי:

ג'.ק.: הצורה והשם יכולים להיות שונים: אתה גבר, היא אשה, וכל השאר. אבל [יש] זרם משותף שבו כל האנושות חיה, עם גלים שלפעמים באים, של שמחה, רגעים נדירים של אושר עצום, רגעים נדירים של תחושה של יופי גדול. אלו חיינו המשותפים: הזרם הזה נמשך כל הזמן. זה נהר גדול. בואי נדבר על זה.
מ.צ.: אדוני, האם אתה אומר שבנהר הזה כל הרעיון של הכרה אינדבידואלית כלשהי, רעיון שמשותף לרוב האנשים, הוא אשליה מוחלטת?
ג'.ק.: אני חושב שכן.
[…]
מ.צ.: אבל חוץ מההמצאות, מהאשליות, יש עוד משהו?
ג'.ק.: כן, האם יש משהו רוחני. אני מבין. […] האם בזרם יש משהו שאינו תוצרת האדם?
[…]
מ.צ.: לא, לא המצאה, משהו אמיתי.
ג'.ק.: לא בזרם הזה. לא בנהר הזה.
מ.צ.: אני לא שואלת אם יש משהו אחר בנהר, אני שואלת אם יש משהו אחר באדם חוץ מהנהר הזה.
ג'.ק.: כלום. לא אטמן, לא נשמה, לא אלוהים, כלום. […] אין כלום. יש את הזרם הזה, כן? הוא מתגלם כא' [אדם מסויים – ת.פ.]. בהתגלמות הזאת, עם כל ההשפעות החינוכיות והסביבתיות וכיוצא באלו, אם הא' הזה לא צועד אל מחוץ לזרם, אז אין ישועה לאנושות.
מ.צ.: אדוני, מה ישנו שיכול לצעוד החוצה?
ג'.ק.: עיזבו, גימרו עם החרדות, עם הצער, עם כל השאר.
מ.צ.: אבל אתה אמרת שאין דבר מלבד התוכן של הזרם.
ג'.ק.: כל עוד אני נשאר בתוך הזרם.
מ.צ.: מהו ה"אני"?
ג'.ק.: "אני" הוא הדבר שהתגלם בתור א', וא' מכנה את עצמו עכשיו אינדבידואל, שעובדתית זה לא נכון, שזה אשלייתי. אבל כאשר א' מת, הוא חלק מהזרם, זה ברור. […] למה יש סבל? בחקירה לתוך זה – חקירה שתלויה בכושר שלך לשים בצד פרשנות, לא לברוח, וכך הלאה – בחקירה הזאת לתוך טבע הסבל והסיבה וההשלכות של זה וכך הלאה, מתוך החקירה הזאת מגיעה תובנה. תובנה אינה בתוך הזרם.
וו.ר.: אני אומר שהיא בתוך הזרם.
ג'.ק.: למה אדוני?
וו.ר.: אתה מבין, יש לזה מתוך עצמו את הכושר לייצר ולחדול.
ג'.ק.: לזרם עצמו יש את הכושר הזה?
וו.ר.: להמשיך וליצור ולעצור את זה. התובנה ההיא היא גם חלק מהזרם, בדיוק כמו כל הסבל.
ג'.ק.: לא אדוני, לא הייתי…
וו.ר.: אז מאיפה התובנה מגיעה?
ג'.ק.: אומר לך אדוני.

אבל הוא לא אומר לו. קרישנמורטי ממשיך ומסתבך, מפני שגם הוא מבין (ואומר) שאין לבד מהזרם דבר, אבל מצד שני הוא מחזיק ברעיון כאילו חייבים "לצאת מהזרם" (כדבריו) כדי לפתור את בעיית הסבל. כלומר הוא מחלק את המציאות לזרם, שהוא שקרי ורע, ולחוץ-לזרם, ששם אמיתי וטוב. דואליזם. וולפולה טוען, לדעתי בצדק, שהזרם עצמו מסוגל לעבור טרנספורמציה, שאין  צורך (או אפשרות) לברוח מהזרם.

קרישנמורטי כמובן לא היה דואליסט חמור, וודאי לא היה מצהיר הצהרות דואליסטיות בגלוי – כאילו יש לברוח מהעולם אל מקום אחר. כאמור, בדיוק להפך – את חייו הוא הקדיש לניפוץ האשלייה של גן עדן (או הארה) אי שם בעתיד. אבל נראה לי שהוא היה מעין דואליסט בארון. ודאי שתורתו יקרה מפז ועמוקה מאוד – אני עד לשינוי שהיא חוללה בי אישית. יחד עם זאת, להרגשתי, היו לו שרידים של תודעה דואלית.

אני חושב שזו הסיבה שהוא היה מתוסכל ואף ממורמר כל כך בזקנתו: הוא לא היה מסוגל להשלים עם העובדה שאף אחד לא הבין אותו. אני חושב שראייה באמת שלמה היתה מאפשרת לו, למרות שהיה עדיין מצטער על כך, להשלים עם המצב ולראות בו את "רצון השם" (כמטאפורה), כלומר את התפתחותם מחוייבת המציאות (במובן השפינוזיסטי) של הדברים. ייתכן גם שראייה שלמה שלו היתה מאפשרת לאחרים באמת להבין אותו.

[המאמר התפרסם היום גם בערוץ הניו-אייג' של אנרג'י]