לדת, כידוע, יש יחסי אהבה-שנאה עם המדע. מחד תוקף אותה הפחד שמא גילויים חדשים יביאו להפרכת אמיתות שנחשבו אלוהיות (למשל שכדור הארץ נמצא במרכז היקום); אליו מתלווה גם הדאגה (המוצדקת) שצורת החשיבה האנליטית-אינסטרומנטלית תשתלט על ההכרה האנושית ולא תאפשר לה צורות אחרות של תודעה ותפיסה.

מאידך ישנו ניסיון בלתי פוסק על ידי הדתות השונות לינוק תוקף לאמונותיהן מתוך ההון התרבותי של המדע – כלומר משום שהמדע נחשב בימינו לסמן המובהק של האמת האובייקטיבית מנסים אנשי האמונה להוכיח דרכו את דרכם. כך התאפשרות חיים על פני האדמה "מוכיחה" תכנון מדוקדק של בורא, מכאניקת הקוונטים "מוכיחה" שהמחשבות בוראות מציאות, ועוד כהנה וכהנה המצאות למניהן.

בארץ גיבור טרנד האמונה-על-פי-המדע הוא הרב זמיר כהן, שטוען, למשל, שתיאוריית המפץ הגדול מהווה "הוכחה מדעית חותכת כי העולם לא היה תמיד, אלא נברא יש מאין!!", או שקיומו של האל מוכח מעצם העובדה שנפחם של המים, שלא כמו חומרים אחרים, עולה ולא יורד כאשר הם קופאים. ניתן לו קרדיט ונניח שהוא סתם מתבדח. 

אך בעוד שלוש הדתות המונותאיסטיות מבקשות להביא הוכחות מדעיות לאמונותיהן המטאפיזיות (משימה מתסכלת וכפוית טובה בהיותה למעשה בלתי אפשרית), הרי שלאחרונה, עם ההתקדמות הדוהרת של מדעי המוח, מנסים בודהיסטים למיניהם להשלים על ידי הממצאים המדעיים העדכניים את תובנותיהם הפסיכולוגיות.

תיאוריה של הארה

במרץ השנה יצאו לאור שני ספרים המבקשים לשפוך אור על דרכו של הבודהה מתוך הגילויים החדשים של מדעי המוח וההכרה. הראשון, Selfless Insight נכתב על ידי ג'יימס אוסטין, מתרגל זן-בודהיזם ותיק ופרופ' אמריקאי לנוירולוגיה. 

אוסטין קנה את תהילתו בספר עב-הכרס Zen and the Brain ("זן והמוח", 1998), בו הוא התחיל לתאר את הקשרים השונים בין מחקר המוח לתובנות שהזן מצביע עליהן, ובין השאר גם תיאר חווית קנשו (Kensho, חוויית 'התעוררות' זמנית במסורת הזן-בודהיזם) שזכה בה ב- 1982:

זה מכה בפתאומיות בתשע בבוקר, ברציף של הרכבת התחתית בלונדון. […] בבת אחת כל מה שנגד עיני רוכש שלוש תכונות: מציאות מוחלטת, נכונות אינהרנטית ושלמות עליונה. […] לא רק זה, אלא שהתמונה הזאת מעבירה בי תחושה נוספת: היא נצפית בצורה ישירה כראי קר ומרוחק שמעיד על נוף השטוף באור ירח. […] אין צופה. התמונה ריקה לחלוטין, מופשטת לגמרי מכל עקבה של אני-עצמי-שלי. [ברור לי גם ש]כך תמיד היו פני הדברים; שאין עוד מה לעשות – שתחנת הרכבת הזאת בעצמה וכשלעצמה וכל העולם לבד ממנה הם לחלוטין שלמים ותקפים באופן מהותי; ושאין ממה לפחד.

בספרו החדש של אוסטין הוא ממשיך לחקור את שני צדדיו של הקנשו: הצד החוויתי-סובייקטיבי, והצד המחקרי-אובייקטיבי. לא מזמן כתבתי על ספר חדש של אחד מחוקרי התודעה החשובים העולם, תומס מטצינגר. בספר מטצינגר מציע תיאוריה על פיה האגו שלנו הוא לא יותר מאשר מודל שמייצר המוח, ושנתפס על ידי האורגניזם האנושי לא כממשות. על פי מטצינגר שחרור רוחני הוא ראיית מודל העצמיות שלנו כמודל (ולא כ"דבר" ממשי), ועל כן למעשה ההבנה של האורגניזם שאין לו בעצם מוקד אוטונומי של  עצמיות וזהות.

אוסטין מציע תיאוריה אחרת להבנת תהליך השחרור הרוחני (שוב, על פי ממצאי מחקר המוח האחרונים). על פי אוסטין המוח שלנו יכול לתפוס את המציאות, בגדול, בשתי צורות משלימות: הצורה האגוצנטרית, והצורה האָלוֹצנטרית. הצורה האגוצנטרית היא זו המוכרת לנו רוב חיינו: אנחנו תופסים את העולם כנמצא סביב הגוף שלנו, ומתייחסים לכל מה שקורה על פי הקשר שלו "אלינו": מה טוב לנו, מה רע לנו, ואיך אנחנו מפיקים את המירב מכל סיטואציה.

חשוב לציין שנקודת המבט הזאת משפיעה ממש על אופן תפיסתנו את העולם, כלומר על הדרך בה המוח מעבד את קלטי החושים, על התמונה שהוא מציג בפני האורגניזם. מנקודת מבט אגוצנטרית העולם נתפס כשונה מאיתנו, כנמצא מולנו, וכמלא בישויות אחרות הנבדלות מאיתנו (ועל כן יכולות לאיים עלינו, או להיות מנוצלות על ידינו).

יחד עם צורת התפיסה הזאת, קיימת כאמור גם צורה אחרת של התייחסות אל העולם, הצורה האלוצנטרית. בתפיסה האלוצנטרית העולם נתפס כעומד בפני עצמו (ולא מולנו), זאת משום שקלטי החושים לא נתפסים כמרוכזים בקולט אחד ("אני"), אלא, גם הם, כעומדים בפני עצמם. הצופה, שהוא האני, לא נמצא בתמונת העולם הזאת, ולכן המציאות לא נתפסת כמחולקת בין "כאן" ל"שם", "אני" ל"עולם" ואינה נשפטת מיד על פי מה טוב או רע למתבונן.

אתם כבר ודאי מבינים לאן כל זה הולך: בעוד שכרגיל המוח שלנו משלב בין שתי צורות התפיסה הללו בצורה שאנחנו לא שמים אליה לב, הרי שעל פי אוסטין "בקנשו נופלים שורשי העצמי, ומתגלה לפתע צורת התפיסה האלוצנטרית המובהקת".

חוויה כזאת יכולה להיות תוצר של תרגול מדיטטיבי, והיא יכולה גם להתרחש באופן ספונטני לחלוטין. החשיבות שלה היא בהצגה עבור האורגניזם של צורת תפיסה שונה לגמרי, צורת תפיסה שבה כל מערך העצמיות שלנו, כל הדרך בה אנחנו תופסים את האני, אינו קיים, והעולם לבדו מולך נורא. על פי אוסטין "באופן אידיאלי אדם שעבר מצבי התעוררות [כלומר חוויות קנשו – ת.פ.] חוזרים ונשנים יכול להתפתח לכדי 'חכם' שחופשי מדפוסי ההתנהגות [שנובעים מראייה אגוצנטרית], חופשי מיומרות אגואיסטיות, חופשי מתשוקות ושנאות מכבידות."

שאלות זן

הספר השני, העוסק גם הוא בתובנות הזן בראי מחקר המוח המודרני, כתוב בצורה שונה לגמרי. סוזן בלקמור, אשת אשכולות אמיתית שכתבתי עליה לפני כשנתיים, בילתה פרקי זמן שונים של חייה בחקירת נושאים שונים. בעקבות חוויה חוץ גופית שהיתה לה היא עמלה יותר מעשור בניסיון להוכיח בצורה ניסויית שתיתכן תודעה מחוץ לגוף (במילים אחרות: שיש לנו נשמה). המחקר הזה הוכתר ככישלון, אבל מאז היא כתבה את אחד מספרי היסוד של תורת המימטיקה ובשנים האחרונות מקדישה את מירב מרצה לחקר התודעה.

ספרה החדש, Ten Zen Questions הוא מעין יומן רוחני בו היא כותבת על התמודדותה עם עשר שאלות הנוגעות לזהותנו ולצורה בה אנחנו תופסים את עצמנו. בלקמור לוקחת אותנו איתה להתבודדויות ארוכות בהן היא מתרגלת מדיטציה אינטנסיבית, שמושטת הן על עקרונות הזן-בודהיזם והן על התובנות האמפיריות של מחקר המוח.

כך למשל היא מתארת את מאבקה עם רעיון האני:

באופן אינטלקטואלי אני לא מאמינה שקיים עצמי פנימי שחווה את כל החוויות. ובכל זאת זה מרגיש כאילו יש. אני לא מוכנה לחיות עם הסתירה הזאת שבין איך שזה מרגיש ואיך שאני חושבת שחייב להיות, וחשבתי על זה באופן אינטלקטואלי די והותר, אז עכשיו אני פשוט אתבונן ןאתבונן ואתבונן ואגיע לפשר העניין.

[…] כאשר התבוננתי הישר אל תוך החוויות העולות ונשנות ראיתי שכל הרעיון בדבר היותי 'אני', בדבר היות מצב של 'להיות אני עכשיו', בדבר זרם של 'חוויות שיש לי' פשוט מתפורר. […] בכל פעם שאני מחפשת 'אני' נראה כאילו הוא ישנו, אבל הוא זמני וחולף. ה'אני' פשוט עולה יחד עם התחושות, התפיסות והמחשבות שהוא לכאורה מקיים, אבל הוא גם חולף עימן. בכל רגע נתון שאני מתבוננת בעצמי אני יכולה לומר שאני חווה את זה או את ההוא, אבל עם כל 'זה' חדש יש גם 'אני' חדש שמתבונן בו. רגע לאחר מכן זה נעלם וצץ עצמי אחר עם נקודת מבט אחרת. וכשאני לא מתבוננת בלתי אפשרי לומר אם יש 'מישהו' שחווה משהו או לא.

הקורא בספר עובר, אם כן, את חקירותיה של בלקמור יחד איתה, ובעוד שמדי פעם העניין מעט מתיש, מדי פעם הוא מרתק, ובלקמור מצליחה לנסח בשפה בודהיסטית-מדעית נקודות מורכבות ועמוקות מאוד. כאחרית דבר לספר מובאים דבריו של מורה הזן של בלקמור, ג'ון קרוק, שמחמיא לה על כמה אבחנות אבל חושב שדבריה הרבה יותר מדי אינטלקטואלים בכדי לתפוס את העניין עצמו. כחבר למסע האובר-אינטלקטואלי של בלקמור, לא נותר לי אלא לקוד קידה בהכנעה, ולחזור לכרית המדיטציה.

 

[פורסם באתר מעריב. נחתתי בשלום ב"ה]

הגרפים משמאל מספרים את הסיפור כולו: בעשור האחרון חל גידול עצום במחקר המדעי בכל הנודע לפעולת ההכרה. אחרי שרוב המאה העשרים ההכרה נחשבה למשהו שהמדע לא יכול לגעת בו, כעת משתפים פעולה חוקרי מוח ופילוסופים כדי לגלות את מה שהוא, לבד אולי מקצוות החלל, המחוז הבלתי-ממופה האחרון.

זה התחיל כאשר ג'ורג' בוש (האב) הכריז על שנות התשעים כשנות מחקר המוח, והיום קשה כבר לספור את הספרים היוצאים בנושא, מתוכם גם רבים המנתחים את המוח גם מנקודת מבט רוחנית. אני מתכוון לכתוב במסגרת זו על כמה ספרים בעלי משמעות שיצאו לאחרונה בנושא ולהביא את גילוייהם. אלא שכפי שמיד תראו, הגילויים החדשים לא תמיד קלים לעיכול.

"הפיצוץ הנוכחי בידע במדעי המוח הניסויים הוא לחלוטין לא מבוקר, אלא ניכן בדינמיקה רבת-רבדים משל עצמו, והמהירות שלו גדלה כל הזמן. כמו כן, הוא מתרחש בתוך ואקום מוסרי, כאשר הוא מונע באופן בלעדי על ידי מניעים קרייריסטים ואינו מושפע משיקולים פוליטיים" – כך טוען תומס מטצינגר, אחד מהפילוסופים החשובים בעולם לתחום מדעי המוח וההכרה (ועד לא מזמן נשיא אגודת מדעי המוח של גרמניה), בספר שיצא לפני חודשיים.

בספר, שנקרא The Ego Tunnel, מטצינגר מנסה להגיש לקהל הרחב את התיאוריה שלו בדבר הדרך שבה המוח שלנו מבנה את תחושת העצמיות (כלומר גורם לנו להרגיש שאנחנו מישהו), אבל על הדרך הוא גם מזהיר מפני הפער המשמעותי שהולך ומתרחב בין מה שהמדע מגלה עלינו לבין מה שאנחנו מרגישים בנוגע לעצמנו, פער שיכול לדעתו ליצור בעיות אתיות קשות.

העניין הוא פשוט: התפיסה המוסרית שלנו בנויה לא רק מאידיאלים, אלא גם על בסיס תמונת העולם העובדתית שאנחנו חושבים שמקיימת בשטח. אם נגלה לפתע שהעובדות שונות באופן עקרוני (למשל, שלאדם כלל אין רצון חופשי) אין ספק שהדבר ידרוש התפכחות ומהפך אתי.

מטצינגר מתריע בדיוק ממצב כזה: מדעי המוח כיום נותנים תמונה עובדתית השונה לגמרי ממה שרובנו חושבים על עצמנו, וזאת ללא כל הכנה של מימד מוסרי היכול להכיל אותה. שכן התמונה שמציגים מדעי המוח במידה רבה הפוכה מתפיסת האדם הן על פי הדתות המונותאיסטיות והן על פי המסורת המודרנית-הומניסטית. כי התמונה הזאת מראה שברמה העמוקה ביותר אנחנו איננו אינדבידואלים.

האני כמודל

הספר החדש של מטצינגר הוא בעצם סיכום לקהל הרחב של מחקרים שונים שערך, ודברים שכבר פורסמו בספרים ומאמרים שונים (ואף בראיון שערכתי איתו). מטצינגר למעשה מתאר דיוקן של האדם שמצד אחד נתמך על ידי הממצאים המחקריים המתקדמים ביותר, ומאידך פחות או יותר מתאים לתמונת האדם כפי שסרטט אותה הבודהה לפני 2500 שנה. כי באופן הכי פשוט, מטצינגר למעשה טוען שהאני שלנו הוא אשלייה.

בשונה מדֶלוּזְיָה, אשלייה איננה משהו שלא קיים, אלא משהו שנתפס לא כפי שהוא באמת. מטצינגר טוען שאנחנו לא תופסים את עצמנו כפי שאנחנו באמת, וזאת מפני שהמוח שלנו מייצר עבורנו (כלומר עבור האורגניזם האנושי) אשלייה של מוקד אוטונומי של זהות עצמית. האני שלנו, כך טוען מטצינגר, אינו יותר ממודל שמופק על ידי המוח, מודל שימושי מאוד לצורך ההישרדות של האורגניזם, אבל כזה שאין לו כל מקבילה ממשית במציאות, שכן במציאות לא קיימים אינדבידואלים כלל. הנה ההסבר של מטצינגר:

ראשית מייצר המוח סימולציית-עולם, כה מושלמת שאנו לא מזהים שהיא תצוגה בתוך המוח שלנו. אז מייצר המוח דיוקן פנימי של עצמנו. הדיוקן הזה כולל לא רק את הגוף שלנו והמצבים הנפשיים שלנו, אלא גם את מערכת היחסים שלנו עם העבר והעתיד, ועם ישויות מודעות אחרות. הדיוקן הפנימי של האדם כישות שלמה הוא תופעת האגו, ה'אני ' או ה'עצמי' כפי שהוא מופיע בחוויה ההכרתית. […] האגו אינו איזה דבר מסתורי או איש קטן בתוך הראש, אלא התוכן של תמונה פנימית – התמונה שהיא המודל של העצמיות שלנו. [… המודל בנוי ככה ש]אנחנו לא מסוגלים לזהות את מודל העצמיות שלנו כמודל [אלא חושבים שהוא המציאות – ת.פ.].

הכוונה אם כן היא לא שאין בני אדם, או אף בני אדם שונים – כאלה כמובן יש. הכוונה היא להצביע על כך שהתחושה שלנו כאילו אנחנו נמצאים "בתוך הגוף", כאילו אנחנו מרכז של פיקוד ובקרה שמציץ אל העולם מנקודה החבויה מאחורי העיניים – התחושה הזאת היא אשלייה שמפוברקת על ידי המוח. "מודל העצמיות שלנו הוא כנראה אחת ההמצאות הטובות של הטבע," טוען מטצינגר בספרו, "זוהי דרך יעילה לאפשר לאורגניזם להתייחס אל עצמו (ואל האחר) כשלם". במילים אחרות, ללא מודל מרכזי של עצמי ישנה סכנה שלא נזהה את מחשבותינו כשייכות לנו, או לחילופין שנתחיל לאכול את הרגליים שלנו.

דה-מיסטיפיקציה של האדם

אבל אותו מודל גם מכניס אותנו לצרות. אנחנו ויודעים שבגלל שאנחנו מתייחסים אל עצמנו כאובייקטים נבדלים אנחנו מפתחים רגשות כמו קנאה, אגואיזם, תוקפנות ופחד מהמוות. על פי הבודהה זו בדיוק האשלייה של האגו שלא מאפשרת לנו לחיות חיים ללא סבל.

מטצינגר מגיע אל האמת הזאת מהכיוון המדעי, כאשר הוא מדבר על דרגות הרבה יותר פשוטות של סבל: "מערכת שלא מוצגת בפני עצמה לא יכולה לסבול, מפני שאין לה תחושה של בעלות [על הכאב ועל עצמה – ת.פ.] אבל מכונת אגו יכולה לסבול, מפני שהיא מכלילה אותות כאב, מצבים רגשיים של מצוקה ומחשבות שליליות אל תוך מודל העצמיות שלה, וכך הם נחווים ככאב או כמצוקה של מישהו". מכאן ברור למה ההתפקחות מאשליית האגו פותרת את בעיית הסבל.

אלא שאנחנו רחוקים מאוד מאותה התפקחות, ובמצבנו זה, כשאנחנו מרגישים כיחידות עצמאיות של זהות, החדשות המדעיות של מטצינגר יכולות להיתקל בתגובות של פחד ואפילו זעם. אם מקס ובר דיבר על הדה-מיסטיפיקציה של העולם בעקבות המהפכה המדעית, הרי שבעקבות המהפכה הנוירו-ביולוגית יש לנו דה-מיסטיפיקציה של האדם – וזה לא נעים.

מהו מצב תודעתי טוב?

ולא רק זה: מטצינגר מזהיר ממצב בו עם התפתחותם המואצת של מדעי המוח השוק יוצף בסמים ותרופות משני תודעה שיהיו יכולים להפוך אותנו לרגועים, מאושרים, ואפילו חכמים יותר, וזאת ללא סכנה להתמכרות או תופעות לוואי. בדיוק כפי שהיום ניתן לכל אחד שיש בידו מספיק כסף לשנות את גופו בניתוחים פלסטיים, יהיה ניתן בעתיד הלא רחוק (2050 על פיו) לשנות גם את התודעה כרצוננו – ומי יהיה זה שיאמר לנו שזה אסור?

כדי להתכונן לתרחיש כזה, וכדי לקבוע קריטריונים אתיים לשימוש בסמים הללו, טוען מטצינגר שכבר עכשיו עלינו להתמודד עם מה שמכונה על ידו "האתיקה של התודעה", ובראש ובראשונה לענות על השאלה: מהו מצב תודעתי טוב? מהו מצב תודעתי שיש לשאוף אליו? מטצינגר מציע בעצמו תשובה בת שלושה קריטריונים: מצב תודעתי טוב הוא מצב שמפחית סבל; שמקרב אותנו אל האמת ומגדיל את הידע שלנו; ושמגדיל את האפשרות להתפתחות עתידית בעלת ערך. כדי גם לדעת להבדיל בין מצבי תודעה חיוביים לשליליים, מטצינגר מציע ללמד את כולם, כבר בבית הספר, טכניקות שונות של מדיטציה.

הארה כתפיסת המודל כמודל

אבל מה עם אותה תמונה קרה ומנוכרת של האדם? כאמור, על פי מטצינגר "התמונה המתהווה של ההומו-ספיאנס היא של זן שחבריו קיוו פעם שיש להם נשמות בנות אלמוות, אבל שמגלים לאט לאט שהם מכונות אגו חסרות עצמי". איך נתמודד איתה?

בתחלופת דוא"ל בינינו שאלתי את מטצינגר על אפשרות שבה האדם מתעורר מתוך אשליית האני. הוא ענה ש"עלינו תמיד להבדיל באופן ברור מאוד בין מה שאנחנו יודעים לבין מה שאנחנו מאמינים […] קיומה של 'הארה' היא משהו שאנשים רבים מאמינים בו, אבל לא יודעים אותו. [… יחד עם זאת] אני חייב לחזות שאם מודל העצמיות כולו ייתפס כמודל, העצמיות הפנומנלית [תחושת העצמי – ת.פ.] תעלם".

ייתכן אם כן שהתשובה הפרגמטית למצוקה הקיומית שהאנושות עלולה להיכנס אליה כתוצאה מהגילויים החדשים של הניורולוגיה זהה לזו שנתן מטצינגר לשאלת האתיקה של התודעה: המדיטציה יכולה לא רק לעזור לנו להתפקח מאשליות כגון האני, אלא גם לפתוח בפנינו את ההכרה שגם אם אנחנו נטולי אני (כישות מהותית), העולם רחוק מלהיות קר או מנוכר. למעשה אולי בדיוק להפך: ההתפקחות מתחושה שאנחנו ישויות נבדלות ומצומצמות דווקא יכולה להעניק לנו חיים שלמים והרמוניים הרבה יותר, אולי אפילו חיים בהם יש משמעות אמיתית וחיה למילים כמו חירות וקדוּשה.

 

[פורסם אתמול באתר מעריב. ראיון שערכתי עם מטצינגר לפני כשנה]