את שלל הכנסים, האירועים, הדיבורים והריקודים בדבר החזרה לגוש קטיף צריך להבין על רקע המשבר העמוק בו נמצאת המדינה, ואף יותר מכך, על רקע ההבנה המחלחלת שישראל אינה, לדאבון הלב, אימפריה.

ההצהרות על ישוב מחדש של גוש קטיף, ואף על הקמת "גרעין התיישבות חרדית בקרבת רפיח" או "העיר העברית עזה" (ניר חסון, 29.1) הן כרפלקס המוחה כנגד המכה הקשה שניחתה עלינו, כאשר גם למקדמים רעיונות אלה ברור שהסיכוי שיתממשו הוא אפסי.

מדובר במנגנון סוציולוגי מוכר. כאשר לאון פסטינגר, מגדולי הפסיכולוגים החברתיים, חקר בשנות החמישים קבוצות שחלומן המשיחי התנפץ, הוא מצא שאחת התגובות השגורות לשבר היתה יציאה במשנה תוקף לפעילות מיסיונרית. דווקא מי שחטף מכה קשה לחזונו מנסה להגשימו – ולקבל אישור חברתי שהוא בדרך הנכונה – על ידי שכנוע אחרים בעמדתו.

הדינמיקה הזאת מוכרת לנו למן הנוצרים הראשונים ועד חסידי חב"ד, שתי קבוצות שאיבדו את משיחן ואז הכפילו את מאמציהן לעשות נפשות. אנו רואים אותה גם לפנינו כעת. הפעם הדיסוננס הקוגניטיבי (מונח שטבע פסטינגר) אינו בין הנבואה לבין העובדות, אלא בין התדמית – ישראל היא מעצמה אזורית המסוגלת לעשות ככל שתבחר – לבין המציאות ההולכת ומתגלה, דהיינו שישראל אינה מעצמה, שצה"ל אינו גדול וחזק כפי שסברנו, שאיננו יכולים לעשות מה שנרצה ושעצם קיומנו מותנה כמעט באופן מוחלט בארצות הברית.

בזאת המלחמה הנוכחית היא מלחמת אנטי-ששת-הימים. אז בתוך פחות משבוע הכנו את צבאות מצרים, סוריה וירדן, כבשנו בבת אחת פי שלוש משטחנו והסרנו סופית את החרב שהיתה מונחת על צווארנו. הניצחון המזהיר נתפס גם בחברה החילונית כנס, אופוריה קולקטיבית שטפה את החברה הישראלית והחזה הלאומי התמלא בביטחון.

אפילו מחדל מלחמת יום הכיפורים לא הצליח להחזיר אותנו לענווה המתאימה למדינה קטנה המוקפת אויבים. למעשה 56 שנה, עד ה-7 באוקטובר, ישראל החשיבה עצמה לאימפריה, ל"ליגה אחרת" בין המדינות, כאותה סיסמה אומללה שהיתה מרוחה על כרזות נתניהו ופוטין. המלחמה הזאת הפוכה בכל פרמטר: היא הארוכה ביותר (מלבד מלחמת העצמאות), הטרגית ביותר, היא נפתחה במכת פתע שספגנו אנו, ונצא ממנה לא באופוריה כי אם בדיכאון.

לנתניהו יש את האינטרס האישי המובהק ביותר למנוע מהדיכאון להגיע. הצהרותיו החוזרות ונשנות על כך שישראל תמשיך במלחמה עד "הניצחון המוחלט" פתחו כבר מזמן פער מול המציאות, אותה מציאות בה צה"ל מדלל כוחות, ארצות הברית דורשת לחתור לסיום וישראל הולכת ומסתבכת בבית הדין הבינלאומי. ראוי לשים לב שעבור נתניהו מדובר לא רק בהארכת המערכה – ואיתה הקדנציה שלו – עד אין סוף, אלא גם במיסוך חוזר ונשנה של הבייס מפני המציאות.

והבייס מעוניין להיות ממוסך. תיאוריות הקונספירציה על בגידת צה"ל בנתניהו ב-7 באוקטובר, כמו גם אגדות ה"סכין בגב" שנפוצות כבר כעת בין המילואימניקים, נועדו לא רק להציל תדמיתית את "מר ביטחון", אלא גם להימנע מלהודות שישראל אינה חזקה כפי שחשבנו. הוסיפו לזה את החזונות המשיחיים בהם אוחזים החלקים הפונדמנטליסטים של הציונות הדתית ותקבלו תעשייה שכל מטרתה הימנעות מהתמודדות עם עובדות.

במלחמת ששת הימים היו בודדים שלא נתפסו לעיוורון המשכר של הניצחון; ישעיהו ליבוביץ', יעקב טלמון, עמוס עוז. אנטי-ששת-הימים, יותר מיובל שנים אחרי המלחמה ההיא, הביאה את רובנו סוף סוף להתפכח, בתהליך כואב של נחיתה על קרקע המציאות. ולו בכך תרמה המלחמה תרומה חשובה לישראליות שנוכל לבנות יחד הלאה. אולם הביביסטים והמשיחיים נאחזים עדיין באוויר הפסגות האימפריאלי, ונתניהו עושה הכל כדי לספק להם חמצן.

לצערנו אחריתה של הנהגה שלא מסוגלת לומר לציבור את האמת, ושל ציבור שלא מסוגל להבינה לבד, היא שבר עמוק. סופן של העובדות העקשניות להנכיח עצמן, מה שיוביל לזעזוע קיומי, לזעם ואף לאלימות כלפי כל מי שייתפס כשליח של הבשורה הקשה. הרצון העז להתכחש למציאות יוביל לניסיון למחוק את נציגיה. ייתכן שגם משום כך נמנע גנץ מלשים סוף לשותפות בהצגה של נתניהו.

פורסם במדור הדעות של הארץ