טוב, צחקנו, נהננו, עכשיו לעבודה. הרבה דברים קרו כשלא הייתי בארץ (שמעתם שמייקל ג'קסון מת???), ופספסתי קרבות נאים בין חובשי הכיפות הסרוגות לבין עצמם, מאבקי חרדים על חיניונים פתוחים ואמהות מרעיבות, ופולמוס משמעותי על מאמר שכתב אלחנן שילה ב"מקור ראשון" (כאן, אחת התגובות האחרונות), אבל אני רוצה להתייחס למשהו שתפס את עיני בעודי עוסק בעבודה זרה בטירוונאמלאי: פסק ההלכה של הרב דב ליאור המתיר שימוש בסלולרי בשבת על מנת להתריע מפינוי אפשרי של מאחז.

הפסק הזה, נדמה לי, חורג משהו מגדרות ההלכה כפי שרוב רובו של הציבור האורתודוקסי תופס אותה, ונראה שיש פה ריח של אנטינומיזם משיחי, דהיינו חריגה מגבולות ההלכה על מנת לקדם (או להשלים) איזשהו פרוייקט גאולתי. כלומר, במילים אחרות, שבתאות.

כתבתי קצת על הכיוון השבתאי אליו מתקדמים חלק מהרבנים הלאומנים במאי 2007, אז הפכו קבוצה מהם את ההלכה הקובעת שאין לעלות להר הבית, ועלו. היסוד השבתאי כאן הוא אותו הלך רוח המאפשר, או אף דורש, את הכפפת ההלכה בפני התיאולוגיה המשיחית – אותם רבנים ישנו את ההלכה כך שהיא תתאים עצמה לאידיאולוגיה המשיחית שהם מחזיקים בה (ושמתבטאת כמובן בעשייה ארצית מאוד, דמוגרפית, חברתית ופוליטית), תוך תירוצים מתירוצים שונים איך "דווקא בזמן הזה" חייבים לעשות מה שבעבר לא עשו וכו'.

חשוב לומר כאן שההלכה ממילא תמיד מושפעת כמובן מהאידיאולוגיה וההשקפה המוסרית של הרב הפוסק אותה. כך היה עוד מימי חז"ל, כאשר, אם ניקח את הדוגמא הידועה ביותר, חכמים ניטרלו לגמרי את חוק "בן סורר ומורה" כי על פי תפיסתם המוסרית היה מדובר בטירוף מוחלט. ההבדל היחיד הוא שבעוד בדרך כלל רבנים יתאימו את ההלכה למציאות כדי שהיא והמציאות תוכלנה שתיהן להמשיך ולתפקד, ואף לעשות כן בהרמוניה מקסימלית, הרי שבמסגרתו של פרוייקט משיחי ההנחה המובלעת היא שממילא המציאות ואף ההלכה מתקדמות לעבר סופן, ולמעשה השינוי ההלכתי אמור לקרב סוף זה (כתבתי כאן על המשיחיות כניהיליזם).

אז האם הרב ליאור מתקדם לעבר פריצת גדרות שבתאית? לדעתי כן, אם כי לאט. באתר מעריב כתבו בלקוניות מסויימת על פסק ההלכה, אבל באתר של יואב יצחק מביא עידן יוסף גם את הטעמים להלכה המקורית:

היתרו של הרב נסמך על ההלכה ולפיה מצוות השבת נדחית מפני מצוות כיבוש הארץ. לדבריו, אם ימצאו רכזי הפעילים כי אכן מדובר בכוחות גירוש, כלשונו, יוציאו הוראות בהתאם. "אנו תקווה שלא נצטרך להגיע למצב זה, ושכוחות הביטחון יפעלו תמיד נגד אויבי ישראל ולמען עם ישראל וארץ ישראל", כתב.

חברי הטוב והאורתודוקסי למשעי א' הצביע בפני על כך ש"אין כאן פריצה של גדרי הלכה, שכן הוא נשען על כלל הלכתי שקובע ששבת נדחית מפני כיבוש ארץ ישראל. החידוש הוא ביישום הכלל כנגד צה"ל ובהתייחסות לצה"ל כאויב שיש לכבוש ממנו." – כלומר הרב ליאור לא חורג מההלכה, אלא מותח אותה עד קצה גבול הסיבולת שלה, זאת תוך שינוי מעמדו של צה"ל, בהתאם לשינוי, מבחינתו, בתפקודו של הצבא.

ובכל זאת, על אף שהכל לכאורה במסגרת ההלכה, לדעתי מדובר באנטינומיזם, וכזה הנובע ממשיחיות. אולי כדי להבהיר את העניין נערוך טיפולוגיה קצרה לאנטינומיזם למיניו. כי אם בעולמנו החוק בא תמיד רק בסוג אחד (לכן הוא תמיד יבש), האנטינומיזם בא לפחות בשלושה מינים מרכזיים. נכנה אותם אנטינומיזם חילוני, אנטינומיזם טנטרי ואנטינומיזם הלכתי:

1) אנטינומיזם חילוני: "החוק לא רלוונטי, ולכן אני לא שומר עליו". למרות שאפשר למצוא אנטינומיזם כזה גם אצל אנשים דתיים כדוגמת לאו דזה, ישו או שפינוזה, קראתי כך לאנטינומיזם מהמין הזה כי הדוגמא השכיחה ביותר להופעתו היא החילוני המצוי. החילוני חושב שהחוק הדתי הוא אנכרוניסטי במקרה הטוב וסתם מגוחך במקרה הרע. הוא חושב שאין שום סיבה טובה לשמור עליו, ולכן הוא לא שומר עליו. פשוט וקל.

2) אנטינומיזם טנטרי: "החוק רלוונטי, ולכן אני לא שומר עליו". תנועות מיסטיות ומשיחיות שונות בהחלט חושבות שהחוק הוא תקף וחשוב, אבל דווקא בגלל זה הם חורגות ממנו. הטנטרה היא הדוגמא הקלאסית לכך: "הדרך השמאלית" חורגת מהדהרמה ההינדית הקלאסית בנקודות קריטיות (כמו אכילת בשר, שתיית אלכוהול, קיום יחסי מין אסורים). דווקא משום המטען ה"טמא" של הפעולות הללו יכול הטנטריקה להעפיל מעבר לדואליזם של מותר/אסור, קדוש/טמא, ולבסוף אני/עולם. כלומר האנטינומיזם הטנטרי משתמש במתח שהחוק יוצר (חוק בו הוא בהחלט מכיר ואותו הוא בהחלט מכבד) כדי לטעון את מעשיו במשמעות ואף בקדושה – כאן המעשים מקבלים תוקף מיוחד דווקא מכיוון שהם חורגים מהחוק. (לי זה מזכיר את אותו משפט מפורסם של קרל שמיט על כך שריבוני הוא רק זה שיכול להכריז על מצב חירום, כלומר על השעיית החוק.)  עם זאת, יש לציין שפעמים רבות החריגה מהחוק כאן היא על מנת להשיג מטרה שלדעת החורגים החוק ממילא מכוון אליה (הארה, גאולה), כך שהמטרה מקדשת את האמצעים (עבירה לשמה וכו') והחריגה מהחוק מקבלת עליונות על שמירתו.

3) אנטינומיזם הלכתי: "החוק רלוונטי, ולכן אני שומר עליו (אבל לא כפי שכולם שומרים. כי הם טועים ואני יודע יותר טוב)". כאן מתבצעת חריגה מגדר החוק, אבל היא מתורצת על ידי פנייה לעקרונות החוק עצמו. לכאורה אם כן אין כאן חריגה מבחינה טכנית יבשה (כי "החריגה" היא במסגרת החוק), אלא ש(א) לא כולם יסכימו שהתירוץ תקף; (ב) בכל מקרה החורגים המתרצים הם מיעוט, ולכן חריגתם הופכת אותם בפעול לזרם דתי חדש, או כת.

האנטינומיזם של הרב ליאור הוא האנטינומיזם ההלכתי. הוא כאמור נסמך על כך שלשם כיבוש הארץ מותר לחלל שבת (אם כי, האם זה כך גם אם ההתנגדות תוך חילול השבת כמעט חסרת סיכוי של ממש למנוע את הפינוי?). החידוש לדעת חברי הוא בראיית צה"ל ככוח שיש לכבוש ממנו את הארץ. אולם לדעתי עצם ההיתר לחלל שבת הוא בכל זאת חידוש, ולראייה אביא דברים מתוך עבודת הדוקטורט של גדעון ארן, על גוש אמונים.

ארן חקר את התנועה בעודה באיבה, והדיסרטציה שלו מרתקת לדעתי (וגם כתובה היטב – אני לא מבין למה היא לא יצאה כספר). בכל מקרה, על המימד המשיחי בתיאולוגיה הקוקיסטית הוא מתעכב רבות כמובן, תוך התמקדות במתח האנטינומיסטי שמובלע בכל שאיפה משיחית. אביא כמה ציטוטים בדילוגים רחבים (גדעון ארן, מציונות דתית לדת ציונית: שורשי גוש אמונים ותרבותו, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האונ' העברית, שבט תשנ"ז, עמ' 466-468):

הדת היוצאת להגשים את משיחיותה נוטלת על עצמה סיכון עצום. כך גם הקוקיזם כשהוא תולה את יהדותו בציונות. קל וחומר, כשהתורה והאמונה מקושרים מראש לפרטי תרחיש פוליטי מסויים. […] לא רק המוסר האנושי אלא גם המוסר התורתי מוכפף להגשמה המשיחית. ההלכה משתעבדת לגאולה. […] האנרכיזם הגלום בגאולה יכול, אם כן, להסתיים ביצירת תורה חדשה או בהיתחלנות גמורה. בין כך ובין כך, האקטיבציה המשיחית עלולה לדחוק את הדת למצב שיסתיים בהרס עצמי.

[… אבל] הקוקיסטים מודעים לכמה מהיבטי המלכוד המשיחי, ונזהרים מסכנתו מאוד. […] הקוקיסטים מכירים את האיום הטמון במשיחיות, ולוא משום שבתור מגזר מן האורתודוקסיה של זמננו הם חיים בצל הטראומה השבתאית. הקוקיסטים מתייחדים משאר 'אנשי הגאולה' בתולדות היהדות ובדתות העולם, בכך שהם יודעים היטב את הפרובלמטיקה הדתית-חברתית המאפיינת את ההגשמה המשיחית, כפי הנלמדה מהנסיון ההסטורי.

כלומר לאור הניסיון המר של השבתאות, ברור למשיחיים של ימינו שהאנטינומיזם רובץ לפתחם, והם נזהרים היטב. למעשה, הזיכרון השבתאי מביא את התנועה המשיחית הזאת לפנות לכיוון ההפוך, ולהקפיד ביתר שאת על כל תג ותו של ההלכה. מה שאירוני הוא שגם ההקפדה הקפדנית על ההלכה נעשית בחסות הגאולה הקרובה, כפי שכותב ארן: "אירוני שהתבטלות ההלכה מפני המשיחיות תורמת דוקא להקשחתה. בחסות הגאולה ניתן לאמץ הלכה ההולכת ונעשית נוקשה מכיוון שאינה צריכה לעמוד במבחנים של ממש הדורשים שינוי וחידוש לשם הסתגלות […] כך נמצאת ההלכה פטורה מעימות עם המציאות כמות שהיא." (שם)

ארן אף מביא דוגמא להקפדה המאוד קפדנית על ההלכה, דוגמא שקשורה בצורה משמחת לעניינינו:

המאמינים חוזרים וחושפים מודעות עצמית גבוהה והכרה זהירה באפשרות הסטייה מהקודים האורתודוקסיים. במקום אחר [אני לא יודע איפה – ת.פ.] הזכרנו 'פרשיה' קשה בתולדות הגוש, שהכל נעשה להשתקתה: במהלך מבצע התנחלות שנמשך לתוך יום השבת, ניהל רב ומנהיג אמוני בולט שיחה טלפונית בטענה שהדבר חיוני לקיום מצווה חשובה יותר משמירת שבת נוקשה. כאמור, נעשה מאמץ להצניע את  המעשה הנורא הזה להכחיד את זיכרו. רשויות התנועה שללוהו מיד, בהמשך המעיטו בחשיבותו, ולבסוף מחקוהו מהתודעה. המקרה הוא יוצא מהכלל המעיד על הכלל, והתגובה הנמרצת להודעתו והכחשתו אולי מלמדת יותר מאשר התרחשותו. (עמ' 470)

האם מישהו יודע מי היה אותו "רב ומנהיג אמוני בולט"? אם כן, אפשר להודיע לו שמה שפעם היה תועבה זוועתית, היום מוכשר על ידי הרב דב ליאור. מה שפעם חששו ממנו מאוד כסימן לפריצת גדרות ההלכה בשם הגאולה, היום נפסק בפירוש על ידי רב ומנהיג אמוני בולט, ונקרא "הלכה".

כעת אפשר לשאול את עצמנו מה קרה, ולמה דברים השתנו, ואפשר להגג על כשלונה של התנועה ההיא להביא גאולה, ועל האמצעים ההופכים נואשים יותר ויותר ככל שהמטרה מתרחקת והולכת. ומסתבר שאותם אמצעים נואשים כוללים לא רק אלימות כלפי פלסטינים וישראלים, אלא גם תחילת שבירתה של המסגרת ההלכתית.