הקונגרס הציוני הראשון לא היה אמור להתכנס בבזל. העיר אמנם נהנתה מהניטרליות השוויצרית המפורסמת, אולם הייתה קטנה יחסית ולא הגיעו אליה מספיק רכבות. אלא שבמינכן, שם רצה הרצל לכנס את הקונגרס, עלתה התנגדות. כשנודע ליהודי העיר על כוונתו של הרצל להגיע חברו יחד רבנים רפורמים ואורתודוקסים ופירסמו מכתב גלוי שבו שללו את הציונות והדגישו שכיהודים הם "מהווים קהילה נפרדת רק בכל הנוגע לדת. באשר ללאומיות, הרי שאנחנו מאוחדים לחלוטין עם אחינו הגרמנים". ליהודים במינכן היה חשוב להבהיר שהם פטריוטים גרמנים ויהודים רק באמונותיהם. היהדות היא דתם, לא לאומם.

תפיסת היהדות כדת נולדה עם האמנציפציה. היהודים, שעד אז התקיימו הן בארצות אירופה והן במרחב המוסלמי כמיעוט אתני, התבקשו להפוך את יהדותם לחלק האמוני-פולחני של חייהם כדי להשתלב במדינותיהם כאזרחים שווי זכויות. לא תיתכן "אומה בתוך אומה" חזרו וזעקו הוגים אירופאים החל מסוף המאה ה-18. הקהילה הלאומית חייבת להיות אחת. כדי להיות אזרחים על היהודים להפסיק להיות אומה ולהפוך ל"גרמנים בני דת משה" (או צרפתים, בריטים, וכו').

הרצל חשב אחרת. ב'מדינת היהודים' הוא מדגיש ש"שאלת היהודים" איננה "שאלה סוציאלית או שאלה דתית", ובכך קבע שהשאלה לא תבוא על פתרונה על ידי הפיכת היהדות לדת, וגם לא תוכל להיפתר על ידי שילוב היהדות (או העלמתה) כחלק מאוטופיה סוציאליסטית, כפי שסברו הבונדיסטים והמרקסיסטים במזרח אירופה. השאלה היהודית, קובע הרצל, "היא שאלה לאומית, והיא תיפתר רק אם נהפוך אותה, מעל לכל, לשאלה מדינית עולמית, אשר תמצא פתרון במושב האומות המתורבתות. עם הננו, עם אחד!"

ממרחק הזמן קשה להבין עד כמה המילים האלה של הרצל היו מהפכניות. כשהרצל זועק "עם הננו, עם אחד!" הוא לא חוזר על המובן מאליו, אלא מנסה לעורר המונים רדומים, להבהיר לרוב הגדול של היהודים במערב אירופה שיהדותם אינה עניין דתי, אלא לאומי. הרצל קורא תיגר על תפיסתם של רבני מינכן, וכמוהם של יהודים אירופאים רבים, שהשתלבו במדינות אירופה על ידי התנתקות מהעמיות היהודית ויצירת זרמים דתיים כרפורמים, קונסרבטיבים ואורתודוקסים. הוא מבצע החייאה לאומית לציבור שבחר לוותר על קיומו כעם.

אולם אם תחילתה של התנועה הציונית בהכרה שהיהודים הם עם, תכליתה מתממשת בחזון שמתווה הרצל כבר באותם משפטים. השאלה היהודית, קובע הרצל, צריכה להפוך לאחת השאלות המדיניות בעולם, אשר תידון בפורום בינלאומי ותזכה לגושפנקה על ידי האומות המתקדמות. הרצל הביא תפיסה זו אל הקונגרס הציוני הראשון בבזל (1897), ודאג שבסופו תנוסח מטרת התנועה הציונית — תוכנית בזל — בדיוק ברוח זו: "הציונות שואפת להקים לעם ישראל בית מולדת בארץ ישראל על פי המשפט הציבורי".

כדאי לשים לב: תוכנית בזל אינה מסתפקת בקביעה כי "הציונות שואפת להקים לעם ישראל בית מולדת בארץ ישראל". הרצל מוביל את הקונגרס לקבל את תפיסתו, כפי שהתווה אותה ב'מדינת היהודים': הציונות קובעת כי ביתו הלאומי של העם היהודי חייב להיות מעוגן בעקרונות האוניברסליים של "המשפט הציבורי", כלומר המשפט הבינלאומי.

גדולתו של הרצל הייתה בכך שהוא הבין שכניסתו להיסטוריה של העם היהודי מותנית בכניסתו גם למשפחת העמים. בדיוק כשם שהיהודים סבלו מרדיפות משום שנחשבו עם ייחודי ומוזר, כך סופן של הרדיפות יגיע רק כאשר העם היהודי יתקבל כבן מן המניין לקהילה הבינלאומית. רק ההכרה ביהודים כעם בין העמים תצדיק את הדרישה לכינונו של בית לאומי עבורם. לחלופין, לא תהיה סיבה לעשות כן אם העם היהודי ייחשב למקרה יחידאי, אם יהיה מדובר באומה שהכללים הרגילים לא חלים לגביה.

אל מול הרואים ביהדות דת בלבד מתעקש הרצל וקובע שהיהודים הם עם. אולם הוא אינו מסתפק בכך ונוגע גם בשאלת הליבה: איזה עם. האם יהיו היהודים, כקללת בלעם, עם לבדד ישכון, עם אחר, שונה, מוזר, ועל כן עם שמשכפל גם בעידן המודרני את דפוסי נידויו ורדיפתו, או שיהיה עם שנפרד מגורלו כזר ונד והופך לריבון בארצו, עם שמסוגל לעשות את המעבר ממיעוט לרוב, מקורבן לבעל כוח. הציונות, קובע הרצל, תצלח רק אם נהיה עם שמתרגם את חזיונותיו ללשון בני אדם, שבונה חברת מופת מוסרית, חברה אנושית, הומנית, אור לגויים – כחלק מהם, לא כגזע אחר שמתנשא מעליהם.

עד היום חוגים המבקשים לערער את זכותו הטבעית של העם היהודי למדינה מכחישים את אופיו הלאומי, וקובעים שהיהדות היא דת. תמונת הראי לכך היא אלה המבקשים לרומם את העם היהודי מעל לכל לאום אחר ובכך חותרים תחת אפשרות כניסתו להיסטוריה וזכותו למדינה. כבר בסוף המאה ה-19 הבין הרצל שאסור ליהודים להתכחש לאופייה הלאומי של היהדות, אולם מאידך – שאסור להם גם להציג את עמיותם כשונה מזו של שאר בני האדם, כמיוחדת ועליונה. אז והיום, האתגר של העם היהודי הוא לזנוח את הנבחרוּת אבל לשמר את השליחות.

[פורסם במוסף 'ספרות ותרבות' של ידיעות אחרונות כחלק מפרוייקט מיוחד לרגל מלאת 130 שנה לספר 'מדינת היהודים']