אנחנו זקוקים להסבר שלא מסתפק ב"בורות" כדי להבין למה סטודנט אמריקאי יציג לראווה דגל חיזבאללה. לא חסרה בורות בעולם, אבל משהו מעניין יותר מתרחש כאן, ודאי כשאנחנו מבינים שגם אנשים שבהחלט אינם בורים תומכים, ולפעמים אוהדים ממש, ארגוני טרור כחיזבאללה.

המסתורין אינו שאישים בשמאל הרדיקלי תומכים בטרור – השמאל הרדיקלי המציא את הטרור – אלא שהם מקדמים את ההנחה, שקל להראות שהיא שגויה, שארגוני טרור איסלמיסטים מהווים תנועות שחרור באיזשהו מובן שגור של המונח הזה.

למרות זאת, התפיסה של תנועות טרור אסלאמיות, ובפרט חמאס וחיזבאללה, כתנועות שחרור, הפכה נפוצה בחוגים רדיקליים. הליגה נגד השמצה אספה עשרות הצהרות בנושא זה על חמאס שפורסמו על ידי ארגוני סטודנטים ב-7-9 באוקטובר 2023. אמנם אין לצפות ליותר מדי מסטודנטים הלומדים באוניברסיטאות עילית, אבל מה לגבי אינטלקטואלית מוערכת כמו ג'ודית באטלר, שבשנת 2006 טענה ש"הבנת חמאס וחיזבאללה כתנועות חברתיות פרוגרסיביות, שנמצאות בשמאל, שהן חלק משמאל עולמי, היא חשובה ביותר"?

בערך באותו הזמן נורמן פינקלשטיין, פרופסור למדעי המדינה ואקטיביסט אנטי-ישראלי ותיק, כתב כי פעולת לכידתם והריגתם של חיילים ישראלים על ידי חיזבאללה ביולי 2006 היתה "מחווה אצילית", ולאחר ה-7 באוקטובר 2023 הוא קבע כי "אם נכבד את ההתנגדות האלימה של ג'ון בראון לעבדות; אם נכבד את היהודים שמרדו בגטו ורשה, כי אז עקביות מוסרית מצווה עלינו לכבד את ההתנגדות ההרואית בעזה".

הנקודה שיש לעמוד עליה כאן אינה ההשוואה הנלוזה בין התנגדות הגרילה בגטו ורשה לוורמאכט ולאס-אס לבין מעשי רצח המוני של אזרחים, אונס שיטתי, חטיפה של משפחות שלמות וניסיון טיהור אתני של יותר מעשרים קיבוצים ושלוש ערים ישראליות. הנקודה שיש לעמוד עליה היא ההקבלה של הטרור האסלאמיסטי לתנועות שחרור פרוגרסיביות מהעבר.

באטלר נוקטת באותה עמדה. בכנס בצרפת במרץ 2024, היא הדגישה שזה "ישר ונכון מבחינה היסטורית" לטעון ש"התקוממות" של ה-7 באוקטובר היה "מעשה של התנגדות מזוינת" ובשום אופן "אינה מתקפת טרור". שוב, מה שמעניין כאן אינו טיוח פשעי חמאס אלא הלגיטימציה לטרור של חמאס על ידי הגדרתו מחדש כמעשה של התנגדות אנטי-קולוניאלית.

דוגמה אחרונה וגרוטסקית אביא מספרו של פיטר ביינרט, 'להיות יהודי לאחר חורבן עזה: חשבון נפש' (2025). ביינרט, אקטיביסט יהודי ותיק שבשנים האחרונות הפך מציוני לתומך במדינת כל-אזרחיה, מגנה בתוקף את פעולות חמאס ב-7 באוקטובר, אך אינו משתמש ולו פעם אחת במילה "טרור" כדי לתאר אותן ולא במילה "טרוריסטים" כדי לתאר את חמאס. עבור ביינרט מחבלי חמאס הם תמיד "לוחמים", וחמאס אינו ארגון טרור אלא "ארגון חתרני (insurgent)" או ארגון "גרילה" (מה שיוצר ניסוחים מאולצים משהו, כגון "מוקדם יותר באותו בוקר, לוחם חמאס נכנס לביתה של עמליה ורצח את אמה" – עמ' 34).

לאורך הספר חמאס מתואר כתנועת שחרור. ביינרט קובע כי

ל-7 באוקטובר יש יותר במשותף עם הרצח, העינויים והאונס של אלפי אירופאים בהאיטי הנאבקת לעצמאותה ב-1804, או לטבח המתיישבים הלבנים בפורט מימס על ידי אינדיאנים משבט הקריק ב-1813 במה שכיום הוא אלבמה, או לטבח בלארי על ידי מורדי מאו מאו שביקשו להפיל את הקולוניאליזם הבריטי בקניה ב-1953 – התקפות מחרידות וחסרות רחמים על ידי עמים מדוכאים המתנגדים לנישול. (עמוד 39)

עבור ביינרט חמאס הוא פשוט עוד פרט בסדרה ארוכה של תנועות שחרור. אכזרי, אין ספק, כי שחרור מדיכוי לעולם אינו קל וגם לא ג'נטלמני. אבל למה אפשר לצפות? דיכוי מייצר אלימות ודה-קולוניזציה אינה מטאפורה. בסופו של דבר, כשם שאנו רואים את העבדים המשוחררים של האיטי כגיבורים, כך עלינו לראות גם את הלוחמים (אל תגידו טרוריסטים) של החמאס.

האנלוגיה לעבדים ולילידים חיונית כמובן עבור הביקורת על ישראל כמעצמה קולוניאלית, כמו גם להצדקת הזוועות שביצע חמאס. היא מאפשרת להחליק את המעשים המתועבים שבוצעו על ידי התנועות האלה ולתת לגיטימציה לכל ברבריות שמושתת על ישראלים ויהודים. אבל יש כאן יותר מאשר ויתור טקטי על מוסר למען גינוי מדינה שנואה או עם שתמיד אשם. יש כאן טרנספורמציה עמוקה יותר, במחשבה של חוגים מסוימים בתוך השמאל הרדיקלי. אנו עדים לשינוי במשמעות של פרוגרסיביזם. כדי להבהיר זאת, עלינו לבצע צלילה קצרה אל תוך ההיסטוריה של הטרור.

***

המסגרת התיאורטית השימושית ביותר לכך תהיה עבודתו של דיוויד רפפורט אודות "ארבעה גלים" של טרור מודרני: האנרכיסטי, האנטי-קולוניאלי, טרור השמאל החדש והדתי הפונדמנטליסטי. ראשית הסיפור במאה התשע עשרה, כאשר המונח "טרור" נודד בהדרגה מהמובן שקיבל במהפכה הצרפתית (אלימות שננקטה על ידי ממשלה מהפכנית כדי להפחיד ולשנות את החברה) למשמעותו המודרנית: אלימות כנגד מדינות ואזרחים על מנת לייצר פחד ולהשיג מטרה אידיאולוגית.

גל הטרור הראשון היה מהפכני ואנרכיסטי. הוא מתחיל עם תנועת נרודנאיה ווליה הרוסית ("רצון העם" – נוסדה בשנת 1879 ואחראית להתנקשות בצאר אלכסנדר השני בשנת 1881), ומתפשט הלאה למספר רב של פעילים אנרכיסטים וסוציאליסטים. עקרונות מודרניים של ריבונות עממית (סמכות פוליטית הנובעת מ"העם", בו הכל נחשבים שווים), ההבנה המודרנית של מהפכה פוליטית כדבר טוב, ערכי הנאורות של חירות ושוויון ואידיאולוגיות שמאל רדיקליות משתלבים יחד ליצירת רצף יוצא דופן של התנקשויות (הקיסרית אליזבת מאוסטריה, המלך אומברטו הראשון מאיטליה, נשיא ארה"ב ויליאם מקינלי, ועוד) ופיגועים רבי נפגעים, תוך כוונה לנצל את העיתונות הפורחת והשימוש המתרחב בטלגרף כדי להגיע לתודעה ציבורית רחבה.

מלחמת העולם הראשונה משנה את הסביבה האידיאולוגית. התפרקות האימפריות וקביעתו של נשיא ארה"ב וודרו ווילסון בדבר זכותם של עמים להגדרה עצמית משנים את המניע העיקרי לטרור ממהפכה רדיקלית לעצמאות לאומית. רפפורט מזהה אפוא את הגל השני כלאומי ואנטי-קולוניאלי. ה-IRA באירלנד מהווה דוגמא נחשונית לגל הזה: הארגון מבצע מאות פיגועים בתחילת שנות ה-20 של המאה העשרים. הטרור הלאומני המצרי פעל כמעט באותו הזמן, ופעילות טרור במהלך המאבק ההודי לעצמאות החלה בשנת 1925 ונמשכה עד הכרזת העצמאות ב-1947. מקרים מאוחרים יותר כוללים את המרד הערבי בפלסטין המנדטורית (1936–1939); ארגוני טרור יהודיים כמו האצ"ל והלח"י; המאו מאו בקניה (1952–1960); ה-FLN באלג'יריה (1954–1962) וה-EOKA בקפריסין (1955–1959).

תוך השהיית השיפוט המוסרי של מעשיהם (לדעתי טרור הוא תמיד מגונה), חשוב לציין שאנו עדים שוב למה שהן בבירור תנועות שחרור פרוגרסיביות. כולן נאבקות נגד דיכוי קולוניאלי ולמען התפיסה המודרנית של זכות ההגדרה העצמית. האסטרטגיה היתה להפוך את השלטון הקולוניאלי לבלתי אפשרי מבחינה פוליטית, כלכלית ונורמטיבית, וחשיבותו של גל זה היא שבניגוד לראשון, הוא מצליח. כוחות קולוניאליים נסוגים, מדינות לאום נולדות.

הגל השלישי (שנות ה-60-80) מציע ביטויים מגוונים של תנועות שמאל חדש (New Left). גל זה, שהושפע במיוחד ממלחמת וייטנאם, מהמהפכה הקובנית ומתנועות מהפכניות קומוניסטיות ומאואיסטיות בעולם השלישי, ושהיה חדור ברדיקליזציה שהתבשלה באוניברסיטאות מערביות, מציג רבים מהארגונים הידועים לשמצה של שנות ה-60-80: סיעת הצבא האדום/באדר-מיינהוף, ה- Weather Underground, ה- Action Directe, ועוד.

הגל הזה גם מעלה על נס את המאבק הפלסטיני לשחרור לאומי. ארגון השחרור הפלסטיני (אש"ף) נוסד בשנת 1964 ומושך אליו אזרחים מערביים. ארגונים המקדישים את עצמם למטרה זו (כמו באדר-מיינהוף) ממלאים תפקיד מרכזי בשינוי פני הטרור, ועוזרים להפוך אותו לעל-לאומי ובינלאומי, תוך כדי ביצוע פעולות ראווה נועזות ופומביות מאוד. זוהי התקופה בה אנו נחשפים לחטיפות מטוסים, החזקת בני ערובה, השתלטות על שגרירויות ופעולות טרור באירועים בינלאומיים (לנו זכורה במיוחד אולימפיאדת מינכן בב- 1972 וחטיפת מטוס אל-על לאנטבה, 1976, שבוצע בשיתוף פעולה של תאי טרור גרמנים ופלסטינים).

ושוב: על אף האלימות הרצחנית, כל המעשים הללו מבוצעים על מנת לקדם מטרות פרוגרסיביות. כולם, לפחות לפי הבנתם של מבצעיהם עצמם, אנטי-אימפריאליסטיים, אנטי-קולוניאליים, אנטי-קפיטליסטיים, וכולם מכוונים לקדם שוויון ושחרור למדוכאים – כאשר שחרור כאן משמעותו אוטונומיה אישית והגדרה עצמית לאומית.

***

בגל הרביעי הדברים משתנים. רפופורט מתארך את תחילתו לשנת 1979, תוך הדגשת שני אירועים גיאופוליטיים: המהפכה האיראנית והפלישה הסובייטית לאפגניסטן. לאלה הוא מוסיף את ההשתלטות על המסגד הגדול במכה, באותה שנה, על ידי מאות סונים קיצונים משנים-עשר מדינות שנות, תוך הכרזה על ביאת המהדי. התפתחויות אלו מעוררות גל של פעילות טרור שבמרכזה הדת הפונדמנטליסטית, ובפרט האסלאם.

המהפכה האסלאמית של איראן הופכת אותה ליצואנית טרור עולמית, מממנת ומכוונת פעילות טרור ואף ארגוני טרור שלמים. באפגניסטן, האסלאם משפיל ומביס מעצמה חילונית, ומעורר התלהבות ברפובליקות סובייטיות עם אוכלוסיות מוסלמיות גדולות. כוחות אסלאמיים עולים בבוסניה, קשמיר ההודית מתחממת על רקע מתחים עם המיעוט המוסלמי. פיגועי התאבדות והקרבה עצמית הופכים לפעולות הטרור הבולטות בגל זה, והוא נמשך למעשה עד לאל-קאעידה ולדאעש. שתי התנועות מבקשות לכונן ח'ליפות שבה השלטון האסלאמי מחליף את מדינות הלאום המודרניות, שתיהן אכזריות ביותר ושתיהן בעלות כישרון תקשורתי ויכולת חסרת תקדים ליצירת ספקטקל ויזואלי.

בעוד שקבוצות אסלאמיות אחראיות למספר הגדול ביותר והקטלני ביותר של פיגועי טרור בגל הרביעי ("האסלאם", כותב רפופורט, "נמצא בלב הגל הזה"), דתות אחרות לא תמנו ידן בצלחת. המחתרת היהודית של תחילת שנות ה-80 תכננה לפוצץ את כיפת הסלע על מנת להביא את הגאולה, ואום שינריקיו, תנועה יפנית ששילבה תאולוגיה בודהיסטית, הינדית ונוצרית, שחררה גז עצבים ברכבת התחתית של טוקיו בשנת 1995 במטרה להשיב את "הבודהיזם המקורי" ולצפות ל"ארמגדון". לרשימה זו אפשר להוסיף טרור נוצרי נגד מרפאות הפלות, והיא כמובן מגיעה עד לטרור היהודי שמשתולל בימים אלה ביהודה ושומרון.

השינוי שהגל הרביעי מביא הוא קודם כל בקנה מידה: פעולות הטרור הופכות רבות יותר, גדולות בהרבה, קטלניות יותר, ובמקרה של טרור בחסות איראן, ממומנות על ידי מדינה. מנקודת מבט אידיאולוגית, בגל הרביעי האלימות כבר אינה המוצדקת באמצעות נרטיבים מהפכניים, לאומיים והיסטוריים אלא מוטמעת בנרטיבים מטא-היסטוריים או טרנסצנדנטיים. לגיטימציה לפעולה אינה מגיעה מ"העם", אלא מאלוהים.

וחשוב מכל: בגל הרביעי הטרור לראשונה אינו מתעקש שמאבקו מוקדש למימוש ערכי הנאורות. למעשה, הוא דוחה אותם ומצהיר בבירור על רצונו בחורבנם. שלושת הגלים הראשונים הצדיקו את עצמם באמצעות המסגרת הנורמטיבית של הנאורות והמודרנה באופן כללי; גם כאשר דחו באופן קיצוני את הליברליזם הם דגלו בריבונות עממית, באמנציפציה, בשוויון, בהגדרה עצמית לאומית ובהתקדמות היסטורית חילונית (זה ההבדל העקרוני בין אש"ף לחמאס, וזו הסיבה שפיוס עם הראשון אפשרי, ועם השני כנראה בלתי אפשרי).

הגל הרביעי הוא הגל הגדול הראשון של הטרור המודרני שתרומתו האידיאולוגית הייחודית אינה פרשנות רדיקלית נוספת של ערכי הנאורות, לא הבטחה מודרנית נוספת לחירות, אלא דחיה עקרונית של כל אלה. מדובר במרד נגד ההומניזם האוניברסלי וערכי החופש והשוויון, שלא לדבר על החילוניות, כפי שהובנו במודרנה המערבית.

***

מה ניתן אפוא להבין מהתעקשותם של אינטלקטואלים בולטים בשמאל הרדיקלי להתייחס לגל הזה כאילו היה גרסה נוספת של שלושת הקודמים, כאילו הוא מקדם חירות ושוויון במובן שהם עצמם דוגלים בו?

להמשך המאמר:

באתר תלם

פורסם גם באנגלית בסאבסטק שלי

פרופ' יוסי דהאן כתב ביקורת מלומדת על ספרי "ליברליזם: שורשיו, עקרונותיו, משבריו", ביקורת שמאשימה אותי, בצדק, בהצגת סוג מסוים של ליברליזם; ושלא בצדק בכך שאני סוג של גזען, כי הליברליזם שלי אינו כולל ערבים וכי איני מציין בספר את הכיבוש.

אני מכבד מאוד את חשיבתו של דהאן, אולם דומני שהרבה מן הביקורת מפספסת את אופיו של הספר. מדובר בספר מבואי, ואין בו כוונה להביא את כלל הזרמים של ההגות הליברלית ושל הפוליטיקה הליברלית בעולם כיום. הרשימות השמיות הארוכות שהביא דהאן, של הוגים שהייתי אמור להתייחס אליהם ולא התייחסתי, כוללות, אם ספרתי נכון, 21 הוגים והוגות – מג'ון רולס ועד יהודה שנהב-שהרבני. הוגים אלה אכן חשובים, אולם מובן מאליו שבספר בן 94 עמודים לא תיתכן בחינה רצינית של תרומותיהם השונות. הדרישה לעשות כן היא דרישה לכתוב ספר אחר.

מבחינה עקרונית, דהאן מבקר את הדגש שלי על אוטונומיה אישית כיסוד הליברליזם. הוא כותב:

ליברליזם של אוטונומיה – תפיסה שנטועה, בין היתר, במשנתם של ג'ון לוק, עמנואל קאנט, ג'ון סטיוארט מיל ואחרים – מציב במרכזו את יכולתו של היחיד לשלוט בחייו ולעצבם, תוך בחינה רציונלית וביקורתית של עצמו, של אמונותיו וערכיו… לעומת זאת, ליברליזם של גיוון דוגל בחברה שאינה משמרת ומטפחת אידיאל מוסרי יחיד, אלא תומכת בקיומם של הבדלים לגיטימיים בין יחידים וקבוצות בסוגיות מרכזיות, כגון אופי החיים הטובים, מקור הסמכות המוסרית והבסיס להצדקת אמונות וערכים.

בזה דהאן צודק. הצגתי בספר את הליברליזם מבית מדרשם של לוק, קאנט ומיל, שכן לתפיסתי הוא מהווה את הקו המרכזי של החשיבה הליברלית. יש כמובן אסכולות ליברליות אחרות, כמו ליברליזם של שגשוג (מנחם מאוטנר כתב רבות על ההיסטוריה שלו), ליברליזם רב-תרבותי (ההוגה הקנדי שמצטט דהאן, ויל קימליקה, דווקא מבסס אותו על אוטונומיה אישית), ליברליזם קהילתני (שעימו אני נמנה) ועוד. גם אותו ליברליזם של גיוון, שמקדם דהאן, שייך לשדה הרחב של אסכולות אלה. אלא שהניסיון של דהאן לנמק דחייה של התפיסה הליברלית של אוטונומיה נשען על השמטה ומוביל לטעות.

ההשמטה היא הייחוס הפשוט של תפיסת הליברליזם של גיוון להוגה הליברלי ויליאם גלסטון. גלסטון בהחלט סבור שהחברה הליברלית צריכה לאפשר כמה שיותר גיוון, לא רק מתוך סובלנות אלא כמטרה חיובית בפני עצמה. אלא שהוא אינו מסתפק בכך. הוא מבין היטב שתמיכה בגיוון פירושה גם קיומן וטיפוחן של חברות מיעוט לא-ליברליות או אנטי-ליברליות בתוך המרחב הליברלי. משום כך הוא קובע את מה שמכונה "זכות היציאה", כלומר יכולתם של הפרטים בקבוצות הללו לממש את האוטונומיה שלהם על ידי היפרדות מאותן קבוצות ומעבר אל קבוצת הרוב.

כפי שכותב גלסטון (במאמר Two Concepts of Liberalism מ-1995):

קבוצות עשויות להיות לא-ליברליות במבנה הפנימי והתנהלותן כל עוד חופש הכניסה והיציאה נשמרים בקנאות על ידי המדינה. […] בנסיבות של פלורליזם אמיתי, חופש הפרט מוגן כראוי על ידי זכויות יציאה בטוחות בשילוב עם קיומה של חברה רחבה יותר הפתוחה לאנשים המעוניינים לעזוב את קבוצות המוצא שלהם.

זכות היציאה מקבוצה לא-ליברלית שומרת כמובן על האוטונומיה של הפרט שחי בקבוצת המיעוט שאינה ליברלית, ועל המדינה הליברלית, על פי גלסטון, לשמור על אותה אוטונומיה "בקנאות"(!), ולדאוג שזכות היציאה תיאכף. מובן מכך מהי הזכות הבסיסית ביותר, על פי גלסטון, שעומדת לכל הפחות לצד הגיוון, אם לא מעליו – האוטונומיה של הפרט. דהאן לא מזכיר זאת כלל.

גלסטון אומנם דוחה את האוטונומיה האישית כאידיאל שהמדינה רשאית לכפות על כלל אזרחיה (כמו שחושב, למשל, יוסף רז), אולם הוא אינו מעניק לקבוצות זכות בלתי מוגבלת לעצב את חיי חבריהן. מבחינת גלסטון, המדינה חייבת להגן על האוטונומיה של הפרט במובן הבסיסי של חירות שלילית, ולאפשר למי שירצה או תרצה לקום וללכת. גם אבחנה זו, הנוגעת ללב הפולמוס שלו נגד ספרי, אינה נזכרת במאמר של דהאן.

השמטות אלה של דהאן מעלות תמיהה, ויכולות, אולי, להיות מובנות על רקע מה שנראה ככוונתו לעודד את מי שהוא תופס כמיעוטים מודרים בישראל. על פי דהאן, הבעיה עם ליברליזם ששם אוטונומיה במרכזו היא שעל פיו,

המדינה צריכה לחנך תלמידים להפוך לבוגרים אוטונומיים. אולם תשובה זו בעייתית, למשל, עבור קבוצות דתיות אנטי-ליברליות, כמו הקהילה החרדית בישראל, שכן חינוך הילדים לאוטונומיה מנוגד לערכיה הדתיים המרכזיים. […] כך גם באשר לנורמות הנוגעות לנשים – לדוגמה, הדיון הסוער המתקיים בימים אלה בישראל על הסדרי הפרדה מגדרית במרחבים ציבוריים, במוסדות חינוך ובצבא, הפוגעים בזכויות היסוד של נשים.

ליברליזם של אוטונומיה (שוב: לא כל סוג של אוטונומיה, אבל נניח לזה) הוא בעייתי אל מול החברה האנטי-ליברלית של החרדים, שם מעוניינים לחנך ילדים לחוסר-אוטונומיה ולהסליל נשים להדרה, אפליה ונחיתות מובנית. לכאורה, הנה מגיע ליברל שדוגל באוטונומיה כמו פרסיקו, ובתקיפות גסה מבקש ללמד ילדים חרדים גם אנגלית ומדעים, ולאפשר לנשים לחיות בשוויון, כבוד ואוטונומיה. חוצפה!

דהאן לא ממשיך לכתוב מה בדיוק הוא היה עושה אחרת. האם אותו ליברליזם של גיוון שבו הוא תומך היה מאפשר לחברה החרדית לגדל ילדים לבורות ולנחשלות ולהסליל נשים לאפליה ולצייתנות? יש לשאול במפורש: האם על המדינה לאכוף לימודי ליבה בחינוך החרדי – כן או לא? אם כן, הרי שהאוטונומיה עולה על הגיוון, והמחלוקת בינינו היא על מינון ולא על עיקרון. אם לא, צריך דהאן לומר לקוראיו מה בדיוק צפוי לילדים ולנשים שיישארו מאחור.

כתיבתו של דהאן מזכירה את רעיונותיה של תנועת הוגים ישראלים שמערערים על הסדר הליברלי. ראש וראשון שבהם הוא ניסים מזרחי, שמציע ביקורת מבריקה על נקודות התורפה וכשליו של הליברליזם – לא רק כעמדה אידיאולוגית, אלא גם כבשורה שאמורה לרכוש את ליבם של המדוכאים, שבתורם דוחים אותו שוב ושוב. שלל עמותות (שחרית הבולטת שבהן) הן הזרוע הביצועית של תפיסות אלה.

הבחינה הביקורתית של הליברליזם חשובה מאוד, אולם עד כה לא מצאתי ביוזמות אלה את החלק המשלים: אם לא ליברליזם, מה כן? האם "ליברליזם של גיוון", המאפשר לחברה החרדית לדכא את בניה ובנותיה, הוא הפתרון? האם מרחב אזרחי "מסורתי", שבו אין הקפדה ליברלית על שוויון זכויות בין גברים לנשים או בין יהודים ללא-יהודים, ייצור כאן חברה טובה יותר?

שוב: איני מכחיש שהליברליזם מוגבל משלל בחינות. אני כותב על כך בספרי (אף שדהאן לא מתייחס לחלק הזה), אבל זה כמובן לא אומר שהאלטרנטיבה טובה יותר. מה שחסר לי בביקורת של דהאן הוא ההתמודדות עם תוצאות הדרך שהוא מציע. בחברה החרדית פירוש הדבר המשך האוטונומיה החרדית כפי שהיא קיימת כיום. במרחב הציבורי הישראלי פירוש הדבר הדרת נשים, להט"ב, חילונים ולא-יהודים. מי שמקדם תפיסה כזו צריך להתמודד עם השלכותיה.

[שלוש פסקאות אחרונות, שעוסקות ביחס המכוער של אתר שיחה מקומית כלפי, באתר שיחה מקומית.]

250 שנה אחרי, קשה לתפוס היום עד כמה היווסדותה של ארצות הברית כרפובליקה זעזעה את המובן מאליו החברתי והפוליטי. מאז חורבן הרפובליקה הרומית, בסוף המאה הראשונה לפנה"ס, ולמעט מספר מצומצם של ערי מדינה קטנות, בעיקר באיטליה, לא היו מסגרות פוליטיות שלא היו ממלכות, אימפריות או בעלות ממשל תורשתי כלשהו. עצם המחשבה שאפשר *לבחור* בראש המדינה ושהוא גם *מתחלף* כל כמה שנים היתה דמיונית.

לא בכדי, כאשר סיפרו לו שג'ורג' וושינגטון מתכוון, אחרי הניצחון במלחמה וביסוס עצמאותה של ארה"ב, לפרוש לביתו (כלומר לא להישאר כשליט צבאי או להכתיר את עצמו למלך), אמר יריבו הגדול, ג'ורג' השלישי מלך בריטניה, שאם הוא אכן יעשה זאת, "הוא יהיה האדם הגדול בעולם". ויתור מרצון על שלטון נשמע כמו מעשה של טירוף אידיאליסטי.

מימי הביניים ועד המאה ה-18 נחשבה בריטניה לבעלת צורת הממשל הליברלית ביותר. אולם על אף הפרדת הרשויות שנהגה ואשר מונטסקייה שיבח, מדובר היה בחברה מעמדית והיררכית מאוד, שבראשה כמובן עמד מלך – שהוריש את מעמדו לצאצאיו. הרפובליקה האמריקאית, על מסר החירות והשוויון שבהכרזת העצמאות שלה, על חברתה נטולת האריסטוקרטיה והאצולה, ועל ממשלה הנבחר, על מגילת זכויותיה, פתחה בבת אחת אופק חדש של אפשרויות לעולם כולו.

הקמתה של ארצות הברית חילצה את הרעיון הרפובליקני לא רק מדפי היסטוריה אלא מהדיונים התיאורטיים של ההוגים והמדינאים. היא הבהירה שמלוכה, אריסטוקרטיה, היררכיה ודיכוי אינם בלתי נמנעים. לבני אדם רגילים היה כוח לפרק אותם ולבנות חברה שונה, שוויונית יותר. האומה היתה יכולה לקחת את גורלה בידיה, להכחיד מוסדות ישנים ולכונן חדשים בעצמה, באמצעות ממשל נבחר.

הרעיון של קידמה, של היסטוריה שמונהגת בידי אדם ושיכולה להציע שיפור מתמיד, הרעיון שמה שהיה הוא לא מה שיהיה, הרעיון ששינוי פוליטי רדיקלי יכול להיות חיובי, קיבלו כולם ממשות ב-1776. המהפכה הצרפתית חבה הרבה למהפכה האמריקאית, שלא רק נתנה לה שפה ועקרונות, אלא תקדים חי והוכחה שהדבר אפשרי. גם דרום אמריקה התמלאה ברפובליקות שלקחו השראה משכנתם הצפונית: כאשר בוליבר וסן-מרטין שחררו את היבשת מהאימפריה הספרדית המדינות שנוצרו לא העמידו מלך אלא הפכו לרפובליקות (ברזיל היתה יוצאת הדופן).

האליטות האירופיות היו מרותקות לאומה החדשה שפרצה את גבולות ההיסטוריה והמובן מאליו הפוליטי והנהיגה לראשונה דמוקרטיה ליברלית. הנה כי כן: ממשל הנוסד על ידי העם, באמצעות העם, למען העם. "אמריקנופיליה" הפכה לתשוקה אופנתית, ודיבורים על "לידתו מחדש של הרפובליקניזם" התפשטו. המונח "אמריקאי" הפך לזהות פוליטית על-לאומית שמשמעותה לא רק מישהו מארצות הברית אלא אדם המחויב להחליף את המלוכה ברפובליקה ואת שלטון האצולה בדמוקרטיה.

ההשפעה היתה קודם כל פסיכולוגית: היא גרמה לאנשים להרגיש שהם חיים בעידן חדש(Novus Ordo Seclorum, כמובן). אמריקה הראתה שעקרונות הנאורות – זכויות האדם, האמנה החברתית, חירות, שוויון, ריבונות העם, הפרדת דת ממדינה, חופש הביטוי, הפרדת רשויות וחוקה המגינה על כל אלה – לא היו רק תיאוריות דמיוניות או הפשטות פילוסופיות, אלא עקרונות ממשיים שיכולים להתגלם במוסדות ציבוריים ולנהל חברה של מיליוני בני אדם.

היום, כאמור, כל זה נשכח או נראה מובן מאליו. כמבקרים חברתיים מלומדים אנחנו גם נהנים למצוא ולהתרכז דווקא בכישלונות, בסתירות הפנימיות ובפגמים של הרפובליקה הצעירה, בראש ובראשונה שיעבודם של מיליוני בני אדם. אבל מבט כזה מפספס עד כמה המהפכה האמריקאית היתה מהפכנית במובנים גדולים הרבה יותר מהחלפת השלטון. עבדות היתה בכל מקום, כמו גם גזענות, מיזוגניה, אימפריאליזם, אכזריות ודיכוי. ארצות הברית הביאה לעולם סדר פוליטי חדש: דמוקרטי וליברלי, המוקדש לשלטון העם ולהגנה על זכויותיו. לא היה כדבר הזה, ובמשך עשרות רבות של שנים אף ארץ אחרת גם לא הצליחה להקים מסגרת מקבילה.

לפני 250 שנה קרה אירוע היסטורי עצום, שכל דמוקרטיה ליברלית בהווה לא רק חבה לו חוב גדול אלא ממשיכה את המורשת שהוא הוליד.

בשלהי 1978, בעוד באיראן המחאה נגד השאה הולכת ומתעצמת, נפגש יהודה עציון, ממייסדי ההתנחלות עפרה, עם שבתאי בן דב, מהוגי הדעות המקוריים שצמחו לציבור הציוני דתי. עציון ביקש לברר עם בן דב האם החרבת כיפת הסלע תהווה זרז מכריע לתהליך הגאולה. "אם אתה רוצה לעשות מעשה שיפתור את כל הבעיות של עם ישראל", השיב בן דב, "עשה את הדבר הזה."

עציון בהחלט התכוון לעשות. יחד עם חבריו למחתרת היהודית, ישועה בן שושן, מנחם לבני ודן בארי, נאספו עשרות קילוגרמים של חומר נפץ תקני, הוכנו מטעני חבלה ונערכו תצפיות על המקום תוך תכנון הפעולה, שהיתה עלולה, בסבירות גבוהה, להטיל את מדינת ישראל למלחמה מול כל העולם המוסלמי. כפי שכותב חגי סגל בספרו 'אחים יקרים: קורות המחתרת היהודית', עציון הודה שהפעולה לא התבצעה משום שמיעוט המצטרפים לתוכנית לא איפשר טכנית את הוצאתה לפועל.

נהוג לומר שפונדמנטליסטים דתיים מבינים את גבולות חלומותיהם ואת אילוצי הריאל-פוליטיק, וזה נכון, במידה. איראן לא היתה הופכת לשחקן אזורי משמעותי אילו מנהיגיה היו חסרי כישורים או תבונה בניהול מדינה מודרנית. מאידך, איראן היתה היום חזקה הרבה יותר אילו לא היתה מגבילה עצמה על פי שאיפותיו התיאולוגיות של "המנהיג העליון". משבר המים הנוכחי, לשם דוגמא, נובע מקידום מדיניות של "עצמאות תזונתית" על פיה יש לגדל במדינה מזון שאפשר לייבא בקלות ממדינות אחרות. מובן גם שאילו היתה הרפובליקה האיסלאמית משקיעה באזרחיה את המיליארדים שהוקדשו להקמת "טבעת האש" הקטלנית סביב ישראל הדבר גם היה עוזר למצבה הפנימי.

אותה טבעת אש, כמובן, לא הוקמה בטעות. חמינאי חזר שוב ושוב על רצונו להשמיד את ישראל. לא את ישראל "כמדינה יהודית", לא לקדם במקומה מדינת כל אזרחיה דמוקרטית, אלא את ישראל כמדינה, על אזרחיה. כך למשל, ב-2001, בישיבת תמיכה באינתיפאדה השניה, קבע חמינאי כי "משימתה הנצחית של איראן היא מחיקתה של ישראל מהאזור", ב-2010, בציוץ שעדיין על הרשת, תיאר חמינאי את ישראל כ"ישות נוראית במזרח התיכון, שללא ספק תושמד", וב-2018 כתב ש"ישראל היא גידול סרטני ממאיר שחייב להיות מוסר ומושמד".

אל התבטאויות אלה מצטרפות שלל התבטאויות של בכירים רבים במשטר האיראני, הידוע בהם מחמוד אחמדינג'אד, שכולן גרסאות שונות של המסר לעיל. מי שסבור שאיש מהם לא התכוון ברצינות לדבריו או שלא היה עושה זאת לו ניתנה לו ההזדמנות, צריך להסביר מה בפונדמנטליזם השיעי הופך אותו לפרגמטי או מתון יותר ממקבילו היהודי. לעציון וחבריו, כמו לסיקריקים בימי בית שני, לא היתה בעיה להתחיל מלחמה מול כל העולם מתוך אמונה שלמה שישועת ה' כהרף עין.

למרות שקל מאוד ללמוד מההיסטוריה היהודית כיצד קנאות דתית מובילה לחורבן, בציבור הדתי דואגים באופן מתמיד להפחית מחומרתה. בישראל מתקיימת תעשיית שלמה של הכחשה, על פיה אין טרור יהודי, משיחיות היא דבר נפלא ומילים מפורשות של אנשי ציבור ופוליטיקאים בכירים אינן, למעשה, אומרות את מה שהן אומרות.

כך, למרות ששר האוצר סמוטריץ' אמר בפירוש כי רצונו "שמדינת ישראל תתנהל על פי התורה", כלומר, "תחזור להתנהל כפי שהתנהלה בימי דוד המלך ושלמה המלך", יש מי שמכחיש שהוא מעוניין למוטט את הדמוקרטיה בישראל, ולמרות שהרב יוסף קלנר, המלמד בישיבת בני דוד בעלי, קבע כי "לא לשמור תורה ומצוות זה חוסר מוסריות ובוגדנות לאומית" שנגדה "כל סנקציה היא לגיטימית, עד כדור בראש", יש מי שסבור שהמדינה אמורה לממן את שיעוריו בישיבה.

יותר ויותר אפשר לשמוע מנציגי האורתודוקסיה בכנסת כי מטרתם היא מדינת הלכה. בתחילת החודש הנוכחי, למשל, היה זה חה"כ פינדרוס (יהדות התורה) שאמר בכנסת כי מטרת החוק להרחבת סמכותם של בתי הדין הרבניים היא "שכולם יבינו שיש אלוהים אחד ותורה אחת שניתנה, והיא מחייבת את כולנו". במקביל נשמעות הכחשות נמרצות ותלונות על היועמ"שית, שלכאורה מסכנת את הדמוקרטיה.

יש להודות: עבור אנשי שמאל רבים, ואני כולל בכך את עצמי, החשש מפונדמנטליזם דתי מעורר תחושות לא נעימות של חוסר-סובלנות לאחר מצד אחד, ושל מציאת יריב קל מדי, גרוטסקי מדי, מאידך. יש בהדהוד אמירות מפלצתיות את מידת האלגנטיות שיש בהצבעה על אדם מכוער ברחוב. אולם המחשבה המאלחשת, שהצהרות לחוד ולמעשים לחוד, אינה תקפה במקרה של פונדמנטליסטים, אשר הנאמנות המוחלטת שלהם למסורת (בפרשנותם כמובן) היא עבורם עיקרון יסוד דתי וזהותי.

פונדמנטליזם פועל באמצעות צמצום: הוא מרדד מסורת דתית לשלד נוקשה של עקרונות, הנאכף באמצעות כניעה מוחלטת לכתבי הקודש. אלה מופשטים מרבדי פרשנות ותיקים המאפשרים למסורת להישאר גמישה וחיה והופכים לעדות קפואה לאמת אחת ויחידה. כאשר קבוצה פונדמנטליסטית מחזיקה גם בתפיסת היסטוריה נוקשה ובתחזית לגבי סוף העולם, היא עלולה לנסות לכופף את העולם החברתי והפוליטי לצורה שהתאולוגיה שלה דורשת על מנת להביא את הגאולה השלמה. אותו כיפוף לא יכול לבוא אלא באלימות.

אסור, אפוא, שאיראן תשיג נשק גרעיני. בזה נתניהו צודק. הסיבה איננה רק עוינותה של איראן לישראל, אלא אופיו של המשטר. פונדמנטליזם דתי מתקיים בסיפור קוסמי בו ההיסטוריה היא זירה למימוש רצון האל. כאשר תפיסה כזו מקבלת לרשותה מנגנונים של מדינה מודרנית התוצאה היא אסון. אותה אמת תקפה גם פנימה. פונדמנטליזם דתי איננו הופך לנסבל משום שהוא חבוש כיפה ואיננו מאבד מכוח ההרס שלו משום שהוא מדבר עברית. פונדמנטליזם שמחזיק בכוח פוליטי, באיראן או בישראל, מסוכן לקיומה של המדינה.

[פורסם בגרסה מקוצרת במדור הדעות של הארץ]