אברהם זגדון ישב בחדר קטן בבית שכור בפרברי אומן, מסביבו חסידיו. הוא ניהל דו-שיח עם אחד מהם. זגדון הוא אדם גדל גוף, רחב, שמזכיר מאוד את סלובוי ז'יז'ק, גם בחזותו, גם בטיק עצבני שהוא לוקה בו בפניו, וגם בצורת הדיבור: חד, חריף, קופצני. באיזשהו שלב אמר שכל הרבנים כאן מפחדים ממנו, ואז הוסיף: "זה בגלל שאני שד".

זגדון, למי שלא מכיר, כבר שנים משמש כ"ילד הרע" של זרמי ברסלב למיניהם. הוא מלמד תורה שהיא על סף האנטינומיזם ונהנה מאוד לשחק על הסף הזה. בדיבורו הפרדוקסלי ותזזיתי, הנובע מיומרתו לשבור את המבנים השגרתיים של השכל, הוא כמעט "זֶני". בתפיסתו האמביוולנטית של ההלכה – כחובה, אבל חובה זמנית ולא נעימה – הוא ידוע כאדם שמסוגל לפקר גם חסידים גדולים. ההתבוננות בו ובחסידיו המעטים מעלה את הרושם שאצלו כפי הנראה נמצא הדבר שהכי קרוב למה שהיה אצל ר' נחמן עצמו מבחינת התנופה והאווירה. הוא חדש, רענן, מפתיע תמיד, ללא חצר מסודרת, ללא מבנה מאורגן סביבו, ועם הרבה שונאים.

על זגדון ניתנים כאן (pdf) הפרטים הבאים:

נולד בכ' אדר א' תשי"ז בעיר תוניס (תוניסיה), משם עבר לצרפת ללמוד, נשא אישה וחי שם עם משפחתו מספר שנים. אחר נישואיו עלה ארצה בשנת תשמ"ו. התקרבותו לחסידות ברסלב: אחר שקיבל את תיקון הכללי כמתנה לחתונה, ורחש את ספר לקו"מ בארץ, הכיר את חסידות ברסלב ע"י ידיד חסיד ברסלב נלהב. מקורב לר' ישראל אודסר מאז פגישתם באומן בשנת תש"ן. לדבריו של ר' אברהם זגדון, היה ר' ישראל אודסר מחבבו ומכבדו ביותר. מנהיג של קבוצת חסידים מקורבים.

אז כל זה טוב ויפה, אבל מבחינה תיאולוגית זגדון הוא לדעתי אכזבה. הגעתי אל זגדון (באומן, לפני שבועיים) בדיוק שסיים ללמד את אחד משיעוריו. הנה תקציר השיחה שנתן (כפי שסיכם עבורי נ.פ. מיד אחריה):

על פי זגדון בשבת אין מצוות, ויש רק תענוג. והשבת היא לעתיד לבוא, כשכולנו נהיה בתודעת שבת. כרגע אנחנו עדיין לא גאולים, אנחנו עדיין בעולם הנגלה ולא בעולם הנסתר (התרשמתי שזגדון מאוד אוהב את החלוקה לשני המימדים האלה). ולכן ההלכה חלה עלינו. לכן צריך לשמור שבת. אבל אם אתה חוטא זה לא נורא, אל תצטער, כי בכל מקרה הצער הוא החטא האמיתי. גם ר' נחמן אומר שצריך להיות כל הזמן בשמחה. בכלל, הקב"ה אוהב צחוק. אוהב בדיחות. דוד המלך היה בדחנא דמלכא, ליצן המלך. ובכלל, בלי צחוק הקב"ה לא יכול להיכנס. אז העיקר הוא להיות בשמחה, והקב"ה בכלל לא רואה את החטאים שלנו אלא רק את השמחה שלנו. ולכן אנחנו בכלל לא צריכים את השולחן ערוך, כי הוא תקף רק בעולם של חול. אבל בגלל שאנחנו בעולם של חול ולא בתודעת שבת, אנחנו צריכים את השולחן ערוך.

אתה הבנת את זה נחמן? זגדון רוקד כאן על הגבול האנטינומי, עוד מעט אומר שצריך לזרוק את ההלכה, כבר עכשיו אומר שהיא לא העיקר ואין בינה ובין עבודת ה' אמיתית שום דבר מהותי. בספרו "יחידי סגולה יהיו לעדרים" מביא יהונתן גארב דברים דומים על תורתו של זגדון. על פי גארב על פי זגדון:

מקור הצרות בגלות הוא האדרת פרטי ההלכה על חשבון הנשמה (עמ' 132)
התורה היא רק אמצעי, כאשר האמונה וידיעת האל של הצדיק הן המטרה. רק תורתו של הצדיק היא "סם החיים", ואילו לימוד של פרטי הלכה בלבד הוא לדבריו [של זגדון – ת.פ.] "סם המוות" […] במקום אחר מבהיר זגדון כי התורה ללא הצדיק היא כמו גוף בלא נשמה, או גוף מת. (עמ' 178)

עכשיו תגידו לי, אין לכם הרגשה חמקמקה של דז'ה-ווּ? אני חושב שברור שמבחינה תיאולוגית זגדון מסרטט כאן מבנה שהוא נוצרי-פאוליני בעיקרו. כי מה יש לנו כאן? ההלכה היא אות מתה, ואילו האמונה היא החיים. דבקות בצדיק היא הדרך שלנו לגאולה, ותורתו היא הנשמה שבתוך התורה החיצונית, של הגוף, והיא גם תשמש לה כתחליף. ראו כמה הציטוטים האלה מהאיגרת אל הרומאים מזכירים את דבריו של א"ז:

אֲבָל עַתָּה פְּטוּרִים אֲנַחְנוּ מִן־הַתּוֹרָה כִּי מַתְנוּ לַאֲשֶׁר הָיִינוּ זקְוּקִים לוֹ לְמַעַן נַעֲבוד מֵעַתָּה לְפִי חִדּוּשׁ הָרוּחַ וְלא לְפִי־ישֶׁן הַכְּתָב׃ (6, 6)
כְּדֵי שֶׁתְּקֻיַּם צִדְקַת הַתּוֹרָה בָּנוּ הַהולְכִים לא־כְדֶרֶךְ הַבָּשָׂר כִּי אִם־לְפִי הָרוּחַ׃ כִּי בְּניֵ הַבָּשָׂר יֶהְגּוּ בְּדִבְרֵי הַבָּשָׂר וּבְניֵ הָרוּחַ בְּדִבְרֵי הָרוּחַ׃ כִּי־מַחֲשֶׁבֶת הַבָּשָׂר הִיא הַמָּוֶת וּמַחֲשֶׁבֶת הָרוּחַ הִיא הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם׃ (8, 4-6)

כמו פאולוס גם זגדון חושב שהחוק כובל אותנו ומאמלל אותנו. כמוהו גם הוא מכנה את החוק מוות ואת האמונה (והחוויה המיסטית) חיים. כמו פאולוס גם זגדון חושב שבמציאות שנגאלה החוק יעבור מן העולם, וכמו פאולוס הוא גם חושב שהדרך לגאולה עוברת בדמות אנושית משיחית (הצדיק אצלו, בן האלוהים אצל הטרסי).

ההבדל ביניהם נמצא בעצם רק במיקום שעומדת בו האנושות על ציר הזמן האסכטולוגי: זגדון אומר שאנחנו עדיין לא גאולים ולכן יש לשמור על החוק, ופאולוס חשב כבר לפני 2000 שנה שאנחנו גאולים ולכן אפשר לזרוק את החוק.

מפני שאני יודע שעזרים ויזואלים הם חובה כיום בכל הרצאה, ומפני שאני אוהב מדי פעם להיות יצירתי, הכנתי תרשים צנוע שמדגים את סך חילוקי הדעות בין שני התיאולוגים היהודים האנטינומיסטים הללו (לחצו להגדלה):

מובן? בקיצור, עם כל הכריזמה וההומור שלו, ועד כמה שהוא יכול להיות ידען בקבלה ואף יצירתי בדרשותיו, הוא לדעתי מורה רוחני – או צדיק חסידי – משעמם. כפסוקו של המשורר: אמרו את זה קודם. במקרה זה כמעט אלפיים שנה קודם.

אבל לא רק התקדים הוא שמוציא את העניין מתורתו של א"ז, אלא חוסר התחכום. כאמור, הן פאולוס והן זגדון מנגידים את החוק והרוח, כאילו זה מוציא את זו ולהפך. אין כאן שום מחשבה על כך שהחוק יכול להוביל אל הרוח או להכיל את הרוח או אף להוביל את הרוח. יש כאן חלוקה בינארית שטחית, דואליזם די פשטני ודי ישן, ועל כן, כאמור, לא מעניין.

—

(התמונה של הגרפיטי מהבלוג של משה קרון)