הנה הלינק לקטע הראשון, והנה הלינק לשני.

6/1/01
היום הוא היום הראשון בו אני מרגיש כי ממש עבדתי את השם. בבוקר נסעתי עם רוזה לרופא [בחורה שהיתה במלון בו שהיתי, וחלתה], לראות מה יש לה. עזרתי לה לקנות תרופות ודאגתי שתחזור למלון בבטחה. אחרי שחזרנו בשלום (כנראה לא מלריה אלא וירוס קיבתי) נסעתי לסָרָנָאת' [המקום בו הבודהה נשא את דרשתו הראשונה]. להכנס למתחם הסְטוּפָּה [מעין טליסמן בודהיסטי ענק מאבן] הגדולה עלה 5$ (בני-זונות!) אז לא נכנסתי. במקום זה (אגב נסעתי לשם בריקשת-אפניים, מה שהפך את כל הנסיעה לניסיון למדיטציה) הלכתי אל הסטופה הקטנה יותר, ההרוסה. שם היה נהדר: תמורת קצת בקשיש לקח אותי הארכיאולוג שעבד שם אל תוך המגדל המרכזי. עליתי בו (אחרי שהסתובבתי פעם אחת סביב הסטופה, בכיוון השעון כמובן [כמנהג הבודהיסטים]) עד למעלה ושם – שם עשיתי מדיטציה נהדרת (בישיבה) על הגג, במרכז הסטופה. את הדרך למטה, שהייתי חייב לעשות נגד כיוון השעון (כי כך המדרגות והשביל) עשיתי אחורה. הרגשתי דביל ולמרות זאת עשיתי! אחרי זה ביקרתי בעוד מקדש בודהיסטי ותרמתי 100 רופי [כעשר שקל] באקט של נדיבות-יתר, אחרי שהתרשמתי עמוקות מהדרשה הראשונה של הבודהה, שחקוקה במקום.

כל הזמן השתחוותי לבודהות ונישקתי מקומות קדושים. חזרתי לכאן [העיר ורנסי] ועשיתי שוב מדיטציה, אחרי שהקרבתי קטורת לשיוה (עשן הקטורת עלה ישר למעלה). כל היום היתה הרגשת קדושה נחמדה – לא רצינית מדי, לא מעיקה ודאי, נחמדה. אני חושב שכל העניין קשור לכך שהיום יום שבת. אתמול בערב קניתי שני נרות וקידשתי עליהם, והרי החלטתי שבימי שבת אני לא כותב [את הרומן], מה שבכלל איפשר את הנסיעה "מבזבזת הזמן" לסרנאת'. יופי-טופי, המשך בדרך זו!

14/1
מה שמעניין עם הכיפה [בהודו חבשתי כיפה לראשונה בחיי] היא המהירות שבה שוכחים שהיא שם. בבוקר, כשקמים, רואים אותה מונחת על הכיסא, ונזכרים שאנחנו צריכים להיות דתיים. שמים אותה רוב-רושם ומרגישים מוכנים להיות במודעות. תוך דקות שוכחים ואפילו במשך הימים (לבד מהיום הראשון, אולי) לא מרגישים שהיא ממש שם. מתי שוב? כשנשכבים אחורה לקרוא או לנמנם. פתאום היא קיימת שם בין הראש למשענת. אבל אז אין כוח לקום ולהיות מודעים, מצטערים על כל הזמן ששכחנו ועוברים לקרוא.

 
מה שמעניין עם הקורס מדיטציה [שני קורסי ויפאסנה, אחד של שמונה ימים ואחד של 12, שהחלטתי לקיים בצמוד, שכן הם נערכו באותו מקום ובדיוק הייתי לפניהם] הוא דווקא החשש מהפגישה עם אנשים דומים, שגם מודטים וגם יודעים פילוסופיה מזרחית וגם עובדים את אלוהים. מדהים כמה האגו קטן ומושתן. ומושטן. אז משכנעים את עצמנו שבכל זאת אנחנו הכי מודטים והכי יודעים והכי קרובים לאלוהים. יופי.