יומן מסע – הודו – חלק ד'

הנה הלינק לקטע הראשון, והנה הלינק לשלישי.

5/2/01
עבר הקורס, חלפה הריטריט, ואני (בתוך הגולה) יושב וכותב מזיכרון מה היה [בקורס עצמו אסור לכתוב].
 
ביום הראשון התלהבתי מאוד. הרגשתי פְּרִיבְלִיגְ'ד להיות בריטריט. להשתתף בעשרים יום מרוכזים של עבודת השם יחד עם עוד אנשים ש(לפחות חלקם) מרגישים כמוני. איזו התרגשות! כל היום (1/15) התארגנתי והתארגנתי וטיילתי לי במקדש המָאהָאבוֹדְהִי [המקדש המרכזי בעיירה בּוֹדְה-גָאיָה, המקום בו הבודהה הגיע לנירוונה לפני כ- 2500 שנה] בערב התחילה הריטריט.

היום השני התחיל עם מדיטציה, ואחר כך עוד מדיטציות כל היום, והתרגשות וצפייה. המדיטציות הראשונות, כמובן, היו מפוזרות מאוד [הכוונה למצב ההכרה], ומלוות בדאגה באשר למצב הקיבה. עם זאת, היתה שמחה גדולה.

ביום השלישי הלכתי לראות את הרופאה (ההומאופתית, פֶּגי) והיא נתנה לי כדורי שום ואלקטרוליטים. ביום הזה גם התחילו כאבים ברגליים, בגלל השעות של הישיבה במדיטציה.

ביום הרביעי הכאבים הוחרפו מאוד. זה היה היום הקשה ביותר מבחינת הכאבים. הייתי צריך למתוח את הרגליים כמעט כל רבע שעה.

מהיום החמישי ועד סוף הריטריט תנועת המעיים שלי היתה הטובה ביותר, נראה לי, מאז גיל 8. גם נרגעו מעט הכאבים, והמדיטציה היתה צלולה יותר, אם כי שום דבר שכדאי לכתוב עליו.

ביום השישי התחיל להיות קצת נמאס-לי. עמדו לפני עוד 14 יום וזה נראה לי קצת מוגזם. המדיטציה [בישיבה] לכל היותר חביבה, [במדיטציה] בהליכה נמאס לי להתרכז ברגליים ורציתי לראות [בשורש ר.א.ה. על הטיותיו אני משתמש לתיאור כניסה או המצאות בתוך חוויה של ראיה דתית, צלולה ובהירה, חסרת מרכז, של המציאות] אבל אמרו לי להמשיך להתרכז בהן, ובאופן כללי הרגשתי שמספיק.

היום השביעי היה דומה.

היום השמיני היה היום המלא האחרון של הריטריט של השמונה ימים. המדיטציה חביבה, אבל נמאס לי והיה לי רצון גדול לגמור עם העסק כבר מחר, ולוותר על ה- 12 יום ריטריט.

היום התשיעי היה יום מוזר בגלל חילופי האנשים וכו'. היתה שמחה שסוף-סוף אפשר לדבר (ובעיקר להתבדח – זה היה חסר לי!) אבל גם, שוב, רצון לעזוב ולא להשאר. לא עזבתי. גם לא יצאתי מהמנזר [בו התקיימו הקורסים] (חוץ מכדי להתקשר לסבתא ולקנות עוגיות מעבר לכביש) כדי לא לשבור, בכל זאת, את דרגת הריכוז שהייתי בה. התחילה הריטריט השנייה.

ביום העשירי – רגיעה יוצאת מהכלל. המדיטציה טובה מאוד (צלולה וברורה) ואני מעודד מההתחלה הטובה של הריטריט השניה.

ביום האחד-עשרה שוב מדיטציה בת-זונה. המוח ריק ממחשבות וה- Awareness מזהה כל דבר שנכנס ל- Mind. אני רואה ללא רואה ושומע ללא שומע בצורה צלולה ונהדרת. פשוט נהנה מהמדיטציה והבעיה היחידה שמתרידה אותי היא חוסר קטן בשעות שינה שנובע מכך שאני מתעורר כמעט כל לילה מהתקפות האסתמה האיומות של שכני המזוקן למזרון הקש.  אני חושב לעבור מקום [שינה], אבל יודע שהבעיה אינה בו אלא בי, שאני בוחר להתעורר, למעשה, ושאם אעבור ואשן טוב תצוץ בעיה אחרת, שכן בשבילי אולי תמיד חייב להיות בכל גן-עדן נחש.

ביום השנים-עשר ממש הרגשה שאני קרוב לפצח את סודות ההכרה. כלומר, אין לי יותר מה לעשות בתחומי הריכוז והמיקוד, ההכרה במצב מצויין, רספטיבי ועירני, ואני פשוט מחכה ש"טבע הדברים" יתגלה לי. אבל הוא לא מתגלה.

ביום השלושה-עשר יאוש. מה עוד נותר לי לעשות? למה אלוהים לא מגלה לי שאין אני? למה הוא לא מגלה לי שאני והוא חד הננו? עוד שבע ימים של ישיבה נהדרת במדיטציה? אין לי כוח לזה.

ביום ה- 14 שוב הרגשה שקרובים מאוד, ואני שמח על ההזדמנות הנהדרת: עוד ששה ימים של מדיטציה צלולה ואולי השם יבחר לגלות לי את פניו, ולא רק את אחוריו (שאני רואה אותם, ושומע, כמעט כל הזמן אז).

ביום ה- 15 שוב יאוש.

היום ה- 16 אני מבין, תוך רפלקסיה על ההתעוררות אותו לילה מהאסתמה של השכן, שיש משהו לפני ה- Awareness, אפילו לפני ההכרה! כי היה משהו לפני שהייתי ער שראה אותי מתעורר! ויש גם משהו לפני זה. הגב של כל הדברים. הקרקע ממנה הכל עולה ופורח. אני מברך את השכן ואת האסתמה ואותי על שנשארתי לישון באותו מקום. אותו היום אני עובר מקום שינה כי כבר נמאס לי להיות עייף בערבים.

ביום ה- 17 אני עירני ונמרץ ומבין שאני לא ה- Awareness! אני לא האור שיודע. הוא פועל לבד! זה מעודד אותי מאוד. אני גם נכנס למין מצב שבו הכל טוב ולא צריך לשנות שום דבר, שאורך כמה דקות.

ביום ה- 18 שבת מכל מלאכתו. אני נכנס למצב הנ"ל ביתר שאת, ולאורך זמן. הכל טוב, הכל כמו שצריך, העולם הוא בדיוק כך, אין מה לעשות, הכל כמו שהוא, בקושי יש אני. אני חושב שהגעתי להארה ומבלה את היום הזה והבא ממש באי עשייה. אני לא הולך, אבל בא למדיטציית הישיבה. אין לי שום תחושת ציפייה, אין שעמום, כל רגע הוא רגע קסום ומושלם בפני עצמו, הווה תמידי ומתמשך, אין מה לעשות. הנה ציטוט מפתק שכתבתי לעצמי:
"הכל בסדר. הכל אחד, או לפחות מקושר היטב. אין ראש, העולם מרוכז סביב הבטן. הכל טוב. הכל בזמן. הכל במקום. המוח משתולל: מתלהב, מכחיש, מאיים, מזהיר – אין לו שום חשיבות או משקל. הדברים זורמים אבל בלי קצב. הכל עכשיו. נמשך כבר לתוך היום ה- 18 [בעצם 19], בקושי ישן."
הלכתי לישון מוקדם (זה מיד אחרי שזה התחיל) כי הייתי עייף לאללה. מה שקרה הוא שה- Awareness שלי לא היתה מאפשרת לי ללכת לישון: כל פעם שהמוח היה מתחיל להרדם היא היתה גוררת אותו חזרה לעירנות. אז ישנתי חרא ממש. אל החוויה הזאת [הנ"ל] נכנסתי, באופן מעניין ומוזר, כמעט מרצון: אמרתי לעצמי: בא נבדוק שוב את המצב ה"בסדרי" שבו היינו אתמול. בא נראה שבאמת הכל בסדר. והנה באמת כן. אלא שזה נמשך והעמיק ממש. אז חשבתי שיש הארה (ממש לא היה כמעט אני) ופשוט הלכתי לישון, מוותר על מדיטצית הערב.

ביום ה- 19 זה המשיך כמו גדול, אבל כבר התחיל להיות ברור לי שזו לא הארה. היה פחד שזה ייגמר, והאני חזר למקומו השטני. היתה אכזבה, אך היתה הבנה שגם זה (האכזבה) בסדר. היתה ראייה כל הזמן, נהדרת.

ביום ה- 20, היום המלא האחרון של הקורס, חזרתי למדוט במרץ ובצלילות ולשאול את עצמי שוב ושוב "מי אני?", ללא תשובה. כבר היה לי חוסר רציני בשעות שינה, אבל הייתי עירני למרות זאת. אותו ערב כבר הייתי עייף מאוד. למרות זאת נשארתי עד למדיטציה האחרונה. במדיטציה הזו הבנתי שאין סובל, רק סבל. הרגליים החלו לכאוב והמחשבה עלתה: "האם אפשר לסבול את זה, או שנשנה תנוחה?" עלתה: "מי יש לו לסבול את זה?" והובן שיש רק סבל, ללא סובל שסובל אותו. השתוממות גדולה, ריקנות, הבנה מיד שכל הדברים חסרי ממש ואין להם מהות (הבנה שלא נשארה הרבה זמן) אבל עייפות גדולה ורצון לישון, למרות האינטואיציה שזה הזמן להשאר ער ולחקור את הגילוי החדש. הלכתי לישון ומאז ההבנות הללו נחלשו.

שוב ישנתי מעט מאוד (ה- Awareness גם מעירה אותי באמצע הלילה כשהיא מבחינה פתאום שאני חולם) וביום האחרון הייתי מותש. זה היה אתמול. לא הצלחתי לישון בצהריים כבר בבית-המלון, למרות העיפות הרבה. לקראת ערב הצלחתי לישון שעה והתעוררתי כדי ללכת למסיבה קטנה לרגל סיום הקורס. בלילה של אתמול הצלחתי לישון שש שעות, אחרי שבמקום לנסות לברוח מה- Awareness דווקא נעזרתי בה כדי לגרש מחשבות ולהתרכז בנשימה. כך נרדמתי והתעוררתי ב- 5 בבוקר, שזה מצויין בהשוואה לימים האחרונים. ההרגשה שהכל בסדר עדיין כאן כשאני נזכר שכך הם הדברים. הכל מושלם ופשוט כל כך.
 
לפנָי: E-mail אינטנסיבי, מכתב לדוד [חבר מירושלים], החלטה מתי לנסוע לורנסי/קוּמְבְּ-מֶלָה [אותו כינוס עולי רגל הינדי ענק המתרחש פעם בשתים-עשרה שנה וסוחף אליו עשרות מיליונים]

2 תגובות

  1. כי אם לא נשארת איזו תובנה, כל החוויות המגניבות האלו לא שוות כלום. להפך, הם יכולות להיות אפילו מחסום להתפתחות רוחנית אמיתית.

    מה נשאר לי?
    אני לא יודע מה בדיוק נשאר לי מאותם עשרים יום, מפני שעשיתי עוד קורסים רבים וחוויתי עוד חוויות רבות. אבל מה שנשאר לי מכל זה הוא מספיק בשביל שאחיה את חיי בצורה שונה, טובה יותר ואמיתית יותר (לדעתי).

    אהבתי

שקלא וטריא

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s